מסה | "תנינו של חשין", קריאה ספרותית בכתיבה משפטית

"בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים." אסנת ברתור על תנינים, נתיני אויב, בחירות לשוניות וחריצת גורלות

רחל שביט בנטואיץ, שער בעין כרם, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

תנינו של חשין / אסנת ברתור

.

אתמול (19.9.18) מלאו שלוש שנים למותו של מישאל חשין, אחד השופטים הסוערים שכיהנו בבית המשפט העליון. מי שהופיעה בפניו, כמוני, לא יכולה לשכוח את מזגו השיפוטי: חסר סבלנות, רגזן, סרקסטי, יורה מילים קשות ופוגעות, עיניו נוקבות, מבטו זועם, נותן תחושה שבעלי הדין, ובעיקר אלו שמייצגים אותם, מרגיזים ומטרידים אותו – את "כבודו", שנמצא למעלה, מעל כולם, על "הר ציון ירכתי צפון". יכולתי פשוט לומר "על האולימפוס", אבל העדפתי, כבר בהקדמה, להרגיל את האוזן ואת העין לסגנון כתיבתו של חשין, שהיא, ולא הוא, הנושא של רשימה זו.

בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון (1992–2006) אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים. המטאפורה, הדימוי והתקבולת, הציטוטים מן המקורות היהודיים ומספרות העולם, הלשון הפיוטית, הליריות והנרטיביות שהופיעו באינטנסיביות יתרה וכדבר שבשגרה בפסקי הדין שלו, יצרו את הקורפוס הפואטי-משפטי (בסדר הזה) של חשין. גם מי שאינן משפטניות בוודאי זוכרות את הדברים שכתב בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת – שורות קצרות וארוכות, בווריאציה כזו או אחרת, ועוד אחת וגם שנייה, על השורה המפורסמת משירו של דן אלמגור: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?". אגיע לכך בהמשך, כי אני רוצה להתחיל מפסק דין אחר שלו – זה של "חוות התנינים" (בלבושו הפורמאלי: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' "מפעלי נופש חמת גדר").

בעיניי הוא דוגמה מובהקת להשפעה שיש לנרטיב המשפטי שהשופט/ת מאמץ/ת ומציג/ה בפסק הדין על ההכרעה המשפטית, והוכחה ברורה למרכזיותו של הנרטיב בשיח המשפטי ולעוצמתו של הנרטיב המשפטי, שלא רק מתאר את המציאות אלא במידה רבה מעצב אותה.

הדיון המשפטי נסב על סרט בן חצי דקה שהראה מאבק בין אדם לתנין והיה חלק מחבילת הביקור בחוות התנינים. עמותת "תנו לַחיות לִחיות" פנתה לבימ"ש וביקשה לאסור את הקרנת הסרט, בטענה שהוא מנוגד לסעיפי החוק האוסרים התעללות והתאכזרות לחיות – בעיקר ס' 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה להפסיק את הקרנת הסרט.

חוות התנינים ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור וקבע שהקרנת הסרט אינה מנוגדת לחוק. ואלו דברי השופטת ורדה אלשיך, שכתבה את פסק הדין (ההדגשות וההערות בסוגריים המרובעים – שלי):

.

לא הוצג ממצא אובייקטיבי המצביע על גרימת סבל או כאב [שניהם אלמנטים סובייקטיביים] לתנין בעת המופע. אין לשכוח שמדובר בחיית טרף, גדולה ומגושמת, ועל כן לא עלה בידי המבקשת [עמותת "תנו לחיות לחיות"] לקבוע כי פעולה זו [המאבק עם האדם] מסבה לתנין כאב של ממש, מלבד חוסר נוחות מסוימת. אין חולק על כך, דומני, כי 'חוסר נוחות' ו'סבל' לא חד המה.

.

כב' השופטת ביקשה לשתול בתודעתנו נרטיב שיש בו פחד, סכנה ואיום. אנחנו רואות לנגד עינינו תנין פעור לוע. וזה מפחיד. "אין לשכוח", היא כותבת, ואני נזכרת ב"לא נשכח ולא נסלח". וגם אין להקל ראש במילים: "גדולה ומגושמת". זו תוספת משמעותית, משום שהיא מעוררת בנו דחייה, והשילוב בין הפחד לַדחייה נועד להכשיר את התודעה ואת הלבבות לקביעה "העובדתית" (האומנם?) שהמאבק בַתנין אינו מכאיב לו אלא רק גורם לו אי־נוחות שאינה עולה כדי התעללות (שימו לב לגימוד: "חוסר נוחות מסוימת"). אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה והנמקתה של השופטת: האם לא כואב לו כי הוא חיית טרף או משום שהוא גדול ושמן?

"תנו לחיות לחיות" ביקשה רשות ערעור מבית המשפט העליון וקיבלה, והתיק הגיע לשופט חשין. ואלו מקצת הדברים שכתב:

.

חיה היא יצור חי, חסר ישע, וכמוה כקטין חסר ישע. גם החיה גם הקטין לא יוכלו להגן על עצמם ולא יוכלו לתבוע את עלבונם ולהשיב את כבודם. הֲנראֶה אדם גורם סבל לקטין חסר ישע ונעמוד מנגד ונחריש? ואם ניחלץ לעזרת הקטן – ואכן ניחלץ לעזרתו – כן נעשה לבעל־החיים שהאדם גורם לו סבל. בעל־חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה כמוה כילד – אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. היא מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים.

.

הנרטיב של כב' השופט חשין שונה לחלוטין. יש בו רוך וחמלה, עמידה נכוחה אל מול הרוע ופרישת חסות על הקורבן (חוקי התורה שדנים בהגנה על חיות – שמות כג 4–5; דברים כב 1–4 – הם אחד מ"מקורות החמלה" שחשין מסתמך עליהם). אנחנו רואות לנגד עינינו סרט אחר – גם הפסקול שלו שונה: המילים "ילד", "קטין" ו"קטן" מופיעות שבע פעמים, והביטוי "חסר ישע" שלוש פעמים – והתמונות שלו הן שמלוות אותנו בדרך אל ההכרעה השיפוטית ההפוכה. זה לא תנין, זועק חשין, זה ילד, עולָל תמים, חסר הגנה. הוא כמעט כתב: נקמת תנין קטן עוד לא ברא השטן.

חשין, וגם אלשיך, מכירים בשילוב (הטבעי) בין הנרטיבי לנורמטיבי, והם משתמשים בראשון (כל אחד על־פי סגנונו) לגיבושו ולהצגתו של השני. העיון הספרותי־נרטיבי בפסקי הדין שלהם מבקש לחשוף את התרומה המרכזית שיש לסיפוריות בהבניית הרטוריקה והשיח המשפטי. עיון כזה אינו מתעניין, לכאורה, בתוצאה המשפטית, אלא באופן שבו השופט/ת מגיע/ה אליה ומבסס/ת אותה, ובהשפעה הישירה והעקיפה שיש לכך על הקוראות והקוראים. מדוע "לכאורה"? משום שבעיקרו של דבר העמדה החיובית או השלילית של הקוראת כלפי ההכרעה השיפוטית היא זו שמולידה עיון כזה. "העמדה" היא במידה רבה המוטיבציה לעריכתו.

מאז ראשית המאה ה-21, ובעיקר בעשר השנים האחרונות, ניתוחים ספרותיים־נרטיביים של פסקי דין קנו להם מקום של כבוד בשדה המשפט המקומי. הם שייכים לענף ספציפי, פורה במיוחד, של האסכולה הבינתחומית ומרובת הענפים "משפט וספרות", ענף שזכה לכינוי "משפט כספרות" או "משפט כסיפור". כדי לסבר את האוזן הלא משפטית אציין שלוש דוגמאות של דיונים בפרשות מוכרות, אפילו מפורסמות (אפשר ורצוי לצרף אליהן את הרשימות המשפטיות־ספרותיות של עו"ד אביגדור פלדמן שמתפרסמות מעת לעת, בעיקר בעיתון "הארץ"):

1) שולמית אלמוג, "'עיני המערער חשכו' – בין נארטיבי לנורמטיבי" – ניתוח פסקי הדין בפרשת הביציות המוקפאות של רותי (ודני) נחמני;

2) ארנה בן־נפתלי, אסף ברם והילה תירוש, "איך זה שכוכב אחד מעז… למען השם? עלילות משפטיות" – השוואה בין פסקי הדין של אריה דרעי ואהוד אולמרט;

3) מנחם פרי, "הנשיקה – סיפור בשלוש וריאציות" – ניתוח פסה"ד של חיים רמון. למאמר הזה ענתה אורית קמיר במאמר תגובה: "יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה".

בחרתי לציין את יום השנה למותו של מישאל חשין בעיון נרטיבי־פרספקטיבי בפסק הדין האחרון שכתב – בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, שהרקע שלו הוא הכיבוש המתמשך ומצב הלחימה הנמשך בין ישראל לפלסטינים. אין זה סוד שלנקודת המבט של השופטים ולאופן שבו הם רואים את בעלי הדין, שאת גורלם הם חורצים, יש השפעה מכרעת על פסקי הדין שלהם.

אבל לפני כן אקיים את הבטחתי ואציג את הפולמוס חשין–אלמגור, מילה במילה ובלי להחסיר מילה, בדיוק כפי שהוא מופיע בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'). ואז, אף שהטקסט של חשין עתיר טעמים, אתבל אותו בחוק אשורי. הנה דבריו של חשין:

.

האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מ'כן"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום־יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא', והגבר מתייחד עמה על אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס.

.

ועתה לתבלין. חשין כנראה לא הכיר את הסיפור הבא. לוּ הכיר אותו ודאי היה משתמש בו באחד מפסקי הדין שלו. אולי אפילו בפסק הדין הנ"ל. כוונתי לסיפורו של האנס האשורי הוורבלי, שהביע בגלוי את רצונו לשכב עם האישה. האם הוא חיכה לשמוע ממנה "כן"? נראה שלא. כי הוא אחז בה בחוזקה ואמר לה: lanīkkime, שפירושו באכדית "אני רוצה לאנוס אותך" או "אני רוצה לזיין אותך", או כל משפט גס אחר, כראות עיניכן (כל זה מתואר בס' 12 ללוח A של קובץ חוקי אשור התיכונה).

ומדוע בחר המחוקק האשורי לצטט את מילותיו של האנס? והרי דברים שנאמרו לפני האונס או במהלכו אינם יסוד מיסודות העבירה. לוּ שתק, ואפילו אמר פסוקי שירה, היה נענש באותה מידה (נידון למוות). אין זאת אלא שהמחוקק האשורי הכיר בהשפעתו של "הנרטיב המשפטי" להכשרת התודעה והלבבות. כי אין תובע או תובעת שהיו מנסחים כתב אישום בתיק אונס ומוותרים על פנינה ורבלית שכזו. משום שהלשון הבוטה מעידה על אישיותו הגסה של האנס, וטמון בה פוטנציאל להעצים את הסלידה ממנו עצמו, ולא רק מהמעשה שעשה.

ומהאימפריה האשורית נעבור אל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; מעבר חד אל הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, החלות על איחוד משפחות בין בן/בת־זוג ערבי/ה־ישראלי/ת לבין בן/בת־זוגו/ה הערבי/ה מהגדה המערבית או מרצועת עזה, ועל קשר בין הורים תושבי ישראל לילדיהם הרשומים בשטחים הכבושים. בעתירה שהגישו בני זוג שחוק האזרחות חל עליהם קבע השופט אהרן ברק (בדעת מיעוט) שהוראות החוק פוגעות שלא כדין בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאורכו של פסק הדין הוא כינה את בעלי הדין בכינויים המשקפים את שיוכם המשפחתי – "בן הזוג הישראלי" ו"בן הזוג הזר" – מן הסתם משום שאלו הכינויים הרלוונטיים להכרעתו המשפטית. בפסק הדין של השופט חשין, שייצג את עמדת הרוב, שלפיה החוק אינו לוקה באי־חוקיות ואינו פוגע בזכות אדם חוקתית, מופיע כינוי שונה בתכלית, המעיד על סדר עדיפויות אחר. חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "נתיני אויב". להלן דוגמה אחת מני רבות:

.

מדינת ישראל […] נתונה במלחמה – למצער: במעין מלחמה [שהרי גם חשין ידע שההגדרה הראויה למצב הנתון הוא כיבוש ולא מלחמה] – אכזרית וקשה [לְמה נועדה ההעצמה הזו? ראו ערך "איום והפחדה"] אל מול הרשות הפלסטינית וארגוני טרור הפועלים מתוכה [במשפט אחד הפכו בני הזוג העותרים לנציגי הרשות הפלסטינית ול'ארגוני הטרור ועוזריהם']. תושבי האזור הפלסטינים הם בבחינת נתיני אויב, ובתורת שכאלה מהווים קבוצת סיכון לאזרחיה ולתושביה של ישראל [לכל אחד ואחת מאיתנו נשקפת מהם סכנה ממשית] […] נסכים, כמובן, כי לא כל תושבי האזור מבקשים לפגוע במדינת ישראל, ואולם את המגמה העיקרית, את הרוח הנושבת, מכוונת ההנהגה, ותורתה של זו היא כי יש להכרית את שם ישראל בעמים [האם יש כאן רמז ל"תורות" שאימצו משטרים ידועים? האם חשין רומז שהרשות הפלסטינית מטיפה לג'נוסייד? שהרי זו המשמעות של המילים "להכרית את שם X בעמים" – השמדה טוטאלית].

.

במקום אחר חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "פלוני" ו"אלמוני", כינויים שיש בהם יסוד של זרות, או למצער אינם משקפים השתייכות או משפחתיות. כך הוא בוחר להתבטא בפסק דין שלהזכירנו נושאו איחוד משפחות. השופט סלים ג'ובראן (שהחזיק בדעת המיעוט) נתן תיאור שונה לחלוטין מתיאורו של חשין. הוא בחר להדגיש את הזיקה האמיצה – התרבותית, המשפחתית, החברתית – הקיימת בין הפלסטינים לבין חלק מאזרחי מדינת ישראל (ליתר דיוק, עשרים אחוז מאזרחי המדינה).

ללמדנו שפרספקטיבה, כמו אזרחות, היא דבר מכריע, וכי לעיתים קל יותר לחמול על בעלי חיים מאשר על בני אדם.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימה פרי עטה על קריאה ספרותית בחוק המקראי התפרסמה בגיליון 32 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: "דיוקן", מאת מורן שוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו