מודל 2018 | פואמה מתוך "דג המחשבה", ספר שירה ראשון מאת הילית חמו־מאיר

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. / אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

פתח לי חלון / הילית חמו־מאיר

.

"והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:
 אני יוצאת למלחמה.
 ואחר כך נרדמה."
דליה רביקוביץ

.

1. אשנב

אֲנִי חַיֶּבֶת לִפְרֹץ אֶת הַקִּיר. הַשּׁוֹמֵר מַנִּיחַ לִי פֶּתַח צַר בִּלְבַד. רַק הַצֵּל שֶׁלִּי יוּכַל לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַשּׁוֹמֵר "פְּתַח לִי פֶּתַח." אֲנִי צְרִיכָה חַלּוֹן שֶׁיִּמְשֹׁךְ פְּנִימָה אוֹר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי. חַלּוֹן שֶׂכְּשֶׁאַבִּיט דַּרְכּוֹ יְקַבֵּל אֶת פָּנַי הִדְהוּד. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת פְּנִימָה כַּעֲטַלֵּף זָעִיר וְשָׁחֹר – תְּלוּיָה בְּהֶחְזֵר הַתֶּדֶר הַקּוֹלִי שֶׁל הָאוֹר כְּדֵי לִמְצֹא אֶת מְקוֹמִי.

הַסִּימֶטְרִיָּה לֹא חֲשׁוּבָה. שֶׁיִּהְיֶה עָגֹל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶשְׁנָב צַר. "עֲשֵׂה רַק זֹאת: פְּתַח לִי חַלּוֹן." הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֶצְבַּע וְקָטָן יוֹתֵר מִמִּשְׁאָלָה. עָלָיו לִהְיוֹת בְּגֹדֶל חֲלוֹם בֵּינוֹנִי. רַק כָּךְ אוּכַל לְפַעְנֵחַ אֶת הַחֻקִּיּוּת. רַק כָּךְ אֶמְצָא אוּלַי אֶת הָאִינְדֶּקְס שֶׁיַּנְחֶה אֶת הַסַּפְרָנִיּוֹת בִּמְלֶאכֶת הַמִּיּוּן.

"שׁוֹמֵר, בְּבַקָּשָׁה, פְּתַח לִי חַלּוֹן." חַלּוֹן תְּמִידִי. גַּם אִם יִהְיֶה מְעֻנָּן, לֹא אֶתְלוֹנֵן, וְאִם יַחְדֹּר דַּרְכּוֹ גֶּשֶׁם לֹא אֶתְנַעֵר. גַּם הַלַּיְלָה מֻזְמָן לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ – הוּא בְּלָאו־הָכֵי לֹא יִהְיֶה אָפֵל כְּמוֹ הַחֶדֶר הַזֶּה בִּלְעָדָיו.

אֲנִי נִתְקֶלֶת בַּקִּירוֹת. "שִׂים בּוֹ זְכוּכִית אִם תִּרְצֶה", לֹא הָאֲוִיר הוּא הֶחָשׁוּב, רַק הַמַּרְאֶה הַנִּשְׁקָף. "פְּתַח לִי חַלּוֹן," אַרְבָּעָה קִירוֹת לָעוֹלָם

וּבְאֶחָד מֵהֶם חֹר, אֶשְׁנָב הֲצָצָה אֶל תֵּבָה שְׁחֹרָה. אָז אֵדַע מָה הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן לְכָל אוֹצָר בְּתוֹכָהּ.

.

2. המבוך

אוֹתָם וְרָדִים שֶׁהָפְכוּ לְמַיִם, אֵדַע פִּתְאֹם מֵאַיִן בָּאוּ. אוֹתָן עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה, אֶלְמַד כָּל אֶחָד מִשְּׁמוֹתֵיהֶן. דָּמָן הַכָּחֹל שֶׁל מַלְכוֹת עָבָר אַדִּירוֹת יִזְרֹם לְפֶתַע בְּעוֹרְקֵי הֶעָלִים. הֵם יָנוּחוּ יְרֻקִּים עַל קַעֲרַת הַמַּיִם שֶׁל הַיִּדְּעוֹנִי וִיחַכּוּ שֶׁיִּקְרָא בָּהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַסּוֹדִיִּים לְנוֹכְחוּתָן. אֲבָל הַכֹּל סָתוּם.

"תֵּן לִי חֲרִיר," אֲנִי תּוֹבַעת. קָטָן יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֲבָל גָּדוֹל מִתְּחוּמָהּ שֶׁל עַיִן אַחַת, סַרְגֵּל הַמִּדָּה הוּא פְּנֵי תִּינוֹק שְׁמַנְמַן.

עַכְשָׁו כְּשֶׁכְּבָר הֵעַזְתִּי לְדַבֵּר, שְׁתִיקָה שׁוּב אֵינָהּ בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן. מִי הַקָּטָן שֶׁלֹּא הֵעֵז? זוּזוּ לַצְּדָדִים וְקַבְּלוּ אֶת הַדִּין. אֲנִי מַמְתִּינָה, אַךְ אֵינִי זוֹכָה לִתְשׁוּבָה.

טֵרוּף שָׁלֵם וּבְתוֹכוֹ, בְּעֵינוֹ, עוֹמֶדֶת יַלְדָּה שֶׁרְצוֹנָהּ יָחֵף. גְּרֶטְל בְּלִי  פֵּרוּרִים וּבְיָדָהּ סַל מָלֵא בֵּיצֵי־חֲלוֹם זְהֻבּוֹת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם הִיא קַיֶּמֶת, אִם הִצְלִיחָה לַחֲרֹץ אֶת עַצְמָהּ אֶל הַנְּיָר וּמִמֶּנּוּ – כְּשִׁיר – אֶל הַתּוֹדָעָה.

עוֹרְבִים שְׁחֹרִים עוֹמְדִים עַל כְּתֵפֶיהָ וְלוֹחֲשִׁים בְּאָזְנָהּ סִפּוּרֵי בַּלָּהוֹת. חֲלוֹם אֶחָד גּוֹרֵם לָהּ לָחוּג עַל מְקוֹמָהּ וּלְהִסְתַּחְרֵר. הַבִּלְבּוּל מֵנִיעַ אוֹתָהּ אַךְ גַּם מְשַׁתֵּק. בְּכִי לֹא יַעֲזֹר פֹּה. עֵינַיִם אֲפֹרוֹת כְּתַחְתִּית עֵירֻמָּה שֶׁל סִיר רֵיק וּבְתוֹכוֹ רָעָב. עַל לְחָיֶיהָ נְמָשִׁים, אוֹ שֶׁמָּא דְּמָעוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ.

שְׂעָרָהּ הַחוּם־עַכְבָּרִי דָּהוּי וְכָבוּי. אֵשׁ לֹא תִּפְרֹץ כָּאן, רַק מַיִם יְכוֹלִים. לִפְעָמִים הִיא חוֹשֶׁבֶת: זֶה יָכוֹל רַק לְהַזִּיק. בַּחשֶׁךְ, כַּף יָד קְטַנָּה בְּתוֹךְ יָדָהּ מַזְכִּירָה לָהּ אֶת הָאֹמֶץ שֶׁל מַחַט – לְהִכָּנֵס.

גְּרֶטְל צוֹלַעַת וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה אֹרֶךְ הַחוּט שֶׁעָלֶיהָ לִטְווֹת, וְאֵין לָהּ מֻשָּׂג מַה תִּהְיֶה דֻּגְמַת הַשָּׁטִיחַ. הִיא מְנַסָּה לִשְׁמֹר עַל אֲחִידוּת הַחֹמֶר, עַל אֲרִיג לְלֹא חֹרִים, אֲבָל הַחוּט עַצְמוֹ פָּרוּם. דָּבָר לֹא יוּכַל לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן  הַמָּבוֹךְ הַזֶּה, גַּם לֹא אָרִיאַדְנֶה.

.

3. שתי וערב

"אָרִיאַדְנֶה" הִיא קוֹרֵאת, וְהַקִּירוֹת מְהַדְהֲדִים. שְׁתִיקָה לֹא תַּסִּיעַ אוֹתָהּ לִמְקוֹם חֶפְצָהּ, אַךְ גַּם לֹא צְעָקָה. קוֹל שָׁקֵט וּבוֹטֵחַ מְדַבֵּר בְּרֹאשָׁהּ: "לְכִי אַחֲרַי, שְׁתִי וָעֵרֶב, מִשְׁפָּט אַחַר מִשְׁפָּט."

הִיא לְהוּטָה לְנַסּוֹת. הִיא מְמַצְמֶצֶת. הִיא נִרְדְּמָה.

.

4. ערסל קורי עכביש

אֲנִי חוֹלֶמֶת. בַּחֲלוֹמִי אֲנִי חַיָּה חַיִּים אֲחֵרִים. שָׁם אֲנִי קַלָּה וְעָפָה בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה. זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים. לִפְעָמִים אֲנִי חַסְרַת־מִשְׁקָל כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁהָאָטוֹמִים שֶׁלִּי מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי כָּל הָעוֹלָם. אֲנִי מַרְגִּישָׁה חֻלְשָׁה. הַפַּחַד אוֹרֵב לִי. הַכֹּל מְסֻדָּר סְבִיבִי, וּבְכָל זֹאת כַּלְבֵי פֶּרֶא מְרַחֲפִים בִּגְבוּל תּוֹדַעְתִּי. אֲנִי שׁוֹמַעַת תִּקְתּוּק שָׁעוֹן שֶׁמְּלַוֶּה אֶת כָּל מַעֲשַׂי. לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ אוֹמֵר בְּקוֹל רָם אֶת תְּנוּעוֹתַי. עַל צֵלַע הָהָר מְטַפְּסִים שְׁלשָׁה: אַבָּא, אִמָּא וְיַלְדָּה שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדָה. מַסָּע בַּזְּמַן עַל הַר הַזִּכָּרוֹן.

אֲנִי נָחָה בְּעַרְסַל קוּרֵי עַכָּבִישׁ, כָּל כָּךְ קַלָּה אֲנִי. מְנַמְנֶמֶת כְּנוֹצָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ בְּדַרְכִּי מַטָּה. אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי – אֲנִי בִּטְנַת מֶשִׁי וְרֻדָּה שֶׁל מְעִיל מְהֻדָּר. מִתּוֹךְ הַחֲזָרָה נוֹצֶרֶת מַשְׁמָעוּת. עֳגָנִים קְטַנִּים נִרְתָּמִים לַתּוֹדָעָה. נוֹצֶרֶת הִתְקַשְּׁרוּת. עֳגָנִים מַכְתִּיבִים סְפִינָה, סְפִינָה מַכְתִּיבָה הַפְלָגָה, וּבְתוֹךְ הַקִּרְקוּעַ נוֹצָר מַסָּע.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁקוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיִּמְנְעוּ מִמֶּנִּי לָעוּף. אַגָּסִים בְּיַיִן הֵם מַתְכּוֹן בָּדוּק לִמְנִיעַת אָבְדָן. יֵשׁ מַאֲכָלִים שֶׁאוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לָאֲדָמָה. עוֹפֶרֶת תִּמְשֹׁךְ אוֹתִי עַד לְמֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ. שְׁמוֹנָה יָמִים אֲנִי עוֹבֶרֶת בַּחֲלוֹם. קָמָה בַּבֹּקֶר, וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן בַּלַּיְלָה. חַיִּים שְׁלֵמִים אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר כָּךְ, אִם יֵשׁ דֵּי פַּחַד.

מִלִּים קְטַנּוֹת עוֹשׂוֹת אֶת דַּרְכָּן כְּמוֹ נְמָלִים עַל הָרָהִיטִים וְהָרִצְפָּה וּמְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָן בִּשְׁלֵמוּת. הֵן מַגִּיעוֹת לִכְלִי עִם מַיִם וּנְמַסּוֹת לְמַהוּתָן. יֵשׁ לְהִזָּהֵר לֹא לִשְׁתּוֹת אֶת הַמִּלָּה 'מַר' אוֹ אֶת שְׁמֵךְ שֶׁלָּךְ: הַמַּיִם אָז אֵינָם זוֹרְמִים הֵיטֵב בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט. אֲבָל פַּעַם שָׁתִיתִי 'חָמוּץ' וּ'מַרְאָה' יַחַד, וְהָיָה בָּהֶם טַעַם חָדָשׁ, יְרַקְרַק וְעָדִין, וּכְשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּזֶה, זֶה עֲדַיִן מְדַגְדֵּג.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת עַל רִצְפָּה קָרָה. אֵיךְ יָשַׁנְתִּי כָּךְ בִּכְלָל. "שׁוֹמֵר," אֲנִי קוֹרֵאת. "הַחַלּוֹן צַר." הַחַלּוֹן קָצַר מִלְּהָכִיל אֶת הַיְרִיעָה. לֹא אוּכַל לְהַפְרִיחַ מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי. אֲנִי רוֹצָה חַלּוֹן גָּדוֹל יוֹתֵר.

"שׁוֹמֵר," אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "פְּתַח לִי חַלּוֹן גָּדוֹל." אֲנִי לֹא רוֹצָה לָעוּף     דַּרְכּוֹ, רַק לְהַבִּיט. חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה רָחָב וְגָבֹהַּ, וְשֶׁיַּתְחִיל בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם. וְשֶׁיָּכִיל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר שָׁמַיִם, וְאוּלַי גַּם שְׁנַיִם־שְׁלשָׁה עֵצִים (אוֹ לְפָחוֹת עָלִים). הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת שֶׁעָלִים אֵינָם מִתְקַיְּמִים בְּלִי גֶּזַע, אֲבָל מִי כָּמוֹנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְשׁוֹבֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם בְּלִי מִבְנֶה תּוֹמֵךְ. הִזָּהֵר מִטָּעוּיוֹת בִּצְבָעִים, הַתְּכֵלֶת צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ מַדֵּי בֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן שֶׁלִּי – בַּצֶּבַע הַמְדֻיָּק שֶׁל אֻמְלָלוּת שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.

שְׁמֵי סַגְרִיר לָרֹב לֹא יִצְלְחוּ לְחַלּוֹן כָּזֶה. אִם כִּי גֶּשֶׁם עָשׂוּי לְהָעִיר רִגּוּשׁ מֵלַנְכּוֹלִי שֶׁיַּעֲנִיק לַלֵּב מְעַט הִתְרַחֲבוּת. יוֹם חַמְסִין בְּפָּרִיז. רֶגַע דַּק שֶׁל הִמָּלְטוּת דֶּרֶךְ חַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל שְׁמֵי־אֶפְשָׁרוּיוֹת. רֶגַע דַּק שֶׁל אשֶׁר. פַּעֲמוֹנִים דַּקִּים פּוֹתְחִים דְּלָתוֹת וְעוֹד דְּלָתוֹת אֶל נֵצַח רִגְעִי. אֶפְשָׁר לָמוּת בְּרֶגַע כָּזֶה. מִי רוֹצֶה.

אֲפִלּוּ הוּא אוֹ הַשּׁוֹעֶרֶת חֲמוּצַת הַפָּנִים לֹא יוּכְלוּ לֶאֱחֹז בְּלִבִּי הַנּוֹסֵק.

.

5. מרוב רעב

אֲנִי רוֹקַעַת בְּרַגְלִי, הָרִצְפָּה בַּמִּגְדָּל רוֹעֶדֶת. אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וְשֶׁבַע צִפֳּרִים נְדִירוֹת חוֹלְפוֹת לְיַד הַצֹּהַר, הֵן כְּחֻלּוֹת בְּמִדָּה בִּלְתִּי מְצוּיָה וְלִבָּן פּוֹעֵם בִּמְהִירוּת בְּתוֹךְ צֹהַר חָזָן הַקָּטָן. יֵשׁ חָרִיץ בַּקִּיר מֵהָרִצְפָּה עַד הַתִּקְרָה, אוּלַי חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים רָחְבּוֹ. אַף אַחַת מֵהַצִּפֳּרִים לֹא תִּכָּנֵס מִשָּׁם. כָּחֹל לֹא עוֹבֵר בְּרֹחַב צַר כָּזֶה. אוּלַי רַק צָהֹב יָכוֹל.

הָאֲוִיר רַךְ. אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת הַלֶּחִי לִמְנוּחָה, לְלִטּוּף מָתוֹק. הָאֲוִיר מְנַשֵּׁק אוֹתִי. רַק הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ. הוּא מְדֻיָּק כְּמוֹ סַכִּין כִירוּרְגִית.

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה אֵינָן יוֹדְעוֹת לְאֵיזֶה כִּוּוּן לְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ. הֵן עוֹמְדוֹת בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶן הָעֲדִינוֹת בְּתוֹר אָרֹךְ שֶׁכֻּלּוֹ הֵן. רַגְלֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת עַל סַף הַדֶּלֶת שָׁעוֹת, וְעַל שִׂפְתֵיהֶן שְׁאֵלָה. טִפָּה אַחַת לֹא תִּשָּׁפֵךְ מֵהַכּוֹס הַמְּלֵאָה שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת, אַחַת אַחַת, כֻּלָּן. הֵן כִּמְעַט וְלֹא נוֹשְׁמוֹת מֵרֹב רִכּוּז בַּשְּׁאֵלָה. אֵין לָהּ נִמְעָן, גַּם לֹא הַדֶּלֶת.

מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי עֲלוּלָה לְהַמְתִּין לָהֶן רֶשֶׁת צִפֳּרִים, אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ, הַשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים. הַבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר בִּכְלוּב הַזָּהָב מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, גַּם אִם הִיא מְסִבָּה סֵבֶל. אַךְ לְעִתִּים חוֹצָה נְמִיָּה תּוֹעָה אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ שֶׁל אַחַת וּמְעִזָּה לוֹמַר: "אֵין לַסֵּבֶל מַשְׁמָעוּת, הוּא קַיָּם רַק לְמַעַן עַצְמוֹ. אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת. לְכִי." רִפְרוּף כָּנָף, עִפְעוּף. עַלְמָה צִפּוֹרִית אַחַת אָחֲזָה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ וּפָרְחָה לָהּ.

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, רֶשֶׁת דִּמְיוֹנָן, רֶשֶׁת הָאֶפְשָׁרוּת. מִקָּרוֹב הִיא לֹא מַפְחִידָה. הַחֹרִים גְּדוֹלִים וְאֶפְשָׁר לִסְרֹג מֵהֶם בְּגָדִים וְנַעֲלַיִם. הִיא פּוֹעֶרֶת פֶּה כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁרַק אֶת עַצְמָהּ תּוּכַל לִבְלֹעַ. הִיא אֲפִלּוּ מַצְחִיקָה אִם מַבִּיטִים מִקָּרוֹב בַּשִּׁנַּיִם הַקְּטַנּוֹת. הֵן עוֹלוֹת זוֹ עַל זוֹ מֵרֹב לְהִיטוּת לִהְיוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מֵרֹב רָעָב.

.

הילית חמו־מאיר, "דג המחשבה", מודן הוצאה לאור, 2017.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

הכירו את "מיקי מהו" שזכה לככב בקומיקס העברי הראשון בארץ ישראל בשנת 1933. העכבר הזה מזכיר לכם מישהו? אתם לא מדמיינים...

גם לכוכבי קולנוע מצוירים יש רגע של הולדת, ואת רגע ההולדת של מיקי מאוס, גיבור עלילות דיסני, נמצא בסרט מונפש קצר משנת 1928 בשם מטוס משוגע (Crazy Plane).

ההופעה הפומבית-הרשמית של מיקי מאוס, בשמו המלא, הגיעה עוד באותה שנה, בסרט מונפש אחר בשם ספינת הקיטור וילי (Steamboat Willie). מנקודת פתיחה זו המשיך מיקי מאוס, בן דמותו של המייסד וולט דיסני, לכבוש את מסכי הקולנוע (ובעתיד הרחוק יותר, את מקלטי הטלוויזיה) ברחבי ארצות הברית והעולם, עד שנעשה תוך זמן קצר לסמל המסחרי של ענקית הבידור דיסני.

 

מיני מעניקה למיקי אהובהּ פרסת סוס למזל טוב לפני המראתו, מתוך הסרט "מטוס משוגע"

 

אברהם שלונסקי, צופה נלהב של סרטים מונפשים, סרטים שלהם קרא סרטי 'הנשמה', הציע בשנת 1933 לעיתון "דבר" סיפור ראשון מתוך סדרה עתידית בשם עלילות מיקי-מהו. עורכי העיתון התקשו לעכל את הסגנון הקונדסי ומשחקי המילים המשונים של הקטע הקצרצר שזה עתה סיימו לקרוא. הם סירבו לקבל את הקטע עד שיכניס בו שלונסקי שינויים נחוצים, בעיקר בתחום הנמכת השפה הגבוהה והקשה להבנה. שלונסקי עמד על רגליו האחוריות וב-10 בפברואר 1933 הופיע הסיפור הראשון – כלשונו.

 

הכירו את מיקי-מהו. "דבר לילדים", פברואר 1933

 

שימו לב לדמותו המצוירת של מיקי-מהו, רוכב על מכוש קסמים מכונף. בחיבור חרוזיו השתדל שלונסקי ככל יכולתו להתרחק מדמותו של העכבר האנרכיסט של דיסני, ואת מיקי-מהו שלו תיאר כאחד מארבעה אחים לוליינים בקרקסו של אחד ושמו פוטי-פתי. הדמות המצוירת של מיקי-מהו, כפי שצייר אותה המאייר נחום גוטמן, חושפת בפניי המתבונן את מקור ההשראה שלה – מיקי מאוס.

גם שנה לאחר-מכן, כשלקח המאייר אריה נבון את המושכות מידי גוטמן, מיקי-מהו שצייר נותר דמות עכברית ומחויכת, נכונה לכל הרפתקה או תעלול שיזדמנו בפניה (או שתזדמן ליצור בעצמה).

 

מיקי מהו באיורו של אריה נבון. "דבר לילדים", 11 במאי 1934

 

ההתעקשות של שלונסקי הוכיחה את עצמה ועלילות מיקי-מהו נפרשו במהלך שנת 1933-4 על גבי מוסף הילדים האהוב של העיתון דבר לילדים. עלילה חדשה הופיעה בעיתון הארץ תחת השם "מיקי כל-בו", העלילה התפרסמה ב-6 באפריל 1936. הפעם ציירה אותה ז'ניה ברגר. בעיתונות התקופה אנו מוצאים לא רק ביקורות המשבחות את מעשה החרוזים שרקח שלונסקי, אלא מתברר שחרוזיו הפרועים עובדו למחזה לילדים שהועלה על בימות היישוב העברי.

שנתיים מהופעת מיקי-מהו של שלונסקי יצר המחנך וסופר הילדים עמנואל יפה יצירה הנחשבת לרצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ ישראל ובמרכזה דמות מוכרת. שמה היה כשם הדמות שהמציא שלונסקי, מיקי-מהו. בעיבוד של יפה, שכתב ואייר אותו בעצמו, הפך מיקי-מהו הלוליין העכברי לחתול. עמנואל יפה, שככל הנראה חשש שאולפני דיסני יתבעו אותו בגין פלגיאט, שמר את שמו העברי של מיקי מאוס (מיקי-מהו) אבל צייר אותו כהעתק כמעט מדויק של דמות מצוירת אחרת מאמריקה, פליקס החתול. לחתול מיקי-מהו צירף יפה דמות אנושית, ילד ושמו אליהו. כך גם נודע הקומיקס בשם עלילות מיקי-מהו ואליהו.

ארבע שנים מהופעת רצועת הקומיקס בעיתוננו לקטנים – מוסף הילדים של עיתוננו בעריכת המילונאי אברהם בן-שושן, קיבץ יפה בשנת 1939 מבחר מעלילות מיקי-מהו וחברו גדול הראש אליהו בספר מצליח.

 

כריכת המהדורה הראשונה של "מיקי-מהו ואליהו"

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה הראשונה משנת 1939

 

הסיפור הראשון בספר כפי שהופיע במהדורה השלישית משנת 1974

 

שלונסקי, שזנח את דמותו של מיקי-מהו בשנת 1936 עם הפרסום ב'הארץ', חזר אל העלילות הנשכחות יותר מעשור לאחר-מכן ואגד אותן גם הוא בספר בעל אותו השם (עלילות מיקי-מהו בספרית פועלים, שנת 1947). הוא ניסה כבר קודם להוציא את הספר בשנות השלושים, ושוב בתחילת העשור הבא, אך שתי ניסיונות קודמים אלו לא צלחו. את האיורים לספר של שנת 1947 סיפק שוב אריה נבון, ועתה נעשה העכבר-לוליין לאדם-לוליין. העלילות שהתפרסמו עשור קודם לכן בעיתונות קיבלו מתיחת פנים, ועלילות חדשות צורפו לספר.

 

"עלילות מיקי-מהו" מאת אברהם שלונסקי, מהדורה ראשונה משנת 1947

 

גם אם נתקשה למצוא עותק בחנות הספרים הקרובה לביתנו, שתי הגרסאות של שלונסקי ושל יפה מוכרות ואהובות – לפחות למי שהכיר ואהב אותן בזמן פרסומן או בהוצאות המאוחרות שראו אור ברבות השנים. איזו מהן אתם הכרתם בילדותכם?

המולה ביישוב העברי: תור ארוך של משפחות לפני בית "דבר", המתאספים מבקשים לשים ידם על המוסף החדש לילדים. ציורו של נחום גוטמן בעמוד האחרון במוסף הילדים הראשון של "דבר".

 

בונוס לסיום: בכתבה המרתקת של אלי אשד על מיקי-מהו וגלגוליו מצאנו גרסה נוספת, שלישית, של מיקי-מהו. את הציורים סיפק נחום גוטמן, את הסיפורים – ל. דניאלי. בהחלט ייתכן שמדובר בשם עט של נחום גוטמן, שבאותה התקופה החל להתפרסם כסופר נוסף על היותו צייר. שני הסיפורים של גוטמן/ דניאלי התפרסמו בכרך א' ו-ב' שהוציא דבר לילדים באוגוסט ובאוקטובר 1936.

 

מיקי מהו הידוע שעליו כתב כבר שלונסקי, העכבר של גוטמן כפי שהתפרסם באסופה שהוציאה מערכת "דבר לילדים"

 

ובונוס שני לסיום:

"עלילות מיקי מהו" יצא גם כשיר של אברהם שלונסקי ובלחן של נורית הירש.

מוטי פליישר ביצע את השיר בארוע לכבוד שלונסקי בנובמבר 1970:

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מעשה בציירת: לאה גולדברג

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

 

 




ספר הקיץ | "ממלכת האי-רצון" מאת איה קניוק

»»» המוסך - מוסף לספרות • המלצת מערכת המוסך לקיץ

רות שלוס, דמות, אקריליק על נייר, 101X76 ס"מ, 1993

..

אנחנו שמחות להשיק מדור חדש: ספר העונה של המוסך.

בכל עונה נפנה את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר הקיץ של המוסך: ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים היפהפה של איה קניוק.

 

 

אדם ברוק, פסיכיאטר שתפקידו לבחון את כשירותם של חשודים בביצוע פשע לעמוד לדין, מרגיש צורך עז לכתוב סיפור ולוקח לשם כך כמה ימי חופשה. אלא שהוא אינו כותב את הסיפור בימים האלה, ובמקום זאת מתחיל לשוטט ממקום למקום. בפתח הרומן, לקראת הסיום הצפוי של החופשה, הוא נכנס לאולם בית המשפט לצפות במשפטה של אנה, המואשמת ברצח אִמה, ובהמשך תגיע אליו לאבחון. הוא מגלה כי היא מעירה בו רגשות מורכבים וכי השופט במשפטה מוכר לו זה שנים רבות. מכאן והלאה יתגלגלו האירועים, מרצון ושלא מרצון, באופן שיציף זיכרונות מהעבר וישנה את חייו לחלוטין.

ממלכת האי-רצון, ספר הביכורים של איה קניוק, הוא ספר עמוק ומלא עוצמה. הכניסה אל הספר כמוה אכן ככניסה בשעריה של ממלכה, ממלכת נפשם של גיבוריו. הקריאה בספר מעניקה את מה שהוא אחת מהפסגות שהספרות – והאמנות בכללותה – יכולות להעניק: היא שולחת את הקוראים למסע בתוך נפשם שלהם ומעירה רבדים חבויים.

עלילת הספר וההתפתחויות בו, כמו גם הגילויים מהעבר, צומחים מתוך הדמויות וחייהן. לקראת סופו של הרומן יש התבהרות, גילוי או לפחות השערה, של חלק מהנסיבות שקדמו לזמן שבו מתרחשים האירועים בספר, ולמרות ההפתעה המסוימת, הפתרון נבנה באופן אורגני מתוך כל מה שהיה ידוע לנו עד כה ובונה תמונת חיים שלמה.

איה קניוק כותבת את גיבוריה מתוך מה שחסר לפעמים בכתיבה, ויש שחושבים אותו אף לגורם מפריע בה – מתוך אהבה. והאהבה שבה משורטטות הדמויות בספר, פגועות ופוגעות, פגומות וסבוכות, נעות בין אינטימיות לניכור, עוברת גם אל הקוראים ויוצרת את אותה תחושה נדירה, שהיא כמעט נס – את התחושה שזכו לפגוש באנושי.

קווי המתאר של הדמויות משורטטים ביד־אמנית, ברוֹך, מגלים עוד פרטים ועוד פרטים, מדויקים תמיד, בונים את הדמות השלמה. כאמור, עלילת הספר מונעת קודם כול מכוח נפשן של הדמויות, והיא שמובילה אותנו לאורך שבילי חייהן בעולם שבו הגבולות בין מה שמוגדר כשְפיוּת ובין מה שמוגדר כאי־שפיות הם שבריריים וחדירים. הן נפתלות בין רצון לאי־רצון, משתוקקות לרצון כשהוא איננו, שואפות להיפטר ממנו כשהוא קיים. אלו הן דמויות שהנפש שלהן עשירה, מלאת תוכן ומכילה עולם תרבותי שלם, וגם אם היא מסוכסכת ואגוצנטרית לעיתים, יש בה שאר רוח. ושאר הרוח הזה הוא חלק מכוחן הממגנט והמפעיל. ואולי אפשר עוד להוסיף שלאורך דורות רבים כתבו גברים על נפשן של נשים, והנה איה קניוק עושה מעשה שהוא חריג גם כיום, וכותבת רומן שעלילתו נבנית בעיקר מתוך נפשם של גברים.

כתבה: לאה קליבנוף־רון

 

***

 

מתוך הספר:

.

פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.

האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.

"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.

שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.

"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.

לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.

"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי? "

היא הינהנה, גופה רכון.

הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה. קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו? "

ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.

היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.

"אנה? "

"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה…" קולה נקטע ונעשה שקוף.

הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.

"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה? "

עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.

"אני לא יודעת. אני מצטערת".

"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".

שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.

הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.

.

איה קניוק, ממלכת האי-רצון, הקיבוץ המאוחד, 2018, עמ' 164–165.

 

בגיליון הבא של המוסך – שיחה עם איה קניוק.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

מסה | "דיוקן", מאת מורן שוב

»»» המוסך – מוסף לספרות • "הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה"

ארטמיזיה ג'נטילסקי, פרט מתוך "דיוקן עצמי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה", שמן על בד, 71.5X71 ס"מ, 1615-7; הגלריה הלאומית, לונדון

.

מאת מורן שוב

.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי בדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה, ושבתי וחשבתי עליו גם מבלי לראות אותו במו עיניי ממש. אני יודעת עכשיו לומר שהתפעלתי מהדיוקן המצויר; שהתפעלתי מהידיעה שהוא דיוקן עצמי ובוודאי מדמותה ומסיפורה של ג'נטילסקי התפעלתי; והתפעלתי במובן שפעלתי בהשראתה.

דיוקן. אני הוגה בו גם מבלי להסתכל עליו; אני מתבוננת בו בעיניי רוחי. דיוקן מורכב גם ממילים. הספרות מלאה בדיוקנאות. דיוקן, בעיניי, הוא הצטלבות מבטים. הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה (שימו לב לצעיף השקוף־הרך־המואר המעיד שבין הדמות לבינינו משהו נמשך): ראשונה התבוננה בה ג'נטילסקי עצמה; הדמות המצויירת משיבה לאחותה מבט; לקוּר המבטים הזה שנמתח בין שתיהן מצטרף כל מי שמתבונן בציור וקושר בו את מבטו; וארטמיזיה ג'נטילסקי בדמותה כקתרינה הקדושה – מתבוננת במתבונן בחזרה.

 

דיוקן עצמי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה

 

ארטמיזיה ג'נטילסקי, בת לצייר בארוק, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית שלה, כחברה באקדמיה לאמנויות בפירנצה – וזכתה למה שלא זכו לו נשים אחרות בתקופתה. עיקר הדמויות שציירה היו נשים גיבורות מן ההיסטוריה, מן המיתולוגיה ומן הנצרות: קליאופטרה, יהודית, יעל, בת־שבע ואחרות, וביניהן גם המרטירית הגדולה קתרינה הקדושה (הלוא היא סנטה קתרינה, המסייעת נגד מוות פתאומי ובעיות בדיבור ובשפה), שהייתה השראה גם לז'אן דארק.

בהיותה בת שבע־עשרה נאנסה ג'נטילסקי על ידי הצייר שלימד אותה, ותבעה אותו למשפט – וברבים מציוריה היא מתארת נשים חזקות הנאבקות בגברים ותובעות נקמה.

ציוריה מוצגים דרך קבע במוזאונים בפירנצה, ברומא, בנאפולי, ובתערוכות בעולם כולו. בשנות השישים, עם המהפיכה הפמיניסטית, זכו ציוריה להכרה מחודשת.

זכיתי והייתי מודל לציורי דיוקן: פעם בידי צייר שצייר את פניי כפי שנשקפו אליו ממראָה. שעות ארוכות עמדתי מול מראה קטנה ומולה כמוני עמד גם הצייר. מבעד למראָה התבוננתי בעצמי מצטיירת בפחם על הנייר. מבטי שב והתמגנט לעיניי שלי כפי שנרשמו בעיניו; ופעם בידי אמן ברלינאי שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל באהבתו אותי שב וצייר עשרות דיוקנאות שלי מתצלומים. "אטלס הגילויים של יופייך" הוא קרא לאוסף הדיוקנאות שלי־שלו. הוא צייר אותי כּשחרזדה, וּכְאטלנטה, וּכְקנטאור, וּכְאינדיאנית, וּכְטיגריס, וּכְג'ני הפיראטית ועוד ועוד דמויות. וגם כאַרְטֵמיס  צייר אותי. ועכשיו אני חושבת מחדש על ארטמיס שהייתי בעיניו בעקבות דיוקנה זה של ארטמיזיה זו.

דיוקן היא מילה יוונית. בעברית דיוקן הוא פָּנים, ובערבית מדוברת ווּגָ'ה. פָּנים הוא לשון רבים של פָּן. ביוונית דיוקן הוא שתי תמונות (דיו=שניים + אייקון=תמונה). ובערבית משתמשים במילה ווּג'ה גם כהֶבֵּט. ומכאן, ממילא, הפנים הם דבר דו־משמעי, שיש לו יותר מהיבט אחד. והוא דו־משמעי גם כי הפָּנים הם מה שנראה לעין, ושמגלה או מסתיר את מה שבִּפְנים. פְּנים הוא תוֹך להבדיל מן החוץ. מכאן שפָּנים יכולים להיות גם החצנה או גילוי של משהו נסתר, וגם הסתרה, מסיכה, העמדת פָּנים.

התנהגות נרשמת בדיוקן. בדיוקנה העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה, נראית הדמות אוחזת ביד שמאל את גלגל העינויים השבור – אותו גלגל שאליו קשרו הרומים את קתרינה במטרה לענותה ולהמיתה, אך זה נשבר וקתרינה ניצלה לעת עתה; ובימינה היא אוחזת קולמוס־נוצה. בציורה של ג'נטילסקי נדמה שאלה אינם גלגל עינויים ונוצה, אלא חץ וקשת של לוחמת אמיצה.

לא פעם כשאני מתבוננת בדיוקן מעולה, אני חשה איזו הזיה או תעתוע שכורכים יחדיו התבוננות חקרנית במשהו שטרם ראיתי עם התבוננות במראָה. זה לא שאני רואה את עצמי משתקפת, אבל אולי כמו בשעה שאני כותבת, מדובר בהתמסרות למה שמצטייר מולך: אני לומדת את הפרטים, אני חוזרת לקרוא או להתבונן, ושואלת, ומאתרת ותוהה; ואז מצטרף המבט ההוזֶה מעט, המגלה את מה שרושם האור על הדמות – ומזהה איזה רצון היא מביעה. אמנם אי אפשר לראות רצונות, אבל את תנועת הגוף, את הטיית הראש, את מה שהמבט מקרין, כיצד מגוננות הידיים על הגוף – את אלה אפשר לקרוא, והדברים נאספים אל תוך ההכרה.

כשאני מתבוננת כך בדיוקן – זו התמסרות; כשציירת מציירת דמות העומדת מולה – הן מתמסרות זו לזו; וכשציירת מציירת את עצמה, ועצמה מתבונן בה בחזרה – היא חושפת על הבד את פניה באופן שאולי רק היא מכירה. זהו בוודאי מבט מתמסר; לנֶצח מתמסר; מתמסר לעצמך ומתמסר לאחר: הרי זה מבט שמתבונן במבט מתבונן במבט מתבונן במבט – וללופ הזה עכשיו גם אני המתבוננת עֵדה – והנה אני מצטרפת אל טווֹת המבטים. וכשם שהמבט של המצוירת (כך בציור של ג'נטילסקי), לפעמים הוא בוהה פנימה ולפעמים דרוך החוצה אל הציירת, וכעת הוא דרוך אל המבט שלי – כך נוהגת גם אני: אני מתמקדת, אני הוגה, אני בוהה, אני הוזה; וכמו המצוירת גם אני מתכנסת לרגעים אל עצמי ומתעוררת אל מי שמולי בחזרה. הצטלבות מבטים שאני חשה שמטעינה ברוח. חשה שמטעינה בעוצמה.

 

מורן שוב היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור. עוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. אוצרת ההקמה של "בית לעברית ראשון לציון" – מרכז לעברית כשפה וכתרבות; מלמדת את הקורס "אותיות פורחות באוויר" בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורי הולנדר כותב על נסים אלוני

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך