מודל 2018 | רשימה מתוך הספר "עַד אַרְגִּיעָה", קובץ מסות מאת רונית מטלון

"בת דודה שלי, שקראה את הספר שלך, חשבה שהוא דוחה מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית. איזה מין אנשים חולניים ומעוותים את מתארת ואיפה בכלל יש אנשים כאלה?" רונית מטלון משיבה לשאלה שהופנתה אליה

רונית מטלון. התצלום באדיבות משפחתה

.

"סליחה שאני אומר לך את זה, אבל": על כתיבה, תשוקה, זהות ושני מיליארד רעבים / רונית מטלון

.
כנס באוניברסיטת ניו יורק, ניו יורק, פברואר 2004

.

בערב ספרותי שנערך לפני זמן־מה בתל־אביב לכבוד ספרי "שרה, שרה" היתה שאלה מהקהל. השואל היה גבר במיטב שנותיו (שיכול היה, אגב, להיות גם אשה במיטב שנותיה), גבוה ככל הנראה, כיוון שהזדקר במלוא קומתו מהשורות האחרונות באולם, ובעל קול תקיף וצלול כאחת. הנה מה שאמר לי אותו גבר: "תסלחי לי שאני אומר לך את זה, רונית," – בישראל נוהגים לקרוא בדרך כלל לסופרות בשמן הפרטי ואילו לסופרים פונים גם בשם המשפחה – "אבל בת דודה שלי, שקראה את הספר שלך, חשבה שהוא דוחה מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית. איזה מין אנשים חולניים ומעוותים את מתארת ואיפה בכלל יש אנשים כאלה?"

בדקה הראשונה שתקתי, כי אין אדם, כמדומה, אפילו הוא סופר שמסתתר מאחורי דמויותיו, שחסין באמת מפני חוסר אהבה. לאחר שקלטתי מצד הקהל מספיק רחשושים של הסכמה או אי־הסכמה הבנתי שזה הרגע להוציא את הפרסונה המופיענית־ציבורית שלי לטיול בפארק, בין שהיא רוצה ובין שאינה רוצה. "תראה," אמרתי לו. "אולי פשוט תביא לכאן את הבת דודה ונדבר?"

הסיפור הזה, אני מוכרחה להדגיש, הוא לא סיפור של תלונה משום צד ומשום כיוון: לא רציתי להתלונן באמצעותו על הנימוסים וההליכות של הקוראים וגם לא ליילל על מצוקתו של הסופר הנחשף בציבור. רציתי בעצם להגיד שני דברים עיקריים: הראשון הוא שהאיש הגבוה לא הביא את הבת דודה שלו, והשני הוא שאני הבאתי אותה לכאן, אליכם.

כי זה בעצם אחד התפקידים החשובים של הספרות, אם אכן יש לה תפקיד: להזעיק אליה את כל בנות הדוד שבעולם, באשר הן, אלה שהסופר מכיר ואלה שהוא לא מכיר או יכיר בעתיד, לטפל בהן יפה ולגרום להן להרגיש בבית בתוך החלל של הרומן. דברַי, אם כך, מופנים לבת דודה, מוקדשים לבת דודה ונושאים עיניים לבת דודה.

בת דודה יקרה,

אחד מידידַי הסופרים מספר שכאשר ספר שלו זוכה לביקורת רעה בעיתון הוא מפתח תגובה שמסתמנת בשלושה שלבים: בשלב הראשון הוא שונא את המבקר ורוצה להרעיל אותו. בשלב השני מצלצלים החברים לנחם, וכולם, כולל הסופר, סבורים שהמבקר אידיוט ולא מבין כלום. בשלב השלישי הוא מתעורר בלילה חרד ושטוף זיעה קרה: "ומה אם הוא, המבקר, צודק?"

אני מספרת לך את האנקדוטה הזאת, בת דודה יקרה, כדי להגיד לך שהשלב השלישי הוא השלב המדויק והנכון. לא זה ש"המבקר צודק" הוא הנכון, אלא החוויה העומדת מאחורי החשש הילדותי ש"המבקר צודק".

לחוויה זו של סופרים כלפי יצירתם, כלפי עצמם, כלפי קהל קוראיהם לפעמים, הייתי רוצה לקרוא כאן "עמדה של תבוסה", של ידיים ריקות. לא, לא, אל תזקפי את גבותייך בתימהון למשמע המילה התבוסתנית "תבוסה". אני יודעת כמוך עד כמה ההוויה המצליחנית והפוסט־קפיטליסטית שבתוכה אנחנו חיים ומתעצבים מתעבת את המילה הזאת וחרדה מפניה כמו מפני צרעת. המילה הזאת, "תבוסה", היא האחר המוחלט של התרבות המערבית, ובכל זאת אני מתעקשת: תבוסה. בגלל המילה הזאת והחוויה הזאת לא אבוא אלייך, בת דודה יקרה, כמו סוכן מכירות ממולח שרוצה למכור לך מכונית מצוינת בחצי מחיר ובתשלומים נוחים אלא דווקא כמי שיפרט באוזנייך, ובאריכות רבה, אם לא תפקע סבלנותך, את הפגמים השונים בשִׁלדה, את מגבלות המנוע והקשיים בייצור. לא, לא התכוונתי להגיד בכל זה "אל תגעי בספר"; לא זו התבוסה שדיברתי עליה.

אם תגעי בספר ואם לא, אם תאהבי ואם לא, אם תסתייגי ואם לא – כל השאלות האלה שייכות לטריטוריה שאני מאוד מוקירה ושמה "חירות הקורא". אין לי, ככותבת, דרכון להיכנס אִתו לטריטוריה הזאת, אין לי בה באמת דריסת רגל, וכך ראוי. אני לא רוצה להגיד בזה שאני שוות נפש כלפי אהבת הקורא. בשום אופן לא. העניין הוא שאַת וחירות הקורא שלך לעולם תהיו בשבילי המאהב האמביוולנטי שאף פעם לא יכול ולא רוצה להתחייב עד הסוף, שהתהליך של כיבוש לִבו והקסמתו לעולם לא מגיע לידי סיום, שתמיד משאיר אחריו איזה סימן שאלה, קטן או גדול.

נדמה לי שאמנים – תואר מיושן שקצת אבד עליו הכלח – נשואים בנישואים קתוליים לסימן השאלה שאני מדברת עליו. סימן השאלה שאליו נושא האמן את עיניו הוא כל מה שאי אפשר לדבר עליו: גם בגלל סכנת ההתגרות בדמון או במלאך וגם משום שאין לו ממש מילים. אי אפשר באמת לשים את סימן השאלה הזה בקטגוריות הנוחות של זהות מגדרית, כלכלית, דתית, אתנית ולאומית, אף על פי שיש לו דיאלוג עם הקטגוריות האלה. כל קטגוריות הזהות הן עניינים של אחרי האקט, לא דברים שנוכחים בזמן אמיתי. בזמן האמיתי של הכתיבה ממלא את החלל ה"הוא" הזה, סימן השאלה שאין לו גוף.

זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת: שאין לי גוף. את אומרת לי שזו אשליה, שהגוף שלי, עם מכלול הזהויות שלו, נוכח מאוד ומקרין על הכתיבה אפילו כשהוא כביכול נעדר; את אומרת שבעל כורחי, אם ארצה או לא, הטקסט הספרותי שאני כותבת הוא כמו מפת שולחן שהחתול ביקר עליה בלילה והשאיר את עקבותיו: עקבות המין שלי, מוצאי, זהותי הלאומית וכו'. ואת בוודאי צודקת בכל אלה.

עקבות הזהות, החשובים כל כך, הם גם עקבות מסוכנים וגם עקבות מתעתעים. הם אלה שבונים והורסים את פרצופו של הסופר בעת ובעונה אחת. הם גם בית הכלא וגם ההבטחה לחירות. הם התשוקה הכפולה של כותבים להיות הם־עצמם ולא־הם־עצמם בעת בעונה אחת. וכאן אני רוצה להתוודות בפנייך: הרגעים היקרים ביותר בכתיבה, לפחות עבורי, הם אלה שבהם אני "לא־אני". הרגעים הנדירים האלה של להיות "לא־אני" קשורים קשר עמוק גם לתשוקה כלפי סימן השאלה וגם לחוויית התבוסה כלפי הטקסט שדיברתי עליהם.

בשלב זה את בוודאי סבורה ששכחתי או שעשיתי את עצמי כאילו שכחתי את ההסתייגות שלך או את התבוסה שלי, ולא היא. לא שכחתי, רק ניסיתי לבנות פרוזדור מספיק מרווח לחדר, שלמען האמת, אני קצת נבוכה לשהות בו שלא במחיצת עצמי בלבד וגם כשאני רק במחיצת עצמי אני לפעמים נבוכה. לחדר הזה קוראים הספר שכתבתי, "שרה, שרה".

אנסה לתאר בפנייך את החדר הזה, את הספר הזה, בידיעה ברורה שהתיאור שלי לא לגמרי יעלה בקנה אחד עם הספר שאת או קוראים אחרים קראו, ואפילו יותר מזה: התיאור שלי יהלום יותר את הספר שנדמה לי שרציתי לכתוב ופחות את זה שהייתי מוכרחה כנראה לכתוב, זה שנכתב בפועל, הספר שאת מחזיקה בידך. את רואה, אם כן, שלא התרחקנו הרבה מענייני האשליה והתבוסה.

אחת התמונות הראשונות של הסיפור, שליוותה אותי שנים רבות לפני שכתבתי את הספר, היא תמונה של דם: אשה צעירה, שהיא הגיבורה ברומן, שרה, מדממת על ספה בסלון הבית שלה, יושבת בתוך הדם ולא מעזה לזוז כשהיא מדברת עם בעלה על התפרקות הנישואים שלהם. חדר המגורים הנעים של הזוג הישראלי הזה, המלא כוונות טובות, הוא חדר מדמם. כך מתחיל הסיפור שנע קדימה ואחורה בזמן: זה סיפור הפורשׂ את ההשתלשלות שהובילה לדימום של האשה הזאת, של החדר הישראלי המדמם הזה, בלי שההסבר יהיה סגור עד הסוף או מובנה בצורה רציונלית. זה סיפור לא הרמוני, עצבני מאוד, ובעיקר מפריע לעצמו ופורם את עצמו בלי הרף. את מבינה, זה מה שהיה לי בראש לפני שהתחלתי לכתוב: היתה תמונה אחת מאוד קונקרטית, אולי אפילו מדי קונקרטית, של אשה מדממת על ספה, והיתה מין אידיאה של עולם סיפורי שסוע שבו כל החוטים נפרמים: החוטים בין דמות לדמות, החוטים בין הדמויות לבין המקום שבו הן חיות, החוטים ביניהן לבין תחושת הזהות שלהן.

ועכשיו לחלק הקשה מכול, שהוא הסיפור. אני מודה שקל לי לאין ערוך לדון במכניקת הקוואנטים מאשר לספר על מה הספר, לכן איעזר בלי בושה במה שנכתב על גב הכריכה: שרה, צלמת, פעילת שמאל, חובבת חתולים, הרפתקנית, פתיינית, לא מצחצחת שיניים ו"משוגעת לדבר הנכון", היא גיבורת הרומן הזה, שנקרע בין שתי אהבות, שתי פרידות, שני סיפורים ושתי חברות, שרה ועופרה. זה סיפור על חברוּת, אהבה וחשבון בין שתי ישראליות צעירות המטילות את עצמן בעוצמה כמעט הרסנית אל תוך המציאות החברתית הפוליטית של שנות האינתיפאדה הראשונה ואל תוך השאלות החריפות שהמציאות הזאת מציבה: שאלות של זהות פוליטית, לאומית, אתנית, מינית, כלכלית, מעמדית, ובעיקר מוסרית. מתוך עלילה זו של המקום הישראלי בוקעת עלילה נוספת: סיפורה של משפחה יהודית צרפתית בעיירה קטנה ליד פריז, משפחתה של עופרה, סביב הלווייתו של בן המשפחה, מישל, הומוסקסואל שמת מאיידס.

זה בערך הסיפור שכתבתי לפני שנים אחדות, והוא עדיין כל כך קרוב, כמעט מחניק, שהמחנק מחייב סוג של התרחקות. אני מתבוננת בו אפוא מתוך זרות ומרחק שהם תולדה של הקִרבה והמחנק: מי שכתבה את הספר הזה היא אותה "אני" – "לא־אני".

אני רוצה להשהות לרגע את הדיון בעולם של הספר כדי לדווח מה אני אוהבת לקרוא: ובכן, אני אוהבת לקרוא רומנים של המאה התשע עשרה, אני אוהבת את ג'ורג' אליוט, הנרי ג'יימס, גוסטב פלובר וש"י עגנון, אני אוהבת את הצורה הטוטאלית של הרומן שמאפשרת לי להתאשפז בתוכה ולא מקיאה אותי החוצה שוב ושוב. הספר שכתבתי, הספרים שאני כותבת, בת דודה יקרה, אינם כאלה, למגינת לבי הרבה, ו"שִׁירִים שֶׁכָּתְבוּ אֲחֵרִים", כפי שאומרת המשוררת דליה רביקוביץ, "אֲנִי אוֹהֶבֶת יוֹתֵר". אני לא יכולה להיות יותר או פחות מאשר בת תקופתי, לשוני והמציאות הישראלית הקרועה, שהיא במידה רבה שם נרדף לזהותי, והספרים שאני כותבת הם לא לגמרי הספרים שאני אוהבת לשהות בתוכם כקוראת: הם קרועים ונקרעים בתוך עולמם, הם מלאי איריטציות ועצבנות קיומית, ורוב הזמן הם אינם מאפשרים שִׁכחה של חסד ואשליה של חסד. הצרה היא שאני מוכרחה לכתוב אותם, שאני כפופה להם ולטמפרמנט שהם מכתיבים באופן שאני לא מבינה לחלוטין, ובינינו לבין עצמנו, מוטב גם שלא אבין לחלוטין.

מה פירוש "מוכרחה", את שואלת, ואיך זה יכול להיות שכותב מפוצל כל כך בין הטקסטים שהוא כותב לבין הטקסטים שהוא אוהב, בין התקופה שבה הוא חי לבין תקופה אחרת, בין הרגישות הפסיכולוגית, החברתית והלשונית שלו לבין רגישות אחרת, פחות שסועה, נקרא לה, בין האינטואיציה האפולינית שלו לבין זו הדיוניסית? אז הנה ה"מוכרחה" שדיברתי עליו, או, לפחות, החלק הגלוי של ה"מוכרחה": כתבתי את הספר הזה, "שרה, שרה", מתוך ובתוך תחושה מתמדת של מחלה, של קריסה פיסית כמעט. מתישהו במהלך הכתיבה הבנתי שהמחלה היא לא לגמרי מחלתי שלי, רונית מטלון, האישיות הביוגרפית, אלא מחלתו של הספר, העולם של הספר. הבנתי בצורה מעומעמת שהאנשים שאני כותבת עליהם חווים את הקרעים האישיים, המוסריים והפוליטיים שלהם בתור מחלה ומובילים את הקרעים האלה למקום של המחלה.

הנה שרה, למשל, הגיבורה, שקוממה עליה קוראים מסוימים באופן שעורר אצלי השתאות ותמיהה. האשה הזאת, אני מוכרחה להגיד, מיררה את חיי במשך חודשים ארוכים. במהלך הכתיבה והמאבק בכתיבה חלמתי שוב ושוב אותו חלום: אני נאבקת בשרה במערה חשוכה, מוצפת מים, ומנסה להטביע אותה. מאז שעמדתי על דעתי ככותבת לא התמודדתי עם גיבורה שהקשתה עלי כל כך ובד בבד סירבה ללכת. כמעט הכול באשה הזאת קומם אותי באיזה אופן אחד והפעיל אותי באיזה אופן אחר: תחושת הצדק שלה, שגבלה לעתים קרובות בצדקנות; המוסר הכפול, היהירות כלפי הסובבים אותה, העיוורון שנבע מהיהירות הזאת, האופן שבו פצעה אחרים ואת עצמה, הדרך שבה דיברה, הלכה, אכלה, אהבה; האובססיות שלה, ההיגיינה שלה, היחס שלה כלפי גופה. הכול. בדיעבד, הדהים אותי לראות כיצד הקונפליקט החריף שהיה לי ככותבת עם דמותה של שרה שִׁכפל את עצמו אצל קוראים מסוימים, שפשוט לא יכלו לחיות עם הדמות הנשית הזאת. "איך היא מזניחה ונוטשת את הבן שלה, איזו מין אמא היא", "היא פשוט דוחה עם הדימום הזה על הספה מיד בהתחלה", "אני לא סובלת אנשים שצריך לחכות להם כל הזמן, ושרה היא בדיוק כזו", "הצדקנות שלה מוציאה מן הדעת", "למה היא לא מצחצחת שיניים?" – אלה רק כמה מהאמירות ומהחוויות של קוראים ישראלים כלפי שרה, שבאופן פרדוקסלי דווקא חיזקו בי את התחושה שאולי הצלחתי בכל זאת להעביר משהו מהקושי הזה, מאותו דבר פצוע, פוצע ולא מגוהץ שהדריך אותי בזמן הכתיבה.
אני קוראת עכשיו, באי־נחת מסוימת, את הפִסקה האחרונה שכתבתי כאן: הנה גם אני, בדומה לפרוזאיקונים אחרים, נופלת לרומנטיזציה של היחסים עם הדמויות, שתמיד התייחסתי אליה בחשד ובפקפוק. אבל זה המלכוד, בת דודה יקרה, זה בדיוק המלכוד: כשמנסים לדבר לעתים על מה שאי אפשר לדבר עליו, על סימן השאלה ההוא שהזכרתי קודם, נופלים לפעמים לפחים של הרומנטיזציה וההרואיזציה של מעשה הכתיבה, בקיצור – לערפל המפתה של הדמונים.

אני לא רוצה לטעון בזה שחייו של הסופר קלים, או שהעיסוק המתמיד בייצוג הלשוני של המציאות הוא עיסוק מענג, אבל נדמה לי בכל זאת שחיים של תשוקה מתמדת לחמקמקות של הלשון קלים יותר מחיים של פועלת במפעל טקסטיל, של עבדים בתעשיית ההייטק, של פועלים זרים, של חסרי בית, ובוודאי מחייהם של אותם שני מיליארד רעבים שהזכרתי בכותרת התמוהה במקצת של הרצאתי.

אז הנה הגענו אליהם, אל שני מיליארד הרעבים. ברשימת ביקורת על הסופר ג'ון דון פסוס כתב ז'אן פול סארטר שהספרות, בדיוק כמו המוסר, צריכה להתייצב תמיד לצד הרוב, היינו לצִדם של שני מיליארד הרעבים. אני זוכרת את עצמי בגיל תשע עשרה קוראת לראשונה את האמירה הזאת של סארטר בלהיטות של אדם צעיר שמשתוקק מאוד שכבר יגידו לו משהו, שרוצה למצוא מורה. לא היה לי מושג מיהו דוס פסוס, וגם אצל סארטר נדמה לי שהבנתי את המוסיקה של הפאתוס המוסרי יותר מאשר את הרעיון לאשורו. חיבקתי אז את הפאתוס המוסרי הזה ונדמה לי שאני ממשיכה לחבק אותו גם היום, אחרי שהידלדל ועבר כל מיני דקונסטרוקציות. את הציווי הנחרץ של סארטר כלפי הספרות – לא לשכוח בשום אופן את החוב שיש לה כלפי ההומניזם האוניברסלי, כלפי האנושי באשר הוא, לצד או יותר מכל פרטיקולריזם לאומי, אתני, דתי או מגדרי – בדיוק את החוב המוסרי הזה ניסיתי לקחת לדמותה של שרה ולדמותם של ישראלים אחרים ששוטטו ברומן שכתבתי.

ניסיתי, את מבינה, להעמיד דמות נשית שיש לה גנרטור מוסרי, ולא רק רחם ואהבות לא ממומשות. יש לזה מחיר, אפילו איום, לגנרטור המוסרי הזה: שרה משלמת אותו בעולם של הרומן, ונדמה לי שאני שילמתי אותו בתהליך הכתיבה ואולי גם בתוצאות התהליך, שהוא הרומן "שרה, שרה". מהו המחיר הזה, את שואלת? דמויות ועולם שבורים, פגומים, רדופים, אכולי ספקות ואשמה שנושכים את מי שמעז לגעת בהם ואגב כך גם את עצמם. בקיצור, אנשים ועולם שלא קל לאהוב אותם. סארטר, אגב, ידע על המחיר הזה לא מעט כשכתב את הרומנים שלו וחקר אצל הדמויות איך פוגש מוסר אחד במוסר אחר, איך השקפת עולם פוגשת את הפסיכולוגיה הפרטית.

שרה ודמויות אחרות בספר, עופרה ואודי ומרוואן ושלי, חיים ונושמים בתוך מציאות תרבותית ופוליטית ברוטאלית שמרסקת להם קצת את הפרצוף. הריסוק הזה הוא הכיבוש הישראלי, שחודר כמו אדי אקונומיקה לרקמות הכי עדינות והכי נסתרות של המשפחה, של החברוּת, של האהבה, של ההורות, של הבית, ומרעיל אותן לאט־לאט. ההוויה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בדמויות וביחס שלהן למקום שבו הן חיות, היא הוויה קרועה, מפורקת ופצועה, ואת אפילו תגידי "הוויה חולה" ואני לא אתווכח אִתך. כל הדמויות, נדמה לי, חוות את תחושת הזהות והשייכות למקום הישראלי בתור פצע. הן מחוללות ברוטאליות, בודקות את גבולות הברוטאליות ונדבקות בברוטאליות בעצמן. נכון, זה סוג של מחלה. נכון, חדר המגורים הישראלי המדמם הוא חדר חולה לא רק בגלל מה שעושים לו אלא גם בגלל מה שהוא עושה לאחרים.

אז מה רצית, את שואלת, להטיח איזו אמת בפרצופו של הקורא הישראלי, לשים לפניו מראה? הנה שוב הגענו למלכוד נוסף ושכיח, בת דודה יקרה: זו שרה, הדמות, שרה היא שרוצה לא רק להטיח אלא גם לרסק את המראה על ראשו של הקורא, לא אני. אילו רציתי רק להגיד את "האמת", כדברייך, הייתי כותבת מאמר, אבל בכתיבת הספר הזה, בכתיבה בכלל, רציתי להעמיד עולם שבו הניגודים, המורכבות והכאב האנושיים מנצחים גם את האמת וגם את השקר וחיים ביניהם, בין האמת לבין השקר או אולי אפילו מעבר להם.

לא, אני לא מתחמקת עכשיו: גם לי, בתור כותבת, יש השקפת עולם, ויש בה מקום נרחב – גם למציאות המרה של הכיבוש, המובילה לנקמת הדם ההדדית ולמלחמת השבטים שאנחנו חוזים בה כעת, גם לצידוק המוסרי העמוק שבהקמתה ובקיומה של המדינה היהודית כלפי ההיסטוריה והסבל של היהודים, גם לשני מיליארד רעבים שאינם יהודים וגם לכך שמוטב להגיד "הספרות יכולה" במקום "הספרות צריכה".

רק שהשקפת עולמם של סופרים, ובכלל זה גם שלי, לא מונחת ולא מתמצה, כך נדמה לי, בדמות זו או אחרת או בעלילה זו או אחרת. השקפת עולמו של הכותב היא תמהיל שאין לו מתכון חד־משמעי, תמהיל של כל האלמנטים המרכיבים את הטקסט הספרותי שהוא כותב – ההתבוננות, המחשבה, הקומפוזיציה, האופן שבו הוא מניח משפט ומתייחס ללשון, הדימויים, החירות שהוא נותן או לא נותן לדמויות, הסקרנות או החמלה שהוא מגלה כלפיהן, והסיפור המסוים שהוא יכול ולא לגמרי בוחר לספר.

אולי לא תופתעי לשמוע שקוראים רבים ואולי גם לא מעט כותבים סבורים לפי תומם שכל כותב יכול לספר כל סיפור שייקרה על דרכו. גם בן דודי יעקב למשל חושב ככה. לפני כמה שבועות הגיע ממנו טלפון בהול: את כבר כותבת ספר? חקר. לא ממש, גמגמתי. בגלל אמונות תפלות אני לא אוהבת לדבר על כתיבתי, אבל יעקב הוא גם בן דודי, גם שוחר טובתי וגם פוּטר לפני חצי שנה מהמפעל שעבד בו ועכשיו הוא מובטל. "אני אכתוב, יעקב, אני מבטיחה לך שאני אכתוב סיפור," עודדתי אותו ואת עצמי.

"תעזבי את הסיפורים הדיכאוניים שלך. יש לי סיפור מצוין בשבילך על הגמל של נאסאר הבדואי מסיני. את מוכרחה לשמוע את הסיפור מכלי ראשון אחרת זה לא שווה."

מה הסיפור לא מכלי ראשון? הסתקרנתי. "תשמעי טוב," הזהיר אותי יעקב. "תשמעי טוב טוב ואל תחלמי בזמן שאני מדבר כמו שאת רגילה. את רושמת?"

רשמתי את הסיפור מפיו של בן דודי יעקב כפי ששמע אותו מפי נאסאר ששמע את הסיפור מסבו: "לסבו של נאסאר היה גמל מסור וכנראה גם אהוב ששירת אותו בנאמנות. יום אחד התרגז סבו של נאסאר על הגמל והִכה אותו מכות נמרצות כדי להמריץ אותו ללכת. מיד אחרי שהִכה את הגמל נתקף סבו של נאסאר אשמה ופחד נוראים שלא הרפו ממנו אף שעה ואף יום: הוא ידע, סבו של נאסאר, על כוח הזיכרון המופלג של הגמלים ועל סגולתם לנטור טינה שנים ארוכות למי שהתעלל בהם פעם. ימים רבים ואולי אפילו חודשים התחמק סבו של נאסאר מהגמל וחשש מנקמתו, עד שיום אחד אזר עוז והחליט לעשות מעשה. במקום שבו נהג לישון בתוך האוהל סידר מצע של כרים מתחת לשמיכה, בדמותו של אדם ישן. הוא הסתתר מחוץ לאוהל והמתין. לחרדתו ראה את הגמל שועט אל תוך האוהל, מתיישב על ערֵמת הכרים שמתחת לשמיכה ומוחץ אותה בכוח.
"סבו של נאסאר עמד בפתח האוהל ולטש עיניים מבועתות בגמל הנקמני עד שהגמל הסתובב פתאום לעברו והבחין בו. כשנוכח הגמל לדעת שטעה וכי האיש שמחץ בזה הרגע עודנו חי קיבל התקף לב, צנח ומת על המקום," חתם בן דודי יעקב את הסיפור בקול קודר.

"זה סיפור מאוד מדכא," התרשמתי. יעקב חשב רגע: "אולי הוא לא כל כך מדכא, את יודעת. אני חושב שנאסאר המציא את הסוף הזה עם ההתקף לב. תקחי את הסיפור ותורידי את ההתקף לב של הגמל בסוף אם את רוצה להיות בטוחה," יעץ לי. "אני לא יכולה לשנות את הסיפור, זה הסיפור שלך," מחיתי. "מה זה חשוב של מי הסיפור?" גער בי יעקב. "את חושבת שלנאסאר אכפת של מי הסיפור, אולי זה בכלל לא היה סבא שלו אלא מישהו אחר, את הסופרת, את צריכה להבין מה העניין בסיפור הזה," הוכיח אותי. "מה העניין?" שאלתי. "העניין זה הלקח. שאסור להסתבך עם גמלים כי הם זוכרים הכול ולא שוכחים כלום," אמר.

מצאתי את עצמי חושבת ארוכות, גם על הסיפור שסיפר לי יעקב על הגמל של סבא של נאסאר וגם על הלקח של הסיפור, שהוא בעצם מעין התנצלות בפנייך, בת דודה יקרה, שהרי במהלך דברַי אלייך הייתי כמעט כל הדמויות וכל התפקידים, ממש כמו בחלום או בספרות – גם נאסאר, גם הגמל בעל הזיכרון המופלג של סבא של נאסאר, וגם סבא של נאסאר בכבודו ובעצמו: אחרי שערמתי ערֵמת כרים מתחת לשמיכה בדמותך, שהיא גם דמותי, התיישבתי עלייך וחשבתי שמחצתי אותך למוות. כשנוכחתי לדעת שאת בשר ודם, קוראת ממשית ולא מדומיינת, חטפתי אולי גם אני התקף לב ומַתִּי, אבל כנראה שלא: בכל זאת נשארתי בחיים כדי לספר.

.

רונית מטלון, "עַד אַרְגִּיעָה: מסות", הוצאת אפיק, 2018. עריכה: מיכל בן־נפתלי ומיכאל גלוזמן. 

.

 

.

» במדור מודל 2018 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך הרומן הסיני "חלום המשכנות האדומים", מאת צאו סו'אה־צ'ין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו

"הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן". על אל־הורות ועל המלכודות החברתיות שאורבות ל"אחרות" בבחירתן

ליאור שטיינר, Sisterhood, שמן על ניירות, 30X20 ס"מ, 2017

.

מאת דפנה לוי

.

הגיבורות של שהרה בלאו קוראות לעצמן "האחרות" ממש כמו שחברי כנופיות שחורים (לפחות ב-(HBO מכנים זה את זה "ניגר". החברה שבחוץ רוצה להצביע עליהן ולסמן אותן כמי שלא עומדות בתקן? בבקשה. הן ייקחו את הגנאי, הזלזול, הנזיפות והמשטוּר ויהפכו את כל אלה לדגל. ובמילותיה של בלאו: "אנחנו נלהבות. אנחנו אחרות, אנחנו הכי אחרות שיכולות להיות. אנחנו לא נפסע במסלול המוכר, לא כמו כל הסטודנטיות שרצות להתחתן בשנה ג’ ומיד להתחיל ללדת ולהתקרקע. אנחנו ניקח את גורלנו בידנו".

אלא שהחזון העצמאי הזה לא בדיוק מתממש עבור מישהי מהן, ולא רק בגלל שמישהו מסתובב שם בחוץ ומאיים לרצוח אותן בטקס פולחני – כפי שנדמה במבט ראשון – אלא משום שעל אף התלהבות הנעורים שאחזה בהן כשהיו סטודנטיות והבינו שהן לא רוצות ללכת בתלם, ואף על פי שמצאו לעצמן גיבורות־על (במקרה זה, תנ"כיות) להיאחז בהן, הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן.

האחרות הוא כנראה הרומן העברי הראשון שמוציא את המונח "אל־הורות" מתחומי האקדמיה ומביא אותו, ואת השיח המורכב שסביבו, אל הספרות. בלאו אמנם בחרה גיבורות אינטלקטואליות, העוסקות לעיתים קרובות בהצגת הטיעונים שלהן בנוסח של מאמר או הרצאה – אבל בזכות נקודת המבט הנשית־אישית של המספרת שלה, שילה, היא יכולה להציג גם את הפן הרגשי, את ההתחבטויות שאין דבר בינן ובין היגיון, את הפחדים, את הסדקים בביטחון העצמי והרצון בקבלה ואהבה – מרכיבים שהדמות הראשית שלה לא רק דנה בהם אלא חיה ומרגישה אותם.

שילה של בלאו בחרה בחירה לא פשוטה, בעיקר בהתחשב בכך שהיא גדלה בבית דתי ועם הוויתור על האימהות נאלצה לחפש לעצמה ייעוד אחר. וזוהי מלכודת חברתית מתוחכמת שקל כל כך ליפול לתוכה. אישה שאינה רוצה לגדל ילדים נדרשת לספק סיבות שיצדיקו את האקט החריג הזה, ולנופף באיזו משמעות עמוקה אחרת שמצאה, תחליף שייראה לחברה ראוי, שאם לא כן היא מסומנת כאנוכית, מוזרה, מרירה, מעוותת ואפילו מטורפת. לפיכך הבחירה לא להיות אם מעצימה את התביעה מאישה כזו לפתח קריירה, להוכיח הצלחה שתכפר על הכישלון המחפיר במילוי הייעוד הראשוני והטבעי לכאורה שלה. האפשרות לא ללדת פשוט מתוך בחירת אורח חיים אחר, שמתאים לה יותר, שנעים לה יותר, ויהא רגוע וחסר הישגים ככל שיהיה, נשמעת בהקשר הזה כמו המצאה מטורללת של פמיניסטיות על אל־אס־די.

וזו אינה המלכודת היחידה ששילה ושאר "האחרות" אינן מצליחות להימלט ממנה. אף אחת מהן אמנם אינה ניצבת המשקיפה על החיים מבחוץ, שכן בלאו יודעת היטב שהחיים יכולים להיות מעניינים ומספקים גם ללא ילדים – אבל הן עדיין נמלאות שמחה לאיד כשהן מבחינות שחברות מן העבר הזקינו־התקמטו־השמינו, והן מחפשות סימנים של חוסר סיפוק, תסכול וייאוש בחייהן של מי שכן ילדו, כדי להתחזק בבחירתן. הרגעים הללו בסיפור – למשל כששילה מספרת שכשהיא כמהה למבט גברי חושק היא יוצאת לסיור ברחובות בני ברק, שם כל מרפק חשוף זוכה להתייחסות – מעוררים חמלה ונוגעים ללב בכנותם. אותה מצוקה מעוררים גם רגעי האיבה בין "האחרות", בהווה ובזיכרונות העבר של שילה, המציגים קבוצת נשים משובחות, שלא הצליחו לשמש זו לזו מקור של תמיכה ופרגון משום שהמשיכו להילחם על אותם אותות הצטיינות שהחברה מבחוץ הבטיחה להן – גבר, הכרה אקדמית, תשומת לב תקשורתית וכו'.

אותן שאלות שבלאו שואלת בספרה, ניסה גם א.ב. יהושע לשאול ב"ניצבת", ספרו שראה אור ב-2014. הגיבורה הנשית של יהושע, נוגה, אינה רוצה להיות אם וגם מפילה היריון לא רצוי, אף שהדבר מוביל לגירושיה. אלא שיהושע, שבראיון לאמירה לם בידיעות צוטט כאומר שאישה שמחליטה לא ללדת היא "הפרעה במחזור הטבעי של הטבע" ותיאר את ההחלטה כ"סוג של נכות", אכן מציג את נוגה כאישה ש"חולי עמוק" מקנן בה (כדברי בעלה, אוריה). יהושע מספק לה תירוץ שאולי ישמש כפרה בעיניי הקוראים: בילדותה היא שמעה על שכנה שנפטרה בלידה, הוריה הגיבו לכך בדרמטיות רבה, ומאז נוגה אחוזת חרדה. הפתרון שלו מעליב בפשטותו, כאילו בחירתה של אישה לא ללדת מאיימת כל כך על החברה, שיש לספק לה טראומה פסיכולוגית עמוקה, ואישית מאוד, ולפטור אותה כקורבן שראוי לרחמים.

בלאו, ייאמר לשבחה, אינה בורחת לשם. היא מותירה את הבחירה בידי הגיבורות שלה, וגם כשאלה מלאות ספקות עצמיים, המבט שלה מבחוץ אינו מצייר אותן לרגע כמפלצות או יצורות שוליות שיש לצקצק ולהתעלם מהן. היא גם אורגת את כל הסוגיות האלה לתוך עלילת פשע שאינה מפסיקה להיות מותחת לרגע. מן הרגע הראשון, המבעית, שבו נמצאת אחת "האחרות" מתה, כפותה לכיסא, אוחזת בובת תינוק ועל מצחה המילה "אימא", היא אינה מפסיקה לסבך ולפתל את החקירה, לנבור בזיכרונות ולהעניק לדמויות שנדמה היה שהיכרנו תפקידים חדשים. הפתרון, ראו הוזהרתן, מגיע ברגע האחרון־אחרון.

 

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, על "אביב באיליריה" מאת אן ברידג' ועל "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין.

 

שהרה בלאו, "האחרות", זמורה־ביתן, 2018.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ובעברית | שירים מאת המשורר הארגנטינאי חֶרַרדוֹ לוין, בתרגום טל ניצן

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ, / תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ / וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת. / יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

ליאור שטיינר, ביני ובינך, שמן על ניירות, 40X30 ס"מ, 2018

.

שירים מאת חֶרַרדוֹ לוין (ארגנטינה)

מספרדית: טל ניצן

 

תנועה

לְאַט
מִתְקַדֶּמֶת הַתְּנוּעָה.
מְאֻבָּנִים
אֲנַחְנוּ בֵּין רְחוֹבוֹת וּרְחוֹבוֹת.

לַשָּׁוְא נִשְׁלְחוּ אַלְפֵי מִכְתָּבִים
מִקָּצֶה אֶחָד שֶׁל חַיַּי לְאַחֵר.
שׁוּב אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לִקְרֹא אוֹתָם
וּמֶה עָלַי לְהָשִׁיב.
הֵם כָּאן, כְּמוֹ רֶמֶץ קַר
מִבְּעֵרוֹת עָבָר.

בָּאתִי לִמְקוֹם הַשִּׁיר
מְאֻחָר.
לֹא עָבַרְתִּי אֶת הַסַּף
שֶׁמִּלִּים מִתְאַבְּדוֹת עָלָיו
בִּקְפִיצָה, כְּמוֹ אָבָק שֶׁנִּזְרֶה
מִלַּהַט אָבוּד,
אֶל אוֹתָהּ תְּהוֹם נִסְתֶּרֶת.

תְּנוּעָה אִטִּית.

בֵּינְתַיִם
אֲנִי פּוֹתֵחַ מִכְתָּב אַחַר מִכְתָּב
אַלִּים וְעָצוּב, בְּזַעַם יָגֵעַ,
רוֹצֵחַ זִכָּרוֹן בִּדְקִירַת סַכִּין:
דְּיוֹ שֶׁדָּהֲתָה עִם הַשָּׁנִים,
אַשְׁלָיוֹת שֶׁשָּׁכְחוּ לָמוּת.

 

תנועה II

זוֹחֲלוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת
תַּחַת הָאוֹר הַפַּסְקָנִי.

סוּלִי בָּאָה לִקְרָאתִי.

אֲנִי מוֹחֵק וְשָׁב וְכוֹתֵב
מִלָּה אַחַת: טְבִיעָה.
טָבַעְתִּי
בְּיַם
הָרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה יָשַׁבְתִּי וְדָפַקְתִּי בְּפַטִּישׁ.

הַאִם אָבַדְתְּ, אֲהוּבָה,
בְּפִנּוֹת רְחוֹב שֶׁל כִּשּׁוּף מְרֻשָּׁע,
בַּעֲתִידוֹת שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְנוּ לִשְׁכֹּחַ?

הַכֹּל מַחְלִיק מִיָּדַי וְנוֹפֵל,
נִשְׁמָתָם שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים נִשְׁפֶּכֶת
כְּמוֹ הַקָּפֶה בְּרֶגַע זֶה.

אַתְּ בָּאָה כְּבָר?
אֲנִי נֶאֱחָז בְּזֵכֶר קוֹלֵךְ
עַל שְׂפַת תְּהוֹם קְטַנָּה,
כִּמְעַט חַסְרַת חֲשִׁיבוּת:
"אַל תִּשְׁכַּח לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי"
אוֹ "מָה תִּרְצֶה לַאֲרוּחַת עֶרֶב, אָהוּב".

 

קפה הנרייטה

לטל ניצן

סְפוּג בֶּנְזִין, כָּרָאוּי,
אֲנִי יוֹצֵא לִקְרַאת הָאִשָּׁה־הַדְּרָקוֹן.

אֵשׁ עֲצוּבָה מְקַנֶּנֶת בִּגְרוֹנָהּ:
כָּל שֶׁתֹּאמַר יִבְעַר עַד לַקַּרְקָעִית.

מַצִּיעִים לָהּ לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיֶּיהָ הָרַבִּים
בְּכֶלֶא עַלִּיז שֶׁצִּיּוּרִים פּוֹרְחִים עַל כְּתָלָיו.

גְּאוֹנִים דְּגוּלִים וְדוֹקְטוֹרִים מְהֻלָּלִים
נָעֲצוּ חֶרֶב בְּלִבָּהּ.
מַבָּטָהּ מַזְהִיר:
"חֲשֹׁב בְּטֶרֶם תְּנַסֶּה לְהַצִּיל אוֹתִי."

מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת? הַזְּמַן טָס וּמוֹחִי בּוֹעֵר.
מִישֶׁהוּ הִזְמִין אֶת מְכַבֵּי הָאֵשׁ.

אֲנִי מַזְמִין קָפֶה.

מַדּוּעַ אֲנִי מְשַׁקֵּר?
מַדּוּעַ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵבִין
אִם הַמִּלִּים מְזַמְזְמוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים?
מַדּוּעַ אֲנִי סָבוּר שֶׁאוּכַל לְתַרְגֵּם אוֹתָהּ
אִם לֹא רָאִיתִי אֶלָּא עָשָׁן אָדֹם
בּוֹקֵעַ מִפִּיהָ?

זֶה הַמִּשְׂחָק הַקָּבוּעַ שֶׁל הַקָּמִיקָזֶה הַבּוֹדֵד,
שֶׁל הַמִּתְאַבֵּד הַחַיְכָן:
נִשְׁפִי אֶת הַלֶּהָבָה שֶׁלָּךְ לְמַעֲנִי.

אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת חָרוּךְ בְּאִשֵּׁךְ הַטְּהוֹרָה,
לְהִשָּׂרֵף מֵאֵיזוֹ אֲמִירָה אוֹ שְׁנִינָה שֶׁל כְּלוּם.

מֶחֱוָה, טַלְטֵלָה אַחֲרוֹנָה: אֲנִי מְשַׁלֵּם.

לְפָחוֹת זֶה.

 

סוף שבוע בסולאריס

לֹא יִהְיוּ עוֹד עוֹלָמוֹת אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְזַמֵּן לְמַעֲנֵךְ,
לֹא יִהְיֶה עוֹד חֹמֶר אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְכַשֵּׁף כָּאן.

אֲנִי צוֹלֵחַ תַּעְתּוּעִים,
צוֹלֵל אֶל הֲזָיוֹת
שֶׁעוֹטוֹת אֶת מַסֵּכַת פָּנַיִךְ.
כְּזָבִים עַרְטִילָאִיִּים שֶׁבּוֹדִים אֶת נִיחוֹחֵךְ.

וְסִכּוּיִים נִתְעָבִים קוֹשְׁרִים נֶגְדִּי,
חֻקִּים עוֹיְנִים אוֹסְרִים עַל פְּגִישָׁתֵנוּ.

כַּמָּה חַיִּים עָלַי לִחְיוֹת
עַד שֶׁבּוּעַת סַבּוֹן זוֹ
תִּלְבַּשׁ אֶת צוּרוֹתֵינוּ?

לֹא נוֹתָר לִי מִמֵּךְ אֶלָּא הֵעָדְרֵךְ.

 

משימה בלתי אפשרית

המשימה שלך, ג'ים,
אם תחליט לקבל אותה…

אֲנִי יוֹדֵעַ מָהֵם
חַיִּים שֶׁל הִסְתַּתְּרוּת וּמְנוּסָה,
לְבַד.
הַגֹּעַל הֶעָצוּב,
הַמִּפְגָּשִׁים הַחֲמַקְמַקִּים,
הַהַפְתָּעוֹת הַמְּיֻחָלוֹת.

וְשׁוּב:
אֵפֶר הוֹדָעוֹת
מְמֹעָנוֹת אֵלַי,
מִלִּים שֶׁמִּתְפּוֹגְגוֹת בְּיָדַי.

שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל אִמּוּן
בְּאַהֲבָה וּבִבְגִידָה,
גְּבָרִים וְנָשִׁים נְטוּשִׁים
מֵעֵבֶר לְקַוֵּי הָאוֹיֵב.
מֵעוֹלָם לֹא רָאָה בִּי אִישׁ
אֶלָּא אֶת מַסֵּכוֹתַי.

נוֹתְרוּ שִׁירִים קְצָרִים
שֶׁסַּנְהֶדְרִין נִסְתָּרִים יִקְרְאוּ בְּעֹנֶג.
אַרְכִיּוֹנִים שֶׁקָּפְאוּ
בִּלְשָׁכוֹת קַיָּמוֹת־בְּקֹשִׁי.

וְכַמּוּבָן:
עָלַיִךְ לְהַכְחִישׁ כָּל הֶכֵּרוּת
עִם זִכְרִי וְעִם שְׁמִי
אוֹ עִם כָּל הַהַבְטָחוֹת הַזְּהֻבּוֹת
שֶׁל נְעוּרֵינוּ הַגְּמוּרִים.

 

Mickey is back

עִם שׁוּבוֹ שֶׁל שׁוּלְיַת הַקּוֹסֵם,
סִימְפוֹנְיַת הַנְּקָמָה אוֹ הָעָצְמָה,
סִימְפוֹנְיַת הַמִּלָּה הַחֲסֵרָה בְּלַחַשׁ הַכִּשּׁוּף,
נִשְׁמַעַת נִפְלָא.

דָּבָר לֹא יַעֲצֹר בַּעֲדוֹ: הַתַּרְמִית הַמַּתְרִיסָה מוֹלֶכֶת
וּצְבָא מַטְאַטְאִים עַמְלָנִי
עוֹשֶׂה מַיִם.

אֲנַחְנוּ הַקּוֹסְמִים הַזְּקֵנִים טוֹבְעִים
בְּנָהָר זֶה עַצְמוֹ.
הַגֵּאוּת מוֹחָה אֶת מַעְגְּלֵי הַגִּיר
שֶׁמִּתּוֹכָם נָהַגְנוּ לְזַמֵּן
אֶת שֵׁדֵי הָאָרֶץ הַגְּדוֹלִים וְאֶת אַהֲבוֹתֵיהֶם,
אֶת הַטִּפָּה הַמְּפַזֶּזֶת שֶׁהִמְתִּיקָה עֲנָבִים,
אֶת הַחוֹל הַיָּבֵשׁ, אֶת הָאֵשׁ.

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ,
תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ
וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת.
יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

עַל כַּרְבֹּלֶת הַגַּלִּים הַבָּאִים,
מִמְּרוֹמֵי כֵּס הַמַּלְכוּת שֶׁגָּזַל,
הוּא
מְפַזֵּם לוֹ
בְּשִׂמְחָה.

 

חֶרַרדוֹ לוין (Gerardo Lewin), משורר, מתרגם ומרצה, נולד בבואנוס איירס בשנת 1955, ומתגורר בה. למד משחק בבית הספר הגבוה לאמנויות בבואנוס איירס, ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. פרסם שני ספרי שירה בארגנטינה: "אהבות מתות" ו"שם לא פרטי + מעבָר" (2017), שמתוכו השירים האלה. מאז 2007 הוא מפרסם מבחר נרחב של שירה עברית בתרגומו לספרדית – למעלה מ-120 משוררות ומשוררים – בבלוג de_canta_sión.

 

» במדור ובעברית בגיליון הקודם של המוסך: תמונה מתוך "חתונת דמים" מאת גרסייה־לורקה, בתרגום טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "שניים", סיפור מאת שגית אמת

"הבנו את המילים - הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול."

חיה גרץ רן, סנדלים ותחבושות, שמן על עץ, 30X25 ס"מ, 2017

.

שניים / שגית אמת

.

היינו ישֵנים כשהגענו לשמה. היינו שניים. היינו ישָנים. עשר וחצי וחמש ושלושת־רבעי, זה כבר יָשָן. זה ענתיקה. זה נחשב אבוד. זה אומר בלי משפחה לנצח נצחים. זה אומר בלי בית.

היינו ישֵנים. מרוב שזה היה נס, נרדמנו בדרך.

באותו בוקר באו המון אנשים לפנימייה. הם לבשו חולצות שחורות עם ציור של לב אדום שמעליו היה כתוב באנגלית ומתחתיו היה כתוב השם של הפנימייה בעברית. MATRIX – לב – כפר הילדים. ככה היה כתוב על החולצות שלהם. הם הדפיסו אותן במיוחד כי העבודה שלהם, שקוראים לה מטריקס, ככה קלרה הסבירה, מתנדבת בשבילנו. האנשים עם החולצות השחורות בנו על הדשא דוכנים. סוכר על מקל, ומגלשות מתנפחות, וקליעה למטרה. הם שמו מוזיקה עם שירים של סטטיק ובנאל. הם כל הזמן חייכו וצעקו בקול רם – מה העניינים ילדים?! איזה כיף היום, הא?!

בהתחלה רק הצצנו מהחלון של החדר ואחר כך יצאנו החוצה ועשינו כל מה שהיה צריך – גם התגלצ'נו וגם אכלנו מקל עם סוכר ורוד וגם קפצנו בטרמפולינה.

ואחרי שאכלנו נקניקיה בלחמנייה והמון סוכר ורוד, הלכנו להציץ לתוך הג'יפים שלהם. הם חנו בכניסה לחדר־אוכל. החלונות היו כהים אבל כשהדבקנו את הפרצוף ראינו הכול. את העצים עם הריח שהיו תלויים מהמראה. את המטבעות כמו מסטיקים מפוזרים ליד הכיסא של הנהג. גם את הכיסאות הקטנים שהיו מחוברים בחגורות בטיחות למושבים האחוריים ראינו.

ג'יפ אחד היה פתוח. גילינו את זה אחרי שלחצנו על הידית של הדלת והיא נפתחה. למרות שידענו שאסור, נכנסנו פנימה וישבנו על הכיסאות הקטנים שמאחורה. התקפלנו לתוכם ואחר כך היה קשה לקום. זה היה מצחיק. כיסא ליד כיסא, החזקנו ידיים. חשבנו מה יקרה אם נרדם פה והאיש של הג'יפ ימצא אותנו רק כשיגיע לבית שלו. אבל אז קלרה בדיוק הופיעה. מה אתם עושים? היא כעסה. השתגעתם?! צאו מפה מיד! בְּלָאט!

אחר כך הגיע גם האיש של הג'יפ. היה לו שיער אפור קצוץ ואפילו שהאוטו היה שלו, הוא דווקא לא כעס. הוא אפילו המשיך לחייך ולדבר בקול רם – מה העניינים ילדים? אוהבים מכוניות, הא?? קלרה ביקשה סליחה ושלחה אותנו בחזרה לטרמפולינה.

ראינו שהיא מסתודדת עם האיש של הג'יפ. ראינו אותה משלבת את הכפות ידיים. ידענו שהיא אומרת עם השפתיים: אלה, לא יודעת מה יהיה איתם. ככה היא תמיד אומרת. ידענו שהיא מדגישה את המילים עם הידיים שלה שהיא משלבת ועם ה-ל' הזאת שלה של הרוסית: אלה – צמודים היא בטח אמרה לו, שני אלה – רק ביחד. בגלל שאת המילים שלה ברוסית אנשים לא מבינים, והמילים בעברית לא מספיקות לה, קלרה חייבת את הידיים שלה שידברו גם. קודם היא מנגבת אותן בחלוק האדום שקשור למותניים, ואחר כך היא מכניסה אצבעות של יד אחת לרווחים של השנייה ואז מהדקת. אלה – כמו תאומים סיאמיים. האצבעות שלה כמו שתי מגרפות שהסתבכו. מה לא ניסינו איתם, היא בטח נאנחת. מה לא ניסינו… בלאט. בהתחלה שמנו אותם בנפרד, ככה דמיינו אותה מספרת לאיש של הג'יפ כמו שכבר שמענו אותה פעם – את הקטן בבית של הבנים הקטנים, ואת הילדה בבית של הבנות הגדולות. אבל הקטן היה בורח אליה בלילה, וכל בוקר היינו מחזירים אותו צורח לחדר של הקטנים. אפילו עם מפתח סגרנו את הבית של הקטנים, בלאט.

האיש של הג'יפ הקשיב ועשה כן עם הראש. ניחשנו את המילים של קלרה. יכולנו לדמיין את ה-ל' שלה כמו ליקריץ' נמס ברוק שבפה שלה.

.

***

.

כשהגענו לפנימיית הכפר היינו שבע וחצי ושנתיים ושלושת־רבעי. בלילות הראשונים נשארנו ערים. כל אחד בבית קטן אחר. כל אחד עם ילדים זרים בגיל שלו. שכבנו על המיטות ופקחנו עיניים בכוח כדי לא להירדם. מתחנו את העפעפיים שלנו חזק חזק כדי לא לחלום על דברים שמבוגרים עושים לילדים. שמענו דלת חורקת וחלמנו צעדים כבדים במסדרון וזכרנו ריחות של גוף ושערות וזיעה, נמעכה לנו הבטן. לא הצלחנו להירדם.

בבוקר השלישי, אחרי שגילינו את המחבוא של המפתחות במגירה של החדר צוות, הם כבר מצאו אותנו ביחד. ישנים עמוק. מצטופפים על אותה מיטה. בלילה הבא הם החביאו את המפתח. דפקנו על הדלת. השתוללנו. נשכנו את קלרה. בכינו. קיללנו. בסוף ניצחנו.

רוב האנשים רוצים תינוק חמוד. שחור אפילו, העיקר שיהיה תינוק, שיהיה קטן. כזה שלא מבין כלום. שאפשר לעשות לו דברים בלי שידבר. שאפשר לעשות לידו דברים בלי שהוא יבין. שידע רק את מה שהגוף שלו יודע – לעשות גרעפס, לישון, לבכות, לפהק. רוב האנשים לא רוצים ילד שהוא כבר גדול, והפה שלו מלוכלך, שהוא יודע לקלל, ולנשוך, ולגנוב מפתחות ולעשות פיפי בלילה, ולפעמים גם בורח לו קקי מסריח. מה הם צריכים ילד שיודע לעשות פרצופים מפחידים, ומהפה הקטן שלו דרך השיניים המצוחצחות שלו יוצאות מילים כמו בן זונה כושלאמא שלך, לך מפה, יא בן אלף מזדיין. מה הם צריכים? הם לא.

אנחנו כבר לא תינוקות. אנחנו כבר יותר מדי. גם אחד זה קשה, אז שניים? זה אין סיכוי. ככה שמענו את קלרה נאנחת לנחום יום אחד, והבנו למה ילדים חדשים באים, ילדים ישָנים נעלמים, ורק אנחנו עדיין פה. אה, וגם אבבה שהוא בן שלוש עשרה, והתאומים לאונידוב שהם גם גדולים וגם שניים. כמונו.

בכל מקרה, כשהגענו לשמה היינו ישֵנים. נרדמנו כי היינו עייפים מכל היום כיף של ההתנדבות. וגם בגלל הנס. זה היה יותר מדי בשבילנו. תוך שנייה התעלפנו לתוך המושב האחורי של המכונית של נחום. הספקנו לראות אותו מחייך מתוך המראה כשביקש – ילדים – חגורות בטיחות, והשינה זחלה לנו על הגופים. טבענו בתוך הריפוד, הנחיריים התמלאו לנו בריח של הגוף שלנו המוכר, התמסטלנו. הבשר הרך של הבטן, השפתיים הפתוחות. חוטים של רוק טפטפו על המושב. גוף בתוך גוף, חום בתוך חום. יש שיר כזה. האמא האומנת הראשונה שרה אותו, או שזו הייתה בעצם האמא האומנת השנייה. אנחנו לא זוכרים בדיוק.

היינו ישָנים. בגלל שכבר לא היה סיכוי שמישהו ירצה אותנו, הבנו בראש כשאמרו לנו לפני שבוע, אתם הולכים לפגוש הורים. שמענו מה שאמרו – אתם רק תפגשו אותם, אתם לא חייבים. הבנו את המילים – הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול. זאת אומרת שומעים אותם, אבל המילים צפות באוויר. לא קורה לך כלום בגוף. לא קרה לנו בגוף כלום.

זה היה לפני שבוע. נחום הסיע אותנו לקניון בעיר אחרת. הוא הלך איתנו כאילו שהוא אבא ואנחנו ילדים. כאילו שאנחנו ילדים כמו אלה שרצו שם בקניון ואמרו לאמא ולאבא שלהם שיקנו להם דברים. עברנו ליד החנויות ונתנו ידיים חזק. הריח של הקניון היה נהדר. והאורות, וגם כל האנשים, והרעש.

רצינו לרחרח את הסבונים הקטנים שנראו כמו סופגניות על מגשים. רצינו להכניס אותם לפה, את הסבונים הקטנים שהיו בהם בפנים עלים ירוקים וכחולים קפואים, כמו המאובנים בחדר־טבע. רצינו לנשוך אותם. אבל נחום אמר לנו לא לגעת ולקח אותנו ישר לקומה השלישית, איפה שכולם אוכלים.

כבר מרחוק ידענו. לחצנו אחד לשני את היד כדי לסמן – הנה הם, ההורים שעוד מעט אולי יהיו לנו. הם ישבו על הספסלים של מקדונלדס. היא עם פרצוף צהוב, והוא גבוה עם גב כפוף. הם נראו עצובים, אבל כשראו אותנו חייכו. נחום הושיט יד לגב הכפוף, וגם לאישה הצהובה שחייכה אליו חיוך עצוב והסתכלה עלינו בעיניים הכחולות שלה. ילדים, הוא אמר לנו, אני אשאיר אתכם פה עכשיו, בסדר?

אחרי שהוא התרחק קצת האישה שאלה – מה בא לכם? אתם רעבים? משכנו בכתפיים. היא ניסתה שוב. הסתכלנו אחד על השני. לא היינו רעבים, כי אכלנו לפני שיצאנו, אבל זה היה מקדונלדס. לא ענינו. אני אקנה, טוב? היא חייכה, ואם לא תרצו, תיקחו בטייק אווי. הסתכלנו אחד על השני. דיברנו עם העיניים. היא ראתה את הרעב שלנו, זה היה סימן טוב, אפילו שהוא מתחבא.

האישה התרחקה ואנחנו התיישבנו מול הגבוה עם הגב הכפוף. הוא לא חייך, אבל העיניים שלו היו רכות כמו ספוג וחצי עצומות, ועייפות. הוא אמר – אתם יודעים שעד עצם היום הזה לא אכלתי במקדונלדס? אתם מאמינים? הסתכלנו אחד על השני. אנחנו כבר אכלנו! אמרנו מיד, זו כבר הפעם הרביעית שלנו!

הוא התפעל. בזכותכם גם אני אוכל היום, הוא אמר לנו, ראיתם מה זה?

זה היה מוזר. לא ידענו אם להאמין לו.

האישה הביאה מגש עם המבורגרים ועם קולה וצ'יפס והתנפלנו עליו כאילו הבטן שלנו ריקה וזה לא רק המחשבות הרעבות שלנו.

רוב הזמן היא שתקה וחייכה והייתה מבולבלת. היא טבלה את הצ'יפס שלה במיונז במקום בקטשופ. דיברנו על אוכל ועל מה אנחנו אוהבים לאכול הכי בעולם. זאת אומרת, הם שאלו ואנחנו ענינו. האבא אמר אוכָלים עם שמות מצחיקים שלא הכרנו – ממליגה ובורשט. זה הצחיק אותנו.

לאמא היו המון שאלות – בת כמה את מיטל? ואתה, בן? ואיזה מקצוע בבית ספר את אוהבת? ועם מי אתה הכי אוהב לשחק בגן? ואם יש לנו חברים. ומתי אנחנו הכי שמחים.

ענינו על הכול. אפילו שאנחנו לא אוהבים. יותר מדי אנשים שואלים אותנו כל הזמן שאלות. אבל ענינו. כי הם היו מסכנים כאלה עם הגב הכפוף והפנים הצהובים. ואחרי שסיימנו הכול, הלכנו איתם למשחקייה שליד המקדונלדס, איפה שיש מגלשות כאלה עם מזרנים ואפשר לטפס.

בהתחלה הם ישבו על ספסל ספוֹג אדום בצד והסתכלו עלינו בחיוכים העצובים שלהם, ואחר כך האבא הכפוף חלץ גם הוא את הנעליים שלו וטיפס אלינו והתגלץ' איתנו במגלשה. הוא היה האבא היחיד שעשה את זה, וזה בטח מצא חן בעיני האמא הצהובה, כי היא צחקה מאוד וקמה מהספסל והלכה יחפה לקצה של המגלשה וחיכתה לנו ותפסה אותנו כשהגענו למטה. זה היה כאילו היא מחבקת אותנו. התגלצ'נו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה היה נעים. היה לה ריח.

ילדים עמדו בתור למגלשה, אבל אנחנו דחפנו אותם כדי להתגלץ' כמה שיותר. עד שאבא אחר, נמוך ועצבני, ניגש אל הגב הכפוף וצעק. תחנכו את הילדים שלכם! היד שלו חתכה את האוויר, הוא שלח אותה קדימה כמו חרב, יש פה תור!!!

דיברנו עם העיניים. האבא הקצר חשב שהגב הכפוף הוא האבא האמיתי שלנו ושהצהובה היא האמא האמיתית שלנו. זה עשה לנו הרגשה טובה בגוף.

בדיוק כשעמדנו ללכת משם, נחום חזר והאמא והאבא שאלו אם היה לנו כיף ואם נרצה לפגוש אותם שוב. אמרנו שכן. החזקנו ידיים.

האבא אמר – בזכותכם גם אכלתי מקדונלדס וגם התגלשתי במגלשה.

האמא אמרה – ניפגש בקרוב. היה לי מאוד כיף אתכם. היא חייכה.

נחום אמר – טוב ילדים, עכשיו בחזרה הביתה.

להגיד הביתה זה כמו להגיד סמרטוט, או מאפרה, או כדור. זה סתם צלילים. אבל באותו יום הצלילים עשו לנו משהו בגוף. הביתה. זה עשה לנו משהו בגוף.

.

***

.

אחרי שאלה מהמטריקס הלכו והשאירו את הדשא שלנו בלי דוכנים ובלי טרמפולינה, נחום קרא לנו ואמר שאנחנו נוסעים לסופשבוע, ושנארוז, ושתוך שעה יוצאים, אז יאללה.

היינו ישֵנים כל הדרך. מרוב שזה נס, נרדמנו. אפילו שהיה אור בחוץ.

יש להם בית יפה. גדול ממש. עם גינה והכול וחדרים. הנה, אתם רואים? האמא הצהובה חייכה במסדרון, אתם ממש לידינו, פה החדר של מיטל וממש צמוד החדר של בן. עמדנו מאחוריה מחזיקים ידיים. דיברנו עם העיניים. שאלנו אם אנחנו יכולים לישון ביחד, והיא קצת נבהלה – בטח, ברור. סתם הכנתי לכם, אבל אתם יכולים לישון איך שאתם רגילים.

לא הלכנו למקדונלדס. למרות שקיווינו. האבא הכין קציצות. הוא שאל אם אנחנו רוצים לעזור לו לעשות את הכדורים ולשים אותם בסיר עם הרוטב האדום.

עזרנו לו. שמחנו שהכדורים יוצאים לנו יפה. רצינו שידע שאנחנו ילדים טובים. שכדאי להם אותנו.

אחר כך אכלנו את הכדורים עם פירה. ואחר כך האבא שאל אם אנחנו יודעים לעשות "פסים" בכדור. הוא שיחק פעם כדורגל בקבוצה אמיתית. זה היה נחמד.

כל פעם שהם שאלו שאלה או הציעו משהו הסתכלנו אחד על השני ודיברנו עם העיניים.

לפני השינה ראינו סרט בסלון. לשבור את הקרח. האמא שכבה על הספה ואנחנו ישבנו בצד השני. האבא נשכב לידה וחיבק אותה. זה היה מוזר. הסתכלנו גם על הסרט וגם על האמא הצהובה ועל האבא עם הגב הכפוף ששוכבים אחד לצד השני ואוכלים מהפופקורן שהם הכינו בשבילנו. העיניים שלנו זזו מצד לצד – בצד אחד אלזה שרה בטלוויזיה, ובצד שני האבא עם העיניים העייפות והאמא עם הפנים הצהובים. איך שהם צמודים על הספה. איך שהם שוכבים אחד ליד השני והפופקורן ביניהם. ואהבה.

הלכנו לישון כמו שאנחנו רגילים. בחדר אחד, על מיטה אחת צרה. צמודים. בגלל זה לא שמנו לב כשהאמא נכנסה. כי ישנו. רק פתאום שמענו אותה לוחשת – אוי, הכול פה רטוב… היא העירה אותנו בעדינות. בואו חמודים, תקומו רגע, היא ליטפה לנו את הלחיים. נעמדנו בעיניים עצומות ושמענו אותה מוציאה סדין ושמיכות חדשים מהארון. אולי אתם מפחדים לישון לבד? היא שאלה. בכל זאת בית זר… היא מלמלה כאילו לעצמה. כשהיא החליפה לנו פיג'מות העיניים שלנו נהיו חריצים, אבל לא פתחנו אותן. בכוונה. אולי אתם רוצים לישון אצלנו בחדר? אה, מה אתם אומרים?

לא אמרנו כלום.

היא הרימה את המזרן שעל המיטה. בואו איתי.

באנו איתה. מתנדנדים. דרך העיניים חריצים ראינו איך היא פורשת את המזרן הצר על הרצפה שליד המיטה הזוגית שלהם. דרך החריצים שמענו את האבא מתעורר ושואל – מה את עושה?

עזוב מאמי, תמשיך לישון. הכול בסדר. היא אמרה. היא הביאה את הכריות שלנו והשמיכות מהחדר השני ואמרה לנו – זהו. עכשיו תשכבו. אנחנו פה לידכם. אם אתם צריכים משהו – רק תגידו.

נשכבנו על המזרן. לקח לנו זמן להירדם. האבא והאמא שכבו על המיטה שלהם.

גם לה לקח זמן כי שמענו אותה לוחשת שוב – אם אתם מפחדים או משהו לא נוח לכם, אז תגידו.

צללים טיפסו על הקירות. האבא נחר קצת, האמא לא.

הקשבנו לשקט. עקבנו אחרי הצללים. נעצמו לנו העיניים.

באוויר היה ריח.

לא ידעתי אם מותר. אבל הרגשתי שכן.

קמתי מהמזרן. טיפסתי על המיטה הזוגית ונשכבתי ברווח שבין האבא לאמא. היא הייתה רכה. היו לה ציצים. שמעתי אותה נושמת.

הרמתי את השמיכה והצמדתי את המקום של הציצים שפעם יהיו לי אל הגב שלה. הקפתי לה את הבטן עם היד שלי. מיששתי. רכה. חלקה. בדיוק כמו המילה הזאת, אמא.

מי זה? היא פקחה עיניים כחולות שנצצו בחושך וסובבה את המבט שלה אליי, מיטל? זאת את?

כן, לחשתי לה בשקט והידקתי את החיבוק על הבטן שלה. כן, הסתכלתי לה דרך החריצים ישר לתוך העיניים,

אני.

 

שגית אמת, סופרת, מחזאית, מנחת סדנאות כתיבה. זוכת פרס זאב ופרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער על ספרה "השחר של גאיה" (כתר, 1999). מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים), זוכה אות "ספר הזהב" לשנת 2017.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "תרנגולות והמין האנושי", מאת אילנה רודשבסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך