בעבודה | "הסרפדים והדרדרים", סיפור מאת שירה פנקס

"הרוח אומרת לה שאבא נמצא בחדר בעליית הגג, במיטה של החזרזירה. הרוח אומרת לה שזו בגידה כי אחרי שהלכה מיהר מאוד לקחת לו אישה. מהר התיר את האהבה, הרוח אמרה." ילדה שהתייתמה שומרת על קשר מיוחד עם אמה המתה, מתוך ספר בכתובים

אילת כרמי, "אלפיים רגל", 2010, שמן על גיליונות מיילר, 100X70

.

מאת שירה פנקס

.

כוח, רוח, לא ננוח,
אש עולה וסיר נפוח

(המכשפות, מתוך שקספיר, מקבת, מערכה ד; תרגם מ' ויזלטיר)

 

היא הלכה עם הילד השישי. רק בת שלושים ושתיים, בשנת 1922. מתה מזיהום במיטה שבקומה השנייה. המלחמה עדיין לא פרצה ולא לקחו את היהודים, והיא רק מתה מהפלה כמו שמתות נשים. אולי בגלל הכלים שלא היו מספיק נקיים. לא שריפה לא גז לא רעב לא ירייה בגב רק הפלה בחדר שינה, בבית המגורים ליד הנהר שחותך את העיר מינכן. ילדה קטנה בת שש ראתה את הסדינים, קערה מלאה מים אדומים, ראתה איך לוקחים את אמא מבלי שייתנו לה להיפרד. ילדה קטנה שמסתירים ממנה דברים. ימים עברו ואבא העמיד אותה ואת אחיה הקטן מול החלון בחדר האוכל, הצביע אל הבית ממול ואמר שאמא נמצאת עכשיו בחלון המואר בעליית הגג. אמר להם שהם יכולים להגיד לילה טוב לאמא. עומדים כל ערב מול אותו החלון לפני שעולים במדרגות אל החדר לישון, רואים את האור בחלון של הבית ממול ואומרים לה לילה טוב. מדברים אליה תפילות והרהורים, מאחוריהם סלון גדול עם פסנתר ועליו אגרטל פרחים, חדר אוכל, מטבח, ובמעלה המדרגות חדר שינה להורים עם מיטה גדולה, חדרי אחים ואחיות, ועוד למעלה עליית גג לאומנת שאבא לקח מיד בלי לחכות אפילו רגע, מיד לקח אותה שתעזור לו עם חמשת הילדים. פרוליין שוורץ קראו לאומנת, בשיער שחור אסוף ושמלה מהודקת, וכל ערב הם עומדים, אחיה והיא, באותו המקום ומסתכלים למעלה, אליה, אמא, מברכים אותה ברכת לילה טוב לפני שעולים על משכבם לישון.

ביום ראשון החופשי של הנוצרים ובחגי היהודים שלהם, הילדים ואבא עולים לקבר של אמא ומנקים את האבן שלה, מניחים עליה עציצים ופרחים. הולכים לבית הקברות בשיירת ברווזים מהאח הקטן עד לגדול, אחיה והיא אחרונים בשיירה, ובראשה אבא-ברווז, גדול ומרשים, מצחקקים ומפטפטים כמו ילדים שיוצאים לטיול בכפר. שם היא מסדרת את הפרחים, משחקת עם האחים שלה בין העצים, עומדת לצד אבן הקבר של אמא, מקשיבה לו אומר לה קדיש בשפת הקודש של יהודים, מכניס מילים בשפה הגרמנית שהיא מכירה, וכשהתפילה נגמרת היא שוב משחקת עם אחיה הקטן ליד האבן שלה, מכינה לה זר פרחים, סיגליות, מרגניות, מניחה אותו על ראש האבן כמו באגרטל שעל הפסנתר בסלון הבית. הם הולכים משם וכשהערב יורד היא יודעת, שבלילה אמא עולה לישון בחדר שבעליית הגג.

אמא השאירה את המיטה שלהם ריקה. יש מקום ואבא נותן לה לישון איתו, מפנק אותה יותר מאת שאר האחים, כי היא הילדה הקטנה שלו, נותן לה להירדם במיטה שלהם, כשהיא מניחה את הלחי על כף היד הגדולה שלו ונרדמת במיטה שממנה באו כל חמשת הברווזים ושם מתה אמא בהפלה של השישי. לידות ומיתות. כל לילה, עד שלילה אחד התעוררה בחשכה והוא לא היה, לקח ממנה את היד הגדולה, והיא יצאה ברגליים יחפות ובכותונת ורודה לחפש אותו בסלון עם הפסנתר ואגרטל הפרחים, במטבח עם שולחן האוכל, בחדרי האחים והאחיות, וכשלא מצאה עלתה במדרגות לעליית הגג אל החדר שבו ישנה האומנת פרוליין שוורץ, וכבר לפני שהגיעה אל דלת החדר שבעליית הגג נדמה היה לה שהיא שומעת קול אישה, אומנת מגעילה, נדמה לה שהיא שומעת גם את הקול של אבא שלה, היא נרעדה, ברחה במדרגות למטה ומשם בריצה אל המיטה הגדולה של אבא ואמא כמו ים שחור עם שמיכות של גלים כבדים, ומשם נמלטה אל החדר שלה ושל אחיה הקטן, שישן במיטה עם החתול הלבן. קום קום, טלטלה, משכה אותו מחוץ למיטה כמו בובה רדומה, הכריחה אותו לרדת איתה במדרגות אל הסלון, עם החתול שעוקב בעלטה בזנב לבן כמו נר לבן בחשכה, עד שנעמדו שלושתם מול החלון כדי לחפש את אמא. אחיה הקטן מיילל. חושך ולילה והוא רוצה לחזור לישון, אבל היא מחזיקה את היד שלו חזק, אומרת לו לסגור עיניים כמוה, להתפלל שתבוא, אמא, ובחצי עין היא רואה את החתול יושב זקוף, מביט קדימה, מתפלל גם הוא ומיילל. היא עוצמת עיניים חזק, ממלמלת תפילות של יהודים, חוזרת על מילים מהקדיש של אבא מבית הקברות, יתברך וישתבח, בשפתיים נעות מול החלון כמו מעל קבר שוכב, מצרפת גם מילים בשפה הגרמנית שלהם, משאלות, תקוות, אמא בואי, רדי אלינו אנחנו מחכים לך, העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ממלמלת בקדושים מלחששת לחשים בשפות מעורבבות, מבעבעות, וכשהיא פוקחת שוב עיניים יחפה בכותנת ורודה, אחיה הקטן מוטל שוכב ישן מתחת לחלון, אבל פלאים! קסמים! אלומה של אור מאירה חתול לבן וילדה קטנה. אור דולק בחלון בבית ממול. הווילונות הלבנים זעים עם החתול שמיילל אל הרוח ואיתה, שעדיין ממלמלת מילים של קודש וחול, עד שהיא רואה אותה בוקעת מהווילונות, אמא יפה בשיער ארוך ועיניים טובות, אמא אוהבת נוגעת בעיניים מוארות. הן מדברות אמא ובת. היא מספרת לה על פרוליין שוורץ, זו שהם קוראים לה פרוליין שוואיין, החזרזירה הקטנה, שבאה אליהם הביתה כאילו היא אמא ברווזה, אבל היא חזרזירה. הן צוחקות יחד, אמא והיא, פרוליין שוואיין חזרזירה. צוחקות עד שהיא נרדמת לצד אחיה הקטן על רצפת העץ הכהה, עם החתול הלבן שליווה את אמא בחזרה אל החלון הגבוה. לפנות בוקר, בבוא שמש רכה, בא אבא והרים את שניהם, אסף אותם כמו סיגליות והשכיב אותם במיטה קטנה.

הם קמים אל בוקר חדש ויוצאים בדרך לבית הספר עם ילקוטים ומחברות. היא כבר לא רוצה לגעת ביד של החזרזירה כדי לחצות את הכביש, היא הרי לא אמא שלה, וכשהם מגיעים לבית הספר המורה מוציאה אותה משיעורי הדת של שאר הבנות בכיתה, בגלל ישו ומריה. מוציאה את הבנות היהודיות והיא ביניהן. יהודייה. הן צריכות לחכות על ספסל במסדרון בידיים שלובות, ובסוף יום הלימודים החזרזירה באה לאסוף אותה, ולא רק שהיא יהודייה כהת עור ושיער, היא גם בלי אמא שבאה לאסוף אותה משער בית הספר, אמא שרואים על הפנים שלה שהיא אמא, שאחיה והיא דומים לה, עיניים, פה, אבל אמא לא למטה ליד שער בית הספר עם האמהות האחרות, אלא למעלה בחלון. היא חוזרת הביתה עם החזרזירה, מסרבת לאחוז בידה.

בבית אבא מרגיע סערות, רוחות, מכשף אותה כמו קוסם גדול, נותן לה להירדם במיטה הגדולה שבארץ יפה עם הרים ונהרות, יערות ועצי אשוח גבוהים עם קישוטי חג המולד כמו אצל השכנים, מספר לה אגדות האחים גרים, על אח ואחות שנכנסים ליער ומפזרים פירורי לחם לסמן להם את הדרך חזרה הביתה. הציפורים מנקרות את פירורי הלחם ושני הילדים לא חוזרים הביתה אלא נכלאים בבית מכשפות. בסוף הסיפור היא מניחה את הלחי שלה על כף היד הגדולה ונרדמת ביער עם פיות טובות, וכשהיא מתעוררת בלילה אבא שם, שוכב ישן לידה במיטה היפה, והימים חולפים בנועם סיפורי אגדות, ובכל ערב אחיה והיא נעמדים עם החתול הלבן, מביטים מעלה אל החלון בעליית גג הבית ממול, ואומרים לה כל אחד בתורו, לילה טוב אמא יקרה. שקטה ויפה הרוח. אבא לא עולה במדרגות הפתלתלות אל החזרירה. היא מחייכת לעצמה כי היא יודעת בליבה, היא בטוחה שהרוח אכלה את כל האבנים שפיזרה החזרזירה כדי שיבוא אליה. אמא עדיין אוהבת את אבא והוא אותה. יש ביניהם אהבה נאמנה והוא לא יכול לעלות למעלה לעליית הגג של החזרזירה כל כך מהר, כמו נשכחה אמא שלה, כמו לא הייתה.

מגדות הנהר היא אוספת אבנים, אבנים שהיא ואחיה הקטן זורקים על הבית של האיש שאומר דברים רעים על היהודים, אבנים הם זורקים על הבית החום של המפלגה, על החלונות, מנפצים ובורחים, שני אחים, ילדים יהודים, זורקים ורצים הביתה. אבנים שהיא אוספת כמו פירורים, אבל שוב הדברים מתקלקלים, כשכבר חשבה שהם מסודרים כמו אגרטל פרחים מונח תמיד על הפסנתר בסלון. שוב התעוררה במיטה שלהם באישון לילה כהה ואור הפנים שלו איננו, כף היד הגדולה אינה מתחת ללחי, גם הקול שלו נדם. היא מחפשת בחשכת לילה אבא קוסם גדול, אבל המיטה ריקה והשמיכות שוב כבדות, ושוב בכפות רגליים יחפות וכתונת ורודה, עם החתול, חבר של לילה רוחש רוחות, מתחכך בה בדרכה למעלה אל עליית הגג, מראה לה את דרכה בזנב לבן כמו נר באפלה.

עלתה למעלה על קצות אצבעות, דלת עץ, הצמידה אוזן לדלת, כמו שהיא מניחה לחי על כף היד הגדולה של אבא ושומעת כמו מתוך קונכייה רחש עצים ומי נהרות, אח ואחות ויערות, ונדמה לה שהיא שומעת אותה, פרוליין שוורץ, בקולות קטנים, ציוצים, והחתול שמתחכך בה בזנב הנר הלבן מניע את הכותונת הוורודה כמו רוח. היא מצמידה עין לחור המנעול, אבל רואה רק סדינים על מיטה, עין מחפשת רגל, יד, ואין שום דבר, רק שקט, ובכל זאת היא מתאמצת ושומעת את ציוצי החזרזירה, והיא מחכה לו ליד הדלת, לקוסם הגדול, אבל הוא לא בא. היא יורדת שוב לחפש את אבא במיטה הגדולה אבל אין והשמיכות נוראיות, וכדי להציל את עצמה היא שוב סוחבת את אחיה הקטן מהמיטה כי בלעדיו היא לא תבוא, הרוח היפה, מכריחה אותו לעמוד איתה מול החלון כמו בובה על חוט, שמוטה, עם החתול הלבן שקורא לרוח בשפת חיות הלילה, וגם היא עוצמת עיניים חזק ממלמלת תפילות בשפות של אבא, קודש וחול, מילים של חיים ומילים של קברים וכשהיא פוקחת עיניים היא שם, הרוח הלבנה, אמא שלה, עיניים טובות ושיער ארוך מבעד לווילונות בהירים.

הרוח אומרת לה שאבא נמצא בחדר בעליית הגג, במיטה של החזרזירה. הרוח אומרת לה שזו בגידה כי אחרי שהלכה מיהר מאוד לקחת לו אישה. מהר התיר את האהבה, הרוח אמרה. את אור הזיכרונות החליף באור נורות חדרים חזיריים מאוד. החליף אהבה באהבה, כמו עונות השנה, לחשה הרוח בכעסה. מהר, נקמה. החתול מסתובב סחור סחור עם הזנב הלבן כמו שוט להרים ולהכות את הבוגדות, הרוח לוחשת לה באוזן מה עליה לעשות, והיא מחייכת ושואלת, עכשיו? עכשיו להכות? והרוח עונה בשלילה כי איך תמצא פרחים בחשכה.

למחרת, בדרך חזרה מבית הספר, ביקשה מפרוליין שוואיין לקחת אותם לשחק ליד גדות הנהר. שם היא מצאה את הסרפדים הצורבים ואת הדרדרים המשוננים, פוצעים את השקרנים, וכשהחזרזירה הכינה ארוחת ערב במטבח, היא עלתה אל חדר האומנת וסידרה את הסרפדים והדרדרים כמו שהרוח אמרה, עם החתול שמסתובב סביבה בזנב הלבן כמו חבל תלייה. המיטה מסודרת אבל היא רואה את השקרים מבצבצים, מגעילים, מוציאה את קצות הסדינים המהודקים ומניחה את הדרדרים והספרדים בין סדין למזרן, מפזרת את הקוצים המשוננים, המחודדים, כמו שהרוח אמרה, ואז סוגרת שוב בשמיכה. מחליקה ועוזבת את החדר. בארוחת הערב כל המשפחה יושבת סביב השולחן ובראשו אבא. החזרזירה מגישה ומפנה, ואז מתיישבת גם היא לאכול כאילו הייתה חלק מהמשפחה. היא רואה אותו מחייך אליה, אבל הכול כבר מסודר ואחרי שהחזרזירה תסדר את המטבח ותשטוף כלים, אחרי שהשעון יצלצל עשר פעמים והסדינים יהיו אפלים, החזרזירה תחזור למיטה ותיפצע בה, ואילו היא תניח בשלווה את הלחי על כף ידו הגדולה. אבא יספר לה סיפורים על אח ואחות מפזרים אבנים למצוא את הדרך האבודה הביתה.

אבל שקט בבית וכלום לא קורה והיא חיכתה וחיכתה עד שנרדמה ואולי הסרפדים והדרדרים נהיו שטוחים כמו עלים נעימים, ושקט בבית וכולם ישנים. בבוקר היא יורדת למטבח ומתיישבת לצד אחיה הקטן ליד השולחן. החתול מלקק חלב בלי לגלות שום דבר, והנה באה אליה המכשפה, פרוליין שוורץ, מתקרבת אליה והיא מפחדת להרים מבט, אולי תרביץ לה על מה שעשתה, אולי תנעל אותה בארון, באה אליה קרוב להעניש אותה, אבל פתאום המכשפה הרעה כורעת ברך לצידה ומוציאה מאחורי גבה כתר סרפדים ודרדרים ומגישה לה. ארנה הקטנה, הכנתי לך כתר. נוגעת בידה, אומרת שמחר תכין לה כתר של פרחים, לא כתר של קוצים, אבל ארנה משתחררת מנגיעתה כי היא לא מבינה, הרי האומנת רעה, חזרזירה, עוצמת עיניים חזק כדי לא לראות את חיוך האומנת, ממלמלת לחישות קדושות, שמע ישראל אותי, היא לוחשת, שמע אותי ישראל, שמע אותי, רק אותי, אבל האומנת ממשיכה, קוראת בשמה בעדנה, ארנה מתוקה, אבל היא לא מקשיבה, הוא ברחמיו ימליך במלכותה את אמא שלי. אמן. מתפללת בשיטפון תפילות עד שהרוח שומעת את מצוקתה ובאה לעזרתה. האח הקטן יושב ליד השולחן ומסתכל עליהן. גם החתול רואה את הרוח. אמא באה ונכנסת אל תוכה, אל גופה, אמא אל בת קטנה.

הרוח והיא יחד עכשיו. הן גוף אחד. אמא ובת. הכול בסדר עכשיו. ארנה ואמא הולכות אל דלת הבית. תיק בית הספר מונח על הרצפה. האומנת הולכת אחריהן. היא עדיין מדברת אליהן, אבל הן לא מקשיבות לה. הן מפנות לה את הגב כשהיא מדברת אליהן. הן מחפשות בתיק את האבנים. הן לוקחות מתוך התיק אבן אחת כבדה יותר, אבן מאלה שאספה על גדות הנהר כדי לזרוק על הבית החום של המפלגה. פרוליין שוורץ ממשיכה לדבר אליה על הפרחים, על משחקים שישחקו יחד אחרי הלימודים, אבל הן עדיין עם הגב אליה, השקרנית, החזרזירה, מנסה לתפוס את המקום של אמא יחידה, ויחד הן מלטפות את האבן וכשהיא מתקרבת עוד כדי לגעת בהן, מתכופפת אל ארנה הקטנה ונוגעת בה ברוך, הן מסתובבות אליה ומכות אותה בפנים. היד שלה נפתחת וממהרת להגן על עצמה. הזר נופל. טיפות של דם. ארנה הקטנה מחייכת, מרימה את כתר הסרפדים והדרדרים שעל הרצפה ושמה אותו על הראש של אמא.

 

שירה פנקס, נולדה ברמת גן וגדלה בתל אביב ובקריית אונו. חייתה בפריז במשך עשור ולמדה שם תואר ראשון באדריכלות ותואר שני באדריכלות ובמורשת המזרח התיכון והמגרב. בשובה ארצה למדה לתואר שני בלימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת תל-אביב. בתזה שלה חקרה את הכתיבה האוטוביוגרפית דרך דמותו של האחר. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת. בשנת 2014 ראה אור ספרה 'אוריאן' (הקיבוץ המאוחד).

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

יפי הבלורית והתואר – הרעות של חיים גורי

"והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה"

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.


הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…

 

באחד ביולי 1974 חיבר טייס חיל האוויר אבי ברבר מכתב למשורר חיים גורי. במכתב בן שני העמודים ביקש ברבר, ימים לא רבים לאחר שובו מן השבי הסורי לאחר שמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים, להודות לגורי על שיר שחיבר המשורר למעלה מעשרים וחמש שנה קודם לכן.

תא"ל אבי ברבר (אתר חייל האוויר)

הייתה זו יצירתו המפורסמת של גורי, שיר "הרעות", שעזרה לברבר וחבריו לעבור את החוויה הנוראה של עינויים, בידוד ושבי. "האמת", סיפר ברבר לגורי במכתב "שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרתי את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו."

 

המכתב של אבי ברבר לחיים גורי (תמלול של המכתב בסוף הכתבה)

 

ונזכור את כולם

את ערך "הרעות" לא המציא חיים גורי. לימים סיפר המשורר כי "יצחק שדה בחוברות הפלמ"ח היה כותב מפעם לפעם על רעות הלוחמים". עם זאת, ובזכות השיר שחיבר, הפך המושג לאחד המזוהים ביותר עמו.

בסוף שנת תש"ח כתב חיים גורי את "הרעות". השיר כמו מביט אחורה אל השנה הקשה שחלפה – "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ", ומבקש להנחיל לשומעיו את מורשת רעות הלוחמים במלחמת העצמאות, שהייתה ערך מרכזי בפלמ"ח.

 

חיים גורי בתמונה ימי הפלמ"ח

 

לא היה זה השיר הראשון שכתב גורי על מלחמת השחרור. בראשית המלחמה הוא פרסם את שירו "הנה מוטלות גופותינו", בעקבות נפילת מחלקת ההר, היא מחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון הנצור בראשית ינואר 1948. כבר אז התייחס גורי לערך הרעות, ובפיהם של הנופלים שם בשירו את הקריאות – "לא בגדנו", "עשינו ככל שנוכל".

ברקע שיר "הרעות" עומד בעיקר קרב אחר, קרב הגבורה של הפלמ"ח בערב פסח תש"ח על מצודת המשטרה בנבי יושע בגליל העליון (לימים – מצודת כ"ח). בקרב זה מומש ערך הרעות בשורה של מעשי גבורה – לוחמים ומפקדים כאחד נפלו בקרב בשעה שנותרו עם פצועים בשטח ("אהבה מקודשת בדם") או בשלבי החילוץ שלהם ("הרעות נשאנוך בלי מילים").

מצודת כ"ח זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכיבושה

מורשת הקרב ההוא, מורשת "לילות האימה הגדולים", היא הרעות. אין זה מפתיע לכן שכיום נמצא במצודת כח (על שם עשרים ושמונת הנופלים בקרבות עליה) "מוזיאון הרעות", המוקדש לפלמ"ח ולמורשת הרעות שלו – על שם השיר של גורי כמובן.

כך כתב גורי עצמו על שירו בשנת 1973 בספר "משפחת הפלמ"ח: "והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה".

אנדרטת כ"ח, רשימת הנופלים

בעיני גורי היתה הרעות אידיאל גדול יותר מהמסר המידי והחשוב של ערבות הדדית תחת אש: "הרעות היא מעבר לחברות בין אנשים. זו השתייכות למשהו שמעצב את חייך, את גורלך את אמונתך". בשירו "הנה מוטלות גופותינו" הוא הביע זאת כך: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! כי נשאנו שמך עד המוות עצם את עינינו". גם ב"הרעות" הוא נושא פניו אל העתיד בשם הרעות: "כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר".

בשונה משירים קודמים שפרסם גורי, את השיר הזה "הרעות" הוא כתב במיוחד עבור הצ'יזבטרון – להקת הזמר של הפלמ"ח, שהופיעה במהלך הקרבות (הוא גם לא פורסם בספר שיריו הראשון "פרחי אש" בשנה שלאחר מכן). הוא כתב אותו תוך כדי המלחמה, בסתיו תש"ט, כשהוא נלחם במבצע חורב בנגב – "עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו".

הצ'יזבטרון ביצעה את השיר תוך כדי המלחמה, והוא הפך מיד למעין המנון של הפלמ"ח לזכר חלליו, ובעקבותיו של התרבות הישראלית בכלל. היה זה גם השיר האהוב ביותר על יצחק רבין, ולאחר הירצחו קיבל השיר ממד נוסף, של געגוע לדור הפלמ"ח ולערכים שסימל – לא רק רעות בין הלוחמים עצמם אלא מסירות עד כלות הנפש למען הגורל היהודי והעתיד הגדול הנכון לנו.

 

להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. מימין: נעמי פולני, חיים חפר, אדי גרינברג (באקורדיון), גדעון זינגר, שייקה אופיר, זם דגן, שמואל בונים, יואל זילברג. התמונה מתוך לע"מ

 

סשה ארגוב הוא שהלחין מיד את השיר עבור הצ'יזבטרון, בשילוב שהגשים מיד את אמונתו של גורי ב"ברית שבין הלחן והמנגינה" בפזמונים ושירי זמר.

התווים לשיר "הרעות" בכתב ידו של סשה ארגוב

גם הטייס אבי ברבר, במכתב מאוחר יותר לגורי, כתב לו: "קשה לי להסביר למה היה זה שיר הרעות, סוג של גלגל הצלה נפשי, אולי רק המילה עצמה, רעות, ואולי היתה זו המנגינה שהובילה. בשבי היו רגעים של בכי פנימי עמוק… ומה יותר מתאים וטבעי משיר הרעות, בו המנגינה מובילה אותך למילים עם הרבה משמעות, והמשמעות העמוקה שלהם פתאום מאירה לך".

אין אפוא פלא כי על אף שמדובר בשיר שהפך לנכס צאן ברזל של החברה הישראלית, אנחנו לא מוצאים לחן מוכר נוסף שלו. לעומת זאת אנחנו מוצאים עשרות רבות של ביצועים ועיבודים שלו. הלחן של ארגוב הפך לחלק בלתי נפרד מהמילים של גורי, מהמסר של השיר ומההשפעה שלו עלינו.

גם גורי עצמו אהב במיוחד את שיר הרעות. בימיו האחרונים שרו לו בני משפחתו ליד מיטתו משיריו, וסיפרו כי כששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם לפזמון, "ונזכור את כולם…!"

כמו רובנו גם על חיים גורי עצמו היה אהוב ביותר העיבוד והביצוע של להקת הנח"ל, בתכניתה לרגל 30 שנה לפלמ"ח בשנת 1971.

 

 

המכתב ששלח אבי ברבר למשורר חיים גורי:

1.7.1974

חיים שלום.

הרגשתי ואני מרגיש היום צורך לכתוב לך מספר מלים.

אני טייס שחזר מהשבי בסוריה.

לא יודע אם זה וידוי, אבל "התמזל" לי לשבת בחדר בודד ארבע וחצי חודשים, ואתה יכול לתאר לך שבתקופה זו למרות הכל, יש גם זמן ל"קצת" מחשבה. לעצם העניין. הרבה פעמים, ושאני אומר הרבה אז זה כמעט כל יום, ולא משנה באיזה שעה זה היה מופיע, הייתי מגיע בהשלכה מהכלל, מה בעצם חושבים עלינו בבית? לסיפור שגם קראתי, וגם שמעתי מפיך, על הבחור מיפעת, ששאל אותך באחת הפגישות, "עד מתי אני עוד אשמע את הרעש הזה" (הכוונה לרעש המטוסים). אותי מעניין מה חושב היום אותו בחור.

לגבי הפך רעש מטוסים יהודים לדבר שמרטיט את הלב, וכל זה למרות שאני טייס.

אני לא מתבייש להיות רגשן, והיו הרבה רגעים קשים שאצלנו דמעות. השיר "רעות" היה ממלא מקום נכבד ברשימת השירים, שאיך אומרים אינם נמאסים, ואינם נמסים.

האמת שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרנו(תי) את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו.

לא יודע אם אני צריך לבקש סליחה על ההטרדה, אבל רק רציתי שתדע, שאם יש דברים שמחזקים את הלב, גם בסוריה, וגם בתנאי שבי, אז אתה אחד מהיוצרים של דברים אלה.

ואני מרשה לעצמי להיות חוצפן, ולומר כמעט בלב שלם, וכמעט בביטחון גמור. שגם אתה יוצר (מספר) הדברים, לא מתאר לך כמה שהם חזקים. ואם אני טועה אז סליחה. רק רציתי לבטא את חוזקם.

ואנחנו צריכים להיות חזקים.

מקווה להתראות פעם…

בכבוד אבי ברבר

נתניה רח' יל"ג 6

האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

כך נבחר שמה של המכונית העברית הראשונה, וגם תשובה לשאלה: האם גמלים באמת אוהבים לנשנש סוסיתות?

משפחת שוב והסוסיתא השנייה, 1964. צילום: יוסף שוב

השנה 1959, חלוצת הרכב הישראלית אוטוקרס מודיעה לקהל הרחב על רכב ישראלי חדש פרי פיתוחה. זו לא הודעה של מה בכך – בשנים ממש לא קלות למדינה הצעירה, וכאשר תעשיות רכב רבות בעולם מחרימות את ישראל בשל הלחץ הערבי, רכב כחול לבן זו בשורה של ממש. רק שאלה אחת נשאלה: איך תיקרא המכונית הישראלית?

במהלך שיווקי חביב, אוטוקרס מחליטה לפנות לקהל הרחב שיעזור בהחלטה, ומפרסמת מודעה בעיתונים: "הבו שם למכונית הישראלית". רק שבמקום אייפון, מוצע פרס כספי למנצח.

ההודעה של חברת אוטוקרס על תחרות שמות

כמו רבים בארץ, גם סטודנט הפקולטה לחקלאות ברחובות והחתן הטרי יוסף שוב ראה את המודעה. ההברקה, איך לא, הגיעה אליו בעת ישיבה בשירותים. "יום אחד נכנסתי לשירותים, ואמרתי לעצמי 'מספיק עם זה; או שאני מוצא עכשיו שם או שדי'", משחזר שוב, "ומיד עלה בראשי השם סוסיתא. גם קודם חשבתי על שמות של אתרים ישראליים: חשבתי שמכונית ישראלית, מתאים לה שם של מקום ישראלי. סוסיתא הייתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת, ומיד הבנתי שזה שם יוצא מן הכלל".

תצלום אוויר של האתר הארכאולוגי סוסיתא. צילום: מיכאל אייזנברג

נראה שבערך כולם רצו להיות חלק מההיסטוריה של תעשיית הרכב, ולא פחות מ-2,355 הצעות הגיעו למשרדי ההנהלה בחיפה. וכך, בשבוע האחרון של שנת 1959 התבשר שוב יחד עם שאר עם ישראל כי השם שהוא הציע – "סוסיתא", נבחר. ההנהלה ערכה הגרלה בין אלו שהציעו את השם, שכן היו עוד כמה שהגישו את הרעיון, אך שוב נבחר, וזכה בפרס על סך 500 לירות ישראליות. מכיוון שהוא היה סטודנט שרק התחתן, הכסף הזה לא היה דבר של מה בכך.

אוטוקרס מודיעה על הזוכה בתחרות

אך הזכייה לא הייתה הפרק האחרון ברומן שבין שוב לסוסיתא. לאחר שהתבשר על זכייתו, התעקש והוזמן לבקשתו למפעל לראות במו עיניו איך מייצרים את המכונית הישראלית. מאוחר יותר הגשים חלום נוסף כאשר רכש בעצמו – בזכות הנחה עצומה שקיבל – את הסוסיתא הראשונה שלו.

אך אבוי. הוא נקלע לתאונת דרכים והתנגש באוטו מסוג רנו. לשוב שלום, לסוסיתא קצת פחות.

התאונה של הסוסיתא הראשונה, 1964. צולם בכביש אלוף שדה, רמת גן

 

חובב הסוסיתות הנלהב קנה בדמי הביטוח את סוסיתא מס' 2,

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968 בחצר בית משפחת שוב בגני עם. הנוהגת היא שרה שוב. צילום: יוסף שוב

ומאוחר יותר החליף אותה בסוסיתא מס' 3 – הפעם בחר במודל סטיישן.

הסוסיתא השלישית של שוב, מובילה שתילי גרברה למשתלה ברמת גן, 1972 (צילום: יוסף שוב)

 

ילדיו (ובהם כוכב הילדים עמוס שוב ז"ל) אפילו זוכרים את הנסיעות לגן בסוסיתא האהובה. בשנת 1972 עברה המשפחה לשנה לארצות הברית, ושוב נפרד, ובכן – שוב – מהסוסיתא האהובה שלו. הפעם לתמיד.

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968, בטיול, לא ברור לאן. המצולם הוא עמוס שוב ז"ל, בן כשנה וחצי. צילום: יוסף שוב

דרך אגב, חוץ מלהיות ממציא השם "סוסיתא", הסטודנט הצעיר הספיק לעשות עוד כמה דברים בחייו. ד"ר יוסף שוב הוא מומחה עולמי ומטפח של פרחי גרברה, ואפילו זכה לפרס שר החקלאות על פועלו.

דר' יוסף שוב בחממת הגרברות בגני עם, 1983

לסיום, שאלנו את ד"ר שוב את השאלה שמטרידה רבים בהקשר לסוסיתא: האם הרכב הכחול-לבן אכן נחשב מעדן לגמלים? "המיתוס על גמלים שאוהבים ללעוס סוסיתות הוא כמובן קשקוש. בדיחה", ענה. אם מומחה עולמי בחקלאות אומר זאת, כנראה הוא יודע על מה הוא מדבר.

הסוסיתא השלישית (דגם Station Wagon) עם חלונות, צולם בשנת 1972, בטיול משפחתי לעמק האלה. צילום: יוסף שוב

 

 

תודה רבה למורן שוב על הסיוע בהכנת הכתבה. מוזמנים לקרוא את הראיון המקיף שערכה מורן עם אביה יוסף

 

כתבות נוספות

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

זיכרונות ילדות מתוקים מהארטיק העברי הראשון

"חוגגים" (כמעט) 100 שנה למלחמות היהודים על משחקי הכדורגל בשבת




שירה | שירים חדשים מאת נורית זרחי, עמנואל יצחק לוי, יהודית דריגס ושירה חֹרש

הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת, / אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב, / אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו / אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

הדר גד, 2018, פרט

.

נורית זרחי

.

הַזְּמַן נָפַל עַל הַזְּמַן
וְלֹא הָיָה רֶגַע פָּנוּי מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ פֶּרַח פָּקוּעַ עַד קְצוֹתָיו
כְּשֶׁתֵּכֶף, אֶחָד אֶחָד,
יִשְּׁרוּ עָלָיו לָאָרֶץ.

וְהַנֶּצַח בֻּטַּל?
הַרְרֵי סֶלַע שָׁחֲקוּ אוֹתוֹ
וְהוּא הִלְבִּין כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ
כָּתוּשׁ מִתַּחַת לָאֲדָמָה.

וּבְכָל זֹאת הוּא תָּלוּי עַל קְנוֹקֶנֶת
הֲיִתָּכֵן, כְּמוֹ גַּחְלִיל שֶׁנִּשְׁמַט,
וִידֵי הַנֶּפֶשׁ מִתְחַמְּמוֹת עָלָיו
בְּקֹר הַזָּרוּת הַגְּדוֹלָה

 

בגן של מנדל

כְּמוֹ אֲפוּנוֹת מִתַּרְמִיל
נוֹרוּ בַּקָּנֶה הַרְחֵק מִמֶּנִּי,
הַיְּלָדוֹת. לֹא אָבְדוּ בֵּין
שַׂרְעַפֵּי הַבַּגְרוּת,
נִרְאֶה שֶׁרִחֲפוּ בַּגְּבָהִים.
הַאִם שָׁם נִתְקְלוּ בְּגוּרוּ, מוֹרֶה
נָבִיא, כִּי אַחֶרֶת מִי מָסַר לִידֵיהֶן
אֶת הַמִּלּוֹן הָעַתִּיק לִשְׂפַת
הַפְּקָעִים, לִזְרֹעַ גֵּנוֹמִים בְּגַנַּי הַגֵּנֵטִיִּים
הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת,
אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב,
אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו
אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

 

נורית זרחי היא משוררת וסופרת ילדים ומבוגרים. בין ספריה האחרונים 'אררט' (שירה, הקיבוץ המאוחד, 2015), 'בלוע' (סיפורים, אפיק, 2016), 'צ'יינה' (ילדים, ידיעות ספרים, 2016), 'חידת הכפולים' (מסה ושירה, אפיק, 2017), 'אוטוביוגרפיה של דלת' (מסה, אפיק, 2018).

 

עמנואל יצחק לוי

.

הַצִּפּוֹרִים

הַסְּפִינָה טָבְעָה בַּיָּם
וְעַל הַיַּבָּשָׁה עוֹמֵד דַּחְלִיל וְשׁוֹאֵל: מָה זֶה, סְפִינָה חֲדָשָׁה?
חֲתִיכַת דַּחְלִיל
אֵיפֹה שָׁמַעְתָּ עַל סְפִינָה
עִם אֲגַמִּים בַּתַּחְתִּית כְּמוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת רוּחַ?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז כָּל הָעוֹלָם סְפִינָה וְכֻלָּנוּ שָׁטִים בְּמַעְגָּלִים.
שְׁמַע דַּחְלִיל
אֵיךְ תִּתָּכֵן סְפִינָה
עִם חֲרִירֵי כּוֹכָבִים בְּכָל הַדְּפָנוֹת?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז אֲנִי הַסְּפִינָה.
דַּחְלִיל, אַתָּה מִכְמֹרֶת מְחֹרֶרֶת
אַתָּה תֵּבַת נֹחַ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
בּוֹא נַסֵּה לָשׁוּט בְּלִי יָם!

מָה נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים?
שֶׁהַמְּדַבֵּר עִם דַּחְלִיל
בַּל יְצַפֶּה לִשְׁמֹעַ צִפּוֹרִים.

 

הִלְכוֹת נִאוּף בְּקַסְיוֹפֵּאָה

תָּנוּ רַבָּנָן: בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה אֱלֹהִים הוּא צִנְצֶנֶת.
אֵיךְ יַעֲנִישׁ חַיְזָרִים שֶׁנּוֹאֲפִים בְּקַסְיוֹפֵּאָה?
יֹאמַר לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם מַבּוּל – לֹא, כִּי הַבֹּץ חוֹזֵר מַעְלָה.
מַאי דִּכְתִיב 'עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם'? הָרוֹקֵק לַשָּׁמַיִם – שָׁב רִירוֹ לְפַרְצוּפוֹ.
יֹאמַר לַהֲרֹס מִגְדְּלֵיהֶם – לֹא, הֵם נִבְנִים מֵאֲלֵיהֶם.
וַהֲרֵי שְׁנֵינוּ: 'אֵין מִגְדְּלֵי קֻבִּיּוֹת הֵיכָן שֶׁאֵין כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
שֶׁתִּינוֹקוֹת אֵינָן בּוֹנִים מִגְדָּל שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַהֲרֹס.'
יֹאמַר לִגְזֹר תַּעֲנִית –
מִתְפַּלְּלִים הַחַיְזָרִים וְהוֹפּ – הֵם לְמַעְלָה
וְהוּא יִתְבָּרַךְ לְמַטָּה.
קָשֶׁה.

אֶלָּא מַאי?
חַיְזָרִים לֹא נוֹסְעִים לְקַסְיוֹפֵּאָה כְּדֵי לִנְאֹף
מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה.
צֵא וּשְׁמַע מִסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי
שֶׁסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי בִּקֵּשׁ לַעֲגֹב עַל סָלָמַנְדְּרָא,
בָּא הֶחָלָל וּפָקַק אֶת חֲדִירָתוֹ.
שָׁמַע מִמֶּנָּה: אֵין נִאוּפִים בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
וְהֵיכָן שֶׁיֵּשׁ – מַמְטִיר הַקב"ה מַבּוּלִים.

מִשֶּׁיָּבִין: מַעֲשֶׂה בְּזַבָּן מִיָּפוֹ שֶׁהֵבִיא בְּצִנְצְנוֹת חַמְצָן לְקַסְיוֹפֵּאָה
וְהָיוּ הַקַּסְיוֹפֵּאִים מִזְדַּוְּגִים בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.
אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: תַּנְיָא הַהִיא, אֱמֹר סוֹפָהּ!
עָנַשׁ לָהֶם הקב"ה וְהוֹרִיד הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: מַהוּ טַעַם 'יָפוֹ'?
אֵינָהּ אֶלָּא מָשָׁל עַל נוֹאֲפִים שֶׁל תֵּל אָבִיב
שֶׁעָשׂוּ לָהֶם צִנְצֶנֶת שֶׁל כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה וְאָמְרוּ: אֶתְחַתֵּן עִם אַחַת־עֶשְׂרֵה נָשִׁים
וּכְשֶׁיִּיטַב בְּעֵינַי אֵלֵךְ לִי וְאֶהְיֶה מְאֻשָּׁר עִם אַחֶרֶת.
סָבְרוּ שֶׁנִּצְּחוּ אֶת הקב"ה וְשֶׁהִמְצִיאוּ אַהֲבָה שֶׁמִּשְׁכָּהּ נֶצַח!
אֶלָּא שֶׁמִּקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים עוֹזְבִים אֶת הַשְּׁנִיָּה וְהוֹלְכִים אֵצֶל הַשְּׁלִישִׁית
וּמִן הַשְּׁלִישִׁית לָרְבִיעִית וְלַחֲמִישִׁית
וְיֵשׁ לָנוּ אַהֲבָה שֶׁחוֹזֶרֶת חָלִילָה לְנֶצַח נְצָחִים, קַמָּא שְׁמַע לַן.

.

טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ וּבָאָבִיב נָבְטוּ פָּנָסִים
עָקַרְתִּי אֶת הַפָּנָסִים וְהִנֵּה חֲדָשִׁים
עוֹד וָעוֹד פָּנָסִים וְעַנְפֵי פָּנָסִים וּקְנוֹקְנוֹת פָּנָסִים
כִּבִּיתִי אֶת הָאוֹר בְּחַדְרֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
הִסְתַּתַּרְתִּי מִתַּחַת לִשְׂמִיכָתֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים לְרָאשֵׁינוּ
וְלֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת כִּי הֶחָצֵר הָיְתָה פָּנָסִים
וְגַם לָגוּר עִמָּךְ לֹא יָכֹלְתִּי כִּי הַבַּיִת הָיָה פָּנָסִים

אָרוּר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ
כְּשֵׁם שֶׁאֶת הַמֵּתִים הַכְּעוּרִים
טוֹמְנִים מִתַּחַת לִפְרָחִים
כֵּן אֶת הָאוֹהֲבִים הָעִוְּרִים
טוֹמְנִים מֵאֲחוֹרֵי הַפָּנָסִים.

 

עמנואל יצחק לוי, יליד 1995, משורר ומלחין, סולן בלהקת 'עמנואל והכיסופים', סטודנט למדע הדתות ולמקרא באוניברסיטה העברית. שיריו פורסמו בכתבי העת 'הו!', 'הבה להבא' ואחרים.

 

יהודית דריגס

.

גֵּנֵטִיקָה

אֲנִי הַזַּן שֶׁל עַצְמִי.
זְבוּב פֵּרוֹת מֵאִיר עֵינַיִם.
מִדֵּי בֹּקֶר בּוֹחֶרֶת מִקּוּם טוֹפּוֹגְרָפִי
אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּתָמִי שֶׁלִּי.
בּוֹדֶקֶת מִי, מָה, יַחְצֹץ בֵּינִי לָעוֹלָם.
אֵין לִי עַמּוּד שִׁדְרָה
אֲבָל אֲנִי מְלַבְלֶבֶת זַרְחָנִית כֻּלִּי.

אִם תִּסְרְקוּ אוֹתִי בַּחֲשֵׁכָה
תִּמְצְאוּ אֵיבָרִים חֲדָשִׁים, לְמָשָׁל עוֹד לֵב.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹנִים שֶׁיּוֹדְעִים דְּבָרִים
דֹּפֶן כְּפוּלָה סָמוּךְ לַמּוּדָע. שָׁם אֲנִי דּוֹלֶקֶת
מְשַׁמֶּרֶת אֶת עַצְמִי
מְהַבְהֶבֶת אוֹתוֹת לָעוֹלָם.

חַיַּת מוֹדֶל אֲנִי
הָרוֹלְס רוֹיְס שֶׁל הַגֵּנֵטִיקָה.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹן הֶרֶס עַצְמִי
אֵין לִי יְכֹלֶת הִתְחַדְּשׁוּת.
הַחֻקִּים דֵּי בְּרוּרִים, אֲנִי מְבִינָה אֶת זֶה.
תָּאֵי גֶּזַע מְאוֹתְתִים לִי –
לֹא תִּהְיֶה הִתְחַדְּשׁוּת בַּאֲזוֹרֵי הָאַהֲבָה.
חַיַּת מַעְבָּדָה אֲנִי
יְשֵׁנָה וְזוֹכֶרֶת.

 

אחרי המֵטֵאוֹר

* מכתש ברינגר באריזונה נוצר מפגיעת מטאור לפני 49,000 שנים.

אוֹר חַד נוֹגֵס בַּקִּירוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ מְקֻלְקֶלֶת.
שִׁכְבוֹת הַבַּיִת מִתְקַפְּלוֹת וַאֲנִי
בֵּין חֲדָרִים זוֹחֶלֶת, מַחְזִירָה קִירוֹת לִמְקוֹמָם.
מֵאֲחוֹרֵי הַמְּקָרֵר, יֵשׁ עִקּוּל בַּזְּמַן
זִכְרוֹנוֹת שָׁם מְחַכִּים שֶׁאֶחְשֹׁב אוֹתָם.
עָלַי לְהַחְלִיק גּוּשֵׁי זְמַן אֲבוּדִים לִנְקֻדַּת הַכִּנּוּס שֶׁלָּהֶם
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת זֶה.
בַּמְּזָוֶה, שְׁאֵרִיּוֹת רֶגֶשׁ מְשֻׁמָּרוֹת אֲנִי מַחְזִירָה לַמַּדָּפִים
נְשִׁימוֹת דְּחוּסוֹת, מַבְּטֵי פְּלִיאָה חֲבוּשִׁים, חֶלְקֵי פָּנִים ,שִׁכְבוֹת כְּאֵב
אוֹרֶזֶת דַּק. מְאַפְסֶנֶת לִשְׁעַת חֵרוּם.
אִם אֶרְצֶה, תָּמִיד אוּכַל לִבְרֹחַ
אַדְמַת הַטְּרָשִׁים בַּמִּסְדְּרוֹן מַבְטִיחָה מִסְתּוֹר.
שְׁבִיל נִפְתָּח לְכִוּוּן הַכִּיּוֹר, הַמַּיִם בַּבְּרָזִים מִתְפַּזְּרִים
פִּרְחֵי קֵרָמִיקָה נוֹשְׁרִים מֵהַקִּירוֹת
פֵּרוּרֵי בַּיִת מְמַלְּאִים סִירִים וּמַחֲבַתּוֹת.
אֲנִי מִתְגַּיֶּסֶת, מִתְרַכֶּזֶת, פֹּה וְשָׁם מְמָרֶקֶת
לֹא חַיֶּבֶת לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמִי עֲדַיִן
לֹא נָחוּץ לִי לָצֵאת לַזְּמַן שֶׁמְּחַכֶּה בַּחוּץ.
הַמַּכְתֵּשׁ שׁוֹמֵר עָלַי.
אֲנִי מַבְרִיחָה אֶת הַדֶּלֶת. גּוּפִי כְּדַחְלִיל כָּרוּךְ בִּרְגָעִים
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר לִי לַחְשֹׁב עַכְשָׁו. מַמָּשׁ לֹא.

 

יהודית דריגס היא בוגרת כיתת השירה עברית־ערבית של הליקון, בוגרת לימודי טיפול באמנות במדרשה ברמת השרון, ובוגרת לימודי ספרות עברית בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ועריכה ספרותית במכללת עלמא בהנחיית אילנה המרמן. פרסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'חמש אבנים' (עולם חדש, 2017 – פרס אקו"ם בעילום שם) ו'אוף ברודווי' (הקיבוץ המאוחד, 2017).

 

שירה חֹרש

.


בֵּין כָּל הַמִּרְפָּסוֹת
כּוֹכָב אֶחָד
בְּדִיּוּק מֵעָלַי

.


פִּנּוֹת הַמִּטָּה רֻפְּדוּ
בְּמַסְמְרֵי סְפֵקוֹת
שֶׁלֹּא אֶפָּצַע
מֵהַסִּכּוּי לְהַחְלִים

 

שירה חֹרש, משוררת, אמנית רב תחומית, מנחה סדנאות כתיבה ומטפלת הוליסטית. יוצרת במדיומים שונים, ביניהם פרפורמנס, וידאו, סאונד, צילום, מיצב ואינטרקטיב. חציו של הרכב הדואו אלקטרו פואטי "אפסאחד". בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה. ספר ביכוריה, 'כל האמונות תפלות', ראה אור ב-2015 בהוצאת פרדס. ספרה השני, '11:11', יראה אור בקרוב בהוצאת גמא והקיבוץ המאוחד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך