ספר הסתיו | הסופר שחיפש ינשופים בלילות

בתו הישראלית של ראסל הובן מספרת על אבא קרוב־רחוק, מעריציו תולים ציטוטים מספריו ברחבי העולם, והמו"לית רנה ורבין מגלה מדוע הימרה עליו. מבט על מחבר "יומן צבים", ספר הסתיו של המוסך

stav_38-715x537

אלדד זיו, חמישה צבים בסוהו, שמן על בד, 140X140 ס"מ, 2016

.

» בגיליון הקודם של המוסך: הבחירה ביומן צבים לספר הסתיו, וקטע מן הספר

 

ראסל הובן (1925–2011) פרסם במהלך חייו לא פחות מתשעה־עשר רומנים ושישים ואחד ספרי ילדים, מלבד השירה, המסות והסיפורים הקצרים שכתב. יומן צבים, שהובן כינה "ספר הייקו" בשל התמקדותו בפרטים הקטנים, ראה אור בשנת 1975. הוא מביא את סיפורם של ויליאם, מוכר בחנות ספרים, וניאֵרה, מאיירת וסופרת של ספרי ילדים, שני זרים בודדים המתאחדים במסע לשחרור צבי הים הגדולים מגן החיות בלונדון. עשר שנים לאחר פרסום הספר הוא אף עובד לסרט מצליח, בכיכובם של גלנדה ג'קסון ובן קינגסלי.

הובן כתב את רוב ספריו באנגליה – ושם גם מתרחשת עלילת יומן צבים – אך הוא יליד ארצות הברית, בן להורים ממוצא יהודי. במהלך שירותו הצבאי נישא לליליאן אברמן – סופרת ומאיירת בעצמה – ובשנת 1969 הם עברו עם ארבעת ילדיהם לאנגליה. שם נפרד הזוג והובן נישא בשנית ונהיה אב לשלושה ילדים נוספים.

הובן אמנם חי את רוב חייו טרם עידן הרשתות החברתיות, ועלילת רוב ספריו מתרחשת בימים שקדמו להן, אולם לתהילתו יש ביטוי נרחב בעולם הווירטואלי: הוא זכה לכבוד הנדיר של אירוע והאשטאג על שמו. מועדון המעריצים המקוון שלו הכריז על האירוע SA4QE – The Slickman A4 Quotation Event (על שם יוזמת הרעיון, דיאנה סליקמן): בכל שנה ב-4 בפברואר, יום הולדתו של הובן, מעריציו ברחבי העולם מדפיסים ציטטות מספריו על דפי A4 צהובים, כמו אלה שנהג לכתוב עליהם, ותולים אותם בשלל מקומות שנבחרו בקפידה. את הדפים התלויים הם מצלמים ומעלים לטוויטר, לאינסטגרם ולפייסבוק בלוויית ההאשטאג SA4QE#. רבים מהמעריצים מספרים כיצד נגע הובן בליבם, וכיצד הם מקווים, בעזרת דפים צהובים אלו, להביא לכך שייגע בלבבות נוספים.

הולדת היוזמה ביום הולדתו השמונים של הובן, שלכבודו התכנסו בלונדון מעריצים מכל העולם. גם הובן עצמו הגיע לכינוס. עוד קודם לכן, בשנת 2002, להפתעתם ולשמחתם העצומות של המעריצים, הוא השתתף באחד הדיונים בקבוצה שלהם באתר !Yahoo, וחתם "ראס הובן". מאז כתב שם מדי פעם ושיתף את מעריציו במחשבותיו, עד מותו בשנת 2011.

 

hash_1

 

***

אנשים כותבים ספרים לילדים ואנשים אחרים כותבים על הספרים שנכתבים לילדים אבל אני לא חושבת שדבר מכל זה נעשה עבור הילדים. אני חושבת שכל האנשים שכל כך דואגים לילדים בעצם דואגים לעצמם, דואגים שהעולם שלהם יישאר מסודר ושלם, והם מאלצים את הילדים לעזור להם במשימה הזאת, מאלצים את הילדים להסכים איתם שאכן זה עולם. כל דור חדש של ילדים צריך ללמוד: "זה עולם, זה מה שעושים בו, ככה חיים." אולי הפחד התמידי שלנו הוא שיום אחד יקום דור של ילדים ויגיד: "זה לא עולם, זה כלום, ואין שום דרך לחיות בכלל."

(ניארה, יומן צבים)

 

"אבא שלי תמיד אמר שהוא לא כתב בשביל המעריצים, אלא כי הרגיש שהוא מוכרח," מספרת ד"ר אֶזְמֵיי הובן, בתו של הובן מנישואיו הראשונים. להפתעתנו היא משוחחת עם "המוסך" בעברית שוטפת – היא ישראלית, למדה בלשנות באוניברסיטת תל אביב, וכיום מתגוררת בקונטיקט עם בן־זוגה מוטי, שהכירה בנעוריה בקיבוץ כפר בלום. תהינו איך הגיעה לישראל ואם גם אביה שהה כאן.

"זמן קצר לאחר פרידת הוריי לקחה אותנו אמי לישראל ללא ידיעתו של אבא, בזמן ששרר נתק בינינו. במהלך מלחמת יום הכיפורים היינו בירושלים, וכשעסקתי בחלוקת מברקים בהתנדבות הוא הופיע. הוא הכריז: 'באתי למות איתכם.' אמרתי לו 'אין לנו שום כוונה למות, תחזור לאנגליה'. הוא התעקש להישאר איתנו. אני כבר הייתי בקיאה בידיעת הארץ וארגנתי לנו טיול למצדה, שהשאיר עליו רושם מאוד חזק."

אכן, עשור אחר כך סיפר הובן בריאיון ל-Literary Review על זיכרונותיו משביל הנחש בעת מלחמת יום כיפור. "אני זוכר שטיפסתי בשביל הארוך המתפתל למצדה, ובראש ההר, באור השמש היבש, החזק, הטרשי, ראיתי חלוקים ושברי חרסים מטילים צללים חדים ושחורים; והרגשתי שהאירועים שהפכו את מצדה למה שהיא ממשיכים להתרחש – שההתאבדות נמשכת ועליית הרומאים בסוללה נמשכת."

 

הובן וילדיו במושב מכמורת
הובן וילדיו במושב מכמורת

 

בשנת 1980 לקחה אותו אזמיי לעוד טיול בארץ: "הוא התקשה לטייל בגלל הסוכרת שהייתה לו, ולכן נהג לכנות את עצמו 'קנטאור שולחן' – חציו העליון אדם, חציו התחתון שולחן. אבל הוא מאוד אהב אתרים צלבניים, וגם אני. הבאתי אותו לכולם, ובביקור במונפורט לנּוּ בחוץ מול ההר. בלילה הוא קיבל את ההשראה לכתיבת Pilgermann, אחד מספריו המצליחים ביותר. הוא פותח את הספר באזכור של הלילה ההוא." הספר, שלא תורגם לעברית, ראה אור בשנת 1983 ומתאר את מסעו של צליין יהודי לירושלים בימי הביניים.

גם ביומן צבים יסודות אוטוביוגרפיים בולטים לעין: בדומה להובן, ויליאם גרוש וחי בנתק מגרושתו ובנותיו, שמתגוררות בארץ אחרת. כמו הובן, גיבורת הספר, ניארה, היא סופרת ומאיירת של ספרי ילדים עם דמויות בעלי חיים מואנשות ("ייתכן שהייתי כותב את ניארה בתור פתולוגית משטרתית," אמר פעם הובן בריאיון, "אלמלא זה היה דורש כל כך הרבה תחקיר!"), וכמותה גם בחדר העבודה של הובן שררה אנדרלמוסיה דרך קבע. במאמר לגארדיאן סיפר פעם הובן כי לעיתים קרובות ספרים ודיסקים שלו רחוקים כל כך מהישג ידו בחדרו ההפוך, שהוא מעדיף לקנות חדשים מאשר לחפש אחריהם במשך יום שלם או להזיז ערימות כדי לפנות מקום לסולם.

"הנושא של שחרור הצבים מתאים מאוד לאבא שלי," מספרת אזמיי הובן. לדבריה יומן צבים פורסם "בתקופה שבה הוא עסק בשחרור עצמו, הוא רצה להיות חופשי מכל אחריות כדי למצוא את עצמו."

"הוא גם אהב בעלי חיים," היא מספרת. "הוא היה נשאר ער עד מאוחר, וכשהיינו גרים יחד היה לנו פינוק מיוחד: לפעמים, אפילו כשהייתי צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר, אבא היה מעיר אותי בשקט באמצע הלילה כדי לנסות למצוא את הינשוף שהוא שמע כשישב למעלה בחדר העבודה שלו וכתב. היינו הולכים בשקט ליער שמאחורי הבית וממתינים לקול הינשוף כדי לעקוב אחריו. היה כל כך מרגש להגיע לעץ שהינשוף ישב בו ו'לתקשר' איתו. תקופה ארוכה הוא החזיק עורב בחדר עבודתו, כנראה כדי לאייר ספר של אדגר אלן פו, עד ששחרר אותו."

ואפילו שחרור צבים אמיתי היה לה בילדותה: "הוריי בנו בית שנראה כמו אורווה על גבעה מעל אגם. באגם היו צבים נשכנים. זה מין של צבים שלא מצוי בישראל, ונשיכתו עלולה להיות מסוכנת. בכל שנה אמא־צבה־נשכנית הייתה יוצאת מהבריכה, מטפסת בגבעה לכיוון הבית שלנו, חופרת בור ומטילה בו ביצים. אבא וידא שאנחנו הילדים לא נוציא את הביצים, ואנחנו וידאנו שהכלב לא יוציא אותן. אבל צפינו בהן… בכל שנה, כשהביצים בקעו, הצבים הנשכנים הקטנים החלו בצעדה, בטור אחד, במורד הגבעה אל האגם. ובכל שנה אבא שלי היה יוצא, מרים כל אחד מהצבים הקטנים, מביא אותם הביתה ומכניס אותם למכל זכוכית גדול מלא מים. היינו חוזרים מבית הספר ושם הם היו, שוחים במכל הזכוכית. הייתי צופה בהם במשך שעות, תוהה אם הם חושבים שאלה החיים או אם הם יודעים שנחטפו. בשלב מסוים אבא היה משחרר אותם בטקסיות. הוא היה נושא את המכל החוצה, מפשיל שרוולים, ובעדינות רבה מוציא מהמכל צב קטן אחרי צב קטן ומניח אותם בעשב. היינו נפרדים מהם לשלום, וכאילו לא הופרעו כלל הם היו מתיישרים בטור וממשיכים את הצעדה הארוכה אל האגם".

.

כשהייתי ילדה היה לי אקווריום בלי דגים. אבא שלי מילא אותו בחצץ וצמחים ואבנים לפני שקנה את הדגים ואני ביקשתי ממנו שישאיר אותו ככה לכמה זמן. המשאבה גרגרה בצליל מקסים, האור הירוק־זהוב היה מופלא ממש כשהחדר היה חשוך. הכנסתי לתוכו בתולת ים מחרס ופרש מִבּדיל והיתה ביניהם מערכת יחסים דומה לזו שניהלו הדמויות ב"אודָה על כד יווני" של קיטס, חוץ מזה שהפרש החליד עם הזמן. בסוף אילצו אותי להכניס גם דגים והם נראו כמו פולשים, נתתי אותם לחברה. כל מה שהאקווריום ההוא היה צריך זה את צליל המשאבה, את הצמחים המתנועעים בתנועות גליות עדינות, את האבנים המסתוריות ואת הפרש השתקן שדהר לנצח אל בתולת הים המחייכת באור הירוק־זהוב. הייתי יושבת ומביטה בהם במשך שעות. את הפרש ובתולת הים קיבלתי מאבא שלי. הם אצלי באיזה ארגז איפשהו. אני עדיין לא מוכנה נפשית להוציא אותם ולהביט בהם שוב.

(ניארה, יומן צבים)

 

hash_2

 

***

לפני יומן צבים ראו אור בעברית רק שני ספרים של הובן, ספרי ילדים: העכבר וילדו (מרגנית, 1978) ועשר מה? (עם סילבי סליג; עם עובד, 1978), והוא לא זכה להכרה רבה בישראל. רנה ורבין, שהקימה את הוצאת הבוטיק "ערבי נחל" לפני כשנה, החליטה להמר עליו: "קשה לדעת איך להמר על הוצאת ספר לאור," היא אומרת. "קשה לנחש מה יתפוס את קהל הקוראים ומה יצליח מסחרית. יומן צבים לא מכר הרבה אף על פי שקיבל ביקורות מעולות, כך שאולי ההימור עליו לא השתלם כלכלית, ומכיוון שבימינו ספרים לא מחזיקים מעמד יותר מכמה שבועות בחנויות אם הם לא מוכרים הרבה מיד, הוא פספס את ההזדמנות שלו להחזיר את ההשקעה הכספית. אבל הוא בכל זאת מגיע לקוראים הנכונים, אולי דרך ספריות וחנויות יד שנייה ודרך פרויקטים כמו ספר העונה של המוסך."

"יומן צבים היה יפהפה בעיניי," אומרת ורבין, "לא רק מבחינת הסגנון המיוחד שלו אלא גם בדבר החמקמק הזה שגורם לי לאהוב ספר אחד יותר מאחר, גם אם שניהם כתובים היטב; הדבר שניתן לכנותו 'שאר רוח'. אני מחפשת ספרים שגם אם הם עוסקים בנושאים כאובים כמו דיכאון או בדידות, הם בסופו של דבר מרוממים את הנפש, מפיחים תקווה, מענגים, אבל לא עינוג מסוג הנאה פשוטה של ספר 'כיפי' אלא מסוג זה שיש כשנמצאים בסביבת אמנות ותרבות."

"אני חושבת שההימור שלי למעשה פשוט מאוד – כשאני מתאהבת בספר אני רוצה לתרגם אותו, אני רוצה להשקיע בו את העבודה המפרכת הזאת של מציאת השפה הנכונה לו, הטון שלו, ההומור הייחודי, הקריאה החוזרת ונשנית, אינספור התיקונים. כל הרעיון של פתיחת הוצאה משלי, לתרגומים שאני בוחרת בעצמי, היה כדי שאוכל להקדיש את זמני ומרצי ונפשי לספרים ששווים בעיניי את ההשקעה הזאת. שמפתה אותי ליצור אותם מחדש בעברית. יומן צבים לחלוטין עונה על ההגדרה הזאת, וכך הוא משתלב בקו ההוצאה."

"אני חושבת שבלי לתכנן את זה מראש – פשוט כי זאת הנטייה שלי וזה מה שאני נמשכת אליו – הקו של ההוצאה כרגע הוא ספרים על אאוטסיידרים. אולי אפשר להגיד שכמעט כל ספר גדול עוסק באאוטסיידרים. בעצם זאת הספרות היפה, לא? ספרות על אלה שלא מרגישים שייכים למיינסטרים, ספרות של אלה שמרגישים בחוץ ועל כן יש להם צורך גדול לכתוב. לפעמים הם לכאורה מגיעים ממש מלב המיינסטרים – ליידי קילמייקל באביב באיליריה (הספר הראשון בהוצאת ערבי נחל) היא הרעיה המוצלחת, ניארה ביומן צבים היא סופרת ילדים מצליחה – ובכל זאת שתיהן מרגישות שהן שונות. שהן רוצות דברים אחרים מהחיים, גם אם לא לגמרי ברור להן מה. כך גם לגבי ויליאם – הוא נבעט החוצה מהחיים הבורגניים. גם ויליאם וגם ניארה מרגישים, אולי לראשונה בחייהם, שהם רואים את הגב של הדברים, כשעד עכשיו הם תמיד ראו רק את החזית. הגב של הדברים נמצא גם בטבע ובחיות, ואפשר להגיע אליו גם דרך חוויות רוחניות, אפילו כאלה שנדמות מטופשות לפעמים, כמו לידה מחדש או מדידת גלי אלפא במוח. אני חושבת שהסוגים המעודנים האלה של חוויות מיסטיות זה עוד אחד מהדברים שמושכים אותי לבחור להוציא ספר לאור. זאת לדעתי אחת היכולות האדירות של הספרות – לעורר את תחושת הנשגב."

 

hash_3

 

[כתבה: נגה שיאון]

.
ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

» אתר מועדון המעריצים של ראסל הובן

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "זהב שחוט", סיפור מאת דנה חפץ

"אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל."

ישראל קבלה, מראה הצבה: מתוך, "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018.

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018 (צילום: אבי אמסלם)

.

זהב שחוט

מאת דנה חפץ

 

שבעה זהבים היו בבית המקדש:
זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז.
זהב טוב, כמשמעו. וטהור, שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.
זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט, והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.
(מדרש רבא לספר שמות, פרשה לה)

.

.

ביתו של האיש היה גדול וגדוש בדברים קטנים, בני אדם וחיות ומלאכים ופיות וגם מיני יצורים לא מזוהים, מאבן ומתכת ובד ועץ וחרסינה ונייר ופלסטיק. בכל מקום שהעין המשתאה נסחפה אליו היה מונח או תלוי או מצויר יצור כלשהו. אפילו על הקירות, בפחם. על התקרה. והוא התהלך ביניהם כמו מארח בחצר גולה, מאליה עלתה המילה: מלכותי, ואני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

הנסיבות היו פשוטות, יומיומיות: ערב ספרותי שהדובר הראשי בו היה חבר ותיק, במקרה נפגשנו שבוע קודם לכן אחרי חודשים ארוכים והוא הזכיר את הערב והזמין אותי בחצי חיוך שאבוא, יהיה נחמד. אולי לא חשב שאיענה להזמנה, גם אני לא חשבתי. אבל באותו הערב שוב התפרצה הלבה ביני לבין איתמר ואני פרצתי מהדלת ולקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. רק כשעמדתי מול שער המתכת החלוד ולחצתי על הידית ופתחתי, חדרה החריקה הצורמת את מסך האיתמר, ומיד אחריה נביחת כלב גדול שהסתער לעברי, כמו נפלתי לתפאורה של סרט אימה גותי, חשבתי מבעד לזרם האדרנלין שהציף באחת את כל הגוף ולא שכך עוד דקות ארוכות אחרי שיד קטנה נחה על צוואר הכלב ובלמה וקול רך אמר: שלום. הקול עדיין היה שרוי בחשכה העבה שתחת צל השיחים הסבוכים, יער אמיתי היה שם, מאחורי השער, ועשב גבוה ושביל שמרצפותיו סדוקות הוביל אל הפתח. ערב טוב, השבתי נבוכה, רק באותו הרגע עלה בדעתי שאולי כלל לא נמסר לבעל הבית על בואי. אבל הקול חייך ואמר, היכנסי.

הלכתי אחריו אל הבית. השביל התעקל מעט והוביל אל מדרגות אבן שבראשן הייתה, סוף־סוף, מנורה. למרות קלישותה הייתי אסירת תודה על האור. הדמות הקטנה טיפסה לעבר דלת עץ כבדה, פתחה אותה והחוותה לעברי בנימוס זר שאקדים ואיכנס.

נכנסתי.

עוד בטרם סגר האיש את דלת הכניסה מאחורי גבי, נפתחה לפניי דלת נוספת. על הסף ניצבה אישה אפורת שיער, בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה אך הדורה שעטפה את גווה הדק וירדה עד לכפות רגליה, והושיטה לי יד. הושטתי את שלי. באחת נלפתה ידי בכוח פראי ופה נפער מולי למערה אפלה ואז התכווץ ואמר בדחיפות, החיים שלך הם כישלון, כישלון. יוסֵרָה! התרה הקול הרך, ומיד שחררה האישה את ידי והסתגרה והצטמצמה כמו צמח טורף המניח בדרך נס לטרפו, ופנתה ללכת. אני מתנצל, אמר האיש, ללא שמץ צער ניכר, כך אחותי נוהגת בכולם, בשעה הזו היא עדיין ערה אבל בערב כבר תישן ולא תפריע לנו.

רק אז התברר שטעיתי או הוטעיתי לגבי מועד תחילתו של הערב: הקדמתי בשעה וחצי.

למרות זאת, על השולחן הגדול שחלש על החדר שאליו הובלתי כבר נערכו, בסדר מופתי, מגוון מאפים ועוגיות ופירות חתוכים, שעמדו הכן ליד מגדל צלוחיות חרסינה מעוטרות וצרור מזלגות מוכספים. לרגע הבליחה בזיכרון תמונת חדרה של מיס האווישם מאחד העיבודים הטלוויזיוניים של "תקוות גדולות" שראיתי לפני שנים, אולי כשהייתי בגילו של איתמר. שבי, אמר האיש, תה? הנהנתי וישבתי, אילמת עדיין. ועוד בטרם התבוננתי בו כראוי כבר יצא, מותיר אותי לבדי.

נטושה מול השולחן, הזכירה לי בטני בתקיפות שמשעות הצהריים לא אכלתי דבר. אבל לא העזתי לגעת במה שנפרש שם מולי בשפע דקדקני שכזה, ובנחישות הסטתי ממנו את המבט. רק אז ראיתי, בהשתאות, את הציורים והפסלים הקטנים והגדולים שמילאו כל פינה, וגם משפטים ומילים, במקומות אחדים: רק אותיות בודדות, שהיו מצוירים על קירות ורהיטים ביד אמן, ומאליה עלתה המילה: משוגע. כי כל זה היה מטורף לגמרי, בלי שום היגיון או סדר; ועם זאת יצרה הערבוביה השוצפת הזו שלמות מפתיעה, כמו תואם אבריו של יצור עתיק יומין, נכחד, שנשמר רק בבית הנידח הזה שהזמן, כך נדמה, חלף מעליו בלי לגעת, לא מותיר בו אפילו עקבות אבק.

ובאמת, הכול נראה עתיק מאוד וגם מבהיק בניקיונו, עד שהתקשיתי להעריך אם הנמר הכהה שמולי, למשל, עשוי עץ או אבן, ומהן הנקודות הזעירות שעל גבו, ונטלתי אותו בידי. חמימות נעימה הייתה בו וסגרתי עליו בכף היד, ופתחתי, והעברתי אצבע זהירה על ראשו, וכמעט הפלתי אותו בבהלה כשמהסף נשמעה צעקה לא לגעת! והאיש עמד שם, ספל על תחתית בידו, ובעיניו מבט זועם וחרד שלא יכולתי להבין. מיהרתי להשיב את הנמר למקומו וגם להתנצל, והוא פסע אל תוך החדר ובקול אחר לגמרי ציין שהפסלים הקטנים הם חלק מהאוסף של אחותו, ואיש אינו רשאי לגעת בם מלבדה. לפעמים, אמר, היא מרשה גם לי, ופניו השתנו ונמלאו געגוע, ולמראה מבטי חייך כמבטל את מה שזה עתה אמר והושיט לי את התה.

שתיתי.

שאלתי מי צייר על הקירות, אף על פי שכבר ידעתי. יוסרה, אמר, כמו שאת רואה היא מוכשרת מאוד. פעם הייתה גם מוכרת את ציוריה, בתקופה מסוימת אפילו ניהלה גלריה אבל, חתך, זה היה מזמן.

שתקנו. העיניים נמשכו, בלי שליטה, אל הקירות. בעיקר לחפש סדר במילים שעליהן, תמיד חייתי בקירבה אינטימית למילים ולא יכולתי שלא להתעקש עד שיתפענחו לי. האיש המתין בסבלנות, בשעשוע ואולי אף בלעג דק, כאילו חש במצוקתי והתענג עליה. לאט לאט החלה להתבהר לי מעין תבנית־על שאחזה ביקום הגועש הזה וארגנה אותו סביב ציר של שתי מילים שהופיעו שוב ושוב: זהב שחוט. זהב שחוט. זהב שחוט. ומרגע שהבחנתי בכך, ניכר היה שהמילים הללו הוליכו את המתבונן, בעדינות ובנחישות, אל חפץ שהיה ליבו הפועם של החדר: אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל.

הסקרנות גברה על המבוכה, ותליתי שאלה באיש. את ארשת פניו ברגע ההוא התקשיתי לפענח, אבל הוא לא התחמק. בנימוס תמציתי הבהיר שאלו מכתביו של פז, הילד שלנו, כלומר של יוסרה. שוהה במסע ממושך לפטגוניה ולארץ האש. הוא אוהב מאוד טבע פראי, פז. ונוהג לשלוח בקביעות להוריו, כלומר ליוסרה ולאחיה, מכל מקום שאליו הוא מגיע מכתבים וגם חיות קטנות שהוא מוצא עבור האוסף של אמו. כלומר נהג לשלוח. מפני שעם הזמן המכתבים הלכו ופחתו. למעשה, זמן ארוך מאוד חלף מאז המכתב האחרון. לאמיתו של דבר, שנים. למען הדיוק: שלוש־עשרה שנים וכמה חודשים. יוסרה תוכל להגיד לך את מספר השבועות והימים, אמר, ועווית שניסתה להיות חיוך חתכה כמו סכין את פניו.

אה, אמרתי.

שטרודל? שאל.

הנעתי יד חלשה לאות לאו.

עם ריבת קליפות הדרים? מהגינה, אנחנו עושים לבד.

לא, תודה, אמרתי, אני אלרגית להדרים.

את יודעת, המשיך באותו קול שקט ומנומס, נשים רבות באירופה וארצות הברית מגדלות בובת תינוק כאילו הייתה תינוק אמיתי. הן מלבישות את הבובה, קונות לה סלקל ומיטה וצעצועים, מטיילות איתה ברחוב ומשחקות איתה בפארק כמו אמהות טריות אחרות. יש בובות שמכינים בהזמנה אישית לפי תמונה שהקונה שולחת. מחירן אלפי דולרים. גם בארץ יש אישה אחת שמכינה בובות כאלה. כל בובה נמכרת במחיר של שלושת אלפים שקלים לפחות, האישה אומרת שהעבודה מרובה והחומרים יקרים.

הוא הביט בי. אני הבטתי בקירות.

אינני יודעת מאין צפה ועלתה בי המילה וֶרְמיליוֹן, ואיתה הידיעה שזה שמו של הצבע האדום־כתום שנמתח בחוט דקיק בין הקירות, מתווה מסלול שפתאום התבלט חד וברור, כמעט דוקר את העין, עד שקמתי ומלמלתי שאלה על שירותים ומבלי להמתין לתשובה התחלתי ללכת אחריו במין הכרח דחוף (כעבור שבועות ארוכים תשוב אליי המילה הזו, ואני אבדוק ויתברר שהגוון הזה מיוצר באופן סינתטי משילוב של כספית וגופרית, ולכן הוא רעיל מאוד, וכיום כמעט אינו מיוצר עוד כי אם הוחלף בצבעים אחרים, בטוחים יותר, כמו אדום קדמיום, ואחריו פירול; אבל השמות הללו לא יעוררו בי דבר).

לאורך חוט הוורמיליון הלכתי, עוברת חדרים ומסדרונות, עד שהגעתי אל חדר קטן בקצה הבית שדלתו הפעורה חשפה את מקום המפלט שחיפשתי. נכנסתי וסגרתי והוצאתי את הנייד ובדופק מואץ לחצתי על שמו ברשימת הטלפונים המקוצרת. איתמר, אמרתי בבהילות ובלחש, שלא יישמע קולי מעבר לקירות הדוחסים, די איתמר די לא חשוב מה עשית לא חשוב מה אמרתי הכול שטויות איתמר כל כך קל ללכת לאיבוד כל כך שביר ודק הכול איתמר אם רק היית מבין איתמר רק אל, השתהיתי לרגע, וכמו בתגובה להיסוס בקולי נשמע הצפצוף החד של סיום ההודעה. אל תלך, אמרתי בלחש לשרשרת הארוכה של הניאגרה שהתנועעה מולי אנה ואנה וידית העץ המצוירת שלה לוטשת בי עין נחש שחורה.

כשיצאתי לבסוף מהשירותים לא טרחתי להוריד את המים. הידקתי את התיק אל הכתף, עברתי במהירות את המסדרון והחדרים, בלי להעיף מבט בקירות, וכשהגעתי אל האיש שישב עם התה שלו בכורסה העמוקה נעצרתי. הוא מיהר להניח את הספל ונעמד.

מצטערת, אני חייבת ללכת, אמרתי.

אבל תיכף כולם יבואו, אמר. הוא לא נשמע מופתע.

קיבלתי טלפון, אמרתי, צריכים אותי בבית. בדחיפות, הוספתי.

לא היה בזה צורך: הוא הסתכל בי ולא אמר מילה. לכל אורך הדרך שבה ליווה אותי, אל הדלת ובשביל המתפתל ביער הצמחייה שבחצר ועד לשער, הוא לא אמר מילה. ואני, מצידי, לא הבטתי לאחור, גם לא כשנפתח ואחר כך נסגר השער מאחוריי בצווחת צירים חלודים.

בצעדים מהירים הלכתי אל הרכב. איתמר, חשבתי. תשתדל קצת. גם אני משתדלת. לא מספיק, עניתי לי בזעף, תשתדלי יותר. השתדלות נוספת, צחק קול לעגני, מטיח בי את המילים האהובות שארבו לי כל השנים כדי לבגוד דווקא ברגע הזה.

לוּ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ לְכָל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ אֶת הַזְּרוֹעַ הָאַחַת כְּפֶלֶג אֶחָד שֶׁל נָהָר בְּאַפְרִיקָה.

כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֶת מִפְרַץ הַסְּעָרוֹת, כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֳנִיָּה שֶׁטָּבְעָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּדַמִּים עֲנָנִים כִּיצוּעַ, שׁוֹשַׁנֵּי עֲנָנִים כִּיצוּעַ לַגּוּף.

אַךְ בִּרְצוֹתְךָ הֵם לֹא יִשָּׂאוּךָ.

אַל תַּאֲמֵן כִּי יִשָּׂאוּךָ.

עם כל שורה הלכו רגליי מבלי משים והאטו את קצב הליכתן, עד שנעצרו. מול מדרגות שבראשן סניף דואר חשוך. פנס בודד האיר את דמות הצבי שקפא במרוצתו על השלט שמעל לכניסה הנטושה, אבל בעיני רוחי היה איש מטפס לאיטו במדרגות ונכנס מבעד לדלתות הרחבות, ותנועות גופו מסגירות שהוא כבר יודע. שבעה זהבים היו בבית המקדש, חשבתי. זהב שחוט, חשבתי. כישלון, חשבתי. איתמר בני, בני איתמר. אל תלך.

 

 

שורות השיר המצוטטות – משירה של דליה רביקוביץ "השתדלות נוספת" (חורף קשה: שירים, דביר, 1964).

.

דנה חפץ, מטפלת בהבעה ופילוסופית. קובץ סיפוריה הראשון, "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace) בהוצאת Brill-Rodopi.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מקבצי הנדבות", מאת יעל דין בן־עברי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | על קסמן של חבורות סודיות, במלאת 50 שנה למותה של הסופרת איניד בלייטון

דנה אלעזר־הלוי, שתרגמה מספרי "השביעייה הסודית" לעברית, חוזרת לקרוא בסדרת הילדים האהובה

פרט מתוך עטיפת הספר "השביעיה הסודית יוצאת לדרך" שראה אור בעבר בהוצאת אחוזת בית

.

"החבורה הכי טובה בעולם": קריאה חוזרת ב"השביעייה הסודית" של איניד בלייטון

מאת דנה אלעזר־הלוי

 

"כדאי שנכנֵּס אסֵפה של 'השביעייה הסודית'," אמר פּיטֶר לג'נֶט. "לא היתה לנו אסֵפה כבר המון זמן."

כמו כל ילד וילדה ראויים לשמם בסוף שנות השבעים בתל אביב, גם לי הייתה חבורה. אני לא זוכרת הרבה מהחבורה הזאת – לא מי היינו ולא מה עשינו – אבל זוכרת היטב את אתר האסיפות שלנו: חדר הכביסה שעל הגג אצלי בבית, בשדרות נורדאו ליד פינת דיזנגוף. שם, בחדרון הקטן והמוצל, ליד חבלי הכביסה, רגע לפני השקיעה הוורודה בין הגגות, ישבנו ודיברנו ודיברנו, אלוהים יודע על מה.

האסיפות האלה, מסעירות ככל שאולי היו, היו רק הד חיוור לפגישות של החבורות שעליהן קראנו כולנו בספרים. מי לא רצה להציל את מגרש המשחקים כמו החבורה במחניים? מי לא רצתה לתפוס גנבים כמו אמיל וחבריו? מי לא רצה להציל חבר מידי מרגל כמו בשמונה בעקבות אחד?

מכל החבורות הספרותיות, נדמה לי שבזיכרון של בני דורי נחקקו בעיקר שלוש חבורות, אולי בגלל ריבוי הספרים שעסקו בהן. אחת היא "משלנו", והיא חסמב"ה של יגאל מוסינזון. השתיים האחרות – השביעייה הסודית והחמישייה הסודית – נכתבו בארץ אחרת, גשומה ואפורה, וגיבוריהן הם ילדים אנגלים שגרים בבתיהם האנגליים ורוקחים את מזימותיהם אגב כרסום רקיקי זנגוויל (עוגיות ג'ינג'ר בתרגומים החדשים מעשה ידַי). ובכל זאת, החבורות האנגליות האלה הצליחו לשבות את ליבנו, ילדי ישראל, ולא רק את ליבנו שלנו: מיליוני ילדים בכל רחבי העולם קוראים עד היום בהתלהבות את הספרים האלה שנכתבו בשנות הארבעים והחמישים והשישים של המאה הקודמת. רק לפני עשור, ב-2008, זכתה בלייטון בתואר סופרת הילדים האהובה בבריטניה – יותר מרואלד דאל, יותר מג'יי־קיי רולינג.

מה יש בחבורות של בלייטון שעובד כל כך טוב? את התשובות חיפשתי בספר הראשון של השביעייה הסודית, שמיועד לילדים קטנים יותר ומציג באופן סדור ובהיר את האידיאה של החבורה הבלייטונית.

 

"בבקשה תגידוּ את הסיסמָה!" [פיטר, במכתב לחבורה]

החבורה הבלייטונית מושתתת על שתי אבני יסוד: סודיות ואקסקלוסיביות. כמובן, הא בהא תליא. יש לנו סוד, ורק אנחנו יודעים אותו. בפתיחת השביעייה הסודית יוצאת לדרך, הספר הראשון בסדרה, מפציעים שני הסמלים העליונים של הסודיות הבלבדית הזאת. הראשון בהם הוא הסיסמה. פיטר ואחותו־סגניתו ג'נט, מייסדי החבורה, דורשים מכל בני השביעייה לדקלם את הסיסמה עם כניסתם לאסיפה. ומיד ניצת משהו בנו, הקוראים והקוראות. גם אנחנו רוצים לדעת את הסיסמה. גם אנחנו רוצים להיות חלק מהחבורה. וברור לנו שהזכות הזאת שמורה רק למתי מעט נבחרים. אף אחד לא רוצה להיות סוזן, אחותו המעצבנת של ג'ק, שעושה כל שביכולתה לגלות את הסיסמה אבל לעולם־לעולם לא תתקבל לחבורה.

כדי להיות בחבורה, צריך לא רק לדעת את הסיסמה. צריך גם תג. הו, התג! החותם העליון המאשר לבני החבורה את השתייכותם לחוג המצומצם ורם המעלה הזה. התג אינו אלא סיכת כפתור קטנה ועליה האותיות שב"ס, לציון "השביעייה הסודית", ובכל זאת, אי אפשר בלעדיו. בספר הראשון בסדרה, התג הוא לא רק אחד מסמלי האקסקלוסיביות הנחשקת, אלא גם המנוע לעלילה כולה: ג'ק האומלל מאבד את התג כבר בתחילת הספר, ובמסע לחיפושו מתוודע לתעלומה שיפתרו בני החבורה.

 

"אולי נפתוֹר איזו תעלוּמָה או משהו כָּזֶה?" הִציע ג'וֹרג'.

אין חבורה בלי הרפתקה. ההרפתקאות של בלייטון נפתחות בדרך כלל בתעלומה כלשהי, שהדרך לפתרונה רוויה מסתורין, סכנה ושלל הפתעות ומהמורות. כדי לפתור את התעלומה, בני החבורה נדרשים לגלות מידה גדושה של אומץ לב ותעוזה, תבונה ותחכום. והמטרה? תמיד מטרה טובה. לתפוס את הגנבים, להחזיר את הילדה החטופה לחיק משפחתה, להציל את החבר מידי דודיו הרשעים. ובמקרה של הספר הראשון בהשביעייה – לשחרר לחופשי את הסוס קֶרִי בְּלוּ שנחטף בידי פושעים תאבי בצע, ושזעקותיו בשבי החרידו את בני החבורה הצעירים.

עם פתרון התעלומה וסיומה של ההרפתקה, בני החבורה זוכים לא רק לסיפוק אדיר אלא גם להכרה, ולא סתם הכרה, אלא זו המענגת מכולן: הכרה מצד המבוגרים. "טוב, נראה שהילדים עשו בשבילנו את רוב העבודה," אומר מפקח המשטרה בסוף הספר הראשון, עם שחרורו של הסוס ביש המזל. והקתרזיס מהמחמאה הזאת הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה.

 

"אל תַּפריע לי, אני רֹאש החבוּרה" [פיטר לקולין]

בחבורות, לכל אחד יש תפקיד. הראשון בהם הוא המנהיג, והמנהיג הבלתי־מעורער של השביעייה הוא פיטר. גם לג'נט, אחותו וסגניתו, שמור בחבורה מעמד רם, והיא אכן נוזפת בחבריה על ימין ועל שמאל, אבל פיטר הוא ללא ספק הפוסק העליון. אלה אינם התפקידים היחידים של פיטר ושל ג'נט. יש להם גם תפקידים ספרותיים, ואלה מתמצים בדרך כלל בתכונה מרכזית אחת או שתיים. אם פיטר לא יהיה רודן (במידת מה) ובטוח בעצמו יתר על המידה, ג'ק לא יוכל להתייחד בתכונתו העיקרית – היחיד שמוכן לעמוד מול פיטר ולהתווכח איתו – וקולין וג'ורג' לא יוכלו להתבלט באפרוריותם. וכך זה עובד גם עם הבנות: אם ג'נט היא האמיצה והאחראית, הרי פאם וברברה הן קלות הדעת והפחדניות (ובכל זאת תורמות את תרומתן לחבורה – כל חבר בחבורה תורם את תרומתו).

התפקיד החשוב ביותר בשביעייה שמור למישהו שאפילו לא נספר במניינה, והוא כמובן סקֶמפֶּר הכלב ("קפצן" בתרגום הישן). סקמפר הוא האלטר אגו של בני החבורה, ולעולם שש אלי הרפתקה. "סקמפר הלך עם פיטר, קולין וג'ק, בזנב מורם בגאווה," מספרת בלייטון, "וגם הוא הרגיש חשוב מאוד. […] אין פלא שהוא הרים את האף מול כל כלב שפגש." והנה לנו תיאור תמציתי וקולע של גאוות בני החבורה כולם.

אם כבר מדברים על חלוקת התפקידים, אי אפשר שלא להזכיר במילה את דברי הביקורת הקשים שספגו ספריה של בלייטון על החלוקה המגדרית שבהם. אצל בלייטון, הבנות מסדרות את הלימונדה ואת העוגיות, והבנים מתכננים את הפעולה. בספר הראשון בשביעייה, למשל, פיטר פוסק שרק ארבעת הבנים יֵצאו למימוש השלב החשוב והקריטי בהרפתקה. אפשר לומר על כך הרבה דברים, ודברים רבים אכן נאמרו ("ילדינו ראויים ליותר מזה!" כתבה מישהי במאמר באנגליה שביקר את בלייטון על שוביניזם, גזענות ופשטנות ספרותית).

 

"כדַאי שנשלַח הוֹדעה לשאַר החבֵרים" / "הָבָה נשלַח הוֹדעוֹת לחֶברַיָה"

לא רק התכנים של בלייטון זכו לביקורת, אלא גם השפה שבה כתבה. בימיה היא הואשמה בשימוש בשפה פשוטה ודלה מדי. בשנים האחרונות נטען כי ספריה כתובים בשפה מיושנת ובלתי נגישה. ב-2010 הכריזה הוצאת "הוֹדֶר" באנגליה על כוונתה לפרסם גרסה חדשה לספריה של בלייטון. ראשית שופצו ועודכנו ספרי החמישייה הסודית. "השינויים הרגישים", כפי שהגדיר זאת נציג ההוצאה בריאיון, נגעו בחלקם לענייני תקינות פוליטית. אן, למשל, הילדה הקטנה בחבורה, שבגרסה המקורית אהבה תמיד לשחק בבובות, העדיפה בגרסה החדשה לשחק בדובי פרווה. אבל ברובם היו התיקונים קשורים בשפה. father ו-mother עודכנו ל-dad ו-mum, peculiar הוחלף ב-strange. הקהל לא אהב זאת. וליתר דיוק, המבוגרים ששמרו על יחס נוסטלגי כלפי הספרים לא אהבו זאת. הילדים היו אדישים. הם אהבו את הספרים כך וגם כך.

בעברית נעשה ניסיון דומה. ב-2011 ו-2012 פרסמה הוצאת "אחוזת בית" בתרגום מחודש ארבעה ספרים של השביעייה וארבעה של החמישייה. מלאכת התרגום נמסרה לידיי. המטרה הייתה ברורה: לעדכן את שפת התרגום לשפה שתהיה נגישה לקוראים של ימינו. כמו רבים מבני דורי, גם לי שמורה פינה חמה בלב ל"חברַיָה" של פעם ולמשפטים כמו "ובכן, הנלך למסור את ההודעות הסודיות?". כולנו אסירי תודה לנצח לאבנר כרמלי, הלוא הוא שרגא גפני, שהעשיר את עולמנו במאות תרגומים וספרים פרי עטו. אבל העדכון היה נחוץ. הכלב קפצן חזר להיות "סקמפר", והשפה בכללה חזרה להיות מה שבלייטון ביקשה שתהיה: פשוטה ומובנת. הלימונדה נשארה לימונדה.

והנה, למרות השפה העדכנית, ההוצאה המחודשת של ספרי בלייטון לא זכתה בישראל להצלחה כבירה, לפחות לא כזאת שהצדיקה תרגום מחודש של עוד ספרים בסדרה. אולי טעינו כשבחרנו להוציא את הספרים בעטיפות הנוסטלגיות מפעם ולא בעטיפות ואיורים עכשוויים יותר. ואולי משהו בסיפורים עצמם התיישן.

ובכל זאת, הקסם שבחבורה לא פג. מה שבלייטון הבינה לפני כשמונה עשורים תקף גם היום: ילדים אוהבים חבורות. הם אוהבים להשתתף בהן, ואוהבים – עדיין – לקרוא עליהן.

 

דנה אלעזר־הלוי היא סופרת ילדים ונוער, זוכת פרס דבורה עומר, מחברת סדרת מותחני הריגול "שליחות חשאית" (אחוזת בית / ידיעות ספרים). תרגמה שמונה מספריה של איניד בלייטון בתרגום מחודש לעברית.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | סמי מיכאל בשיחה על שפה, ספרות, גזענות ואחווה

לכבוד זכייתו של סמי מיכאל בפרס עגנון - קטעים מריאיון שערכו עימו ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות עברית"

דרורה וייצמן, עמודים 2018. אסמבלאז' שידרות ספרים וסמניה. 35 על 38 ס"מ

דרורה וייצמן, עמודים, אסמבלאז' שדרות ספרים וסימניה. 35X35 ס"מ, 2018

.

ענת שרון־בלייס ושירי לב־ארי, עורכות ומגישות תוכנית הספרות "מה שכרוך" בתחנת הרדיו "כאן תרבות", נסעו לחיפה לראיין את סמי מיכאל, במסגרת פרויקט "שבעים שנות ספרות ישראלית" שבו הן מראיינות כמה סופרים וסופרות מעמודי התווך של הספרות העברית.

.

***

 

מה שלומך בימים אלו?

במישור האישי, בהתחשב בַגיל, 92, מצוין, אני נהנה מכל רגע. אני רק מאוכזב שחלומות הנעורים הציבוריים שלי הולכים ומתנפצים. נראה שכעם, כתרבות, חלמנו אני ואלה שהלכו כבר לעולמם, חלום מוקדם. זה לא פוגע כהוא זה בערכו של החלום, שבעצם כולנו שותפים, זה עם אחד, תרבות אחת וגזע אחד.
[…] להתמודד עם החומות והגבולות שהקים דור אחרי דור, רשעים, על ידי דתות שונות ופוליטיקאים שונים, ואנחנו נמצאים מזה אלפי שנים במצב של עוינות ובורות כלפי האחר, מלחמות, בעוד שאנחנו יצורים… אמנם בצבעים שונים ורקע שונה… יש לנו הרבה מה ללמוד מנמלים: נמלה פוגשת נמלה ומיד מתחברת אליה, ואפילו מזעיקה נמלים אחרות לבוא לעזרתה וגוברות על אויבים אדירים, בעוד שאנחנו מפולגים על ידי גבולות מיותרים.

הרבה פעמים בספרים שלך יש רצון להתחבר לאחר, אבל אז קורה משהו, בדרך כלל מלחמה, וזה מאלץ את האנשים לבחור בעד מי הם במלחמה הזו.

אני יציר של המאה העשרים יותר מאשר של המאה עשרים ואחת, והיו בה שתי מלחמות עולם ושואה, מלחמות שעמים שלמים כמעט נמחקו בהן, ואנחנו, העם היהודי, שילמנו את המחיר הכבד ביותר. בגלל אותם הגבולות שדיברתי עליהם שליש מעמנו נכחד. ההתפתחות שלי כילד, נער, בחור צעיר, חפפה את עלייתה של גרמניה הנאצית והטירוף שאחז ביבשת הכי מפותחת, הכי תרבותית, הכי הומאנית. אז מה יגידו מדינות נחשלות. אמנם ניצחנו את גרמניה הנאצית אבל המורשת שלה עדיין חיה וקיימת, עד היום, על ידי לאומנים קיצוניים, דתות שאיבדו צלם אנוש, על ידי הסתות ושנאה של האחר ופחד ממנו. אני חציתי גבולות של פחד ומצאתי שכל הגבולות האלה מיותרים.

אבל הקונפליקט נשאר בספרים שלך, ב"חסות" למשל…

אכן, אנחנו עדיין לא בגן עדן, השאיפה היא להגיע לשם, להגיע להכרה שכולנו אותו דבר, כולנו נושמים מאותן ריאות, כולנו בנויים מאותם תאים ויש לנו אותו דם. בהשתלות למשל אנחנו לוקחים איבר של מוסלמי מת ושותלים אותו בגופינו, ולהפך, וזה פועל, עובד!

אנו רוצות לחזור איתך לזמן שהיגרת, יש פצע ושבר כשמהגרים, והשפה – הדרך מהשפה הערבית, שפת האם, אל העברית ואל הכתיבה, מה אתה זוכר מהימים האלה?

אני ברחתי ולא באתי, ברחתי כי נרדפתי. לי ולחברים שלי, יהודים, נוצרים, מוסלמים, כורדים, אשורים, היה חלום לפתח מדינה תקינה בעיראק. והובסנו, כל בני הדור שלי נכחדו, לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שלי מלאים דם של חברים שנקטלו ברחובות, חלק מהם הוצאו להורג, ואני בדמעות עזבתי את המולדת שלי, עיראק, שגידלה וטיפחה אותי. ברחתי לאיראן ומאיראן, שבה לא מצאתי את מקומי והיה מסוכן להמשיך להיות שם, כי לא ישבתי בשקט שם… הדרך היחידה להציל את עצמי היא להגיע לאיזה מקום שלפחות מבחינה בסיסית יבטיח לי קיום, וככה הגעתי לישראל. בלי ידיעת השפה, בלי החלום הציוני של התבדלות מהעולם, בלי שאיפות של עם של הימים ההם, וגם בלי לתרום כהוא זה להקמתה של מדינת ישראל. והגעתי עם הצבע הלא נכון, השפה הלא נכונה, הכול שייך לאויב, ובואי נגיד שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. נעשיתי אזרח ישראלי רק בזכות הילדים שלי שנולדו כאן, ואמרתי שזו המולדת שלהם ואז תהיה המולדת שלי.

אבל כשהתחלת לכתוב…

כשהתחלתי לכתוב כתבתי בערבית, חמש שנים הייתי חבר מערכת ב"אל-איתיחאד" [עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית]. הרומן הראשון שכתבתי היה בערבית – גרסה ראשונה של שווים ושווים יותר, וקיבלתי פרס מהמפלגה הקומוניסטית. אחר כך גנזתי אותו כי עזבתי את המפלגה. לא האמנתי בחלומות הוורודים ביותר שלי שאני יכול להמיר את הכתיבה שלי מהשפה הערבית לשפה העברית. רופא, נגר, מהנדס, קל לו לעבור משפה לשפה, אבל ספרות, שהמילה היא מאבני הבניין שלה, המשמעויות העמוקות ביותר… המעבר הזה, לא חשבתי שאני אוכל לעשות אותו. התחלתי לכתוב בעברית רק כשהתחלתי לחלום בעברית, כתבתי בלי להתחשב באיזו שפה, הטקסט הראשון היה תערובת של אנגלית, עברית וערבית. עשיתי זאת להנאתי ולא מתוך תקווה שזה יתפרסם.

אבל תמיד שימרת גם את הזהות הישראלית שלך, שנולדה, כמו שאמרת, עם הולדת הילדים, וגם את הזהות שלך כיהודי ערבי. לא החלפת אותה.

הביטוי הזה, "יהודי ערבי", נוצר כאן. בעיראק הוא לא היה קיים, אנחנו לא הזדהינו בעיראק כערבים אלא כעיראקים. עיראקים היו כורדים, אשורים, שפות שונות. אני לא אגיד שאני יהודי ערבי, אני יהודי עיראקי. הביטוי הזה הוא המצאה ישראלית של אנשים שלא עברו את החוויה העיראקית.

אמרת קודם שהגעת לארץ לא עם הצבע הנכון ולא עם השפה הנכונה, אבל גם לא עם העמדה הפוליטית הנכונה, לא היית איש מפא"י, להפך… לא היה לך פנקס אדום, ושילמת על זה מחיר.

בוודאי, ועד היום אני משלם את המחיר, אבל אני משלם אותו בהנאה. אני הייתי בשוק כי אנחנו כקהילה יהודית בעיראק ראינו בברית המועצות ובצבא האדום את המגן האחד והיחיד שחסם בינינו לבין הכחדה טוטאלית, ובמחיר שהם שילמו, עשרים מיליון הרוגים… ראינו בקומוניזם כוח אחד ויחיד שחצץ בינינו לבין גורל של מחנות השמדה. הוא עצר את היטלר שזמם להגיע למזרח התיכון, והגיע עד אל-עלמיין, עד אלכסנדריה. מי שהציל אותנו היה הצבא האדום והקומוניזם. ואז לבוא לישראל ולגלות שרואים בי אויב כי הייתי קומוניסט – הייתי בשוק. העוינות הזאת לא הייתה מובנת לי.

אמרת שאתה משלם עד היום מחירים. אולי אתה מרגיש תסכול מסוים, לגבי הכרה ממסדית, לגבי מוסד כמו פרס ישראל, אם יש לו קשר לעמדות שלך ולפעילות שלך לאורך השנים…

לא, אני חושב שלהפך – זה מוכיח לי שאני הולך בדרך הנכונה. בקלי קלות יכולתי לקבל את פרס ישראל וליהנות מכל ההנאות אם הייתי הולך בדרך שרצו שאלך בה. גם בעיראק רדפו אותי.

מה זאת הדרך שרצו שתלך בה כאן בארץ?

פשוט מאוד, להיות בשב"כ כמו רוב הסופרים, להיות ציוני ולהיות חלק מהזרם השולט בספרות העברית – לראות בערבים אויב, זר, בעוד שאנחנו חיים בתוכם. זה הוצע לי כל הזמן ולחצו עליי מנטלית. לא קל להיות קול בודד, לא קל להיות מפלגה של איש אחד. שני הצדדים נושאים באותה אשמה, שני הצדדים עשו את אותן השגיאות, גם הערבים גם היהודים. לא פעם הציעו לי אפילו "תקבל תפקיד זה וזה וזה..", ודחיתי את זה כי נזכרתי בדם של החברים שלי שנשפך למען אידיאלים. האידיאלים האלה נשארו עד היום בתוכי. ההצלחה שלי נראית לי משהו מוזר שכמעט נוגע בנס. אני עד היום לא מבין איך זה קורה. אני אדם ביישן, אני לא מופיע ולא מרים טלפון לבקש בקשות. ההצלחה שלי היא לא שלי אלא של הקוראים, שכפו אותי על הממסד.

בוא נחזור ל"חסות", מ-1977. אתה זוכר איך התחלת לכתוב אותו, מי הדמות שהייתה בראשך כשהתחלת לכתוב – שולה, מרדוך, פתחי?

זה הספר הראשון שמציג את הערבי כאדם כמוני. עד אז הערבי תואר בספרות העברית לא רק כאויב – האנגלים והגרמנים היו האויב אבל העריכו אותם כשווים – אלא התיאור של השונות הזאת היה מהול בהרבה גזענות. אנחנו שייכים לגזע עליון, הומאני, אינטלקטואלי, בעוד היריב מדשדש כתת־אדם, כפושע, כשודד, ולכן הדמות שלו השתקפה כך בספרות העברית, תמיד היה פועל פשוט, במוסך, גנב, שודד, רוצח. ואני באתי וישבתי במערכת עיתון ערבי וסביבי אנשי רוח ערבים… כן, אמיל חביבי הזמין אותי להצטרף למערכת… אנשים משכילים, חולמים כמוני על עולם טוב יותר, כואב להם מה שכואב לי, למדתי מהם הרבה. ראיתי את העוול שנעשה להם לא רק על ידי הממשל הצבאי אלא גם בספרות העברית. זה הפסד ענק לספרות העברית וגם עיוות המציאות.

אתה מתחיל לכתוב את "חסות" על רקע מלחמת יום הכיפורים, והיא לב ליבו של הרומן. איך אתה מתחיל לכתוב, מי הדמויות?

האמת, הספר כותב אותי יותר ממה שאני כותב אותו, אני לא מתכנן את העלילה, אלא היא נכתבת שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק, מילה אחרי מילה. בחרתי את הרקע של מלחמת יום הכיפורים כי אנחנו חיים במלחמה מתמדת, עם הפוגה קצרצרה בין מלחמה למלחמה. וכך אני רואה את החברה הישראלית עד היום, אנחנו לא מעכלים עד היום שאנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

אבל איך נוצרו הדמויות האלה, שולה שצריכה להחביא אצלה את פתחי, ושם נולד קונפליקט, גם משיכה וגם כעס וכל אחד מייחל שהצד שלו ינצח במלחמה…

זה אני לא יודע… תראי, אני כותב פעמיים ביום, עד היום, אני לוקח כוס קפה בצהריים בשעה עשר, נכנס לחדר, סוגר את הדלת, וכאילו אני עובר מעולם לעולם. שעתיים לפני כן אני לאט־לאט מתנתק מהמציאות שאני חי בה, ממזג האוויר, מהחדשות, ואני סוגר את הדלת ואפילו חדל להרגיש בגוף שלי. כמין תחושה מיסטית. זה סמי אחר, כאילו מישהו מכתיב לי, והדברים נולדים בעצמם, אני לא מתכנן כתיבה, לא פרק, לא ספר, לא התחלה ולא סוף. וברגע שאני מתחיל להרגיש את הגוף – קר לי או חם לי, מזיע או מתעטש – אני מפסיק לכתוב. אני לא מתכנן, כמו בחיים שלי, לא מתכנן שום דבר.

.

סמי מיכאל
סמי מיכאל

» לריאיון המלא ב"כאן תרבות" לחצו כאן

 

» ריאיון רדיופוני נוסף במוסך: ענת שרון־בלייס מראיינת את טוביה ריבנר ואשתו גלילה ריבנר־יזרעאלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן