פרוזה | קסססס. בעלת זבוב קוראת לחתולים

"המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האשה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש". סיפור מאת לבנה מושון

חגית שחל, "פולי", שעווה רכה ואקווטינטה, 18/20, 2008

.

בעלת זבוב / לבנה מושון

.

שוב הקסססס הזה. מוכר משמיעה רחוקה, שלא נותנים עליו את הדעת שנים. זה ימים, אולי שבועות, שנפל עליי רצף קסססססיוני שלא מרפה. מאז אשפזתי את עצמי בבית עם רגל שבורה פרטו הקססססנים למיניהם על סיב חבוט בתוכי. הם והזבוב שהמשיך לנתר בטירוף בשדה הראייה עייפו אותי. ממש לא רעבתי לזבובים של מטורפים בסביבתי. דומה שקוראים לה ברכה, אינה זרה לי לגמרי. מעולם לא בדקתי את השם. מטיילת בירכתיים הרחוקים של הסביבה, תרה סביב הבית שלי, פוסעת סביב הבתים האחרים, ליד פחי האשפה, בשוליים של הרחוב, מאחורי השיחים, הולכת ומתכופפת מתחת לגלגלי מכוניות למען עוד קסססס קטן, משאירה שאריות מזון מארוחת הצהריים שלה, אורז אדום עם זנבות דגים מטוגנים, מותירה קעריות גרגירים יבשים טבולים בחלב, מותירה נחילי זבובים מטופחים, מזינה ומפרנסת חתולים, בריאים להשמין וחולים להושיע. בכל יישובי המועצה אין יישוב שכל אזרח חמישי בו הוא חתול רחוב כמו בשלנו. ועדיין לא נח מפיה הקסססס שלא הפריע זמן רב עד שכבר הפריע. אמש, באחת עשרה וחצי בלילה, גדשה את הסאה. בפיג'מה קֵיצית צלעתי אליה על הקביים, בתאורת עמודי החשמל התקרבתי. באתי להתחנן בטוב שתפסיק. לא באת להרביץ לי? הביטה בי מלאת אימה. הרגעתי אותה. תעשי טובה, פצחה בתחושת הקלה ובקול שׁחוּק, קשה לי לנשום. שנים היא מעשנת שלוש קופסאות סיגריות ביום, יש לה כבר מחלת ריאות כרונית, כן היא יודעת שהיא זקנה מטומטמת, לא אחת כזו שמחפשת תשומת לב אלא כזו שלא תשתנה יותר, בגילה קשה לה לוותר, לא על אלה ולא על אלה, עכשיו קשה לה עוד יותר להתכופף, ובמצב שלך, זה גבס, נכון? הוסיפה באהדה, נתחלק בעבודה, אני אתכופף ואת תעשי את הקסססס במקומי כי אין לי כבר נשימה. עוד מעט תגיע אֶמה, מאכילה דפוקה כמוה, רק בשעות האלה היא מתפנה, נציל את המסכן האנמי וניקח אותו לווטרינרית. בחושך לא רואים, אבל יש לו פה לבן, תבואי ביום, תראי … הרבה אני לא רואה אותך בעיניים שלי, אבל יודעת שאת קיימת. אפילו את השם אני לא מכירה. את המהנדסת מהבית בחרדל?

כן, מהבית בחרדל. בפיג'מה קיצית, צולעת בברך מורמת, המומה מעצמי, מלגלגת, שטופת התנגדויות ונכנעת, קיססתי לבקשתה של האישה קצרת הנשימה דקות ארוכות עד שהחולה שלה הגיח. חתול בשחור-לבן, כחוש, עם עיניים כבויות ופה פתוח. נראה גמור כמוה. בניגוד לרצוני המתנתי רבע שעה לבואה של אותה אמה, שיצאה בוכייה מהמכונית עם כלוב ביד. שש-עשרה שעות היא על הרגליים, להתנדבות הזו אין סוף, ייללה בטרוניה. אבל לו יש תקווה, ניחמה את ברכה ובה בעת דיברה חתולית למסכן, משכנעת אותו בנועם לרחם עליה ולהיכנס לכלוב, גם למאכילות יש גבול ורגליים כואבות וגב כפוף, אף אחד לא אומר תודה, להפך. שכנים נזעמים אורבים ותוקפים ומקללים אותה, מי צריך את הלהקות האלה, אבל היא לא יכולה לעמוד מנגד ולא להושיט יד. ואז הסתלקו שתיהן עם הכלוב במכונית והשקט חזר – וגם אני חזרתי למיטה מופתעת ומהרהרת. הבוקר עלה, ואיתו התרומם הקסססס הטרי והבלתי נלאה של קצרת הנשימה. הקשבתי לו שלא באשמתי. לא מיהרתי לשום מקום, בייחוד לא לעבודה. קמתי וצמחתי אל תוך אור היום העולה והתיישבתי עם הזבוב שלי על הספה.

לראשונה הופיע ביום שבו שניהם נקברו. תחילה כמטר הבזקי אור מוכספים משני צידי רקותיי, כמו רסיסים הניתזים בעת הלחמת מתכת, יריקת פתיתי אורות בעיניים. אז חשבתי: האסון גדול עליי וסערת הנפש משגעת את הגוף, אבל יעבור. גם הם, האברכים, קוממו אותי ברחבת ההספדים בגלל התרנגולת הצחורה שטולטלה חסרת אונים ביד השוחט וראשה הושלך בהמשך לירכתי הבור של אמי. דווקא אצל אמי ולא אצל אבי. אחר כך, ליתר דיוק למחרת, כשזרמו המנחמים והלחץ גבר, היה גופי רגוז מדברי ההבל של דודני יוחאי, שישב וקשקש את עצמו בתיאורי החיפושים בשווקים אחר תרנגולת חיה ונושמת שתהיה כפרת מנחה למלאך המוות, שיפסיק להכות במשפחה. תוך שהוא מפתל באצבע את ציציותיו וזעמי עליו, התרוממה משום מקום עדת זרזירים-זבובים בריקוד שמימי אל תוך עיניי, מושכת בעקבותיה קורים מסורגים ושובלים קטנים של כתמים זגוגיים, מעין אריג דקיק עכור בשני חלונותיי. הנקודות השחורות והשקופות התרוצצו בכיוונים שונים ועוררו מרבצם את עצביי החשופים. נמלכתי בדעתי והגדרתי אותם במחשבה שנייה רק כזבובים, זרזירים לא פולשים לבית. הנפתי יד ימין ולאחר מכן יד שמאל לגרש את המחוללים נוכח עפעפיי, טאטאתי אותם פעם אחר פעם לשווא. הנחיל זז בדבוקה לימין, זז לשמאל, עלה מעלה, ירד מטה, כמו לשגע אותי אמר. אולי הזיה רגעית, דיברתי לעצמי. הלומה ומבולבלת ומוכת בהלה קמתי ונטלתי עיתון, ראיתי במטושטש את מודעת האבל על יקיריי, הצלחתי לקרוא קמעה אך הם עדיין היו שם, הזבובים, התרוצצו ובלבלו.

כל אותו יום רדפתי אחריהם, קראתי לאמי ולאבי ושכחתי שכבר התייתמתי. בלילה דמיינתי שאולי אתעוור ואני רק בת עשרים ושתיים. אך הבוקר עלה, המנחמים באו בעקבותיו, בדקתי את עצמי מול אור השמש החריף. הם עוד היו שם, הזבובים. המשכתי לרדוף אותם כמשוגעת. עוד שבועיים חלפו. נגררתי לרופא עיניים עם בת דודתי יסמין, שהתעקשה מדאגה למשוך אותי אליו. אין קרעים ברשתית, התנזלות הזגוגית, יעבור לך עם הזמן, אבחן את התופעה. הדבוקה אמנם ריככה את מופָעה, אלא שזבוב אחד זכרי, גדול ובלתי ידידותי בעליל התמיד לרחף והפך לי למכר. רופא טבעוני מערד, שאליו נסעתי עם יונית, המליץ לאכול מזונות השומרים על העיניים ומכילים קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים, שמהם מתקבל הצבע האדום שברימונים, בענבים ובאוכמניות. המליץ גם לבלוע תוספי מזון, כמו נוגדי חמצון, ויטמין סי קומפלקס, להקטין את הלחץ התוך-עיני, לשפר את מבנה הקולגן ואת זרימת הנוזל התוך-עיני. עשיתי כדבריו ולא התמדתי. שלוש עשרה שנה אחרי, הזבוב עדיין פושק את כנפיו בעוז במרכז הראייה שלי והופך את חיי לשוקולד מריר. ממתינה לו שישקע בימין, אפילו בשמאל, למטה או למעלה, היכן שיבחר, ובלבד שיזוז מדרכי. ועתה בא הקסססס הזה.

היו נקישות בדלת ונסחבתי אליה על קב בודד. אותה ברכה מאמש עמדה שם, עברה את שער הברזל, הלכה בשביל, דפקה כאחת שמותר לה, מוקפת זבובים. באותה בצרידות ביקשה כוס חלב, מותק, כי הכול נגמר לה במקרר, ושניים, פה, מחכים, רעבים, מסכנים. פחדתי להעיף את הזבובים, תהיתי אם הם אצלי או אצלה. הלכתי למטבח ומיהרה אחריי. הבאתי כוס נקייה שבקושי מצאתי במהומת הכלים המלוכלכים על השיש ומזגתי מהקרטון. אני זוכרת כמו היום את הלוויה שלהם, אמרה, בדיוק הלכו לי שני חתולים שחורים לאיבוד. אולי יומיים גרתם פה. לא ידעתי מה להשיב לה. לא מצאתי דיבור. איך קוראים לך? היא נטלה את הכוס וכאילו לא רצתה לעזוב. גרונה השתנק בשיעול קצר, אך התעקשה להוסיף בקול שׁחוק, לא הכרתי אותם, אבל הלב כאב. רק פעם אחת ראיתי את אבא שותל את הברושים ואימא שלך עמדה והסתכלה והידיים שלה על המותניים. עברתי ליד הגדר לחפש חתולה שרציתי לעקר על חשבוני, התמונה לא יורדת לי מהעיניים. פשע גדול. הנהנתי בראשי כמשתתפת בצערה והזבוב טס במהירות מימין לשמאל ובחזרה. איך התנפל הרוצח הזה בחממה? ועל שניהם יחד?! מי המטורף שקיבל פועל עזתי לעבודה? הלב נשבר, אמרה ונחנקה שוב. הדיבור לא טוב לך, הערתי כשאני נגררת אל הדלת, גם הקסססס לוקח לך את כל האוויר. למה לך את כל זה? היא באה בעקבותיי. מה לעשות, חייבים, השיבה, אני אחיה – אם הם יחיו, קשה לי לראות את ההזנחה ואת ההתעלמות. אבל אם את שואלת אותי שאלות כאלה, כנראה הלב שלך לא אומר לך כלום.

החץ שירתה בי פגע חזק מהצפוי. מאז שאודי עזב נעשיתי סגורה ואנוכית. אני והעבודה. אני וצרכיי. אני והזבוב. לא סובלת אף אחד לידי. באשמתי הלך, בגלל קוצר רוחי ונרגנותי. לא היה מגיע לו כך. בשקט אסף את חפציו אל תוך תרמיל צבאי, כאוב נשק לי על הלחי, אמר שלום ויצא ולא רצתי אחריו. כך נגמרו חמש שנים. היה קיץ חם, הביל, בלתי נסבל, כמו עכשיו. לא זזתי ממקומי, לא קראתי לו לחזור. הזבוב ביצע חוגה שלמה וחזר למרכז האישון, מחייך ומתגרה. מאז עברה שנה, נשארתי קפוצת שפתיים ואבודה. הובלתי אותה לחצר, לרמוז לה שלא תתעכב אצלי יותר, וכן, שמי אריאלה. זבובים חגו מעל כוס החלב. מעבר לגדר רבצו שני חתולים לבנים בפישוט איברים על גג המכונית שלי. היא הלכה והקסססס הלך והתרחק איתה.

מיהרנו אני והזבוב לשבת חזרה על הספה והתרוצצנו על גבי דפי ספר. יחד אכלנו ארוחת צהריים ממגשית שחיממתי. שניצל, קישואים במיץ עגבניות וגרעיני תירס עם פתיתים. הזבוב ליקק שפתיים ואני פחות. שום דבר שאכלנו לא הכיל קרוטנים, ביופלבונואידים ואנתוציאנידים. לא שמרתי על עיניי. בחמש, כשהשמש הייתה במלוא זוהרה החריף והאוויר עוד ההביל, שמעתי רעשים בחוץ. סליחה, אמר האיש ונסוג מבין השיחים כשהגעתי לאמצע החצר שלי מדדה על הקביים, לבן שיער, אדום פנים, בחולצה משובצת ובסנדלים. ברכה, אשתי, שלחה אותי. אמרה שאת נחמדה ומבינה. הוא ברח לכאן, גמגם והצביע על הגור בזרועותיו. גם אתה בעניין? שאלתי. השתלטו לי על החצר. כמה פעמים הם נכנסים מבלי שאני יודעת?

רק עוזר, הגיב במבוכה וצעד קדימה, לאשתו המשוגעת. יש לה בראש זבוב שאי אפשר להוציא. אפילו לקחה מהבנק שישים אלף שקלים הלוואה להאכיל ולעקר אותם. הוא המשיך ללכת וכמעט יצא מהחצר. ואז חזר בו והסתובב אליי. פעם הייתה קונה בחודש חמישים שקי מזון עבורם, ככה, עוזרת לחסרי האונים על חשבון המשפחה. שעות מתרוצצת ברחובות, קמה מארבע בבוקר. נוסעת ממקום למקום, חוזרת הביתה מרוסקת. כבר חשב לקום ולעזוב אותה, רוצה בית נורמטיבי כמו שיש לכולם. אחרי ארבעים שנה ביחד, לא פשוט. הוא לא מאלה שמחפשים בחוץ ריגושים, אבל גם לא טלפונים מבהילים ממנהל הבנק. ברור שצריכה טיפול נפשי. זה חזק ממנה. משהו משובש בחשיבה. לא רציונלי. היא תגמור בכלוב של בית המשוגעים. באמת, לא יודע מה לחשוב.

גם אני לא ידעתי. הוא הלך ואני נכנסתי הביתה. ישבתי על הספה וצמחתי על המשענת. דקות ארוכות היססתי. קיססתי. נטלתי את הטלפון ביד וחייגתי. "היא טעתה, ברכה. הלב עוד אומר דבר או שניים. האם הוא יהיה שם להקשיב לו?"

 

לבנה מושון היא ילידת תל אביב, תושבת בקעת אונו. ספרה "שתיקת הצמחים" היה מועמד לפרס ספיר, והיא זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער על הספר "מכתבים מגבעת הזבל". פרסמה יותר מ-40 ספרים. עיתונאית לשעבר ואשת חינוך בהווה.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הקלטה נדירה: מחלקים את תעודות הזהות הראשונות של מדינת ישראל!

"ברשות ראש העיר וברשותכם גבירותיי ואדוניי, הריני מתכבד לפתוח את האסיפה הבלתי רגילה הזו", קרא יצחק גרינבוים, שר הפנים הראשון של ישראל, בטקס הענקת תעודות הזהות הראשונות בארץ. אז מי היו ברי המזל שקיבלו תעודה? האזינו להקלטה המקורית מהאירוע

 

 

"אדוני שר הפנים, אדוני שר התחבורה, יושב ראש מועצת המדינה, רבותי, זכות גדולה וכבוד גדול נפלו בחלקי בבוקר זה של י"ח בטבת לחלק את התעודות של זיהוי לשרים, לחברי מועצת המדינה, לחברי מועצת העירייה, למייסדיה של תל אביב ומנהלי המחלקות של המדינה ושל העירייה".

במילים אלו נפתח נאומו של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח במהלך טקס הענקת תעודות זהות לוותיקי תל אביב ששודר בשרות השידור הישראלי בארץ ובתפוצות ב-19 לינואר 1949.

 

ראש העיר תל אביב ישראל רוקח נואם בטקס חלוקת התעודות. צילום: דוד אלדן, לע"מ

 

הימים ימי ערב בחירות. בחירות ראשונות במדינה צעירה בת תשעה חודשים. בעוד ימים בודדים, בתאריך כ"ד בטבת תש"ט, ה-25 בינואר 1949, יתקיימו הבחירות הראשונות ל"אספה המכוננת" – אספה שלימים תקרא "הכנסת". ההכנות לבחירות הקרבות בעיצומן. חודשיים קודם לכן, ב-8 בנובמבר 1948 הוטל עוצר בן שבע שעות על אזרחי המדינה במהלכו נערך מפקד אוכלוסין ששימש בין השאר להכנת ספר בוחרים. במקומות שונים ברחבי הארץ התקיימה חלוקה של תעודות זהות לאזרחי המדינה, תעודות שיאפשרו השתתפות בבחירות הקרבות.

בתל אביב נערך טקס חלוקות תעודות זהות חגיגי במעמד מכובדים שונים. שר הפנים הראשון מר יצחק גרינבוים היה לאזרח הראשון שזכה בתעודת הזהות המיוחלת. אחריו עלו ובאו בזה אחר זה נשיא מועצת המדינה, סגן ראש העיר, שר התחבורה ואפילו הגברת אידלסון, יקירת העיר בת השבעים, שמרוב התרגשות שינתה בנוסח ברכת ה"שהחינו" שקראה.

 

ידיעה שפורסמה ב"הצופה", 20 בינואר 1949

 

שירות השידור הישראלי "קול ישראל" תיעד ושידר את המעמד ההיסטורי. ההקלטות מאותו המעמד כמו מחיות מחדש את האירוע החגיגי. הקלטות אלו ורבות נוספות שמורות בארכיון הצליל הלאומי שבספרייה הלאומית: "יש לנו הקלטות מקוריות שנעשו בישראל והמרחב של ארץ ישראל החל מ-1936 והלאה", אומרת ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, "הרעיון של ארכיון הצליל הוא לשמר את הזיכרון המוזיקלי והפסקול של העם היהודי והתרבות הישראלית ולהנגיש זאת לדורות הבאים. לשמור צלילים שאף פעם לא נרשמו בשום צורה אחרת אלא רק בהקלטות. ארכיון הצליל שומר הקלטות של מסורות מוזיקה שונות שכוללות תפילות, קריאות בתורה, שירי עם, הקלטות שיצאו באופן מסחרי, והקלטות שנערכו ב'קול ישראל'".

 

התקליט השמור בארכיון הצליל של הטקס

 

חמש שניות של קול מספקות כדי להחזיר את המאזין לשנת 1949; המבטא המזרח-אירופי הכבד, הפאתוס והחזון: "ברשות ראש העיר וברשותכם גבירותיי ואדוניי, הריני מתכבד לפתוח את האסיפה [אסייפה – בצֵירֵי  ת.ז.] הבלתי רגילה הזו" קרא יצחק גרינבוים, שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. גם עיתוני הארץ דיווחו על המאורע החגיגי: "חלוקה חגיגית של תעודות הזיהוי לוותיקי תל אביב…". אפילו יהודי התפוצות זכו לדיווח חי: "לאחר החלוקה שידרו מר רוקח ומר גרינבוים את דבריהם ברדיו-טלגרף ליהדות אמריקה". הצלם דוד אלדן מלשכת העיתונות נכח גם הוא במקום והקפיא את הרגעים ההיסטוריים מבעד עדשת מצלמתו.

 

שר הפנים גרינבוים מעניק תעודת זהות. צילום: דוד אלדן, לע"מ

 

ההקלטה מיום ה-19 בינואר 1949 היא אחת מתוך כמה אלפי הקלטות שהוקלטו על גבי תקליטי שידור ב"קול ישראל": "במסגרת פרויקט השימור וההצלה 'לגסי הרטיג' שנערך בארכיון הצליל שימרנו והנגשנו 10,000 תקליטי שידור של 'קול ישראל' משנות הארבעים והחמישים", אומרת ד"ר פלם, "בתום הפרויקט התגלו ב'קול ישראל' 2500 תקליטים נוספים שגם אותם שימרנו על ידי המרה לפורמט דיגיטלי באולפני ארכיון הצליל ואנו עוסקים כעת בקטלוג עומק שלהם והנגשתם לציבור הרחב".

בעולם עמוס גירויים כשל היום מעניקות הקלטות מסוג זה הצצה אל זמנים אחרים, תמימים יותר. קולות וצלילים שמספרים את סיפור התהוותה של מדינת ישראל בת השבעים.

 

כתבות נוספות

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

זיכרונות ילדות מתוקים מהארטיק העברי הראשון

 

 

 




מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

"אולי זה לא מה שרגילים לשמוע מכותבים, אבל הסיפור המשפחתי הקטן שהשיר מתאר, נכתב כך ולא אחרת רק בזכות המוזיקה - כשאיפה, השראה ומגבלה יצירתית."

מאיר גולדברג. צילום: עמית אלפונטה. כל הזכויות שמורות

לעוד סיפורים מפתיעים על השירים האהובים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

יֶלֶד מֵכִין בַּסָּלוֹן שִׁעוּרִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ צִלְצוּל פַּעֲמוֹן
בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאָתוּנָה פּוֹלֶשֶׁת לִטְרוֹיָה
אַבָּא נִכְנָס עִם קֻפְסַת עוּגִיּוֹת וְעִתּוֹן

אִמָּא לְאַבָּא סוֹדוֹת עַל הָאֹזֶן לוֹחֶשֶׁת
יֶלֶד שׁוֹמֵעַ קְטַעִים בַּשִּׂיחָה
לְאַלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדּוֹן יֵשׁ אֶת חֲצִי הַיַּבֶּשֶׁת
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁחֲצִי הַמַּשְׂכֹּרֶת הָלְכָה

וּבְתוֹךְ הַדַּפִּים שֶׁל הַזְּמַן שֶׁאָבַד
אֲנָשִׁים נִּגְמָרִים בְּרֶגַע אֶחָד
אִימְפֶּרְיוֹת נוֹפְלוֹת לְאַט

כָּל הַדְּבָרִים יִסְתַּדְּרוּ, כָּךְ אַבָּא מַרְגִּיעַ
אִמָּא עַכְשָׁו מְשִׁיבָה בְּחִיּוּךְ
חַיַּל הָאִימְפֶּרְיָה אֶל קְצֵה הַיַּבֶּשֶׁת מַגִּיעַ
יֶלֶד נִרְדָּם וְחוֹלֵם עַל קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ

וּבְתוֹךְ הַדַּפִּים…

 

השיר 'אימפריות נופלות לאט' נכתב בזמן שניהלתי אמנותית את האלבום 'יורד נמוך' של דן תורן. חיפשתי דרך לגרום לדן להלחין לעצמו באופן יותר מלודי. לקחתי כהשראה את המנגינה של השורה הראשונה בשיר 'אמריקה' של פול סיימון וכתבתי בהתאם למנגינה ההיא את השורה הראשונה שעלתה בראשי: ילד מכין בסלון שיעורים בהיסטוריה.

 

 

מדובר במשפט אחד ארוך יחסית, בן 14 הברות, שעוד לא היה ידוע לי איך ולאן ימשיך. בשורה השנייה החלטתי להמחיש את הריכוז שלו (הוא לא שומע צלצול פעמון) וכשהגעתי לשורה השלישית קבעתי שכל שורה שלישית בבתים תכיל משפט המדבר על ההיסטוריה, אליה פולשת המציאות בשורה הרביעית.

כבר בשורה השלישית של הבית הראשון נתקלתי בבעיה. בשלב הזה התנתקתי מהמנגינה של פול סיימון ורציתי להגיע לסימטריה מוזיקלית בין השורות המקבילות (ראשונה ושלישית). המשפט שהיה אמור להיכתב שם היה "בה בשעה שספרטה פולשת לטרויה", אבל זה יצר משפט בן 13 הברות בלבד. החלטתי לכתוב 'אתונה', בניגוד למה שידעתי על האיליאדה של הומרוס (ולטובת המוזיקה של המילים). בהמשך חייו של השיר, זה עלה לי בהתכתבויות מרנינות עם מורות להיסטוריה.

באותו זמן חשבתי שאם מישהו ישים לזה לב, סימן שהשיר זכה להצלחה יוצאת דופן. מה שבאמת קרה, בסופו של דבר. בנוסף, אמרתי לעצמי שבראשו של ילד, מותר גם להתבלבל (מהדורה עתיקה ומאוירת של האיליאדה והאודיסאה לילדים, היתה מהספרים הפופולאריים אצלנו בבית, והבן שלי, דניאל, קרא ליוונים 'רומאים').

 

אילידה ואודיסיאה / מעבדים על פי האפוס היוני של הומרוס על ידי ין וורנר ווטסון ; הציורים מאת אלים ומרטין פרוונסן ; עברית – אנדה עמיר-פינקרפלד, הוצאת עמוס

 

"אבא נכנס עם קופסת עוגיות ועיתון" היתה מבחינתי השורה שהסבירה לי את השיר תוך כדי כתיבתו. מכאן הגעתי להנגדה שבין המציאות היומיומית – בה אנשים נגמרים ברגע אחד – לבין האימפריות ההיסטוריות.

כשסיימתי לכתוב את השיר הזה, חשבתי שיש בו משהו יוצא דופן. לשמחתי, דן תורן באמת הלחין אותו מלודית וזה היה מה שעניין אותי בזמן ההוא. שנים אחרי שהשיר יצא לאור פגשתי ברחוב במקרה  את חמי רודנר, שאמר לי "אני אדאג לזה שהרבה יותר אנשים יכירו את השיר הזה". אמר ועשה. השיר בביצועו נכנס למצעדים השנתיים ותפס מקום מכובד בין שירים אחרים לגמרי באופיים המילולי והמוזיקלי.

אולי זה לא מה שרגילים לשמוע מכותבים, אבל הסיפור המשפחתי הקטן שהשיר מתאר, נכתב כך ולא אחרת רק בזכות המוזיקה – כשאיפה, השראה ומגבלה יצירתית.

 

הביצוע המקורי של דן תורן באלבום 'יורד נמוך':

 

לעוד סיפורים מפתיעים על השירים האהובים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

 

כתבות נוספות

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

 




שירה | שירים חדשים מאת לילך גליל, מתי שמואלוף ולירון אוחיון

וְאֵין בְּלִבִּי נְבוּאַת נֶחָמָה לֹא לִבְנֵי נִינְוֵה ולא לִבְנֵי חָאלֵבּ / וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר

מירי נשרי, "טבע מדמם", 2005, צילום צבע, 35x45

.

לילך גליל

מתוך המחזור: שירי דגים


לְלֹא אָדָם אֲנִי שְׁקֵטָה.
הָעוֹלָם רְחָב יָדַיִם, כֻּלּוֹ חוֹף,
חַלּוֹנוֹתָיו פְּתוּחִים וְיֵשׁ בּוֹ
מַנְגִּינָה. אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלָהּ
וְהִיא אִלֶּמֶת, כְּלוֹמַר,
נוֹשֶׁמֶת מִתּוֹכִי.


ועכשיו אֶל הַחַכָּה.
מַכָּה
אַחַר
מַכָּה
גַּם כְּשֶׁהַקֶּרֶס
כְּבָר הוּקָא הִנֵּה,
הִנֵּה הפִּיתָּיוֹן,
זָקוּף, הִנֵּה הַפֶּתַח
שֶׁל הַגּוּף
הִנֵּה אֲנִי
עֲדַיִן כָּאן
כְּשֶׁכָּל הַיֶּתֶר
נֶעְלָם.


כִּי אִם אַרְפֶּה מֵאֶגְרוֹפִי
מָה יַחֲזִיק אוֹתִי?


האַדְווֹת העֲדִינוֹת
שַׁקְרָנִיוֹת מִסְתַּנְּנוֹת
בֵּין הַרְחֲשִׁים שֶׁל הַגַּלִּים
וּמְסַפְּרוֹת בְּקוֹל צָרוּד
עַל כָּל מָה שֶׁהֻשְׁתַּק.


וְהַדָּגִים עוֹלִים מן הַמֵּתִים,
מִתּוֹך מַעֳמָקִים, קוֹרְאִים
יָהּ יָהּ וְשׁוּם דָּבָר
אֵינוֹ נִהְיָה.

 

לילך גליל, ילידת 1967, פרסמה חמישה ספרי פרוזה (שלושה רומנים ושני קובצי סיפורים) ושני ספרי שירה. האחרון – 'אני רוצה לספר לך הרים וגבעות' (פרדס, 2016). ספרה הבא, 'מינהיות', שירה בפרוזה, יראה אור השנה בהוצאת כרמל.

 

מתי שמואלוף

זכור את אשר עשתה לך השִכחה

כָּל רֶגַע מֵאִתָּנוּ חָקוּק בַּשִּׁכְחָה
רֶגַע מְדַמִּים זִכָּרוֹן,

רֶגַע בּוֹדִים תְּחוּשָׁה.
הַחֲלוֹמוֹת מִתְכַּתְּשִׁים עַל הָאֱמֶת
הַסִּיּוּטִים מְשַׂרְטְטִים אֶת הַשִּׁירָה
בִּמְצוּלוֹת הָאוֹר מְדַבְּרִים בַּחֲשֵׁכָה.

 .

על שפת ספרות הים התיכון

כְּמוֹ דַּיָּג בְּחוֹפֵי הַזְּמַן, אֲנִי מַשְׁלִיךְ חַכָּה עִם פִּתְיוֹן סְפָרִים
לָדוּג שִׁיר מִתּוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל אוֹתִיּוֹת
עַתִּיקוֹת

וְהַלֹּא־נוֹדַעַת מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בְּחוּטֶיהָ, בְּגַלֶּיהָ,
בְּקַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, בְּרֵיחָהּ הַמּוֹשֵׁךְ אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה,
מְחַיֶּכֶת עַל מַאֲמַצִּי לִלְכֹּד אוֹתָהּ, מַמְלִיחָה אֶת רְצוֹנִי
וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אֶל מְצוּלוֹתֶיהָ

וְאִם תִּרְאוּ לִוְיָתַן פֶּחָם נָדִיר
מִתְאַבֵּד עַל הַחוֹף בְּעַצְבוּת שֶׁאֵין לָהּ קֵץ
דְּעוּ שֶׁאֲנִי כְּמוֹ פְּנִינָה מַבְהִיקָה
בְּתוֹךְ צֶדֶף מַכְסִיף מִגַּעְגּוּעַ
לְמִלִּים.

 

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' (פרדס, 2017). ספר סיפוריו, 'מקלחת של חושך וסיפורים נוספים', ראה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014).

 

לירון אוחיון


בַּדֶּרֶךְ הִבַּטְנוּ בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל שֶׁקָּרְסוּ,
כְּלִוְיְתָנִים שֶׁנִּסְחֲפוּ לְלֵב מִדְבָּר.
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׂוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.
אַתָּה הִגַּשְׁתָּ לִי שַׁרְשֶׁרֶת פִּרְיוֹן הוֹדִית שֶׁהָיְתָה שֶׁל אִמְךָ

וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר.
בַּדֶּרֶךְ הִבַּטְנוּ בְּעַמּוּדֵי חַשְׁמַל שֶׁקָּרְסוּ,
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׁוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.

וְאֵין בְּלִבִּי נְבוּאַת נֶחָמָה לֹא לִבְנֵי נִינְוֵה ולא לִבְנֵי חָאלֵבּ
וְהַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר.
תַּיָּר טוּרְקִי שָׁאַל אִם הִגַּעְנוּ, אֲבָל עוֹד לֹא הִגַּעְנוּ לְשָׁם.
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.

הַיּוֹם הָלַךְ וְסָעַר
מִשְּׂמֹאלִי דִּבְּרָה מְשׁוֹרֶרֶת עַל נִשּׁוּאִים שֶׁעָלוּ עַל שִׂרְטוֹן.
דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ נָקִים בַּיִת
בְּבֶטֶן לִוְיָתָן.

 

לירון אוחיון, בת 32, חברה בקהילת המחנכים של "דרור ישראל" בעפולה. בוגרת מסלול השירה של הליקון. אשת חינוך העוסקת בהכשרות מקצועיות למטפלים בגיל השלישי ובפיתוח תוכניות מפגשים לתלמידים יהודים וערבים. שיריה התפרסמו ב"הליקון", "ננופואטיקה", "משיב הרוח" ו"קפל".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך