הילוך ראשון | הבודהה של שוק לוינסקי

»»» המוסך – מוסף לספרות • "יומיים אחרי שפגשתי את אכילס לראשונה, הבודהה התקשר אליי. נמאס לו מהעבודה ומהשותפים בדירה, נמאס לו מתל אביב." סיפור מאת גיא דולב

שולי בר נבון, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 30X42 ס"מ, 2014

.

הבודהה של שוק לוינסקי / גיא דולב

.

1. תל אביב

אני שוכב במיטה ומתגעגע לבודהה של שוק לוינסקי. הוא גר באחד הבניינים הפינתיים, בקצה המערבי של השוק, בדירה עם שני שותפים ומרפסת שבאלתור תל־אביבי שגור הפכה לסלון. אם היה עליי להגיד עליו משפט אחד, הייתי אומר שהבודהה רצה בעיקר לאהוב ולהיות בים, ואם אפשר, אז בקרירות של ארבע לפנות בוקר עם שמיכה דקה וספר של הרוקי מורקמי.

"הבודהה של שוק לוינסקי, ריק כמו כל דבר, נאהב כמו כולם, בדרך להארה כמו כל אחד" – את התפילה הבודהיסטית־אמריקאית הזאת למדתי מספר של ג'ק קרואק שהבודהה השאיל לי. שפתיי זזו בלא קול לתנועותיה כשליטפתי את ידו הרועדת על ספסל בפלורנטין. התפילה הסתומה הזאת הייתה המעט שיכולתי לעשות עבורו.

הצמדתי את ראשו לחזי. דמעה חמימה נטפה מעינו של הבודהה על זרועי בשקע המרפק, מתמוססת ברכות לתוך העור, לא דוקרת כמו הטיפות הקרות הדולפות כאילו כדי להרגיז, דווקא באמצע הלילה, מהמזגן התלוי מעל המיטה שלו. כל מה שיש לי בעולם נמצא בין הקירות המתקלפים בחדר הזה, הוא התגאה פעם אחת באוזניי, אין עוד מקום בעולם שיש בו דברים שלי, רק פה: מיטה, ארון, שידה, מתקן מתקפל לייבוש כביסה. ודי באספסוף הרהיטים הזה כדי להספיג את החדר בתערובת ריחנית של כביסה, טבק, וויד, זרע וגרביים. אני מתעורר באמצע הלילה לחזות בו ישן על צידו, זרועו הימנית משמשת כרית לראשו.

האם אהבתי אותו? אהבתי וגם לא. בכל זאת, אני מתגעגע אליו ולוחש עבורו את התפילה של קרואק בכל פעם שהוא עובר במחשבותיי. בכל זאת, עזבתי אותו ואטמתי את עצמי בפניו. בכל זאת, אני מתחרט. בכל זאת, אני לא מתקן.

בבקרים הוא מתקשה מאוד להיפרד מהשינה. צלצול ועוד צלצול ועוד צלצול, והבודהה רק דוחה עוד ועוד את שעת היקיצה. הרי הבודהה כבר היה במקום נשגב יותר מעולם התופעות, ולמה לא ימשיך לישון? מה יש למהר להתעורר בעיניים נפוחות לתוך הסמסרה המיותרת הזאת של שכר דירה, עבודה, ערימת הכלים בכיור, קפה וסיגריות? השינה שלי קלה הרבה יותר, ולכן אני פוקח עיניים וניעור מיד. אני מלטף את הבודהה שלי, מנשק ומדגדג אותו, אני יכול להציק לו בלי הפסקה. אני רוצה לישון, הוא ממלמל. תכננת לקום לפני יותר משעה וכבר שש פעמים כיוונת מחדש את השעון המעורר, אני נוזף בו. הבודהה מתבונן בי בעיניים מכווצות מתריסות: לפעמים אתה הסמסרה.

הבודהה של שוק לוינסקי בכלל לא נולד בשוק לוינסקי, אלא בצפון דקוטה, יו־אס־איי. אתה האהוב הכמעט־קנדי שלי, אני מכריז וצוחק, מה הייתה הבעיה להיוולד קצת יותר צפונה ולקבל יותר קלאס? המבטא הזר שלו ניכר כשהוא מדבר בדיאלקט הפרטי שלו, כמו באותה הפעם שרצה לטייל "או בצפון או בדרררום", ברי"ש אמריקאית. אני מתאפק לא לתקן שלוש לשלושה, לא להחמיר עם להתחבות ולטאטות. אני מזכיר לעצמי כי הידיעה היא אי־ידיעה, ההבנה היא הבנה שגויה. והנה, שמעו, הבודהה שלי שולט בכל השגיאות שהשפה העברית מזמנת לדובריה מלידה ובכל הפחים שהיא טומנת לדובריה החדשים, אפילו אם הם כבר חמש שנים בארץ ישראל, והיו בקיבוץ ובעיר, בערבה ובמרכז, במטע ובבית הקפה.

כשהבודהה יורד לרחוב, תמיד הוא מגחך למראה קופסאות הקרטון שנזרקו מהחנויות הסיטונאיות, ערומות על המדרכות, מחכות להילקח. הוא אמר לי יום אחד, מה אם נתגנב באמצע הלילה ונבנה ארמון מכל הקרטונים? הכחול־אפור שבעיניו ניצת בזיק שובב. ובאמת, אינני יכול לדמיין מקום שיהלום את הבודהה יותר מאשר ארמון עשוי קרטון, עם דלת קרטון ושטיחי קרטון, וילונות קרטון ותריסי קרטון, כל אריזה תיטול לעצמה את תפקידו של המוצר שנעטף בה – הרי החומר הוא הריקות! – וצריח קרטון מזרחי יתרומם וישקיף על השוק וצריח קרטון מערבי יצפה על הים מהצד השני, ובראשו ישב לו הבודהה של שוק לוינסקי בשיכול רגליים ובעיניים עצומות, חולק אחדות עם כל ההוויות התל־אביביות. וכל מי שירצה לעלות לרגל ולשאול בעצתו, יוכל להעלות לו תמר מיובש או שזיף מהשוק או קפה שחור בכוס זכוכית וסיגריה עם טבק של אמריקן ספיריט.

אני חוזר ותוהה אם אהבתי אותו. לפעמים כשדיבר, רציתי להגיד לו: כן, זה נכון, אמרת את זה כל כך יפה, אני רק רוצה לנשק אותך ולא להפסיק. האין זו אהבה? ומצד שני, החלטתי לנסוע לברלין ולהודו, ולסיים את סיפור אהבתנו באותו לילה שבו אחזתי בידו הרועדת על הספסל בפלורנטין. ציפיתי שיקבל את הפרידה בהשלמה ובתנודת ראש קלה, כאומר: אני יודע, זו מהותה של חלופיות הדברים; מעולם לא נאחזתי בך ולכן אין מה לשחרר, אני אחכה לך בראש הצריח המערבי של הארמון מקרטון בקצה השוק באותה המידה שלא אחכה לך, אקווה שיהיה לך טוב באותה המידה שלא אקווה לכך, אתפלל שתמצא אותי באותה המידה שאני יודע שלא תחפש אותי.

אני שואב הנאה גדולה מלכתוב עליו. במהלך היום אני הופך והופך בדמותו, במה שאמר או עשה ובדברים שאברא בשבילו במילים. ייתכן כי למעלה מזה, להעלות את דמותו של אהוב בעיני רוחי ולתרגם אותו למילים כתובות, לזגזג בעצלתיים בין מה שאמר ועשה לבין הפוטנציאל הגלום בהפיכתו לדימוי – יש בכך כדי לגרום קורת רוח גדולה. וייתכן כי אף למעלה מאלה, יש בכך אפשרות למחילה, יש בכך הוכחה לאהבה, יש בכך להגיד: אתה כל כך יפה בעיניי, שכתבתי לך סיפור. ראה, אתה התגלמותה של השראה, אתה מושאה. אתה אהוב: אתה אהוב על־ידִי, ועל־ידי המילים, ועל־ידי הים והשוק והבתים והשמש, אתה אחד איתם והם מתגלמים בך ואתה ניבט מהם, ושלל ההשתקפויות האלה הנכפלות בעצמן ללא סוף אין בהן כדי לסחרר לעייפה, להיפך: הן מלבות אהבה וחמלה בלבבות בני האדם כלפי עצמם וכלפי מי שאינם עצמם, עד שלא יוכלו להבדיל עוד בין החוץ לפנים, עד שגבולות העור יתקלפו וייטשטשו ואנו נפקפק בכך שהם אי פעם חצצו בין מה שחשבנו שאנו לבין מה שחשבנו שאיננו. זה יהיה התגשמות חזון אחרית הימים של הבודהה של שוק לוינסקי.

 

2. ברלין

בדירה ששכרתי ברובע נויקלן בברלין אני שוכב עם פסל אכילס מהאלטס מוזיאום. הצעתי שנצא לפיקניק בטמפלהופר פלד, אבל מזג האוויר נעכר ככל שהתקרבה שעת הצהריים. במקום יין ולחם על הדשא, אכלנו שאריות של אורז ועדשים שבישלתי יום קודם. הגוף של פסל אכילס חלק ובהיר, שני קווים אלכסוניים סימטריים מסותתים במורד מותניו עד למפשעותיו. על כפות ידיו מתוח עור־שיש, ומגען מרחף על גופי, הוא מניח את משקלן בעדינות אצילית, כמו זוכר את מגע ידו של הפַּסל, שלבטח התאווה כי כמעשה פיגמליון וגלתיאה תיפח באכילס רוח חיים ותשיק את שפתותיהם. היוונית נשתכחה ממנו כליל, אבל הוא למד מעט עברית בפעמים הספורות שבהן ביקר בתל אביב. אני מתאפק לא לשאול אם הוא פגש אי פעם את הבודהה של שוק לוינסקי, אם אי פעם חלקו ביניהם את עתיקותם.

כשאכילס עומד לגמור, רוח הקרב מתעוררת בגיבור מטרויה: הוא צועק, פאק! שיט! וחוזר וצועק פאק! שיט! שיט! פניו מתכווצות עד שנדמה כי לא יוכלו אלא להתפוצץ, בטנו מתקשה, הוא מותח את רגליו, מגלה שרירי ירכיים עבים וארוכים, מכווץ את שרירי עכוזו תוך כדי סיבוב ירכיו בצירי אגנו הקדום, אפילו את כף רגלו הוא אינו מזניח ועקבו נמתח לאחור, כלוחם־רקדן. אחר כך הוא נרגע, מסדיר נשימה, יורד מסוסו, מניח את הכידון בינינו. אנחנו מוטלים זה לצד זה, איש־איש ורפיונו. אני מנסה לא לנתק מגע, אך הוא שומט את ידו מאחיזתי וניגש לחלון החדר ומצית סיגריה. אכילס הערום, ממוסגר בחלון ברלינאי אך לא נשען עליו: הוא עומד כשרגלו הימנית נמצאת כחצי צעד קדימה מרגלו השמאלית, אגנו השמאלי נוטה למעלה, מפגין קונטרה־פוסטו מושלם. הוא משתדל לנשוף את העשן החוצה, בתמורה לאור אחר הצהריים המסתנן לחדר בחללים שבין החלון לעורו. נדמה לי שמעיין היופי הזה לא ייבש לעולם, שהחלופיות היא נחלת כל הדברים מלבד יופיו המשכר של אכילס שבחדרי; שזקנה, חולשה, חולי וריקבון איטי צפונים לבלתי הפרד בהווה המתמשך של כל הדברים פרט לעורו הצח כחלב של הפסל שלפניי. אני חושש שאני נהנה ממנו יותר מכפי שכדאי לי, כי תוך שבוע ימים אעזוב את ברלין ואסע למקום רחוק מכאן.

יומיים אחרי שפגשתי את אכילס לראשונה, הבודהה התקשר אליי. נמאס לו מהעבודה ומהשותפים בדירה, נמאס לו מתל אביב, אולי יתפטר, יצא מהדירה ויחזור לקיבוץ בערבה או אפילו לאמריקה, ויותר מהכול, הוא אומר, אני מתגעגע, אתה לא מתגעגע? אני מביט בילדים הקופצים אל המים הקרירים של אגם שלאכטנזה בדרום־מערב ברלין. לבסוף אני משיב שאני לא טיפוס שמתגעגע. אולי כדאי שלא תתקשר אליי יותר, אני מוסיף בריחוק ומסיים את השיחה. לפני שאני מניח את הטלפון בתיק, אני משנן: היד הרועדת, הספסל, הדמעה בשקע המרפק, ריק כמו כל דבר, נאהב, בדרך להארה. אני מתפשט וטובל במי האגם, צולל אל הקרקעית. מאחוריי הארמון מקרטון מתמוטט באנחה מאובקת, הקופסאות מתגלגלות אל מפתני החנויות הסיטונאיות. אף על פי שביקשתי שלא יתקשר, הבודהה משתקף מאדוות השפּרה, חולף על פניי בדרך לרכבת התחתית, הוא מקליד את ההזמנה ושואל אותי בגרמנית אם אני לוקח את הקפה או רוצה לשתות אותו כאן. אני אקח אותו, דנקה.

אכילס ואני מתראים כמעט כל יום. הרכבת התחתית לוקחת אותנו לשווקי פשפשים, לגלריות, להופעות מחול, לבתי קפה. אחר כך היא מחזירה אותנו הביתה ואנחנו מעשנים ג'וינט ושוכבים. אכילס קופא מדי פעם בעור השיש שלו, הוא רוכן מעליי ומסתכל בי כחוקר, לסמן שהתהפכו היוצרות מרגע שעקר ממקום מושבו באלטס מוזיאום: המתבונן הפך למושא ההתבוננות. אחרי שאנחנו שוכבים, אנחנו מחליפים לסירוגין ערות בהירדמות, וחוזרים לישון ולהתעורר זה בחיקו של זה. "יֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עַל־צִדּוֹ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב אַפָּיִם, וְיֵשׁ שֶׁהִתְפַּרְקֵד אוֹ הָיָה מִתְרוֹמֵם מִיצוּעוֹ וְיוֹרֵד",* תיאר הומרוס את שנתו של אכילס, ואילו כשאני מקופל על צידי בחיקו, שנתו של הלוחם ללא־חת נושפת בעורפי בשלווה.

ארבע שעות לפני הטיסה להודו, אני מסיים לארוז את התיק המתפקע מרוב בגדים. אני רועד – לעזוב את ברלין, לעזוב את המוזאונים והפארקים והשפרה, לעזוב את אכילס, לנחות במולדתו־ממלכתו של הבודהה. המחשבה שאי אפשר לקחת את הרכבת התחתית מניו־דלהי לאלכסנדרפלאץ ומשם את ה-U8 לנויקלן מבעיתה אותי, איך אפשר לסבול את ההכרה שבקרוב לא אהיה כאן, אם אני כאן כעת. אני מתקשר לאכילס, אני חייב לראות אותך עוד פעם אחת, אני לא עוזב עד שאני לא מנשק אותך עוד פעם אחת. אני רץ ברחובות ברלין עם התיק הענק, רץ במדרגות לרכבת התחתית, רץ בישיבה בקרון הצפוני, רק עוד ארבע תחנות, שלוש. אכילס שלי, אתה פה, אתה איתי, אני מאושר שאנחנו היכן שאנחנו ברגע הזה.

על הקיר בסלון הדירה של אכילס תלוי פורטרט של סבתו. הוא מוריד את התצלום מהקיר וחושף את החותמת המוטבעת על צידו האחורי: מעבדת צילום, אדולף היטלר שטראסה מספר 5. זה היה שם הרחוב הראשי בעיירת הולדתו, שהוביל מתחנת הרכבת למרכזה. מימים נקרא הרחוב קייזר וילהלם שטראסה, וזמן לא רב אחרי שנשא את שם הפיהרר, הוא התכבד בשם שטראסה דר דויטש סובייטישן פרוינדשאפט ובכמה דגלים אדומים. היום, הרחוב הראשי בעיירה ההיא השיל את הילתו, הוא רק באנהוף שטראסה, הרחוב של תחנת הרכבת. הבודהה של שוק לוינסקי לוחש לי שעדיף לקרוא לדברים כפי שהם, לראותם בריקותם ובככותם, ולזכור כי הרגע הזה, ההווה המתמשך החמקמק הזה, שאך היה וכבר חלף והיה להווה אחר, הוא הוא הרגע היחיד שישנו, ומחוץ לגבולותיו הדקיקים אין קיסרות ואין היטלר ואין סבתא ואפילו אין רחוב ואין רכבת, לא היו מעולם, לא התקיימו, לפחות לא באופן שבו אכילס ואני הנחנו שהתקיימו, כיסודות הכרחיים לסיפורים שסיפרנו זה לזה.

 

3. גנגה

ברישיקש אנחנו אוכלים בשתיקה, הולכים בשתיקה, צופים בשתיקה בנהר הגנגה הירקרק, המתפתל בגיא שההרים מפנים לו בקידה של הוד. אנחנו מתמסרים לכל פעולה מתחילתה ועד סופה. אנחנו מזכירים לעצמנו שהאוכל נמצא כאן בצלחת שלפנינו בזכות עובדי האדמה בכפרים הרחוקים ונהגי המשאיות והטבחים, בזכות אינסוף אימהות שטוו את המארג הפלאי הזה, לצלילי שריקתן של ילדות בין קני התירס הגבוהים. אנחנו מקפידים ללעוס לפני שבולעים, להניח את המזלג כשלועסים. את ארוחת הערב – אורז, עדשים ותפוחי אדמה – אנחנו אוכלים בידיים ומלקקים את האצבעות.

אנחנו עוצמים את העיניים עם השקיעה ושרים בסנסקריט משובשת עם הנזירים והנזירות של האשרם ליד גשר ראם ג'ולה. אנחנו מודים ליום שעבר ומתכוננים ליום שיבוא, להתמסרות בשתיקה מרגע זה ועד הטקס הבא, למים החדשים שיעברו בגנגה באותם הנתיבים בדיוק. אנחנו מזכירים לעצמנו השכם והערב: נדיבות, חמלה, סבלנות, הקדשה – בגוף, בדיבור, בתודעה. אנחנו לא שופטים, לא מתערבים, במה שאינו שלנו אנחנו רק מתבוננים. אנחנו מעבירים משקל לצד החיצוני של כף הרגל, מרימים את הבהונות, מקמרים את הקשת. כך באסאנה, בחנות הספרים, בחוף הגנגה, בנסיעה בריקשה.

הבודהה ואכילס, שקשרתי אליי בגוף והידקתי באמצעות המילה, יורדים איתי מהרחוב השוקק במדרגות האבן המובילות אל הנהר. מעלינו, אוויר צהבהב עוטף את הגשר המתוח בין שתי הגדות. אנחנו מתפשטים וטובלים שלושתנו במים. ילדה הודית ניגשת אלינו ומבקשת באנגלית מחויכת למכור לנו סל פרחים שנבעיר ונשיט. אכילס קונה ממנה סל ומבקש, באט איי וונט יו טו פוט איט אין דה ווטר אנד מייק א וויש פור יורסלף אוקיי? ילד בן גילה מצטרף אלינו ודוחף לידיי סל פרחים וגפרור, יס סר יס סר, טייק איט טייק איט. שתי ילדות נוספות רצות לקראתנו. הן תובעות מאתנו לקנות סל פרחים ולא מוכנות לעזוב. הבודהה ואכילס מביטים בסוד הבעירה ששט במים הקדושים, ואני מביט בהיעדרם נבוך.

 

* הומרוס, האיליאדה, שיר 24, ש' 10, בתרגום ש' טשרניחובסקי.

.

גיא דולב הוא סטודנט להיסטוריה ולמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.

.

» במדור הילוך ראשון בגיליון 26 של המוסך: לקט סיפורי ביכורים שהתפרסמו השנה במוסך

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

ירושלים של קניוק

כך בא לעולם "סבון", הרומן הגנוז של יורם קניוק שראה אור אחרי מותו, ומתאר את ירושלים של אחרי מלחמת השחרור

"יוסף גרץ חזר מהמלחמה ובא ללמוד באוניברסיטה בירושלים. בסוף שנת ארבעים ושמונה החל ללמוד כימיה, ועתה היה בראשית שנת הלימודים השנייה. הוא התגלגל מחדר לחדר, מעליית גג לחדר כביסה עלוב ומצחין, ועדיין לא מצא דיור של ממש." כך נפתח סבון הרומן הגנוז של יורם קניוק, שראה אור לאחרונה, רומן המתרחש בירושלים בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה העשרים.

אחד הדפים מטיוטת הרומן שנמצאו בביתו של קניוק ב-2015

 

בתחילת 2015 התחלתי לעבור על חומרים רבים שכתב הסופר יורם קניוק ואשר נותרו בביתו לאחר מותו. עברתי על חומרים שמצאתי במגירות, על ערימות של דפים שהונחו בארון הבגדים ועל ארגזי קרטון ששכבו שנים במרפסת הקטנה או בפינת החדר. היו שם מכתבים מתקופות שונות, הזמנות לתערוכות, תעודות בית ספר, פנקסים עם הערות, סקיצות של רישומים, רשימות טלפונים, שברי צעצועים ומהדקים וכמות עצומה, מאות רבות, של דפים מאורכים, לעתים כמעט שקופים, מודפסים במכונת כתיבה בעברית או באנגלית, עם הערות בכתב יד על גביהם. ניסיתי לשייך את הדפים האלה ליצירות שונות שקניוק פרסם בחייו, לאתר שמות של גיבורים, מרחבים ואירועים בולטים.
מכל הדפים המיותמים זיהיתי כמות נכבדה של עמודים שהיה להם קשר זה לזה – הם חַלקו אותן דמויות, יוסף ואבי, איה ורותי, וניתן היה לזהות את המרחב הירושלמי המשותף ואת הזמן. אלה היו מקבצי עמודים שונים, חלקם באנגלית וחלקם בעברית, חלקם מודפסים, חלקם בכתב יד, גרסאות שונות של סיפור אחד.

דף מטיוטת הרומן באנגלית שנמצא בבית של קניוק ב-2015

 

דף מטיוטת הרומן בעברית שנמצאו בביתו של קניוק ב-2015

כולם כמו ניסו להצטרף ולחסות בצילו של דף השער של הספר שמצאתי – סבון: רומן בשני חלקים. לאחר מיון נוסף היו בידי כ-60 עמודים באנגלית שהיוו את פתיחת היצירה, כ-200 עמודים של גרסה אחת בעברית וכ-200 עמודים נוספים של גרסה שנייה בעברית. מאות העמודים שעמדו לרשותי אפשרו לי להבין היטב את הנרטיב, את הדמויות ואת ההתרחשויות, אבל היה הכרח לשלב בין הגרסאות, לבצע פעולות עריכה, להעביר טקסטים ממקום למקום, ולבנות את הספר כמו פאזל של חלקים, קטנים וגדולים, כפולים וגם חסרים.

דף ראשון מהטיוטה העברית לרומן שנמצא בביתו של קניוק ב-2015

 

סבון הוא הרומן השני שכתב קניוק. הוא כתב את היצירה בין השנים 1959 ל-1964 ומסיבה כלשהי נטש את כתב היד.

קניוק נולד בתל אביב ב-1930. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת השחרור. הוא נפצע, ולאחר שהחלים הצטרף כמלח לספינות אשר הביאו ניצולי שואה מאירופה לישראל. החוויות של קניוק מתקופת המלחמה – הקרבות, החברים שנפצעו ונהרגו, והמפגש עם ניצולי השואה, הותירו חותם עמוק באישיותו וביצירתו.

לאחר המלחמה למד קניוק ציור בבצלאל עם מרדכי ארדון, שהיה בין האמנים הידועים ביותר באותה תקופה ובשנת 1951 נסע לצרפת כדי להמשיך את לימודיו. הוא בילה שנה בפריז ולאחר מכן נסע לניו יורק ונשאר שם כמעט עשור, שבמהלכו המשיך לצייר והיה מעורב בסצנת הג'ז והקולנוע בניו יורק של התקופה. בשנת 1958 נישא בשנית, למירנדה בקר, וחזר עם משפחתו לישראל בראשית שנות השישים. סבון נכתב בקו התפר שבין ניו יורק לישראל, בתקופת ראשית יצירתו. את הרומן החל לכתוב בארצות הברית ובשפה האנגלית. עם שובו לארץ, קניוק המשיך לכתוב את סבון, והפעם בעברית, אך לא השלים או פרסם אותו. במקביל כתב את ספרו הידוע חימו מלך ירושלים, אשר ראה אור בשנת 1965.

הרומן סבון נכתב עשר שנים לאחר ההתרחשות שהוא מתאר, עשר שנים שבהן קניוק לא היה בישראל. עם זאת, הרקע לרומן ועלילתו קרובים לקניוק. באותה תקופה של אחרי המלחמה, גם הוא, כמו גיבורו יוסף, עלה לירושלים כדי ללמוד בבצלאל, ושהה בעיר עד 1951.

היצירה סבון משכילה לתאר אווירה מיוחדת שהתהוותה בירושלים באותה תקופה, אווירה שקניוק הכיר היטב. היצירה מתארת את הבלבול שעטף את הצעירים אשר בנערותם התגייסו למאמץ הלאומי ואז מצאו עצמם אבודים. לכאורה, אירועי מלחמת 1948 והשואה הם בגדר עבר רחוק וחתום עבור הדמויות הפועלות, אשר עסוקות בחיזורים, בישיבות בבתי הקפה, ובהליכה לקולנוע, אבל למעשה הם מבצבצים כל רגע בין הסדרים ופורעים את הנורמליות. כך נוצר שילוב בלתי אפשרי בין זיכרונות וטראומת המלחמה והשואה לבין החיים הנורמליים כביכול בירושלים של אחרי המלחמה.

אולם, לא רק תיאור ירושלים היא מציאות מוכרת לקניוק ברומן, אלא גם המרחב האינטימי שבו מתגורר יוסף: קניוק התגורר בבית טליתא קומי ששכן ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים ופעל כבית יתומות לנערות נוצריות החל משנות השישים של המאה ה-19. לאחר מלחמת השחרור שוכנו במבנה ארגונים שונים, סטודיו לאמנות ועורכי דין, ובשנת 1980 נהרס המבנה וכאות זיכרון נשארה החזית כפסל סביבתי.

 

טליתא קומי. תמונה מתוך ויקיפדיה

 

חזית טליתא קומי היום. תמונה מתוך ויקיפדיה

 

"מבנהו היה מפליא ממש: מוארך, חלונותיו השתלחו החוצה מעוגלים ומהוקצעים למשעי ויצרו בקרקעיתם, הנמוכה מכל שאר רצפות החדר, קובות עגולות, שבסוף כל אחת מהן היתה קבועה שמשה שצלב ברזל ריבע אותה ואשר נפתחה אל תוך ענפי העץ העבות." כך מתואר בסבון החדר בעל החלונות המעוגלים, הקימורים והמדרגה – שיוסף נכנס אליו כמעט באקראי ובוחר לגור בו.

חדרו של קניוק בבית טליתא קומי, צילם ראובן מילון, 1952
חדרו של קניוק בבית טליתא קומי, צילם ראובן מילון, 1952

כשהיה צריך להחליט על כריכה לספר, היה ברור לי שנכון להציב את החדר של קניוק במרכז. העברתי להוצאה את הצילום של ראובן מילון, שלמד בבצלאל באותה תקופה שלמד קניוק ושצילם את החדר כשביקר אותו בבית טליתא קומי, ועל בסיס התמונה הישנה, יצרה טלי יאלונצקי את החדר של יוסף.

"סבון" עטיפת הספר. הציור שעל הכריכה: טלי יאלונצקי על פי צילום של ראובן מילון של חדרו של יורם קניוק בירושלים בשנות החמישים. מעצבת הכריכה: דנה ציביאק. משכל, 2018

סבון מאפשר לנו להכיר פנים אחרות ביצירתו של קניוק. הוא בין האוצרות שנמצאו בביתו של קניוק, בארגזים שנותרו לאחר מותו, והוא מאפשר לנו להכיר את רישומיו המעניינים, החושפים בפנינו לא רק תמונה היסטורית וביוגרפית מרתקת, אלא הצצה נדירה לסדנתו של האמן.

תודה לצלם ראובן מילון על הרשות להשתמש בצילומיו בכתבה

לצילומים של ראובן מילון בספריית אוניברסיטת הרוורד

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מעשה בציירת: לאה גולדברג

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

 

 

 

צריך לצלצל פעמיים

מדוע לכל הרוחות צריך לצלצל פעמיים? הסיפור מאחורי השיר של וילנסקי, אלתרמן ושושנה דמארי

היום, כמעט שמונים שנה אחרי שנכתב, סביר להניח שאם תשמעו את המילים "צריך לצלצל פעמיים",  משהו יצלצל לכם מוכר. הפזמון "צריך לצלצל פעמיים" נכתב על ידי המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. למעשה מדובר בשיר על אהבה נכזבת כשהדוברת, האישה הנאהבת, מחכה לאהובה שיקיש בדלת, או במקרה זה – יצלצל בפעמון – והיא תפגוש בו.

הנקישה על הדלת בתל-אביב של סוף שנות השלושים הפכה לצלצול פעמון כאשר צפיפות הדיור הביאה לכך שבדירה אחת יגורו שני דיירים ויותר, כשהאחד היה הדייר הראשי אליו צלצלו פעם אחת ושני צלצולים בעבור דייר המשנה. על פי רוב הופיע כיתוב בסמוך לפעמון "למשפחה… צריך לצלצל פעמיים".

במקור נכתב השיר לתיאטרון הסאטירי "כל הרוחות" לתוכנית "כוסות רוח" בשנת 1939. תיאטרון "כל הרוחות" היה תיאטרון קטן שפעל בשלהי שנות השלושים בתל-אביב.

מתוך כרזה של תיאטרון "כל הרוחות" השמורה באוסף הכרזות בספרייה

"צריך לצלצל פעמיים" נכתב עבור הזמרת ברונקה זלצמן. השיר זכה לפרסומו עשרים שנה מאוחר יותר (בשנת 1959) על ידי שושנה דמארי בעיבוד התזמורתי העשיר של משה וילנסקי.

 

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1965, הקליטה יונה עטרי את השיר, הפעם עם שינויים בטקסט שהכניס משה וילנסקי.

תווי השיר "צריך לצלצל פעמיים" משנת 1939 מתוך ארכיון משה וילנסקי

 

בתי השיר מתארים את תל-אביב, את הים, ובגרסה המקורית שכתב אלתרמן מופיעה הכתובת "הגליל מס' 2". על פי מחקרו של דן לאור שכתב את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, אלתרמן ואשתו רחל מרכוס התגוררו ברחוב הגליל מס' 9 שהפך בהמשך לרחוב מאפו. על פי רשימה שכתב גדעון עפרת ייתכן שאלתרמן גר ברחוב הגליל מס' 2. הרחוב כולו שימש למגורי סופרים, משוררים, ציירים ועוד.

בביצוע של יונה עטרי היא שרה "אמרתי כתובתי היא עדיין / כקודם תיגש לפעמים / צריך לצלצל פעמיים / קומה ראשונה מימין" במקום "אמרתי תבוא בין ערביים / אותי לטיול להזמין / כתובתי הגליל מספר שתיים / קומה ראשונה מימין". בכתב היד של משה וילנסקי שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מופיעות טיוטות נוספות של השיר שכוללות שינויים נוספים שערך בטקסט.

 

מילות השיר עם תיקונים של וילנסקי

 

 

מדוע שינה וילנסקי את הטקסט? לדעתי וילנסקי רצה להפוך את השיר לשיר קלאסי אוניברסלי על אהבה נכזבת שאיננו קשור בהכרח לתל-אביב של שנות השלושים. וילנסקי, שלמד מוזיקה אצל יצחק אדל עוד בוורשה והיה חשוף למוזיקה הפופולרית הפולנית, ניסה להעתיק את וורשה לתל-אביב. שושנה דמארי, שהייתה מזוהה עם וילנסקי ועם יצירתו, היא זו שהביאה מעט מן המזרחיות בקולה ובהגיית העברית שלה (בחית ועין) להפיכת היצירות לישראליות יותר.

השיר נכתב בשנת 1939 שנה לאחר הוצאת ספרו של אלתרמן "כוכבים בחוץ" ושנה לפני שהופיע ספרו "שמחת עניים". בפתח מלחמת העולם השנייה ולאור הגעת פליטים מאירופה ומארצות אחרות לפלשתינה שעדיין נמצאת תחת המנדט הבריטי, בוחר אלתרמן לכתוב שיר בנושא אהבה נכזבת שאולי מייצג גם את הביוגרפיה האישית שלו. בעקבות פרסום הספר "כוכבים בחוץ" פגש את אהובתו  – צילה בינדר – שחייתה איתו לצד אשתו החוקית רחל מרכוס.

אלתרמן ווילנסקי ראו בכתיבת פזמונים דרך להתפרנס ולא את פסגת אמנותם. דווקא הפזמונים הם אלו ששרדו וחיים עד היום.

 

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי פַּעַם,
רֹאשִׁי הַסְּחַרְחַר הַמְתֻלְתָּל.
הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם
כָּזֶה שֶׁל תַּפּוּחַ עִם טַל.

אָמַרְתִּי: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן
כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם
קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין…"

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט,
וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם
וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.
צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם,
לָבוֹא וְלוֹמַר: "עֶרֶב טוֹב,
נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם
כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב."

וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב,
שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת.
דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב,
דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט.

שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי,
יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹא נָכוֹן.
נִפְרַדְנוּ… לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי
בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן –

לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ,
קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ?
מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר!

צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם…

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,
הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.
אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת
כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה
שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר,
תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ
תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר.

תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר,
דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ.
הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר,
סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ.

 

כתבות נוספות:

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"

 

 

 




הספר שהכי אהבתי

איזה ספר אהב א. ב. יהושע בילדותו? ואיזה ספר אהבה הילדה גלילה רון פדר? ואילו ספרים אהבו הילדים קובי מידן, מיקי קם, ליהיא לפיד, ירון לונדון ואחרים? פרויקט מיוחד של הספרייה לרגל שבוע הספר העברי

פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית: פנינו לדמויות בתרבות הישראלית וביקשנו מכל אחד ואחת מהן לבחור את הספר שהיה להם יקר ומשמעותי בילדות, להצטלם איתו ולשתף אותנו בהתרגשות הישנה-חדשה. סדרת תצלומים של רגעי המפגש עם ספרים השמורים בספרייה הלאומית, פיסות של ילדות ונעורים מלפני עשרות שנים.

 

א. ב. יהושע

"זקני בית הספר בווילבי מאת ר.טלבוט היה אחד הספרים האהובים עלי במיוחד בימי נעורי. חזרתי וקראתי בו עוד ועוד. בקורותיהם המשעשעות של תלמידי בית ספר פנימייתי באנגליה היה מיזוג מרתק של תחרויות ספורט בחתירה ובקריקט עם שובבות לשונית ותרבות וויכוח בפרלמנט של בית הספר. מספר נעורים זה למדתי על תרבות הדיון והוויכוח ההוגנים שעומדים ביסוד הזהות האנגלית, ומכאן על כוחה של השפה כאשר היא מחוברת לאמת ולצדק."

 

א.ב. יהושע בביתו. צילום: עופרית אסף

 

ליהיא לפיד

"את הספר אליפים של אסתר שטרייט-וורצל קראתי בגיל שבו פסעתי על קו התפר בין ילדות לנעורים. המפגש שערך לי הספר עם מציאות שלא הכרתי, נחרט בליבי. בזכותו התגנבתי והצטרפתי אל קבוצת נערות ונערים שחיים בפנימייה, חוויתי את הסודות ואת הניצחונות שלהם, את השמחה והעצב. בזכות הספר הזה למדתי שיעור על כך שאין זה מובן מאליו שיש לי בית, שיש לי משפחה ושיש מי שמחכה לי עם ידיים פתוחות לחבק כשאני צריכה."

 

 

 

קובי מידן

"קשה לי להפריז בהשפעת הספר גן החרוזים על חיי. שעות, ימים ושנים בילדותי, שבתי אליו שוב ושוב. השילוש: שירי הילדים שנבחרו להפליא (מיל"ג עד רביקוביץ), האיורים העדינים, ודברי ההסבר העדינים אף הם, הסברים לא מתיילדים של העורך, אוריאל אופק. באמת ובתמים נדמה שלספר הזה הייתה השפעה מכוננת על המנעד האסתטי שלי. הספר היחיד מפרי עטי שפרסמתי עד כה הוא ספר לילדים, ושמו 'בית חרושת לשירים'…מ.ש.ל?"

 

קובי מידן בביתו. צילום: עופרית אסף

 

 

גלילה רון-פדר

"אהבתי במיוחד את הספר אי הילדים, כי הוא איפשר לי להיכנס למצב חלומי שבו הילדים מנהלים את חייהם בעצמם, בדרך הטובה ביותר ובתנאים הפרימיטיביים ביותר, כמו במחנה צופים."

 

 

גיל חובב

"את הספר שהכי אהבתי, הספר שפתח בפני אינספור דלתות לעולמות של עברית, של הרפתקה, של חריזה, של אהבה ושל צחוק, קיבלתי ביום רביעי, 6.5.1971, כשהייתה לי שפעת, מדודה שלי. היא קנתה לי את אני וטלי או ספר מארץ הלמה מאת אברהם שלונסקי, ועשתה אותי מאושר, צוחק ומכור לחרוזים.
הספר ראה אור בתת-ספרייה לילדים בשם אנקורים המסונפת להוצאת ספריית פועלים. שלונסקי, שהיצירה והעברית והחרוזים בעבעו מתוכו, חרז אפילו את שם ההוצאה. בראשית הספר כתוב באותיות זעירות:
האנקורים
ספרים קוראים,
אנקור, אנקור ומקורו.
זה שאומרים
המבוגרים:
גם אנקורים רוצים לקרוא.
ואכן, בזכות הספר הזה קראתי, והתאהבתי בשירה, והחלמתי משפעת ועד היום, כשאני אוחז בעותק המקורי משנת 1971, אני מרגיש כאילו דודה רינה האהובה שלי מחבקת אותי חזק-חזק."

 

 

 

גלית דהן קרליבך

"בחרתי את ג'לסומינו מארץ השקרנים מאת ג'אני רודארי המספר על ג'לסומינו, ילד בעל קול אימתני שמסוגל לנפץ זגוגיות ולפקודתו גם עצי אגס קשוחים יתנו פירותיהם. במהלך הספר נקלע ג'לסומינו לארץ השקרנים ובה הוא מבלה עם החתול רבי פסח החד פעמי.
זהו ספר פראי, מצחיק, לא מתיילד ודידקטי. מה אפשר עוד לבקש מספר ילדות אהוב?"

 

גלית דהן קרליבך בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף

 

 

איימן סיכסק

"אריה הספרייה הוא ספר פופולרי וקסום על מקום קסום ופחות פופולרי – הספרייה. הספר מנכיח מחדש את הספרייה כמקום של ידע שמתגלמות בו האפשרויות האינסופיות של הילדות. הספר גם מלמד אותנו על שני סוגים של תפקידים: הקורא והספרן, על החשיבות שלהם בעולם ועל תלותם ההדדית זה בזה. בגבולות הרחבים של הספרייה התפקידים מערערים ונתקלים מחדש, והקוראים – ילדים ומבוגרים – יוצאים נשכרים".

 

איימן סיכסק בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף

 

 

ליאת רוטנר

"כילדה אהבתי במיוחד את הספר הבית של יעל. החיפוש אחר "בית" משלך, מקום קטן ובטוח, עולם פרטי לעצמך. סיפור חכם ונוגע שכמעט כל ילד יזדהה איתו."

 

ליאת רוטנר בביתה. צילום: עופרית אסף

 

 

דוד ברוזה

שאמנם מתגורר בחו"ל ולא היה יכול להצטלם עם הספר, כתב לנו:
"פרפר נחמד הוא ספר שלא נגמר לעולם. לא רק כספר אלא גם כשירים. כשנולדו הילדים שלי, מורן, רמון ואדם, הייתי מקריא להם ושר. אלו היו תמיד רגעים מצחיקים. לאחרונה גם הלחנתי לחנים חדשים לשירי הספר."

 

 

 אביגיל גרץ

"בילדותי כמעט ולא היו לנו בבית ספרי ילדים בעברית אלא באנגלית. משום מה היה לנו ספר קטנצ'יק שקראו לו אלכסנדר הגדול הקטן שיורם טהרלב כתב. מעין סיפור הומוריסטי על אלכסנדר שמרגיש שהעולם קטן עליו, והוא גדל וגדל, ויוצא למסע בו במקרה הוא כובש את העולם עד שהוא מגיע להודו ולומד לקבל את עצמו ולהפסיק בכיבושיו. בגלל גודלי הפיזי והחילוניות שבערה בי בביתי הדתי מאוד הזדהיתי עם הספר ורציתי לצאת ממנו ולהקטין את עצמי. שני דברים בלתי אפשריים כמובן שגרמו לי לתסכול רב. מה שמצחיק הוא שלפני עשור כשנכנסתי לעולם הבודהיסטי שמקורו כמובן בהודו, אחד השיעורים הטרנספורמטיביים ביותר שעברתי היה בנוגע לקבלת הגודל ובעיקר הגובה שלי (1.80). משם הדרך לכתיבת הרומן "בת של רב" ובקבלת הבית שלי לא הייתה ארוכה. בדיעבד, ספר הילדים שמדבר על תפישת עולם ועל קבלה עצמית של עצמך ושל הבית בו גדלת היה תמיד ברשותי, אבל כנראה שהייתי צריכה לעשות את הדרך הזו בעצמי כדי להבין אותו במלוא עומקו וזוהי בעיני מעלה עצומה של ספר ילדים שאתה זוכה שילווה אותך בכל החיים והוא תמיד רלבנטי".

 

 

אביגיל גרץ בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף

 

 

ירון לונדון

"קיבלתי את עלילות מיקי מהו משלונסקי, ליום הולדתי השישי. הספר עורר בי את תאוות החריזה. מומלץ לטעום ממנו במנות קטנות, כי חריזה היא מין מחלת עצבים שקשה להיפטר ממנה."

 

 

מיכל פיטובסקי

"עצרת הינשופים של דודו גבע וקובי ניב היה הספר שאבא שלי תמיד בחר להקריא לי, בגלל שדודו גבע היה חבר ילדות שלו, והוא אהב מאוד את ספריו. הספר מורכב מסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שבסופו התרה שקושרת יחד את כל המרכיבים, והכל מלא בקסם וחוש ההומור הלאקוני של גבע. יכול להיות ששם התחילה החיבה המופרזת שלי לינשופים".

 

מיכל פיטובסקי בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף

 

אורן נהרי

"פעם, קשה קצת להאמין, לא היינו על אחד לנפשו ולמחשבו. ילדים, נערים הסתובבנו בחבורות, שיחקנו כדורגל, היינו בצופים, וחיפשנו הרפתקאות. רצינו להיות ילדים נאמנים לארצנו ומולדתנו. החמישייה הסודית, השביעייה הסודית, הכיתה המעופפת וכמובן חסמבה, אלה היו הנערים והנערות שהערצנו. נאמנים, טובי לב, צנועים, לוכדי מרגלים ופושעים. ועובדה – הם עדיין אתנו, דור שני ושלישי, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. ואם החמישייה והכיתה המעופפת היו אנגלים וגרמנים הרי חסמבה היו משלנו, ישראליים, גיבורים, כמונו אבל כמובן טובים יותר. אז נכון, בקריאה ביקורתית כיום רואים דברים שלא ראינו אז, אבל כך הרי הדבר עם כל נוסטלגיה, לא?"

 

אורן נהרי ליד תיאטרון ירושלים. צילום: עופרית אסף

 

 

מיקי קם

"סיאה הילדה מאפריקה, מאת אסטריד לינדגרן הוא הספר של ילדותי.
גיבורת הסיפור היא סיאה, ילדה אפריקנית כבת שמונה, שחיה עם משפחתה בבקתה קטנה למרגלות הר הקילימנג'רו. כשהיא שומעת מהוריה שהם עומדים לפגוש את המלך הגדול מראלה, מחליטה אף היא לפגשו למרות האיסור מצד הוריה.
אני זוכרת את התפעמותי מעוז הרוח של הילדה המרדנית הזאת… ובאמת, בסופו של דבר היא משיגה את מבוקשה, ומכל הקהל העצום שבא לפגוש את המלך, הוא לוחץ דווקא את ידה.
הספר היה אחת האבנים שסללו את דרכי בדרך לפגוש את 'המלך', הלא היא אמנותי שלי."

 

 

יוסי בבליקי

"הספר קאיטוש המכשף מאת יאנוש קורצ'ק. אפל. עמוק. ומהדהד את העולמות הכמוסים ביותר, ואת האפשרויות הגנוזות שגלומות בלהיות ילד. כל מה שאנשים מבוגרים דורכים עליו."

 

 

יורם מלצר

"ספרים כה רבים מנקדים את ילדותי ומאז ועד היום. אבל השיבה אל הספר היקר והקדום ביותר היא שיבה לכושי ונושי, כך בדיוק. ללא ציון המחברת (ימימה טשרנוביץ), ללא הקשר או זיכרון ממשי של העלילה. 'כושי ונושי', מדי ערב בערבו, במיטה, מתחת לשמיכה, תמיד, מפיה של אמי, בטקס שהתחיל בבירור מה לקרוא לי והמשיך בתשובה הקבועה: 'כושי ונושי'. לא נפגשנו משנת 1968 בערך ועד היום, כשהוא מונח פה על שולחני, מוכר בעיקר באיוריו ומחלחל אלי שוב בנימה, בסיפור, בבהירות המבט הטוב."

 

יורם מלצר בספרייה הלאומית. צילום: עופרית אסף

 

 

 כתבות נוספות:

מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

לסיפורים שמאחורי שירים וסיפורים אהובים