מסה | לכבוד החנוכה: אביבית משמרי על ספרות ניסים

"בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת."

מסה

תמיר דוד, מזונות, פיגמנטים וגואש על בד, 169X145 ס"מ, 2015

.

אחד למיליון: על ספרות ניסים

מאת אביבית משמרי

.

שתי אחיות עניות יוצאות לשוטט ומוצאות אוצר המאפשר להן להינשא לבני עשירים ולחלץ את משפחתן מעוני מרוד. כך מסתיימת העלילה של "הכנסת כלה" של עגנון, והרושם ברור: מדובר בנס משמיים.

בכל המוצא זוכה של סטיבן קינג קורה דבר דומה מאוד: ילד מוצא אוצר חבוי, והאוצר מציל את משפחתו מהידרדרות כלכלית והתפרקות. אלא שכאן אין נס משמיים, מדובר בצירוף מקרים ותו לא. הוא נראה הגיוני מאוד, ולקוראים ידוע היטב מי החביא את האוצר מלכתחילה ומדוע, וכיצד הגיע הילד דווקא למקום המחבוא.

אז האם מציאת אוצר בזמנים קשים היא נס או לא? הרבה תלוי כמובן באופן פרישת העלילה: ב"הכנסת כלה" האוצר הוא בבחינת דאוס אקס מָכינה שמאפשר סוף טוב לתלאות הגיבור ומשפחתו, ואילו בספר של קינג מציאת האוצר היא רק טריגר, מין מאורע מחולל שאחריו מתחילה סדרה של עימותים אלימים שסופם מתברר מאות עמודים לאחר מכן.

משמע, אי אפשר להפריד בין האופן שבו הסיפור מסופר ובין הכרזה על נס. הנס גלום בסיפור.

.

הזמן והמקום

לפי "חוק ליטלווד", כל אדם עשוי להיות עֵד אחת לחודש לאירוע שהסתברותו ניסית. כלומר אירועים שאנו מכנים "נס" כלל אינם יוצא דופן מבחינה סטטיסטית.

אבל הספרות כידוע אינה עוסקת בסטטיסטיקה ובמאגרי נתונים. ספר הוא מתחם מגודר של דמויות ומקומות (גם אם יהיו עצומים ורבים, יהיו מתוחמים). ההתמקדות בדמות מסוימת מאפשרת למספר שירצה בכך להציג כנס מקרה שקרה לאדם מסוים, מפני שזה קרה לו. לא בכדי ברכת הנסים מאלצת אותנו לרדת לפרטים: "ברוך אתה … שעשה נס לפלוני במקום הזה" – מציינים אדם ומקום חד־פעמיים, ספציפיים, ללמדנו שלא מדובר ביד המקרה. בספרות, הנס מתבקש מעצם קיומו של האישי, החד־פעמי, כי רק אז האחד למיליון נראה פלאי באמת.

וכמובן, יש האומרים שכל עלילה היא נס, לא בגלל המאמץ לטוות אותה, אלא מפני שקל יותר לברור מבין אלפי צירופי המקרים האפשריים, נניח אלפי תאונות הדרכים בשנה, את אלה ששרדו, שהצילו את עצמם או חילצו אחרים, שהגיעו להישג מעניין בהמשך חייהם, או בכלל – כאלה שאפשר לומר עליהם משהו חדש. מבחינה זו, כל סיפור של אהבה גדולה הוא מעין נס, אבל יוכתר כך אם רק יכתבו אותו כראוי.

הקוראים (או הצופים), מצידם, נדרשים תמיד למידת מה של השעיית הספק כדי להישבות בסיפור לגמרי. כתב פעם התסריטאי דיוויד מאמט: "להתנגד ולהתעקש על מציאות בדרמה, פירושם לשלול מעצמנו את העונג. הרי מי יֵשב מול סרט מצויר ויחשוב כל הזמן 'רגע אחד, פילים אינם יכולים לעוף'?". נס עלילתי נשען אם כך על ההשעיה הזו והוא המשך ישיר שלה, שהקוראים נהנים להיסחף אתו.

מהצד השני של ההשעיה והציפייה לנס נמצאות הקטסטרופה והגרוטסקה. אם אנו מוכנים לקבל את הפיכתם של בני אדם לשיחי דפנה והינצלותם מרודפיהם, כלומר להשעות את הספק לשם ההנאה שבסיפור, נצטרך לקבל גם בן אדם שהופך לשרץ ענקי. המאורעות העל־טבעיים המטרידים ביצירותיו של לאבקרפט, מעשי "הזר המסתורי" של מארק טוויין, עונשם והינצלותם של חנניה, מישאל ועזריה בספר דניאל, התינוק הנולד מזיווג גבר וקופה בחסד אלוהים של ברנרד מלמוד, מדגימים גם הם ספק־פלאות כאלה, שאיש לא היה מבקש לעצמו בדעה צלולה.

.

זה טוב או רע?

בטבעו של הכיף דיוויד פוסטר וואלאס מביא מעשייה על אב ובן עניים שסוסם ברח, ומשם משתלשלת שרשרת מקרים שנחשבים טובים ורעים לסירוגין. על כל מקרה כזה אנשים ממהרים לברך או לנחם את האב, אך הוא אומר "מזל טוב, מזל רע, מי יודע?".

יש יומרה גדולה בהכרזה על נס. מצד אחד יש בהכרה במאורע היוצא דופן ענווה והודאה בכוחו של האל, ומצד שני טענה מופרזת לאחיזה בפרספקטיבה ה"נכונה" על המציאות – כאילו באפשרותנו לדעת בכלל מה "מצב האפס" ההתחלתי של קיומנו, ובהתאם לברך על כל שיפור. והרי לא פעם הנס הוא רק יחסי למצוקה הבלתי נסבלת שקדמה לו, שגרמה לאדם להתחנן לישועה. הדבר ניכר למשל ב"אמי, זכרונה לברכה" של ביאליק, שהנס נותן בו מענה רוחני לתפילה ולאמונת האם, אך לא פתרון לדחק היומיומי.

בגרסה הדתית, דפוס כזה של טוב ורע לסירוגין יכול גם לשקף עימות בין האל והשטן, כמו בסיפור איוב. אבל בסיפורים חילוניים הרושם שנוצר הוא של תהפוכות גורל אירוניות. יש לא מעט דוגמאות לדגם הזה – אגדת חורף של שייקספיר, על העיוורון של סאראמאגו, הדרך של קורמאק מקארתי. בכולם, זיהוי המאורעות הטובים כנסיים הוא חלק מהניסיון האנושי להכניס סדר בעולם שרירותי. גם כאן המבנה קובע: לו היינו מאריכים את הסיפור בעוד חמישים עמוד, ייתכן שהנס היה מצטמק ונהיה כלא היה. או כמו שמנסחת זאת מרית בן ישראל בסיפורים יכולים להציל: "האגדות העצובות ביותר הן אלה שמחזירות את גיבוריהן בסופו של דבר אל קרקע המציאות".

.

זהו גופי

מאות התרחשויות ניסיות נמצאות כמובן במיתולוגיות השונות, בתנ"ך ובברית החדשה (אף שכבר בעלילות גלגמש מסביר אוּתְנַפְישְׁתים לגלגמש שהאלים אינם מוכנים עוד לשנות את חוקי הטבע למען בני אדם מועדפים). נדמה לי שבתנ"ך עדיין יש ניסים שקשורים בשינוי טעמו או מזגו של אדם (האל מקשיח את לב פרעה או מחזק את לב הגויים שיהושע נלחם בהם, כדי להבטיח את החרמתם המוחלטת), לצד נסי התמרה חומרית (מים יוצאים מהסלע, מן יורד מהשמיים, אתון מדברת). ואילו בברית החדשה, המאוחרת יותר, יש כבר בעיקר ניסים מהסוג השני – נס הלחם והדגים, הקמת מתים לתחייה ועוד.

בהמשך הדורות זנחה ספרות הניסים הלא־דתית את שינויי האופי והטעם, כגון התאהבויות פתאומיות, ועקבה ברובה אחרי הדגם המאוחר יותר, בהיצמדה לניסים ה"חומריים" – אוצר שנתגלה, מלאך מביא בשורה וכולי. שינויי האופי והטעם מיוחסים ברובם לשיקויים שרקחו בני אדם, אולי מתוך ההבנה שמזגנו ממילא קל להשפעה ואין צורך להכתיר כל שינוי טעמים מזדמן שלנו כתוצאה של מגע אלוהי. ההתמרה החומרית הניסית, לעומת זאת, בסיפורים שבהם היא אינה מסתכמת בדאוס אקס מאכינה, מולידה תובנה אמיתית אצל הדמויות ו/או הקורא. היא מאפשרת לגיבור, לאחר שנצרף באש, זיכוך של הסבל בהמשך הסיפור.

כך קורה למשל ב"המלך הצעיר" של אוסקר וויילד (המלך מקבל באהבה את כתרו), בהקוסם מלובלין של יצחק בשביס־זינגר (יאשה מנסה להשתחרר מפחזותו וחמדנותו), בהפלא של אנה של אמה דונהיו, שבו הגיבורה המפקפקת בנס אחד מצליחה במסירותה הרבה לחולל נס שני, ואף בנסים ונפלאות של לאה גולדברג, שבו הנס הוא תוצאת התהליך שעוברת שכונה שלמה – ההיפתחות, הנדיבות והרחבת היכולת לראות אחרים.

ויש גם מקרים שבהם ההתמרה באה מאוחר מדי, כשהגיבור כבר אבוד, והנס הוא נחמה סמלית לקוראים: בלא מעט מהאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן יש ניסים מרירים כאלה, שעיקר כוחם בסמליותם ובתחושת המשמעות שהם מקנים לקורא, אך לא לגיבור האבוד (וראו את קצם של חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ועוד).

.

שכר בעולם הזה

התפילה היא דרך מקובלת לבקש את הנס. לעיתים בדרישה עיקשת כשל חוני המעגל, לעיתים בעסקת חליפין שנקבעה בנדר – חנה המתפללת לבן קובעת לעצמה את המחיר שתשלם על הגשמת המשאלה: וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א, א 11), ואילו באגדה "אצבעונית" של אנדרסן, להבדיל, הפיה מחוללת הנס מקבלת שנים־עשר שילינג על פועלה. זה מחירו של הגרגר שמתוכו צמחה אצבעונית, מדגיש הסיפור, כדי להראות שמדובר בהחזר הוצאות בלבד – הכישוף אינו נושא רווחים. שהרי ברגע שמישהו עושה נס בתשלום מלא, כבר מדובר בעסק מסחרי. או בסחטנות שאין לה סוף, כמו זו שנקלע אליה הדג ב"הדייג ואשתו" של האחים גרים.

כמובן, צריך גם לדעת איך לבקש – וראו תפילה שנושא אחד הגיבורים ב"שבעה סיפורים גותיים" של איזק דינסן: "ראה ביקשתיך, אלי הטוב, שלא אהיה נשוי, אבל אם גזירה היא שאהיה נשוי, שלא יצמיחו לי קרניים. אבל אם גזירה היא שיצמיחו לי קרניים, שלא אדע. אבל אם גזירה היא שאדע, שלא אתרעם" (תרגם אהרן אמיר, זמורה־ביתן, 1980). כלומר, אם מנהלים את העניינים בחוכמה, כמעט כל השתלשלות עניינים תיחשב לאל כאילו נעתר לבקשה.

קורה שגם בלי בקשה ישירה הגיבור זוכה בפתרון מופלא, בשרשרת מאורעות מיטיבים שנתפסת בפשטות כגמול על אופיו החיובי. מדובר בסוג פרוטסטנטי משהו של סיפורים, שבו המצוקה יוצרת דיסוננס המאיים על סדר העולם, וכן על אמונתו השקטה של הגיבור ש"צדיק וטוב לו".

בסופים ניסיים כאלה, בסיפורים שלא נוכחת בהם ישות עליונה בתחילת הסיפור, הגיבורים פועלים בתוך מרחב פתוח לגמרי ולא נצמדים לרשימת מצוות, ודווקא משום כך הניסים שמועתרים עליהם הם גמול על מידותיהם הטובות. כך קורה בהגברת שאהבה בתי־שימוש נקיים של דונליווי, ולהבדיל ב"חנה'לה ושמלת השבת".

.

*

האם העולם יכול בכלל להתקיים ללא ניסים, או ללא אמונתנו בהם? בספרים רבים הגיבורים ניצלים פשוט הודות לתושייתם או למזל טהור. אבל נראה שכדי לכתוב ספרות נטולת ניסים לגמרי (אך לא נטולת צירופי מקרים מניעי עלילה) יש צורך להיות גם חילוני גמור וגם שורד משטר טוטליטרי, כמו מילן קונדרה. כאשר באות רעות של ממש אלוהים לא יהיה שם איתו, וגם האנשים יבגדו, הוא כבר יודע. לכן הוא כותב בספר הצחוק והשִכחה: "הגורל אינו מתכוון לנקוף ולו את האצבע הקטנה למען מירק […] ואילו מירק מוכן לעשות הכל למען גורלו […] הוא חש עצמו אחראי לגורלו, אך גורלו אינו חש עצמו אחראי לו" (תרגמה רות בונדי, זמורה־ביתן, 1981).

אבל לא מעט פעמים קסמם של המאורעות הפנטסטיים חזק מאיתנו, ואיתו הרצון לראות עלילות נסגרות בדאוס אקס מכינה, לראות את הנהרה וההודיה על פניהם של גיבורי הספרים. "אין כל חדש במיתולוגיה חסרת האלוהים של הספרות המודרנית, המתמודדת, כמו המיתוסים העתיקים, עם אותן בעיות עיקשות וחמקמקות של המצב האנושי", כתבה קארן ארמסטרונג בתולדות המיתוסים (תרגמה דרורה בלישה, הוצאת פן, 2005). הנס כמו חוזר וקורה כאשר הסופר מספר את הסיפור, וכמו המצווה לספר ביציאת מצרים, שהיא אחת עם הציווי לראות עצמנו כמי שיצאו ממצרים, וכמו ההודיה על נס החנוכה "בימים ההם (וגם) בזמן הזה", פרישת הסיפור הניסי ושחזורו מאפשרים לפלא להתרחש בכל פעם מחדש.

 

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (חרגול-מודן, 2013, זכה בפרס רמת גן), "הנפש קמה באמצע הלילה" (בוקסילה, 2015), "הפינה של טריסטאן" (כתר, 2016), "ימי מטילדה" (פטל, 2018).

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל פיטובסקי, מיומנה של ספרנית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תמונות נדירות של כוכב הבמה אריק איינשטיין

הצצה אל הימים שבהם כיכב החייל המשוחרר על בימת "מועדון החמאם"

7345

אורי זוהר ואריק איינשטיין ב'משלי ערב', 1961

משמאל – פרסומת למזגן תדיראן, מימין – תיאור ארבעת שחקני ההצגה ובראשם הגיבור, צעיר אלמוני יחסית (ודאי בהשוואה למטאור אליו יהפוך עד סוף העשור) החייל המשוחרר אריק איינשטיין:

"בן למשפחה תימנית ידועה מעדן. הגיע ארצה ב"מרבד הקסמים" הפרוש כיום בלשכתו של ראש הממשלה לשעבר מר משה שרת. אביו, צורף ותיק מפולין, עובד כיועץ מס הכנסה במפעלי טקסטיל שמפו. אמו, שעבדה כטרקטוריסטית במשכית, קשורה לתאטרון בחבלי ירושלמי. אשתו של אריק היא גם אשתו של שר המסחר והתעשייה של ליבריה. בתו בת החמש של אריק היא בתו. מי שמכיר את אחיו זלמן אינו יכול להאמין שאריק הוא בן יחיד. תוכנותיו המשפחתיות ענפות. נוסף לבת הוא מקווה לגדל השנה זקן."

 

23
תכניית ההצגה "משלי ערב", עלתה ביוני 1961 במועדון החמאם. כל התמונות לקוחות מתוך ארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כך נפתחה תכניית הערב הראשון של מועדון החמאם, שכלל את ההצגה משלי עָרַב יחד עם ההצגה אהבה ראשונה – שממנה לקוח התיאור המבדח המצורף.

הייתה זו הפעם הראשונה ששימש איינשטיין בתפקיד הראשי על במות ישראל שלא כחייל בלהקת הנח"ל, אף על פי שקדמו לה מספר תפקידי משנה בהצגות אחרות. היו אלה גם שתי הצגות הבכורה שהועלו בתאטרון שאליו הצטרף לא מכבר, "מועדון החמאם".

ביוני 61', החודש שבו נפתח באופן רשמי וחגיגי המועדון החדש, תאטרוני סאטירה ובידור כבר היו לצורת בידור מבוססת בארץ עוד מימי המנדט הבריטי – גם אם מעט סוערת. כשהגיע הקהל, הגיעה עמו לרוב הצנזורה (עד 48' הייתה זו הצנזורה הבריטית, מאז – הישראלית). וכשלא הגיע הקהל – זה היה גרוע בהרבה.

צמד המקימים, שבתקופה זו כבר הספיקו ללמוד דבר או שניים על הדרך הנכונה לבדר את העם היושב בציון, חזו בדמיונם מועדון מסוג אחר. כשאיתרו חיים חפר ודן בן-אמוץ את מקום פעילותם החדש-ישן, חמאם טורקי מוזנח שהיה צמוד לבית הסראייה הישן ביפו, הבינו מיד שבכך נפתרה טרחה נוספת: מציאת שם חדש לפרויקט השאפתני. מועדון החמאם נולד.

 

12
צוות ההצגה 'משלי ערב'. מימין לשמאל: עליזה רוזן, אריק איינשטיין, אורי זוהר ורחל אטאס. לחצו על התמונה להגדלה

 

בזכות הארכיון העשיר שתרם חיים חפר המנוח לספרייה הלאומית נוכל להתחקות אחר ערב הפתיחה של המועדון, כמו גם אחר שאר שש שנות פעילותו בגלגולו המקורי.

בתיק הארכיוני הקרוי 'משלי ערב', אנו מוצאים טיוטות מקוריות של חפר להצגה המרכזית – חלקן בכתב ידו הברור וחלקן מודפסות במכונת כתיבה ומשובצות הערות בעט. התיק, שנשמר בקפידה כך שדבר לא יאבד, מכיל מערכונים ופזמונים שהופיעו במופע המקורי מ-61', אך עם הערות ותיקונים (וכן פזמונים נוספים) עבור ההפקה המאוחרת משנת 1982 שעלתה בפתיחתו המחודשת הצנועה של מועדון החמאם.

את המשיכה העמוקה של אנשי הפלמ"ח לתרבות הערבית, ומעל הכל לשפה הערבית, ייבאו איתם חפר ובן-אמוץ להצגת הבכורה של החמאם, משלי ערב, אותה תיבלו בהמון הומור – הומור לשוני וגם קומדיית מצבים מביכים שמרביתם תוצאה של אי הבנה בין-תרבותית (מזרחים-אשכנזים) ובין-דתית (יהודים-ערבים). כבר בשיר הפותח של ההצגה, שנפתח בברכת הערבית 'אהלן וסהלן' שגוירה זה מכבר, קובעות הדמויות הראשיות כי "פה כולנו בני דודים, ערבים ויהודים". על רקע החמאם התורכי שבו הוקם המועדון, שריד השלטון העות'מאני בן חמש מאות השנים בארץ, נטענו מילים אלו במשמעות מיוחדת.

 

12
אריק איינשטיין ורחל אטאס מופיעים בפני קהל, הצגת משלי ערב. לחצו על התמונה להגדלה

 

לא נוכל לרדת לעומקה של ההצגה, אז נציין שיר נוסף אחד שספק אם היה "עובר מסך" בימינו. השיר מחמוד המספר את קורות ה"גוי החמוד" – פוליטיקלי קורקט לא היה בראש מעיניי התקופה – חושף משהו מהזהות החצויה והבלתי אפשרית של ערביי המדינה החדשה, ועל הדרך גם של יהודיהּ. ההצגה, המבקשת קירבה ערבית-יהודית, לא מפחדת להציג גם שאלות וסייגים נוקבים ובו בזמן מצופים בהומור מתקתק שמסייע, אולי, בבליעת הגלולה המרה. גם בכך אין כל חדש, זו הרי מהותה של כל סאטירה טובה.

צפו בסדרת התצלומים המלאה מההצגה "משלי ערב" מארכיון חיים חפר

יכולות השירה של איינשטיין – הקול, ההגשה והחיבור של השניים לטקסט שלפניו, גויסו בעיקר עבור ההצגה השנייה באותו ערב, אהבה ראשונה. ללהקת הנח"ל התקבל איינשטיין כשחקן, אף על פי שזכה גם לשיר כמה שירים במהלך שירותו. במועדון החמאם שימש "אריק", כפי שדבק בו הכינוי הפמיליארי שבו נודע מאז, גם כשחקן וגם כזמר. אהבה ראשונה נוצר כמעין-מחזמר אד הוק בביצוע 'שלישיית גשר הירקון' – להקה שהוקמה עבור המועדון והורכבה מאריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון.

 

23
איינשטיין משחק בהצגת 'אהבה ראשונה'. לחצו על התמונה להגדלה

 

באוטוביוגרפיה שחיבר במאי החמאם שמואל בונים כתב על הצמד זוהר/איינשטיין: "אורי זוהר ואריק איינשטיין הקימו כאן צמד נפלא שהחזיק שנים רבות עד שהאחד נפל בתשובה. כבר מן התוכנית הראשונה נהר הקהל ל"החמאם", גם בזכות ההצגה וגם בזכות חנו של המקום."

 

23
הבמאי שמואל בּוּנים מאפר את אריק איינשטיין לקראת הצגת משלי ערב. משמאלם אורי זוהר. לחצו על התמונה להגדלה

ואכן, התגובות מיהרו לשבח את תכניית המועדון החדש ואת צוות השחקנים. מבקר התיאטרון של עיתון דבר בירך על הקמת מועדון החמאם ובביקורת על ההצגה השנייה שהועלתה, תל-אביב הקטנה, בכך ששיבח "ראשית כל… את ההתמזגות הנפלאה של תוכן ההצגה עם הרקע שלה: בית-מרחץ תורכי נשאר מה שהינו על אף השיפוצים והשינויים… כזאת היתה הצגת "משלי ערב", כזאת גם "תל-אביב הקטנה"." (מצוטט מתוך הביקורת "תל-אביב הקטנה" ב"חמאם", מאת רן זאב, התפרסם בעיתון דבר בתאריך ה-29 בספטמבר 1961).

 

123
ביקורת תאטרון התפרסם בעיתון דבר מה-17 באוגוסט 1962. לחצו על התמונה להגדלה

 

באוגוסט של השנה שלאחר מכן היה אותו עיתון, דבר, מסויג יותר:

"לאן נעלם ההומור הישראלי?"

"הוא ירד ליפו. לאחר הפסקה ארוכה מאד ראיתי ב"חמאם" היפואי שני מבצעים של הצוות בן-אמוץ-חפר-בונים: "תל אביב הקטנה" ו"משלי ערב". אינני סבור, השלישיה חידשה דבר. זה מכבר קבעו האנשים לעצמם מתכונת, וכל עוגה חדשה דומה לקודמתה. הם אינם מחקים איש, הם מחקים רק את עצמם. ובכל זאת נהניתי הנאה שלמה. לשלום-עליכם לא קם, לפי שעה, יורש בישראל הנבנית, ועד שיקום נלך ל"חמאם"." (מצוטט מתוך ביקורת מנצחים, זמרות – ופינת הצחוק, התפרסם בעיתון דבר בתאריך ה-17 באוגוסט 1962)

גם בתכניית הערב השני שחיברו חפר ובן-אמוץ שהועלתה גם היא בשנת 1961, ובמרכזה ההצגה תל-אביב הקטנה, שיחק איינשטיין בתפקיד הראשי. הייתה זו ודאי סגירת מעגל לבחור הצעיר שנולד וגדל באותה תל-אביב, אז עדיין קטנה, ובה התוודע מרחוק לפועלו של מעסיקו העתידי חיים חפר, אותו יפגוש פנים אל פנים בתקופת שירותו הצבאי (1959-1956). סביר שעשה הצעיר הגבוה, יפה התואר והבטוח (מאוד) בעצמו רושם עצום על חפר, שליהק אותו עם שחרורו מצה"ל. תל-אביב הקטנה הייתה גם ההצגה האחרונה שבה שיחק איינשטיין במועדון.

צפו בסדרת התצלומים המלאה מההצגה "תל-אביב הקטנה" מארכיון חיים חפר

 

23
אריק איינשטיין ואורי זוהר משחקים בהצגת 'תל-אביב הקטנה'. לחצו על התמונה להגדלה

 

עם השנים הקדיש איינשטיין יותר ויותר מזמנו לעשייה מוזיקלית, עד שזנח לחלוטין את המשחק בתאטרון – וזאת למרות התפקידים הרבים והמגוונים שבהם זכה מיד עם שחרורו ולאורך כל שנות השישים. את קריירת המשחק ימשיך לפתח בעיקר על המסך הגדול בסרטי חברו ושותפו להצגת משלי ערב, אורי זוהר. זכורה לטובה גם הופעתו בסרט סאלח שבתי לאפרים קישון. אלבום הבכורה המלא הראשון שהוציא אריק איינשטיין במרץ 1966 ייקרא "שר בשבילך". מאז ילך ויידרך כוכבו ולא יידעך עוד. לחזור לתאטרון הוא כבר לא יחזור.

בכתבה זו התמקדנו בעיקר בתפקידו של איינשטיין במועדון החמאם, אך ראוי לציין את שמות שותפיו להפקות הראשונות בחמאם. אורי זוהר, רחל אטאס ועליזה רוזן שיחקו לצד איינשטיין בהצגות משלי ערב ותל-אביב הקטנה. שמואל בונים ביים את שתי ההצגות, אותן חיברו חפר ובן-אמוץ. דני קרוון קיבל קרדיט כצייר, ו"ליד הפסנתר" ישבה סופי ליג'י.

 

לקריאה נוספת:

'כאן בונים', שמואל בונים, הוצאת דביר, 1994

'רוק ישראלי: 1973-1967', נעם רפופורט, הוצאת מרום – תרבות ישראלית, 2018

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

המשוחרר הטרי אריק איינשטיין שר על השעות הקטנות של הלילה

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

אריק איינשטיין בן העשרים שר על השעות הקטנות של הלילה

האזינו להקלטה נדירה ומוקדמת של אריק איינשטיין

אריק איינשטיין ודינה דורון בהצגה "אירמה לה דוס". צילום: ירון מירלין, מתוך הספר "זו אותה האהבה"

אריק איינשטיין ודינה דורון בהצגה "אירמה לה דוס". צילום: ירון מירלין, מתוך הספר "זו אותה האהבה"

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת. 
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

 

זו הייתה אחת ההקלטות הראשונות של אריק איינשטיין. המשוחרר הטרי מלהקת הנח"ל הקליט אותה כשהיה בן 20 בלבד. השנה הייתה 1959, והתקופה – כשאיינשטיין היה חבר בתיאטרון סמבטיון, קבוצת תיאטרון סאטירית שפעלה בין 1960-1957.

האם אתם מצליחים לזהות את קולו? עם הדיקציה השואפת לשלמות והדיוק המוזיקלי שהקפידו עליהם באותה תקופה? ועם רעשי ההקלטה ברקע?

הנה "השעות הקטנות של הלילה" עם התום והקסם של הימים ההם:


אריק איינשטיין שר "השעות הקטנות של הלילה", 1959. מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

את מילות השיר כתב יוסי גמזו, משורר, מתרגם, פזמונאי ומרצה לספרות עברית. בראיון ליעקב בר-און (מעריב, 2018) סיפר גמזו שאיינשטיין "שר בתיאטרון ‘סמבטיון’ את השיר ‘השעות הקטנות של הלילה’, שכתבתי לו עם הלחן הנפלא של יוחנן זראי והיה הלהיט הראשון שלו מאז להקת הנח”ל."

המלחין יוחנן זראי, העניק לאיינשטיין מנגינה לעוד להיט – "רוח סתיו".

אריק איינשטיין מספר: "את 'רוח סתיו' אני מחשיב כשיר הסולו הראשון שלי. שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעָרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַּעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת כמה שנים אחר-כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְעָרָה זה הקול שמשמיע החמור… קשה להגיד שלא התייחסנו אז לטקסטים, אבל הגישה, ההבנה, היו אחרות."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

8
השד יודע: תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, ארכיון הצליל הלאומי

 

8
רשימת השירים ב"השד יודע": תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, מחלקת המוזיקה

"היינו שרים כולנו עם רֵישׁ, כלומר עם רֵישׁ לשונית, לא גרונית. גם בתיאטרון כולנו דיברנו עם רֵישׁ. זה מה שהיה נהוג, זה מה שירשנו מהדור הקודם. עד שלב מאוחר מאוד המשכנו לדבר עם רֵישׁ ולשיר עם רֵישׁ. עזבנו אותה כי הסגנון השתנה. פתאום זה צלצל לא טבעי בפה וכולם עברו לשיר עם רֵישׁ רגילה, דיבורית. אני עזבתי סופית את הרֵישׁ רק לפני חמש-שש שנים. יש כאלה שהתחילו בזה הרבה קודם. לי בהתחלה זה צרם, כי זה הריח לי קצת כמו זלזול בשפה. אבל לא. גם בתיאטרון היום כבר לא מדברים עם רֵישׁ. יש כאלה שהרֵישׁ אצלם היא טבעית, ותענוג לשמוע אנשים שמדברים גם עם חֵית ועַיִן. זה תענוג, זאת עברית במיטבה, אבל רק כשזה באמת טבעי."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

תקליטור "קול ישראל" עם הבצוע לשיר
"השעות הקטנות של הלילה", מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

"השעות הקטנות של הלילה" פתח את תקליט-הסולו הראשון של איינשטיין שהתפרסם ב-1964 – מיני תקליט ובו ארבעה שירים.

כעבור 13 שנים בחר איינשטיין להקליט מחדש את השיר לסדרת התקליטים "ארץ ישראל הישנה והטובה" (חלק ג'). מדי פעם היה איינשטיין חוזר ומקליט מחדש שיר כאשר איזה דבר הפריע לו בהקלטה הקודמת או כאשר בחלוף השנים ראה את השיר באור אחר.

הנה השיר "השעות הקטנות של הלילה בביצוע ה"אריק איינשטייני" המאוחר והמוכר:

 

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

וְחָפְשִׁי מִתְּכָכִים וּמִבֶּצַע
וְתַמִּים כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ
הוּא דּוֹלֶה מֵאוֹקְיָנוֹס הַנֶּצַח
הֲמוֹנֵי אַלְמֻגֵּי חֲלוֹמוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַחַת לָאַחַת וּשְׁלוֹשִׁים
וּמַרְגִּיעַ בַּיָּם סְעָרָה
וּכְבָר שְׁתַּיִם פָּחוֹת עֲשָׂרָה

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מְלַוִּים אֶל בִּיתָן אֲהוּבוֹת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מַשְׁכִּימִים מְטַאטְאֵי הָרְחוֹבוֹת

וְחֻרְשׁוֹת הַתַּנִּים וְהָאֹרֶן
לוֹחֲשׁוֹת אֶל הַוָּאדִי סוֹדוֹת
וְחוֹבְשִׁים אֶת פִּצְעֵי הַבַּצֹּרֶת
הַטְּלָלִים הַיּוֹרְדִים לַשָּׂדוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
וְנוֹשֵׁק לְצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים,
וּמוֹסִיף בַּטַּיֶּלֶת לִגְלֹשׁ
וּכְבָר שְׂבַע דַּקּוֹת לְשָׁלֹשׁ

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
נִרְתָּמוֹת רַכְּבוֹת הַמַּשָּׂא.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
אִמָּא שׁוּב אֶת יַלְדָּהּ מְכַסָּה

וְיוֹצְאוֹת הַפְרִִִיגָטוֹת לְשַׁיִט
וְרוֹכְלֵי הַסִּדְקִית עֲשִׁירִים,
בְּחָלְמָם עַל מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם
שֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ רַק בַּשִּׁירִים

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵשׁ וּשְׁלוֹשִׁים,
וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים אֲחָדִים
אֶת שְׁבִילֵי הֶחָלָב בְּכַדִּים.

 

אריק איינשטיין עשה דרך ארוכה מהיותו כוכב צעיר עטור להיטים שחיברו לו גדולי הכותבים והמלחינים של התקופה ועד שנעשה למי שלקח חלק מרכזי במהפכה מוזיקלית שהתרחשה בארץ, גילה וקיבץ סביבו יוצרים מוכשרים ובהמשך נעשה ליוצר שחיבר את המילים לחלק גדול משיריו.

בהקדמה לספר "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006, כותב עֵלי מוהר באהבה על "הקול המוכר שהוא תמיד קרוב ואינטימי, לעתים צעיר ובודד ומהורהר, ולרוב עצוב ומחויך בעת ובעונה אחת ותמיד יוצא מן הלב, ואולי גם משום כך יוצא הלב אליו.

"עם השנים העמיק הקול הזה והתחספס. הוא אינו רך עוד כקולו של העלם ששר על הש‎‏ׂדרות, העיר והלילה הזה, ויש שהוא מר וכואב ומתריס ופגוע. אבל בכל גלגוליו הוא נותר יחיד ומיוחד בנוף שאותו הוא מלווה כבר קרוב לחמישים שנה, נוף שנשמרים בו, בלי הבדל של ישן וחדש, כל השירים, כל התקופות, כל הקולות של אריק איינשטיין, וכך גם ערב סתיו רחוק יכול להיוולד בו מחדש, כשלפתע עולה שוב מן הרדיו הקול המוכר, הצעיר לנצח: 'אל תתביש, הייה עצוב, אל תצטער אם תצטער'… הקול הזה הוא לב אמנותו שלאריק איינשטיין, היסוד הפלאי, החידתי של יצירתו."

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחד

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

טור נדיר שכתב אריק איינשטיין זמן קצר לפני שחרורו מלהקת הנח"ל חושף עוד פן באישיותו

אריק איינשטיין. צילום: יעקוב אגור מתוך אוסף אגור, באדיבות yes דוקו

אריק איינשטיין. צילום: יעקוב אגור מתוך אוסף אגור, באדיבות yes דוקו

רגע לפני שחרורו מצה"ל, פרסם ב-1 באפריל 1959 אריק (אז עדיין אריה) איינשטיין בן ה-20 טור מיוחד שבו כתב על חבריו ללהקת הנח"ל. זה היה במסגרת המדור "יומן להקת הנח"ל" שהתפרסם בשבועון "במחנה נח"ל".

ההפנייה לטורו של אריק איינשטיין בשער "במחנה נחל"
ההפנייה לטורו של אריק איינשטיין בשער "במחנה נחל"

הטור כתוב בהומור, אבל גם באהבה גדולה לחבריו, ובין שורות הטור שילב אריק קריקטורות פרי מכחולו. שבועות ספורים לאחר פרסום הטור, יתחיל אריק איינשטיין את המסע "האזרחי שלו" בתיאטרון "סמבטיון", וכעבור שנה יוציא את המיני-אלבום הראשון שלו.

הינה הטור המלא (כולל הקריקטורות) של מר אריה איינשטיין, כפי שפורסם.

קריאה מהנה!


"במחנה נח"ל". 1 באפריל, 1959. עמ' 15

יומן להקת הנחל: הנערים המשחקים לפנינו

יוסי הגדול, עמי המסמיק, תובל המשתעל, יורם העייף, אברהמלה המשכיל, זלב הבריא, אויגן בעל העינים, אליס הבלונדינית, שרה'לה הרצינית, עליזה החמודה ואחרון אחרון נחמד וחביב – אריה הצנוע

מאת: אריה איינשטיין

אריק

ממי נתחיל? טוב, נתחיל ב"שועלים הוותיקים".

ראשון – מפקד הלהקה, יוסי פרוסט. תארו לעצמכם: בחור גבוה, בריא, לשעבר בלונדיני וחוטם ב"אופסייד".

איך קיבלו אותו בכלל ללהקה?

החברה הוותיקים נסעו לבחון טירונים בבסיס האימונים. בין הנבחנים היה גם יוסי, או "יוסי הגדול", כפי שכינו אותו בכפר הירוק, מקום בו למד. הבחור התחיל לשיר ופתאום ראו הבוחנים שהטיח בקיר המערבי של האולם מתפורר. הפסיקו אותו וקיבלו אותו מהר. בינתיים הספיק יוסי להפוך מספר שירים לשלגרים, כגון "הוא לא ידע את שמה", "כרמלית", ו"כומתה באדום".

ליוסי יש שם נוסף, סמל עדיני. למה סמל עדיני? סמל – למה שזאת הדרגה שלו בתור מפקד הלהקה, ועדיני למה? משום שמעשה שהיה כך היה. לאחר שהתבטלה הופעה בתל השומר נחה עליו רוח העליצות והוא התחיל לרקוד בתחתוניו ריקודי באלט קלאסיים. תארו לעצמכם את הבחור המגודל הזה בתחתונים, כשהוא רוקד בתנועות עדינות של באלרינה. תאמינו לי שזה היה מאוד מבדח.

 

להקת הנח"ל, 1959
להקת הנח"ל, 1959:
שורה ראשונה מימין לשמאל: אריק איינשטיין, עמי גלעד (באקורדיון), עמירם ספקטור, יוסי פרוסט וגברי בנאי.
שורה שנייה מימין לשמאל: עליזה רוזן, יהורם גאון, דרורה שחורי (חבר).
שורה שלישית מימין לשמאל: אברהם סגל ותובל פטר (באקורדיון)

 

חולשה נוספת של יוסי היא מוסיקה קלאסית. הוא בקי בתולדות המוזיקה הזאת על כל ענפיה. יוסי הוא גם מומחה גדול לתהליכים ביולוגיים. אם יש לך בעיה מהסוג הזה פנה אל סמל עדיני ואני ערב לך שכאן תבוא הרצאה שמתחילה במילים: מדענים קבעו ש… אני אישית לא שואל. פשוט אין לי סבלנות להרצאות האלו, שכשלעצמן הן מאלפות ומענינות.

כשרון אחר שלו הוא שרירי אף מפותחים. הגבר הזה מסוגל להניע את אפו הגברי לכל כיוון שהוא רוצה. את הכשרון הזה הדגים גם בבחינות של הלהקה.

 

הסמקה שמתחילה מהאזניים עוברת לפנים ויורדת לצוואר

מיוסי נעבור לעמי האקורדיוניסט. לעלם הזה יש כשרון מיוחד. הוא מסמיק בכל הזדמנות אפשרית. אפילו בחורף הוא נראה שזוף. זאת תכונה אחת. תכונה שנייה היא אכילה מרוכזת. מה זאת אומרת? כשעמי אוכל הכל מת בשבילו מסביב. הראש כפוף, הפנים סמוקים והמלתעות עובדות. כשאחד מהחברה מבחין בו אוכל הוא רומז לכל השאר ואז מפסיקים כולם לאכול ומביטים בו עד שהוא מבחין בכך. ואז באה הסמקה שמתחילה מהאזניים, עוברת לפנים, יורדת לצוואר ו… יותר לא רואים. אין מקום בארץ שלעמי אין מכירים או נכון יותר מכרות. גיל המכרות נע בדרך כלל בין שבע לארבע-עשרה…

עמי אוהב לנגן על האקורדיון שזה ממש פחד. לעיתים קרובות אחרי ההופעה אנחנו יושבים בצוותא עם החיילים או חברי המשק ואז ממש אי אפשר להתיק אותו מהאקורדיון. החברה עייפים עד מוות והוא מנגן ומנגן.

לאחרונה התמחה עמי בחיקויים של בן גוריון ושל ארי הרצברג, קצין החינוך של הנח"ל לשעבר, וכיום מנהל הבימה. החיקוי האחרון הוא ממש פאנטסטי והאימפרוביזציות הן ממש גאוניות.

מכאן נעבור לשוכני המלון. הם העלמים שבית הוריהם הוא מחוץ לתל-אביב ומתגוררים במלון ביפו.

נתחיל בתובל. תובל הוא ירושלמי וגם אקורדיוניסט.

תובל זה הוא מלך הצום. סדר היום שלו הוא כזה: קם בשש בשביל להשתעל. גומר להשתעל בשבע והולך לישון. קם בתשע, מעשן כמה סיגריות וממהר להספיק להצגת בוקר באחד מבתי הקולנוע. בקולנוע הוא מעשן כמובן כמה סיגריות. נגמר הסרט, תובל יוצא, מדליק סיגריה ולבו טוב עליו. מגיעה שעת הצהריים. מנה ראשונה "אסקוט" אחת, מנה שניה "דובק פילטר" ומקנח ב"אל על" עגול. המשונה הוא שתובל לא רעב. הוא מתקיים על מנה פלאפל ליום. כמובן שהצגה יומית הוא לא מחמיץ ואם אין הופעות בערב הוא הולך לשתי הצגות. כזה הוא תובל.

אריק
מימין לשמאל: יהורם גאון, חנן גולדבלט, גברי בנאי, ישראל פוליאקוב, עמירם ספקטור, באקורדיון: תובל פטר
(מקור: שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז)

 

תמיד עליז, תמיד מצחיק, תמיד גבותיו מתחברות

מתובל נעבור ליורם. גם יורם ירושלמי. הוא אוכל קצת יותר מתובל. תמיד הוא עייף, ומנצל כל רגע פנוי לשבת או לשכב. כן, הוא גם שחקן מוכשר מאוד.

בגלל כל זה ניתן לו מנוחה ונטפל קצת בגבי (גברי) בנאי. גבי הוא אחיו הצעיר של יוסי בנאי, כוכבה לשעבר של הלהקה וכיום שחקן "הבימה". דומה לאחיו כמו שתי טיפות מים. אותו קול, אותם תווי פנים ואותו חוש הומור. גבי הוא הצעיר שבחברי הלהקה. תמיד עליז, תמיד מצחיק ותמיד הגבות מתחברות אצלו.

גברי בנאי (או כפי שהוא מכונה בכתבה "גבי") בציורו של אריק איינשטיין
גברי בנאי (או כפי שהוא מכונה בכתבה "גבי") בציורו של אריק איינשטיין

האחרון לחברי הלהקה שוכני המלון הוא אברמ'לה. אברמ'לה הוא המשכיל שבהם. אפשר לראות אותו לעיתים קרובות מעלעל בכתבי קנט, צ'רצ'יל והרמב"ם. בחור רציני מאוד. אגב, הוא גר על הר כנען המשקיף על צפת. אברמ'לה אינו נמנה עם הזמרים הגדולים וזאת בגלל שהשמיעה המוסיקלית נעדרת אצלו. רוצים לשמוע את דירוג השמיעה? אז זה ככה: שמיעה אבסלוטית, שמיעה מצויינת, שמיעה טובה מאוד, טובה, כמעט טובה, מספיקה, מספיקה בקושי, לא מספיקה, רעה, גרועה, אברמ'לה.

סוגר את רשימת המלונאים הוא מוישה נהרי הנהג. בחור שחרחר ונחמד. אבל מה הצרה אתו? התחביב שלו הוא חיקוי בן גוריון. זה דומה יותר לחיקוי של ציר שבדיה בציילון, או להיפך.

 

זליבנסקי דרדר את כל הגוש במדרגות

מי עוד? כן, דוד זליבנסקי החשמלאי, או בקיצור – זלב. תארו לעצמכם: 92 קילוגרם של בריאות. עם כל הבריאות הזאת יש לזלב תחביב. הוא אוהב לשוח בשדה ולקטוף רקפות. קור הוא בכלל לא מרגיש. תמיד ישן בתחתונים וגופיה, ומנדב שמיכות לנצרכים. כל משפט שלו נגמר בזה שהוא תופס את הבלורית וממלמל: לא חשוב… לא חשוב…

 

אריק איינשטיין מצייר את דוד זליבנסקי (זלב)
אריק איינשטיין מצייר את דוד זליבנסקי (זלב)

 

אני אישית, ואני בטוח שגם האחרים, אוהבים ללכת איתו בצוותא. פשוט זה מאוד בטוח. בדרך כלל הוא שקט ונוח עד שמרגיזים אותו. במקרה כזה אוי למי שנקלע בדרך. קרה פעם שהופענו בראשון לציון בפני הנוער העובד. גמרנו את החצי הראשון ולאחר ההפסקה התכוונו להמשיך, והנה אנחנו רואים שכמה חברים עולים מהכניסה הצדדית אל הבמה. שאלנו אותם מה הם מחפשים והם ענו שהם רוצים להסתכל על ההצגה מאוחרי הקלעים. הסברנו להם בשקט שזה בלתי אפשרי, והם, כנראה, לא נטו להשתכנע. הוויכוח התחמם ואז התחילו הידיים לדבר. את הקטטה התחיל יוסי שזרק אחד מכל המדרגות. אני לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום הרגשתי שאני בתוך מערבולת, שאין סיכוי להיחלץ ממנה בעתיד הקרוב ביותר. ההצלה באה ממקור בלתי צפוי, הרגשתי הקלה רבה וראיתי שכל הגוש מדרדר במדרגות. הסתכלתי אחורה וראיתי את זלב עומד ומחייך: "שמעתי רעש ובאתי לראות מה קרה, וזהו. לא חשוב… לא חשוב…" תפס את בלוריתו והלך לעבודה.

ועכשיו לעמירם, או יותר נכון ל"אויגן". אויגן, כידוע זה עיניים באידיש. למה אויגן? לגבר הזה יש עיניים שתופסות לו חצי פרצוף, וכשהוא על הבמה הוא פוער אותן בצורה מבהילה מאוד. יש בתכנית פזמון בשם "הספרים". הפזמון מציג את הספרים בתור חיות טרף ממש. מיותר להוסיף שהפזמון הזה הוא לחם בשביל אויגן.

 

אריק
אריק איינשטיין מצייר את עמירם ספקטור (אויגן)

 

מי נשאר? אה, כן. אני. מטעמי צניעות מובנים לא אכתוב על עצמי.

אריק
מימין לשמאל: אורי זוהר, אריק איינשטיין מאחור, עידוא בן-גוריון ואליהו ברקאי (ברקו). צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

 

מריבות, מכות, ירושה נכבדה ומחשבות אפלות

הגענו לבנות. נפתח באליס. אליס היא "הפצצה הבלונדינית" של הלהקה. כשהיא עוברת ברחוב יש מהומות. אין מקום שהיא לא מכירה מישהוא. יש לה מעריצים בכל פינה. בקיץ תוכלו למצוא אותה כל יום בים של גורדון לובשת ביקיני. אני מציע לכם לגשת ולהציץ. לא תתחרטו.

שרה'לה לעומת זאת, היא רקדנית מצויינת, שהספיק להיות בשני פסטיבלים בוורשה ובמוסקבה. היא כמעט נסעה עם להקת יונתן כרמון לאמריקה, אבל השרות בצבא עמד לה בדרך. שרה'לה היא בחורה רצינית מאוד, וכמובן שהיא מוצאת נושאים משותפים עם אברמ'לה…

עליזה. עליזה היא בחורה חמודה וממושקפת, שבאה אלינו מפרברי ירושלים הבירה. קשה לי לכתוב עליה מכיוון שאני קצת סובייקטיבי. היא מאוד מוצאת חן בעיני. זה הכל בעצם.

עליזה רוזן, ביתמונה
עליזה רוזן, ביתמונה

 

ולסיום הערה קטנה. משונה מאוד, אבל זה כך. אנחנו מסוגלים לריב האחד עם השני עד מכות, אבל למחרת מתנהגים כאילו כלום לא קרה. זהו סוד גדול שאני מאחל לכל צוות או חברה שיהיה מצוי בה. יש דבר נוסף המבדיל אותנו משאר הלהקות. אנחנו קיבלנו מהוותיקים ירושה נכבדה והרגשנו שאנחנו חייבים לשמור אותה בכבוד. זה היה הדבר שדרבן אותנו תמיד. עד כמה שאני יודע זה לא קיים בלהקות אחרות.

טוב, עכשיו אחרי שעכלתם את זה אני אגיד לכם את האמת על כל החברה האלה אני חושב דברים אפלים מאוד, אבל פשוט לא נעים. אולי בפעם אחרת.

 

תחקיר ועריכה: נתי גבאי

 

לטור כפי שהופיע ב"במחנה נחל"