מודל 2018 | שתי רשימות מאת דליה רביקוביץ

"אנשי החיל טענו את הפסוק המפורסם 'עניי עירך קודמים', ושָם אנשים גוועים ברעב ולא בעוני." שתי רשימות מהאסופה 'הזהב ותפוחי האדמה', האחת רשימה נוקבת ועל-זמנית על החברה הישראלית, והשנייה רשימה מלאת כאב ורוך על דוד אבידן

דליה רביקוביץ. שם הצלם/ צלמת אינו ידוע. באדיבות עידו קָליר

.

יפֵי הנפש ואנשי החיִל 

.

('מחברות לספרות, לחברה ולביקורת', גיליון 2, פברואר 1980)

.

אַנְשֵׁי הַחַיִל
יוֹמָם וְלַיִל
הוֹלְכִים לְאֶרֶץ עוּץ.
בַּדֶּרֶךְ הֵם פּוֹגְשִׁים
שֵׁבֶט בִּלְתִּי יָדוּעַ
אֲשֶׁר עוֹרוֹ צָבוּעַ
וּבִן רֶגַע נֶהֱפָכִים הֵם לְבִּיפְסְטֶק
קָצוּץ.

(ברכט בתרגום שלונסקי)*

אנשי החיִל אינם אוהבים את יפֵי הנפש. אפשר אף לומר שהם בזים להם מעומק לִבם. יפי הנפש נותנים את דעתם לדברים רבים ורחוקים ונלחמים מלחמות שאינן קשורות לקיומם המיידי. לעתים הם נלחמים על דברים הנראים מנוגדים לאינטרס הקיומי המיידי. ואז סוברים אנשי החיל שהם נגועים בשנאה עצמית. אנשי החיל מאמינים ששנאה עצמית נחותה משנאת הזולת, ולכן הם שונאים רק את הזולת.

מצד אחד נתפסים יפי הנפש כאנשים חלשים־רופסים החסרים קשר עם המציאות. ועם זאת חושדים בהם שהם מאורגנים בסתר במבנה מחתרתי רב־עוצמה המאיים על אושיות הסדר הקיים.

מבחינה זו, אך לא משום בחינה אחרת, אפשר לתאר את יפי הנפש כניאו־יהודים השוכנים בגלות חברתית. מצד אחד יצא שִמעם כפחדנים וחדלי אישים ומצד שני מאמינים שהם גיבורי 'הפרוטוקולים של זִקני ציון'.

אם להתבונן מקרוב באותה קבוצה משוקצת (של יפי הנפש ולא של אנשי החיל) קשה להאמין שהם תמנון רב־זרועות בעל מנגנון מרכזי לפיקוח ולבקרה. פעולותיהם אינן מתואמות ולא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בם שמץ של גיחוך. אותן מודעות המופיעות בעיתונים והחתומות לרוב על ידי אותם אנשים עצמם מנוסחות בסגנון ציווי מאיים, שלא נראה כי יש לו תכלית אופרטיבית. דווקא במקרים שהם מסכימים כל כך זה עם זה, נגזר עליהם, כנראה, שזה יהיה כל תחום השפעתם. יפי הנפש אינם יעילים. קשה להם לגרום לביצוע החלטותיהם, משום שעל תחום הביצוע ממונים בדרך הטבע אנשי החיל. לכאורה, אין כאן כל מקום לדאגה, אך בכל זאת צל של דאגה גם הוא במקומו, כי יש משהו בפעילותם הבלתי־מתואמת והבלתי־יעילה של יפי הנפש, שאינו נרגע וזורע אי־שקט, אי־הסכמה. משהו לא מיידי, אולי אפילו בלתי ניתן לזיהוי נספג במרוצת הזמנים לתוך רקמתם היעילה של אנשי החיל. חמור מזה, ליפי הנפש יש השפעה מסוימת על הנוער.

 

קשרים סמויים

הצלחתם הגדולה ביותר של יפי הנפש בארץ הייתה במבצע גיוס עזרה לפליטי קמבודיה. במקרה זה אי אפשר היה לגלות אצלם את המניע הבסיסי של שנאה עצמית. אך אנשי החיל הם אנשים בעלי טביעת עין והם חשפו מייד את המגמה האנטי־לאומית במבצע ההצלה לפליטים. אין לערבב בין אנשי החיל המתנגדים מטעמים אידיאולוגיים לכל גילוי אוניברסלי מדי של אהבת אדם, לבין שכבת העשירים הדשנה שלנו שלא התערבה במבצע, פשוט משום שהיה חבל לה על הכסף. אנשי החיל טענו את הפסוק המפורסם "עניי עירך קודמים", ושָם אנשים גוועים ברעב ולא בעוני. אגב, יש שורשים היסטוריים לגישה האומרת, עניי עירך קודמים לנספים בעיר אחרת. בעלות הברית נהגו כך לגבי יהודים בתקופת השואה ולא הפציצו את מסילות הברזל לאושוויץ.

נוסף לכיוון הפעילות המגונה של יפי הנפש יש להם גם תכונות אישיות חשודות. יש מהם המאחרים בנשף ומגדלים שיער. יש מתלבשים בסגנון מרגיז ויש המתגרשים מנשיהם ואינם מקיימים חיי משפחה תקינים. אך כנגד כל התכונות האלה, שלפעמים הן נמצאות ולפעמים נעדרות, תמיד ניתן למצוא ביפי הנפש מאפיין אחד בולט: יש להם בסיס קיום רחב יותר.

ליפה הנפש קל להזדהות עם זרים ועם מקופחים, משום שאין הוא מתקשה לגלות את עצמו בתוכם. הוא אדם שקל לו מאוד לערוך השוואות וצירופים. הקשרים הסמויים מעיני אחרים נראים לו ברורים ושרירים. הזר, המוכה, הנרדף, הרי זה הוא עצמו. או לפחות יכול היה להיות.

לכאורה, אנשי החיל הם המניעים את כדור הארץ, פרט לתנועה הקוסמית שהוא עושה מעצמו. אך למעשה, חרף עיגונם העמוק בקרקע המציאות, משהו מתעתע באנשי החיל. לגביהם הזולת — ערבי, קמבודי, תושב מוסררה או שיכור הנופל על המדרכה — הוא זר מוחלט, מישהו מן הירח, שאין דמיונו להם גדול מן האֲמֶבָּה. לפעמים, מרוב התכחשות למציאותו של הזר, אין אנשי החיל רואים גם את השבט הבלתי־ידוע אשר עורו צבוע, ואז מר גורלם.
יפה הנפש נעצר ומביט. אין לגביו שבט בלתי ידוע. הערבי, הקמבודי, העציר המוכה והנכה המשתולל בלשכת הסעד אינם אלא הוא עצמו. אלמלא חסדי מרום היה הוא עצמו ניצב במקומם.

מה שיש ליפי הנפש זו היכרות טובה יותר עם הסבל ועם המצוקה. כל היתר רק מתחייב מהיכרות זו.

.

———

.

דוד אבידן. רק האיש שבשיר 

.

('שישי', "תקשורת | תרבות", גיליון 101, ט"ו בכסלו תשנ"ו, 8.12.1995, עמ' 11)

.

שעות הלילה שאחרי חצות מגיעות, האחת מתוקה מקודמתה. הגבול האחרון של השקט והחושך הוא תנועת מכוניות האשפה המגיעות ברעש של שריון כבד, כעשר דקות לפני השחר. והשחר, שלא כשקיעת השמש, שהיא כבדה ומהירה, ומסלקת את האור כולו, השחר עולה כעולל חסר ביטחון הַתָּר אחרי חפץ ססגוני. ראשית הבוקר, גם בקיץ, היא נטולת יקוד, והרי בימים אלה כולנו יוקדים, ובימים אחרים מיעוטנו יוקדים.

בין חצות לבין השחר, אם אין שוקעים בשינה, יש אפשרות לקבל תמורה הוגנת. למשל, שירים. למשל, שירים של דוד אבידן.

לא חודש ולא שנה למותו, ובינתיים היו לנו מתים וחיים מפוארים ממנו, ואבידן, כפי שקרה ממש בשעת הלווייתו, נשכח.

*

אני לא מדברת על האיש שלא היה נוח לא לעצמו ולא לאחרים ומת ממחסור בכסף, באהבה, באהדה, ואולי לבסוף גם בחמצן. אני מדברת על האיש שבשיר.

מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, מַדּוּעַ
אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת יוֹתֵר מִדַּי.
הַמְתֵּן. בְּקָרוֹב מְאֹד, בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ,
הַכֹּל יִהְיֶה לְפֶתַע כָּל־כָּךְ קָבוּעַ,
שֶׁלֹּא אֶמְצָא, כַּנִּרְאֶה, אֶת רַגְלַי וְיָדַי.

(מתוך "איהבנה")**

*

העדינות והמבוכה שיש בשורות המצוטטות הן מעניינו של אבידן השר, ולא של אבידן האיש החי, שלא הודה מימיו בפגם או בחולשה.

אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.

(מתוך "דיון דחוף")

מי היה מאמין? אפילו אבידן רוצה את אמא שלו. בתוך הלילה ההולך ומעמיק, אני קוראת וחושבת על אמא שלי. וכל קורא יש לו אמא.

אלבר קאמי פותח את ספרו 'הזר' בהצהרה שכאשר מתה אמו לא הרגיש כלום. הקורא את ספרו שמתוך העיזבון, 'אדם הראשון', רואה שאותו סיפור מוקדם 'הזר' לא היה ולא נברא ואולי מָשָל היה.

דוד אבידן התהדר בכך שכל שיריו הם טיוטה ראשונה. נניח שאמר אמת, ונניח שכל הסיפורים הנלווים היו חלק מן הדאווין. אבידן היה גדול בשירה בלבד. הדאווינים שלו היו מגושמים ולא פוריים.

אני זוכרת שנזף בי על שאני מתחבטת ברשימות עיתונאיות ובודקת אותן פנים ואחור. הוא עצמו אמר שהוא מעביר את המאמר כולו בפקס, כולל החשבונית והמע"מ, בעשר דקות.

אבידן הכול־יכול היה מסכה גזורה בחיפזון, אבל הגוף הדווה, שנמצא מת על הרצפה, הכניס אותי לאבל שכמוהו לא ידעתי בחיי הבוגרים.

ואפילו לא היינו חברים.

וּבְכֵן שָׁלוֹם,
שָׁלוֹם עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד הַגַּבְרִיּוֹת, שָׁלוֹם
עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד וְהַיְדִידוּת וְגַם
שָׁלוֹם לָאַהֲבָה הַמְשֻׁעֶרֶת.

(מתוך "טיול קצר שנסתיים בכי טוב")

*

האיש שבשיר מדבר בכנות זכה. לא מאצ'ו ולא שמינית מאצ'ו. מי הכיר את האיש שבשיר? אפילו לא המשורר עצמו.

"הָאֵלִים מַעֲרִיצִים אֶת הַמְשׁוֹרְרִים", כתב נתן זך, שייבדל לחיים ארוכים וטובים,*** וכדרכו־שלו התכוון לכך וגם להפך מזה. אבידן, אפילו בשנותיו היותר טובות, היה משורר נערץ בעיקר על ידי עצמו. ובכלל, כדאי להישמר מן ההערצה אפילו יותר מן הרחמים. אבידן האיש היה מסתפק באהבה אילו הייתה, בביטחון כלכלי אילו היה לו, בבריאות טובה אילו הייתה. למרות שתמיד הילך בגדולות, אני מאמינה שהיה מסתפק במועט אילו היה לו מעט, אבל לא היה לו די לצורכי מחייה משום צד, ובל יבואו סופרים שׂבעים וזחוחים ויאמרו שהיה נגוע ביצר הרס עצמי, ושהם עצמם דווקא חיים לא רע. רוב המשוררים, כמו צוללנים בשארם א־שייח' ובמקומות אחרים, חיים בסיכון גבוה מעצם ההאזנה המוקפדת למהות המילים.

*

אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁאַתָּה בֶּן דּוֹר הַמִּדְבָּר.
אַתָּה קוֹרֵא אֶת הַגִּלּוּי הַנּוֹרָא בְּעֵינֵי הַיְלָדִים הַתּוֹעִים
בְּתוֹךְ רְחוֹבוֹת בְּהִירִים, שֶׁאָבִיךָ אוּלַי בָּנָה וְשֶׁאַתָּה,
עִם קְצָת מַזָּל, תִּזְכֶּה לַהֲרֹס.
הָעִנְיָן עַצְמוֹ יַתְחִיל רַק אַחֲרֶיךָ, רַק אַחֲרֶיךָ.

(מתוך "דור המדבר")

*

האיש שבשיר היה צלול וחכם. הוא לא העלה את דמותו של ביאליק באוב כדי לשאול אותו אם הוא, אבידן, משורר מספיק גדול, ולקבל תשובה חיובית מן הכוס המקפצת. השטויות, התפלויות והדיסאוריינטציה נשארו כולן מחוץ לשיר.

בינתיים עובר הלילה ואני צוללת ואינני טובעת בשירה הטובה הזאת ובכאב המפואר הזה, ורוב הכאבים אינם מפוארים, אבל זה מעִניין החיים ולא מעניין השירה, או כמו שאומרים, בקטע של החיים.

*

אבידן לא היה ראשון המשוררים ולא האחרון שבהם בהיסטוריה של השירה והפיוט העבריים. הוא לא היה ראשון, כי קדמו לו ירמיהו וישעיהו אל"ף ובי"ת ותרי־עשר ושלמה המלך, מחבּרם המשוער של משלי וקהלת.

וכן, היו יהודה הלוי ואבן גבירול, ומשוררנו הלאומי ביאליק, ומשוררנו האוניברסלי טשרניחובסקי. והוא כנראה גם לא יהיה אחרון, כי הכישרון והצורך לכתוב שירים מוסיפים להגיח בדרכים נסתרות.

*

סיפר לי משורר צעיר ששיריו של אבידן לא זכו לעדנה גם אחרי מותו, שלוּוה בכמה מצלמות טלוויזיה ודובר בהם מעט. אותו משורר צעיר אמר ש"הנוער לא אוהב את אבידן". הנוער, כפי שאוהבים לדבר עליו בלשון הכללה, זקוק לפעמים לבוגרים ממנו כדי שיגלו את המילים שהוא זקוק להן ואינו מכירן. אני פונה אל המורים לספרות ובמיוחד לאותם שהם מורים לחיים: לַמדו את שירי דוד אבידן.

דוד אבידן שוכן עכשיו במנוחה ואינו זקוק לא לי ולא לאחרים. ההזדקקות היא עכשיו של כל מי שחושיו מחודדים ויש לו נפש שומעת.

 


* ברטולט ברכט, "שיר התותחים", 'אופרה בגרוש'.
** בסוף הרשימה הוסיפה רביקוביץ הערה: "כל המובאות לקוחות מן הקובץ 'משהו בשביל מישהו', הלקט המעולה ביותר, לטעמי, משירי אבידן". שמות השירים ניתנו במקור. שֵם הרשימה רומז כמובן לפזמון "האיש שבקיר" (מילים: יהודה פרדיס, לחן: מאיר הרניק, נודע בשעתו בביצוע שמשון בר־נוי).
*** בשיר "האלים מעריצים"; נתן זך, 'כל השירים ושירים חדשים', כרך א, עמ' 203.

.

דליה רביקוביץ, 'הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד. עורך הספר: גדעון טיקוצקי.

.

עיצוב העטיפה: ירום ורדימון
צילום דליה רביקוביץ: ערן אדומי

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים מספרה של יעל נאמן, "היֹה היתה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו