וַתִּקרא | הצד הפחות מוכר של חוקי המקרא

על אמצעים פואטיים, סיפורים מיניאטוריים ודרמות משפחתיות בחוק המקראי, מאת אסנת ברתור

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018

.

חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים / אסנת ברתור

.

התשובה לשאלה מה אתן מעדיפות לקרוא בשעות הפנאי, חוק או סיפור – את "קול צעדינו" או את חוק התכנון והבניה – ברורה מאליה. מי שרוצָה לקרוא להנאתה לא תבחר בספר חוקים. ספרי החוקים רחוקים מן הספרות – מהפרוזה והשירה – מרחק רב. אבל לא תמיד היו אלו פני הדברים. כדי להיווכח בכך נצא למסע קצר בשבילים הפחות מוכרים של החוק המקראי.

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג 2).

אלמלא ידענו ש"הַממתָק הפואטי" הזה לקוח מ"ספר הברית", קובץ חוקים בספר שמות, לא היינו מנחשים שהוא חוק. ראו מה יש בפסוק הקצר הזה:

1) משחק מילים משולש: לְרָעֹת, לִנְטֹת, לְהַטֹּת, שנשמע כמו פזמון או מַנטרה;

2) שימוש כפול במילה רַבִּים. הם מופיעים בהתחלה ובסוף. הם סוגרים עלינו משני הצדדים. קשה לנו להיחלץ מהם, קשה שלא להיבלע בתוכם;

3) בתווך, בין שתי ההופעות של הרַבִּים נמצא הרִיב. עיקר תרומתו ביצירת המצלול (ריב//רבים);

4) ולבסוף, המבנה החוזר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי … לֹא תַעֲנֶה אַחֲרֵי", שמעניק להיגד את המשקל ואת הקצב שלו.

הסוֹפר שחיבר את הפסוק הזה לבטח הכיר את שלל האמצעים האמנותיים שקיימים בפרוזה ובשירה המקראית. מדוע הוא בחר להשתמש בהם בבואו לנסח חוק? ראשית, משום שהוא אינו שותף לתפיסה הדיכוטומית שממקמת את ההיגד הנורמטיבי – הציווי או האיסור לעשות מעשה – הרחק מן ההיגד הספרותי־אמנותי. ל"שנית" נגיע רק אחרי שנעמיק את ההיכרות עם הפואטיקה של המחוקק המקראי. לשם כך ניפרד מהחוק שדן בַּתקינות ובהגינות של ההליך השיפוטי (זה הנושא של החוק הקצר שבו פתחתי; הוא חלק מלקט חוקים שעניינם הטיית משפט, לקיחת שוחד, שקר ועוול במשפט) ונעבור לחוק שעוסק בהגינות מסוג אחר:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב 1–2).

כשאני קוראת את החוק הזה, שכמו נלקח מפרסום של "תנו לַחיות לִחיות", ומגיעה למשפט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ" אני נזכרת בכבשה אחת מפורסמת: "כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת" (שמואל ב יב 3). אם נעשה פרפראזה על הפסוק הזה, שלקוח ממשל כבשת הרש, נראה כיצד היא מחליקה אל החוק שלנו בטבעיות. כי החוק הזה והמשל כתובים "באותו סולם". זו אותה מוזיקה, אותו טון רגשי, אישי, קרוב. הנה, הרמוניה מושלמת:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ {ועם בניך, יחדיו, מפִּתךָ יאכל ומכוסך ישתה ובחיקך ישכב וַיהי לך כבן} עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

גם האפיון של השור והשה כנִדָּחִים הוא בחירה לשונית מעניינת מצד הסופר־המחוקק. המילה נִדָּחִים (על הטיותיה) מופיעה בלא מעט כתובים בספרות הנבואה, ותמיד בהקשר אחד. כמו למשל בשני הפסוקים הללו:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים" (ישעיהו כז 13);

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז 15).

האם תמונת החיות העזובות והנטושות – זו המשמעות של המילה נִדָּח: עזוב ונטוש – מרפררת אל התמונה ההיסטורית של גולי ציון ושבי ציון? אינני יודעת, אבל להופעה של המילה הזו יש אפקט רגשי, והחיות המואנשות, "חיות במצוקה", זוכות לְיתר אמפתיה. אגב, האם הן בהכרח זקוקות לכך? האם הן באמת אבודות ותועות (תֹּעֶה הוא הפועל שמופיע בחוק המקביל ב"ספר הברית", שמות כג 4)? אינני בטוחה. זה תלוי בנקודת המבט שממנה מתארים את הסיטואציה. לוּ היה המחוקק מאמץ את נקודת המבט של החיות, ולא של בעליהן, ייתכן שהתמונה הייתה שונה, והיינו מתבוננים בשור או בשה משוחררים, רועים או רובצים בנחת בשדה הפתוח…

גם בחוק "שילוח הקן", שמופיע בהמשך, המחוקק משתמש בתחבולות רטוריות כדי להשפיע על בלוטות הרגש שלנו:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב 6–7).

ראשית, שימו לב לדרגת ההאנשה שמצויה בחוק: אֵם הַבָּנִים היא בעצם ציפור. שנית, שימו לב לפסוקית ההנמקה (כך מכוּנוֹת פסוקית המופיעות בסיומם של רבים מחוקי התורה ומציגות את הרציונל של החוק. טיבן של הפסוקיות הללו עשיר ומגוון, ולא זה המקום לפרטו): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". נהפוך בה את הסדר: לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, והנה אנחנו בעשרת הדיברות, בפסוקית ההנמקה של הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", המופיעה בדברים ה 16 (בגרסה המקורית, בשמות כ 12, ההנמקה מכילה רק רכיב אחד: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". חיים ארוכים, אבל לא בהכרח טובים…).

האם ייתכן שמחלון פסוקית ההנמקה של חוק "שילוח הקן" ניבטת אלינו אֵם נוספת? הָאֵם האישית של כל אחד ואחת מאיתנו? (לשון החוק נוקטת גוף שני, פנייה ישירה אל נמעני החוק. הפנייה הישירה היא אחד המאפיינים של המחוקק הדברימי. וגם היא תחבולה רטורית.) גם הפעם אינני יודעת מה הייתה כוונת המחוקק (הקריאה האינטרטקסטואלית היא המרחב הפתוח שבו אני מרשה לעצמי לרעוֹת בנחת), אבל כך או כך לאלוזיה כזו יש אפקט רגשי מובהק, המשפיע על היחס שלנו כלפי הציפור־האם.

חוק "החיות הנידחות" וחוק "שילוח הקן" שניהם "סיפורים מיניאטוריים", כי מלבד היסודות הפואטיים שמצויים בהם בשפע, כמו ב"חוק הגינות ותקינות ההליך השיפוטי" (וקצרה היריעה מלהציגם) – בשניהם יש גם יסודות סיפוריים. הם מתארים מצבים או אירועים קונקרטיים, שאנשים "ממשיים" משתתפים בהם, והחוקים מספרים את סיפורם של האנשים הללו. בז'רגון המקצועי חוקים כאלו, בעלי מבנה סיפורי, מכונים "חוקים קזואיסטיים" או case laws. נכיר לעומק אחד מהם: "חוק הבכור" בדברים כא 15–17 (יש המכנים אותו "חוק האישה האהובה והאישה השנואה"). אני אציג אותו שלב אחרי שלב, כמו סיפור בהמשכים:

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". מילות הפתיחה מזכירות פתיח של סיפור עממי: 'היֹה היה איש ולו שתי נשים. את האחת אהב ואת השנייה שנא…'. הן גם מציגות פיסת חיים – די הרבה שנים בחייה של משפחה אחת, לא מאוד מאושרת. וכבר כאן, באקספוזיציה, נטמן זרע הפורענות. כי החוק מספר תחילה על הלידות של האהובה: "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה" (זה המשך הפסוק), ואולם מתברר שזה אינו הסדר הכרונולוגי, זה אינו הסדר הנכון: האישה השנואה ילדה ראשונה, היא אִמו של הבכור – "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה".

[זה הפסוק הראשון בשלמותו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה"]

והקוראים, שיודעים שבכורה אינה דבר של מה בכך, מבינים שתצוץ בעיה. ואכן, מיד בהמשך נאמר: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר". כלומר יש חשש שיחסו של האב כלפי נשותיו ישפיע על יחסו לבניו והוא יעדיף את מי שאינו בנו בכורו. וזו ללא ספק בעיה.

זה הרגע להצביע על מה שגלוי לעין ומובן מאליו. לחוק הבכור יש מבנה סיפורי, התואם את הדגם האריסטוטלי: יש בו רצף של אירועים; יש נושא מרכזי שעולה מהם; יש קונפליקט שמעורר בעיה; ונמצא לה פתרון, הוא הציווי־האיסור: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה".

אבל זה לא הסוף. החוק מסתיים בפסוקית הנמקה מורחבת: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואלמלא היא, חוק זה, שהוא היחיד בחוקה המקראית שעוסק במעמדו של הבכור, לא היה מלמדנו דבר על מעמדו של הבכור. כי רק בה, בפסוקית החותמת את החוק, מובלעת הנורמה המשפטית. כאילו כדי לצאת ידי חובה, כאילו היא שולית.

ייאמר מיד שהפסוקית מציגה תמונה חלקית בלבד, כי היא מציינת רק את זכותו של הבכור לרשת פי שניים (שני שליש), אף שוודאי היו לו זכויות נוספות (וגם חובות). הן אינן מפורטות; הן כנראה כלולות במה שמכונה בחוק "מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ומדוע אין צורך לפרטן? משום שנמעניו המקוריים של החוק מכירים אותן, ואת הידוע והמובן מאליו המחוקק לא חש צורך להציג. את המחוקק הזה מעסיקים דברים אחרים. למשל הפְּסיכֶה של האב.

ראו נא כיצד הוא ממחיש, באמצעות האפיונים שהאב נותן לבנו הבכור, את השינוי ביחסו אליו. בתחילת פסוקית ההנמקה הוא עדיין "בֶּן הַשְּׂנוּאָה". מדוע הוא שב ומציין זאת? והרי הפרט ידוע. האם לתפארת הַכִיאַסטיקה – הפסוק הקודם מסתיים במילים "בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" ואז מופיע האיבר הכיאסטי "הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה" – בבחינת שימוש באמצעי אמנותי מקובל? אני סבורה שלא. הטעם לחזרה זו אינו פואטי־אמנותי. החזרה, המיותרת לכאורה, נועדה להמחיש את התהליך הרגשי שעבר האב ביחס לבנו, את המעבר מניכור לקִרבה: מבֶּן הַשְּׂנוּאָה, בנה ולא בנו, הוא הופך לראשית אונו – זרעו המובחר ומי שעליו גאוותו. (גם הבן האהוב מכוּנה בֶּן הָאֲהוּבָה, כלומר, גם הוא מוצג כבן שלה ולא שלו. זה כך, מן הסתם, משום שזו התבנית האומנותית; זה חלק מהתבנית הניגודית: הָאֲהוּבָה//הַשְּׂנוּאָה, בֶּן הָאֲהוּבָה//בֶּן הַשְּׂנוּאָה. אבל כזכור שאלתי הייתה מדוע המחוקק שב וחוזר על האפיון הידוע "בֶּן הַשְּׂנוּאָה", ותשובתי: כדי להציג את התהליך הרגשי, כדי להצביע על השינוי שחל ביחס של האב לבנו.)

שניים הם היסודות הסיפוריים שהצבעתי עליהם עד כה (מלבד המבנה הכולל של החוק): פתיח של סיפור עממי ('היֹה היה איש…') והיצמדות המחוקק לנקודת המבט של "הגיבור" (הבנים ולמעשה כל בני המשפחה מוצגים באופן שבו האב תופס אותם). ואל העיקר עדיין לא הגענו. אבל לפני כן – סיכום ביניים ובו כמה משפטים כלליים חשובים. מי שמנסח חוק במבנה סיפורי יודע את מה שכולנו יודעים. הוא יודע שהסיפור הוא הצורה הבסיסית שבה אנשים חושבים, שהוא הצורה העיקרית שבאמצעותה אנחנו מבינים, מציגים ומסבירים את המציאות, שהוא אמצעי קוגניטיבי וכלי רטורי. כידוע, שילוב בין חוק לסיפור, בין הנורמטיבי לנרטיבי, הוא אחד המאפיינים המובהקים של ספרות חז"ל. חכמינו השתמשו בחומרים סיפוריים לְפרשנות וליצירה של חומרים משפטיים, ולמעשה יצרו דגם ספרותי ייחודי – "הלכה ואגדה". השילוב הזה קיים כבר במקרא. שם הוא בעצם התחיל.

נחזור לחוק הבכור ולאלמנט הסיפורי, שגם הוא (ואולי בעיקר הוא) עשוי להסביר כיצד הָרכיב המרכזי בחוק, קרי הנורמה המשפטית, הפך שולי. כוונתי לאלוזיה אל המסורת הסיפורית שניצבת במרכזו של החוק. הסופר סמך על קוראיו, עלינו, שלא נפספס אותה. המסורת המוכרת היא סיפור אהבתו ושנאתו של יעקב לנשותיו. רחל הייתה האישה האהובה ולאה האישה השנואה, ובשל כך העדיף יעקב את יוסף, בן האהובה, על פני ראובן בכורו, בן השנואה (אם למי מכן יש ספק באשר לאלוזיה, תעיין נא בבראשית כט: פעמיים נאמר שיעקב אהב את רחל ופעמיים שלאה הייתה שנואה. הטרמינולוגיה הזהה אינה מקרית). ההעדפה של יעקב את הצעיר, במקרה הזה הצעירה, מופיעה עוד בתחילת הסיפור, ביחס שלו לשתי הנשים, שהרי רחל הייתה הצעירה ולאה הבכירה. ומי שמכירה את הספרות המקראית יודעת שתמיד־תמיד הבן הצעיר מועדף על פני הבכור. כך היה כשהאל דחה את מנחתו של קין וקיבל את זו של הֶבל; וכשיצחק הועדף על פני ישמעאל; ויעקב על פני עשו; ואפרים על פני מנשה; גם דוד היה צעיר הבנים; וכדי להמליך את שלמה, הצעיר, צריך היה "להיפטר" משלושת אחיו הבכירים: אמנון, אבשלום ואדֹניה; ויש מי שיאמר שגם הבחירה בעם ישראל משקפת את המוטיב הזה – ה' יכול היה לבחור בשוּמרים, בבבלים או במצרים, אבל הייתה לו חיבה לצעירים. ולא רק במקרא, אלא בסיפור העממי בכלל, הצעיר הוא מי שזוכה בנסיכה, והצעירה בנסיך, כנגד כל הסיכויים. במקרא המוטיב הזה מקבל לבוש תאולוגי. רוצה לומר, אלוהים אינו כפוף לכללים ולנורמות חברתיות והוא חופשי לעשות כראות עיניו.

עינינו הרואות שהחוק משתמש במסורת סיפורית מוכרת כדי להתפלמס עם מוטיב מרכזי בספרות המקראית. הוא יוצא נגדו וקובע מפורשות: מה שמותר לאלוהים ולאבות האומה, שמילאו את רצונו, אסור לאנשים הרגילים.

לא מעט מסורות סיפוריות משולבות כך בחוקי התורה. הן ושאר היסודות הפואטיים והסיפוריים שקיימים בחוקים הללו מלמדים שחוק וספרות, חוק וסיפור, אינם כה רחוקים זה מזה. אדרבה.

ואסיים בהמלצה. הלילה, לפני השינה, קחו לידיכן את התנ"ך, פתחו אותו בדברים טו והתחילו לקרוא. מפסוק 7. שם מתחיל "חוק האביון" – מופת של סיפוריות וגן עדן רטורי (ואולי בעצם מופת של רטוריקה וגן עדן סיפורי).

.

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013).

.

» עוד מספרות המזרח הקדום: קינה שומרית בת 4,000 שנה, בתרגום אורי גבאי

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

יצאנו מהים, השמש קופחת ומייבשת אותנו תוך דקה בדיוק. ועכשיו הגיע הזמן לפינוק האמיתי: קרטיב! או שזה בעצם ארטיק? רגע, אז מה זה שלגון?

הספרייה הלאומית ילדה אוכלת קרטיב. צולם על ידי: רודי ויסנשטין, 1957. כל הזכויות שמורות ל"פרי-אור" הצלמניה The PhotoHouse

"היום כל שלגון נקרא ארטיק, אבל זהו בעינינו חילול הקודש ממש כשאנחנו נזכרים בעונג אדיר בארטיק המקורי האמיתי והראשוני כל כך, שפרץ אל עולמנו מוכה הצנע בטעם אדיר של מתק ורכות. בזהירות היינו מקלפים את עטיפת נייר הכסף הצבעונית כדי שלא נפגום בחפזוננו בציפוי הדק של השוקולד – אמא'לה! שוקולד אמיתי! …

("איפה היינו ומה עשינו", אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, כתר 1996)

 

הסיפורים מאחורי השירים, הסיפורים, הספרים וכל הדברים שאתם אוהבים בתרבות הישראלית מחכים לכם גם בקבוצה שלנו הסיפור מאחורי

 

היום גם יש ארטיקים במשך כל השנה, אבל היו ימים שבהם היינו מחכים במיוחד לקיץ, לחופש הגדול, לעונת הארטיקים. זוכרים? ובכלל, מאיפה הגיע אלינו הארטיק העברי?

מבלגיה. ב-1952, קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – מהמילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא.

 

"זהו ארטיק האמיתי" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"היו שניים, וניל-שוקולד ושוקולד-שוקולד", מספרת לנו הגולשת ענת אידלסון. "ציפוי השוקולד שלו היה מעדן. באותה תקופה ייצרו קרטיב תאומים (אחד שהוא שניים)." קראו לזה 'ארטיק שני מקלות' ואפשר היה לחצות אותו באמצע, ולהגיש חצי לחבר טוב או לאהובה, וללקק יחדיו בחדווה.

 

"מחידושי ארטיק" אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון – עם שי"ן בחיריק ולמ"ד בשווא, אולי בגלל הדמיון למילה הצרפתית לארטיק – גְלָסוֹן (קרחון). הלשון המדוברת הפכה את החיריק לפתח.
שנה לאחר מכן הוקמה חברה מתחרה, שחיפשה שם דומה ובחרה ב"קרטיב", שילוב של "קר" ו"טיב". עוד שנה עברה והחברות התאחדו, לשמחת הגזלנים של חופי הים, שיקראו בקול בשם המאוחד "ארטיק-קרטיב!". עם השנים שינו המילים את משמעותן – ארטיק הפך לשם הגנרי לשלגון מבוסס חלב, וקרטיב לשלגון מבוסס מים עם תרכיז בטעם פירות.

"ארטיק קרטיב" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

"ודאי זוכרים.
את הגזלן ברחוב
על אופניים:
ארטיק, קרטיב!!"

(הגולש מתי בן צבי)

קיוסק בבית שאן, 1959, בית שטורמן, אוספי ביתמונה, פרויקט מראה עיניים, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"הארטיק הראשון שהופיע באמת בסביבות 1953 היה גוש גלידה לבנה רכה על מקל, בטעם וניל ובערך בגודל של 3x3x8 ס"מ", נזכר בנוסטלגיה הגולש בעל הכינוי "חתיאר שזוכר". "הארטיק היה מצופה בשכבה דקה של שוקולד שהיה נשבר ונמס כשנגסו בו. העטיפה הייתה מנייר אלומיניום שעליו היו מצוירים פסים אלכסוניים בצבעי כסף וכחול ועל כל פס סדרה של דובים לבנים והכתובת 'ארטיק'. המעדן הזה עלה 15 גרוש שהיו אז הרבה כסף".

התמונות מאוסף ישראליאנה של הדי אור מעוררות את הערגה לארטיק העברי הראשון, הן מחיות את הזיכרון והיד נשלחת כמו מעצמה, רק הושט היד וגע בו – בארטיק האהוב – וטעם את טעם הילדות.

"ארטיק", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן", הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים", נזכרת בינה מרגלית. ובאמת, איך אפשר היה לשאת את טעמו של הארטיק של תחילת ימי המדינה, שהיה רחוק מאוד מאיכותם של צאצאיו המודרניים? התשובה היא שזה היה אחד הפינוקים הבודדים של שנות הצנע. קרוב לוודאי שהחומרים שהשתמשו בהם בתקופה ההיא לא היו באיכות הכי גבוהה, אבל טעם גן העדן שלו הוא חלק מהילדות של כל מי שגדל אז בארץ. הגולשת מלכי רייזמן נח סיפרה שזו הייתה "תקופה בה אכלנו בעיקר אוכל בסיסי ובריא, וכשזכינו בארטיק הייתה התרגשות ואולי לכן הטעם זכור כטעם גן עדן – ארטיק, מסטיק, שוקולד, בננה…".

אילת, 1952. צילום: אוספי ביתמונה

החברה לא הסתפקה בזה, וקידמה את הארטיקים באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לקונים המסורים: על מקלות הארטיקים הוטבעו האותיות א' ר' ט' י' ק', שהיה צריך לאסוף כדי להשתתף בהגרלה, והיה גם מבצע של שטרות שבו כדי להשתתף בהגרלה היה צריך לאסוף "סלעים" – "סלע" הייתה פיסת נייר קטנה בצורת שטר כסף שצורפה לכל ארטיק.

הגולש אניהו מתרפק על זיכרונות מתוקים מימי ילדותו בירושלים: "הטעם היה מטרף ומשאת נפש לילדים. בירושלים הארטיק נמכר רק בקפה אלנבי בקינג' ג'ורג' במשולש והיה שם תור גדול תמידי. אחר כך הוא נמכר בקיוסקים והחל מבצע איסוף מקלות עם אותיות ארטיק. בחלק קטן מהארטיקים הופיעו האותיות ולכן השמחה הייתה גדולה אם מצאת אות על המקל שלך. יתרה מכך, האות ק' כמעט לא הופיעה בכלל, אולי פעם בחודשיים בכל השכונה, ואולי גם זה לא. כך למעשה איש לא זכה בפרס כלשהו. היו יחידי סגולה שידעו לבחור ארטיקים מתוך הקרטון שהכיל את הארטיקים בקיוסקים".

"טיסה לירח! תחרות ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

במסגרת מבצע אחר התבקשו זוללי הארטיקים הצעירים לשלוח חיבור על הנושאים: "למה אנו מעדיפים שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב על כל שלגון אחר" ו"איך נבדיל בין שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב לבין שלגון מתוצרת אחרת".

"שעשועון ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

אבל המתיקות של ה"ארטיק-קרטיב" לא האריכה ימים. ב-1961 הסתבכו מנהלי החברה עם המשטרה ורשויות המס. אחרי חקירה הואשמו כמה מהמנהלים בהעלמת מס ובהברחת הון. הם נעצרו, על החברה הוטלו קנסות והיא נקלעה לחובות עתק. החברה מעולם לא התאוששה ופורקה סופית בשנת 1971.

אבל למה להיזכר בסוף המר כאשר אפשר לחזור לזיכרונות המתוקים ולטעמים הבלתי נשכחים?
כמו שסיכמה הגולשת יעל קינן: "מי שלא טעם את הארטיק שלנו, על ציפוי השוקולד שלו – לא טעם טעם גן עדן קר מימיו!"

 

קיוסק. מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

תודה רבה לאספן הדי אור על הרשות להשתמש בתמונות מתוך אוסף ישראליאנה שלו.

 

 

כתבות נוספות:

כך בילינו בקייטנות העבר

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

 

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

הכירו את "מיקי מהו" שזכה לככב בקומיקס העברי הראשון בארץ ישראל בשנת 1933. העכבר הזה מזכיר לכם מישהו? אתם לא מדמיינים...

גם לכוכבי קולנוע מצוירים יש רגע של הולדת, ואת רגע ההולדת של מיקי מאוס, גיבור עלילות דיסני, נמצא בסרט מונפש קצר משנת 1928 בשם מטוס משוגע (Crazy Plane).

ההופעה הפומבית-הרשמית של מיקי מאוס, בשמו המלא, הגיעה עוד באותה שנה, בסרט מונפש אחר בשם ספינת הקיטור וילי (Steamboat Willie). מנקודת פתיחה זו המשיך מיקי מאוס, בן דמותו של המייסד וולט דיסני, לכבוש את מסכי הקולנוע (ובעתיד הרחוק יותר, את מקלטי הטלוויזיה) ברחבי ארצות הברית והעולם, עד שנעשה תוך זמן קצר לסמל המסחרי של ענקית הבידור דיסני.

 

מיני מעניקה למיקי אהובהּ פרסת סוס למזל טוב לפני המראתו, מתוך הסרט "מטוס משוגע"

 

אברהם שלונסקי, צופה נלהב של סרטים מונפשים, סרטים שלהם קרא סרטי 'הנשמה', הציע בשנת 1933 לעיתון "דבר" סיפור ראשון מתוך סדרה עתידית בשם עלילות מיקי-מהו. עורכי העיתון התקשו לעכל את הסגנון הקונדסי ומשחקי המילים המשונים של הקטע הקצרצר שזה עתה סיימו לקרוא. הם סירבו לקבל את הקטע עד שיכניס בו שלונסקי שינויים נחוצים, בעיקר בתחום הנמכת השפה הגבוהה והקשה להבנה. שלונסקי עמד על רגליו האחוריות וב-10 בפברואר 1933 הופיע הסיפור הראשון – כלשונו.

 

הכירו את מיקי-מהו. "דבר לילדים", פברואר 1933

 

שימו לב לדמותו המצוירת של מיקי-מהו, רוכב על מכוש קסמים מכונף. בחיבור חרוזיו השתדל שלונסקי ככל יכולתו להתרחק מדמותו של העכבר האנרכיסט של דיסני, ואת מיקי-מהו שלו תיאר כאחד מארבעה אחים לוליינים בקרקסו של אחד ושמו פוטי-פתי. הדמות המצוירת של מיקי-מהו, כפי שצייר אותה המאייר נחום גוטמן, חושפת בפניי המתבונן את מקור ההשראה שלה – מיקי מאוס.

גם שנה לאחר-מכן, כשלקח המאייר אריה נבון את המושכות מידי גוטמן, מיקי-מהו שצייר נותר דמות עכברית ומחויכת, נכונה לכל הרפתקה או תעלול שיזדמנו בפניה (או שתזדמן ליצור בעצמה).

 

מיקי מהו באיורו של אריה נבון. "דבר לילדים", 11 במאי 1934

 

ההתעקשות של שלונסקי הוכיחה את עצמה ועלילות מיקי-מהו נפרשו במהלך שנת 1933-4 על גבי מוסף הילדים האהוב של העיתון דבר לילדים. עלילה חדשה הופיעה בעיתון הארץ תחת השם "מיקי כל-בו", העלילה התפרסמה ב-6 באפריל 1936. הפעם ציירה אותה ז'ניה ברגר. בעיתונות התקופה אנו מוצאים לא רק ביקורות המשבחות את מעשה החרוזים שרקח שלונסקי, אלא מתברר שחרוזיו הפרועים עובדו למחזה לילדים שהועלה על בימות היישוב העברי.

שנתיים מהופעת מיקי-מהו של שלונסקי יצר המחנך וסופר הילדים עמנואל יפה יצירה הנחשבת לרצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ ישראל ובמרכזה דמות מוכרת. שמה היה כשם הדמות שהמציא שלונסקי, מיקי-מהו. בעיבוד של יפה, שכתב ואייר אותו בעצמו, הפך מיקי-מהו הלוליין העכברי לחתול. עמנואל יפה, שככל הנראה חשש שאולפני דיסני יתבעו אותו בגין פלגיאט, שמר את שמו העברי של מיקי מאוס (מיקי-מהו) אבל צייר אותו כהעתק כמעט מדויק של דמות מצוירת אחרת מאמריקה, פליקס החתול. לחתול מיקי-מהו צירף יפה דמות אנושית, ילד ושמו אליהו. כך גם נודע הקומיקס בשם עלילות מיקי-מהו ואליהו.

ארבע שנים מהופעת רצועת הקומיקס בעיתוננו לקטנים – מוסף הילדים של עיתוננו בעריכת המילונאי אברהם בן-שושן, קיבץ יפה בשנת 1939 מבחר מעלילות מיקי-מהו וחברו גדול הראש אליהו בספר מצליח.

 

כריכת המהדורה הראשונה של "מיקי-מהו ואליהו"

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה הראשונה משנת 1939

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה השלישית משנת 1974

 

שלונסקי, שזנח את דמותו של מיקי-מהו בשנת 1936 עם הפרסום ב'הארץ', חזר אל העלילות הנשכחות יותר מעשור לאחר-מכן ואגד אותן גם הוא בספר בעל אותו השם (עלילות מיקי-מהו בספרית פועלים, שנת 1947). הוא ניסה כבר קודם להוציא את הספר בשנות השלושים, ושוב בתחילת העשור הבא, אך שתי ניסיונות קודמים אלו לא צלחו. את האיורים לספר של שנת 1947 סיפק שוב אריה נבון, ועתה נעשה העכבר-לוליין לאדם-לוליין. העלילות שהתפרסמו עשור קודם לכן בעיתונות קיבלו מתיחת פנים, ועלילות חדשות צורפו לספר.

 

"עלילות מיקי-מהו" מאת אברהם שלונסקי, מהדורה ראשונה משנת 1947

 

גם אם נתקשה למצוא עותק בחנות הספרים הקרובה לביתנו, שתי הגרסאות של שלונסקי ושל יפה מוכרות ואהובות – לפחות למי שהכיר ואהב אותן בזמן פרסומן או בהוצאות המאוחרות שראו אור ברבות השנים. איזו מהן אתם הכרתם בילדותכם?

המולה ביישוב העברי: תור ארוך של משפחות לפני בית "דבר", המתאספים מבקשים לשים ידם על המוסף החדש לילדים. ציורו של נחום גוטמן בעמוד האחרון במוסף הילדים הראשון של "דבר".

 

בונוס לסיום: בכתבה המרתקת של אלי אשד על מיקי-מהו וגלגוליו מצאנו גרסה נוספת, שלישית, של מיקי-מהו. את הציורים סיפק נחום גוטמן, את הסיפורים – ל. דניאלי. בהחלט ייתכן שמדובר בשם עט של נחום גוטמן, שבאותה התקופה החל להתפרסם כסופר נוסף על היותו צייר. שני הסיפורים של גוטמן/ דניאלי התפרסמו בכרך א' ו-ב' שהוציא דבר לילדים באוגוסט ובאוקטובר 1936.

 

מיקי מהו הידוע שעליו כתב כבר שלונסקי, העכבר של גוטמן כפי שהתפרסם באסופה שהוציאה מערכת "דבר לילדים"

 

ובונוס שני לסיום:

"עלילות מיקי מהו" יצא גם כשיר של אברהם שלונסקי ובלחן של נורית הירש.

מוטי פליישר ביצע את השיר בארוע לכבוד שלונסקי בנובמבר 1970:

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מעשה בציירת: לאה גולדברג

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

 

 




ספר הקיץ | "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

»»» המוסך - מוסף לספרות • המלצת מערכת המוסך לקיץ

רות שלוס, דמות, אקריליק על נייר, 101X76 ס"מ, 1993

..

אנחנו שמחות להשיק מדור חדש: ספר העונה של המוסך.

בכל עונה נפנה את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הקיץ של המוסך: ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים היפהפה של איה קניוק.

 

 

אדם ברוק, פסיכיאטר שתפקידו לבחון את כשירותם של חשודים בביצוע פשע לעמוד לדין, מרגיש צורך עז לכתוב סיפור ולוקח לשם כך כמה ימי חופשה. אלא שהוא אינו כותב את הסיפור בימים האלה, ובמקום זאת מתחיל לשוטט ממקום למקום. בפתח הרומן, לקראת הסיום הצפוי של החופשה, הוא נכנס לאולם בית המשפט לצפות במשפטה של אנה, המואשמת ברצח אִמה, ובהמשך תגיע אליו לאבחון. הוא מגלה כי היא מעירה בו רגשות מורכבים וכי השופט במשפטה מוכר לו זה שנים רבות. מכאן והלאה יתגלגלו האירועים, מרצון ושלא מרצון, באופן שיציף זיכרונות מהעבר וישנה את חייו לחלוטין.

ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים של איה קניוק, הוא ספר עמוק ומלא עוצמה. הכניסה אל הספר כמוה אכן ככניסה בשעריה של ממלכה, ממלכת נפשם של גיבוריו. הקריאה בספר מעניקה את מה שהוא אחת מהפסגות שהספרות – והאמנות בכללותה – יכולות להעניק: היא שולחת את הקוראים למסע בתוך נפשם שלהם ומעירה רבדים חבויים.

עלילת הספר וההתפתחויות בו, כמו גם הגילויים מהעבר, צומחים מתוך הדמויות וחייהן. לקראת סופו של הרומן יש התבהרות, גילוי או לפחות השערה, של חלק מהנסיבות שקדמו לזמן שבו מתרחשים האירועים בספר, ולמרות ההפתעה המסוימת, הפתרון נבנה באופן אורגני מתוך כל מה שהיה ידוע לנו עד כה ובונה תמונת חיים שלמה.

איה קניוק כותבת את גיבוריה מתוך מה שחסר לפעמים בכתיבה, ויש שחושבים אותו אף לגורם מפריע בה – מתוך אהבה. והאהבה שבה משורטטות הדמויות בספר, פגועות ופוגעות, פגומות וסבוכות, נעות בין אינטימיות לניכור, עוברת גם אל הקוראים ויוצרת את אותה תחושה נדירה, שהיא כמעט נס – את התחושה שזכו לפגוש באנושי.

קווי המתאר של הדמויות משורטטים ביד־אמנית, ברוֹך, מגלים עוד פרטים ועוד פרטים, מדויקים תמיד, בונים את הדמות השלמה. כאמור, עלילת הספר מונעת קודם כול מכוח נפשן של הדמויות, והיא שמובילה אותנו לאורך שבילי חייהן בעולם שבו הגבולות בין מה שמוגדר כשְפיוּת ובין מה שמוגדר כאי־שפיות הם שבריריים וחדירים. הן נפתלות בין רצון לאי־רצון, משתוקקות לרצון כשהוא איננו, שואפות להיפטר ממנו כשהוא קיים. אלו הן דמויות שהנפש שלהן עשירה, מלאת תוכן ומכילה עולם תרבותי שלם, וגם אם היא מסוכסכת ואגוצנטרית לעיתים, יש בה שאר רוח. ושאר הרוח הזה הוא חלק מכוחן הממגנט והמפעיל. ואולי אפשר עוד להוסיף שלאורך דורות רבים כתבו גברים על נפשן של נשים, והנה איה קניוק עושה מעשה שהוא חריג גם כיום, וכותבת רומן שעלילתו נבנית בעיקר מתוך נפשם של גברים.

כתבה: לאה קליבנוף־רון

 

***

 

מתוך הספר:

.

פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.

האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.

"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.

שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.

"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.

לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.

"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי? "

היא הינהנה, גופה רכון.

הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה. קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו? "

ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.

היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.

"אנה? "

"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה…" קולה נקטע ונעשה שקוף.

הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.

"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה? "

עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.

"אני לא יודעת. אני מצטערת".

"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".

שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.

הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.

.

איה קניוק, ממלכת האי-רצון, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 164–165.

 

בגיליון הבא של המוסך – שיחה עם איה קניוק.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך