טרגדיה של חלוצה: הניה פקלמן

וידוי אישי אמיץ ומטלטל של הניה פקלמן, פועלת עירונית בת העלייה השלישית, המגוללת את האירועים האלימים שעברו עליה, ובהם אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת

פועלות ופועל בשדה הטבק בראשון לציון, 1924. הניה פקלמן הראשונה משמאל

.

"הייתה מטיפוס של בת ישראל כשרה וידעה לסבול הרבה בדומיה"

(מתוך ידיעה על התאבדותה של הניה פקלמן, עיתון הבקר, 20 בינואר 1940)

.

ב־1935 התפרסם בתל אביב הספר חיי פועלת בארץ. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן. פקלמן הייתה פועלת עירונית מתל אביב שעלתה ארצה בימי העלייה השלישית. בספרה מתארת פקלמן בגוף ראשון ובגילוי לב את ילדותה, את הכשרתה בחו"ל ואת עלייתה לארץ ישראל. היא מתארת את ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיי החברה בארץ, ואת האירועים האלימים שעברו עליה: אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת.

הספר הוא מסמך יוצא דופן שמשלב סיפור על ימי העלייה השלישית וחיי הפועלות, סיפור חיים שלם של אישה וכתיבה נשית. כשיצא לאור בשנת 1935, זכה הספר להתעלמות וכמעט שלא נכתב עליו דבר. פקלמן, שחשפה בספר את נפשה, תבעה את עלבונה ואף השקיעה בו את חסכונותיה, הוכתה בצער ומחסור ושקעה בדיכאון.

בשנת 1940 שמה הניה קץ לחייה.

מהספר נותרו עותקים בודדים אחד מהם היה בידי המשפחה ואחר התגלה בספרייה הלאומית בירושלים. קולה של הניה נשכח, הקול שביקשה להשמיע על התלאות והייסורים שהיו מנת חלקה פה בארץ חמדת אבות, הזעקה על המחיר ששילמה וששילמו עוד נשים עובדות בארץ באותה תקופה. כעבור שנים יצאה לספר מהדורה חדשה ועם זאת מעטים בלבד מכירים את סיפור חייה של הניה פקלמן – חיי פועלת בארץ.

.

שער המהדורה המקורית של הספר חיי פועלת בארץ מאת הניה פקלמן

.

"אמי צפורה, ילדתה השנייה של הניה פקלמן מנישואיה למשה בעל־טכסא, הטמינה את הספר שכתבה סבתי בארונה בחדר השינה," מספרת עין־יה טמיר, נכדתה של הניה פקלמן. "כשגיליתי אותו הייתי בת שתיים-עשרה ושאלתי אותה על אודותיו. היא ענתה שסבתי כתבה את הספר, שאינו ספר המתאים לגילי, ואסרה עליי ועל אחי לקרוא בו. אחי שמע בקולה וקרא את הספר לראשונה רק כשהיה בן חמישים. אני, שהייתי ילדה סקרנית, לקחתי אותו לידיי כשאיש לא היה בבית וקראתי בו. נפעמתי מכתיבתה והזדעזעתי מתוכנו – זרמי חשמל עברו בגופי, הזעזוע היה גדול מאוד. מה שכן סיפרה לי אמי על סבתי היה שהתאבדה בקפיצה מבית קולנוע "אסתר" בתל אביב כשאמי הייתה בת שתיים־עשרה."

"לא נגעתי בספר במשך כמעט חמישים שנה, אפילו כשאמי נפטרה לא לקחתי אותו לידי, והספר נשאר ברשות בעלה, אבי המאמץ," מספרת הנכדה. יותר משבעים שנים אחרי שיצא לראשונה, יצא הספר במהדורה נוספת, ורק אז חזרה עין־יה לספר האסור. "רק כאשר זכה הספר להוצאה מחודשת ביקשתי את הספר מאבי וקראתי בו. לילה שלם קראתי ובבוקר הלכתי לישון כשדמעות בעיניי."

"שמחתי מאוד בהוצאה המחודשת לאור והסכמתי להתראיין בכלי התקשורת ולספר את הסיפור של הניה", מספרת עין-יה, "מפני שחשתי שהציבור שהתכחש לסבתי מחבק חיבוק אוהד את אחי ואותי, את משפחתנו, כמעין סגירת מעגל. החיבוק שהייתה זקוקה לו וציפתה לו סבתנו הגיע אלינו ושמחנו בו. בכל המפגשים שנערכו סביב הספר בכל רחבי הארץ הרגשתי קרבה לסבתי ואמי, שבוודאי היו גאות בי ובמאמציי להביא סיפור חשוב זה לידיעת הציבור, ובמיוחד את הסוגיות המועלות בו: זכותה של האישה לקבל שכר שווה לגבר וזכותה של האישה על גופה. שלא כמו סבתי, לא השכלתי ליישם בימי חיי את הדברים שלמענם נלחמה, ורק כאשר הגעתי לגיל מבוגר היה בי הכוח הנפשי והעוז להשמיע קולי, שמתוכו בוקע היום גם הקול שלה."

.

עין־יה ואמה צפורה בקיבוץ יגור

.

***

.

קטעים מספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ"

.

עבודת נשים בארץ ישראל

לאחר שעזב נ' את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם, פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: "בואי לעבוד אתנו". עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר התכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעיהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: "נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאוד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…" כולם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאילו אין הדברים מופנים אלי כלל.

התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי, אם לא אוכל לעבוד, לא אתבייש לעזוב את העבודה באמצע היום, בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!"

(מתוך פרק נ"ה)

.

הניה עומדת על הפיגומים במהלך עבודת בניין בתל נורדאו, 1923

.

האונס

אחרי הנשף של ח. ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו'. אמרתי לו: אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך". הוא התאדם והוריד את ראשו.

סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. רוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.

– למה אתה נועל את הדלת? שאלתי

– בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, – – השיב לי.

הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה.- – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל אביב.

בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד לו בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר ביננו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.

*

מצבי החמרי היה קשה מאוד, נסעתי לתל אביב, ותכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני… הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: "האם זה אפשר, האם זה אפשר?"

הרופא שאל אותי: "מה אפשר?"

לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת?

הרופא לקחני ביד, ובעל כורחי הושיבני על הכסא ואמר לי: "אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור".

יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. "אם זה יהיה נכון"- אמרתי בלבי – "אאבד את עצמי לדעת". רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את… הילד.

לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת. היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה איזו רעננות, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…

נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות.

(מתוך פרקים ס"ה–ס"ז)

.

הניה פקלמן בעבודת הריצוף בבת גלים, בראשית ימי בניינה

.

הלידה

בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחד שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.

… את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חיכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי:
– נו, מה נשמע אתך?
עניתי לו: " יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד"ר גריי".
הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: " תני לי מיד את התעודה! מה ? את מפחדת שאקרע אותה? "
עניתי לו: " אינני מפחדת, כי ד"ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת".
הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.

נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה, האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאוד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.

יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו.

(מתוך פרקים ע"ב–ע"ד)

.

הניה (למטה משמאל) וחברותיה בחצר המשק של איכר בראשון לציון (אחרי העבודה)

.

מוות

היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי "לשאוב" חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת בשדים. וכיון שלד"ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע"כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד: הן הילדה היתה בת חודש, וכל הזמן היתה שקטה מאד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!

לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל"קופת חולים". המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבד ב"קופת חולים") הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל"קופת חולים" וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. "קופת חולים" היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.

הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה "כשרה" היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם, לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. ואני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.

אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת, בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך ורע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכלתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.

בבוקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל"קופת חולים" אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל"הדסה". רצתי ל"הדסה" במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.

*

ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.

ד"ר פארבר התחיל לנחמני שאני עוד צעירה מאד, ועוד יהיו לי ילדים. הוא לא ידע מה היא לי הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכּולה! לא היה ליל פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ' ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל, והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!

.

הניה פקלמן ובתה צפורה בשכונת מחלול בתל אביב

.

*

פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי : לא להשתגע, לא להשתגע, את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה -נקמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותי לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לי לא היה כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר לשומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ולא רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.

*

לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים "בעלי רחמים", שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כעל בן אדם. כולן כאחת חשדו בי שמרצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחרות רצו להראות כ"מפותחות" וכחפשיות בדעותיהן, ועל כן התהלכו אתי. אחרות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק, וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק הדין שהוציאה עלי כל הסביבה.

ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.

(מתוך הפרקים ע"ג–ע"ד)

 

 הקטעים מספרה של הניה פקלמן והתמונות מהאלבום המשפחתי – באדיבות נכדתה עין־יה טמיר.
המהדורה החדשה של ספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה", הוצאת כנרת ומכון הקשרים, ראתה אור ביוזמת תמר ס' הס, בשנת 2007. ערך אותה יגאל שוורץ ונוספו לה שתי אחריות דבר:  מאת דוד דה פריס וטליה פפרמן ומאת תמר ס' הס.

 

"חיי פועלת בארץ" בפרויקט בן יהודה

לכל .

הכתבה פורסמה בגיליון 24 של הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

 

 

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר", הסיפור מאחורי "משירי ארץ אהבתי"

ב-1951 כשהייתה בת ארבעים, שלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי את מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" וכתבה לו כי זהו "צרור קטן משונה במקצת והם דברים שאינני בטוחה בהם." בנובמבר 1951 שלונסקי פרסם את השירים בכתב העת "אורלוגין".

 

"משירי ארץ אהבתי" בכתב העת "אורלוגין" 1951

 

מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

 

לאה גולדברג שנולדה ב-1911, העבירה את שנות חייה הראשונות בעיר קוֹבנה שבליטא – עיר גדולה ומפותחת שהייתה מרכז לתרבות עברית ויידית, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ורבת הישגים. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא אל פנים רוסיה ולאה גולדברג ומשפחתה נדדו מעיר לעיר. עם תום המלחמה עשתה המשפחה את דרכה בחזרה, אך בדרך אביה של גולדברג שנחשד בהיותו קומוניסט הוכה ועבר התעללות על ידי חיילים ליטאים. הוא מעולם לא התאושש מהמקרה. אחרי תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לקובנה ולאה גולדברג נשארה תמיד עם יחס אמביוולנטי לעיר וגם למולדתה ליטא.

 

לאה גולדברג בתור ילדה בעיר קובנה. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

 

"קובנה זו עיר אשר אני התחלתי לשנוא אותה מאוד, יותר ממוות, ושכל הרע אשר קרה איתי קרה דווקא פה", כתבה גולדברג ביומנה בשנת 1924. "אבל לפי דעתי אני אף פעם לא אצא מפה, ואפילו בקיץ הזה לא ניסע לקייטנה".

בראיון שנתנה גולדברג בבגרותה (ושמצוטט בספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן") אמרה על עירה קובנה: "הייתה זו עיר זעיר-בורגנית, פרובינציאלית. בשבת הלכו הגבירות לטייל באותו רחוב, כולן באותם מעילי פרווה, אותם כובעים. הייתי נחנקת שם. הליטאים כאן כועסים עלי כאשר אני אומרת דברים כאלה. והשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה! הן כמו קוֹשְׁמַאר [סיוט (צרפתית)] בשבילי."

ובכל זאת קובנה וליטא לא עזבו את לאה גולדברג אף פעם.

 

 וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בְּשָׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

 

ליטא היא ככל הנראה גם הארץ הגשומה שאליה התייחסה גולדברג בפתח המחזור "משירי ארץ אהבתי". רמז לכך אפשר למצוא ברשימה שכתבה לאה גולדברג ביומנה ב-15.11.29:

"אני כמו תמיד בודדה ולכתוב איני יכולה. איני יכולה עדיין. אתמול דיברתי עם אחדים מן 'הסופרים' שלנו. פני כולם מועדים לחוץ לארץ. יש תקוות. ואני? החיים ריקים עד אין סוף. מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגיאוגרפיה של הנפש."

 

לאה גולדברג, בת 14 לערך בליטא

עֲלוּבָה שֶׁלִּי,  אֶבְיוֹנָה וּמָרָה,
לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר –
רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֶת שִׁבְחך אָמְרָה
וּגְנוּתְך חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר.

 

בראשית שנות השלושים למדה גולדברג בגרמניה וראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון. היא ביקשה כבר מאוד לעלות ארצה. היו לה בארץ חברים ומכרים ואנשים שהעריכו את שירתה, והיא כתבה בעברית והיא ראתה את עתידה בארץ. גולדברג עלתה סוף סוף לארץ בינואר 1935 ובשנותיה הראשונות בארץ אפשר היה לחוש מקריאת שיריה הן בתחושות של זרות והן במתח בין התרבות האירופית שהשאירה מאחור ובין התרבות הארץ ישראלית שמצאה פה.

ואז פרצה המלחמה.

בקובנה, שהייתה קרובה לגבול, פונו כל אנשי הצבא והמנהל כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות. בעידוד הגרמנים החלו פורעים ליטאים לאומנים בקובנה לתקוף, לחטוף ולהרוג את היהודים שנותרו בה ואת הפליטים היהודיים שהגיעו אליה. יהודי קובנה אולצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. גם כשהוקם הגטו בעיר, המשיכו החטיפות והרציחות. בסתיו 43', בעקבות התקדמות הרוסים, נעשה הגטו בקובנה ל"מחנה קובנה" – מחנה ריכוז. היהודים שהיו בו הועברו ממנו למחנות עבודה קשים ונספו מחמת רעב, קור ומחלות. ב-1 באוגוסט 1944 שיחררו הסובייטים את קובנה. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם. גם אם היו יהודים ששבו לקובנה אחרי השואה, החיים היהודיים בה מעולם לא שבו לקדמותם.
גם אביה של גולדברג נספה בקובנה, יחד עם יתר בני המשפחה שנותרו מאחור.

 

יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו קובנה לפי גירושם, 1943. צילום: יד ושם

 

לאה גולדברג לא רצתה לכתוב על המלחמה אך בכל זאת, עם חלוף השנים, אותם ימים נוראים מצאו דרך גם לכתיבתה.

וְעַל כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָּה,
לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,
מֵחֻרְבַּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֶבֶן קְטַנָּה
אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמֹר לְמַזְכֶּרֶת.
וּמֵעִיר לָעִיר, מִמְּדִינָה לַמְּדִינָה
אָנוֹדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת נְגִינָה
לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת.

 

"המשוררת מביעה את המעט מזעיר שהלב יכול לגלות לעט על מה שקרה באירופה בשנים 1945-1939", כותבת טובה הראל על השיר ב-1962. "זוהי התגובה שלה למה שאירע באירופה באותן שנים בלתי נשכחות. כך, באמצעות השיר מקימה גולדברג גל-עד לארץ אהבתה."

"אין להבין את המחרוזת משירי ארץ אהבתי אלא כמצבה סמלית נהדרת לגולה שהיתה 'ביתנו הישן' והיא איננה עוד", מסכם חוקר הספרות דוד כבר ארן כבר בשנת 1955. אכן לא נותרו מארץ אהובה זאת אלא 'חומות חריבות'."

 

"במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם"

בשנת 1970 ביקשה חוה אלברשטיין מדפנה אילת להלחין את השיר הראשון במחזור – "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה" והוא נעשה לשיר הנושא של אלבומה שיצא באותה שנה.

בראיון ליונתן ריגר בסדרה "שירים עד כאן" אלברשטיין מספרת: "במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם. מהרגע הראשון שקראתי אותו ידעתי שזה השיר שלי, של חיי, של הביוגרפיה שלי – עבר, הווה וגם עתיד. אני שומעת אותו כמו שהוא ואני נפעמת. זה שיר חשוב כי הוא מצליח לשמר איזשהו עבר. בכל שיר יש איזשהו נס קטן. זה דווקא ה'לה לה לה לה לה לה'. יש משהו עדין וצנוע ולא מתייהר בשיר הזה."

אלברשטיין שהייתה רק בת 22 כשהקליטה את השיר מוסיפה: "אני זוכרת שקראתי את השיר הזה והיה לי ברור שאני חייבת לשיר אותו. הקלטתי אותו עם הרבה פאתוס כי הרגשתי שזה שיר שאפשר לזעוק אותו ולשיר אותו בקול רם."

 

על המשפט שחותם את השיר "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אלך עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת" אומרת אלברשטיין: "'דלותך הזוהרת' לחלוטין לוקח אותי לילדות שלי לשיכוני העולים הקטנים שבהם גדלתי עם כל האנשים הצנועים והפשוטים שהגיעו מסוף העולם במובן הכי טראומתי והתחילו הכול מהתחלה, והכול בנועם ובנחת. (…) ההתחייבות הזו להופיע מעיר לעיר וממדינה, [זו ההתחייבות] שלקחתי על עצמי מגיל מאוד צעיר – להופיע בכל מקום בעולם ובארץ ולספר את הסיפור של האנשים שלי."

כשנשאלה מה דעתה על כך שאומרים שהשיר מדבר על ישראל, השיבה אלברשטיין: "אפשר להגיד גם על הארץ הקטנה הזו 'עלובה שלי', וזה לא כדי להעליב. זה להגיד אני מקבלת אותך, אני מקבלת אותך ככה כמו שאת, אין מה לעשות, את לא מושלמת."

לאה גולדברג הייתה חולה מאוד ונפטרה בשנה שבה יצא השיר לרדיו. היא כנראה לא זכתה לשמוע את השיר הראשון ממחזור "משירי ארץ אהבתי" מולחן ומושר כה יפה.

 

סוף דבר

"טעות לחשוב שגולדברג כותבת ב'משירי ארץ אהבתי' על ארץ ישראל", אמר איש הרדיו והתרבות מולי שפירא באירוע לזכרה של לאה גולדברג, והוסיף: "הארץ ששבעה ימים בשנה יש בה אביב וכל השאר גשמים, היא מכורתה. ליטא. אז יושבים אנשים בצוותא ומעריצים משוררת עברית כל כך, ארצישראלית כל כך, ולא יודעים שאחד השירים היפים ביותר שלה, הוא בעצם שיר אהבה למכורה אחרת לגמרי".

ייתכן שעבור לאה גולדברג עצמה, השיר אכן נכתב על חורבנה של ליטא, אך במסע חייה היו לה ודאי עוד הרבה ערים ומולדות: הייתה גרמניה והיו עריה בון וברלין שלמדה בהן והייתה פאריס שאהבה והיו תל אביב וירושלים והיו ערים ומולדות ספרותיות, שהילכו עליה קסם. ואפשר שהשיר שוזר בתוכו זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. אפשר גם, כמו שכתבה המשוררת גלית מסה, ש"ארץ אהבתי" אינה ארץ מסוימת שאותה אהבה, אלא – "ארץ האהבה שלי" – אותה חלקה בתוך הנפש השייכת לאהבה, ומחכה לה ולאורח שיאיר אותה.

אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים
וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בַּתְּפִלָּה,
וּבָנַיִךְ בְּנוֹתַיִךְ חֲתַן כַּלָּה,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ אַחִים.

 

תחילת השיר בכתב ידה של לאה גולדברג. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

הימים הלבנים של לאה גולדברג

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

 




"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

הסיפור מאחורי השיר "בן יפה נולד"

יהודה ויינר יחד עם אמו רחל

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

שֶׁמֶשׁ חַם זָרַח
וְרוּחַ קַר נָשַׁב
הַיֶּלֶד כְּבָר לוֹמֵד לִקְרֹא בַּסֵּפֶר.
עֵץ שָׁקֵד פָּרַח
סִיוָן, תַּמּוּז וְאָב
וְהַתִּינוֹק הָרַךְ הָיָה לְגֶבֶר.

בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן
לְיַד הַתַּחֲנָה,
חִכְּתָה אִתּוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא רַכֶּבֶת.
 בְּשׁוֹכְבָהּ לִישֹׁן
לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה
שׁוּרוֹת כְּחֻלּוֹת הָיְתָה אֵלָיו כּוֹתֶבֶת.

צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת,
בָּעֶרֶב כְּבָר קָרִיר,
יָפָה בְּלֵיל שַׁבָּת חִכְּתָה בַּשַּׁעַר.
סְתָו בָּרְחוֹבוֹת
מָחָר הִיא בַּת עֶשְׂרִים,
אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

("בן יפה נולד". מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש)

 

אהוד מנור היה מתרגם של שירים, מחזות וספרים, וכמובן מגיש ברדיו ובטלוויזיה, אבל כולנו מכירים אותו בראש ובראשונה בזכות שירי הזמר שכתב. במשך כארבעים שנה הוא כתב שירים כה רבים ועבד כמעט עם כל המלחינים והמבצעים, עד שקשה למצוא בזמר העברי מקום שלא ניכרות בו טביעות האצבעות שלו.

יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור, נפל בקרב בתעלת סואץ במלחמת ההתשה בקיץ 1968. עד אותו זמן כתב אהוד מנור בעיקר שירי אהבה. באותה שנה הוא כתב את השיר "מות הפרפר", העוסק במחזור חייו של הפרפר, שבמבט אנושי הוא כל כך קצר ומתסכל: יום אחד בלבד חולף מאז נולד מן הגולם ועד ש"עף לנצח".

יהודה ויינר וחבריו עולים לכיתה ג', יהודה שלישי משמאל

האח, יהודה ויינר, שירת בתעלת סואץ כאשר התפרסם  "מות הפרפר". הוא שמע את השיר ברדיו (הלחין מישה סגל וביצעה חווה אלברשטיין) ומיד כתב לאחיו אהוד עד כמה אהב את השיר ועודד אותו להמשיך בכתיבת שירים ליריים מסוג זה. חודשיים לאחר מכן יהודה נפל.

לא הרבה זמן לאחר מכן נולד לאהוד אחיין (ערן, בן לאחיו הבכור זאב) בבנימינה. הברית שלו נערכה באותו מקום שבו נערכה גם הברית של האח יהודה. הברית העלתה אצל אהוד את הכאב על מחזור החיים הקצר והמתסכל של חללי צה"ל הנופלים בדיוק כשהגיעו לשיא פריחתם, כמו הפרפרים מהשיר הקודם.

"לא יכולתי שלא להיזכר בטקס ברית המילה של אחינו הצעיר והאהוב", סיפר מנור, "על רקע אותו נוף של כתף הכרמל". אז הוא כתב את "בן יפה נולד". השיר מתאר את מחזור החיים של צעיר ישראלי: התינוק נולד, הוא לומד לקרוא – "הילד כבר לומד לקרוא בספר", ומיד – "התינוק הרך היה לגבר". ואז הוא מתגייס לצבא, עם הפרידה בתחנת הרכבת והשורות הכחולות של המכתבים. אבל הוא לא חוזר הביתה: "למה לא מלאו עשרים לנער". עם זאת, המחזוריות היא גם של צמיחה חדשה, כפי שמספר הבית האחרון, החוזר להתחלה "בן יפה נולד", הרומז ללידתו של התינוק החדש במשפחה, לאחר האבדן.

 

החייל יהודה ויינר

אהוד מנור שיתף פעולה עם נורית הירש כמעט מראשית דרכו: "אהבתי הראשונה במוזיקה" הוא קרא לה. ההיכרות היתה קרובה וכללה את המשפחה כולה. נורית הירש השתתפה בהלוויה של יהודה והתרשמה מאוד מדבריה של האם רחל ויינר מעל קברו. הלחן שלה מדגיש את הזעקה שהיא תיארה כזיכרון העיקרי שלה מאותה הלוויה, זעקתה של אשה חזקה המתאבלת על בנה מנהמת לבה.

ואמנם, רבקה זהר בשירתה זועקת ממש את השורות הרומזות על נפילת הבן "אך למה לא מלאו עשרים לנער?", ומבטאת בכך כה יפה את כוונתם של אהוד מנור ונורית הירש גם יחד.

רבקה זהר פרצה אל תודעת הציבור עם אחד משירי הזיכרון האהובים ביותר – "מה אברך" – ששרה כסולנית להקת חיל הים לאחר מלחמת ששת הימים, שנתיים לפני ששרה את "בן יפה נולד". היא גם זו ששרה גם את "הבית ליד המסילה" (אותה מסילה של תחנת הרכבת בשיר שלנו) שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש באותה תקופה, על אותה משפחת ויינר המתאבלת על בנה יהודה.

יום הזיכרון הוא ההזדמנות של כולנו להשתתף עם המשפחות השכולות בתחושות האלה של ההקרבה והאבדן, ושירים כמו שירו של מנור הם דרך מצוינת לכך.

 

אהוד מנור וצוות הטנק של אחיו יהודה התארחו בשנת 1998:

 

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

מכתב מצמרר מארכיון דבורה עומר חושף את סיפורה של הדסה למפל - הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון

הדסה למפל ז"ל

"אמרו שהיתה נערה נאה. שהיו לה עיניים גדולות שהרבה תום ועצבות ניבטו מהן. קראו לה הדסה. אמרו שהייתה דמות נחבאת אל הכלים, אפופת בדידות, ללא קרוב וגואל בארץ. מישהו זכר אותה מהכשרת גבעת ברנר, מיגור, מה'פורמנים' בליווי השיירות לירושלים. מישהו סיפר כי לאחר שעברה קורס קשר סופחה לחטיבה 7 – זו שהוקמה בחיפזון לפתור את בעיית המצור על הדרך לירושלים ולכבוש את המיסתם ששמו לטרון."

כתבתו של מנחם תלמי, מעריב 27.5.1988. לחצו על התמונה לקריאת הכתבה

בשנת 1988, כמה חודשים בטרם קראה דבורה עומר את המילים העצובות האלה על הדסה למפל, ראה אור ספרה "התחנה טהרן". הדסה למפל, אותה הדסה מהכתבה, הייתה גם אחת הדמויות בספר הזה. הדסה הייתה מ"ילדי טהרן", כ-800 ילדים שמשפחותיהם הוגלו או ברחו לברית המועצות מפולין. הילדים הגיעו לארץ ב-1943 אחרי מסע ארוך וקשה שעבר דרך איראן.

הדסה הייתה רק בת 14 כשהגיעה ארצה, ובעצם רק אז הפכה להדסה, עד אז קראו לה בכלל הלינה או הלינקה. היא עברה מקיבוץ לקיבוץ ולבסוף התגייסה לפלמ"ח ושירתה כמלוות שיירות לירושלים.

שיירות האספקה לירושלים יצאו מתל אביב דרך הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, הכביש שעבר באזור לטרון. בשל חשיבותו האסטרטגית של האזור, הקימו בו הבריטים תחנת משטרה ששלטה על הדרך. ב-14 במאי 1948 הבריטים עמדו לעזוב את הארץ ובתל אביב הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הבריטים עזבו באותו לילה גם את תחנת המשטרה בלטרון, מה שאיפשר ללגיון הירדני להשתלט עליה. קרב ראשון לשחרור אזור לטרון, קרב עקוב מדם וכושל, התקיים כעבור עשרה ימים בלילה שבין ה-25-24 במאי. בלילה שבין ה-31-30 במאי התקיים הקרב השני. אחד הכוחות נשלח לפרוץ לתחנת המשטרה ואיתו נשלחה הדסה למפל להיות קשרית בקו האש הראשון.

הדסה למפל שנייה משמאל עם חבריה לליווי שיירות לירושלים בחורף המושלג של שנת 1948. משמאל לימין: שמעון מייזל, הדסה למפל, ורדה שולק, יוסי זיו, יהושוע ונחמיה. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך. לחצו להגדלה

 

דבורה עומר שערכה תמיד תחקירים מעמיקים לפני שניגשה לכתיבת ספריה, מצאה בכתבתו של מנחם תלמי על הדסה למפל, פרטים שלא היו ידועים לה. היא קראה על "קול נשי מצמית שבקע מלב התופת" כשברקע קולות יריות, פיצוצים וזעקות פצועים. היא קראה על בחורה שישבה עם אוזניות בתוך זחל"ם פגוע, מלא פצועים והרוגים וצעקה אל חיילי הליגיון הערבי שבבניין המשטרה שסופם קרב ושכדאי שינוסו לפני שיהיה מאוחר מדי.

תלמי סיפר בכתבה שקולה של הקשרית הדסה ממשוריין הפיקוד שעמד בראש הכוח, היה הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון. זה היה הדיווח האחרון שהגיע למפקדת החטיבה על ההתקפה הכושלת, על הקרב האכזרי ועל האבדות הרבות. ברגעיה האחרונים דיווחה על פציעתו של מפקד הכוח יאקי ושל סגנו. הדסה קיבלה את פקודת הנסיגה ויאקי עוד הספיק להורות שכל מי שיכול יציל את עצמו. אחרי זה נדם קולה. אך, מספר תלמי, "קולה הוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו, או שידעו על כך מפי השמועה הקרובה. והיו ששאלו אז, בחימה עצורה, מדוע נשלחה נערה לקו החזית הראשון, מדוע צורפה אל הכוח הפורץ, האם הכרחי במקרים כאלה השוויון בין גבר לאשה, בין חייל לחיילת."

אפילו שספרה על ילדי טהרן התפרסם כבר, עומר הייתה צמאה לשמוע עוד על הדסה למפל ולכן כתבה אל מנחם תלמי, וביקשה שיספר לה את כל הידוע לו עליה. בתגובה היא קיבלה ממנו מכתב תשובה מצמרר, שמתאר דווקא את רגעיה האחרונים של למפל. מהמכתב התגלה לה עוד דבר שאותו תלמי לא חשף בכתבה אפילו שכתב שם על "קולה שהוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו", תלמי כתב לה שהוא בעצמו אחד מאלה אשר שמעו את קולה בוקע בקשר במוראות הקרב:

לדבורה שלום,

קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער-הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק- איילון.

שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר-הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי-נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי-האתר היו מרות. על אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במיתחם בטוח-יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחולל.

קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שוב ושוב – ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו.

שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר.

לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי – והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות – של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים.

בברכה,

מנחם תלמי

(5.6.1988)

מכתבו של תלמי אל עומר מה-5.6.1988, מתוך ארכיון דבורה עומר שבספרייה. לחצו להגדלה

 

 

במכתב של תלמי לדבורה עומר, נוסף לתיאור המצמרר של הקרב, שהופיע גם בכתבה, גוון אישי. יותר מכל בלטה בו החוויה הקשה של חוסר האונים של החייל (במקרה הזה תלמי עצמו) שאין ביכולתו להושיט סיוע לחבריו לנשק.

במכתב לדבורה, בעיקר בפסקה האחרונה, התייחס תלמי גם למשמעות ה'זיכרון', והרחיב עליו כמניע וכתכלית. הוא כתב: "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית" ו"לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה".

עוצמת הכאב של הזיכרון האישי שנותר אצל תלמי, אותה חווייה אישית מטלטלת של רע-לנשק-מרחוק, ואולי אפילו הדחף לכפר על חוסר היכולת שלו לסייע בזמן אמת, הביאו אותו לכתוב על למפל כדי שהזיכרון שלה יוסיף להתקיים.

*

בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב' נהרגו הדסה למפל ועוד 30 לוחמים. אמה ואחותה של למפל, ששרדו את אימי השואה, הגיעו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה. רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה השאירה להן הודעה כי הדסה בת ה-19 נהרגה בקרבות. שנה לאחר מותה נקברה למפל בהר הרצל, בקבר האחים של חללי לטרון.

 

הדסה למפל, ירושלים 1948. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך


מוקדש לזכרה של הדסה למפל ז"ל ולזכרו של הסופר מנחם תלמי ז"ל שהלך לעולמו בסוף מרץ 2018

 

תודה רבה לדויד לנג ממחלקת הארכיונים על העזרה בהכנת הכתבה