תערוכה | המשכן לאמנות עין חרוד חוגג שמונים שנה בתערוכה מאוספיו

"מראָה לעולמם של מי שביקשו לברוא עולם חדש אך לא שכחו מאין באו." יניב שפירא, אוצר המשכן לאמנות, מספר על התערוכה

סימה סלונים, שבת קיצית בנוה ים, 1974

.

תערוכה לציון שמונים שנה למשכן לאמנות עין חרוד / יניב שפירא

.

התערוכה "מאוצרות המשכן לאמנות" מוצגת לציון יובל השמונים של המשכן לאמנות עין חרוד ומוקדשת לאוספים שנאצרו בו במרוצת השנים. פרישֹה מקיפה זו של האוספים מאפשרת להתחקות אחר המטרות שהציבו לעצמם חברי עין חרוד בהחלטתם להקים מוזיאון ומשמשת מראָה לעולמם של מי שביקשו לברוא עולם חדש אך לא שכחו מאין באו.

כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של "פינת אמנות" ב-7 בינואר 1938:

"ביסודה של עין־חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. […] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו" (חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין־חרוד, 1938).

כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות", שיש בו כדי להעיד על התפקיד הרוחני והחינוכי שיועד לו. ברוח זו ציין הסופר דוד מלץ, במעמד חנוכתו של מבנה הקבע של המשכן, בשמחת תורה תש"ט (1948), כי האמנות פותחת "עין ולב" לפנימיות האדם "מתוך מגע וחדירה למעמקי הנפש, מתוך ראיית האדם וחייו מצדם הפנימי"; ואילו ההיכרות עם עברו של העם היהודי משמעותית לתפיסת ההווה מתוך "קשר פנימי עמוק לדורות ישראל, לאותו עולם יהודי אשר נופל וקם, נהרס שוב ושוב ואינו נשמד לעולם".

התערוכה מחולקת לשני אגפים, ונפרשׂת בין המחצית הראשונה של המאה ה-20 לבין מחציתה השנייה וראשית המאה ה-21; בין אמנים יהודים שפעלו באירופה לבין מי שיצרו בארץ-ישראל; בין חיים ומסורת יהודית בגולה, לבין מורכבות ההוויה הישראלית. חלקה המוקדם מוקדש לאמנים שפעלו בעיקר במרכזי האמנות בפולין, גרמניה, רוסיה וצרפת, והתמקדו בתיאורים של חיי היומיום בעיירה, בפוגרומים ובמוראות השואה, כמו גם בנושאי ציור קלאסיים כדיוקן, נוף וטבע דומם. בחלקה המאוחר מוצגת אמנות ארצישראלית וישראלית המשקפת את הנושאים והמגמות שהוצגו ונאספו במשכן, ובהם החלוציות האוטופית של עין חרוד; חצר הקיבוץ; ריאליזם חברתי; המקום במבטם של אמנים עולים; פריפריה גיאוגרפית ותרבותית; תפילה ואמונה, מופשט ישראלי; פיסול קטן. בשני חלקיה מעידה התערוכה על השניוּת המאפיינת את האוסף, אך בה בעת גם על לכידוּת אורגנית סביב תמוֹת כמו "המצב האנושי", הקדושה שבחוּלין ומקומו של האדם בעולם.

 

"מאוצרות המשכן לאמנות", פתיחה: 2.9.2018, אוצר: יניב שפירא. משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד.

 

יניב שפירא הוא אוצר וחוקר של אמנות ישראלית. בוגר לימודי פילוסופיה יהודית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה מסיים את עבודת הדוקטורט שלו שעוסקת ב"ייצוגי נוף ומקום בציור הישראלי בשנות השמונים". מנהל ואוצר ראשי של המשכן לאמנות, עין חרוד.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

אדם בן לביא (פישי הגדול) חושף את הסיפור מאחורי "עוד אח אחד"

"לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה."

עוד אח אחד ירד אל הקבר 
ומאמא בוכה היא בצעקות שבר 
עוד אח אחד ירד אל הקבר 
את זעקות אבא שומעים מכל עבר 

השיר עוד אח אחד הוקלט בשנת 1996. הוא אחד משירי הדאנסהול הראשונים שהופקו בישראל ואחד השירי מחאה/פשע שכונות הראשון שנעשה נכתב והופק בישראל.

ההשראה לשיר הגיעה מביני מאן, גדול זמרי הדאנסהול, וספציפית משיר בשם Man Berry yuh ded now. השיר עוד אח אחד הוא מעין עיברות לשיר של ביני מאן (אגב ביני מאן מאד התגאה בשיר עוד אח אחד – והוא ידוע כאוהב ישראל).

הפלייבק של השיר, "רידים" (riddim), שנקרא "Mud Up" – הוא סגנון שנחשב לקלאסיקה עממית ג'מייקנית, עליו למעשה הוקלטו שירים רבים של אמנים שונים שהופקו בג'מייקה החל משנות ה80 ואילך . השיר יצא לראשונה ב1999 באוסף של לבונטיני, חברת ההפקה של קובי אוז, ובאלבום הרשמי שלי "הסנדק". בהתחלה היה הלם מהתעוזה ומזה שהשיר הופק כדאנסהול רקיד – אבל למרות ההלם השיר נגע בליבם של רבים ונחשב להמנון בקרב עבריינים ושכונות פשע.

https://www.youtube.com/watch?v=qZdAX5j5FaY

השיר נכתב לזכרו של סהר אזולאי ז"ל. סהר היה בן 21 במותו. הוא היה חבר בכנופיית פרדס כץ, שהייתה מעורבת בשנות ה-90 בסכסוך דמים רצחני עם משפחת הררי מכנופיית רמת עמידר.

בתקופה שלפני הפייסבוק, ובכלל האינטרנט (גוגל הומצאה בשנה בה נכתב השיר), התקשורת בישראל נמנעה לחלוטין מלפרסם את מה שקורה בשכונות: הפשע, והמצוקות השונות שנבעו מגזענות ופערים עדתיים בישראל.

בשנים אלה, שנות ה-90, התמקדה העיתונות בתהליך השלום עם הפלסטינים ובפיגועי הטרור (אגב תושבי פרדס כץ דרשו מהמדינה להיות מוכרים כנפגעי טרור – מלחמת הכנופייה גבתה עשרות נרצחים בנשק חם וסהר עצמו נהרג מפיצוץ מטען חבלה). כך יצא שהשיר עוד אח אחד היה שופר מחאתי ראשון מסוגו. בהרבה משיריי אני עוסק בעבריינים וזכיתי ללמד את הילדים של משפחת חדיף, ראשי כנופיית פרדס כץ, כמדריך נוער בסיכון.

בשנה שבה התפרסם השיר, שנת 1999, עיתון הארץ קבע בסיכום השנתי כי השיר הזה הוא אחד מהשירים הטובים והחשובים שנעשו פה. השיר העניק לי מעמד חברתי מיוחד בקרב משפחות פשע ושוטרים בשכונות. אני בעיקר שמח על כך שהשיר עזר להמון נערים לעזוב את הפשע.

הדרך שבה הגיעו חברי הדג נחש לשיר מלמד שלצערנו, לא הרבה השתנה. בשנת 2008 סולן הדג נחש שאנן סטריט חשב לבצע שיר קליל שלי – קאבר לסמל מיני. באותו הקיץ בוצע לינץ' איום באדם שהגן על ביתו מפני נערים שיכורים ונרצח באכזריות שזעזעה את המדינה כולה. מה שמעניין בגרסת הקאבר היא שהיא הופקה מחדש באופן שיישמע כאילו מדובר בשיר המקור, ושהגרסה המקורית שלי היא גרסת הקאבר. בהתחלה לא ממש התחברתי גם לתוספת המילים של שאנן, אך זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בגרסה להפוך ללהיט. הגרסה שלי חדה יותר בטקסט והיא רקידה ולהיטית. גרסת הדג נחש היא מלודית יותר עם מילים מפייסות יותר והופקה כשיר שקט.

לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית




גבורתם של עצורי לטרון: סיפורו של אליעזר גיל

כאשר פתח אבי גיל את חוברת ספר השירים שקיבל אביו אליעזר לפני 66 שנים, הוא גם פתח צוהר אל חייו הסוערים: המלחמות, המבצעים, המעצרים, ניסיון ההתאבדות והחברות העמוקה והמיוחדת שבין החברים לתא במחנה המעצר הבריטי בלטרון

הכורח לרוקן מגירות עמוסות בחומר ישן מזמן לעיתים מסמכים מרגשים.

כך חשתי כאשר ידי אחזו בחוברת "משירי לטרון" שאבי אליעזר ז"ל הניח במגירה לפני 66 שנה. אלה שירים שחוברו במחנה לטרון, שבו נהגו הבריטים לכלוא את לוחמי המחתרות. כותרתה של החוברת – שאותה מסרתי לאוספי הספרייה הלאומית – מספרת על האירוע שלשמו רוכזו השירים: "הכנס החגיגי הראשון של עצורי הצריפים 7,8,9 מחנה 4 לטרון… 8.6.1952".

 

חוברת השירים של עצירי לטרון
חוברת השירים של עצירי לטרון

 

לפני שאספר מעט על עלילותיו של אבי אליעזר, ומדוע נכלא בלטרון, אי אפשר שלא להתייחס לרוחם של שירי החוברת: כיסופים לחירות, געגועים למשפחה ולאישה אהובה, רוח איתנה והומור. אפילו פח השירותים שמשמש את האסירים זוכה לשיר משלו: "שיר הקרדל".

 

פתיחתו של "שיר הקרדל"

 

על כריכת החוברת מופיע המוטו מלא התקווה של העצורים: "אַךְ מָחָר עִם אוֹר הַשַּׁחַר הַזָּרוּעַ, עַל אַפְּכֶם, לֵילוֹת, אֶהְיֶה חָפְשִׁי!". שורה שנשלפה מהשיר "לילות לטרון", שחיבר לוחם האצ"ל שלמה סקולסקי בעת מעצרו.

 

דפדפו בחוברת המלאה:

 

אליעזר גיל (גולדברג) התגייס לחיל האוויר הבריטי ביולי 1940 ושירת כנהג תובלה במדבר המערבי ובמצרים. במקביל, פעל במסגרת יחידת הרכש של ההגנה, ותפקידו היה להוביל בחשאי לארץ משלוחי נשק עבור המחתרת. בתחילת 1945 העביר ישראל גלילי, בכיר ההגנה, מסר חד-משמעי ללוי אברהמי, שעמד בראש פעולות הרכש במצרים: לפנינו ימים קשים ולכן כוחות ההגנה זקוקים לתחמושת כאוויר לנשימה.

 

גלויה "מאליעזר החייל" בצבא הבריטי לאחיו הצעיר (מרס, 1941)

 

עד מהרה רוכזו בשדה תעופה עזוב באזור תעלת סואץ כ-30 טון תחמושת. אליעזר וחבריו העבירו משלוח אחד בנסיעה ארצה בהצלחה. נותרו 15 טון. אז יזמו אליעזר ושלום לוין (עוזרו של אברהמי) תוכנית נועזת, להעביר את המשלוח הבא כשהם מצטרפים לשיירה של מכוניות משא נהוגות על ידי אנגלים מחיל האוויר הבריטי, שיצאה אחת לשבוע לשדה תעופה בארץ.

בהצטרפות כזאת היה הגיון, משום ששיירות כאלה כמעט לא נבדקו. אנשי ההגנה הכינו ניירות מסע, והשיירה יצאה לדרכה מאלכסנדריה. אלא שסמוך לאבו עגילה התלקחה והתפוצצה התחמושת במשאית שאותה נהג אליעזר, ואחד הארגזים התפרק וחשף את המשלוח.

 

אליעזר גיל במדי הצבא הבריטי

אליעזר נעצר ונלקח לחקירות בקהיר שבמהלכן עבר עינויים קשים. על חקירתו הופקדו אנשי המשטרה החוקרת הבריטית (SIB). החוקרים דרשו לדעת מה מקור התחמושת ולאן היא מיועדת.

אליעזר (שכינוי החיבה שלו היה "דיב") לא פצה פה.

בהפוגות שבין סדרות העינויים ניסו החוקרים לשכנעו שישתף פעולה בדרכים שונות. הם אמרו לו שמנהיגי היישוב מתעלמים מסבלו ואינם דואגים לו. "כתוב בעיתון שהנציב העליון הזמין את בן גוריון לארוחת צהרים. בן גוריון יושב ואוכל להנאתו ואתה כאן סובל. מדוע? והרי הוא צריך לשבת במקומך, והוא אף אינו דואג לך"; הם טענו שאנשי ההגנה יהרגו אותו, לאחר שהבריטים יפיצו את השמועה שסיפר להם את כול הסודות; הם ניסו לפתות אותו בהבטחה שיקבל נתינות בריטית וג'וב קורץ מטעם האימפריה.

אליעזר שתק. המענים, שביקשו לשבור את רוחו, אף אמרו לו שאסרו את הוריו בתל אביב.

 

עלילותיו של אליעזר גולדברג מתוארות בהרחבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות (30 אפריל 1959).
עלילותיו של אליעזר גולדברג מתוארות בהרחבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות (30 אפריל 1959).

העינויים הפיזיים והנפשיים עוררו אצלו תחושת חוסר מוצא וחשש שיישבר. הוא החליט לשים קץ לחייו.

בשעת גילוח החל לחתוך את בטנו, תוך שהוא מתגבר על השומר שניסה להיאבק עמו. חבריו של השומר שהוזעקו כדי לסייע לו הצליחו להתגבר על העציר שותת הדם והוא נלקח לבית חולים צבאי. לאחר שהחלים, הועבר לכלא צבאי "רגיל" במצרים, ומשם, כעבור חודש הוטס כבול (עם עצירים ישראלים נוספים) מהליופוליס ללוד.

אליעזר הועמד למשפט צבאי ברמלה באשמת גניבת נשק והברחתו ארצה. הוא זוכה מחוסר הוכחות, וקיבל תעודת שחרור מן הצבא הבריטי שבה נאמר: "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים".

 

תעודת שחרור של אליעזר גולדברג מן הצבא הבריטי (11 אוגוסט 1945. "סיבת השחרור - שירותיו כבר אינם נחוצים...."
תעודת שחרור של אליעזר גולדברג מן הצבא הבריטי (11 אוגוסט 1945. "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים….")

 

אחר כך נלקח ללטרון כאזרח העצור לפי חוקי שעת חירום לזמן בלתי מוגבל. בפיקוד העליון של ההגנה נתקבלה החלטה לנקום ב-2 הבריטים שעינו אותו, ששמם היה ידוע. למשימה גובש צוות לוחמים. אך הבריטים, שחששו מנקמה, הקדימו והעבירו את המענים בסודיות להודו.

מנהיגי היישוב, שנעצרו בלטרון בשבת השחורה (29 ביוני 1946), שמעו על עלילותיו של העציר הוותיק אליעזר, שפעו חיבה כלפיו וטרם שחרורם ביטאו את הערכתם כאשר והעניקו לו למזכרת את ספרו של נלסון גליק, "הירדן", עם הקדשה "על חברות טובה במעצרנו המשותף" וצרפו את חתימותיהם.

 

"על חברות טובה במעצרנו המשותף". הספר שהעניקו מנהיגי הישוב לאליעזר. בחותמים: יצחק גרינבוים, דוד רמז, משה שרתוק (שרת), ברנרד (דב) יוסף, מרדכי שטנר, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי.
"על חברות טובה במעצרנו המשותף". הספר שהעניקו מנהיגי הישוב לאליעזר. בחותמים: יצחק גרינבוים, דוד רמז, משה שרתוק (שרת), ברנרד (דב) יוסף, מרדכי שטנר, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי.

 

לאחר שחרורו ממעצרו בדצמבר 1946, המשיך אליעזר לשרת בהגנה.

ערב יציאת האנגלים מהארץ השתתף במבצע גניבתם של שני טנקים בריטים – הקרומוולים – (29 ביוני, 1948) שהיו הגרעין להקמת חיל השריון. במבצע זה פיקד על חוליית האבטחה, שהובילה את הטנקים השועטים מבסיסם סמוך לשדה התעופה בחיפה, דרך ואדי מילק, ועד לנקודת המסתור שהוכנה ליד תל אביב. רצה הגורל, ולטרון – המקום שבו הבריטים עצרו את אליעזר, הוא כיום ביתו של המוזיאון לתולדות חיל השריון, המקום שבו מצאו את משכנם שני הטנקים שאליעזר היה שותף במבצע הנועז של גניבתם.

 

טנק הקרומוול במוזיאון לתולדות חיל השריון
טנק הקרומוול במוזיאון לתולדות חיל השריון

 

עם הקמת צה"ל שירת אליעזר כקצין בחיל השריון, ובמבצע סיני לחם עם חטיבה 7 שכבשה במסעה גם את אבו עגילה, המקום שבו נעצר עשור שנים קודם לכן על ידי הבריטים.

אליעזר נישא לאביבה, הצטרף כנהג ל"אגד" והיה אב לבת ולבן. הוא נפטר בתשעה באב, תש"ל (11 באוגוסט 1970), בן 48 שנים, במהלך טיפוס על הר סיני.

 

אליעזר גיל מאושר עם רעייתו אביבה

 

אליעזר גיל בשנותיו האחרונות

 

נ.ב. לקראת יום העצמאות תשפ"א-2021 יצר עימי קשר רן אברהמי והציג עצמו כבנו של מי שעמד בראש פעולות הרכש של "ההגנה" במצרים – לוי אברהמי. ביקשתי להיפגש עמו והוא נעתר בשמחה. בידיו היה ספר תנ"ך שדפיו מצהיבים כבר. הוא קיבל את הספר כמתנת בר-מצווה משלושה חבריו של אביו למחתרת שהיו עצורים בלטרון. הם גילפו על כריכת העץ של הספר את ברכתם מבית המעצר אל הנער הצעיר ר.א. והוסיפו את האות הראשונה של שמם: ג – גרשון ריטוב, ש – שלום לוין, ואבי שלי: א – אליעזר גיל. במפגשנו המרגש רן סיפר: "התנ"ך הזה הולך איתי לכל מקום".

הכריכה המגולפת של מתנת התנ"ך מלטרון

 

וידוי על מיפוי

על גיאוגרפיה ומפות באמנות ישראלית עכשווית

גל וינשטיין, Nahalal Partly Cloudy

אתחיל בווידוי קצר, יש לי משיכה למפות גיאוגרפיות. זיכרון ילדות מתוק של ספר המפות הראשון שלי, גדול הממדים, עם הכריכה הכחולה ואותיות הזהב של השם המיתולוגי, אטלס (כינוי זה ניתן על ידי הגאוגרף ושרטט המפות גרארדוס מרקטור בשנת 1570). בפני הילד שהייתי נפתח צוהר לעולם, גילויים מרתקים ושיטוטים אינסופיים בנופים הדו ממדיים של ארצות רחוקות וקרובות, מרחב של צבעים, צורות, קווים משורטטים, נקודות, שמות משונים של מקומות ישוב, נתונים הכתובים בצמצום הכרחי והכל בהישג ידי המלטפת את דפי הספר שהלכו והתבלו.

הייתי חופשי, גם כשהייתי סגור בחדרי הקטן, הייתה לי האפשרות להגיע לכל פינה נידחת בעולם, הרחק מהמציאות היומיומית.אז, כלומר בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת, האמנתי, אולי כי כך חינכו ולימדו אותי הורי ומערכת החינוך, שהמפות באטלס הן אחד הייצוגים של התפתחות העולם המודרני, סמל של עליונות המדע והתרבות, של האדם בחברה נאורה אל מול עולם ישן, נחשל וחשוך. אי לכך, גם האמנתי בתמימות של ילד, שכל המשורטט במפות וכל הנתונים הכתובים לצד המפה, על המדינות השונות, האוכלוסייה שלהן וכו', הם האמת המוחלטת שאינה ניתנת לסתירה או פרשנות אחרת מלבדם.

בחלוף השנים בשגרת מערכת החינוך הממלכתית בשנות ילדותי, הכפופה לסדר היום הממסדי, שעדיין אחז בתפישה שבניית העם היהודי השב למולדתו, כרוכה בהולדה חינוכית ותרבותית של יהודי חדש, נוצרה, לפחות אצלי, תמונת עולם דיכוטומית של נאור וחשוך, משכיל ונבער. אך ההרחבה הטבעית של מעגלי החשיפה למקורות מידע אחרים ונוספים על אלו של מערכת החינוך, שינתה את אותה משנה סדורה שממנה הייתי אמור לצמוח כיהודי חדש. העולם ההווה וההיסטוריה האנושית נחוו בעיני מורכבים הרבה יותר. הבנתי שבהתפתחות הספירלית של החברה האנושית, עומדים זה לצד זה, ניגודים והפכים, שלובים זה בזה השונות העמוקה ועם זאת הדמיון הבלתי נתפס לפעמים, של פרטים וחברות במקומות שונים ובתקופות שונות בכל הרבדים של ההתפתחות האנושית.

לראשונה ראיתי מפות עתיקות, השונות בתכלית ממפות האטלס המוכר, בחלון ראווה של חנות ספרים 'ישנים' ( אם לא נחשיב את מפות האוצר מספרי הילדות, כדוגמת אי המטמון של רוברט לואיס סטיבנסון. אבל זו כבר דרמה אחרת). חנות ספרים כזאת, אנטיקווריאט פולק (נוסד 1899) נמצאת עד היום ברח' קינג ג'ורג' 42 בתל אביב. ההתבוננות הראשונית במפות העתיקות, עוררה אצלי חוויה חדשה, שונה מאוד משיטוטי במפות האטלס. קודם כל הם צוירו ביד אמן, כך שהייתה רגישות גרפית, קומפוזיציה, צבעוניות. הופיעו דמויות, לעיתים משונות, בתים קטנים וכן הלאה. היה ברור שהמידע שמתקבל ממפות אלו אינו כזה שמאפשר, באמת להגיע ממקום למקום, אך מאפשר במקום זאת, הצצה ממשית לתוך ראשו של צייר המפות, אל תרבותו ואמונותיו, אל תחושותיו ורגשותיו כלפי המקום אותו צייר.

חשוב לציין, שאין הכתוב במאמר זה מתיימר לעשות סקירה היסטורית על התפתחות הקרטוגרפיה, מאחר ואין לכותב די ידע בנושא, אלא לתת נקודת מבט אישית של אמן, בהתייחסות ליצירתם של אמנים עכשוויים שיצירתם עוסקת באופן לעיתים ישיר ולעיתים עקיף, במיפוי גיאוגרפי כמייצג מיפוי תרבותי, פוליטי ונפשי. אין לי ספק שאותם אמנים שמאמר זה יציג, הכירו היטב הן את האטלס מימי בית הספר והן את המפות העתיקות.

נדבך נוסף להבנה שלמה יותר של האמנים ויצירותיהם, אותם אציג, הוא ההשפעה הרבה שהייתה לפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו (1926-1984) בתיאוריה הביקורתית שלו, בעיקר זו שפורסמה בספרו, הארכיאולוגיה של הידע שיצא לאור בשנת 1969 (יצא לאור בתרגום לעברית על ידי אבנר להב, בהוצאת רסלינג 2011), בו הגדיר באמצעות מושג 'השיח' את יחסי הכוחות המורכבים הנוצרים בחברה בכל רבדיה, השלטוניים, המוסדיים והאינדיבידואלים, שבמידה רבה קובעים את האופן בו הפרט בחברה חושב ופועל. תיאוריה זו מבקרת בחריפות את כל תחומי הידע והמדע מציגים עצמם כעוסקים בחקר האמת, באופן בלתי תלוי ומושפע. בתוך זה גם הקרטוגרפיה תהיה בהכרח מושפעת, גם אם באופן לא מודע, מאותו הלך הרוח או 'השיח' בשפתו של פוקו, של תקופתה.

התיאוריה של מישל פוקו, נותנת למעשה משנה תוקף לאמנים בני דורי, להתערב, לשנות ואף להרוס את המיפוי הגיאוגרפי של מקומות ספציפיים, כפי שהוא מוצג על ידי המערכות השלטוניות, הממסדיות והפרטיות. אם כי לא פחות מזה זרמים שונים בתולדות האמנות כבר תיקפו פעולות דומות, החל מראשית המאה ה- 20, זרמים כמו הדאדא ששאף לקעקע ולהרוס את ההגמוניה  הקיימת בתרבות, כמו ציור השפם על גבי הפורטרט של המונה ליזה (מרסל דושאן 1920), או ציור הדגל האמריקאי ( ג'ספר ג'ונס 1954) המשויך לזרם הפופארט.

עוד דמות שנודעה לה השפעה רבה על התפישה הביקורתית כלפי ההגמוניות, גם בתחומי המדע והמחקר, היא אדוארד סעיד (1935-2003), חוקר ספרות, פרופסור לאנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ממוצא פלסטיני, שבספרו, האוריינטליזם (1978) שכלל והרחיב את מושג 'השיח' של פוקו, על ידי ניתוח טקסטים קאנונים מכל תחומי הידע של התרבות המערבית, ביניהם, כתבי קארל מרקס (1818-1883) וספריו של גוסטב פלובר (1821-1880), על מנת לבסס את טענתו הפוליטית מעיקרה, כי השיח ההגמוני בתרבות המערבית נגוע בתפישות גזעניות ובבורות כלפי כל מה שאינו מערבי וכי יש לו השפעה מכרעת, עמוקה, אך סמויה בכל תחומי החיים של הפרט, עד כי הפרט אינו יכול להבחין בכך בעצמו, גם כשהוא כביכול מבצע מחקר מדעי נטול פניות.

כעת אביא בפניכם, סדרת יצירות של שני אמנים, שבהם זיהוי ומיפוי של מקומות גיאוגרפים שימשו אותם כמצע לחשיפה של מטענים רגשיים וביקורת תרבותית ופוליטית על מושא יצירתם. הראשון, מאיר גל (נולד ב 1956), אמן ישראלי אמריקאי, משויך לזרם האמנות המושגית, שתחילתה בראשית המאה ה – 20, עם יצירתו של מרסל דושאן, המזרקה (1917), באמצעותה מגדיר דושאן, אמנות העוסקת ברעיון כמרכזי ביצירתה ומבטל את חשיבות הצבעים, החומרים והטכניקות השונות. על פי דושאן היצירה היא תוצר של הפער בין הרעיון שבראשו של האמן לבין מימוש הרעיון. החל משנות ה- 60 של המאה הקודמת, האמנות המושגית הלכה ותפשה מקום מרכזי בעולם האמנות . על אף שמרכז חייו של מאיר גל נמצא בארצות הברית, הוא מוכר בעיקר כאמן פוליטי וביקורתי והרבה מעבודותיו עוסקות במצב התרבותי – פוליטי בישראל.

אפשר לראות במאיר גל את אחד האמנים פורצי הדרך, למה שמבקרי אמנות ותרבות בישראל,מכנים 'הגל המזרחי החדש', אמנים מתחומים שונים השמים במרכז השיח של יצירתם את עובדת היותם ממוצא מזרחי, ממקום של עצמה ורצון לשנות את ההגמוניה השלטת בכל תחומי החיים בישראל, בתרבות, בפוליטיקה וכו'. ללא ספק בעשור האחרון ישנם ביטויים מתוקשרים המנכיחים את התופעה במוזיקה הישראלית, בעולם הספרות, בעיקר בתחום השירה ובמרחב הפוליטי.

על סדרת העבודות, מחיקת המוזאונים הגדולים ( 1995/6), שהוצגה בתערוכה הקבוצתית, 'תחת מחיקה' במוזאון תל אביב בשנת 2015, כותב האמן:

"כל תצלום אוויר המצולם בישראל חייב לעבור אישור של הצנזור הצבאי. צלמי תצלומי אוויר חייבים לשלוח את הקונטקטים לצנזור הצבאי לבדיקה ביטחונית. הצנזור סוקר את תצלומי האוויר כדי לוודא שהם אינם מכילים פרטים המסגירים סודות מדינה. לאחר מכן מוחק הצנזור מהתמונות את כל האזורים אשר משמשים בסיס צבאי או שטח צבאי. כמו כן מוחק הצנזור גם מתקנים ומוסדות אחרים אשר משמשים לפעילות ביטחונית של המדינה.
כאשר הצלמים מגדילים את התמונות, הם חייבים למחוק את האזורים שהצנזור סימן כאסורים. עבירה על הוראות הצנזור הצבאי נחשבת פגיעה בביטחון המדינה, וההשלכות עלולות להיות חמורות ביותר.

המוזיאונים הגדולים בישראל התעלמו ומתעלמים עדיין מהמציאות הפוליטית שהם פועלים בה. לא רק שהם לא מגלים התנגדות או ביקורת למדינה, אלא שלרוב הם משתפים פעולה ותומכים במדיניות משרדי הממשלה והצבא. בהיותם כאלה, המוזיאונים אינם אלא שלוחה מוסווית של המנגנון המדכא של המדינה, ולכן חייבים להתייחס אליהם כאל מתקנים צבאיים. כפי שנוהגים במתקנים צבאיים רגישים המופיעים בתצלומי אוויר, גם מוזיאונים אלה יש למחוק מתצלומי אוויר, כדי שלא להסגיר את מיקומם ולא לפגוע בביטחון המדינה."

דוגמאות לשניים מהעבודות בסדרה זו (עוד על עבודותיו של מאיר גל אפשר ללמוד מהאתר הרשמי שלו: http://meirgal.squarespace.com):

Erasing the Major Museums (Ramat Gan Museum of Art) 1995
Erasing the Major Museums (Tel Aviv Museum of Art) 1995

 

השני, גל וינשטיין ( נולד ב 1970 ), פסל ואמן ישראלי שיצירותיו עושות שימוש בדימויים מההיסטוריה של החברה והתרבות בישראל.

נתחיל ביצירה – Nahalal Partly Cloudy, 2011 שהוצגה בביאנלה של פוארטו אלגרה, ברזיל 2011

פרט מהעבודה:

 

על עבודותיו בנושא העמק ונהלל של גל וינשטיין כותב יגאל צלמונה, אוצר אמנות והיסטוריון בספר, 100 שנות אמנות ישראלית (הוצאת מוזאון ישראל, ירושלים, 2010):

"עבודות מוכרות אחרות של וינשטיין עוסקות בשני אתרים חשובים מבחינת ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית: עמק יזרעאל ומושב נהלל. לשאיפה ההיסטורית של התנועה הציונית בימיה הראשונים לשלוט בטבע ולשנות סדרי עולם – להפוך את ביצות החולה ועמק יזרעאל לשדות פורחים, נלוו לא רק חשיבות פוליטית, מעשית וחינוכית אלא גם ממד קוסמי-מוסרי: הניצחון של כוחות הטוב על הרע, של הקִדמה על המחלה ואוזלת-היד, של הציוויליזציה על ההזנחה, של התרבות על הטבע הפראי, של המערב על המזרח, ואולי אף יותר מכל אלה – של היהודי החדש הפעיל והיצרני על אויבו המר ביותר מבית: היהודי הישן, יציר הגלות."

עוד הוא כותב:

"דימוי העמק “נברא” במיצב של וינשטיין מצירוף של קטעי “שטיח מקיר לקיר” – חומר סינתטי, פשוט, עממי, חסר עומק ופיוטיות, פרי היגיון תעשייתי של ייצור חסכוני, נוח להדבקה והחלפה, שעקבות הזמן  קל וחומר סימני זיכרון של חיים ממשיים לא ניכרים בפני השטח שלו. הוא גם נראה כתצרף (פאזל), וכך הופך את אחד הפרויקטים המרכזיים של הציונות למשחק ילדים גדול שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש בכל עת."

עבודה נוספת של גל וינשטיין, שמש בגבעון דום' שהוצגה בביאנלה של ונציה, 2017:

Jezreel Valley in the Dark (detail), May 2017
Polyurethane, coffee, and sugar

 

על עבודה זו כותבת האוצרת תמי כץ-פריימן, בקטלוג התערוכה:

"מיצב הרצפה שבמפלס הביניים של הביתן (חלל התווך שבין שתי הקומות, שאפשר לצפות בו מעמדת תצפית בקומה העליונה) – העובש עובר משלב הייצוג אל הממשי. כאן אלה הם נבגים אמיתיים שמתרבים בתבניות פוליאוריתן בצורת חלקי פאזל, שנמזגו לתוכם קפה שחור וסוכר (“קפה בוץ”).

עמק יזרעאל — מסמליה המובהקים של ההתיישבות הציונית החלוצית ושל אידיאל החקלאות העברית — הוא נוף מיתולוגי המעוגן בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. כאן הוא נקשר גם לדימוי מוקדם של האמן — כאשר האישי והקולקטיבי נמזגים יחדיו.

העובש שמסמן הזנחה והתכלות הוא שמעניק בעבודה ממד של זמן וחיים לדימוי האיקוני של העמק. העמק המיתולוגי של ימי הזוהר של הציונות, המותג הישראלי של נס הפרחת השממה באמצעות נפלאות החקלאות המודרנית, הפך לעמק יזרעאל בחושך — פאזל רטוב, אפל ומעופש, שאולי אפילו מפיץ מחלות."

עוד על עבודותיו של האמן גל וינשטיין, אפשר למצוא באתר הבית שלו: http://gal-weinstein.com

 

אל מול פני אלה, ניתן לטעון שאמנים עכשוויים משתמשים במפות הגאוגרפיות כדימוי מייצג אישי, לאומי, חברתי ופוליטי, לתוכם הם מוזגים תכנים רעיוניים, המוסיפים נקודת מבט החסרה במפה הגאוגרפית כפי שהיא. דרך הטיפול של אמנים אלו במשמעות הסמלית של המפה הגאוגרפית, אפשר לקבל תמונה של תהליכים ותמורות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות המתרחשים במקום הגאוגרפי המצוין במפה ואינם מקבלים ביטוי במפה. באופן זה אמנים אלו לא רק מיישמים את התאוריות של פוקו וסעיד הלכה למעשה, אלא גם יוצרים תמהיל המחבר בין תפישת העולם של יוצרי המפות העתיקות לבין מדע הקרטוגרפיה בן זמננו.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

 

כתבות נוספות

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות