וּבְעִבְרִית | שבעה שירים מאת מרגרט אטווד, בתרגום הילה אהרון בריק

הִסְתַּלְּקוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים, / וּקְחוּ אִתְּכֶם את הָעֶצֶב הַמַּשְׁמִים הַזֶּה. / אֵינְכֶם רְצוּיִים כָּאן. / שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְסַפֵּר לָנוּ / כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִפְלָאִים.

אורית אקטע הילדסהיים, ללא כותרת, שמן על פשתן, 60X40 ס"מ, 2015

.
שירים מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם" / מרגרט אטווד

מאנגלית: הילה אהרון בריק

 

לעוף בתוך הגוף שלָך

רֵאוֹתַיִךְ מִתְמַלְּאוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת,

כְּנָפַיִם שֶׁל דָּם וָרֹד, וְעַצְמוֹתַיִךְ

מִתְרוֹקְנוֹת, הוֹפְכוֹת חֲלוּלוֹת.

כְּשֶׁתִּנְשְׁמִי תַּמְרִיאִי מַעְלָה, כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

גַּם לִבֵּךְ קַל וְעָצוּם,

פּוֹעֵם בְּשִׂמְחָה צְרוּפָה, בְּהֶלְיוּם צָרוּף.

הָרוּחוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשְׁבוֹת דַּרְכֵּךְ,

אֵין דָּבָר מֵעָלַיִךְ,

עַכְשָׁיו אַתְּ רוֹאָה אֶת הָאָרֶץ כְּתַכְשִׁיט עֲגַלְגַל,

מַקְרִין סְבִיבוֹ בְּאַהֲבָה כָּחֹל־יָם.

 

זֶה קוֹרֶה לָךְ רַק בַּחֲלוֹמוֹת.

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת, לִבֵּךְ אֶגְרוֹף מִתְנוֹפֵף,

אָבָק עָדִין מַדְבִּיק אֶת הָאֲוִיר שֶׁאַתְּ נוֹשֶׁמֶת,

הַשֶּׁמֶשׁ נְחשֶׁת כְּבֵדָה שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּלַהַט

אֶל קַרְקָעִית הַקְּלִפָּה הָאוֹפְּטִימִית שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלָּךְ

זֶה תָּמִיד הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי יְרִיָּה.

אַתְּ מְנַסָּה וּמְנַסָּה לְהִתְרוֹמֵם אֲבָל אֵינֵךְ יְכוֹלָה.

.

.

שיחה

הָאִיש פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף הַדְּרוֹמִי

בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ וּבְחֻלְצָה יוֹמְיוֹמִית

עִם שְׁתֵּי נָשִׁים יְפֵהפִיּוֹת.

הוּא יַצְרָן מְכוֹנוֹת

לַעֲקִירַת צִפָּרְנַיִם,

שֶׁמְּשַׁגְּרוֹת שׁוֹקִים חַשְׁמַלִּיִּים

דֶּרֶךְ הַמֹּחַ וְאֵיבְרֵי הַמִּין.

הוּא לֹא בּוֹדֵק ולא נוֹכֵחַ,

הוּא רַק מוֹכֵר. גְּבִרְתִּי הַיְּקָרָה,

הוּא אוֹמֵר, אַתְּ לֹא מַכִּירָה

אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. הֵם לֹא מְבִינִים

שׁוּם דָּבָר אַחֵר. מָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

הִיא אָמְרָה. לָמָּה הוּא הָיָה בַּמְּסִבָּה הַזֹּאת?

.

.

ענייני נשים

הָאִשָׁה בַּמִּתְקָן הַמְּמֻסְמָר

הַנִּנְעָל סְבִיב הַמָּתְנַיִם וּבֵין

הָרַגְלַיִם, מְחוֹרָר כְּמוֹ מְסַנֶּנֶת תֵּה,

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 1.

 

הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר עִם חַלּוֹן מְרֻשָּׁת

לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ וְיָתֵד בְּאֹרֶךְ

עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים שֶׁתְּקוּעָה

לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהֵאָנֵס

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 2.

 

מֻצָּג מִסְפַּר 3 הוּא הַנַּעֲרָה הַצְּעִירָה

שֶׁמְּיַלְּדוֹת דָּחֲפוּ לַשִֹּיחִים

וְהִכְרִיחוּ לָשִׁיר בְּעוֹדָן מְגָרְדוֹת אֶת הַבָּשָׂר

שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ, וְאָז קָשְׁרוּ אֶת יְרֵכֶיהָ

עַד שֶׁפְּצָעֶיהָ הִגְלִידוּ וְהִיא נֶחְשְׁבָה לְמִי שֶׁהִבְרִיאָה.

עַכְשָׁיו תּוּכַל לְהִנָּשֵׂא.

בְּכָל לֵדָה יַחְתְּכוּ אוֹתָהּ

לִרְוָחָה וְאָז יִתְפְּרוּ.

גְּבָרִים אוֹהֲבִים נָשִׁים מְתוּחוֹת.

אִם הֵן מֵתוֹת מִזֶּה קוֹבְרִים אוֹתָן בִּזְהִירוּת.

 

הַמֻּצָּג הַבָּא שְׁכוּבָה עַל גַּבָּהּ

בְּעוֹד שְׁמוֹנִים גְּבָרִים בַּלַּיְלָה

עוֹבְרִים דַּרְכָּהּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁעָה.

הִיא מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה, מַקְשִׁיבָה

לַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת.

כָּל הַזְּמַן פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל.

אִיש אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן.

 

שִׂימוּ לֵב שֶׁהַמְּשֻׁתָּף לְכֻלָּן נִמְצָא

בֵּין הָרַגְלַיִם. הַאִם בְּשֶׁל כָּךְ

פּוֹרְצוֹת מִלְחָמוֹת?

אַדְמַת אוֹיֵב, אַדְמַת

הֶפְקֵר, חוֹדְרִים אֵלֶיהָ בַּחֲשַׁאי,

מְגֻדֶּרֶת, תּוֹפְסִים עָלֶיהָ בַּעֲלוּת אֲבָל לֹא לְגַמְרֵי,

זִירָה להִסְתַּעֲרֻיּוֹת נוֹאֲשוֹת

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, מַלְכֹּדֶת

לְמַעֲשֵׂי רֶצַח דְּבִיקִים, כִּפְפוֹת מְנַתְּחִים מִגּוּמִי

שַׁמְנוּנִיּוֹת מִדָּם, בָּשָׂר נִרְפֶּה, הַהִתְפַָּרְצוּת

שֶׁל כֹּחַ מַטְרִיד מִבִּפְנִים.

 

זֶה אֵינֶנּוּ מוּזֵאוֹן.

מִי הִמְצִיא אֶת הַמִּלָּה "אַהֲבָה"?

.

.

וריאציות על המילה "שינה"

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ בִּשְׁנָתְךָ.

זֶה כַּנִּרְאֶה לֹא יִקְרֶה.

אֲנִי רוֹצָה לִצְפּוֹת בְּךָ,

בִּשְׁנָתְךָ. הָיִיתִי רוֹצָה לִישֹׁן

אִתְּךָ, לְהִכָּנֵס

לִשְׁנָתְךָ כְּשֶׁהַגַּל שֶׁלָּהּ, חָלָק וְאָפֵל,

מַחֲלִיק מֵעַל רֹאשִׁי

 

וְלָלֶכֶת אִתְּךָ דֶּרֶךְ יַעַר הֶעָלִים הַכְּחֻלִּים־יְרֻקִּים

הַמִּזְדַּהֵר, הַסְסָנִי,

עִם הַשֶּׁמֶשׁ הַמֵּימִית וּשְׁלֹשֶׁת הַיְּרֵחִים

אֶל הַמְּעָרָה שֶׁבָּהּ תִּהְיֶה חַיָּב לָרֶדֶת

אֶל הַפַּחַד הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁלְּךָ

 

אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ אֶת עֲנַף

הַכֶּסֶף, אֶת הַפֶּרַח הַקָּטָן הַלָּבָן, אֶת הַמִּלָּה

הָאַחַת שֶׁתָּגֵן עָלֶיךָ

מִן הָאֵבֶל שֶׁבְּמֶרְכַּז

חֲלוֹמְךָ, מִן הָאֵבֶל

שֶׁבַּמֶּרְכָּז. הָיִיתִי רוֹצָה שׁוּב לַעֲקֹב

אַחֲרֶיךָ בַּמַּעֲלֶה הָאָרֹךְ שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת

וְלַהֲפֹךְ

לִסְפִינָה שֶׁתָּשִׁיט אוֹתְךָ חֲזָרָה

בִּזְהִירוּת, לֶהָבָה

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם קְעוּרוֹת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גּוּפְךָ שׁוֹכֵב

לְצִדִּי, וְאַתָּה נִכְנָס

אֵלָיו בְּקַלּוּת כְּמוֹ נְשִׁימָה פְּנִימָה

 

הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הָאֲוִיר

שֶׁמְּאַכְלֵס אוֹתְךָ לְרֶגַע אֶחָד

בִּלְבַד. הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת הַבִּלְתִּי מֻרְגָּשׁ

וְהַהֶכְרֵחִי.

.

.

הרגע

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ,

אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז חֶדֶר מִשֶּׁלָּךְ,

בַּיִת, שְׁנֵי דּוּנָמִים, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, אֶרֶץ,

סוֹף־סוֹף יוֹדַעַת אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן

וְאוֹמֶרֶת: "זֶה שֶׁלִּי",

 

הוּא הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הָעֵצִים מְסִירִים

מֵעַל גּוּפֵךְ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת,

הַצִּפֳּרִים מְשִׁיבוֹת לְעַצְמָן אֶת שְׂפָתָן

הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וְקוֹרְסִים,

הָאֲוִיר נָסוֹג מִמֵּךְ כְּמוֹ גַּל

וְאֵינֵךְ יְכוֹלָה לִנְשֹׁם.

 

"לֹא", הֵם לוֹחֲשִׁים. "אֵין לָךְ כְּלוּם.

הָיִית אוֹרַחַת, פַּעַם אַחַר פַּעַם

טִפַּסְתְּ עַל הַגִּבְעָה, הֵנַפְתְּ אֶת הַדֶּגֶל, הִצְהַרְתְּ.

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּיַּכְנוּ לָךְ.

מֵעוֹלָם לֹא מָצָאת אוֹתָנוּ.

זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ".

.

.

לקונן על חתולים

אֲנַחְנוּ נַעֲשִׂים רַגְשָׁנִיִּים מִדַּי

לְגַבֵּי בַּעֲלֵי חַיִּים מֵתִים.

אֲנַחְנוּ נִהְיִים בַּכְיָנִים.

אֲבָל רַק כְּלַפֵּי אֵלֶּה עִם הַפַּרְוָה,

רַק לְאֵלֶּה הַדּוֹמִים לָנוּ,

לְפָחוֹת קְצָת.

 

אֵלֶּה עִם הָעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת,

עֵינַיִם הַפּוֹנוֹת לְפָנִים.

אֵלֶּה עִם הָאַף הַקָּטֹן

אוֹ הַמַּקּוֹר צְנוּעַ הַמִּדּוֹת.

 

אִישׁ לֹא יְקוֹנֵן עַל עַכָּבִישׁ

אוֹ עַל עַקְרָב.

תּוֹלְעֵי מֵעַיִם אֵינָן זוֹכוֹת לִיְבָבוֹת.

גַּם לֹא דָּגִים.

גּוּרֵי כֶּלֶב יָם עוֹשִׂים לָנוּ אֶת זֶה,

וּכְלָבִים, יַנְשׁוּפִים לִפְעָמִים.

חֲתוּלִים כִּמְעַט תָּמִיד.

 

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ יְלָדִים מֵתִים?

מָה אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁהֵם חֵלֶק מֵאִתָּנוּ?

נֶפֶשׁ הַחַיָּה

חֲפוּנָה אֵי־שָׁם לְיַד הַלֵּב,

מְבֻלְבֶּלֶת וְרוֹחֶשֶׁת אֵמוּן,

חִיּוּנִית וְיוֹצֵאת לְשַׁחֵר,

אַלִּימָה כְּנֶגֶד צוּרוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁל חַיִּים,

וּשְׂמֵחָה רֹב הַזְּמַן

וְטִפְּשָׁה גַּם?

(לָמָּה כִּמְעַט תָּמִיד חֲתוּלִים? לָמָּה חֲתוּלִים מֵתִים

סוֹחֲטִים כָּאֵלֶּה דְּמָעוֹת נִלְעָגוֹת?

מַדּוּעַ הָאֵבֶל כֹּה כָּבֵד?

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים

לִרְאוֹת בַּחֲשֵׁכָה בִּלְעֲדֵיהֶם?

מִפְּנֵי שֶׁקַּר לָנוּ

בְּלִי הַפַּרְוָה שֶׁלָּהֶם? מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְנוּ

אֶת הָעוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁאֲנַחְנוּ מֵיטִיבִים לְהַסְתִּיר,

זֶה שֶׁהָיִינוּ עוֹטִים

כְּשֶׁרָצִינוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים,

כְּשֶׁרָצִינוּ לַהֲרֹג דְּבָרִים

בְּלִי נִיד עַפְעַף,

כְּשֶׁרָצִינוּ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמִּשְׁקָל הַכָּבֵד הַסָּמִיךְ

שֶׁל הֱיוֹת אָדָם?)

.

.

המשוררים בשלהם

הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

קָשֶׁה לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

וֶאֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ מִי שֶׁנִּסּוּ.

אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים עַל פְּנֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ,

עוֹמְדִים שָׁם עִם קְעָרוֹת שֶׁל מְקַבְּצֵי נְדָבוֹת,

תַּחְפֹּשֶׂת מִימֵי קֶדֶם.

אֵין בָּהֶן דָּבָר עַכְשָׁיו

פְּרַט לִזְבוּבִים מְיֻבָּשִׁים וּמַטְבְּעוֹת פְּגוּמִים.

הֵם בּוֹהִים לְפָנִים.

הֵם מֵתִים אוֹ מָה?

וּבְכָל זֹאת לְמַרְבֵּה הָרֹגֶז

הֵם נִרְאִים כְּיוֹדְעִים יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

 

יוֹתֵר מָה?

מָה הֵם מִתְיַמְּרִים לָדַעַת?

תִּפְלְטוּ אֶת זֶה כְּבָר, אֲנַחְנוּ מְסַנְּנִים כְּלַפֵּיהֶם.

דַּבְּרוּ בְּרוּרוֹת!

אִם תְּחַפְּשׂוּ תְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה

הֵם יַעֲמִידוּ פְּנֵי מְשֻׁגָּעִים,

אוֹ שִׁכּוֹרִים, אוֹ עֲנִיִּים.

זֶה מִכְּבָר

הֵם עוֹטִים אֶת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הָאֵלֶּה,

אֶת הַסְּוֶדֶרִים הַשְּׁחֹרִים, בְּלוּיֵי הַסְּחָבוֹת,

ועַכְשָׁיו אֵינָם יְכוֹלִים לְהָסִיר אוֹתָם.

וְיֵשׁ לָהֶם בְּעָיוֹת שִׁנַּיִם.

זוֹ אַחַת הַצָּרוֹת שֶׁלָּהֶם.

לֹא הָיָה מַזִּיק לָהֶם טִפּוּל דֶּנְטָלִי.

 

יֵשׁ לָהֶם גַּם בְּעָיוֹת עִם הַכְּנָפַיִם.

לָאַחֲרוֹנָה הֵם לֹא מְסַפְּקִים אֶת הַסְּחוֹרָה

בְּמַחְלֶקֶת הַתְּעוּפָה.

לֹא עוֹד דְּאִיָּה וְלֹא זֹהַר,

לֹא עוֹד תִּמְרוּנִים בַּשָּׁמַיִם.

עַל מָה מְשַׁלְּמִים לָהֶם לַעֲזָאזֵל?

(אִם מְשַׁלְּמִים לָהֶם).

הֵם לֹא מַצְלִיחִים לְהִתְרוֹמֵם מֵהַקַּרְקַע,

הֵם וְנוֹצוֹתֵיהֶם הַמְּרֻפָּשׁוֹת.

אִם הֵם עָפִים זֶה כְּלַפֵּי לְמַטָּה,

אֶל הָאֲדָמָה הַלַּחָה הָאֲפֹרָה.

 

הִסְתַּלְּקוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים,

וּקְחוּ אִתְּכֶם את הָעֶצֶב הַמַּשְׁמִים הַזֶּה.

אֵינְכֶם רְצוּיִים כָּאן.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְסַפֵּר לָנוּ

כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִפְלָאִים.

אוֹ אֵיךְ אַהֲבָה הִיא תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה:

זֶה תָּמִיד מָצָא חֵן בְּעֵינֵינוּ.

שְׁכַחְתֶּם אֵיךְ לְלַקֵּק לָנוּ.

אֵיפֹה כָּל הַשֵּׂכֶל שֶׁלָּכֶם, אֵיפֹה כָּל הַקֶּסֶם.

 

אֲבָל הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשֶׁלָּהֶם.

מָה הֵם בְּלִי הַהִתְעַקְּשׁוּת.

לא יְכוֹלִים לָשִׁיר, לא יְכוֹלִים לָעוּף.

רַק מְקַפְּצִים וּמְקַרְקְרִים

וְנֶחְבָּטִים כְּנֶגֶד הָאֲוִיר

כְּאִלּוּ הָיוּ בְּתוֹךְ כְּלוּב

וּמְסַפְּרִים אֶת הַבְּדִיחָה הַמְּשֻׁנָּה הַחֲבוּטָה.

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתָם הֵם אוֹמְרִים

שֶׁהֵם מְדַבְּרִים רַק עַל מָה שֶׁהֵם חַיָּבִים.

אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזוֹ יָמְרָנוּת.

 

אֲבָל הֵם יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

הֵם בֶּאֱמֶת יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ.

מַשֶּׁהוּ שֶׁהֵם לוֹחֲשִׁים,

שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

עַל סֶקְס?

עַל אָבָק?

עַל אַהֲבָה?

.

מרגרט אטווד, מתוך המבחר "אלה ידַי, זה העולם", שיראה אור בקרוב בהוצאת לוקוס.
מאנגלית: הילה אהרון בריק. עריכה: טל ניצן. 

.

מרגרט אטווד (1939, אוטווה, קנדה), מן הדמויות המרכזיות בספרות העולמית העכשווית, היא סופרת, מסאית ומשוררת, ופעילה פמיניסטית וסביבתית. כתבה למעלה משבעים ספרים, בהם רומנים, סיפורים קצרים, ספרי מסות ועיון, ספרי ילדים, תסריטים, מחזה, קומיקס ועוד. חלקם תורגמו לעברית. אחדים מספריה עובדו לסדרות טלוויזיה, המפורסמת בהן היא "סיפורה של שפחה". ספרה הראשון, שפורסם כשהייתה בת תשע־עשרה, היה ספר שירה. מאז ראו אור שישה־עשר ספרי שירה ומבחרי שירה פרי עטה. אטווד זכתה בפרסים ותוארי כבוד בינלאומיים רבים, ביניהם  פרס בוּקר על ספרה "המתנקש העיוור" (2000), פרס דן דוד  בתחום הספרות (2011), פרס ארתור סי. קלארק פעמיים (1987, 2015), אות אבירת מסדר האמנויות של צרפת (1994) ושלל תוארי כבוד מאוניברסטאות בקנדה, בארצות הברית ובאירופה. שמה מוזכר תדיר בין המועמדים לפרס נובל בתחום הספרות.
.
הילה אהרון בריק, (1976, תל אביב), כותבת, עורכת, מתרגמת, מורה. ספר שיריה "תיקונים קטנים" ראה אור ב-2012 בהוצאת אבן חושן וקסת.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירה אמריקאית וכורדית בתרגום ראשון לעברית

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | פואמה מתוך "דג המחשבה", ספר שירה ראשון מאת הילית חמו־מאיר

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. / אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

פתח לי חלון / הילית חמו־מאיר

.

"והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:
 אני יוצאת למלחמה.
 ואחר כך נרדמה."
דליה רביקוביץ

.

1. אשנב

אֲנִי חַיֶּבֶת לִפְרֹץ אֶת הַקִּיר. הַשּׁוֹמֵר מַנִּיחַ לִי פֶּתַח צַר בִּלְבַד. רַק הַצֵּל שֶׁלִּי יוּכַל לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַשּׁוֹמֵר "פְּתַח לִי פֶּתַח." אֲנִי צְרִיכָה חַלּוֹן שֶׁיִּמְשֹׁךְ פְּנִימָה אוֹר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי. חַלּוֹן שֶׂכְּשֶׁאַבִּיט דַּרְכּוֹ יְקַבֵּל אֶת פָּנַי הִדְהוּד. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת פְּנִימָה כַּעֲטַלֵּף זָעִיר וְשָׁחֹר – תְּלוּיָה בְּהֶחְזֵר הַתֶּדֶר הַקּוֹלִי שֶׁל הָאוֹר כְּדֵי לִמְצֹא אֶת מְקוֹמִי.

הַסִּימֶטְרִיָּה לֹא חֲשׁוּבָה. שֶׁיִּהְיֶה עָגֹל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶשְׁנָב צַר. "עֲשֵׂה רַק זֹאת: פְּתַח לִי חַלּוֹן." הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֶצְבַּע וְקָטָן יוֹתֵר מִמִּשְׁאָלָה. עָלָיו לִהְיוֹת בְּגֹדֶל חֲלוֹם בֵּינוֹנִי. רַק כָּךְ אוּכַל לְפַעְנֵחַ אֶת הַחֻקִּיּוּת. רַק כָּךְ אֶמְצָא אוּלַי אֶת הָאִינְדֶּקְס שֶׁיַּנְחֶה אֶת הַסַּפְרָנִיּוֹת בִּמְלֶאכֶת הַמִּיּוּן.

"שׁוֹמֵר, בְּבַקָּשָׁה, פְּתַח לִי חַלּוֹן." חַלּוֹן תְּמִידִי. גַּם אִם יִהְיֶה מְעֻנָּן, לֹא אֶתְלוֹנֵן, וְאִם יַחְדֹּר דַּרְכּוֹ גֶּשֶׁם לֹא אֶתְנַעֵר. גַּם הַלַּיְלָה מֻזְמָן לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ – הוּא בְּלָאו־הָכֵי לֹא יִהְיֶה אָפֵל כְּמוֹ הַחֶדֶר הַזֶּה בִּלְעָדָיו.

אֲנִי נִתְקֶלֶת בַּקִּירוֹת. "שִׂים בּוֹ זְכוּכִית אִם תִּרְצֶה", לֹא הָאֲוִיר הוּא הֶחָשׁוּב, רַק הַמַּרְאֶה הַנִּשְׁקָף. "פְּתַח לִי חַלּוֹן," אַרְבָּעָה קִירוֹת לָעוֹלָם

וּבְאֶחָד מֵהֶם חֹר, אֶשְׁנָב הֲצָצָה אֶל תֵּבָה שְׁחֹרָה. אָז אֵדַע מָה הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן לְכָל אוֹצָר בְּתוֹכָהּ.

.

2. המבוך

אוֹתָם וְרָדִים שֶׁהָפְכוּ לְמַיִם, אֵדַע פִּתְאֹם מֵאַיִן בָּאוּ. אוֹתָן עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה, אֶלְמַד כָּל אֶחָד מִשְּׁמוֹתֵיהֶן. דָּמָן הַכָּחֹל שֶׁל מַלְכוֹת עָבָר אַדִּירוֹת יִזְרֹם לְפֶתַע בְּעוֹרְקֵי הֶעָלִים. הֵם יָנוּחוּ יְרֻקִּים עַל קַעֲרַת הַמַּיִם שֶׁל הַיִּדְּעוֹנִי וִיחַכּוּ שֶׁיִּקְרָא בָּהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַסּוֹדִיִּים לְנוֹכְחוּתָן. אֲבָל הַכֹּל סָתוּם.

"תֵּן לִי חֲרִיר," אֲנִי תּוֹבַעת. קָטָן יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֲבָל גָּדוֹל מִתְּחוּמָהּ שֶׁל עַיִן אַחַת, סַרְגֵּל הַמִּדָּה הוּא פְּנֵי תִּינוֹק שְׁמַנְמַן.

עַכְשָׁו כְּשֶׁכְּבָר הֵעַזְתִּי לְדַבֵּר, שְׁתִיקָה שׁוּב אֵינָהּ בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן. מִי הַקָּטָן שֶׁלֹּא הֵעֵז? זוּזוּ לַצְּדָדִים וְקַבְּלוּ אֶת הַדִּין. אֲנִי מַמְתִּינָה, אַךְ אֵינִי זוֹכָה לִתְשׁוּבָה.

טֵרוּף שָׁלֵם וּבְתוֹכוֹ, בְּעֵינוֹ, עוֹמֶדֶת יַלְדָּה שֶׁרְצוֹנָהּ יָחֵף. גְּרֶטְל בְּלִי  פֵּרוּרִים וּבְיָדָהּ סַל מָלֵא בֵּיצֵי־חֲלוֹם זְהֻבּוֹת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם הִיא קַיֶּמֶת, אִם הִצְלִיחָה לַחֲרֹץ אֶת עַצְמָהּ אֶל הַנְּיָר וּמִמֶּנּוּ – כְּשִׁיר – אֶל הַתּוֹדָעָה.

עוֹרְבִים שְׁחֹרִים עוֹמְדִים עַל כְּתֵפֶיהָ וְלוֹחֲשִׁים בְּאָזְנָהּ סִפּוּרֵי בַּלָּהוֹת. חֲלוֹם אֶחָד גּוֹרֵם לָהּ לָחוּג עַל מְקוֹמָהּ וּלְהִסְתַּחְרֵר. הַבִּלְבּוּל מֵנִיעַ אוֹתָהּ אַךְ גַּם מְשַׁתֵּק. בְּכִי לֹא יַעֲזֹר פֹּה. עֵינַיִם אֲפֹרוֹת כְּתַחְתִּית עֵירֻמָּה שֶׁל סִיר רֵיק וּבְתוֹכוֹ רָעָב. עַל לְחָיֶיהָ נְמָשִׁים, אוֹ שֶׁמָּא דְּמָעוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ.

שְׂעָרָהּ הַחוּם־עַכְבָּרִי דָּהוּי וְכָבוּי. אֵשׁ לֹא תִּפְרֹץ כָּאן, רַק מַיִם יְכוֹלִים. לִפְעָמִים הִיא חוֹשֶׁבֶת: זֶה יָכוֹל רַק לְהַזִּיק. בַּחשֶׁךְ, כַּף יָד קְטַנָּה בְּתוֹךְ יָדָהּ מַזְכִּירָה לָהּ אֶת הָאֹמֶץ שֶׁל מַחַט – לְהִכָּנֵס.

גְּרֶטְל צוֹלַעַת וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה אֹרֶךְ הַחוּט שֶׁעָלֶיהָ לִטְווֹת, וְאֵין לָהּ מֻשָּׂג מַה תִּהְיֶה דֻּגְמַת הַשָּׁטִיחַ. הִיא מְנַסָּה לִשְׁמֹר עַל אֲחִידוּת הַחֹמֶר, עַל אֲרִיג לְלֹא חֹרִים, אֲבָל הַחוּט עַצְמוֹ פָּרוּם. דָּבָר לֹא יוּכַל לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן  הַמָּבוֹךְ הַזֶּה, גַּם לֹא אָרִיאַדְנֶה.

.

3. שתי וערב

"אָרִיאַדְנֶה" הִיא קוֹרֵאת, וְהַקִּירוֹת מְהַדְהֲדִים. שְׁתִיקָה לֹא תַּסִּיעַ אוֹתָהּ לִמְקוֹם חֶפְצָהּ, אַךְ גַּם לֹא צְעָקָה. קוֹל שָׁקֵט וּבוֹטֵחַ מְדַבֵּר בְּרֹאשָׁהּ: "לְכִי אַחֲרַי, שְׁתִי וָעֵרֶב, מִשְׁפָּט אַחַר מִשְׁפָּט."

הִיא לְהוּטָה לְנַסּוֹת. הִיא מְמַצְמֶצֶת. הִיא נִרְדְּמָה.

.

4. ערסל קורי עכביש

אֲנִי חוֹלֶמֶת. בַּחֲלוֹמִי אֲנִי חַיָּה חַיִּים אֲחֵרִים. שָׁם אֲנִי קַלָּה וְעָפָה בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה. זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים. לִפְעָמִים אֲנִי חַסְרַת־מִשְׁקָל כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁהָאָטוֹמִים שֶׁלִּי מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי כָּל הָעוֹלָם. אֲנִי מַרְגִּישָׁה חֻלְשָׁה. הַפַּחַד אוֹרֵב לִי. הַכֹּל מְסֻדָּר סְבִיבִי, וּבְכָל זֹאת כַּלְבֵי פֶּרֶא מְרַחֲפִים בִּגְבוּל תּוֹדַעְתִּי. אֲנִי שׁוֹמַעַת תִּקְתּוּק שָׁעוֹן שֶׁמְּלַוֶּה אֶת כָּל מַעֲשַׂי. לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ אוֹמֵר בְּקוֹל רָם אֶת תְּנוּעוֹתַי. עַל צֵלַע הָהָר מְטַפְּסִים שְׁלשָׁה: אַבָּא, אִמָּא וְיַלְדָּה שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדָה. מַסָּע בַּזְּמַן עַל הַר הַזִּכָּרוֹן.

אֲנִי נָחָה בְּעַרְסַל קוּרֵי עַכָּבִישׁ, כָּל כָּךְ קַלָּה אֲנִי. מְנַמְנֶמֶת כְּנוֹצָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ בְּדַרְכִּי מַטָּה. אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי – אֲנִי בִּטְנַת מֶשִׁי וְרֻדָּה שֶׁל מְעִיל מְהֻדָּר. מִתּוֹךְ הַחֲזָרָה נוֹצֶרֶת מַשְׁמָעוּת. עֳגָנִים קְטַנִּים נִרְתָּמִים לַתּוֹדָעָה. נוֹצֶרֶת הִתְקַשְּׁרוּת. עֳגָנִים מַכְתִּיבִים סְפִינָה, סְפִינָה מַכְתִּיבָה הַפְלָגָה, וּבְתוֹךְ הַקִּרְקוּעַ נוֹצָר מַסָּע.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁקוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיִּמְנְעוּ מִמֶּנִּי לָעוּף. אַגָּסִים בְּיַיִן הֵם מַתְכּוֹן בָּדוּק לִמְנִיעַת אָבְדָן. יֵשׁ מַאֲכָלִים שֶׁאוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לָאֲדָמָה. עוֹפֶרֶת תִּמְשֹׁךְ אוֹתִי עַד לְמֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ. שְׁמוֹנָה יָמִים אֲנִי עוֹבֶרֶת בַּחֲלוֹם. קָמָה בַּבֹּקֶר, וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן בַּלַּיְלָה. חַיִּים שְׁלֵמִים אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר כָּךְ, אִם יֵשׁ דֵּי פַּחַד.

מִלִּים קְטַנּוֹת עוֹשׂוֹת אֶת דַּרְכָּן כְּמוֹ נְמָלִים עַל הָרָהִיטִים וְהָרִצְפָּה וּמְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָן בִּשְׁלֵמוּת. הֵן מַגִּיעוֹת לִכְלִי עִם מַיִם וּנְמַסּוֹת לְמַהוּתָן. יֵשׁ לְהִזָּהֵר לֹא לִשְׁתּוֹת אֶת הַמִּלָּה 'מַר' אוֹ אֶת שְׁמֵךְ שֶׁלָּךְ: הַמַּיִם אָז אֵינָם זוֹרְמִים הֵיטֵב בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט. אֲבָל פַּעַם שָׁתִיתִי 'חָמוּץ' וּ'מַרְאָה' יַחַד, וְהָיָה בָּהֶם טַעַם חָדָשׁ, יְרַקְרַק וְעָדִין, וּכְשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּזֶה, זֶה עֲדַיִן מְדַגְדֵּג.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת עַל רִצְפָּה קָרָה. אֵיךְ יָשַׁנְתִּי כָּךְ בִּכְלָל. "שׁוֹמֵר," אֲנִי קוֹרֵאת. "הַחַלּוֹן צַר." הַחַלּוֹן קָצַר מִלְּהָכִיל אֶת הַיְרִיעָה. לֹא אוּכַל לְהַפְרִיחַ מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי. אֲנִי רוֹצָה חַלּוֹן גָּדוֹל יוֹתֵר.

"שׁוֹמֵר," אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "פְּתַח לִי חַלּוֹן גָּדוֹל." אֲנִי לֹא רוֹצָה לָעוּף     דַּרְכּוֹ, רַק לְהַבִּיט. חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה רָחָב וְגָבֹהַּ, וְשֶׁיַּתְחִיל בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם. וְשֶׁיָּכִיל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר שָׁמַיִם, וְאוּלַי גַּם שְׁנַיִם־שְׁלשָׁה עֵצִים (אוֹ לְפָחוֹת עָלִים). הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת שֶׁעָלִים אֵינָם מִתְקַיְּמִים בְּלִי גֶּזַע, אֲבָל מִי כָּמוֹנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְשׁוֹבֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם בְּלִי מִבְנֶה תּוֹמֵךְ. הִזָּהֵר מִטָּעוּיוֹת בִּצְבָעִים, הַתְּכֵלֶת צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ מַדֵּי בֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן שֶׁלִּי – בַּצֶּבַע הַמְדֻיָּק שֶׁל אֻמְלָלוּת שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.

שְׁמֵי סַגְרִיר לָרֹב לֹא יִצְלְחוּ לְחַלּוֹן כָּזֶה. אִם כִּי גֶּשֶׁם עָשׂוּי לְהָעִיר רִגּוּשׁ מֵלַנְכּוֹלִי שֶׁיַּעֲנִיק לַלֵּב מְעַט הִתְרַחֲבוּת. יוֹם חַמְסִין בְּפָּרִיז. רֶגַע דַּק שֶׁל הִמָּלְטוּת דֶּרֶךְ חַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל שְׁמֵי־אֶפְשָׁרוּיוֹת. רֶגַע דַּק שֶׁל אשֶׁר. פַּעֲמוֹנִים דַּקִּים פּוֹתְחִים דְּלָתוֹת וְעוֹד דְּלָתוֹת אֶל נֵצַח רִגְעִי. אֶפְשָׁר לָמוּת בְּרֶגַע כָּזֶה. מִי רוֹצֶה.

אֲפִלּוּ הוּא אוֹ הַשּׁוֹעֶרֶת חֲמוּצַת הַפָּנִים לֹא יוּכְלוּ לֶאֱחֹז בְּלִבִּי הַנּוֹסֵק.

.

5. מרוב רעב

אֲנִי רוֹקַעַת בְּרַגְלִי, הָרִצְפָּה בַּמִּגְדָּל רוֹעֶדֶת. אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וְשֶׁבַע צִפֳּרִים נְדִירוֹת חוֹלְפוֹת לְיַד הַצֹּהַר, הֵן כְּחֻלּוֹת בְּמִדָּה בִּלְתִּי מְצוּיָה וְלִבָּן פּוֹעֵם בִּמְהִירוּת בְּתוֹךְ צֹהַר חָזָן הַקָּטָן. יֵשׁ חָרִיץ בַּקִּיר מֵהָרִצְפָּה עַד הַתִּקְרָה, אוּלַי חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים רָחְבּוֹ. אַף אַחַת מֵהַצִּפֳּרִים לֹא תִּכָּנֵס מִשָּׁם. כָּחֹל לֹא עוֹבֵר בְּרֹחַב צַר כָּזֶה. אוּלַי רַק צָהֹב יָכוֹל.

הָאֲוִיר רַךְ. אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת הַלֶּחִי לִמְנוּחָה, לְלִטּוּף מָתוֹק. הָאֲוִיר מְנַשֵּׁק אוֹתִי. רַק הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ. הוּא מְדֻיָּק כְּמוֹ סַכִּין כִירוּרְגִית.

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה אֵינָן יוֹדְעוֹת לְאֵיזֶה כִּוּוּן לְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ. הֵן עוֹמְדוֹת בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶן הָעֲדִינוֹת בְּתוֹר אָרֹךְ שֶׁכֻּלּוֹ הֵן. רַגְלֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת עַל סַף הַדֶּלֶת שָׁעוֹת, וְעַל שִׂפְתֵיהֶן שְׁאֵלָה. טִפָּה אַחַת לֹא תִּשָּׁפֵךְ מֵהַכּוֹס הַמְּלֵאָה שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת, אַחַת אַחַת, כֻּלָּן. הֵן כִּמְעַט וְלֹא נוֹשְׁמוֹת מֵרֹב רִכּוּז בַּשְּׁאֵלָה. אֵין לָהּ נִמְעָן, גַּם לֹא הַדֶּלֶת.

מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי עֲלוּלָה לְהַמְתִּין לָהֶן רֶשֶׁת צִפֳּרִים, אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ, הַשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים. הַבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר בִּכְלוּב הַזָּהָב מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, גַּם אִם הִיא מְסִבָּה סֵבֶל. אַךְ לְעִתִּים חוֹצָה נְמִיָּה תּוֹעָה אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ שֶׁל אַחַת וּמְעִזָּה לוֹמַר: "אֵין לַסֵּבֶל מַשְׁמָעוּת, הוּא קַיָּם רַק לְמַעַן עַצְמוֹ. אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת. לְכִי." רִפְרוּף כָּנָף, עִפְעוּף. עַלְמָה צִפּוֹרִית אַחַת אָחֲזָה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ וּפָרְחָה לָהּ.

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, רֶשֶׁת דִּמְיוֹנָן, רֶשֶׁת הָאֶפְשָׁרוּת. מִקָּרוֹב הִיא לֹא מַפְחִידָה. הַחֹרִים גְּדוֹלִים וְאֶפְשָׁר לִסְרֹג מֵהֶם בְּגָדִים וְנַעֲלַיִם. הִיא פּוֹעֶרֶת פֶּה כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁרַק אֶת עַצְמָהּ תּוּכַל לִבְלֹעַ. הִיא אֲפִלּוּ מַצְחִיקָה אִם מַבִּיטִים מִקָּרוֹב בַּשִּׁנַּיִם הַקְּטַנּוֹת. הֵן עוֹלוֹת זוֹ עַל זוֹ מֵרֹב לְהִיטוּת לִהְיוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מֵרֹב רָעָב.

.

הילית חמו־מאיר, "דג המחשבה", מודן הוצאה לאור, 2017.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

יצאנו מהים, השמש קופחת ומייבשת אותנו תוך דקה בדיוק. ועכשיו הגיע הזמן לפינוק האמיתי: קרטיב! או שזה בעצם ארטיק? רגע, אז מה זה שלגון?

הספרייה הלאומית ילדה אוכלת קרטיב. צולם על ידי: רודי ויסנשטין, 1957. כל הזכויות שמורות ל"פרי-אור" הצלמניה The PhotoHouse

"היום כל שלגון נקרא ארטיק, אבל זהו בעינינו חילול הקודש ממש כשאנחנו נזכרים בעונג אדיר בארטיק המקורי האמיתי והראשוני כל כך, שפרץ אל עולמנו מוכה הצנע בטעם אדיר של מתק ורכות. בזהירות היינו מקלפים את עטיפת נייר הכסף הצבעונית כדי שלא נפגום בחפזוננו בציפוי הדק של השוקולד – אמא'לה! שוקולד אמיתי! …

("איפה היינו ומה עשינו", אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, כתר 1996)

 

הסיפורים מאחורי השירים, הסיפורים, הספרים וכל הדברים שאתם אוהבים בתרבות הישראלית מחכים לכם גם בקבוצה שלנו הסיפור מאחורי

 

היום גם יש ארטיקים במשך כל השנה, אבל היו ימים שבהם היינו מחכים במיוחד לקיץ, לחופש הגדול, לעונת הארטיקים. זוכרים? ובכלל, מאיפה הגיע אלינו הארטיק העברי?

מבלגיה. ב-1952, קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – מהמילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא.

 

"זהו ארטיק האמיתי" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"היו שניים, וניל-שוקולד ושוקולד-שוקולד", מספרת לנו הגולשת ענת אידלסון. "ציפוי השוקולד שלו היה מעדן. באותה תקופה ייצרו קרטיב תאומים (אחד שהוא שניים)." קראו לזה 'ארטיק שני מקלות' ואפשר היה לחצות אותו באמצע, ולהגיש חצי לחבר טוב או לאהובה, וללקק יחדיו בחדווה.

 

"מחידושי ארטיק" אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון – עם שי"ן בחיריק ולמ"ד בשווא, אולי בגלל הדמיון למילה הצרפתית לארטיק – גְלָסוֹן (קרחון). הלשון המדוברת הפכה את החיריק לפתח.
שנה לאחר מכן הוקמה חברה מתחרה, שחיפשה שם דומה ובחרה ב"קרטיב", שילוב של "קר" ו"טיב". עוד שנה עברה והחברות התאחדו, לשמחת הגזלנים של חופי הים, שיקראו בקול בשם המאוחד "ארטיק-קרטיב!". עם השנים שינו המילים את משמעותן – ארטיק הפך לשם הגנרי לשלגון מבוסס חלב, וקרטיב לשלגון מבוסס מים עם תרכיז בטעם פירות.

"ארטיק קרטיב" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

"ודאי זוכרים.
את הגזלן ברחוב
על אופניים:
ארטיק, קרטיב!!"

(הגולש מתי בן צבי)

קיוסק בבית שאן, 1959, בית שטורמן, אוספי ביתמונה, פרויקט מראה עיניים, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"הארטיק הראשון שהופיע באמת בסביבות 1953 היה גוש גלידה לבנה רכה על מקל, בטעם וניל ובערך בגודל של 3x3x8 ס"מ", נזכר בנוסטלגיה הגולש בעל הכינוי "חתיאר שזוכר". "הארטיק היה מצופה בשכבה דקה של שוקולד שהיה נשבר ונמס כשנגסו בו. העטיפה הייתה מנייר אלומיניום שעליו היו מצוירים פסים אלכסוניים בצבעי כסף וכחול ועל כל פס סדרה של דובים לבנים והכתובת 'ארטיק'. המעדן הזה עלה 15 גרוש שהיו אז הרבה כסף".

התמונות מאוסף ישראליאנה של הדי אור מעוררות את הערגה לארטיק העברי הראשון, הן מחיות את הזיכרון והיד נשלחת כמו מעצמה, רק הושט היד וגע בו – בארטיק האהוב – וטעם את טעם הילדות.

"ארטיק", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן", הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים", נזכרת בינה מרגלית. ובאמת, איך אפשר היה לשאת את טעמו של הארטיק של תחילת ימי המדינה, שהיה רחוק מאוד מאיכותם של צאצאיו המודרניים? התשובה היא שזה היה אחד הפינוקים הבודדים של שנות הצנע. קרוב לוודאי שהחומרים שהשתמשו בהם בתקופה ההיא לא היו באיכות הכי גבוהה, אבל טעם גן העדן שלו הוא חלק מהילדות של כל מי שגדל אז בארץ. הגולשת מלכי רייזמן נח סיפרה שזו הייתה "תקופה בה אכלנו בעיקר אוכל בסיסי ובריא, וכשזכינו בארטיק הייתה התרגשות ואולי לכן הטעם זכור כטעם גן עדן – ארטיק, מסטיק, שוקולד, בננה…".

אילת, 1952. צילום: אוספי ביתמונה

החברה לא הסתפקה בזה, וקידמה את הארטיקים באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לקונים המסורים: על מקלות הארטיקים הוטבעו האותיות א' ר' ט' י' ק', שהיה צריך לאסוף כדי להשתתף בהגרלה, והיה גם מבצע של שטרות שבו כדי להשתתף בהגרלה היה צריך לאסוף "סלעים" – "סלע" הייתה פיסת נייר קטנה בצורת שטר כסף שצורפה לכל ארטיק.

הגולש אניהו מתרפק על זיכרונות מתוקים מימי ילדותו בירושלים: "הטעם היה מטרף ומשאת נפש לילדים. בירושלים הארטיק נמכר רק בקפה אלנבי בקינג' ג'ורג' במשולש והיה שם תור גדול תמידי. אחר כך הוא נמכר בקיוסקים והחל מבצע איסוף מקלות עם אותיות ארטיק. בחלק קטן מהארטיקים הופיעו האותיות ולכן השמחה הייתה גדולה אם מצאת אות על המקל שלך. יתרה מכך, האות ק' כמעט לא הופיעה בכלל, אולי פעם בחודשיים בכל השכונה, ואולי גם זה לא. כך למעשה איש לא זכה בפרס כלשהו. היו יחידי סגולה שידעו לבחור ארטיקים מתוך הקרטון שהכיל את הארטיקים בקיוסקים".

"טיסה לירח! תחרות ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

במסגרת מבצע אחר התבקשו זוללי הארטיקים הצעירים לשלוח חיבור על הנושאים: "למה אנו מעדיפים שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב על כל שלגון אחר" ו"איך נבדיל בין שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב לבין שלגון מתוצרת אחרת".

"שעשועון ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

אבל המתיקות של ה"ארטיק-קרטיב" לא האריכה ימים. ב-1961 הסתבכו מנהלי החברה עם המשטרה ורשויות המס. אחרי חקירה הואשמו כמה מהמנהלים בהעלמת מס ובהברחת הון. הם נעצרו, על החברה הוטלו קנסות והיא נקלעה לחובות עתק. החברה מעולם לא התאוששה ופורקה סופית בשנת 1971.

אבל למה להיזכר בסוף המר כאשר אפשר לחזור לזיכרונות המתוקים ולטעמים הבלתי נשכחים?
כמו שסיכמה הגולשת יעל קינן: "מי שלא טעם את הארטיק שלנו, על ציפוי השוקולד שלו – לא טעם טעם גן עדן קר מימיו!"

 

קיוסק. מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

תודה רבה לאספן הדי אור על הרשות להשתמש בתמונות מתוך אוסף ישראליאנה שלו.

 

 

כתבות נוספות:

כך בילינו בקייטנות העבר

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

 

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

הכירו את "מיקי מהו" שזכה לככב בקומיקס העברי הראשון בארץ ישראל בשנת 1933. העכבר הזה מזכיר לכם מישהו? אתם לא מדמיינים...

גם לכוכבי קולנוע מצוירים יש רגע של הולדת, ואת רגע ההולדת של מיקי מאוס, גיבור עלילות דיסני, נמצא בסרט מונפש קצר משנת 1928 בשם מטוס משוגע (Crazy Plane).

ההופעה הפומבית-הרשמית של מיקי מאוס, בשמו המלא, הגיעה עוד באותה שנה, בסרט מונפש אחר בשם ספינת הקיטור וילי (Steamboat Willie). מנקודת פתיחה זו המשיך מיקי מאוס, בן דמותו של המייסד וולט דיסני, לכבוש את מסכי הקולנוע (ובעתיד הרחוק יותר, את מקלטי הטלוויזיה) ברחבי ארצות הברית והעולם, עד שנעשה תוך זמן קצר לסמל המסחרי של ענקית הבידור דיסני.

 

מיני מעניקה למיקי אהובהּ פרסת סוס למזל טוב לפני המראתו, מתוך הסרט "מטוס משוגע"

 

אברהם שלונסקי, צופה נלהב של סרטים מונפשים, סרטים שלהם קרא סרטי 'הנשמה', הציע בשנת 1933 לעיתון "דבר" סיפור ראשון מתוך סדרה עתידית בשם עלילות מיקי-מהו. עורכי העיתון התקשו לעכל את הסגנון הקונדסי ומשחקי המילים המשונים של הקטע הקצרצר שזה עתה סיימו לקרוא. הם סירבו לקבל את הקטע עד שיכניס בו שלונסקי שינויים נחוצים, בעיקר בתחום הנמכת השפה הגבוהה והקשה להבנה. שלונסקי עמד על רגליו האחוריות וב-10 בפברואר 1933 הופיע הסיפור הראשון – כלשונו.

 

הכירו את מיקי-מהו. "דבר לילדים", פברואר 1933

 

שימו לב לדמותו המצוירת של מיקי-מהו, רוכב על מכוש קסמים מכונף. בחיבור חרוזיו השתדל שלונסקי ככל יכולתו להתרחק מדמותו של העכבר האנרכיסט של דיסני, ואת מיקי-מהו שלו תיאר כאחד מארבעה אחים לוליינים בקרקסו של אחד ושמו פוטי-פתי. הדמות המצוירת של מיקי-מהו, כפי שצייר אותה המאייר נחום גוטמן, חושפת בפניי המתבונן את מקור ההשראה שלה – מיקי מאוס.

גם שנה לאחר-מכן, כשלקח המאייר אריה נבון את המושכות מידי גוטמן, מיקי-מהו שצייר נותר דמות עכברית ומחויכת, נכונה לכל הרפתקה או תעלול שיזדמנו בפניה (או שתזדמן ליצור בעצמה).

 

מיקי מהו באיורו של אריה נבון. "דבר לילדים", 11 במאי 1934

 

ההתעקשות של שלונסקי הוכיחה את עצמה ועלילות מיקי-מהו נפרשו במהלך שנת 1933-4 על גבי מוסף הילדים האהוב של העיתון דבר לילדים. עלילה חדשה הופיעה בעיתון הארץ תחת השם "מיקי כל-בו", העלילה התפרסמה ב-6 באפריל 1936. הפעם ציירה אותה ז'ניה ברגר. בעיתונות התקופה אנו מוצאים לא רק ביקורות המשבחות את מעשה החרוזים שרקח שלונסקי, אלא מתברר שחרוזיו הפרועים עובדו למחזה לילדים שהועלה על בימות היישוב העברי.

שנתיים מהופעת מיקי-מהו של שלונסקי יצר המחנך וסופר הילדים עמנואל יפה יצירה הנחשבת לרצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ ישראל ובמרכזה דמות מוכרת. שמה היה כשם הדמות שהמציא שלונסקי, מיקי-מהו. בעיבוד של יפה, שכתב ואייר אותו בעצמו, הפך מיקי-מהו הלוליין העכברי לחתול. עמנואל יפה, שככל הנראה חשש שאולפני דיסני יתבעו אותו בגין פלגיאט, שמר את שמו העברי של מיקי מאוס (מיקי-מהו) אבל צייר אותו כהעתק כמעט מדויק של דמות מצוירת אחרת מאמריקה, פליקס החתול. לחתול מיקי-מהו צירף יפה דמות אנושית, ילד ושמו אליהו. כך גם נודע הקומיקס בשם עלילות מיקי-מהו ואליהו.

ארבע שנים מהופעת רצועת הקומיקס בעיתוננו לקטנים – מוסף הילדים של עיתוננו בעריכת המילונאי אברהם בן-שושן, קיבץ יפה בשנת 1939 מבחר מעלילות מיקי-מהו וחברו גדול הראש אליהו בספר מצליח.

 

כריכת המהדורה הראשונה של "מיקי-מהו ואליהו"

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה הראשונה משנת 1939

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה השלישית משנת 1974

 

שלונסקי, שזנח את דמותו של מיקי-מהו בשנת 1936 עם הפרסום ב'הארץ', חזר אל העלילות הנשכחות יותר מעשור לאחר-מכן ואגד אותן גם הוא בספר בעל אותו השם (עלילות מיקי-מהו בספרית פועלים, שנת 1947). הוא ניסה כבר קודם להוציא את הספר בשנות השלושים, ושוב בתחילת העשור הבא, אך שתי ניסיונות קודמים אלו לא צלחו. את האיורים לספר של שנת 1947 סיפק שוב אריה נבון, ועתה נעשה העכבר-לוליין לאדם-לוליין. העלילות שהתפרסמו עשור קודם לכן בעיתונות קיבלו מתיחת פנים, ועלילות חדשות צורפו לספר.

 

"עלילות מיקי-מהו" מאת אברהם שלונסקי, מהדורה ראשונה משנת 1947

 

גם אם נתקשה למצוא עותק בחנות הספרים הקרובה לביתנו, שתי הגרסאות של שלונסקי ושל יפה מוכרות ואהובות – לפחות למי שהכיר ואהב אותן בזמן פרסומן או בהוצאות המאוחרות שראו אור ברבות השנים. איזו מהן אתם הכרתם בילדותכם?

המולה ביישוב העברי: תור ארוך של משפחות לפני בית "דבר", המתאספים מבקשים לשים ידם על המוסף החדש לילדים. ציורו של נחום גוטמן בעמוד האחרון במוסף הילדים הראשון של "דבר".

 

בונוס לסיום: בכתבה המרתקת של אלי אשד על מיקי-מהו וגלגוליו מצאנו גרסה נוספת, שלישית, של מיקי-מהו. את הציורים סיפק נחום גוטמן, את הסיפורים – ל. דניאלי. בהחלט ייתכן שמדובר בשם עט של נחום גוטמן, שבאותה התקופה החל להתפרסם כסופר נוסף על היותו צייר. שני הסיפורים של גוטמן/ דניאלי התפרסמו בכרך א' ו-ב' שהוציא דבר לילדים באוגוסט ובאוקטובר 1936.

 

מיקי מהו הידוע שעליו כתב כבר שלונסקי, העכבר של גוטמן כפי שהתפרסם באסופה שהוציאה מערכת "דבר לילדים"

 

ובונוס שני לסיום:

"עלילות מיקי מהו" יצא גם כשיר של אברהם שלונסקי ובלחן של נורית הירש.

מוטי פליישר ביצע את השיר בארוע לכבוד שלונסקי בנובמבר 1970:

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מעשה בציירת: לאה גולדברג

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך