הילוך ראשון | תקלה זמנית במערכת השמש

"מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך." סיפור מאת יולי מלכא

טליה ישראלי, הפרעה ברטינה (אחרי מונק), שמן על בד, 56X29 ס"מ, 2017

.

תקלה זמנית במערכת השמש / יולי מלכא

.

למחרת היא לא זרחה. לא זרחה לפי כל הדעות, לפי כל הזמנים, לפי כל היומנים וכל הלוחות, לפי האשכנזים ולפי הספרדים. לא זרחה בזמן ירושלים ולא בזמן ישראל, לא בשעות מלאות ולא בשעות חלקיות. לא זרחה כל היום. מתפללים חרוצים הגיעו לתפילת ותיקין אך לא עמדו לתפילת שמונה עשרה שהרי היא לא הנצה, החמה. אף אחד לא היה יכול להבחין בין תכלת ללבן, בין יום ובין לילה, גם לא השׂכוִי. ילדים שגרו במישור החוף חיפשו אותה בים, כי שם היא נראתה לאחרונה. הים היה חשוך וקר. מטיילים עלו על הרים גבוהים ולא מצאו.

העולם היה חשוך מאוד ומואר מאוד בו־זמנית – אורות של טלפונים נצנצו בכל מקום וחברת החשמל עבדה בתפוקה מלאה ובשיא של כל הזמנים. הכול היה מואר באורות הניאון כמו בשתים־עשרה בלילה, אף על פי שהשעונים הראו צהרי היום. רק בעזה היה חושך, כרגיל. במשרד הביטחון בקריה ניסו לבדוק אם השמש לא זרחה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. לא. רק בגבולות ישראל, מהירדן עד הים. כולל הרשות.

הקווים והרשתות קרסו. אנשים התקשרו לכל המוקדים האפשריים אבל אף מוקד לא ידע מה לענות. במנוע החיפוש של גוגל היו אינספור וריאציות של שאלות שהקלידו הגולשים בניסיון לגלות את התשובה.

פרשת בֹּא, זאת עם הארבה והחושך, נעשתה אקטואלית במיוחד. אסטרונומים, חוקרי חלל ואסטרופיזיקאים הכירו היטב את תופעת ליקוי החמה, אבל עכשיו זה היה משהו אחר ולא היו להם כל תשובה, פתרון או אפילו התחלה של השערה.

אף אחד לא הצליח לתאר בדיוק מה זה אומר, אבל לכולם הייתה אותה תחושה מעיקה ומטרידה שלעיתים מכנים אותה תחושת חרדה קיומית.

.

*

.

היא מעולם לא לקחה יום חופש, מעולם לא איחרה, מעולם לא נעדרה ללא סיבה מוצדקת. תמיד עשתה את המוטל עליה, בדייקנות, בחריצות ובהתמדה מעוררת השתאות. לעיתים הירח הסתיר אותה, אבל כולם ידעו שזה זמני. שלוש מאות שישים וחמישה ימים בכפולות של אלפי שנים, היא לא פספסה אף לא יום אחד. והיום נשבר לה. היא סיננה קללה בשפה שמית עתיקה, כיבתה את הטלפון והתכסתה בפוך קליל מעונן מאחורי הים. אלפי שעונים מעוררים שצלצלו, צפצפו, שרו  וקראו כתרנגולים ברחבי ישראל באותו בוקר לא הזיזו לה את גבותיה החמות. היום אני לא קמה ושיתהפך העולם. מגיע לה, למדינה הזאת. מגיע לה שיום אחד השמש לא תזרח פה. עם כל ההייטק והווייז שלהם, שיסתדרו בלעדיה ליום אחד. גם ככה כולם פה לא רואים בעיניים, באור או בחושך. אז היום היא לא תזרח, אפשר לחשוב. מה יעשו לה? יחליפו אותה? יביאו שמש מגלקסיה אחרת?

היא עצמה עיניים ושקעה בשנת שמש מתוקה. והעולם התהפך.

.

*

.

גיל חיכה.

חמישה עשר בני משפחת ויסוצקי מניו ג'רזי עמדו לצידו על פסגת המצדה, רועדים מקור למרות מעילי היוניקלו החדישים שלגופם. רוברט, סטנלי וסמואל האחים לבית ויסוצקי, נשותיהם וילדיהם המתבגרים היו מלאי התרגשות קולנית, למרות ואולי בגלל השעה המוקדמת. על מסך האפליקציה הראו הספרות שש ושלושים בדיוק, ותשע מעלות צלסיוס. קר, אבל נהדר. בעוד דקות אחדות תזרח השמש ויום חדש יתחיל. משפחת ויסוצקי, היום הראשון בטיול המרגש שלהם לישראל, בפעם הראשונה בחייהם. איזו פתיחה מושלמת ליום ראשון מושלם!

תכתובת המיילים בין גיל לרוברט, האח הבכור, המארגן של הטיול, הייתה קצרה ועניינית.  רוברט ציין ששמע על גיל מחברים אחרים שביקרו בארץ, וגם קרא עליו בטריפאדוויזר. מדריך מעולה, אינטליגנטי וידען, יודע להתאים את הטיול לקבוצה כמו כפפה ליד, ממליצים בחום על גיל ישראלי. הם סגרו תאריכים ומחירים ובמייל השלישי רוברט כתב לו כך:

היי גיל, מה שלומך?

אז לגבי התוכנית – כמו שכבר הזכרתי, זו פעם ראשונה שלנו בארץ ונשמח לראות הכול. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להתחיל את הטיול בזריחה במצדה. קראנו ושמענו מחברים שזו אחת החוויות המדהימות והמיוחדות ביותר בישראל. אנחנו נוחתים בשעה שמונה בערב, ננוח כמה שעות במלון בתל אביב ונהיה מוכנים לצאת לדרך כדי להגיע בזמן לזריחה הראשונה שלנו בארץ.

אחר כך – הכול פתוח ואנחנו שלך! נשמח אם תוכל לכתוב ולשלוח לי בהקדם את התוכנית המשוערת של הטיול כדי שאוכל לעבור עליה עם אשתי ושאר בני המשפחה. למלונות אנחנו נדאג.

מחכים לשמוע ממך,

תודה רבה על הכול,

כל טוב,

רוברט.

"וי אר אול יורס" הדהדו בראשו מילותיו של רוברט. כבר עשרות פעמים הוא עשה את זה. מתעורר בחושך, נגרר ללובי של אחד ממלונות הטיילת, שותה קפה שחור מגעיל, מתעפץ על הכורסאות הירוקות וחושב על פרטי הפרטים של היום הארוך ארוך שעומד לפניו, עוד לפני שהלילה נגמר. אין מה לומר, זה כסף מעולה. בסך הכול זה גם די נחמד רוב הזמן, אנשים טובים, מקומות יפים.  ואחרי שתזרח השמש הכול ייראה הרבה יותר טוב. החושך תמיד מקשה.

המחשבה על הזריחה מילאה אותו אופטימיות וציפייה. יהיה יום טוב היום עם הוויסוצקים. מהפגישה הקצרה בשדה והנסיעה העייפה למלון הם עשו עליו רושם של משפחה קלילה ושמחה, הפי ג'וּז כאלה. אולי רק חוץ מסטנלי? אחיו הצעיר של רוברט נראָה קצת ספקני, או ביקורתי, הוא לא הצליח להבין בדיוק. שטויות. בטח סתם עייף, כמו כולם, בכל זאת טיסה טרנס־אטלנטית. הוא אוכל אותם בלי מלח. יהיה יום טוב.

בעשרה לשלוש התייצבו בלובי ראשוני הוויסוצקים – רוברט ואליסה, רעננים ושמחים כאילו לא טסו חצי עולם וישנו שעתיים. אחריהם נסחבו שלושה מתבגרים ממורמרים שזריחה במצדה לא עניינה אותם כהוא זה. הם היו גמורים מהטיסה, עצבניים מהשעה המוקדמת להחריד שבה העירו אותם, וזועמים על התוכנית הקריפית של אבא שלהם. תמיד הוא והשטויות שלו! אי אפשר לנוח כמו בני אדם אחרי טיסה של ארבע־עשרה שעות? למה חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו? זריחה אפשר לראות כל יום!  כאילו, מישהו יגנוב לכם את השמש?

בתוך כמה דקות המיניבוס הקטן התמלא בשאר הוויסוצקים המתעוררים לאיטם, סך הכול שישה מבוגרים ותשעה ילדים בתפרוסת גילים שבין שבע לשמונה־עשרה. המבוגרים ישבו מקדימה עם רוברט ואליסה העליזים והילדים נמרחו על המושבים עם אוזניות ונרדמו מיד. וכעבור כמה שעות, אחרי נסיעה מפותלת וטיפוס מאומץ בסוללה, הם עמדו על פסגת המצדה וחיכו.

גיל התחיל לחשוד קצת לפני שש, כשהשמיים לא התבהרו כמו תמיד בדקות שלפני הזריחה. החושך היה מוחלט וגמור ובלי שום סימן לאור מתקרב. ועכשיו השעה הייתה כבר שבע ורבע וכלום לא קרה. בני משפחת ויסוצקי הראו סימני חוסר נחת אבל עוד לא הצליחו להגדיר מה בדיוק מפריע להם.

הוא הוציא את הטלפון מהכיס והתכוון לכתוב הודעה בווטסאפ הקבוצתי של 'מורי דרך – שיתוף ועזרה הדדית', אבל לא ידע איך לנסח את זה כדי לא לצאת ממש מטומטם. "בוקר טוב חברים, אני עם קבוצה במצדה והשמש לא זרחה. מישהו יודע על זה משהו?", "יש בעיה עם הזריחה במצדה היום?", "עוד מישהו נתקל בבעיות בזריחה?"

שום ניסוח לא התאים, הכול היה נראה מגוחך וגרוטסקי כמו המצב עצמו. הוא נכנס גם לקבוצת פייסבוק של מורי דרך מוסמכים, לקבוצה של מורי דרך בתיירות נכנסת וגם לקבוצה של מדריכי תו תקן, ליתר ביטחון. אולי שם יודעים משהו? בשום מקום לא הייתה כל התייחסות. פוסטים רגילים על שעות פתיחה, השתלמויות ותלונות על האגודה. לשכה לתיאום טיולים? הוא חייג שש פעמים שתיים וחיכה.

"חדר מצב שלום, "

"שלום, מדבר גיל, אני מורה דרך ו… אני נמצא עכשיו עם קבוצה במצדה, אנחנו אההה… אנחנו מחכים לזריחה והשמש אההה… היא… היא לא זורחת… אתם אולי יודעים על זה משהו? אני פשוט לא יודע למי לפנות."

בצד השני של הקו היה רעש גדול, המוקדנים קרסו תחת עומס השיחות וחוסר האונים. "גם אצלנו היא לא זרחה הבוקר," השיבה המוקדנית,  "אנחנו מנסים לברר מה הבעיה. תשאיר את המספר שלך ונשתדל לחזור אליך."

גיל ניתק. הוויסוצקים הבינו שמשהו קורה והחלו לאבד סבלנות. הם היו כאן כבר כמעט שעתיים וחצי, הספיקו לשתות קפה מגזיה, לעלות את הסוללה, לשתות עוד קפה אחרי הסוללה, להטעין את הסוללה, לאכול את כל הקרואסונים שקנו בערב ברחוב הירקון ולהצטלם סלפי בחושך, רגע לפני. התמונה הבאה הייתה אמורה להיות סלפי על רקע הרי מואב, אל מול הזריחה הראשונה שלהם בארץ, אבל תמונה כזו לא הגיעה.

סטנלי ורוברט ויסוצקי ניגשו לגיל וביקשו ממנו לבוא איתם הצידה. "וואטס גואינג און גיל? איפה השמש?" שאל סטנלי בכעס אמריקאי מנומס. "הגענו למסדה במיוחד כדי לראות את הזריחה, השעה כבר שבע וחצי והשמש עדיין לא זרחה. מה קורה פה?" גיל לא ידע מה לענות לו והסתכל על רוברט. רוברט היה נבוך בדיוק כמוהו. שלושתם, גיל, רוברט וסטנלי עמדו זה ליד זה ובהו באופק הלא נראה. "אני לא יודע, חברים. אני באמת לא יודע איפה השמש. אבל זה בטח יסתדר תכף…" וכי מה היה יכול לומר להם?

הוא הסתכל סביב ובמרחק מה הבחין במבטים נבוכים של עוד שלושה מורי דרך די מבוגרים, עבי בשר, עם תיקי גב גדולים וכובעים רחבי שוליים. יחד הם דמו לעדר קרנפים קטן. ועוד הייתה שם מורת דרך צעירה אחת, ילדונת ממש. השלושה הצטופפו יחד וניסו לטכס עצה, חסרי אונים. הילדונת כמעט בכתה. קבוצת בני נוער עייפים התפרשה על הרצפה, והמבוגרים האחראיים שביניהם הקיפו את מורת הדרך האומללה בקולות כעוסים.

גיל התקרב אל מורי הדרך. אחד מהם תפס אותו ביד והצביע על הקבוצה שלו – פולנים, או רומנים, בחושך היה קשה להבחין: "תגיד לי, מה זה הדבר הזה? הם נסעו פה את כל העולם לראות ת'זריחה במצדה, מה אני עושה איתם עכשיו? מה אני עושה? איפה השמש המזורגגת!?" מזורגגת, זו מילה שהוא כבר מזמן לא שמע. אלה מורי דרך עם מספר רישיון בן שלוש ספרות.

לאף אחד לא היו תשובות.

מדוכא, נבוך ומבולבל הוביל גיל את משפחת ויסוצקי בשבילי מצדה, בחושך מוחלט ובקור בשעה שמונה בבוקר. כולם נגררו אחריו רוטנים וכועסים. האחים ונשותיהם הלכו כדבוקה בסוף, דיברו בשקט ומדי פעם שלחו אליו מבטים מלאי חימה.

הוא רצה להיעלם, להתאדות, להיבלע באדמה. חשב לביים פציעה אנושה. זה עלול להתפרש כניסיון התאבדות והלוא כבר עשו את זה כאן לפניו כך שיש לו איזה תקדים מקומי. אולי זה משהו באוויר, סינדרום מצדה, יגידו אחר כך.

ומה עוד יגידו על מורה דרך ששלח יד בנפשו במצדה לבל יפול בידי קבוצתו הזועמת? זה יהיה מעשה שפלות, לא מעשה גבורה. מי ידריך את משפחת ויסוצקי אם הוא ימות ומה הם יכתבו על כל זה בטריפאדוויזר? "המדריך גיל ישראלי אכזב אותנו מאוד, פעמיים. אחרי שהשמש לא זרחה במסדה, בניגוד גמור לסיכום בינינו, גיל התאבד והשאיר אותנו לבד באמצע הטיול, ביום הראשון של הטיול הראשון שלנו בארץ. אנחנו המומים ופגועים, שלא לדבר על הכסף שהפסדנו. אנחנו ממש לא ממליצים להעסיק אותו."

לא. התאבדות היא מעשה לא מקצועי בעליל. הוא לא יכול לסכן ככה את כל הקריירה שלו.

את המכתב של אלעזר בן יאיר קרא גיל לאורו של הסמארטפון, בהרבה פחות הבעה ופאתוס מבדרך כלל. על ההצגה הקבועה של מפגש הקנאים עם הרומאים הראשונים הוא ויתר. גם ככה לא רואים כלום.

התכנון היה לרדת כרגיל בשביל הנחש ולאכול ארוחת בוקר במסעדה למרגלות ההר. במצב העניינים החדש שנוצר לא היה ברור אם הארוחה הנדרשת היא בוקר דווקא, זה לא הסתדר עם החושך. גם הרכבל עבד בחושך, בפעם הראשונה זה שנים רבות ובחריגה מוחלטת מהנהלים. הרכבל אף פעם לא עובד בחושך! כל האתר סגור בחושך! אבל עכשיו השעה הייתה כבר תשע, היה חושך מוחלט והרכבל עבד כרגיל. כשישבו במסעדה וחיכו לארוחת הבוקר הישראלית שהזמינו, עייפים ומבולבלים עד מוות, בדיוק צלצל הטלפון של גיל. אימא? אולי קרה משהו?

"גילי, טוב שאתה עונה, איפה אתה? קראתי עכשיו באינטרנט שיש איזושהי תקלה זמנית במערכת השמש ומיד חשבתי שאתה בטח תדע על זה יותר ממני. שמעת על זה?"

"תקלה במערכת השמש? אבל איך מערכת השמש יכולה להתקלקל? זה לא איזה משהו נצחי כזה?" מרוב תדהמה הוא שכח להנמיך את קולו וכמעט צעק. "וכתבו גם מתי זה אמור יסתדר? כמה זמן זה אמור לקחת?"

"כתוב פה שבמשרד האנרגיה בודקים. חוץ מזה לא אמרו כלום. איפה אתה? גם אצלכם חושך?"

"אימא, אני אחזור אלייך," מלמל וניתק. הוא יצא מהמסעדה, משאיר את הוויסוצקים להטביע את אכזבתם בשקשוקה וסלט ישראלי עם קפה שחור חזק. על המדרכה התקבצו שלושת הקרנפים שפגש למעלה. הפולני־רומני נפנף בידיו וצעק משהו על השחיתות. גיל חשב על משחקי השורשים שח"ת–חש"ך–שכ"ח–כח"ש וחייך לעצמו, מופתע מסוג המחשבות הזה לאור הנסיבות. הוא הציץ בטלפון וראה את הכותרות.

"תגידו, אתם הבנתם מה קרה?" הוא פנה אליהם, "מתברר שיש איזו תקלה זמנית במערכת השמש! מה זה הדבר הזה?!"

השלושה הסתכלו עליו לרגע, היה נראה שאחד מהם מנסה להגיד משהו אבל הפולני־רומני לא נתן לו לפתוח את הפה והמשיך לצעוק, שוכח איך הוא עצמו נתקף פאניקה שם למעלה לפני שעה קלה, כשתפס את גיל בשרוול, משווע למעט תמיכה קולגיאלית.

גיל התרחק מהם. סובארו קטנה הדליקה אורות והחלה בנסיעה איטית ביציאה מהחניה. מה הוא יעשה עכשיו עם הוויסוצקים כל היום? איך הוא ייקח אותם לים המלח בחושך? ומתי תסתיים התקלה הדפוקה הזאת? לאף אחד אין מושג! הלך, הלך היום, הלך הטיול, הלכו הרזומה והשם הטוב שלו, הלכו ההמלצות, הלכה העבודה כולה, חמש־עשרה שנה של בניית מוניטין וקהל לקוחות נאמן, הכול הלך. תקלה במערכת השמש! בני זונות.

גיל רץ אל הסובארו ותפס אותה ביציאה ממגרש החניה. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו התאבדות מקצועית. הרי היה יכול להציל משהו מהיום הזה אם היה נשאר עם הוויסוצקים. היו מאלתרים משהו, הלוא אין זו אשמתו שהשמש לא זרחה. הוא לא מורה הדרך היחיד שכך קרה לו היום. מה עושים היום שאר חבריו – בתל אביב, בירושלים, באילת? מה יעשו מורי הדרך הזקנים אחרי ארוחת הבוקר? הרי אומרים שזו תקלה במערכת השמש, זמנית אמנם, אבל בכל המערכת, תקלה כללית…

כל המחשבות האלה עברו מהר בראשו, אבל ההחלטה הלא־רציונלית שהתקבלה בשברירי שנייה חשוכים של כאוס קיומי הייתה חזקה ממנו. לימים, הוא לא יֵדע להסביר מה גרם לו לפעול כך, בניגוד לכל היגיון. כנראה מצב לחץ, עקה, חרדה קיומית שמולידה התנהגות לא־רציונלית במצבי משבר.

"חברים, אפשר לנסוע איתכם? לא משנה לי לאן." הסובארו נעלמה בחשכת המדבר וגיל ניתק את הטלפון. בזווית העין הוא ראה את סטנלי ויסוצקי יוצא בנפנוף ידיים מהמסעדה וצועק משהו לעברו, היה חשוך מכדי להבין את המילים. הוא החליט לנטוש את הוויסוצקים במצדה בחושך ושיתהפך העולם. והעולם התהפך.

.

*

.

סטנלי חזר פנימה וסיפר לכולם את מה שהוא זה עתה ראה. בני משפחתו בהו בו, מסרבים להאמין שדבר כזה יכול בכלל לקרות. מילא שמש שלא זורחת, אבל מדריך שבורח?

שלושת האחים הלכו לחפש את המנהל הגדול ומצאו את מנהל המשמרת במסעדה.

"אקסקיוז מי," פנה אליו רוברט בנימוס, "אנחנו מחפשים מורה דרך, שלנו ברח לנו לפני כמה דקות והשאיר אותנו פה לבד… ודרך אגב" הוא המשיך אחרי הפסקת מבוכה קלה, "יש לך מושג מה הבעיה עם השמש היום? מה קרה?"

מנהל המשמרת אמר שאין לו מושג מה קרה היום לשמש, שגם הוא בחשכה כמוהם בדיוק, ושלצערו הוא לא יכול לעזור כי הוא קשור למסעדה ולא לאתר המסדה. רוברט ניסה להתקשר לגיל. החושך בחוץ היה שקט, אטום ומוחלט, בדיוק כמו הקו בצד השני. השעון הראה עשר ורבע.

סמואל ויסוצקי, האח השלישי, החליט לגשת אל קבוצת הגברים שעמדה בצד, אחד מהם ענד לצווארו תג שם וחבש כיפה על ראשו הקירח. הם נראו לו מבינים וסמואל גם זכר שלגיל היה תג כזה, כנראה משהו של מדריכים. הוא שאל אותו את אותן שתי שאלות – איפה אפשר למצוא מורה דרך, ואם יש איזושהי בעיה עם השמש היום.

הכיפה־קירח אמר שינסה לעזור עם המורה דרך אבל גם הוא לא ידע מה קרה לשמש. בקבוצות הווטסאפ התחילו להפיץ עכשיו איזה משהו על תקלה זמנית במערכת, אבל זה נשמע לו כמו שטות גמורה. שלושים שנה הוא מורה דרך ולא ראה דבר כזה. הכול מושחת פה, זה למה.

עד מהרה נמלאו הרשתות החברתיות ברשומות חרדה של גולשים, וכן מצאה לה את מקומה גם השמועה על מדריך שברח והשאיר את הקבוצה שלו במצדה, לבד, בחושך. סטנלי ויסוצקי רתח מזעם, צעק על כולם וקילל. זה היה מחזה בלתי נעים. גיל צדק כשחשד בו. היום הראשון של הוויסוצקים בארץ היה כישלון.

אחרי כחצי יום של חיפושים מצאה משפחת ויסוצקי בפייסבוק מורה דרך חלופי, אבל לאף אחד כבר לא היה מצב רוח לטיול. הם הזמינו מונית גדולה ותמורת דולרים רבים בחושך חזרו למלון בתל אביב וישנו עשר שעות רצופות. כשהתעוררו, בחושך של הלילה שלמחרת, ביקשו כל ילדי משפחת ויסוצקי לטוס הביתה מיד. הקטע הזה עם השמש אתמול היה, כאילו, ממש מוגזם. אחרי שיחות ארוכות בניסיון להגיע לפשרה הוסכם שהטיול יקוצר.

סטנלי דאג לקטול את גיל בטריפאדוויזר וגיל מחק משם את הפרופיל העסקי שלו. אחרי הסיפור ההוא עם השמש והבריחה מהוויסוצקים הוא לא עבד יותר כמורה דרך ועשה הסבה מקצועית להוראה. ארבע פעמים בשבוע היה מתייצב בכיתת הערב של האולפן ללימוד עברית בירושלים. בין שלימד עולים רוסים, צרפתים או אמריקאים, הדבר הראשון שעשה כשנכנס לכיתה בכל ערב היה לגשש אחרי מתג מנורות הפלורוסנט.

.

יולי מלכא היא מורת דרך ירושלמית ועוסקת בכתיבת תוכן חינוכי בפלטפורמות שונות, משוטטת בין מקומות, אנשים ומילים.

.

» במדור הילוך ראשון בגיליון קודם של המוסך: "השמיים של ואן גוך", מאת סמדר גולן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וַתִּקרא | הצד הפחות מוכר של חוקי המקרא

על אמצעים פואטיים, סיפורים מיניאטוריים ודרמות משפחתיות בחוק המקראי, מאת אסנת ברתור

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018

.

חוקי התורה – סיפורים מיניאטוריים / אסנת ברתור

.

התשובה לשאלה מה אתן מעדיפות לקרוא בשעות הפנאי, חוק או סיפור – את "קול צעדינו" או את חוק התכנון והבניה – ברורה מאליה. מי שרוצָה לקרוא להנאתה לא תבחר בספר חוקים. ספרי החוקים רחוקים מן הספרות – מהפרוזה והשירה – מרחק רב. אבל לא תמיד היו אלו פני הדברים. כדי להיווכח בכך נצא למסע קצר בשבילים הפחות מוכרים של החוק המקראי.

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג 2).

אלמלא ידענו ש"הַממתָק הפואטי" הזה לקוח מ"ספר הברית", קובץ חוקים בספר שמות, לא היינו מנחשים שהוא חוק. ראו מה יש בפסוק הקצר הזה:

1) משחק מילים משולש: לְרָעֹת, לִנְטֹת, לְהַטֹּת, שנשמע כמו פזמון או מַנטרה;

2) שימוש כפול במילה רַבִּים. הם מופיעים בהתחלה ובסוף. הם סוגרים עלינו משני הצדדים. קשה לנו להיחלץ מהם, קשה שלא להיבלע בתוכם;

3) בתווך, בין שתי ההופעות של הרַבִּים נמצא הרִיב. עיקר תרומתו ביצירת המצלול (ריב//רבים);

4) ולבסוף, המבנה החוזר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי … לֹא תַעֲנֶה אַחֲרֵי", שמעניק להיגד את המשקל ואת הקצב שלו.

הסוֹפר שחיבר את הפסוק הזה לבטח הכיר את שלל האמצעים האמנותיים שקיימים בפרוזה ובשירה המקראית. מדוע הוא בחר להשתמש בהם בבואו לנסח חוק? ראשית, משום שהוא אינו שותף לתפיסה הדיכוטומית שממקמת את ההיגד הנורמטיבי – הציווי או האיסור לעשות מעשה – הרחק מן ההיגד הספרותי־אמנותי. ל"שנית" נגיע רק אחרי שנעמיק את ההיכרות עם הפואטיקה של המחוקק המקראי. לשם כך ניפרד מהחוק שדן בַּתקינות ובהגינות של ההליך השיפוטי (זה הנושא של החוק הקצר שבו פתחתי; הוא חלק מלקט חוקים שעניינם הטיית משפט, לקיחת שוחד, שקר ועוול במשפט) ונעבור לחוק שעוסק בהגינות מסוג אחר:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כב 1–2).

כשאני קוראת את החוק הזה, שכמו נלקח מפרסום של "תנו לַחיות לִחיות", ומגיעה למשפט "וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ" אני נזכרת בכבשה אחת מפורסמת: "כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת" (שמואל ב יב 3). אם נעשה פרפראזה על הפסוק הזה, שלקוח ממשל כבשת הרש, נראה כיצד היא מחליקה אל החוק שלנו בטבעיות. כי החוק הזה והמשל כתובים "באותו סולם". זו אותה מוזיקה, אותו טון רגשי, אישי, קרוב. הנה, הרמוניה מושלמת:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ {ועם בניך, יחדיו, מפִּתךָ יאכל ומכוסך ישתה ובחיקך ישכב וַיהי לך כבן} עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

גם האפיון של השור והשה כנִדָּחִים הוא בחירה לשונית מעניינת מצד הסופר־המחוקק. המילה נִדָּחִים (על הטיותיה) מופיעה בלא מעט כתובים בספרות הנבואה, ותמיד בהקשר אחד. כמו למשל בשני הפסוקים הללו:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים" (ישעיהו כז 13);

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז 15).

האם תמונת החיות העזובות והנטושות – זו המשמעות של המילה נִדָּח: עזוב ונטוש – מרפררת אל התמונה ההיסטורית של גולי ציון ושבי ציון? אינני יודעת, אבל להופעה של המילה הזו יש אפקט רגשי, והחיות המואנשות, "חיות במצוקה", זוכות לְיתר אמפתיה. אגב, האם הן בהכרח זקוקות לכך? האם הן באמת אבודות ותועות (תֹּעֶה הוא הפועל שמופיע בחוק המקביל ב"ספר הברית", שמות כג 4)? אינני בטוחה. זה תלוי בנקודת המבט שממנה מתארים את הסיטואציה. לוּ היה המחוקק מאמץ את נקודת המבט של החיות, ולא של בעליהן, ייתכן שהתמונה הייתה שונה, והיינו מתבוננים בשור או בשה משוחררים, רועים או רובצים בנחת בשדה הפתוח…

גם בחוק "שילוח הקן", שמופיע בהמשך, המחוקק משתמש בתחבולות רטוריות כדי להשפיע על בלוטות הרגש שלנו:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב 6–7).

ראשית, שימו לב לדרגת ההאנשה שמצויה בחוק: אֵם הַבָּנִים היא בעצם ציפור. שנית, שימו לב לפסוקית ההנמקה (כך מכוּנוֹת פסוקית המופיעות בסיומם של רבים מחוקי התורה ומציגות את הרציונל של החוק. טיבן של הפסוקיות הללו עשיר ומגוון, ולא זה המקום לפרטו): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". נהפוך בה את הסדר: לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, והנה אנחנו בעשרת הדיברות, בפסוקית ההנמקה של הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", המופיעה בדברים ה 16 (בגרסה המקורית, בשמות כ 12, ההנמקה מכילה רק רכיב אחד: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". חיים ארוכים, אבל לא בהכרח טובים…).

האם ייתכן שמחלון פסוקית ההנמקה של חוק "שילוח הקן" ניבטת אלינו אֵם נוספת? הָאֵם האישית של כל אחד ואחת מאיתנו? (לשון החוק נוקטת גוף שני, פנייה ישירה אל נמעני החוק. הפנייה הישירה היא אחד המאפיינים של המחוקק הדברימי. וגם היא תחבולה רטורית.) גם הפעם אינני יודעת מה הייתה כוונת המחוקק (הקריאה האינטרטקסטואלית היא המרחב הפתוח שבו אני מרשה לעצמי לרעוֹת בנחת), אבל כך או כך לאלוזיה כזו יש אפקט רגשי מובהק, המשפיע על היחס שלנו כלפי הציפור־האם.

חוק "החיות הנידחות" וחוק "שילוח הקן" שניהם "סיפורים מיניאטוריים", כי מלבד היסודות הפואטיים שמצויים בהם בשפע, כמו ב"חוק הגינות ותקינות ההליך השיפוטי" (וקצרה היריעה מלהציגם) – בשניהם יש גם יסודות סיפוריים. הם מתארים מצבים או אירועים קונקרטיים, שאנשים "ממשיים" משתתפים בהם, והחוקים מספרים את סיפורם של האנשים הללו. בז'רגון המקצועי חוקים כאלו, בעלי מבנה סיפורי, מכונים "חוקים קזואיסטיים" או case laws. נכיר לעומק אחד מהם: "חוק הבכור" בדברים כא 15–17 (יש המכנים אותו "חוק האישה האהובה והאישה השנואה"). אני אציג אותו שלב אחרי שלב, כמו סיפור בהמשכים:

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". מילות הפתיחה מזכירות פתיח של סיפור עממי: 'היֹה היה איש ולו שתי נשים. את האחת אהב ואת השנייה שנא…'. הן גם מציגות פיסת חיים – די הרבה שנים בחייה של משפחה אחת, לא מאוד מאושרת. וכבר כאן, באקספוזיציה, נטמן זרע הפורענות. כי החוק מספר תחילה על הלידות של האהובה: "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה" (זה המשך הפסוק), ואולם מתברר שזה אינו הסדר הכרונולוגי, זה אינו הסדר הנכון: האישה השנואה ילדה ראשונה, היא אִמו של הבכור – "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה".

[זה הפסוק הראשון בשלמותו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה"]

והקוראים, שיודעים שבכורה אינה דבר של מה בכך, מבינים שתצוץ בעיה. ואכן, מיד בהמשך נאמר: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר". כלומר יש חשש שיחסו של האב כלפי נשותיו ישפיע על יחסו לבניו והוא יעדיף את מי שאינו בנו בכורו. וזו ללא ספק בעיה.

זה הרגע להצביע על מה שגלוי לעין ומובן מאליו. לחוק הבכור יש מבנה סיפורי, התואם את הדגם האריסטוטלי: יש בו רצף של אירועים; יש נושא מרכזי שעולה מהם; יש קונפליקט שמעורר בעיה; ונמצא לה פתרון, הוא הציווי־האיסור: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה".

אבל זה לא הסוף. החוק מסתיים בפסוקית הנמקה מורחבת: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואלמלא היא, חוק זה, שהוא היחיד בחוקה המקראית שעוסק במעמדו של הבכור, לא היה מלמדנו דבר על מעמדו של הבכור. כי רק בה, בפסוקית החותמת את החוק, מובלעת הנורמה המשפטית. כאילו כדי לצאת ידי חובה, כאילו היא שולית.

ייאמר מיד שהפסוקית מציגה תמונה חלקית בלבד, כי היא מציינת רק את זכותו של הבכור לרשת פי שניים (שני שליש), אף שוודאי היו לו זכויות נוספות (וגם חובות). הן אינן מפורטות; הן כנראה כלולות במה שמכונה בחוק "מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ומדוע אין צורך לפרטן? משום שנמעניו המקוריים של החוק מכירים אותן, ואת הידוע והמובן מאליו המחוקק לא חש צורך להציג. את המחוקק הזה מעסיקים דברים אחרים. למשל הפְּסיכֶה של האב.

ראו נא כיצד הוא ממחיש, באמצעות האפיונים שהאב נותן לבנו הבכור, את השינוי ביחסו אליו. בתחילת פסוקית ההנמקה הוא עדיין "בֶּן הַשְּׂנוּאָה". מדוע הוא שב ומציין זאת? והרי הפרט ידוע. האם לתפארת הַכִיאַסטיקה – הפסוק הקודם מסתיים במילים "בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" ואז מופיע האיבר הכיאסטי "הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה" – בבחינת שימוש באמצעי אמנותי מקובל? אני סבורה שלא. הטעם לחזרה זו אינו פואטי־אמנותי. החזרה, המיותרת לכאורה, נועדה להמחיש את התהליך הרגשי שעבר האב ביחס לבנו, את המעבר מניכור לקִרבה: מבֶּן הַשְּׂנוּאָה, בנה ולא בנו, הוא הופך לראשית אונו – זרעו המובחר ומי שעליו גאוותו. (גם הבן האהוב מכוּנה בֶּן הָאֲהוּבָה, כלומר, גם הוא מוצג כבן שלה ולא שלו. זה כך, מן הסתם, משום שזו התבנית האומנותית; זה חלק מהתבנית הניגודית: הָאֲהוּבָה//הַשְּׂנוּאָה, בֶּן הָאֲהוּבָה//בֶּן הַשְּׂנוּאָה. אבל כזכור שאלתי הייתה מדוע המחוקק שב וחוזר על האפיון הידוע "בֶּן הַשְּׂנוּאָה", ותשובתי: כדי להציג את התהליך הרגשי, כדי להצביע על השינוי שחל ביחס של האב לבנו.)

שניים הם היסודות הסיפוריים שהצבעתי עליהם עד כה (מלבד המבנה הכולל של החוק): פתיח של סיפור עממי ('היֹה היה איש…') והיצמדות המחוקק לנקודת המבט של "הגיבור" (הבנים ולמעשה כל בני המשפחה מוצגים באופן שבו האב תופס אותם). ואל העיקר עדיין לא הגענו. אבל לפני כן – סיכום ביניים ובו כמה משפטים כלליים חשובים. מי שמנסח חוק במבנה סיפורי יודע את מה שכולנו יודעים. הוא יודע שהסיפור הוא הצורה הבסיסית שבה אנשים חושבים, שהוא הצורה העיקרית שבאמצעותה אנחנו מבינים, מציגים ומסבירים את המציאות, שהוא אמצעי קוגניטיבי וכלי רטורי. כידוע, שילוב בין חוק לסיפור, בין הנורמטיבי לנרטיבי, הוא אחד המאפיינים המובהקים של ספרות חז"ל. חכמינו השתמשו בחומרים סיפוריים לְפרשנות וליצירה של חומרים משפטיים, ולמעשה יצרו דגם ספרותי ייחודי – "הלכה ואגדה". השילוב הזה קיים כבר במקרא. שם הוא בעצם התחיל.

נחזור לחוק הבכור ולאלמנט הסיפורי, שגם הוא (ואולי בעיקר הוא) עשוי להסביר כיצד הָרכיב המרכזי בחוק, קרי הנורמה המשפטית, הפך שולי. כוונתי לאלוזיה אל המסורת הסיפורית שניצבת במרכזו של החוק. הסופר סמך על קוראיו, עלינו, שלא נפספס אותה. המסורת המוכרת היא סיפור אהבתו ושנאתו של יעקב לנשותיו. רחל הייתה האישה האהובה ולאה האישה השנואה, ובשל כך העדיף יעקב את יוסף, בן האהובה, על פני ראובן בכורו, בן השנואה (אם למי מכן יש ספק באשר לאלוזיה, תעיין נא בבראשית כט: פעמיים נאמר שיעקב אהב את רחל ופעמיים שלאה הייתה שנואה. הטרמינולוגיה הזהה אינה מקרית). ההעדפה של יעקב את הצעיר, במקרה הזה הצעירה, מופיעה עוד בתחילת הסיפור, ביחס שלו לשתי הנשים, שהרי רחל הייתה הצעירה ולאה הבכירה. ומי שמכירה את הספרות המקראית יודעת שתמיד־תמיד הבן הצעיר מועדף על פני הבכור. כך היה כשהאל דחה את מנחתו של קין וקיבל את זו של הֶבל; וכשיצחק הועדף על פני ישמעאל; ויעקב על פני עשו; ואפרים על פני מנשה; גם דוד היה צעיר הבנים; וכדי להמליך את שלמה, הצעיר, צריך היה "להיפטר" משלושת אחיו הבכירים: אמנון, אבשלום ואדֹניה; ויש מי שיאמר שגם הבחירה בעם ישראל משקפת את המוטיב הזה – ה' יכול היה לבחור בשוּמרים, בבבלים או במצרים, אבל הייתה לו חיבה לצעירים. ולא רק במקרא, אלא בסיפור העממי בכלל, הצעיר הוא מי שזוכה בנסיכה, והצעירה בנסיך, כנגד כל הסיכויים. במקרא המוטיב הזה מקבל לבוש תאולוגי. רוצה לומר, אלוהים אינו כפוף לכללים ולנורמות חברתיות והוא חופשי לעשות כראות עיניו.

עינינו הרואות שהחוק משתמש במסורת סיפורית מוכרת כדי להתפלמס עם מוטיב מרכזי בספרות המקראית. הוא יוצא נגדו וקובע מפורשות: מה שמותר לאלוהים ולאבות האומה, שמילאו את רצונו, אסור לאנשים הרגילים.

לא מעט מסורות סיפוריות משולבות כך בחוקי התורה. הן ושאר היסודות הפואטיים והסיפוריים שקיימים בחוקים הללו מלמדים שחוק וספרות, חוק וסיפור, אינם כה רחוקים זה מזה. אדרבה.

ואסיים בהמלצה. הלילה, לפני השינה, קחו לידיכן את התנ"ך, פתחו אותו בדברים טו והתחילו לקרוא. מפסוק 7. שם מתחיל "חוק האביון" – מופת של סיפוריות וגן עדן רטורי (ואולי בעצם מופת של רטוריקה וגן עדן סיפורי).

.

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013).

.

» עוד מספרות המזרח הקדום: קינה שומרית בת 4,000 שנה, בתרגום אורי גבאי

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | פואמה מתוך "דג המחשבה", ספר שירה ראשון מאת הילית חמו־מאיר

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. / אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

אלה אמיתי סדובסקי, פרט מתוך העבודה "שבע", הצבה של חמישה ערוצי וידאו וסאונד, 7 דקות, 2016

.

פתח לי חלון / הילית חמו־מאיר

.

"והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:
 אני יוצאת למלחמה.
 ואחר כך נרדמה."
דליה רביקוביץ

.

1. אשנב

אֲנִי חַיֶּבֶת לִפְרֹץ אֶת הַקִּיר. הַשּׁוֹמֵר מַנִּיחַ לִי פֶּתַח צַר בִּלְבַד. רַק הַצֵּל שֶׁלִּי יוּכַל לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ.

אֲנִי פּוֹנֶה אֶל הַשּׁוֹמֵר "פְּתַח לִי פֶּתַח." אֲנִי צְרִיכָה חַלּוֹן שֶׁיִּמְשֹׁךְ פְּנִימָה אוֹר, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי. חַלּוֹן שֶׂכְּשֶׁאַבִּיט דַּרְכּוֹ יְקַבֵּל אֶת פָּנַי הִדְהוּד. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת פְּנִימָה כַּעֲטַלֵּף זָעִיר וְשָׁחֹר – תְּלוּיָה בְּהֶחְזֵר הַתֶּדֶר הַקּוֹלִי שֶׁל הָאוֹר כְּדֵי לִמְצֹא אֶת מְקוֹמִי.

הַסִּימֶטְרִיָּה לֹא חֲשׁוּבָה. שֶׁיִּהְיֶה עָגֹל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה אֶשְׁנָב צַר. "עֲשֵׂה רַק זֹאת: פְּתַח לִי חַלּוֹן." הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֶצְבַּע וְקָטָן יוֹתֵר מִמִּשְׁאָלָה. עָלָיו לִהְיוֹת בְּגֹדֶל חֲלוֹם בֵּינוֹנִי. רַק כָּךְ אוּכַל לְפַעְנֵחַ אֶת הַחֻקִּיּוּת. רַק כָּךְ אֶמְצָא אוּלַי אֶת הָאִינְדֶּקְס שֶׁיַּנְחֶה אֶת הַסַּפְרָנִיּוֹת בִּמְלֶאכֶת הַמִּיּוּן.

"שׁוֹמֵר, בְּבַקָּשָׁה, פְּתַח לִי חַלּוֹן." חַלּוֹן תְּמִידִי. גַּם אִם יִהְיֶה מְעֻנָּן, לֹא אֶתְלוֹנֵן, וְאִם יַחְדֹּר דַּרְכּוֹ גֶּשֶׁם לֹא אֶתְנַעֵר. גַּם הַלַּיְלָה מֻזְמָן לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ – הוּא בְּלָאו־הָכֵי לֹא יִהְיֶה אָפֵל כְּמוֹ הַחֶדֶר הַזֶּה בִּלְעָדָיו.

אֲנִי נִתְקֶלֶת בַּקִּירוֹת. "שִׂים בּוֹ זְכוּכִית אִם תִּרְצֶה", לֹא הָאֲוִיר הוּא הֶחָשׁוּב, רַק הַמַּרְאֶה הַנִּשְׁקָף. "פְּתַח לִי חַלּוֹן," אַרְבָּעָה קִירוֹת לָעוֹלָם

וּבְאֶחָד מֵהֶם חֹר, אֶשְׁנָב הֲצָצָה אֶל תֵּבָה שְׁחֹרָה. אָז אֵדַע מָה הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן לְכָל אוֹצָר בְּתוֹכָהּ.

.

2. המבוך

אוֹתָם וְרָדִים שֶׁהָפְכוּ לְמַיִם, אֵדַע פִּתְאֹם מֵאַיִן בָּאוּ. אוֹתָן עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה, אֶלְמַד כָּל אֶחָד מִשְּׁמוֹתֵיהֶן. דָּמָן הַכָּחֹל שֶׁל מַלְכוֹת עָבָר אַדִּירוֹת יִזְרֹם לְפֶתַע בְּעוֹרְקֵי הֶעָלִים. הֵם יָנוּחוּ יְרֻקִּים עַל קַעֲרַת הַמַּיִם שֶׁל הַיִּדְּעוֹנִי וִיחַכּוּ שֶׁיִּקְרָא בָּהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַסּוֹדִיִּים לְנוֹכְחוּתָן. אֲבָל הַכֹּל סָתוּם.

"תֵּן לִי חֲרִיר," אֲנִי תּוֹבַעת. קָטָן יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֲבָל גָּדוֹל מִתְּחוּמָהּ שֶׁל עַיִן אַחַת, סַרְגֵּל הַמִּדָּה הוּא פְּנֵי תִּינוֹק שְׁמַנְמַן.

עַכְשָׁו כְּשֶׁכְּבָר הֵעַזְתִּי לְדַבֵּר, שְׁתִיקָה שׁוּב אֵינָהּ בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן. מִי הַקָּטָן שֶׁלֹּא הֵעֵז? זוּזוּ לַצְּדָדִים וְקַבְּלוּ אֶת הַדִּין. אֲנִי מַמְתִּינָה, אַךְ אֵינִי זוֹכָה לִתְשׁוּבָה.

טֵרוּף שָׁלֵם וּבְתוֹכוֹ, בְּעֵינוֹ, עוֹמֶדֶת יַלְדָּה שֶׁרְצוֹנָהּ יָחֵף. גְּרֶטְל בְּלִי  פֵּרוּרִים וּבְיָדָהּ סַל מָלֵא בֵּיצֵי־חֲלוֹם זְהֻבּוֹת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם הִיא קַיֶּמֶת, אִם הִצְלִיחָה לַחֲרֹץ אֶת עַצְמָהּ אֶל הַנְּיָר וּמִמֶּנּוּ – כְּשִׁיר – אֶל הַתּוֹדָעָה.

עוֹרְבִים שְׁחֹרִים עוֹמְדִים עַל כְּתֵפֶיהָ וְלוֹחֲשִׁים בְּאָזְנָהּ סִפּוּרֵי בַּלָּהוֹת. חֲלוֹם אֶחָד גּוֹרֵם לָהּ לָחוּג עַל מְקוֹמָהּ וּלְהִסְתַּחְרֵר. הַבִּלְבּוּל מֵנִיעַ אוֹתָהּ אַךְ גַּם מְשַׁתֵּק. בְּכִי לֹא יַעֲזֹר פֹּה. עֵינַיִם אֲפֹרוֹת כְּתַחְתִּית עֵירֻמָּה שֶׁל סִיר רֵיק וּבְתוֹכוֹ רָעָב. עַל לְחָיֶיהָ נְמָשִׁים, אוֹ שֶׁמָּא דְּמָעוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ.

שְׂעָרָהּ הַחוּם־עַכְבָּרִי דָּהוּי וְכָבוּי. אֵשׁ לֹא תִּפְרֹץ כָּאן, רַק מַיִם יְכוֹלִים. לִפְעָמִים הִיא חוֹשֶׁבֶת: זֶה יָכוֹל רַק לְהַזִּיק. בַּחשֶׁךְ, כַּף יָד קְטַנָּה בְּתוֹךְ יָדָהּ מַזְכִּירָה לָהּ אֶת הָאֹמֶץ שֶׁל מַחַט – לְהִכָּנֵס.

גְּרֶטְל צוֹלַעַת וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה אֹרֶךְ הַחוּט שֶׁעָלֶיהָ לִטְווֹת, וְאֵין לָהּ מֻשָּׂג מַה תִּהְיֶה דֻּגְמַת הַשָּׁטִיחַ. הִיא מְנַסָּה לִשְׁמֹר עַל אֲחִידוּת הַחֹמֶר, עַל אֲרִיג לְלֹא חֹרִים, אֲבָל הַחוּט עַצְמוֹ פָּרוּם. דָּבָר לֹא יוּכַל לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן  הַמָּבוֹךְ הַזֶּה, גַּם לֹא אָרִיאַדְנֶה.

.

3. שתי וערב

"אָרִיאַדְנֶה" הִיא קוֹרֵאת, וְהַקִּירוֹת מְהַדְהֲדִים. שְׁתִיקָה לֹא תַּסִּיעַ אוֹתָהּ לִמְקוֹם חֶפְצָהּ, אַךְ גַּם לֹא צְעָקָה. קוֹל שָׁקֵט וּבוֹטֵחַ מְדַבֵּר בְּרֹאשָׁהּ: "לְכִי אַחֲרַי, שְׁתִי וָעֵרֶב, מִשְׁפָּט אַחַר מִשְׁפָּט."

הִיא לְהוּטָה לְנַסּוֹת. הִיא מְמַצְמֶצֶת. הִיא נִרְדְּמָה.

.

4. ערסל קורי עכביש

אֲנִי חוֹלֶמֶת. בַּחֲלוֹמִי אֲנִי חַיָּה חַיִּים אֲחֵרִים. שָׁם אֲנִי קַלָּה וְעָפָה בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה. זֶה לֹא תָּמִיד נָעִים. לִפְעָמִים אֲנִי חַסְרַת־מִשְׁקָל כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁהָאָטוֹמִים שֶׁלִּי מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי כָּל הָעוֹלָם. אֲנִי מַרְגִּישָׁה חֻלְשָׁה. הַפַּחַד אוֹרֵב לִי. הַכֹּל מְסֻדָּר סְבִיבִי, וּבְכָל זֹאת כַּלְבֵי פֶּרֶא מְרַחֲפִים בִּגְבוּל תּוֹדַעְתִּי. אֲנִי שׁוֹמַעַת תִּקְתּוּק שָׁעוֹן שֶׁמְּלַוֶּה אֶת כָּל מַעֲשַׂי. לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ אוֹמֵר בְּקוֹל רָם אֶת תְּנוּעוֹתַי. עַל צֵלַע הָהָר מְטַפְּסִים שְׁלשָׁה: אַבָּא, אִמָּא וְיַלְדָּה שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדָה. מַסָּע בַּזְּמַן עַל הַר הַזִּכָּרוֹן.

אֲנִי נָחָה בְּעַרְסַל קוּרֵי עַכָּבִישׁ, כָּל כָּךְ קַלָּה אֲנִי. מְנַמְנֶמֶת כְּנוֹצָה בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ בְּדַרְכִּי מַטָּה. אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי – אֲנִי בִּטְנַת מֶשִׁי וְרֻדָּה שֶׁל מְעִיל מְהֻדָּר. מִתּוֹךְ הַחֲזָרָה נוֹצֶרֶת מַשְׁמָעוּת. עֳגָנִים קְטַנִּים נִרְתָּמִים לַתּוֹדָעָה. נוֹצֶרֶת הִתְקַשְּׁרוּת. עֳגָנִים מַכְתִּיבִים סְפִינָה, סְפִינָה מַכְתִּיבָה הַפְלָגָה, וּבְתוֹךְ הַקִּרְקוּעַ נוֹצָר מַסָּע.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁקוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיִּמְנְעוּ מִמֶּנִּי לָעוּף. אַגָּסִים בְּיַיִן הֵם מַתְכּוֹן בָּדוּק לִמְנִיעַת אָבְדָן. יֵשׁ מַאֲכָלִים שֶׁאוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לָאֲדָמָה. עוֹפֶרֶת תִּמְשֹׁךְ אוֹתִי עַד לְמֶרְכַּז כַּדּוּר הָאָרֶץ. שְׁמוֹנָה יָמִים אֲנִי עוֹבֶרֶת בַּחֲלוֹם. קָמָה בַּבֹּקֶר, וְהוֹלֶכֶת לִישֹׁן בַּלַּיְלָה. חַיִּים שְׁלֵמִים אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר כָּךְ, אִם יֵשׁ דֵּי פַּחַד.

מִלִּים קְטַנּוֹת עוֹשׂוֹת אֶת דַּרְכָּן כְּמוֹ נְמָלִים עַל הָרָהִיטִים וְהָרִצְפָּה וּמְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָן בִּשְׁלֵמוּת. הֵן מַגִּיעוֹת לִכְלִי עִם מַיִם וּנְמַסּוֹת לְמַהוּתָן. יֵשׁ לְהִזָּהֵר לֹא לִשְׁתּוֹת אֶת הַמִּלָּה 'מַר' אוֹ אֶת שְׁמֵךְ שֶׁלָּךְ: הַמַּיִם אָז אֵינָם זוֹרְמִים הֵיטֵב בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט. אֲבָל פַּעַם שָׁתִיתִי 'חָמוּץ' וּ'מַרְאָה' יַחַד, וְהָיָה בָּהֶם טַעַם חָדָשׁ, יְרַקְרַק וְעָדִין, וּכְשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּזֶה, זֶה עֲדַיִן מְדַגְדֵּג.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת עַל רִצְפָּה קָרָה. אֵיךְ יָשַׁנְתִּי כָּךְ בִּכְלָל. "שׁוֹמֵר," אֲנִי קוֹרֵאת. "הַחַלּוֹן צַר." הַחַלּוֹן קָצַר מִלְּהָכִיל אֶת הַיְרִיעָה. לֹא אוּכַל לְהַפְרִיחַ מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי. אֲנִי רוֹצָה חַלּוֹן גָּדוֹל יוֹתֵר.

"שׁוֹמֵר," אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "פְּתַח לִי חַלּוֹן גָּדוֹל." אֲנִי לֹא רוֹצָה לָעוּף     דַּרְכּוֹ, רַק לְהַבִּיט. חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה רָחָב וְגָבֹהַּ, וְשֶׁיַּתְחִיל בְּעֵרֶךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם. וְשֶׁיָּכִיל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר שָׁמַיִם, וְאוּלַי גַּם שְׁנַיִם־שְׁלשָׁה עֵצִים (אוֹ לְפָחוֹת עָלִים). הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת שֶׁעָלִים אֵינָם מִתְקַיְּמִים בְּלִי גֶּזַע, אֲבָל מִי כָּמוֹנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְשׁוֹבֵב אֶת הַנֶּפֶשׁ גַּם בְּלִי מִבְנֶה תּוֹמֵךְ. הִזָּהֵר מִטָּעוּיוֹת בִּצְבָעִים, הַתְּכֵלֶת צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ מַדֵּי בֵּית הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן שֶׁלִּי – בַּצֶּבַע הַמְדֻיָּק שֶׁל אֻמְלָלוּת שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.

שְׁמֵי סַגְרִיר לָרֹב לֹא יִצְלְחוּ לְחַלּוֹן כָּזֶה. אִם כִּי גֶּשֶׁם עָשׂוּי לְהָעִיר רִגּוּשׁ מֵלַנְכּוֹלִי שֶׁיַּעֲנִיק לַלֵּב מְעַט הִתְרַחֲבוּת. יוֹם חַמְסִין בְּפָּרִיז. רֶגַע דַּק שֶׁל הִמָּלְטוּת דֶּרֶךְ חַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל שְׁמֵי־אֶפְשָׁרוּיוֹת. רֶגַע דַּק שֶׁל אשֶׁר. פַּעֲמוֹנִים דַּקִּים פּוֹתְחִים דְּלָתוֹת וְעוֹד דְּלָתוֹת אֶל נֵצַח רִגְעִי. אֶפְשָׁר לָמוּת בְּרֶגַע כָּזֶה. מִי רוֹצֶה.

אֲפִלּוּ הוּא אוֹ הַשּׁוֹעֶרֶת חֲמוּצַת הַפָּנִים לֹא יוּכְלוּ לֶאֱחֹז בְּלִבִּי הַנּוֹסֵק.

.

5. מרוב רעב

אֲנִי רוֹקַעַת בְּרַגְלִי, הָרִצְפָּה בַּמִּגְדָּל רוֹעֶדֶת. אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וְשֶׁבַע צִפֳּרִים נְדִירוֹת חוֹלְפוֹת לְיַד הַצֹּהַר, הֵן כְּחֻלּוֹת בְּמִדָּה בִּלְתִּי מְצוּיָה וְלִבָּן פּוֹעֵם בִּמְהִירוּת בְּתוֹךְ צֹהַר חָזָן הַקָּטָן. יֵשׁ חָרִיץ בַּקִּיר מֵהָרִצְפָּה עַד הַתִּקְרָה, אוּלַי חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים רָחְבּוֹ. אַף אַחַת מֵהַצִּפֳּרִים לֹא תִּכָּנֵס מִשָּׁם. כָּחֹל לֹא עוֹבֵר בְּרֹחַב צַר כָּזֶה. אוּלַי רַק צָהֹב יָכוֹל.

הָאֲוִיר רַךְ. אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת הַלֶּחִי לִמְנוּחָה, לְלִטּוּף מָתוֹק. הָאֲוִיר מְנַשֵּׁק אוֹתִי. רַק הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ. הוּא מְדֻיָּק כְּמוֹ סַכִּין כִירוּרְגִית.

יָדַיִם רֵיקוֹת, חֲלוֹם מִתְרַחֵק וַאֲפֵלָה – אֵלֶּה צְלִילִים מֻכָּרִים. אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר אֶת הַלַּחַן שֶׁל זֶה בִּמְדֻיָּק. בְּמֶרְחַק פְּעִימוֹת סוּסִים.

עֲלָמוֹת בִּמְצוּקָה אֵינָן יוֹדְעוֹת לְאֵיזֶה כִּוּוּן לְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּחַ. הֵן עוֹמְדוֹת בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶן הָעֲדִינוֹת בְּתוֹר אָרֹךְ שֶׁכֻּלּוֹ הֵן. רַגְלֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת עַל סַף הַדֶּלֶת שָׁעוֹת, וְעַל שִׂפְתֵיהֶן שְׁאֵלָה. טִפָּה אַחַת לֹא תִּשָּׁפֵךְ מֵהַכּוֹס הַמְּלֵאָה שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת, אַחַת אַחַת, כֻּלָּן. הֵן כִּמְעַט וְלֹא נוֹשְׁמוֹת מֵרֹב רִכּוּז בַּשְּׁאֵלָה. אֵין לָהּ נִמְעָן, גַּם לֹא הַדֶּלֶת.

מִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי עֲלוּלָה לְהַמְתִּין לָהֶן רֶשֶׁת צִפֳּרִים, אוֹ גָּרוּעַ מִכָּךְ, הַשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים. הַבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר בִּכְלוּב הַזָּהָב מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ, גַּם אִם הִיא מְסִבָּה סֵבֶל. אַךְ לְעִתִּים חוֹצָה נְמִיָּה תּוֹעָה אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ שֶׁל אַחַת וּמְעִזָּה לוֹמַר: "אֵין לַסֵּבֶל מַשְׁמָעוּת, הוּא קַיָּם רַק לְמַעַן עַצְמוֹ. אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת. לְכִי." רִפְרוּף כָּנָף, עִפְעוּף. עַלְמָה צִפּוֹרִית אַחַת אָחֲזָה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ וּפָרְחָה לָהּ.

וּמִן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, רֶשֶׁת דִּמְיוֹנָן, רֶשֶׁת הָאֶפְשָׁרוּת. מִקָּרוֹב הִיא לֹא מַפְחִידָה. הַחֹרִים גְּדוֹלִים וְאֶפְשָׁר לִסְרֹג מֵהֶם בְּגָדִים וְנַעֲלַיִם. הִיא פּוֹעֶרֶת פֶּה כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁרַק אֶת עַצְמָהּ תּוּכַל לִבְלֹעַ. הִיא אֲפִלּוּ מַצְחִיקָה אִם מַבִּיטִים מִקָּרוֹב בַּשִּׁנַּיִם הַקְּטַנּוֹת. הֵן עוֹלוֹת זוֹ עַל זוֹ מֵרֹב לְהִיטוּת לִהְיוֹת רִאשׁוֹנוֹת, מֵרֹב רָעָב.

.

הילית חמו־מאיר, "דג המחשבה", מודן הוצאה לאור, 2017.

.

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים ראשונים מתוך "בבוא מותי" מאת ויליאם פוקנר

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

יצאנו מהים, השמש קופחת ומייבשת אותנו תוך דקה בדיוק. ועכשיו הגיע הזמן לפינוק האמיתי: קרטיב! או שזה בעצם ארטיק? רגע, אז מה זה שלגון?

הספרייה הלאומית ילדה אוכלת קרטיב. צולם על ידי: רודי ויסנשטין, 1957. כל הזכויות שמורות ל"פרי-אור" הצלמניה The PhotoHouse

"היום כל שלגון נקרא ארטיק, אבל זהו בעינינו חילול הקודש ממש כשאנחנו נזכרים בעונג אדיר בארטיק המקורי האמיתי והראשוני כל כך, שפרץ אל עולמנו מוכה הצנע בטעם אדיר של מתק ורכות. בזהירות היינו מקלפים את עטיפת נייר הכסף הצבעונית כדי שלא נפגום בחפזוננו בציפוי הדק של השוקולד – אמא'לה! שוקולד אמיתי! …

("איפה היינו ומה עשינו", אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, כתר 1996)

 

הסיפורים מאחורי השירים, הסיפורים, הספרים וכל הדברים שאתם אוהבים בתרבות הישראלית מחכים לכם גם בקבוצה שלנו הסיפור מאחורי

 

היום גם יש ארטיקים במשך כל השנה, אבל היו ימים שבהם היינו מחכים במיוחד לקיץ, לחופש הגדול, לעונת הארטיקים. זוכרים? ובכלל, מאיפה הגיע אלינו הארטיק העברי?

מבלגיה. ב-1952, קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – מהמילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא.

 

"זהו ארטיק האמיתי" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"היו שניים, וניל-שוקולד ושוקולד-שוקולד", מספרת לנו הגולשת ענת אידלסון. "ציפוי השוקולד שלו היה מעדן. באותה תקופה ייצרו קרטיב תאומים (אחד שהוא שניים)." קראו לזה 'ארטיק שני מקלות' ואפשר היה לחצות אותו באמצע, ולהגיש חצי לחבר טוב או לאהובה, וללקק יחדיו בחדווה.

 

"מחידושי ארטיק" אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון – עם שי"ן בחיריק ולמ"ד בשווא, אולי בגלל הדמיון למילה הצרפתית לארטיק – גְלָסוֹן (קרחון). הלשון המדוברת הפכה את החיריק לפתח.
שנה לאחר מכן הוקמה חברה מתחרה, שחיפשה שם דומה ובחרה ב"קרטיב", שילוב של "קר" ו"טיב". עוד שנה עברה והחברות התאחדו, לשמחת הגזלנים של חופי הים, שיקראו בקול בשם המאוחד "ארטיק-קרטיב!". עם השנים שינו המילים את משמעותן – ארטיק הפך לשם הגנרי לשלגון מבוסס חלב, וקרטיב לשלגון מבוסס מים עם תרכיז בטעם פירות.

"ארטיק קרטיב" מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

"ודאי זוכרים.
את הגזלן ברחוב
על אופניים:
ארטיק, קרטיב!!"

(הגולש מתי בן צבי)

קיוסק בבית שאן, 1959, בית שטורמן, אוספי ביתמונה, פרויקט מראה עיניים, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"הארטיק הראשון שהופיע באמת בסביבות 1953 היה גוש גלידה לבנה רכה על מקל, בטעם וניל ובערך בגודל של 3x3x8 ס"מ", נזכר בנוסטלגיה הגולש בעל הכינוי "חתיאר שזוכר". "הארטיק היה מצופה בשכבה דקה של שוקולד שהיה נשבר ונמס כשנגסו בו. העטיפה הייתה מנייר אלומיניום שעליו היו מצוירים פסים אלכסוניים בצבעי כסף וכחול ועל כל פס סדרה של דובים לבנים והכתובת 'ארטיק'. המעדן הזה עלה 15 גרוש שהיו אז הרבה כסף".

התמונות מאוסף ישראליאנה של הדי אור מעוררות את הערגה לארטיק העברי הראשון, הן מחיות את הזיכרון והיד נשלחת כמו מעצמה, רק הושט היד וגע בו – בארטיק האהוב – וטעם את טעם הילדות.

"ארטיק", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן", הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

"ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים", נזכרת בינה מרגלית. ובאמת, איך אפשר היה לשאת את טעמו של הארטיק של תחילת ימי המדינה, שהיה רחוק מאוד מאיכותם של צאצאיו המודרניים? התשובה היא שזה היה אחד הפינוקים הבודדים של שנות הצנע. קרוב לוודאי שהחומרים שהשתמשו בהם בתקופה ההיא לא היו באיכות הכי גבוהה, אבל טעם גן העדן שלו הוא חלק מהילדות של כל מי שגדל אז בארץ. הגולשת מלכי רייזמן נח סיפרה שזו הייתה "תקופה בה אכלנו בעיקר אוכל בסיסי ובריא, וכשזכינו בארטיק הייתה התרגשות ואולי לכן הטעם זכור כטעם גן עדן – ארטיק, מסטיק, שוקולד, בננה…".

אילת, 1952. צילום: אוספי ביתמונה

החברה לא הסתפקה בזה, וקידמה את הארטיקים באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לקונים המסורים: על מקלות הארטיקים הוטבעו האותיות א' ר' ט' י' ק', שהיה צריך לאסוף כדי להשתתף בהגרלה, והיה גם מבצע של שטרות שבו כדי להשתתף בהגרלה היה צריך לאסוף "סלעים" – "סלע" הייתה פיסת נייר קטנה בצורת שטר כסף שצורפה לכל ארטיק.

הגולש אניהו מתרפק על זיכרונות מתוקים מימי ילדותו בירושלים: "הטעם היה מטרף ומשאת נפש לילדים. בירושלים הארטיק נמכר רק בקפה אלנבי בקינג' ג'ורג' במשולש והיה שם תור גדול תמידי. אחר כך הוא נמכר בקיוסקים והחל מבצע איסוף מקלות עם אותיות ארטיק. בחלק קטן מהארטיקים הופיעו האותיות ולכן השמחה הייתה גדולה אם מצאת אות על המקל שלך. יתרה מכך, האות ק' כמעט לא הופיעה בכלל, אולי פעם בחודשיים בכל השכונה, ואולי גם זה לא. כך למעשה איש לא זכה בפרס כלשהו. היו יחידי סגולה שידעו לבחור ארטיקים מתוך הקרטון שהכיל את הארטיקים בקיוסקים".

"טיסה לירח! תחרות ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

במסגרת מבצע אחר התבקשו זוללי הארטיקים הצעירים לשלוח חיבור על הנושאים: "למה אנו מעדיפים שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב על כל שלגון אחר" ו"איך נבדיל בין שלגון מתוצרת ארטיק-קרטיב לבין שלגון מתוצרת אחרת".

"שעשועון ארטיק-קרטיב", מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור, פרויקט "מסע בזמן" הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

אבל המתיקות של ה"ארטיק-קרטיב" לא האריכה ימים. ב-1961 הסתבכו מנהלי החברה עם המשטרה ורשויות המס. אחרי חקירה הואשמו כמה מהמנהלים בהעלמת מס ובהברחת הון. הם נעצרו, על החברה הוטלו קנסות והיא נקלעה לחובות עתק. החברה מעולם לא התאוששה ופורקה סופית בשנת 1971.

אבל למה להיזכר בסוף המר כאשר אפשר לחזור לזיכרונות המתוקים ולטעמים הבלתי נשכחים?
כמו שסיכמה הגולשת יעל קינן: "מי שלא טעם את הארטיק שלנו, על ציפוי השוקולד שלו – לא טעם טעם גן עדן קר מימיו!"

 

קיוסק. מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור. לחצו להגדלה

תודה רבה לאספן הדי אור על הרשות להשתמש בתמונות מתוך אוסף ישראליאנה שלו.

 

 

כתבות נוספות:

כך בילינו בקייטנות העבר

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל