פרוזה | "ההרדמה", סיפור מאת שרי שביט

"היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב."

ליאור שטיינר, Posing, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2018

.

ההרדמה / שרי שביט

.

אמא שלה משאירה את הפאה בכל מקום. וזה יכול להוציא אותה מהדעת. ליד שולחן הטלפון הקטן. על קערת הפירות. מתחת לשרשרת הפילים ממרוקו. מאחורי הכיור, כשהברז מטפטף עליה ויוצר מהשערות קבוצות קשוחות. אמא שלה לא יודעת איך מתנהגים. היא מורחת את האודם מחוץ לשפתיים באירועים חברתיים, ומדברת עם עובדיה המוכר מהמכולת בטון מיוחד. היא מורידה את הדיבור שלה שיהיה כמו שלו, ומנסה להתנהג כמו אישה פשוטה כדי שיבין אותה. אמא שלה בנאדם מעצבן. כל הזמן מתעסקת עם הבטן. היא נוסעת במכונית וברמזור, מכניסה ומוציאה את הסרעפת, ומכווצת ומרפה את כל שרירי הפנים כבשיעור אירובי. היא רוצה להמציא על זה פטנט. התעמלות תוך כדי נהיגה. היא לא מבינה שאנשים גם ככה נהרגים מדי יום במאות תאונות דרכים.

אמא שלה מפספסת דברים. היא קמה בכל בוקר, ויוצאת אל המשרד במקטעי בגדים צבעוניים. הבדים: פסים עם נקודות. הצבעים: ירוק לצד צהוב. והפאה, תמיד לא מסודרת על הראש עד הסוף. הבת תמיד ידעה שלאמא שלה יש שיער כמו לבובת קש, כך שברגע שנכנסה הפאה לחייהן, היא חשבה שאיש לא ירגיש בשינוי. אבל האמא רכשה לעצמה פאה חומה חדשה, שנצבעה שני גוונים כהים יותר, לעומת הגוון הדהוי של שערה המקורי. וכשהיא לובשת אותה עם החצאית הגדולה המתנפנפת כמו זו של מתקן הרקדנית בלונה פארק, היא לא דומה לרקדנית כלל וכלל. היא דומה יותר ללוליינית ששברה את הרגל ונזרקה מהקרקס, ובעצם נראית כמו דוסית. הבת שלה לא מאמינה בכלום, ומתחלחלת מהרעיון שאמא שלה נסעה איזה יום עם האוטו לרמת גן וקנתה לעצמה פאה של חרדית אדוקה. בזמן שאמא שלה מתעסקת עם פאות, הבת משננת דפים ארוכים למבחני הבגרות, ולומדת בעל פה וברצף משפטים מספרי לימוד.

ואמא שלה, כל הזמן הזה, נותנת לה המון מתנות.

לדוגמה, כשהבת לומדת את העלייה ראשונה, אמא שלה קונה לה עשרים זוגות גרביים ומפזרת אותם כמו פירורי קשת צבעונית על המיטה הגדולה. כשהבת מזהה זנית גיאוגרפית, אמא שלה מכינה עבורה מרק ירוק שהמציאה בעצמה, ומקשטת את חלקו העליון בחמציצים. כשהבת פותרת תרגילי אלגברה להקבצה ראשונה, אמא שלה מחנה את הרכב מתחת לעץ הפיקוסים שברחוב. האמא לא מבינה שאם חונים מתחת לעץ הגדול, הפיקוסים העגולים נופלים ומשאירים על הפח הלבן כתמים גדולים כמו כדוריות דם שהתאבדו.

יום לפני הבגרות בתנ"ך הבת יושבת על שולחן המטבח ומתכוננת. איוב, יונה, יחזקאל ושמואל מביטים אליה מתוך הדפים בעיניים רעות ונוצצות, במבטים של מלאכים חורשי רעה. הבת יושבת ומתכוננת ומתכוננת, ואמא שלה מדברת בטלפון האלחוטי בקול גבוה, כאילו היא מדברת עם אנשים מעבר לים. אבל היא בסך הכול מדברת עם יואל, שנמצא במרחק עשרים דקות מהבית שלהן. היא קוראת לו בכל שמות הגנאי שהיא מכירה. חמור, ונבלה, ודפוק, ועוד כמה שמות ארוכים ביידיש שהבת מתביישת לצטט. אבל זה לא עוזר לאמא שלה בכלל, כי יואל, ככל שהיא מקללת אותו יותר, רק אוהב את הגוף השמן והנוזלי שלה, שעמוס בגידולים ממאירים ופצוע מרוב אינפוזיות, אבל למרות זאת לעולם לא יעזוב את אשתו.

הבת הולכת לישון מוקדם וחולמת על בחורים עזי פנים שהכירה פעם, ועזבו את הכפר לטובת העיר הגדולה. כשהיא קמה בבוקר ונכנסת למטבח, היא רואה שאמא שלה הכינה לה הפתעה. השולחן עמוס בכל הממתקים והחטיפים שהבת אוהבת. הכול גדוש וצפוף ונדחק זה בזה כמו עיר ממתקים מבריקה וקטנה. הבת מרימה בזהירות חטיף אגוזי אחד, מאוד בזהירות, בזהירות יתרה – כדי ששום דבר מהמחלות הממאירות שמציפות את הבית לא ידבק לה לגוף ויישאר. היא אורזת מעט מהשלל בתיק של בית ספר, את השאר היא מסדרת אחד אחד בארון הממתקים, שקיבל את שמו רק מאז המחלה הזו. בשנות ילדותה, כשהבת הייתה הולכת לחוג בלט ולחוג פסנתר, הארון היה ריק מדברים טובים. תמיד שכבו בו רק צימוקים בשקית דקיקה ומחוררת, ובתוכה התעצמו ממלכות נמלים.

הבת יוצאת מהבית ברגל אל הבגרות. אבל אחרי כמה צעדים היא חוזרת בהליכה קצובה ונכנסת פנימה. היא גונבת את המפתחות מהתיק של האמא, ולוקחת את הרכב אל התיכון. היא חונה כמו חייל נכה, סדורה בטור המכוניות עם תו החנייה הסרטני שברשותה. תוך כדי הפעולה, היא מרגיעה את עצמה על גניבת הרכב: גם ככה אמא שלה לא יודעת לנהוג. הרי אי אפשר לנהוג כמו שצריך עם מאה אחוז נכות.

כשהבת מקבלת את טופס הבחינה וממלאת את התאריך בקצה הימני, היא רואה שהתאריך הוא יום ההולדת של האמא. השנה אמא שלה בת חמישים, והיא שכחה. היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי ־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב. כשהיא חוזרת מהבחינה הביתה, היא מוצאת את לימו הכלב יושב בפינת החדר. בדרך כלל הכלב ממושמע וצייתני, אבל עכשיו הוא לא עונה לה כשהיא קוראת בשמו. הפרווה שלו מדובללת בשחור לבן, והעיניים שלו אדומות ונפוחות כמו של אנשים שהתמכרו לסמים קשים. הבת פותחת את הדלת כדי שיצא לגינה הגדולה, אבל הוא נשאר בפנים ונעמד על רגליו הזעירות. הבת מלטפת לו את הפנים, ומסלקת קרציות גדולות וכסופות שמצאו בית חם בתוך האוזניים שלו. בכל ניתוק שכזה היא משאירה לו על העור צלקת יבשה. לימו מסתכל בה במבט של יהודים אומללים שרוצים כבר למות. מבט של סבים וסבתות שיושבים על ספסלי הכפר, ומעבירים את זמנם בהסתכלות במכוניות החולפות.

הכלב משתין על עצמו ורועד. הערב יורד לאט והבית הגדול מאפיל על שניהם וחונק כמו שמיכת פוך מצהיבה. היושן שבאוויר נדבק לה על הידיים, החנק נכרך בין חוליות הצוואר והקשיחות מתהדקת על עור הפנים. בערב אמא שלה חוזרת. פניה מיוזעות. היא דוחקת את גופה השמן דרך הדלת עד למטבח האפלולי. היא שואלת מה קרה לכלב. הבת עונה לה בכעס שהכלב חולה ועומד למות. אמא שלה אומרת שהגיע הזמן שיסיים את חייו, כי הוא כלב מבוגר שעשה מספיק בחיים. הבת אומרת לה בקול רם מילים שבסופן עומד סימן קריאה כמו: תשתקי! תעזבי אותי! את לא מבינה כלום!

כשאמא שלה רוכנת אליו, השומנים הממאירים של הזרועות שלה, המנוקדות בנמשים כמו חול מקרקעית הים, נוגעים לבת שלה בג'ינס. הבת מתרחקת. הן עומדות זו מול זו. הבת לוחצת על מתג התאורה.

באור יותר קל לה להביט על שני אלה. על הכלב הקטן ששלוליות שתן זרחניות מתרחבות על רצפת השומשום בין רגליו. על האם, שהפאה על ראשה קרובה מדי לאוזנה הימנית, ורחוקה מדי מזו השמאלית.

"הכלב גוסס," הבת אומרת, "צריך להרדים אותו."

"לכי את," אמא שלה אומרת בקול עייף מכדי לתארו במילים. "גם ככה לקחת לי את האוטו לבגרות, והייתי צריכה לנסוע לכימותרפיה בשני אוטובוסים שונים."

"אין מה לעשות," הבת אומרת. "רציתי לנהוג באוטו." היא מסתכלת על המפרק הפנימי של אמא שלה. סימן כחול וגדול טמון בו, כמו כתם רורשך שקועקע בו לעד.

"בסדר," אמא שלה אומרת לבסוף. "אני אסיים את זה ואקח אותו לווטרינר."

אמא שלה עולה לקומה השלישית של הבית. הבת נשארת עם הכלב הגוסס בחושך. היא לא מצליחה באמת ללטף אותו. רק לספור את הצעדים הנעלמים עולים קומה אחת ועוד קומה.

בבוקר הבת הולכת לצו שני. חיילת נחמדה מסבירה לה שאחרי הגיוס היא תעבור טירונות שגרתית עם בנות גילה. הבת מדמיינת את עצמה נרדמת במדים בלילה כשהנשק מוחזק בידה, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזו רעה תבוא עלייך. זאת הסיבה שתמיד היא ישנה עם עין אחת פקוחה. הבת מסופחת לחיל הים. מש"קית תנאי שירות עם ציפורניים חדות חותמת בעבורה על טפסים ועוד טפסים. בכל הטפסים כתוב את השם שלה, וגם שאמא שלה גוססת מסרטן בכבד.

הבת חוזרת בטרמפים הביתה. היא עולה אל הכפר דרך החורשה הגדולה ומתיישבת מול הטלוויזיה. הראש מושען אחורה והשלט מתחמם בידה, כשהיא רואה על המרקע מטוס מהיר טס ומפלח את הקומות העליונות של אחד מבנייני התאומים. בהתחלה נדמה לה שזה סרט אקשן עם סטיבן סיגל. אבל בשידורי הסי־אן־אן רואים שהמטוס מפרק גם את פסגת התאום השני. הבת צופה בברייקינג ניוז כמה שעות. כשהיא רעבה היא שולה מארון הממתקים חבילת פופקורן למיקרו. הפופקורן קליל וצף לה בידיים. פירורים לבנים נשפכים ממנו על הספות ומתערבבים בקרדית האבק שלהן, כמו פתיתי שלג שנמרחו להם בבוץ. אחרי שהערב יורד על הכפר, הבת פושטת את בגדיה, ופתאום מבחינה שלימו לא בבית. היא מחפשת אותו בכל החדרים והמדרגות, אבל הכלב איננו. היא מוצאת רק שלוש קרציות צמוקות ורזות, ואת מאובני השתן שלו משותקים על הרצפה.

בלילה אמא שלה חוזרת. היא נכנסת למטבח ואוכלת יוגורט שלושה אחוז עם עובש, כי היא שייכת לדור שלא הבין דבר באוכל, וחשב שעובש זה עניין בריא וגם טוב. אחרי זה היא סוחטת לעצמה תפוזים למיץ. הבת שואלת איך לימו נפרד מן העולם.

"את לא רוצה לדעת," אמא שלה פולה מהמיץ את הגרעינים.

"אני כן."

"הווטרינר הזריק חומר לבטן שלו, ותוך כמה דקות הוא ישן כמו תינוק."

"ואת, מה עשית?"

"ליטפתי אותו קצת. מה כבר היה לי לעשות?"

הבת יודעת שאמא שלה נסעה עם הכלב לעיר הגדולה, באוטו הלבן שהכלב בטח השתין בו וחרבן בו הפרשות בלתי רצוניות. הקקה והפיפי שלו הרטיבו את כל דפי המשרד של העבודה שלה, ואת כל המרשמים שנתנו הרופאים, והתאגדו יחד עם השערות שנשרו לו מהגוף – שערות שחורות ולבנות מלוכלכות שנדבקו לשטיחי הפלסטיק ולחומר הגומי שבין החלונות – ונתחבו היטב ברכב, כך שלעולם לא יהיה עוד אפשר לפנותם.

היא יודעת שאמא שלה חנתה בחנייה ציבורית של נכים, ומשכה אחריה את הרצועה של הכלב. אבל הכלב כבר לא היה יכול ללכת בשלב הזה, אז היא הרימה אותו על הידיים והביטה בו מתחת לפנס הרחוב. היא מלמלה לאפו ולשפמו ולשפתיו, "שה לימו. שה. זה לא נורא, אני דואגת לך," וכשהרימה את עיניה שוב הזנב שלו נשמט מאחיזתה, ומה שנראה כמו נוצת מוסקיטר הפך ברגע אחד לבליל של פאה.

"את חושבת שהוא סבל?" הבת שאלה.

"לא. אני חושבת שבסך הכול הוא עשה בשכל. הרי עכשיו כשהוא איננו, הוא קיבל מתנה גדולה. הוא רץ על הרגליים ומקיף את כדור הארץ ולנצח נצחים."

למחרת הבת יוצאת אל החצר, ופתאום כלבה קטנה ושחורה נכנסת דרך השער. היא רזה מאוד ויש לה עיניים מרצדות וזנב קצת מעוקם, אבל הבת מבינה שבחיים האלה לא צריך להיות שיפוטיים. היא נותנת לכלבה אוכל ומים ומכניסה אותה לסלון. היא קוראת לה מונה. על שם מונה מהסדרה שאהבה בילדותה, "מי הבוס", אם כי החדשה לא ג'ינג'ית ולא חכמה ואין לה חוש הומור. כל מה שהכלבה הזאת יודעת זה לפרק דברים בשיניים. אז היא מפרקת ללא הפסק: נעלי סירה, תווים של פסנתר, אצטרובלים, אגרטל סיני, שטיח בד ממרוקו, תכשיטים עשויי צדפים, ידיות של ארונות, מגבות מטבח וקסטות וידיאו. הכלבה הזאת אוכלת את הכול.

הבת כל כך עסוקה בלאסוף את השברים אחרי הכלבה הסוררת, שלא שמה לב שממש באותם הרגעים אמא שלה התאשפזה בחדר מיון לחולי סרטן, ומקבלת, לסירוגין, הקרנות לסרעפת וכימותרפיה לווריד. לבסוף היא שמה לב שתיק היד שנשא את השם: "ציפי ורדיתי – מאושפזת מספר חמישים", נעלם מפינת הכובעים והמעילים. הבת שלה מבינה את פשר הדבר, ומתחילה להרים במהירות למדפים גבוהים את כל מה שהיא רוצה לרשת, כדי שהכלבה לא תכלה ותאכל. רפרודוקציה של גוטמן, מאפרה של איש עם גיטרה, בקבוק שקוף מקריסטל, ותיבת כלי תפירה בת שישה דורות. את כל השאר אוכלת הכלבה. במסגרת שימור החפצים החשובים, הבת מוצאת בארון תיקיות מסמכים. היא קוראת את כולם בפרוטרוט, אולי תגלה במקרה שהיא מאומצת. אבל המסמכים מלאי מספרים וכלל וכלל לא מדברים על אימוץ. היא מעמיסה לגבהים גם תקליט של יהורם גאון ותמונה מוקטנת של הסעודה האחרונה של דה וינצ'י.

אחרי זה היא מסתכלת החוצה מהחלון, ומדמיינת איך אמא שלה לבדה חוצה את השדות והולכת ברגל לבית החולים. היא מחזיקה את תיק היד ומהבהבת לחדר המיון, בצעדים חפוזים, עקומים ולא סדירים.

כשהכלבה אוכלת את כפתורי הסדינים, הבת מחליטה למסור אותה. היא מכניסה אותה לאוטו ועולה על הכביש הראשי אל העיר. כמעט נשבר לה הלב כשהכלבה מתרוצצת במושב האחורי ומריחה את השתן הגוסס של לימו. כשהן מגיעות לצער בעלי חיים, אין לבת לב להיכנס פנימה אל מתחם החיות העזובות שמאחורי גדר הברזנט הירוקה, אז היא מטפסת מעל אבנים ושיחים, וזורקת את מונה פנימה כמו כדור לסל.

מונה מייבבת, אך מיד מתעשתת וקמה, ומתחילה לפרק את סורגי הכלובים.

הבת נכנסת לרכב ובורחת משם. היא נוהגת במהירות מופרזת בחזרה לכפר. היא גאה בעצמה שלא יוצאות לה דמעות. שהיא לא מתפרקת לאלפי רסיסים. יש מקרים בחיים, היא מודה בפני עצמה, שאפשר בהחלט להתפרק לאלפי רסיסים.

הרי מה נשאר לה כעת. אפילו לא לעמוד ביום שישי על יד החלונות של המטבח ולהסתכל איך הדשא בגינה העגולה מתייבש לקוצים. אפילו לא לראות בחורף איך החמציצים צומחים, ואת הכלב מרחרח אותם ומשתין שתן צהוב. גם לא לזהות את עונות השנה ממשיכות וחולפות, לא מעזות להפריע להתרסקות שנמשכת, נשרכת איטית, מעל לסירים המתבשלים שהמציאה במחלתה. מרחפות מעליה עם פטרוזיליה קצוצה וקניידלעך, לביבות מטוגנות ומרק חמציצים, כמו ענן רדיואקטיבי שעומד לפוצץ את הבית, להשמיד את הכול. מה נשאר לה כעת. אפילו לא לצעוד צעדים נרגזים על הרצפה. לא לכרות בעקביה בורות במדרגות. לא להיות דומה מדי לאמא שלה. בעיניים. במבנה הסנטר והפנים. בציפורני הרגליים. ולא לעשות הכול מהר, רק כדי לגמור עם זה. חיש לנקות את שבבי הבצל. חיש לעזוב את המגש והקרש. חיש לארוז את התבלינים אל תוך שקיות ניילון קטנות, אפילו שאמא שלה עדיין מפזרת אותם מעל לסירים, ועוד לא סיימה לטגן, לבשל. מה נשאר. אפילו לא להביט החוצה מהחלונות הארוכים הגדולים הרחבים הנצחיים של המטבח, אלו שאפשר לראות מרחוק, גם אם עומדים מאחורי השיחים, גם אם מתרחקים אל מעבר לאטמוספירה, גם אם מחפשים בעיניים גורדי שחקים צפופי עשן.

 

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "פטל", שיראה אור בקרוב.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שניים", מאת שגית אמת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

ביקורת | הצופה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל

"עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה 'העייפים' הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה." ביקורת מאת יפעת שחם

רינה שפירא, Anybody Home, צילום בחשיפה ארוכה, 47X32 ס"מ, 2013

.

הצופָה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל / יפעת שחם

.

הספר העייפים של לילך נתנאל מזמין מיד את הקוראים לאמץ את זיכרונם, שכן קרוב לוודאי שהאיור על הכריכה עשוי להיראות להם מוכר – איור מונוכרומטי כחול של ילדה הפותחת דלת של לול תרנגולות. הזמן משכיח, הזיכרון מתעתע, אולי צצה תמונה מטושטשת של ירח מחייך, אולי מתחיל להתנגן "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים…", עד שלבסוף נשלף מהזיכרון ספר הילדים ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין (1949), באיורו של חיים האוזמן. ספר הילדים מספר על ילדה שיוצאת לטייל בערב לבדה, "בלא אח וחבר", בחצר ביתה הכפרי. על כריכת העייפים לא מופיע כל האיור המקורי אלא פרט מוגדל מתוכו, וכמו בסרט יצרים (Blow-up) של אנטוניוני, שבו הגדלת תצלום חושפת פרשיית רצח, כך הגדלת האיור חושפת דבר־מה שהוסתר מאחורי חרוזים עליזים אך אולי בכל זאת חדר דרכם אלינו. האימה. באיור המוגדל לא ניתן לפספס את מבטה המבועת של הילדה, שדמותה הוזזה למרכז ממקומה הצדדי באיור המקורי, וכך מבחינים ביתר קלות בברכיה הכפופות, הדרוכות, ברגליה החשופות אל מול מקורי התרנגולות, בידה הנמתחת לאחור וכמו מתנגדת להיבלעות הגוף בתוך החושך, בנעלי הלכּה שאינן מותאמות לריצת בריחה בשעת סכנה. בילדותנו, כשהבטנו באיור המקורי, לא שמנו לב שהילדה כלל אינה מסתכלת בתרנגולות המציצות מפתח הלול – הביטו בה – מבטה נפער אל מול החושך. היא פוחדת מפני מה שמתחבא מאחורי המסך השחור, האטום, ממה שנסתר מעיניה, כפי שנסתר גם מעיני הקוראים שמביטים באיור. ידה הרועדת של הילדה הפותחת את דלת הלול כאילו מתמזגת עם ידם של הקוראים הפותחת את הספר.

בהעייפים מוחלפת הילדה מויהי ערב באיתן אובד, מושבניק זקן, שבפתיחת הספר ניגש מבוהל אל מפתן דלת החדר שבו שוכבת אשתו הגוססת ממחלה. לאורך הספר איתן מייחל למותה של לאה אשתו מתוך דחף עז לחיות שמתעורר בו כיצר הישרדותי ממש: "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל". איתן ולאה אובד, בני "דור המדינה", הדור הראשון שגדל לתוך מציאות של מדינה עצמאית, גרים בלול שאיתן הסב למגורים בקצה חצר המשק של הוריו. במרכז הנחלה עומד נטוש כבר עשר שנים הבית שבו גרו הוריו. לאחר פטירתם אטם איתן את הבית על כל תכולתו ואסר את הכניסה אליו. הסיפור נע בין ההתרחשות בתוך ביתו של איתן, סביב גסיסתה של אשתו, לבין המתרחש סביב בית ההורים, שנדמה כי קם לתחייה.

בספרה זה נתנאל מנסה לנסח סיפור של דור שלם, מהלך שהחל בספר ביכוריה, המצב העברי (בבל, 2008), ובכך היא עולה למשמרת בעמדת "הצופה לבית ישראל". את העמדה הזאת איישו בעבר סופרים ומשוררים כמו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, עגנון ואלתרמן, שקיבלו על עצמם את הסמכות לכוון את החיים הלאומיים מתוך תחושת אחריות היסטורית, ולמעשה עם תפקיד זה הזדהו מרבית הסופרים העבריים במאה התשע‏־עשרה ובמאה העשרים, כפי שמראה דן מירון במאמרו "הרהורים בעידן של פרוזה". עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה העייפים הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה. מכיוון שספרים שנכתבים מעמדה זו הם שזוכים לעיקר התהודה בספרות העברית לאורך השנים, ניסיון ההתמקמות של סופרת אישה בעמדת הצופה לבית ישראל הוא משמעותי ביותר.

עם זאת, כמו כל ניסיון חלוצי, העייפים אינו משלים את המהלך. רוב הספר מסופר מתוך תודעתו של איתן עובד, דמות גברית שנבחרה להוביל את האלגוריה לייצוג של "דור המדינה". בחירה זו מעלה את השאלה בדבר האפשרות של דמות נשית לשאת כשלעצמה אלגוריה לאומית בספרות העברית. האם ניתן להעלות על הדעת דמות אישה בעמדה כזו שאינה אם שכולה / רעיה שכולה / בת שכולה? כלומר, שמהותה אינה מוגדרת באמצעות יחסיה עם דמות הגבר, או ליתר דיוק – באמצעות היעדרה של דמות הגבר שכמו מאלצת את האלגוריה הלאומית להציב בעמדה שהתפנתה דמות נשית. כמו כן, הבחירה של נתנאל לספר את הסיפור של דור הוריה ולא את הסיפור של דורה שלה ממצבת אותה כעדה של דור אחר, ולא כדוברת של דורה. עם זאת, הפרק האחרון בספר מסופר דרך תודעת הבת הקטנה של איתן אובד, בת דורה של נתנאל, ובמהלכו הבת יוזמת שינויים מרחיקי לכת בנחלה המשפחתית. סיום זה הוא בבחינת העברת מקל במרוץ השליחים הבין־דורי, מדמות הגבר המתפקדת כדובר של דור אל דמות נשית התופסת את מקומו.

כניסתן של סופרות לעמדת הצופה לבית ישראל היא גם כניסתה של עמדה זו לתוך הספרות שהן כותבות ולתוך מאפייניה. נתנאל לא מעניקה בן לאיתן אובד, שאותו הוא אולי ייאלץ לעקוד, אלא הוא אב לשתי בנות. בכך נקטעת שרשרת הדורות הגברית שמורכבת רק מאבות ובנים. אף שאִמו של איתן היא דמות מרכזית יותר בעלילה מאביו, נראה שכל עוד יש בן בספרות הישראלית תרחף מעליו סכנת העקידה: "[אמו של איתן] הייתה מגרשת אותו. מקללת אפילו. את בנה יחידה אשר, כן, בדרכה, אהבה עדיין". לעומת זאת, היחסים בין איתן לבתו הקטנה אינם מתאפיינים במאבק או בהקרבה, אלא הם יחסים עדינים ואוהבים: "אובד ובתו נותרו לשבת על הספה, שעונים זה כנגד זה, עד שהבת הקטנה אמרה לאביה, 'בוא נשכב לישון, הגיע הזמן,' והם חלפו, הפעם יחד, על פני חדרה של החולה, ושניהם, יחד, חסו על עצמם ולא הביטו". איתן מוקף בדמויות נשיות – אשתו לאה, האחות הסיעודית, בתו הקטנה, זיכרון היעדרות בתו הגדולה והזיכרון הנוכח של אמו המתה. הוא נדמה כתועה בארץ הנשים שבה כולן בגדר חשודות בגרימת האירועים המוזרים שמתרחשים סביב בית הוריו, כמעין קונספירציה נשית.

עיצוב עמדת הצופה לבית ישראל בידי הספרות הנשית מתבטא גם בכך שעלילת הספר מתרחשת כמעט אך ורק בתוך הנחלה הביתית, בתוך המרחב הנשי. זאת בניגוד למרחב הפנורמי שמאפיין את מסורת הכתיבה מעמדת הצופה לבית ישראל, שנהוג להציג בה ריבוי מרכזים גאוגרפיים או לכל הפחות תיאור מפורט של מרחב ענקי, כפי שמציין מירון במאמרו. בהעייפים מומר המרחב הפנורמי־אפי במרחב ביתי־קאמרי, הטריטוריה הגברית בטריטוריה נשית. דבר זה מעניק יתרון ביתיות לדמויות הנשיות על פני גיבור הספר איתן אובד: "והיו שתי נשים בבית. לא אחת בלבד. הייתה אשתו, שפילל למותה בסתר, בבהלה, באשמה, והייתה האחות הסיעודית, שייחל שתלך כבר ולא תשוב. […] ובעצם, הוא הבין עכשיו מול שתיהן, מול שתי הנשים האלה הוא נאבק יום־יום על המקום בביתו. ושתיהן היו חזקות ממנו". איתן שואף לסלק את הנשים מסביבתו כדי לשוב ולנכס לעצמו את הטריטוריה. שתי חציות הגבול היחידות בספר, היציאות מהנחלה הביתית, הן כשאיתן נאלץ לבקר רופא וכשהוא מתאשפז בבית חולים, כלומר כשהיציאה מן הבית היא הכרח. בית החולים מוצג כאקס־טריטוריה למרחב הביתי־הנשי, ובהתאם לכך זה המרחב שבו מתעורר באיתן הצורך לשוב ולמלא את תפקידו הלאומי כגבר – חובתו לשמור על הבית.

המהלך החלוצי של העייפים הוא גם בעוכריו, שכן נדמה כי האלגוריה הלאומית משתלטת על הסיפור ולעיתים קרובות אף באה במקומו. עיצוב הדמויות הוא כללי מדי, כמי שהוטל עליהן לשאת את עול הארכיטיפ הלאומי, והן אינן מזדהרות מספיק כדמויות ספציפיות. כבר בבחירת שם המשפחה "אובד" מתחילה להיבנות חומת ייצוג בין הדמויות לקורא, והיא מתגבהת ככל שאפיונם הכללי מעצב כל דמות כפוסטר של דורהּ. האפיון הכללי מדי של הדמויות גורם לכך שעולמם הפנימי ופעולותיהם נחווים כמכניים. כך למשל גהירתו של איתן על האחות הסיעודית בפתיחת הספר אמנם מנומקת ספרותית – דחפו העז לחיות, אך היא נעדרת כל בנייה רגשית שתשווה אמינות לסיטואציה. למעשה כל הציר הרגשי בספר חורק, שכן הוא מבוסס על ההמתנה מעוררת הפלצות של איתן למותה של לאה, אך שניהם כלל אינם מתגלמים כבני אדם בשר ודם כדי שתתעורר בקוראים פלצות. פיתוח המהלך הרגשי של הסיפור נזנח לטובת מתן הוראות מדוקדקות להבנת האלגוריה, והדבר יוצר כתיבה ספרותנית ולא ספרותית, כזו שמודעת היטב למרחב הספרותי שבו היא פועלת.

המודעות למרחב הספרותי באה לידי ביטוי גם בהתייחסויות ששזורות בספר לספרות "דור המדינה" מהמחצית השנייה של שנות השישים. ספרות זו משמשת מודל מכונן של נורמת הצופה לבית ישראל עבור הספרות הישראלית העכשווית, ומתפקדת גם עבור נתנאל כמקור להשוואה ולהתייחסות. כך למשל תיאור פגר התן שאיתן קובר בקצה הנחלה כמו לקוח מקובץ הסיפורים ארצות התן לעמוס עוז (1965), ואפיונו של איתן כמי שער בזמן שכולם ישנים בבחינת "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", בעודו עייף ולא מצליח להירדם, מזכיר את הסיפור "מול היערות" לא.ב. יהושע (1968). עמדת הצופה לבית ישראל המסורתית, שממנה הגבר משקיף על היערות כדי להתריע על שרפות – עמדה הירואית – מוחלפת בהעייפים בילדה שמציצה לתוך לול תרנגולות, דבר שמתגלם כהיפוך אירוני. לילך נתנאל מסִבה את עמדת "הצופֶה לבית ישראל" לעמדת "הצופָה לַבַּיִת", ואולי מרמזת בכך שהגיע הזמן להתחיל להתבונן פנימה במקום להשקיף החוצה.

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "צריף".
.
לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר, 2018.

.

 .

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי

"'אה... תינוקת הסברס,' שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור."

בלהה קצוביצקי, דיוקן עצמי, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק ראשון מתוך "הם היו שניים" / ענבר אשכנזי

.

.

צבר מצוי

OPUNTIA FICUS-INDICA

.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו.

והמשפט הזה חתם את שמנו, את גורלנו, את חיינו ואת מותנו.

הם לא נזקקו למילים אחרות, זה היה המשפט שגאל את שניהם. את אביה יותר — כי עול הישועה רבץ על כתפיו, והוא שפף ונמך לכדי מופע של סימן שאלה אנושי: אחרי הכול תפקידו הוא להציל ולהגן, לגונן ולהרתיע, למגר את הרע מחיי משפחתו.

שניהם עמדו תלויי איברים בחלל הפגייה. זרועותיהם לצד גופם אך לא נוגעות בו; רגליהם פשוקות וידיהם ריקות. רק זהות החלוק הכחול תאמה ביניהם. מולם עמד — גבוה וגבעולי, ממושקף וחייכן — ד"ר גוטמן. סביב צווארו סטטוסקופ אדום עם ליבה קטנה לבנה. אצבעותיו הארוכות נשענו על מעקה הצד השקוף של האינקובטור הפתוח.

וזה בדיוק מה שארבעתם היו זקוקים לו — משיח ונס. בלי הסברים מורכבים על הסתברויות המומים, גילוי מוקדם, דיאגנוזות ופרוגנוזות. בלי מילים מסובכות המתארות פרוצדורות כירורגיות, סיכונים, סיכויים ונכויות אפשריות. את כל אלה קיבלו במנות גדושות מיד עם לידתנו.

הד צעקת הפליאה והחרדה של המיילדת נשמע עדיין באוזני צביה. ואחריו — בליל קריאות המחישות ומאיצות בצוות לייעוץ מידי והמשך טיפול. כל כך דחוף היה הטיפול בתינוקת, ואימה נעזבה בתהליך לידה שלא הושלם, כשהיא גזורה, חתוכה, כואבת. צירי המשך אחרונים עוד פקדו אותה לקראת לידת השליה.

במהומה הסואנת שנקלעה אליה איבדה צביה את הקשר עם הולכת הכאב בגופה, וקור עז זרם מקצוות הגוף לעבר ליבה. ורידים קפאו במהירות ככל שנישאה הבשורה הלאה ואיתה הבהלה. איש לא טרח להסתיר את פשיקת רגליה או את הבטן המשתפלת הריקה מתינוק, והיא ניסתה לשווא למשוך על מפשעתה הפעורה והפצועה את קצה הכותונת.

המון צפוף של אנשי רפואה מילא את החדר בהמולה רבה. אלו חותכים את משפטי אלה, ואין הסכמה בקולם. בכל רגע הולך ומתווסף קהל לחזית אטומה המונעת מן היולדת להביט בתינוקת, וברעש הזה, ככל שניסתה צביה לקלוט, לא הצליחה לשמוע קולות בכי. התינוקת לא בכתה. היא רצתה לרדת מהמיטה המורמת כדי לדחוף את ההמון לכדי פרצה. לראות. לדעת. אך איבריה קפאו וסירבו לפקודת התנועה.

"שקט! שקט! לכו מכאן כולם!" כעס צרוד פרץ לחלל.

"היולדת מדממת! מה קורה לכם?! צאו מכאן מיד!"

התעשתות מהירה ניערה את הצוות, וכמו להקת דגים שפגשה בטורף, שינו את לכידותם ונפוצו לכל הכיוונים — החוצה מהחדר דרך המסדרונות, והלאה למקומות שהגיעו מהם. בחדר נותרו שניים — רופא ומיילדת.

לרגעים ארוכים הייתה צביה בטוחה שאת פקודות הסילוק הרוגזות היא עצמה נתנה. כל כך התנתקה מתפקודי הגוף שלה שלא חשה אפילו ביובש האבקתי שעמד בגרונה. אבל אז הסיטה המיילדת את וילון החיץ שמשמאלה, והיא ראתה את שכנתה השקטה, הגדולה, השחומה, זו שגלגלו פנימה רק לפני שעה קלה וכבר נשענה על צידה, פונה לעברה מכוסה ונקייה אחרי לידה חטופה.

"אני דבורה," אמרה, "ותכף נברר על התינוק שלך."

צביה הביטה בה במבט שטוח. לא ריק או מזוגג, שטוח.

"את צריכה תה מתוק וחם," קבעה השכנה, קולה נמוך ופסקני.

המיילדת נפנתה אליה כדי להסיט חזרה את הווילון ולחצוץ ביניהן.

"השאירי פתוח. היא לגמרי מטושטשת; אני שומרת עליה."

הרופא כבר רכן בין ברכיה, ממשיך את שיש להמשיך כאילו לא לו השיחה בין השתיים והוא לא זה שמפשפש בקרביה של חיה בעלת בינה. הוא לא טרח להסביר את פעולותיו ולא פנה אל צביה.

"רק מוציאים את השליה ואז תופרים. זה תכף ייגמר, בובה," אמרה דבורה, אבל צביה רק שמעה "תכף ייגמר" בקול בטוח ויציב. "בובה" ו"תכף ייגמר", ושוב "בובה"; ושלוש המילים הללו המשיכו להדהד שוב ושוב, כי מוחה ביקש כל כך את פתח החילוץ הזה, ומשניתן לו, לא הצליח לפרוץ דרכו.

"היי, את בסדר?! דוקטור! היא בסדר?" דבורה דרשה תגובה. ככה זה. מי שחי מספיק זמן על האדמה הזו יודע לזהות מתי אנשים נשמטים.

הרופא גמר את המלאכה ועזב בשתיקה.

דבורה התיישבה על המיטה, לחצה את הבטן הרפויה פנימה והסיטה את הווילון כליל. "תכף יבואו לרחוץ אותך. הקשיבי, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. הם לא אוהבים תגובות כאלו. את חייבת לדבר, אפילו לצעוק. רק לא לשתוק." דבורה דחקה את כף ידה לעבר המפשעה להדק את התחבושות לגופה.

האחות הגיעה כדי לרחוץ במגבת רטובה את הירכיים המוכתמות, את המפשעות ואת שיפולי הבטן, לחתל בתחבושות ותחתונים ולהחליף כותונות ומצעים.

"רחל, מה קרה לתינוק?" דבורה פנתה למיילדת. "זאתי קצת בטראומה, אבל היא שומעת," הוסיפה.

"גברת דבורה, אני רואה שאת עוד רגע מנהלת לנו את המחלקה," ענתה המיילדת.

"נו, אני פה כל שנה. עכשיו תגידי במילים ברורות מה קרה לתינוק," דחקה בה.

"גברתי, את איתנו? את יכולה לומר לי את שמך?" האחות העבירה על פניה של צביה מגבת אפורה רטובה.

צביה הניעה את השפתיים ללא קול. תנועה קלה שלא הצליחה אפילו לנתק את מגע העור בין השפה העליונה לתחתונה. מתוך בית החזה שלה בקע הדהוד, מין גרגור או נהמה חנוקה.

"רחל, היא מבינה. ספרי לה מה קרה לתינוק." דבורה זלגה מהמיטה הגבוהה באיטיות ונעמדה על הרגליים. בעודה פוסעת צעד אחד לכיוון המיטה של שכנתה, פרץ דם כהה, כמעט שחור, שטף את ירכיה מטה על פני השוקיים, ונקווה בתוך כפכפי הפלסטיק שנעלה.

"יופי, דבורה, את מתנהגת כמו יולדת טירונית. אפשר לחשוב שזו הלידה שלך. בחיי, תראי כמה עבודה את עושה לי. עכשיו אני לא יודעת במי לטפל קודם. מה פתאום את יורדת מהמיטה לפני שבדקנו תחבושות. את יודעת טוב יותר…" אבל האחות לא באמת נוזפת, יש בקולה טרוניה שבהלצה, והיא ממהרת אל דבורה.

"אני בסדר. בגלל שזו הלידה השישית שלי, אני יודעת שזה בסדר. רק הביאי לי תחבושות נקיות ומגבת, ואני מסודרת. יותר טוב תבדקי מה עם זאתי. איך קוראים לה?"

"צביה גוזלי," השיבה המיילדת, "והתינוקת שלך בסדר. את שומעת אותי? צביה?"

צביה הביטה בה. ניכר היה שבתנועותיה יש זיכרון לתגובה נכונה. היא לא התחרשה אבל היא לא הבינה. קרום עכור של אי־בהירות היה במבע שלה.

"אז זו תינוקת! מזל טוב, צביה!" דבורה קראה, "בנות הרבה יותר חזקות מבנים. היא תהיה ממש בסדר. מה יש לה, רחל? ספרי לנו." דבורה לקחה מהאחות שתי תחבושות הגייניות רחבות ושתי מגבות, אחת רטובה והשנייה יבשה. "ספרי מהר, אני צריכה להתנקות. ספרי לה ברור, בלי מילים ארוכות של רפואה." דבורה הסתובבה ונשענה על המזרן בשתי ידיה כדי להרחיק את הרגליים זו מזו ואת מגע הכותונת מנתיב הדם האנכי.

המיילדת רחל הייתה הראשונה לספר לה. מילים פשוטות, לא הרבה מידע: נולדה לה בת, שני קילו שמונה מאות ארבעים. זה משקל יפה. היא באמת לא בכתה, אבל נשמה בקלות והדופק היה ברור ותקין. היא נולדה עם מעט מאוד שיער. כל האצבעות בכל הגפיים. והיא תינוקת יפה מאוד. יש לה משהו בגב. מולד. לא פציעה מהלידה. אבל נראה לא טוב, ולא יודעים מה זה בדיוק. היא עצמה, רחל, לא ראתה מעולם דבר כזה. מין פצע פתוח, אבל לא… וזה אולי לא טוב, אבל בטח לא נורא, כי התינוקת מזיזה את הרגליים. לקחו אותה מהר לפגייה, שם המומחים יבדקו אותה. מר גוזלי יודע. הם קראו לו והוא נמצא עכשיו בשיחה עם הרופאים. הם בטח ייפגשו במחלקת היולדות ממש עוד מעט, כשהיא תהיה מוכנה, והוא יסביר לה.

השני לספר לה היה זאב. התפאורה השתנתה מעט: חדר הלידה הוחלף בחדר האשפוז של מחלקת היולדות. אבל גם שם הפרטיות הושגה רק למראית עין בהסטת וילונות, ותכונה רבה של התרגשות ושמחה טענה את הלכות הכול. צביה ישבה במיטה רחוצה, בתחתונים גבוהים, תחבושות כפולות, חגורת בטן, חזייה מהודקת וכותונת עם הדפס של אליפסות ורודות. ישבה הכי זקוף שגופה יכול היה לייצר. את כותונת המחלקה סירבה ללבוש. את השיער אספה בקוקו גבוה. במבט מרוכז עקבה אחר פיו של בעלה.

הוא חזר על עובדות שכבר נאמרו לה: מין הילוד, משקל, מספר אצבעות, גוון, מצב כללי. גם על הפצע בגב דיבר, שהוא בבחינת מום מולד חמור, שהוא לא יפה ואפילו מסוכן, שחלק ניכר מעמוד השדרה של התינוקת נותר פתוח לגמרי, שניתן לראות את חוליות השדרה, את הסבך הצהוב של מערכת העצבים ואת כלי הדם, שזה לא מדמם אבל פרוץ לאוויר, שלא יודעים מה לעשות אבל ברור שהתינוקת לא סובלת.

היא לא הבינה. אבל הנהנה בראשה כאילו כן.

צביה התמלאה חרדה ותיעוב. חרדה על משמעותו של אותו פצע, על ההרס שהוא עומד להטיל על חייה ועל חיי המשפחה כולה, על המחטף המהיר והחד מהתקוות הגדולות, מההוקרה של זאב, על הנפסדות והביזיון שהוכתמה בהם משפחתה — כמו נתז מי ביוב על שמלת כלולות.

זאב דיבר ודיבר. מילים רבות יצאו מפיו. ואף אחת מהן לא ניחמה, לא הרגיעה, לא תיקנה או סידרה את הדברים. הוא לא חייך אפילו פעם אחת וקולו היה יציב אך איבד את חיתוכו הפוקד. לרגעים היה צל של פחד חולף בעיניו, משאיר כיווץ בין גבותיו. זו הפעם הראשונה שנשמטה ממנו הילת המדים והדרגות וחוסנו הועמד לבחינה.

גבורתו ואומץ ליבו נשפכו ממנו והלאה — פניו צנחו, פאות לחייו סתרו, ובמפרץ השמאלי שעל קדקודו הלבין באחת גל דק של שיער. צביה לא הכירה את תנוחת גופו. לראשונה לא מצאו ידיו מנוח והן נעו במסלולים חדשים: כף יד שבה אגודל ואמה סוחטות גשר אף, כף אחרת שמברישה את השיער מעורף ראש עד מצח, שתי כפות שמועכות אצבעות אלה באלה, אגרוף שנלחץ לפה שותק, כף שנוגעת שוב ושוב במפתח הלב.

צביה נותרה זקופה מולו, ממתינה שספינת המלחמה שהוא תעגון לחופיה: חיילים רבים אמיצים, גיבורים, חדורי זעם וצדק ירדו מהסיפון, יארבו, יאגפו, יהדפו ויכו ברוע המתקרב — והוא, זאב גוזלי, יפקד על הכול עד לתבוסת האיום, עד לתהילת נצח.

ככל שרבו מילותיו, שמות הרופאים שפקד, אלה שאמורים עוד להגיע, וככל שהסבריו התפתלו וחוסר הוודאות ניכר בתיאוריו, גברו החרדה והכעס בראשה של צביה וסבלנותה להמשיך להקשיב למלמוליו של זאב התקצרה. היא הידקה את ברכיה זו לזו. כאב חד בתפרים שבאיבר מינה כמעט שיתק את המשך התנועה, אך היא נשכה את השפה התחתונה, הביטה שוב בציפורני רגליה האדומות המבריקות, והכניסה את כפות הרגליים לכפכפי הבית הוורודים המעוטרים בפרווה סינטטית לבנה שהמתינו למרגלות מיטתה.

צביה הייתה נחושה לקבל תשובות. היא גררה את רגליה לאורך כל המסדרון וניסתה בכל כוחה לשוות לתנועתה יציבות וזקיפות. אך החתך הגדול, ריבוי התפרים והכאב החד שעלה עם כל צעד ממפשעתה, הביאו אותה לכדי הטיה קדימה של גופה והחלקת כפות הרגליים בלי להרימן כלל מהרצפה. היא הדפה את זרועו המושטת של זאב לעזרה והגדילה את צעדיה המפושקים המחליקים עד שיצאה מצריף היולדות למבנה בית התינוקות והפגייה. זאב לא ניסה לכפר על כך שנהיה מיותר לחלוטין. הוא צעד אחריה כמי שעומד להתמודד עם אויב שטרם הובס והקרב מולו עתיד לחולל הרס וחורבן שטרם נראו. הוא מלמל פנימה לתוך בית החזה תפילות שהמציא ואלו הלמו את צעדיו האיטיים הכבדים על המרצפות: שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה.

בכניסה לפגייה נעצרו מול דלת נעולה. משזו נפתחה, נלקחו לחדר הלבשה לתיאום מדי הביקור, כובעים וחלוקים, ושטיפת ידיים בסבון חום נוזלי מצחין. צביה שתקה כל העת. זאב מלמל מילות תודה ואישור והמשיך לצעוד שני צעדים שלמים אחרי אשתו.

"אני צביה גוזלי, באתי לראות את התינוקת שלי." צביה עמדה בפתח הפגייה. היא לא ניסתה לזהות את התינוקת בין האינקובטורים ולא שהתה אף לא שנייה למבט חוזר במכשירים, במסכים, באיתותים, במשאבות העירויים שהקיפו אותה. היא הביטה על הקיר מולה; על הציור של מיני מאוס בוורוד, שחור ולבן.

"אה… תינוקת הסברס," שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור בנישה צמודה לדלת הכניסה.

"תינוקת הסברס?" שאלה צביה.

"סליחה, גברת גוזלי, פשוט המום הזה נראה בדיוק כמו פרי סברס פתוח… אז קראנו לה ככה. בינינו," ענתה האחות הצעירה.

הרופאה דחפה את האחות, אחזה בזרועה של צביה והובילה אותה אל אינקובטור פתוח בלב חלל הפגייה.

שכבנו על בטננו. מחוממים, מוארים, מחותלים, מנוטרים, מוזנים. עירוי ביד זעירה, פלסטר על כף רגל קטנטונת. ומבטי שלושתם נעוצים בגבנו. ישנו. חלמנו חלומות חמימים ומתוקים כי פנינו היו שלווים ושפתינו חתומות ברמז חיוך של נועם.

היינו שני קילו שמונה מאות וארבעים גרם שכמסו סערה איומה בקליפה רכה. הזעזוע שגילם גופנו הקטן ביממה האחרונה לא תאם כלל את השלווה שבה הגחנו והתחלנו את חיינו בעולם. בעוד שכל הרופאים סבבו סביבנו מלאי מתח, פליאה, סקרנות ודאגה — אנו נחנו תמימים ושותקים, מלאים מחוות התפנקות ונחת שבעה. הורינו עדיין לא נגעו בנו, אבל הספקנו לא מעט: לטעום חלב, להשתין, לשהק, לפקוח עיניים ומיד לעצום, לאחוז בכף יד את סדין המזרן, ולפהק. יממה שלמה בעולם הזה ולא בכינו.

בגבנו, קצת במעלה מפגש לחיי הישבן הזעיר שלנו, ממש מעל גבול החיתול — נפער פצע. שתי שפתיים של עור מעובה מרוחקות זו מזו ונפגשות בקצוות, תוחמות צורת טיפה. בחלל הפצע — רקמות חיות של שרירים, עצבים, רצועות וכלי דם חשופים; עיסה של גוונים אדומים, ירוקים וצהובים. ובמרכזו גלויות שלוש חוליות עצם לבנה עם בלטי הגרם האופייניים של עמוד השדרה.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו. והוא המשיך והבטיח שיש כבר טכנולוגיה וידע שיכולים לתקן את התעלה הפתוחה הזו; לתקן כך שייעלם הסברס הזה מגבנו, ולא ישאיר סימן, לא מום ולא פגם בחייה של התינוקת הנהדרת הזו.
זאב נשבע בליבו, אם הנס הזה יתרחש, הוא יקרא לתינוקת על שמו. היות ששמו של רופא הנוירוכירורגיה ילדים היה בן ציון גוטמן, נקבע שמנו — ציונה.

 

צבר מצוי — אחד ממיני הקקטוס. מקורו כנראה ממקסיקו, והגיע לישראל במאה השש־עשרה עם הכובשים הספרדים. בישראל מכונה הצבר סברס. התנאים בארץ אינם מאפשרים נביטה של זרעים, והצבר מתרבה באופן וגטטיבי בלבד, כשעליו נושרים על הקרקע ומשתרשים בה.

.

ענבר אשכנזי, "הם היו שניים", פרדס, 2018.

.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: רשימה מאת רונית מטלון, מתוך ספר המסות "עד ארגיעה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

'בשנה הבאה' נמנה דווקא עם השירים האישיים ביותר שכתבתי, וכל פרט בו קשור לסביבת החיים המוחשית, המסוימת, שגדלתי בה. ה'מרפסת' היא מרפסת בית הורי בגבעת-הפועל במושבה בנימינה, וה'יושבים' על המרפסת הם הורי ואחי: אבי ישראל ז"ל, שבנה את המרפסת במו ידיו ונפטר לפני שנים רבות, אמי רחל, אחי זאב, ואחי הצעיר יהודה ז"ל שנפל במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ.

השיר נכתב כשנתיים לאחר נפילת אחי וכשתים-עשרה שנים לאחר מות אבי, ומה שנבצר מן המציאות מתקיים בשיר: החיים והמתים יושבים יחד על המרפסת – כמו פעם, כמו תמיד – ומתבוננים במראות המורגלים, המוכרים הנשקפים ממנה: שדה הקוצים ממול, מיקשת האבטיחים, ובית הקברות על גבעת האקליפטוסים החולית. ה'ענבים האדומים' שבשיר הם הענבים שצימחו הגפנים שטיפסו על המרפסת, וה'ענן' הוא ענן האבק שהתגלגל במורד הכביש הצר של גבעת הפועל, עושה את דרכו ממחצבת 'אבן סיד' שעל כתף הכרמל אל לב המושבה.

(מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת". דניאלה די-נור מוציאים לאור והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013)

 

אהוד מנור כילד בבנימינה. צילום באדיבות מתנ"ס בנימינה – גבעת עדה

 

בשנת 1968 נהרג אחיו של אהוד מנור, יהודה, במלחמת ההתשה. המוות, העצב והגעגועים לאח ליוו את אהוד גם בשיריו. "אחי הצעיר יהודה" נעשה אחד מההמנונים המוכרים ביותר של יום הזיכרון, ונוסף אליו השיר "גם בן יפה נולד" והשאלה הקשה כל כך בסופו: "אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?".

 

יהודה ויינר ז"ל (שני מימין) אחיו הצעיר של אהוד מנור, עם חבריו לצוות בטנק ליד תעלת סואץ. מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת"

 

כך גם סיפורו של השיר "בשנה הבאה". זהו למעשה שיר געגועים מאת מנור לזיכרונות הילדות ולמשפחתו, לאותה מרפסת בבית הוריו בבנימינה שבה הייתה המשפחה יושבת ומשחקת. געגועים לאותו תא משפחתי שהיה ואיננו לאחר מותו של האח יהודה.

כאשר התבקשה נורית הירש להלחין מנגינה למילים, היא התאימה את הלחן הראשון שלה לסיפור הרקע העצוב. "במקור הלחנתי לחן עם קצב איטי", סיפרה הירש בראיון למעריב לפני מספר שנים, "אולי מתוך הזדהות עם אהוד שהנציח בו את אחיו יהודה". אך הירש לא הייתה מרוצה מהלחן. "כתבתי אותו כמנגינה לירית, לא מי יודע שמחה", סיפרה בראיון. "ניגנתי אותה לבעלי והוא יעץ לי לזרוק אותה לזבל, כבר התכוונתי למחוק אותה מהקלטת".

מי ש"הציל' את השיר היה שלמה צח – הלוא הוא 'אילן' מהצמד "אילן ואילנית". הוא שמע את השיר והפציר בהירש שלא לגנוז אותו, אלא רק לשנותו מעט. "אל תזרקי!", ביקש צח מהירש, "אבל נגני את השיר הזה הרבה יותר מהר, והרבה יותר קצבי" – וכך נולדה הגרסה המוכרת והאהובה כל כך ל"בשנה הבאה".

התווים לשיר בכתב ידה של נורית הירש. מתוך אתר האינטרנט של הירש

 

"כאשר שמע אהוד את המנגינה בפעם הראשונה, הוא הופתע מאוד", משחזרת הירש, "הוא סיפר לי שהוא התכוון לכתוב שיר עצוב, המתאר איך היו החיים בבית לפני האסון הנורא של מות אחיו". אך גדולתו של מנור הייתה דווקא בפתיחות לקבל משהו אחר. "אהוד היה אדם פתוח וקיבל מיד את הגירסה האופטימית", מספרת הירש.

מנור אף הגדיל לעשות והכניס שינוי קל בשיר, כך שיתאים יותר לגרסה האופטימית שלו. במקום השורה המקורית:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן"

נכתבה השורה החדשה ומלאת התקווה:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן"

 

השיר בביצועם של "אילן ואילנית" היה ללהיט וכבש את מצעדי הפזמונים:

 

אך השיר זכה גם להצלחה מסחררת בעולם.

ההצלחה הבינלאומית החלה כאשר חברת אלעל בחרה להשתמש בשיר בביצועם של הצמד "חדוה ודוד" בפרסומת לחברת התעופה, אשר שודרה בטלוויזיה האמריקאית. האמריקאים התלהבו מהשיר, וזמרים מפורסמים ביצעו אותו גם כן.

'בשנה הבאה' – להיט בארה"ב. כתבה שפורסמה ב"מעריב", 6.6.1971

 

חלק שרו את כולו באנגלית:

 

ולעיתים בחרו להשאיר את הפזמון בעברית:

 

חלק מהאומנים ניסו גם הם את מזלם עם השיר במדינות אחרות ובשפות נוספות, כמו הזמרת והשחקנית ילידת גרמניה דליה לביא:

 

והזמרת ילידת ירושלים ריקה זראי, ששרה את השיר בצרפתית:

 

והופתענו לגלות גם את חדווה ודוד מבצעים את השיר… ביפנית:

 

לא בטוח שבטוקיו שומעים את השיר ב-Repeat, אבל השיר נעשה ללא ספק נכס צאן ברזל של התרבות העברית, ואולי השיר האהוב והמוכר ביותר לשנה החדשה. "יום אחד בביקורי בבית כנסת בלוס אנג'לס", מספרת הירש, "שמעתי את המתפללים שרים: 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

 

ומירושלים הבנויה נאחל לכל קוראינו שנה טובה ומתוקה!

 

 

"בשנה הבאה": מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש

 

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
 וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֶרֶב
וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לַשֻּׁלְחָן,
וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשֹ כַּפּוֹת יָדַיִם
מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר, הַלָּבָן.
אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשֹ בְּאוֹר כְּנָפַיִם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

 

המלחינה נורית הירש העבירה את ארכיונה האישי למחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית. הארכיון כולל תווים של יצירותיה המגוונות, תמונות, מאמרים, תוכניות , וכן הקלטות אודיו ווידאו שלה ושל יצירותיה שבוצעו בכל העולם. נורית הירש כתבה בין השאר את השירים: עושה שלום במרומיו, אבאניבי, שם ראיתי קשת בענן ועוד