ביקורת | הצופה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל

"עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה 'העייפים' הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה." ביקורת מאת יפעת שחם

רינה שפירא, Anybody Home, צילום בחשיפה ארוכה, 47X32 ס"מ, 2013

.

הצופָה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל / יפעת שחם

.

הספר העייפים של לילך נתנאל מזמין מיד את הקוראים לאמץ את זיכרונם, שכן קרוב לוודאי שהאיור על הכריכה עשוי להיראות להם מוכר – איור מונוכרומטי כחול של ילדה הפותחת דלת של לול תרנגולות. הזמן משכיח, הזיכרון מתעתע, אולי צצה תמונה מטושטשת של ירח מחייך, אולי מתחיל להתנגן "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים…", עד שלבסוף נשלף מהזיכרון ספר הילדים ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין (1949), באיורו של חיים האוזמן. ספר הילדים מספר על ילדה שיוצאת לטייל בערב לבדה, "בלא אח וחבר", בחצר ביתה הכפרי. על כריכת העייפים לא מופיע כל האיור המקורי אלא פרט מוגדל מתוכו, וכמו בסרט יצרים (Blow-up) של אנטוניוני, שבו הגדלת תצלום חושפת פרשיית רצח, כך הגדלת האיור חושפת דבר־מה שהוסתר מאחורי חרוזים עליזים אך אולי בכל זאת חדר דרכם אלינו. האימה. באיור המוגדל לא ניתן לפספס את מבטה המבועת של הילדה, שדמותה הוזזה למרכז ממקומה הצדדי באיור המקורי, וכך מבחינים ביתר קלות בברכיה הכפופות, הדרוכות, ברגליה החשופות אל מול מקורי התרנגולות, בידה הנמתחת לאחור וכמו מתנגדת להיבלעות הגוף בתוך החושך, בנעלי הלכּה שאינן מותאמות לריצת בריחה בשעת סכנה. בילדותנו, כשהבטנו באיור המקורי, לא שמנו לב שהילדה כלל אינה מסתכלת בתרנגולות המציצות מפתח הלול – הביטו בה – מבטה נפער אל מול החושך. היא פוחדת מפני מה שמתחבא מאחורי המסך השחור, האטום, ממה שנסתר מעיניה, כפי שנסתר גם מעיני הקוראים שמביטים באיור. ידה הרועדת של הילדה הפותחת את דלת הלול כאילו מתמזגת עם ידם של הקוראים הפותחת את הספר.

בהעייפים מוחלפת הילדה מויהי ערב באיתן אובד, מושבניק זקן, שבפתיחת הספר ניגש מבוהל אל מפתן דלת החדר שבו שוכבת אשתו הגוססת ממחלה. לאורך הספר איתן מייחל למותה של לאה אשתו מתוך דחף עז לחיות שמתעורר בו כיצר הישרדותי ממש: "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל". איתן ולאה אובד, בני "דור המדינה", הדור הראשון שגדל לתוך מציאות של מדינה עצמאית, גרים בלול שאיתן הסב למגורים בקצה חצר המשק של הוריו. במרכז הנחלה עומד נטוש כבר עשר שנים הבית שבו גרו הוריו. לאחר פטירתם אטם איתן את הבית על כל תכולתו ואסר את הכניסה אליו. הסיפור נע בין ההתרחשות בתוך ביתו של איתן, סביב גסיסתה של אשתו, לבין המתרחש סביב בית ההורים, שנדמה כי קם לתחייה.

בספרה זה נתנאל מנסה לנסח סיפור של דור שלם, מהלך שהחל בספר ביכוריה, המצב העברי (בבל, 2008), ובכך היא עולה למשמרת בעמדת "הצופה לבית ישראל". את העמדה הזאת איישו בעבר סופרים ומשוררים כמו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, עגנון ואלתרמן, שקיבלו על עצמם את הסמכות לכוון את החיים הלאומיים מתוך תחושת אחריות היסטורית, ולמעשה עם תפקיד זה הזדהו מרבית הסופרים העבריים במאה התשע‏־עשרה ובמאה העשרים, כפי שמראה דן מירון במאמרו "הרהורים בעידן של פרוזה". עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה העייפים הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה. מכיוון שספרים שנכתבים מעמדה זו הם שזוכים לעיקר התהודה בספרות העברית לאורך השנים, ניסיון ההתמקמות של סופרת אישה בעמדת הצופה לבית ישראל הוא משמעותי ביותר.

עם זאת, כמו כל ניסיון חלוצי, העייפים אינו משלים את המהלך. רוב הספר מסופר מתוך תודעתו של איתן עובד, דמות גברית שנבחרה להוביל את האלגוריה לייצוג של "דור המדינה". בחירה זו מעלה את השאלה בדבר האפשרות של דמות נשית לשאת כשלעצמה אלגוריה לאומית בספרות העברית. האם ניתן להעלות על הדעת דמות אישה בעמדה כזו שאינה אם שכולה / רעיה שכולה / בת שכולה? כלומר, שמהותה אינה מוגדרת באמצעות יחסיה עם דמות הגבר, או ליתר דיוק – באמצעות היעדרה של דמות הגבר שכמו מאלצת את האלגוריה הלאומית להציב בעמדה שהתפנתה דמות נשית. כמו כן, הבחירה של נתנאל לספר את הסיפור של דור הוריה ולא את הסיפור של דורה שלה ממצבת אותה כעדה של דור אחר, ולא כדוברת של דורה. עם זאת, הפרק האחרון בספר מסופר דרך תודעת הבת הקטנה של איתן אובד, בת דורה של נתנאל, ובמהלכו הבת יוזמת שינויים מרחיקי לכת בנחלה המשפחתית. סיום זה הוא בבחינת העברת מקל במרוץ השליחים הבין־דורי, מדמות הגבר המתפקדת כדובר של דור אל דמות נשית התופסת את מקומו.

כניסתן של סופרות לעמדת הצופה לבית ישראל היא גם כניסתה של עמדה זו לתוך הספרות שהן כותבות ולתוך מאפייניה. נתנאל לא מעניקה בן לאיתן אובד, שאותו הוא אולי ייאלץ לעקוד, אלא הוא אב לשתי בנות. בכך נקטעת שרשרת הדורות הגברית שמורכבת רק מאבות ובנים. אף שאִמו של איתן היא דמות מרכזית יותר בעלילה מאביו, נראה שכל עוד יש בן בספרות הישראלית תרחף מעליו סכנת העקידה: "[אמו של איתן] הייתה מגרשת אותו. מקללת אפילו. את בנה יחידה אשר, כן, בדרכה, אהבה עדיין". לעומת זאת, היחסים בין איתן לבתו הקטנה אינם מתאפיינים במאבק או בהקרבה, אלא הם יחסים עדינים ואוהבים: "אובד ובתו נותרו לשבת על הספה, שעונים זה כנגד זה, עד שהבת הקטנה אמרה לאביה, 'בוא נשכב לישון, הגיע הזמן,' והם חלפו, הפעם יחד, על פני חדרה של החולה, ושניהם, יחד, חסו על עצמם ולא הביטו". איתן מוקף בדמויות נשיות – אשתו לאה, האחות הסיעודית, בתו הקטנה, זיכרון היעדרות בתו הגדולה והזיכרון הנוכח של אמו המתה. הוא נדמה כתועה בארץ הנשים שבה כולן בגדר חשודות בגרימת האירועים המוזרים שמתרחשים סביב בית הוריו, כמעין קונספירציה נשית.

עיצוב עמדת הצופה לבית ישראל בידי הספרות הנשית מתבטא גם בכך שעלילת הספר מתרחשת כמעט אך ורק בתוך הנחלה הביתית, בתוך המרחב הנשי. זאת בניגוד למרחב הפנורמי שמאפיין את מסורת הכתיבה מעמדת הצופה לבית ישראל, שנהוג להציג בה ריבוי מרכזים גאוגרפיים או לכל הפחות תיאור מפורט של מרחב ענקי, כפי שמציין מירון במאמרו. בהעייפים מומר המרחב הפנורמי־אפי במרחב ביתי־קאמרי, הטריטוריה הגברית בטריטוריה נשית. דבר זה מעניק יתרון ביתיות לדמויות הנשיות על פני גיבור הספר איתן אובד: "והיו שתי נשים בבית. לא אחת בלבד. הייתה אשתו, שפילל למותה בסתר, בבהלה, באשמה, והייתה האחות הסיעודית, שייחל שתלך כבר ולא תשוב. […] ובעצם, הוא הבין עכשיו מול שתיהן, מול שתי הנשים האלה הוא נאבק יום־יום על המקום בביתו. ושתיהן היו חזקות ממנו". איתן שואף לסלק את הנשים מסביבתו כדי לשוב ולנכס לעצמו את הטריטוריה. שתי חציות הגבול היחידות בספר, היציאות מהנחלה הביתית, הן כשאיתן נאלץ לבקר רופא וכשהוא מתאשפז בבית חולים, כלומר כשהיציאה מן הבית היא הכרח. בית החולים מוצג כאקס־טריטוריה למרחב הביתי־הנשי, ובהתאם לכך זה המרחב שבו מתעורר באיתן הצורך לשוב ולמלא את תפקידו הלאומי כגבר – חובתו לשמור על הבית.

המהלך החלוצי של העייפים הוא גם בעוכריו, שכן נדמה כי האלגוריה הלאומית משתלטת על הסיפור ולעיתים קרובות אף באה במקומו. עיצוב הדמויות הוא כללי מדי, כמי שהוטל עליהן לשאת את עול הארכיטיפ הלאומי, והן אינן מזדהרות מספיק כדמויות ספציפיות. כבר בבחירת שם המשפחה "אובד" מתחילה להיבנות חומת ייצוג בין הדמויות לקורא, והיא מתגבהת ככל שאפיונם הכללי מעצב כל דמות כפוסטר של דורהּ. האפיון הכללי מדי של הדמויות גורם לכך שעולמם הפנימי ופעולותיהם נחווים כמכניים. כך למשל גהירתו של איתן על האחות הסיעודית בפתיחת הספר אמנם מנומקת ספרותית – דחפו העז לחיות, אך היא נעדרת כל בנייה רגשית שתשווה אמינות לסיטואציה. למעשה כל הציר הרגשי בספר חורק, שכן הוא מבוסס על ההמתנה מעוררת הפלצות של איתן למותה של לאה, אך שניהם כלל אינם מתגלמים כבני אדם בשר ודם כדי שתתעורר בקוראים פלצות. פיתוח המהלך הרגשי של הסיפור נזנח לטובת מתן הוראות מדוקדקות להבנת האלגוריה, והדבר יוצר כתיבה ספרותנית ולא ספרותית, כזו שמודעת היטב למרחב הספרותי שבו היא פועלת.

המודעות למרחב הספרותי באה לידי ביטוי גם בהתייחסויות ששזורות בספר לספרות "דור המדינה" מהמחצית השנייה של שנות השישים. ספרות זו משמשת מודל מכונן של נורמת הצופה לבית ישראל עבור הספרות הישראלית העכשווית, ומתפקדת גם עבור נתנאל כמקור להשוואה ולהתייחסות. כך למשל תיאור פגר התן שאיתן קובר בקצה הנחלה כמו לקוח מקובץ הסיפורים ארצות התן לעמוס עוז (1965), ואפיונו של איתן כמי שער בזמן שכולם ישנים בבחינת "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", בעודו עייף ולא מצליח להירדם, מזכיר את הסיפור "מול היערות" לא.ב. יהושע (1968). עמדת הצופה לבית ישראל המסורתית, שממנה הגבר משקיף על היערות כדי להתריע על שרפות – עמדה הירואית – מוחלפת בהעייפים בילדה שמציצה לתוך לול תרנגולות, דבר שמתגלם כהיפוך אירוני. לילך נתנאל מסִבה את עמדת "הצופֶה לבית ישראל" לעמדת "הצופָה לַבַּיִת", ואולי מרמזת בכך שהגיע הזמן להתחיל להתבונן פנימה במקום להשקיף החוצה.

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "צריף".
.
לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר, 2018.

.

 .

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

'בשנה הבאה' נמנה דווקא עם השירים האישיים ביותר שכתבתי, וכל פרט בו קשור לסביבת החיים המוחשית, המסוימת, שגדלתי בה. ה'מרפסת' היא מרפסת בית הורי בגבעת-הפועל במושבה בנימינה, וה'יושבים' על המרפסת הם הורי ואחי: אבי ישראל ז"ל, שבנה את המרפסת במו ידיו ונפטר לפני שנים רבות, אמי רחל, אחי זאב, ואחי הצעיר יהודה ז"ל שנפל במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ.

השיר נכתב כשנתיים לאחר נפילת אחי וכשתים-עשרה שנים לאחר מות אבי, ומה שנבצר מן המציאות מתקיים בשיר: החיים והמתים יושבים יחד על המרפסת – כמו פעם, כמו תמיד – ומתבוננים במראות המורגלים, המוכרים הנשקפים ממנה: שדה הקוצים ממול, מיקשת האבטיחים, ובית הקברות על גבעת האקליפטוסים החולית. ה'ענבים האדומים' שבשיר הם הענבים שצימחו הגפנים שטיפסו על המרפסת, וה'ענן' הוא ענן האבק שהתגלגל במורד הכביש הצר של גבעת הפועל, עושה את דרכו ממחצבת 'אבן סיד' שעל כתף הכרמל אל לב המושבה.

(מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת". דניאלה די-נור מוציאים לאור והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013)

 

אהוד מנור כילד בבנימינה. צילום באדיבות מתנ"ס בנימינה – גבעת עדה

 

בשנת 1968 נהרג אחיו של אהוד מנור, יהודה, במלחמת ההתשה. המוות, העצב והגעגועים לאח ליוו את אהוד גם בשיריו. "אחי הצעיר יהודה" נעשה אחד מההמנונים המוכרים ביותר של יום הזיכרון, ונוסף אליו השיר "גם בן יפה נולד" והשאלה הקשה כל כך בסופו: "אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?".

 

יהודה ויינר ז"ל (שני מימין) אחיו הצעיר של אהוד מנור, עם חבריו לצוות בטנק ליד תעלת סואץ. מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת"

 

כך גם סיפורו של השיר "בשנה הבאה". זהו למעשה שיר געגועים מאת מנור לזיכרונות הילדות ולמשפחתו, לאותה מרפסת בבית הוריו בבנימינה שבה הייתה המשפחה יושבת ומשחקת. געגועים לאותו תא משפחתי שהיה ואיננו לאחר מותו של האח יהודה.

כאשר התבקשה נורית הירש להלחין מנגינה למילים, היא התאימה את הלחן הראשון שלה לסיפור הרקע העצוב. "במקור הלחנתי לחן עם קצב איטי", סיפרה הירש בראיון למעריב לפני מספר שנים, "אולי מתוך הזדהות עם אהוד שהנציח בו את אחיו יהודה". אך הירש לא הייתה מרוצה מהלחן. "כתבתי אותו כמנגינה לירית, לא מי יודע שמחה", סיפרה בראיון. "ניגנתי אותה לבעלי והוא יעץ לי לזרוק אותה לזבל, כבר התכוונתי למחוק אותה מהקלטת".

מי ש"הציל' את השיר היה שלמה צח – הלוא הוא 'אילן' מהצמד "אילן ואילנית". הוא שמע את השיר והפציר בהירש שלא לגנוז אותו, אלא רק לשנותו מעט. "אל תזרקי!", ביקש צח מהירש, "אבל נגני את השיר הזה הרבה יותר מהר, והרבה יותר קצבי" – וכך נולדה הגרסה המוכרת והאהובה כל כך ל"בשנה הבאה".

התווים לשיר בכתב ידה של נורית הירש. מתוך אתר האינטרנט של הירש

 

"כאשר שמע אהוד את המנגינה בפעם הראשונה, הוא הופתע מאוד", משחזרת הירש, "הוא סיפר לי שהוא התכוון לכתוב שיר עצוב, המתאר איך היו החיים בבית לפני האסון הנורא של מות אחיו". אך גדולתו של מנור הייתה דווקא בפתיחות לקבל משהו אחר. "אהוד היה אדם פתוח וקיבל מיד את הגירסה האופטימית", מספרת הירש.

מנור אף הגדיל לעשות והכניס שינוי קל בשיר, כך שיתאים יותר לגרסה האופטימית שלו. במקום השורה המקורית:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן"

נכתבה השורה החדשה ומלאת התקווה:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן"

 

השיר בביצועם של "אילן ואילנית" היה ללהיט וכבש את מצעדי הפזמונים:

 

אך השיר זכה גם להצלחה מסחררת בעולם.

ההצלחה הבינלאומית החלה כאשר חברת אלעל בחרה להשתמש בשיר בביצועם של הצמד "חדוה ודוד" בפרסומת לחברת התעופה, אשר שודרה בטלוויזיה האמריקאית. האמריקאים התלהבו מהשיר, וזמרים מפורסמים ביצעו אותו גם כן.

'בשנה הבאה' – להיט בארה"ב. כתבה שפורסמה ב"מעריב", 6.6.1971

 

חלק שרו את כולו באנגלית:

 

ולעיתים בחרו להשאיר את הפזמון בעברית:

 

חלק מהאומנים ניסו גם הם את מזלם עם השיר במדינות אחרות ובשפות נוספות, כמו הזמרת והשחקנית ילידת גרמניה דליה לביא:

 

והזמרת ילידת ירושלים ריקה זראי, ששרה את השיר בצרפתית:

 

והופתענו לגלות גם את חדווה ודוד מבצעים את השיר… ביפנית:

 

לא בטוח שבטוקיו שומעים את השיר ב-Repeat, אבל השיר נעשה ללא ספק נכס צאן ברזל של התרבות העברית, ואולי השיר האהוב והמוכר ביותר לשנה החדשה. "יום אחד בביקורי בבית כנסת בלוס אנג'לס", מספרת הירש, "שמעתי את המתפללים שרים: 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

 

ומירושלים הבנויה נאחל לכל קוראינו שנה טובה ומתוקה!

 

 

"בשנה הבאה": מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש

 

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
 וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֶרֶב
וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לַשֻּׁלְחָן,
וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשֹ כַּפּוֹת יָדַיִם
מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר, הַלָּבָן.
אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשֹ בְּאוֹר כְּנָפַיִם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

 

המלחינה נורית הירש העבירה את ארכיונה האישי למחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית. הארכיון כולל תווים של יצירותיה המגוונות, תמונות, מאמרים, תוכניות , וכן הקלטות אודיו ווידאו שלה ושל יצירותיה שבוצעו בכל העולם. נורית הירש כתבה בין השאר את השירים: עושה שלום במרומיו, אבאניבי, שם ראיתי קשת בענן ועוד

צללנו למסע בעקבות גלויות "שנה טובה" ומצאנו את הסיפור הישראלי

היו ימים שבהם איגרות הברכה לשנה החדשה היו דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בתפוצות ובישראל

מנהג שליחת איגרות ברכה לפני ראש השנה החל בגרמניה בשלהי ימי הביניים, ובהדרגה התפשט המנהג לקהילת מזרח אירופה ולארצות הברית. תחילת המאה העשרים הייתה "תור הזהב" של גלויות הדואר, והגלויה שכיכבה אצל היהודים הייתה  גלוית "שנה טובה". עם פיתוח אמצעי התקשורת האלקטרוניים דעך המנהג, והיום קרוב לוודאי שרוב ברכות השנה טובה שקיבלתם הגיעו בדרכים אחרות, בהודעות טקסט, בפייסבוק, בווטסאפ ובאימייל. אבל אנחנו רוצים לחזור לרגע קט לימים ההם של אגרות הברכה המושקעות.

המוטיבים שהופיעו על גבי הגלויות היו בדרך כלל יהודיים: סמלים מסורתיים ואידיאולוגיים, או איורים שציינו אירועים אקטואליים גדולים שפקדו את העם היהודי. עם התגבשותה ועלייתה של התנועה הציונית, היו גלויות הברכה לשנה הטובה לפלטפורמות להעברת מסרים אידיאולוגיים ודגשים ציוניים לפי האירועים הבולטים במציאות הציבורית.

כך נראתה פתיחת הקונגרס הציוני השני בעיר בזל, בשבוע האחרון של אוגוסט 1898. נציגי קהילות יהודיות מכל העולם התכנסו בו מלאי תקווה ומעודדים מהקונגרס הראשון, כדי לבנות יחד את עתיד העם. במרכז התמונה אפשר לזהות את בנימין זאב הרצל נואם.

 

 

בפגישה שהתקיימה באביב 1901 ושעוררה רושם רב ותקוות בעולם היהודי, ביקש הרצל מהסולטאן למכור את ארץ ישראל ליהודים. תמורת מתן צ'ארטר (זיכיון) ליהודים על ארץ ישראל הציע הרצל סכום כסף גדול לאימפריה העות'מנית וסכום כסף גדול לא פחות לסולטאן עצמו, אך הסולטאן דחה את הבקשה. לציון הפגישה ההיסטורית הזו שהתקיימה כמה חודשים קודם לכן, הופקה בראש השנה תרס"ב (1901) האגרת המיוחדת שלפנינו.

 

באותה סדרה גלויות "שנה טובה" עם צילומי הרצל והסולטן הטורקי הופיעו גם גלויות "שנה טובה" של נורדאו, של אמיל זולא וגם זו של אלפרד דרייפוס שכאן לפנינו. כולם – גיבורי ההתעוררות הלאומית היהודית באירופה במפנה המאה ה-20.

 

 

 

בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל היו איגרות הברכה לשנה החדשה דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בישראל. בשבועות האחרונים של כל שנה עברית היה הדואר מתגבר את כוחותיו כדי לעמוד באתגר שהציבו עשרות מיליוני הגלויות. הדימויים המגוונים שעל גבי הגלויות שנבחרו על ידי ישראלים רבים, ביטאו את תחושותיהם בפרוס השנה החדשה. יחד הן יוצרות תמונה קולקטיבית של החברה הישראלית בעיני עצמה.

 

"בבזל ייסדתי את מדינת היהודים"

(בנימין זאב הרצל, הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897)

 

"ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האספה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים."

(פרופ' חיים וייצמן, נשיא מועצת המדינה הזמנית והנשיא הראשון של מדינת ישראל בטקס הפתיחה של הכנסת שנקראה אז "האספה המכוננת", 1949)

 

בברכת "שנה טובה" זו משנת 1949 (תש"ט), מצוינים שני אירועים חשובים בחיי האומה: הקונגרס הציוני הראשון בבזל שם הניח הרצל את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי ומושב הפתיחה של הכנסת הראשונה.


 

 

שנה טובה מהעיר העברית הראשונה ומהכיכר על שם צינה דיזנגוף, הגברת הראשונה של העיר. השנה אולי יציירו גלויה חדשה לכבוד הכיכר שחזרה למפלס המקורי.

 

שנים לפני שחרור הכותל התפלל העם היהודי "לשחרור קדשינו".

 

 

שנה טובה מהחברים של "אגד".

 

 

 

שנת 1967 הייתה שנה מלאת התרגשות. לאחר ימים רבים של חרדה, ניצחה ישראל את שכנותיה במלחמת ששת הימים. אחד הסמלים של ניצחון זה הוא שחרור העיר העתיקה לאחר תשע-עשרה שנים של שלטון ירדני ולאחר אלפיים שנות געגועים ותפילות של העם היהודי לירושלים. בגלויה מצויר רכב משוריין נכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות. מבעד לשער ומחוצה לו ניתן לראות מטחי אש. על הגלויה כתוב: "כאריות גברו לוחמי ישראל", ופעמיים מוזכרת הברכה: "לשלום וביטחון".

 

 

שנה טובה על גדות תעלת סואץ – לצה"ל המנצח.

 

עוד שטים עננים על בתי העיר
והים מלטף את החול
ועוד נישא בלבבות עם ערב
זמר ישן ומחול.

וגם ההורה
היא עם ה"היי"
קולה עוד עולה
קולה לא נדם
וגם ההורה ההיא עם ההיי
שירה ממלא לבי לעולם.

(יורם טהרלב)

בכרטיס הברכה לשנה טובה לא נפקד גם מקומה של ההורה. מקורו של ריקוד ההורה בבלקן, והוא הגיע לארץ עם העליות ממזרח אירופה ומאז מזוהה עם ארץ ישראל והציונות. ריקוד ההורה הוא במקצב ארבעה רבעים, בסיס הריקוד הוא במעגל, המאפשר שוויון בין הרוקדים ותחושת יחד. אפיונים אלו של הריקוד התאימו לאווירה החלוצית ששררה בארץ בעשורים הראשונים להקמת המדינה והתאימו גם בשנים שבהן רצו להיזכר בשנים האלה כמו בכרטיס הזה, שהוא כנראה משנות ה-70, ובו קבוצת רקדנים רוקדת הורה על רקע הים התיכון, בתוספת הכיתוב "שפע ברכות לשנה החדשה או באנגלית "A Very Happy New Year".

 

"ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? …  מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש?"

ב-20.11.77 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת ישראל בירושלים ונשא את הדברים האלה. כעבור חודש, בדצמבר 1977, המריאה מלוד לקהיר טיסה היסטורית של חברת אל על. לציון המאורע יצאה ברכת שנה טובה טובה זו עם איור מטוס אל על עם דגלי ישראל.

 

מטוס אל על עם דגלי ישראל ומצרים לציון טיסת אל על ההיסטורית מלוד לקהיר

 

הגלויות מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור ו"מסע בזמן" – אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

עוד ברכות שנה טובה מיוחדות תוכלו לראות בתערוכה חדשה של הספרייה לחגי תשרי:
"לבנו ענה בתפילה נושנה".
התערוכה מוצגת בקומת הכניסה של הספרייה בין התאריכים 2/9-4/11/2018.

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

ראש השנה | השופר הנושא את זעקת האַיִל הנשחט

"השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה." רשימה מאת לאה קליבנוף־רון

אלכס קרמר, ללא כותרת, שמן על בד, 135X97 ס"מ, 2018

.

על קרן האַיִל / לאה קליבנוף־רון

.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

(בראשית כב, ט–יג)

 

טעמים רבים נמנו במסורת לתקיעת השופר של ראש השנה. תרועת המלכת המלכים, מעמד הר סיני, הדמיון הצלילי של תקיעת השופר לאנחה ולבכי ועוד רבים. בין אלו שב ובולט סיפור עקדת יצחק; סיפור נכונותו של אברהם לעקוד את בנו בשל הציווי האלוהי, עקדה שבה החליף בסופו של דבר האַיִל את יצחק ונשחט לקורבן על גב המזבח.

"התקיעה בשופר מטרתה לעורר את זכויות האבות, ולהזכיר את עקידת יצחק ואת עמידתו של אברהם אבינו בניסיון, כפי שנאמר: אמר הקב"ה, תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור להם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זיכרונם לפני", כתב הרמב"ם.

אבל ההסבר הזה, שהתקיעה נועדה להזכיר את הנכונות לעקוד את יצחק, מחמיץ עובדה פשוטה מאוד: השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה.

על האיל הוא מעיד.

על הנשחט הוא מעיד.

הנשחט, שלא הייתה גבורה או גדולה או מסירות נדירה בשחיטתו, ושחיטתו לא נחשבה אלא למעשה יום־יום באותם ימים, ויש שעודם מייחלים לחידושה. דורות רבים יחלפו עד אשר יאמר הנביא ישעיהו: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי … לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה". לעת העקדה, הנשחט ההוא שגור, האיל שעבר במקום דרך מקרה ומצא בו את מותו כשהתמהמה לנוס כי קרניו הסתבכו בסבך.

ומהו הקורבן ההוא לאלוהים? לא פעם טוענים המדרשים כי כשנשא אברהם את עיניו וראה את האיל, הבין שהאיל מזומן לו, מעשה נס, להיות מוקרב תחת יצחק. אבל הפסוקים אינם מספרים דבר על תחליף שאלוהים ביקש לו לקורבן. הם מספרים אך על הקריאה לאברהם שלא לעשות לבנו מאומה. וזה הכול.

אלוהים לא אמר מילה על האיל. היה זה אברהם, עת הסיג את ידו האוחזת במאכלת, שראה את האיל; היה זה הוא שלא היה מסוגל לוותר על השחיטה וחיפש תחליף. הוא שחשב שאלוהים לא יצליח להסתדר בלי קורבן כלשהו.
ומצא את האיל. ושחט את האיל.

ואם קולו של השופר מזכיר אנחה ובכי, כפי שכותבים כמה מהמפרשים, אולי תגלה ההקשבה הדרוכה יותר כי קולו של השופר נשמע כקולו הזועק של הנשחט. השופר הוא הקול הבוקע מקרנו של האיל השחוט; אולי הוא מזכיר גם את זעקתו בעודו עקוד על גב המזבח להישחט.

וקולו של השופר נשמע בעיבורו של בית הכנסת, בתוך קהל המתפללים. התוקע אינו יוצא אל המדבר כפי שהיה שולח הכהן את השעיר לעזאזל, מבצע את הטקס הרחק מעין רואה ומאוזן שומעת. להפך, תקיעת השופר נועדה ראשית כול לאוזן האדם. אנו משמיעים, קודם כול לעצמנו, את קול הקרן הגדועה מגופו של הנשחט. הנשחט שאברהם שחט, הנשחט שאנחנו שחטנו. הרמנו את מבטנו, ראינו אותו וחשבנו שזה סימן שאלוהים רוצה שנשחט.

ומיד אחרי תקיעות השופר מתחדשת תפילת המוסף בפתיחת אחד משלושת חלקי התפילה שהתקיעות מסמנות את פתיחתם, בבקשה, "ארשת שפתנו יערב לפניך, אל רם ונישא" – עכשיו, אחרי התקיעה, אנו פונים אל אותו אל, שבשמו שחטנו, ומבקשים שיקשיב למילותינו.

ואולי רק לאחר שהסכמנו אנחנו לבוא לשמוע את תקיעת השופר, את קול זעקתו של הנעקד והנשחט, זה שאנחנו עקדנו ושחטנו, אנו יכולים לבוא לפני אלוהים ולבקש להישמע בעצמנו.

שנה טובה.

 

 

» עוד מאת לאה קליבנוף־רון: "אוויר" – קטע מרומן בכתובים, ורשימה על המשוררת מלכה חפץ־טוזמאן.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך