פרוזה | "שניים", סיפור מאת שגית אמת

"הבנו את המילים - הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול."

חיה גרץ רן, סנדלים ותחבושות, שמן על עץ, 30X25 ס"מ, 2017

.

שניים / שגית אמת

.

היינו ישֵנים כשהגענו לשמה. היינו שניים. היינו ישָנים. עשר וחצי וחמש ושלושת־רבעי, זה כבר יָשָן. זה ענתיקה. זה נחשב אבוד. זה אומר בלי משפחה לנצח נצחים. זה אומר בלי בית.

היינו ישֵנים. מרוב שזה היה נס, נרדמנו בדרך.

באותו בוקר באו המון אנשים לפנימייה. הם לבשו חולצות שחורות עם ציור של לב אדום שמעליו היה כתוב באנגלית ומתחתיו היה כתוב השם של הפנימייה בעברית. MATRIX – לב – כפר הילדים. ככה היה כתוב על החולצות שלהם. הם הדפיסו אותן במיוחד כי העבודה שלהם, שקוראים לה מטריקס, ככה קלרה הסבירה, מתנדבת בשבילנו. האנשים עם החולצות השחורות בנו על הדשא דוכנים. סוכר על מקל, ומגלשות מתנפחות, וקליעה למטרה. הם שמו מוזיקה עם שירים של סטטיק ובנאל. הם כל הזמן חייכו וצעקו בקול רם – מה העניינים ילדים?! איזה כיף היום, הא?!

בהתחלה רק הצצנו מהחלון של החדר ואחר כך יצאנו החוצה ועשינו כל מה שהיה צריך – גם התגלצ'נו וגם אכלנו מקל עם סוכר ורוד וגם קפצנו בטרמפולינה.

ואחרי שאכלנו נקניקיה בלחמנייה והמון סוכר ורוד, הלכנו להציץ לתוך הג'יפים שלהם. הם חנו בכניסה לחדר־אוכל. החלונות היו כהים אבל כשהדבקנו את הפרצוף ראינו הכול. את העצים עם הריח שהיו תלויים מהמראה. את המטבעות כמו מסטיקים מפוזרים ליד הכיסא של הנהג. גם את הכיסאות הקטנים שהיו מחוברים בחגורות בטיחות למושבים האחוריים ראינו.

ג'יפ אחד היה פתוח. גילינו את זה אחרי שלחצנו על הידית של הדלת והיא נפתחה. למרות שידענו שאסור, נכנסנו פנימה וישבנו על הכיסאות הקטנים שמאחורה. התקפלנו לתוכם ואחר כך היה קשה לקום. זה היה מצחיק. כיסא ליד כיסא, החזקנו ידיים. חשבנו מה יקרה אם נרדם פה והאיש של הג'יפ ימצא אותנו רק כשיגיע לבית שלו. אבל אז קלרה בדיוק הופיעה. מה אתם עושים? היא כעסה. השתגעתם?! צאו מפה מיד! בְּלָאט!

אחר כך הגיע גם האיש של הג'יפ. היה לו שיער אפור קצוץ ואפילו שהאוטו היה שלו, הוא דווקא לא כעס. הוא אפילו המשיך לחייך ולדבר בקול רם – מה העניינים ילדים? אוהבים מכוניות, הא?? קלרה ביקשה סליחה ושלחה אותנו בחזרה לטרמפולינה.

ראינו שהיא מסתודדת עם האיש של הג'יפ. ראינו אותה משלבת את הכפות ידיים. ידענו שהיא אומרת עם השפתיים: אלה, לא יודעת מה יהיה איתם. ככה היא תמיד אומרת. ידענו שהיא מדגישה את המילים עם הידיים שלה שהיא משלבת ועם ה-ל' הזאת שלה של הרוסית: אלה – צמודים היא בטח אמרה לו, שני אלה – רק ביחד. בגלל שאת המילים שלה ברוסית אנשים לא מבינים, והמילים בעברית לא מספיקות לה, קלרה חייבת את הידיים שלה שידברו גם. קודם היא מנגבת אותן בחלוק האדום שקשור למותניים, ואחר כך היא מכניסה אצבעות של יד אחת לרווחים של השנייה ואז מהדקת. אלה – כמו תאומים סיאמיים. האצבעות שלה כמו שתי מגרפות שהסתבכו. מה לא ניסינו איתם, היא בטח נאנחת. מה לא ניסינו… בלאט. בהתחלה שמנו אותם בנפרד, ככה דמיינו אותה מספרת לאיש של הג'יפ כמו שכבר שמענו אותה פעם – את הקטן בבית של הבנים הקטנים, ואת הילדה בבית של הבנות הגדולות. אבל הקטן היה בורח אליה בלילה, וכל בוקר היינו מחזירים אותו צורח לחדר של הקטנים. אפילו עם מפתח סגרנו את הבית של הקטנים, בלאט.

האיש של הג'יפ הקשיב ועשה כן עם הראש. ניחשנו את המילים של קלרה. יכולנו לדמיין את ה-ל' שלה כמו ליקריץ' נמס ברוק שבפה שלה.

.

***

.

כשהגענו לפנימיית הכפר היינו שבע וחצי ושנתיים ושלושת־רבעי. בלילות הראשונים נשארנו ערים. כל אחד בבית קטן אחר. כל אחד עם ילדים זרים בגיל שלו. שכבנו על המיטות ופקחנו עיניים בכוח כדי לא להירדם. מתחנו את העפעפיים שלנו חזק חזק כדי לא לחלום על דברים שמבוגרים עושים לילדים. שמענו דלת חורקת וחלמנו צעדים כבדים במסדרון וזכרנו ריחות של גוף ושערות וזיעה, נמעכה לנו הבטן. לא הצלחנו להירדם.

בבוקר השלישי, אחרי שגילינו את המחבוא של המפתחות במגירה של החדר צוות, הם כבר מצאו אותנו ביחד. ישנים עמוק. מצטופפים על אותה מיטה. בלילה הבא הם החביאו את המפתח. דפקנו על הדלת. השתוללנו. נשכנו את קלרה. בכינו. קיללנו. בסוף ניצחנו.

רוב האנשים רוצים תינוק חמוד. שחור אפילו, העיקר שיהיה תינוק, שיהיה קטן. כזה שלא מבין כלום. שאפשר לעשות לו דברים בלי שידבר. שאפשר לעשות לידו דברים בלי שהוא יבין. שידע רק את מה שהגוף שלו יודע – לעשות גרעפס, לישון, לבכות, לפהק. רוב האנשים לא רוצים ילד שהוא כבר גדול, והפה שלו מלוכלך, שהוא יודע לקלל, ולנשוך, ולגנוב מפתחות ולעשות פיפי בלילה, ולפעמים גם בורח לו קקי מסריח. מה הם צריכים ילד שיודע לעשות פרצופים מפחידים, ומהפה הקטן שלו דרך השיניים המצוחצחות שלו יוצאות מילים כמו בן זונה כושלאמא שלך, לך מפה, יא בן אלף מזדיין. מה הם צריכים? הם לא.

אנחנו כבר לא תינוקות. אנחנו כבר יותר מדי. גם אחד זה קשה, אז שניים? זה אין סיכוי. ככה שמענו את קלרה נאנחת לנחום יום אחד, והבנו למה ילדים חדשים באים, ילדים ישָנים נעלמים, ורק אנחנו עדיין פה. אה, וגם אבבה שהוא בן שלוש עשרה, והתאומים לאונידוב שהם גם גדולים וגם שניים. כמונו.

בכל מקרה, כשהגענו לשמה היינו ישֵנים. נרדמנו כי היינו עייפים מכל היום כיף של ההתנדבות. וגם בגלל הנס. זה היה יותר מדי בשבילנו. תוך שנייה התעלפנו לתוך המושב האחורי של המכונית של נחום. הספקנו לראות אותו מחייך מתוך המראה כשביקש – ילדים – חגורות בטיחות, והשינה זחלה לנו על הגופים. טבענו בתוך הריפוד, הנחיריים התמלאו לנו בריח של הגוף שלנו המוכר, התמסטלנו. הבשר הרך של הבטן, השפתיים הפתוחות. חוטים של רוק טפטפו על המושב. גוף בתוך גוף, חום בתוך חום. יש שיר כזה. האמא האומנת הראשונה שרה אותו, או שזו הייתה בעצם האמא האומנת השנייה. אנחנו לא זוכרים בדיוק.

היינו ישָנים. בגלל שכבר לא היה סיכוי שמישהו ירצה אותנו, הבנו בראש כשאמרו לנו לפני שבוע, אתם הולכים לפגוש הורים. שמענו מה שאמרו – אתם רק תפגשו אותם, אתם לא חייבים. הבנו את המילים – הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול. זאת אומרת שומעים אותם, אבל המילים צפות באוויר. לא קורה לך כלום בגוף. לא קרה לנו בגוף כלום.

זה היה לפני שבוע. נחום הסיע אותנו לקניון בעיר אחרת. הוא הלך איתנו כאילו שהוא אבא ואנחנו ילדים. כאילו שאנחנו ילדים כמו אלה שרצו שם בקניון ואמרו לאמא ולאבא שלהם שיקנו להם דברים. עברנו ליד החנויות ונתנו ידיים חזק. הריח של הקניון היה נהדר. והאורות, וגם כל האנשים, והרעש.

רצינו לרחרח את הסבונים הקטנים שנראו כמו סופגניות על מגשים. רצינו להכניס אותם לפה, את הסבונים הקטנים שהיו בהם בפנים עלים ירוקים וכחולים קפואים, כמו המאובנים בחדר־טבע. רצינו לנשוך אותם. אבל נחום אמר לנו לא לגעת ולקח אותנו ישר לקומה השלישית, איפה שכולם אוכלים.

כבר מרחוק ידענו. לחצנו אחד לשני את היד כדי לסמן – הנה הם, ההורים שעוד מעט אולי יהיו לנו. הם ישבו על הספסלים של מקדונלדס. היא עם פרצוף צהוב, והוא גבוה עם גב כפוף. הם נראו עצובים, אבל כשראו אותנו חייכו. נחום הושיט יד לגב הכפוף, וגם לאישה הצהובה שחייכה אליו חיוך עצוב והסתכלה עלינו בעיניים הכחולות שלה. ילדים, הוא אמר לנו, אני אשאיר אתכם פה עכשיו, בסדר?

אחרי שהוא התרחק קצת האישה שאלה – מה בא לכם? אתם רעבים? משכנו בכתפיים. היא ניסתה שוב. הסתכלנו אחד על השני. לא היינו רעבים, כי אכלנו לפני שיצאנו, אבל זה היה מקדונלדס. לא ענינו. אני אקנה, טוב? היא חייכה, ואם לא תרצו, תיקחו בטייק אווי. הסתכלנו אחד על השני. דיברנו עם העיניים. היא ראתה את הרעב שלנו, זה היה סימן טוב, אפילו שהוא מתחבא.

האישה התרחקה ואנחנו התיישבנו מול הגבוה עם הגב הכפוף. הוא לא חייך, אבל העיניים שלו היו רכות כמו ספוג וחצי עצומות, ועייפות. הוא אמר – אתם יודעים שעד עצם היום הזה לא אכלתי במקדונלדס? אתם מאמינים? הסתכלנו אחד על השני. אנחנו כבר אכלנו! אמרנו מיד, זו כבר הפעם הרביעית שלנו!

הוא התפעל. בזכותכם גם אני אוכל היום, הוא אמר לנו, ראיתם מה זה?

זה היה מוזר. לא ידענו אם להאמין לו.

האישה הביאה מגש עם המבורגרים ועם קולה וצ'יפס והתנפלנו עליו כאילו הבטן שלנו ריקה וזה לא רק המחשבות הרעבות שלנו.

רוב הזמן היא שתקה וחייכה והייתה מבולבלת. היא טבלה את הצ'יפס שלה במיונז במקום בקטשופ. דיברנו על אוכל ועל מה אנחנו אוהבים לאכול הכי בעולם. זאת אומרת, הם שאלו ואנחנו ענינו. האבא אמר אוכָלים עם שמות מצחיקים שלא הכרנו – ממליגה ובורשט. זה הצחיק אותנו.

לאמא היו המון שאלות – בת כמה את מיטל? ואתה, בן? ואיזה מקצוע בבית ספר את אוהבת? ועם מי אתה הכי אוהב לשחק בגן? ואם יש לנו חברים. ומתי אנחנו הכי שמחים.

ענינו על הכול. אפילו שאנחנו לא אוהבים. יותר מדי אנשים שואלים אותנו כל הזמן שאלות. אבל ענינו. כי הם היו מסכנים כאלה עם הגב הכפוף והפנים הצהובים. ואחרי שסיימנו הכול, הלכנו איתם למשחקייה שליד המקדונלדס, איפה שיש מגלשות כאלה עם מזרנים ואפשר לטפס.

בהתחלה הם ישבו על ספסל ספוֹג אדום בצד והסתכלו עלינו בחיוכים העצובים שלהם, ואחר כך האבא הכפוף חלץ גם הוא את הנעליים שלו וטיפס אלינו והתגלץ' איתנו במגלשה. הוא היה האבא היחיד שעשה את זה, וזה בטח מצא חן בעיני האמא הצהובה, כי היא צחקה מאוד וקמה מהספסל והלכה יחפה לקצה של המגלשה וחיכתה לנו ותפסה אותנו כשהגענו למטה. זה היה כאילו היא מחבקת אותנו. התגלצ'נו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה היה נעים. היה לה ריח.

ילדים עמדו בתור למגלשה, אבל אנחנו דחפנו אותם כדי להתגלץ' כמה שיותר. עד שאבא אחר, נמוך ועצבני, ניגש אל הגב הכפוף וצעק. תחנכו את הילדים שלכם! היד שלו חתכה את האוויר, הוא שלח אותה קדימה כמו חרב, יש פה תור!!!

דיברנו עם העיניים. האבא הקצר חשב שהגב הכפוף הוא האבא האמיתי שלנו ושהצהובה היא האמא האמיתית שלנו. זה עשה לנו הרגשה טובה בגוף.

בדיוק כשעמדנו ללכת משם, נחום חזר והאמא והאבא שאלו אם היה לנו כיף ואם נרצה לפגוש אותם שוב. אמרנו שכן. החזקנו ידיים.

האבא אמר – בזכותכם גם אכלתי מקדונלדס וגם התגלשתי במגלשה.

האמא אמרה – ניפגש בקרוב. היה לי מאוד כיף אתכם. היא חייכה.

נחום אמר – טוב ילדים, עכשיו בחזרה הביתה.

להגיד הביתה זה כמו להגיד סמרטוט, או מאפרה, או כדור. זה סתם צלילים. אבל באותו יום הצלילים עשו לנו משהו בגוף. הביתה. זה עשה לנו משהו בגוף.

.

***

.

אחרי שאלה מהמטריקס הלכו והשאירו את הדשא שלנו בלי דוכנים ובלי טרמפולינה, נחום קרא לנו ואמר שאנחנו נוסעים לסופשבוע, ושנארוז, ושתוך שעה יוצאים, אז יאללה.

היינו ישֵנים כל הדרך. מרוב שזה נס, נרדמנו. אפילו שהיה אור בחוץ.

יש להם בית יפה. גדול ממש. עם גינה והכול וחדרים. הנה, אתם רואים? האמא הצהובה חייכה במסדרון, אתם ממש לידינו, פה החדר של מיטל וממש צמוד החדר של בן. עמדנו מאחוריה מחזיקים ידיים. דיברנו עם העיניים. שאלנו אם אנחנו יכולים לישון ביחד, והיא קצת נבהלה – בטח, ברור. סתם הכנתי לכם, אבל אתם יכולים לישון איך שאתם רגילים.

לא הלכנו למקדונלדס. למרות שקיווינו. האבא הכין קציצות. הוא שאל אם אנחנו רוצים לעזור לו לעשות את הכדורים ולשים אותם בסיר עם הרוטב האדום.

עזרנו לו. שמחנו שהכדורים יוצאים לנו יפה. רצינו שידע שאנחנו ילדים טובים. שכדאי להם אותנו.

אחר כך אכלנו את הכדורים עם פירה. ואחר כך האבא שאל אם אנחנו יודעים לעשות "פסים" בכדור. הוא שיחק פעם כדורגל בקבוצה אמיתית. זה היה נחמד.

כל פעם שהם שאלו שאלה או הציעו משהו הסתכלנו אחד על השני ודיברנו עם העיניים.

לפני השינה ראינו סרט בסלון. לשבור את הקרח. האמא שכבה על הספה ואנחנו ישבנו בצד השני. האבא נשכב לידה וחיבק אותה. זה היה מוזר. הסתכלנו גם על הסרט וגם על האמא הצהובה ועל האבא עם הגב הכפוף ששוכבים אחד לצד השני ואוכלים מהפופקורן שהם הכינו בשבילנו. העיניים שלנו זזו מצד לצד – בצד אחד אלזה שרה בטלוויזיה, ובצד שני האבא עם העיניים העייפות והאמא עם הפנים הצהובים. איך שהם צמודים על הספה. איך שהם שוכבים אחד ליד השני והפופקורן ביניהם. ואהבה.

הלכנו לישון כמו שאנחנו רגילים. בחדר אחד, על מיטה אחת צרה. צמודים. בגלל זה לא שמנו לב כשהאמא נכנסה. כי ישנו. רק פתאום שמענו אותה לוחשת – אוי, הכול פה רטוב… היא העירה אותנו בעדינות. בואו חמודים, תקומו רגע, היא ליטפה לנו את הלחיים. נעמדנו בעיניים עצומות ושמענו אותה מוציאה סדין ושמיכות חדשים מהארון. אולי אתם מפחדים לישון לבד? היא שאלה. בכל זאת בית זר… היא מלמלה כאילו לעצמה. כשהיא החליפה לנו פיג'מות העיניים שלנו נהיו חריצים, אבל לא פתחנו אותן. בכוונה. אולי אתם רוצים לישון אצלנו בחדר? אה, מה אתם אומרים?

לא אמרנו כלום.

היא הרימה את המזרן שעל המיטה. בואו איתי.

באנו איתה. מתנדנדים. דרך העיניים חריצים ראינו איך היא פורשת את המזרן הצר על הרצפה שליד המיטה הזוגית שלהם. דרך החריצים שמענו את האבא מתעורר ושואל – מה את עושה?

עזוב מאמי, תמשיך לישון. הכול בסדר. היא אמרה. היא הביאה את הכריות שלנו והשמיכות מהחדר השני ואמרה לנו – זהו. עכשיו תשכבו. אנחנו פה לידכם. אם אתם צריכים משהו – רק תגידו.

נשכבנו על המזרן. לקח לנו זמן להירדם. האבא והאמא שכבו על המיטה שלהם.

גם לה לקח זמן כי שמענו אותה לוחשת שוב – אם אתם מפחדים או משהו לא נוח לכם, אז תגידו.

צללים טיפסו על הקירות. האבא נחר קצת, האמא לא.

הקשבנו לשקט. עקבנו אחרי הצללים. נעצמו לנו העיניים.

באוויר היה ריח.

לא ידעתי אם מותר. אבל הרגשתי שכן.

קמתי מהמזרן. טיפסתי על המיטה הזוגית ונשכבתי ברווח שבין האבא לאמא. היא הייתה רכה. היו לה ציצים. שמעתי אותה נושמת.

הרמתי את השמיכה והצמדתי את המקום של הציצים שפעם יהיו לי אל הגב שלה. הקפתי לה את הבטן עם היד שלי. מיששתי. רכה. חלקה. בדיוק כמו המילה הזאת, אמא.

מי זה? היא פקחה עיניים כחולות שנצצו בחושך וסובבה את המבט שלה אליי, מיטל? זאת את?

כן, לחשתי לה בשקט והידקתי את החיבוק על הבטן שלה. כן, הסתכלתי לה דרך החריצים ישר לתוך העיניים,

אני.

 

שגית אמת, סופרת, מחזאית, מנחת סדנאות כתיבה. זוכת פרס זאב ופרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער על ספרה "השחר של גאיה" (כתר, 1999). מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים), זוכה אות "ספר הזהב" לשנת 2017.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "תרנגולות והמין האנושי", מאת אילנה רודשבסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

רואי לוי חושף: הסיפור מאחורי השיר "הייתי מניאק"

"אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים"."

שוטי הנבואה בתחילת דרכם

הָיִיתִי מַנְיָאק וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁאֲנִי מַנְיָאק עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

שֶׁמַּתְאִים לִי לְהִתְחַבֵּר לַטּוֹב

שֶׁעָדִיף מִלִּשְׂנֹא זֶה לֶאֱהֹב

שֶׁכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּרְחוֹב

רוֹצִים לִחְיוֹת בְּאַהֲבָה.

 

לֹא אֵין אִידִילְיָה גַּם בְּסִיצִילְיָה

וְגַם בַּיָּפוֹ יֵשׁ בְּעָיוֹת

וַאֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ כְּדֵי לִחְיוֹת

הַחַיִּים מְלֵאִים מַשְׁמָעוּיוֹת

וְתַ'מַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ

אַתָּה תִּשְׁמַע בְּעַצְמְךָ.

 

השיר "הייתי מניאק" מתקשר לי ליפו של סוף שנות התשעים, ולעבודה שהייתה לי אז. עבדתי בתור מטפל לילד מקסים שקראו לו אביב. היום הוא כבר לא ילד.  העבודה שלי הייתה להוציא את אביב כל יום מהגן, לצפות איתו בסרטים של דיסני, להכין לו צהריים ולבלות ביחד עד שההורים שלו היו באים.

הייתי אז סטודנט תפרן למדעי הרוח, לא היה לי פסנתר בבית. הפסנתר היחיד שהייתה לי גישה קבועה אליו חיכה לי בבניין הפקולטה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי. אני זוכר אצלי נכנס לאחד החדרים האלה ויוצא עם המנגינה לשיר "הייתי מניאק".

בבניין המוזיקה היה פסנתר. אצל אביב בבית הייתה גיטרה שמדי פעם אני ואביב מג'מג'ים איתה על הגג של הבית שלו. שמה העברתי את המנגינה מהפסנתר לגיטרה.

המילים התלבשו על המנגינה. אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים". סרט קלאסי על אסירים יהודים וערבים. "יש מניאק שיודע שהוא מניאק ויש מניאק שלא יודע", אומר אחד האסירים ארנון צדוק בסרט. זאת ההשראה לשורה – הייתי מניאק ולא ידעתי עד שהבנתי שאני מניאק. המילים התחילו שם.

רואי לוי בביתו ביפו

זאת הייתה התחלה עוקצנית. ודווקא בשיר בלדי ומלטף להתחיל במילה עוקצנית – אהבתי את הניגוד הזה. ככל שהמשכתי להתעסק בשיר הבנתי ש"מתאים לי להתחבר לטוב", שזה משהו שאני עד היום מנסה, שרובנו מנסים, אני חושב, וגם ש"עדיף מלשנוא זה לאהוב". ניסיתי להעביר שמדובר בבחירה – צריך לבחור בחיובי, בטוב, לבחור באהבה בצורה מודעת, כי המחשבה יכולה לסטות, ואז אנחנו נמצאים בשנאה ובנקמנות ובמחשבות שליליות. לא עדיף לי להזיז את המחשבות למקום טוב?

את המילים של השיר, שהתחיל כאמור כמנגינה בבניין המוזיקה באוניברסיטה, כתבתי בדרך אליה, על המדרכה, ברגל. החניתי את הפורד פיאסטה ליד בניין הנדסאים כי לא היה לי כסף להחנות בחניון. בהליכה הזאת רצו לי חרוזים בראש. ככה כתבתי את הבתים. אולי בהליכה אחת, אולי בשתיים.

הקלטתי סקיצה ראשונית אצל אברהם טל באולפן הביתי ועמית (עמית כרמלי, חבר בשוטי הנבואה) נדלק על זה, והוסיף את קולות הרקע בסוף. את הקלטה הסופית, שהייתה נורא פשוטה וקצרה, עשינו באולפן BB בדרום תל אביב. טייק אחד של גיטרה ושירה. אחר-כך הוסיפו את השִׁירות.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

קיצור תולדות הקרמבו

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו" - הכול על התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד

"הקרמבו, אהובת ילדותי, תשווק מעתה ללא עטיפת האלומיניום, על פי בעלי העסק יחסכו יריעת אלומניום שיכולה להמתח מכאן ועד להודו. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. לא. לא אוהב את הקרמבו האהוב חשוף לעיני כל. מושפל. כבודו של הקרמבו פנימה."

כך מקונן העורך ואיש הספרות חיים פסח על הפשטת הקרמבו מעטיפת האלומיניום שלו, מהלך שעליו הכריזה חברת  שטראוס של יוניליוור בסוף אוגוסט 2018.

חיים פסח אינו היחיד שמרגיש נבגד, הגולש יויו מ-Ynet מכריז: "חווית אכילת קרמבו כוללת את הורדת האלומיניום. אעבור למתחרים. חרם על כל מוצרי החברה!"

שינויי הקרמבו הביאו אותנו לחשוב על ראשית ימי הקרמבו בארץ ולנסות לנסח עבורכם הקוראים את קיצור תולדות הקרמבו:

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו. עוגייה, עליה כיפה של קצף ממותק בטעמים שונים – הראשון והפופולרי שהם וניל – מכוסה בשכבת ציפוי בטעם שוקולד. כשמבקיעים את שכבת השוקולד, הקצף נמרח על הפה וכל סביבותיו, אבל זה חלק מהעניין." כותבים אורן נהרי ושלמה פפירבלט בספרם "אוכל, קדימה אוכל!" (אריה ניר, 2008).

בערך שמוקדש לקרמבו מסבירים המחברים איך הקרמבו שמוגש בטמפרטורת החדר נעשה בארץ למאכל עונתי – גלידת חורף ולהיט החורף, וגם, שישראל היא שיאנית בתחום הקרמבו – מאות אלפי קרמבו מיוצרים בארץ מדי יום ועשרות מיליונים נאכלים כאן בשנה. אבל הקרמבו, למרות שהוא כה קרוב לליבנו, נולד במרחקים ואיננו המצאה ישראלית.

שוויצרי? דני? או איטלקי? 

לפי הספר הומצא הקרמבו בדנמרק לפני למעלה ממאתיים שנה, אבל הדעות בקשר לעובדה הזו חלוקות.

בעמוד ארגון יוצאי מרכז אירופה טוענים: "מקורו באיטליה ויש דומים לו בגרמניה שם הוא נקרא בעבר "Negerkuss" (נֶגֵרְקוּס – נשיקת הכושי), אך לפני מספר שנים שונה שמו כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור כהה-העור, והוא מכונה כיום Schokokuss – 'נשיקת שוקו'. באוסטריה הקרמבו נקרא Schwedenbomben (שְׁוֵדֵנבּוֹמְבֵּן), כלומר "פצצה שוודית".

קרמבו, הגרסה האוסטרית

 

גורמים זרים מוסרים שהארגון שכח לציין שבהולנד הוא נקרא – ונֶחֶרִינֶטֶט (שַד או פטמת הכושית). אבל לא רק בשפות מרכז אירופה תולדתו של הקרמבו או לפחות של שמו, בחטא גזעני, בערבית הוא נקרא "ראס אל-עבד" – ראש העבד. ובעברית…

"די מדהים לחשוב שפעם, לפני הפוליטיקלי קורקט, היה מותר לומר ואפילו לכתוב באורח חופשי את המלה כושי ואף אחד לא הזדעזע. היה אפילו מוצר דמוי קרמבו שקראו לו 'כושי'", מספרים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, בספרם "איפה היינו ומה עשינו", כתר 1996.

לא רק שכך נקראה אחת מגרסאות הקרמבו, אלא שגם כך, כדמות כהת עור בגרסה של קריקטורה גזענית, עוצב הלוגו לקרמבו העברי הראשון של חברת ארטיק – "קרמבו – התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד. עשוי מהחומרים המשובחים ביותר ובשיטות הייצור החדישות ביותר. ערב לחיך ילדים ובוגרים כאחד. נמכר בקיוסקים ובחנויות המכולת המובחרות."

דבר, 20.12.1962, עיתונות יהודית היסטורית

ב-1963 אפשר שהקרמבו ארטיק התעורר כבר לפוגענות שבלוגו שלו ושונה:

מעריב, 4.11.1963, עיתונות יהודית היסטורית

אגב, לגבי שאלת ערש הולדת הקרמבו, בפרסומת הזאת של חברת "ארטיק" כתוב: "'קרמבו' המוצר השוויצרי הנפלא בטעמו…"

"קרמבו דה לוקס" המוצר השוויצרי הנפלא – המתנה הנכונה לימי הולדת וימי שמחה לילדים, "מעריב", 17 בדצמבר 1963, עיתונות יהודית היסטורית


והיא נתנה לי להחזיק לה את הקרמבו

חברת "ארטיק" הייתה חלוצה בקידום המוצרים שלה באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לאוכלי הארטיקטים והקרמבו האדוקים. למשל כאן: "בכל קרמבו ארטיק תמצאו אות אחת מהמשחק החינוכי והמעניין 'צרף נא' אספו 40 עטיפות מקרמבו ארטיק ושלחו לארטיק בת-ים… הקפידו לקנות קרמבו ארטיק ואספו את האותיות".

מעריב, 8.12.1967, עיתונות יהודית היסטורית

בשנות השישים והשבעים גילינו תופעה – הקרמבו הובטח בתור פרס לילדים בעלי חושיים בלשיים שהתבקשו לעזור במציאת מכוניות גנובות:

רק 20 קרמבו, אבל יש כרטיסים לקרקס מוסקבה, נראה שגנבי המכוניות ממש אוהבים קרמבו. "מעריב", 31 באוגוסט 1966, עיתונות יהודית היסטורית

 

כדורגל או 50 קרמבו, "מעריב", 20 בינואר 1972. מודעה אמיתית לגמרי, עיתונות יהודית היסטורית

 

מעריב, נובמבר 1967, עיתונות יהודית היסטורית

זה המקום לציין שבחלוף השנים חלו שינויים בשוק הקרמבו – חברת ארטיק נסגרה, חברות אחרות רצו להשתתף בחגיגות החורף וכך נולדו "בובו של ויטמן – בכיר מוצרי החורף של ויטמן" וגם ה"מנבו" וה"טעמבו" וחבריהם.

ב-2002 השתמשו שני צעירים ישראלים בשמו של הקרמבו האהוב וייסדו את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". לאור חדשות היום על השינוי בעטיפת הקרמבו – שנעטפו כל השנים ועד היום, אחד אחד, בעבודת יד, כותבת הגולשת נוני טל (בתגובה לאותו פוסט של חיים פסח): "תנועת הנוער ה נ פ ל א ה לילדים עם צרכים מיוחדים וילדים רגילים – כנפיים של קרמבו – נקראת כך, כי כמו שעוטפים כל קרמבו בנפרד, לפי צרכיו ובאהבה, כך עוטפים באהבה כל ילד בנפרד, על פי צרכיו. מה יהיה עכשיו?"

אנחנו נקווה לטוב ונקנח, איך לא, בשני שירים:

הראשון, שיר נהדר של המשוררת אגי משעול שכתבה עם התקבל הידיעה על הפרידה מהעטיפה: "יותר לא יעטפו קרמבו באלומיניום. החלטה מבורכת. הסוף לנייר האלומיניום הכחלחל. לפחות יישאר בשיר שלי כמזכרת."

שיר מאת אגי משעול
והשיר השני, שיר המכולת האהוב של להקת כוורת, שלא שכחו לרגע את הקרמבו ואת חשיבותו:

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מֵהַמַּכֹּלֶת
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ קוֹנָה שָׁם סֹלֶת
וְהִיא נָתְנָה לִי לְהַחֲזִיק לָהּ
אֶת הַקְּרֵמְבּוֹ
וְגַם בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי בַּקְבּוּ…
קִים שֶׁל טֶמְפּוֹ.

אבל טמפו כמובן זה כבר סיפור אחר…

 

 

בעת הכנת הכתבה פניתי לאספן הדי אור כדי שישתף אותנו בתמונות של כרזות, עטיפות ופרסומות לקרמבו מתוך אוסף ישראליאנה הנהדר שלו, אך הוא השיב שהוא בדיוק עובר עם האוסף למקום חדש ומסדר אותו ולכן לא יוכל הפעם לעזור. נשארתי לחפש אוצרות באוסף "עיתונות יהודית היסטורית" שלנו ואני מזמינה גם אתכם לצאת למסע באוסף. אולי תמצאו בו חומרים שלא היכרתם וקשורים למשפחה שלכם (אני מצאתי בו פעם כתבה של הסבא-רבא שלי שדיווח מיפו ב-1911) ואולי תמצאו בו עוד תמונות וסיפורים שישיבו אתכם לימי הילדות ויעוררו בכם זיכרונות מתוקים.

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

הכירו את האמא של אלפוני

אשת החינוך צביה וילנסקי שהמציאה את "דנה קמה" נהגה תמיד לומר: "אני התחתנתי עם כיתה א'"

"דנה נמה, דנה קמה" מתוך המהדורה הראשונה של 'אלפוני', שנת 1965. הוצאת מסדה

"דנה נמה, דנה קמה" – המשפט האלמותי הזה נולד באחד הספרים הכי משפיעים בעברית, הלא הוא אלפוני. אלפוני היה ספר לימוד הקריאה ששימש את ילדי ישראל במשך עשרות שנים, ספר שבזכותו רבים מאתנו מסוגלים כעת לקרוא את הכתבה הזאת.

מתישהו (סוף המאה התשע-עשרה) העלה מישהו (אחד מהתומכים הפנאטיים של פרויקט החייאת העברית) את הרעיון הפשוט אך הגאוני: אם אנחנו רוצים להקים דור של דוברים טבעיים לעברית, למה לא ללמד אותה כאילו מדובר בשפת אם חיה? הרי דובר צרפתית צעיר לא למד את שפת האם שלו דרך שפה אחרת שכבר שלט בה, אז מדוע שמקבילו העברי יצטרך בשפה מתווכת אחרת, ואפילו הוא דובר אחת שכזאת, כנראה יידיש? לרעיון הפשוט הזה ניתן שם פשוט עוד יותר, קראו לו "עברית בעברית".

אחד מספרי היסוד של שיטת עברית בעברית, "מקרא לפי הטף: ספר התלמיד, הוראת הכתיבה והקריאה" מאת המחנך דוד ילין. שנת 1906, הוצאת תושיה בוורשה

בראשית המאה העשרים הייתה צביה-אתל שיבובסקי אחת מאותן דוברות עברית חדשות. היא נולדה בעיירה סבינצ'אן בפולין בשנת 1907. שפת-אמה הייתה אומנם יידיש – אותה אהבה אהבת אמת עזה ויציבה כל חייה – אך מרגע שהחלה בלימודיה העבריים גילתה שיש בליבה מקום גם לאהבה נוספת: העברית. משסיימה את חוק לימודיה, הצטרפה צביה-אתל לסמינר המורות בווילנה שהפעילה רשת בתי הספר העבריים "תרבות" והוכשרה ללמד בשיטת "עברית בעברית". בסמינר הכירה גם את בעלה, חיים וילנסקי, לו נישאה בשנת 1930.

בשנת 1936, בעקבות המתיחות בגבול הגרמני שתתפרץ כעבור שלוש שנים עם פלישת הנאצים לפולין, נמלטו בני הזוג לברית המועצות של סטאלין, שם העבירו את שנות המלחמה האיומה. בסיומה, כשעשו בני הזוג את המסע המפרך חזרה לפולין, עברו בנובוגרודק (כיום בבלארוס), ושמעו על ילדה יהודייה יתומה שהסתתרה בשנות המלחמה בבית יתומים בעיר. צביה, שלא יכלה להביא ילדים משל עצמה, פגשה את הילדה העזובה, התאהבה בה מייד וביקשה לאמץ אותה.

צביה לא שעתה להתנגדות הנזירות – היא ידעה שהסיכויים שמשפחתה של הילדה היתומה שרדה את התופת אפסיים, ולכן החליטה לקחת אותה עימה. היא לימדה את ביתה המאומצת עברית, הרעיפה עליה אהבה ולא שכחה להסביר לה שוב ושוב, בכל עת ששאלה אותה בתה האם לספר לבנותיה שלה שנים מאוחר יותר כי היא מאומצת, ש"אנחנו משפחה רגילה, בלי משקעים של אימוץ ושואה." במשך שנתיים נדדה המשפחה הקטנה בין מחנות עקורים בפולין, עד שהשיגה אישור עלייה ארצה – אל המדינה שתוקם שנה מאוחר יותר.

בארץ שמעה צביה (שעם נישואיה שינתה את שמה לצביה וילנסקי) על המחסור החמור שיש במורים בכפר סבא. ידיעה זו הובילה אותה ואת משפחתה להשתקע בעיר. בבית הספר היסודי "אוסישקין" שבכפר סבא, המשיכה צביה את המלאכה שנאלצה לזנוח מאז שנמלטו היא ובעלה אל ברית המועצות: הוראת העברית.

המורה צביה וילנסקי. תמונה באדיבות המשפחה

בימים ליוותה צביה את תלמידיה ותלמידותיה בכיתות הנמוכות בצעדיהם הראשונים בקריאה ובכתיבה בעברית – כשלחלקם, מהגרים טריים בעצמם, הייתה העברית שפה שנייה, שלישית ואף רביעית (ובכל מקרה, שפה חדשה ולא מוכרת). בלילות שקדה על פיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלה.

צביה שאבה את השראתה לא רק מהשיטה שבה התחנכה, שיטת ה"עברית בעברית". היא הרחיקה עד שיטת הלימוד של "החדר" המסורתי. כך נולדה "שיטת העיצורים" שלה – תחילה לומדים הילדים את צורת האות, לאחר מכן את סימני הניקוד העבריים ובהמשך את החיבור בין האות לניקוד (לדוגמה: ד + קמץ = דָ).

הכירו את דנה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

צביה, שהכירה היטב את הדרך אל ליבם של הלומדים הצעירים, העשירה את הספר על צורת האות וניקודה שכתבה בלילות, בסיפורים קצרים להפליא ומלאי חן המדגימים לילד ולילדה כיצד הידע הנרכש מקבל חיים חדשים על הדף. כך גם נולדה אחת הדמויות המוכרות (והמסתוריות ביותר) בישראל הצעירה – דנה, גיבורת פיוט הקָמָצִים העברי-חילוני המוכר 'דָנָה קָמָה דָנָה נָמָה'. דנה, שהופיעה במקראה אלפוני בחלק הראשון הנקרא 'במשפחה', היא ילדה של פעולות יותר מאשר של דיבורים: לאורך הספר היא קמה, נמה, באה, שבה ועוד ועוד.

דנה נמה, דנה קמה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

את אותם ניירות שכתבה בלילות לקחה צביה אל הוצאות ספרים שונות בארץ. כתב היד צד את עינה של שרה ברש, בתה של המו"לית האגדית ברכה פלאי מהוצאת מסדה, והיא – המוציאה לאור בעלת הניסיון – צירפה לרשימת היוצרים של הספר שני מחנכים ותיקים וידועים, את זלמן אריאל ואת נתן פרסקי, כמעין חותמת הכשר.

המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

בשנת 1965 ראתה אור המהדורה הראשונה של אלפוני. הספר של צביה כבש לעצמו עד מהרה מקום של כבוד כשנעשה לספר היסוד שאיתו ובעזרתו למדו אז כמעט כל ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בעברית. הדעות חלוקות מתי בדיוק יצא ספר זה מתוכניות הלימוד של בתי הספר בארץ. לא נתיימר לספק תשובה חד-משמעית, אך מה שבטוח הוא שבשנת הלימודים התשנ"ה- תשנ"ו, היא שנת 1995, השנה שבה הלכה צביה וילנסקי לעולמה, 30 שנה מפרסום המהדורה הראשונה עם איוריה הקסומים של בינה גבריץ, למדו תלמידי כיתה א'2 בבית הספר 'התומר' בעכו לקרוא ולכתוב בעזרת הספר הזה ממש, ואני הקטן ביניהם.

"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה צביה וילנסקי לומר כל חייה. הילד שנולד מנישואים אלה, אלפוני על שלל מהדורותיו וכרכיו, גדל וצמח והעמיד בעצמו דורות של קוראי וכותבי עברית.

 

גלו עוד גיבורות בקבוצת הפייסבוק שלנו:

 

הכתבה חוברה בעזרתה של נכדתה של צביה וילנסקי, הסופרת מיכל שטיינר. בימים אלו שוקדת מיכל על כתיבת הסיפור של אמה, יתומת שואה שאומצה על ידי צביה וילנסקי וסיפור אימוצה נשמר בסוד עד לאחר מותה של צביה.

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

עברית למתחילים עם קפקא