פרוזה | "ילדה איך קוראים לך", סיפור מאת מרים יחיל-וקס

"הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי." ילדה שזה מקרוב עלתה ארצה מבקשת להשיל מעליה את זרותה

הדר גד, 2014, 52x69

.

מאת מרים יחיל-וקס

.

"ילדה, איך קוראים לך?"

לא ידעתי עברית אך הבנתי את השאלה. בזווית העין קלטתי שני זוגות רגליים יחפות משולשלים דרך מעקה ברזל של מרפסת. הזוג הקצר היה של ילד עם גומות חן ועיניים סקרניות, הארוך של ילדה עם פרצוף סוסי ואף עם גבנון. את שניהם ראיתי יום קודם מחלון חדר האמבטיה. הרמתי מבט. הם חייכו אליי ורגליהם התנדנדו ביתר שאת. הילדה קיפלה את רגל ימין וחיטטה בין בהונותיה. לומר את שמי? מה אעשה אם ישאלו עוד שאלה? עיניהם היו מרותקות אל עגלת הבובות שלי. לשום ילדה בסביבה לא הייתה כמוה. היא נראתה אמיתית, גלגליה השחורים היו גבוהים וקפיציים. אמא הרשתה לי לקחת אותה החוצה עם הבובה בתנאי שאשמור עליהם היטב.

הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי. הוצאתי את הבובה מן העגלה כדי שיראו שהיא לבושה בדיוק כמוני, כולל הכסיות, ורגליהם נדמו. כשידי על העליונה הדגמתי כיצד היא עוצמת ופוקחת את עיניה הכחולות. הילד פלט גניחת התפעלות. הילדה פערה עיניים ופה. ליטפתי את פני יפתי שהעניקה לי יתרון רגעי בארץ הזרה, והחזרתי אותה בתודה לעגלה. נעלי הלכה שלי התלכלכו. לא התכופפתי לנקות אותן. ארבע הרגליים היחפות שבו להתנדנד באוויר מעל ראשי חופשיות ומאושרות.

ב"מוסד" אסור היה ללכת יחף. זה נראה לי נעים, אבל אמא אמרה שיחף זה לא תרבותי, אז זה לא תרבותי. היא אמרה לא לצאת מהחדר עד שלא אכיר את הסביבה, אז לא יצאתי כל השבוע. ביומי השני אצלה פתחנו בסיורי ההיכרות. יום־יום חזרתי אחריה בצייתנות על שלטי הרחוב ושמות החנויות "צרכנייה, ירקן, קיוסק – זה לא עברית, מכולת," אף שאת כולם קראתי בלב עוד ביום הראשון בדרכנו לחדרה. גמרתי אומר לרצות אותה בכול, רק שלא תחזיר אותי ל"מוסד". ביום חמישי דקלמתי את השמות כאילו זה עתה שיננתי אותם, והיא הבטיחה שבשבת תרשה לי לצאת החוצה בלעדיה. למחרת עשיתי טעות. העיתון שלה היה מונח על השולחן. קראתי את שמו וכמה מילים מתוכו. עיניה הצטמצמו בחשד. "אז את יודעת לקרוא. למה את מסתירה ממני? ירשת מאביך את הכישרון לקלוט שפות מהאוויר, זו ברכה."

חיבקתי אותה והחלטתי לא לגלות לה שגם את שם הספר שלה באנגלית פענחתי. חוץ מזה לא שיקרתי, ועשיתי בדיוק מה שאמרה. אף פעם לא הלכתי יחפה. ביום השני אצלה היא הלכה לעבודה מוקדם בבוקר ואני קמתי לבד. מיד נעלתי את נעלי הבית בצבע תכלת שהשאירה לי. ירדתי מהמיטה שלה, שבה ישַנּו יחד, ועברתי לשלי שנשארה חלקה, ושוב חזרתי לשלה להריח את ריחה, נועלת וחולצת כל פעם בלי להתעצל, העיקר לא לגעת ברצפה ברגליים יחפות. הייתי מאושרת להתעורר בלי שיעשו לי השכמה, במיטה רגילה ולא במיטת הסורגים שבה כלאו אותי ב"מוסד" אחרי שניסיתי לברוח, מאושרת על שאני לא חייבת ללכת בטור לחדר הרחצה, או לחכות בתור לאוכל, לנדנדה, לבית שימוש, להתפלל במילים שאני לא מבינה, לעשות כל דבר שאומרים לי בלי להבין למה, להיענש על כל שאלה. רציתי לשכוח כמה שיותר מהר את היחד הכפוי ההוא. הזכרתי לעצמי שאמא חוזרת אחר הצהריים ואני כבר לא צריכה לבכות מגעגועים ולחכות לסוף שבוע כדי לראות אותה. הייתי שמחה ועשירה, שליטה יחידה של ממלכה קטנה.

אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע לַחוץ. השקפתי מבעד לחלון אל החצר הרמוסה המגודרת באבן וברזל ומוקפת עצי ברוש. האזנתי לציפורים הנעלמות שצייצו בצמרותיהם המאובקות. התבוננתי בבתי האבן ממול שנראו בדיוק כמו שלנו, שתי קומות וחדרון על הגג. צפיתי בגברים שעברו ברחוב במכנסי חאקי עד הברכיים וגרבי חאקי ארוכים, בנשים שעצרו לנוח, כתמי זיעה תחת בית השחי שלהן ובידיהן סלים כבדים, בילדים וילדות יחפים ששיחקו ברעש על הכביש. רציתי מאוד לקפוץ דרך החלון כפי שעשיתי ב"מוסד", אבל ילדה טובה לא עושה דברים כאלה. טיילתי לחדר האמבטיה. על אריחי הרצפה הסדוקים ניצבו אמבט רחב, כיור זעיר ואסלה גבוהה. מעל האסלה היה חלון גדול ובעדו נראו מדרגות הבית השכן, שם ראיתי את הילד והילדה. חיכיתי קצת אבל הם לא הופיעו. חזרתי לחדר, חיבקתי את הבובה ששלחו לי מחוץ לארץ ושפכתי את תקוותי באוזני החרסינה שלה: הלוואי שאמא תשאיר אותי אצלה לתמיד, הלוואי שהיא תרשה לי לצאת החוצה מחר.

"ילדה, איך קוראים לך?"

העמדתי פנים שאני מתקנת את שמיכת הבובה. לענות? אמא השגיחה מאחורי הווילון. לרוץ לבקש את עזרתה? – זה תינוקי. להמשיך ללכת? – זה לא מנומס. שמתי את נפשי בכפי, הרמתי עיניים אל הרגליים המתנדנדות בעליזות ואמרתי: "וירג'יני." הילדה פרצה בצחוק חושף חניכיים. "איזה שם מצחיק! איזה שם מצחיק!" היא לא מחונכת, ניסיתי לגמד בלבי את העלבון. מה מצחיק בשמי? חזרתי עליו ברוחי, פירקתי אותו להברותיו ולא מצאתי בו שום דבר מגוחך. הילד לא צחק. יש לי גם שם חיבה – ויווי, אולי הוא יותר מתאים בעברית. אבל איך לומר להם את זה?

התחלתי ללכת. רק שהילדים הזרים האלה לא יראו אותי בוכה. שמעתי את הילד כועס על הילדה. "טמבלית אחת, מה זה מצחיק? מה זה מצחיק?!" גם את פשר מילותיו אלה ניחשתי, ואת קריאתו "רגע, ילדה, חכי רגע!" הבנתי, ועמדתי. "לי קוראים אמנון ולטמבלית קוראים אהובה," אמר אמנון לעורפי. סבתי על עקבי. הוא הצביע על חזהו, ואהובה, שעדיין צחקה, הצביעה על עצמה. "אמנון. אהובה." חזרתי אחריו, ועל עצמי הוריתי באצבע ואמרתי "ויווי." – "אז את יודעת עברית?" תמהה הטמבלה. נדתי בראשי לאות שלילה ואמנון הכריז: "בטח שאת יודעת, ומחר תדעי יותר. איך אמרת קוראים לך?" – "ויווי. וירג'יני, ויווי." – "ויווי! קלי קלות!" צהל ושיניו הלבנות הבהיקו. "חכי רגע, ויווי!" הוא קפץ ועמד על רגליו, גם הילדה קמה ושניהם נעלמו בתוך הבית. אולי הם באים לשחק איתי? – כן, הנה הם. יחד הופיעו על גרם המדרגות שעליו ראיתי אותם לראשונה, התחרו בדילוג על כמה מדרגות בבת אחת, והתייצבו זה מימיני וזו משמאלי.

אהובה הייתה גבוהה משנינו, אמנון היה בגובה שלי. היה להם ריח שלא הכרתי. רציתי לשאול אותם אם הם אח ואחות או רק חברים ולא ידעתי איך. הם לטשו עיניים בבובה. הוצאתי אותה והדגמתי שוב כיצד היא עוצמת ופוקחת עיניים. הם פלטו מיני "אוח!" ו"אח!", השתוקקו לגעת בחביבתי. לא הרשיתי להם. הידיים שלהם לא היו נקיות, במיוחד שלה, והיא גם לעגה לשם שלי. מוטב לשמור כמה קלפים לעתיד. מה אם הם רק רוצים לשחק בבובה ולא להיות חברים ממש? החזרתי אותה לעגלה. אהובה רצה לחצר שלהם וחזרה עם משהו מאחורי הגב. המשהו יילל. זה היה חתלתול מנומר שהיא רצתה להחליף בבובתי. נדתי בראשי לאמור שזה לא בא בחשבון, אבל הושטתי לה את השמיכה כאומרת: את רשאית לכסות אותה, בתנאי שתתני לי להחזיק את החתלתול. עסקת החליפין התבצעה. אהובה כיסתה את הבובה בדחילו ורחימו. אני ליטפתי את החתלתול והוא הפסיק לילל. חוקי הקרב הובהרו לצדדים.

בבית סיפרתי לאמא על חבריי החדשים. היא אמרה שראתה הכול דרך החלון והיא שמחה בשבילי. רק שלא אקח שום ממתק מידיהם, ולא אלמד מהם ללכת יחפה ולחטט בין הבהונות. הבטחתי לציית להוראותיה וביקשתי רשות לצאת בפעם הבאה בלי כסיות התחרה. היא אמרה שלא תמיד נכון לחקות אחרים. תרבות ונימוס הם עוד צריכים ללמוד בארץ הזאת. שתקתי. ילדה טובה לא מתווכחת. אמצא הזדמנות לאבד אותן.

 

ד"ר מרים יחיל-וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית (תיאטרון החאן, גשר, הבימה, חיפה). תרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ומחזות, משל דיקנס, לסינג, לה-קארה, אטווד ועוד. שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, 'בלי כוונה' (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – 'נורדאו פינת וול־סטריט' (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו'הפרק החסר' (כרמל, 2016).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | שלושה פרגמנטים מאת טל ניצן

"החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל"

הדר גד, 2017, 60x120

.

מאת טל ניצן

.


ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית, פניהם מעוותות מחדוות ההרס. תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך. הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.

ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית. תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך. ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.

.


על ידי התיישבה אישה שנראתה הדורה מדי לאוטובוס החבוט (כשעליתי זו עדיין הייתה רכבת נוצצת), ומיד שאלה אותי: "את לא פוחדת?"
"ממה?", שאלתי. חשבתי שתאמר 'מפיגועים'.
"ממיעוטים," אמרה.
"אני מיעוט," אמרתי לה, "ואני פוחדת ממך."

.

פתאום

פתאום התעוררתי. איזו בהלה. החושך היה סגור ואטום כאילו שכבתי בתוך עיסה שחורה. עצמתי עיניים ושוב פקחתי ולא היה הבדל. והרעש סביבי בלי התחלה ובלי סוף, המון רִשרושים קטנים יחד. לא יחד: זה אחר זה. אחד נופל ועוד אחד נופל ועוד המון נופלים אחריו. מים. מים נופלים. גשם! גשם, סוף-סוף נזכרתי. עכשיו הרעש נשמע נעים יותר ואפילו נדמה שהחושך התבהר קצת. אבל רק נדמה: עדיין לא יכולתי לראות כלום. איפה אני. התחלתי לגשש. שכבתי על משהו קשה, הוא התנדנד קצת. הושטתי יד מחוץ לדבר הזה ולא היה שם כלום, אבל היד ניחשה משהו מתחתיה. הורדתי אותה והיא טבלה במשהו קר וגלי: מים מסביב, מים עולים ועולים. המים יכסו אותי. התחלתי לרעוד. ברגע הזה התעוררו המון שאלות והתחילו לזמזם, אבל אחת גברה על כולן: מי אני. לא זכרתי. עמדתי לטבוע ולא היה לי מושג מי אני. מים נופלים ומים עולים ואין תשובה בחושך. התחלתי למשש את עצמי, מלמעלה. ראש, שיער רטוב. עיניים פעורות, אף דק וישר, שפתיים. צוואר, פטמות, בטן. זין. לרגע לא האמנתי למגע ידי. מיששתי אותו שוב: אין ספק, זין ממש. זכר! צהלתי, אני בן זכר! התהפכתי על הצד ונרדמתי שוב לקול רחשם הסמיך, הגובר, המערסל, המרגיע, של הטיפות והגלים.

 

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. הרומן פרי עטה 'את כל הילדים בעולם' ראה אור בהוצאת אחוזת בית ב־2015. רומן שני עתיד לראות אור השנה.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | להפוך את התנועה לְבית

"תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה." גיא פרל על ספרה של מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית'

הדר גד, 2008, 60x80

.

מאת גיא פרל

.

גנאלוגיה

לְאַחַר טְבִיעַת הַטִּיטָאנִיק
סֵרְבָה אִמּוֹ שֶׁל סָבִי
לַעֲלוֹת עַל אֳנִיּוֹת

לוּלֵא סֵרְבָה, הָיוּ חַיָּיו שֶׁל סָבִי
רוֹחֲצִים בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל קָלִיפוֹרְנְיָה כְּאַחְיוֹתָיו.
אֲבָל הַנָּאצִים רָצְחוּ אֶת אִמּוֹ בַּמִּשְׂרָפוֹת.

לוּ עָלוּ עַל הָאֳנִיָּה, לֹא הָיָה בּוֹרֵחַ בַּיְּעָרוֹת,
לֹא הָיָה פּוֹגֵשׁ בְּסָבָתִי, מוֹלִיד אֶת אָבִי.
לֹא הָיִיתִי נוֹלֶדֶת –

מִנְיַן הַמֵּתִים הַמִּצְטָרְפִים לִסְכוּם לֵדָתִי
מְחַיֵּב. אֲנִי נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזְהֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְנִיפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: ״בְּרוּחָה הַבָּאָה״.

(עמ' 27)

בשיר "גנאלוגיה" – כמתבקש משמו – פורשת טבת דיין בפני הקורא את אילן היוחסין הרגשי העומד, לתפיסתי, בבסיס ספרה החדש. כבשירים רבים, גם בו שפה בהירה ואירוניה דקה חושפות תהליך קשה ומורכב – חוויה ראשונית של בריחה ומוות מובילה למתח מתמשך בין הצורך להישאר בתנועה מתמדת ולהיזהר מן המקום האחד לבין חיפוש בית. כמתואר בשיר, תודעת המוות היא מיסודות עולמה הפנימי של טבת דיין ומרתק במיוחד להבחין בגילוייה המרובים כבר בשירים העוסקים בילדותה של הדוברת. לדוגמה, בשיר "אשכבה" (עמ' 23), שבו הדוברת, כילדה, חוקרת את המוות בשעת קבורת ציפור; בשיר "דפדוף באלבום" (עמ' 16), שבו נמצא המוות כל העת על סיפה של ההתרחשות; או בשיר "כותנה" (עמ' 14), שבו משחזרת הדוברת הרהורים במוות שעלו בה בשעת משחק באסם כותנה: "אֲנִי מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת פַּחַד הַגֹּבַהּ / וְהַחֲרָדָה שֶׁנַּפְסִיק פִּתְאוֹם לִנְשֹׁם, / בִּגְלַל חֶלְקִיקֵי הַכֻּתְנָה הַדְּחוּסִים בָּאֲוִיר / וּבִגְלַל שֶׁלֹּא תָּמִיד צָרִיךְ סִבָּה / כְּדֵי לְהַפְסִיק לִנְשֹׁם". יש להדגיש כי הדוברת, הן כילדה הן כאישה בוגרת, אינה בורחת מן המוות. היא בורחת עם המוות, עם "מנין המתים המצטרפים לסכום לידתי". הישארות "במקום האחד" חושפת אותה לכאב וסכנה, אך אין בה חרדה מן המוות כפשוטו – היא חרדה מן המוות רק כחוויה פנימית המתעוררת בשעה שנעצרת תנועתה המתמדת, תנועה שהיא מזהה עם תנועת החיים. למעשה, כדי לחיות טבת דיין הופכת את התנועה לבית, ביתה של אישה ברוחה ומלאת רוח.

להפיכת התנועה המתמדת לבית יש כמה וכמה ביטויים בספר. הרמה הגלויה לעין היא כמובן התנועה הגיאוגרפית – ישראל, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה – בכולן היה או יש לה בית המתואר כתחנה בדרכה אל הבית ההולך ומתהווה בתנועה עצמה. ברשימה זו אעסוק באופן שבו ביתה של המשוררות הולך ומתהווה בתנועתן המתמדת של מערכות יחסיה עם אימה, אהובה ובנותיה.

תנועת יחסי המשוררת עם אימה ומולה מתוארת בכמה שירים. אתמקד בשיר היפהפה "התבוננות מנקודת האין סוף" (עמ' 57), המדגים היטב את הדברים.

לִפְעָמִים הַזְּמַן הוּא רִבּוּעַ
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, לִפְעָמִים הוּא
מִנְיַן הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים מֵאָז שֶׁמַּתְּ מִמֶּנִּי
וְכִבְרַת הַמֶּרְחָק שֶׁעָשִׂיתִי
מִבֵּית יַלְדוּתִי שֶׁאָבַד מֵאָחוֹר.

אִי הַבַּיִת מִתְרַחֵק בְּיַם הַזְּמַן.
בְּתוֹכוֹ מִתְקַיְּמוֹת עֲדַיִן אֲרוּחוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָּךְ.
פְּרָחִים צָפִים בְּקַעֲרִית עַל הַשֻּׁלְחָן. הַכְּתֻמִּים מְשׂוֹחֲחִים
עִם הַלְּבָנִים. אֲנַחְנוּ יְלָדוֹת. וְהַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

כַּמָּה פְּעָמִים אִבַּדְתִּי אוֹתָךְ מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי? כְּלוֹמַר, מֵאָז הַתְחָלַת
הַהַתְחָלוֹת שֶׁלִּי. בַּלֵּדוֹת הָאֵלֶּה וּבָאֲחֵרוֹת;

בָּתִּים וְעוֹד בָּתִּים, אִיִּים
וְעוֹד אִיִּים וּבְכָל הָאִיִּים אִמָּהוֹת
וְכָל הָאִמָּהוֹת הֵן אַתְּ. כַּמָּה שִׁירִים
כָּתַבְתִּי עַל כָּךְ. כַּמָּה שְׁכָחוֹת
שַׁבְתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

האם ובית הילדות מתוארים כאי בים, כנקודת ציון שביחס אליה נמדדת התנועה המתמדת – תנועת האישה הברוחה ההופכת לבית שהיא בונה בממד שבו מיטשטשת ההבחנה בין עזיבה וחזרה, התרחקות והתקרבות, עבר והווה. ביטוי נפלא לטשטוש המתואר ההופך את התנועה ליסוד הבית ניתן לראות בציפת הפרחים, המהווה את התיאור המרכזי למתרחש בתוך האי – שאיננו צף – לאחר שהופנם. תיאורים דומים של טשטוש הגבולות ואף של התכה בין לידה, חיים ומוות עומדים, לתפיסתי, במרכז ספרה הקודם של טבת דיין – ויהי תוהו – שהוקדש רובו ככולו לאבלה על מות אימה. דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיר "קפיצת מחשבה קלה" (עמ' 42): "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת הַזֶּה, בָּאוֹר / הַצְּפוֹנִי שֶׁשּׁוֹטֵף דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, / הַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתִי / דַּקָּה כָּל כָּךְ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ / אֶת צְלִיל הֶהָרִים". גם כאן אובדן האם כבית כרוך במעבר לממד קיומי אחר, ממד שבו הבית חשוף ופתוח לשטף האור, והדוברת קשובה לעולם שמחוץ לבית ואף מתמזגת בו.

תנועה בלתי פוסקת ארוגה אל תוך תיאורי יחסיה של הדוברת עם אהובה ועם בנותיהם. חיים ואהבה מתגלים לה במקום שמתקיימת בו תנועה. בשיר "ימים רבים כל כך" (עמ' 34), לדוגמה, הדוברת ואהובה מצויים בתנועה מתמדת ההופכת להווה מתמשך: "לְעִתִּים אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁיָּצָאנוּ לְחַפֵּשׂ / אֶת עֲתִידֵנוּ. סְבִיבֵנוּ נִפְרַשׂ הֹוֶה / רָחוֹק מְאוֹד וְרָחָב, עַד הֶהָרִים, עַד / מֵעֵבֶר לֶהָרִים". השניים יוצאים את ביתם הסטטי והתנועה הופכת לממד שבו הם מתקיימים במשותף, ממד שהופך לביתם ובו הם הופכים לבית זו עבור זה וזה עבור זו. בהמשך השיר מתואר המעבר לממד המשותף גם כתהליך מיזוג והתכה: "בְּחַדְרֵנוּ אֲנַחְנוּ נִתָּכִים זֶה עַל זוֹ כִּנְהָרוֹת. […] אוֹתָהּ אֲדָמָה, רְחוֹקָה. / אַתָּה אוֹמֵר דְּבַר מָה / וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי הַמְּדַבֶּרֶת // אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים זֶה לָזוֹ קוֹל פְּנִימִי". התכה דומה בממד משותף חדש מופיעה גם בשיר העוקב "התנצלות" (עמ' 35): "קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר". שלב נוסף בהתכה מתואר בשיר האחרון בספר, "תינוקת" (עמ' 110), שכולו תיאור התכת המשפחה כולה אל התינוקת החדשה שנולדה ומעברה אל ממד חדש שמעבר לזמן ולמקום. בשורותיו האחרונות של השיר מופיעה פעם נוספת תודעת המוות שאליה התייחסתי, תודעה המובילה דווקא להכרת הרצף והתנועה הבלתי פוסקת: "כְּפִי שֶׁהַלַּיְלָה כֻּלּוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְנַקֵּז / אֶל תּוֹךְ כּוֹכָב קָטָן, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו / אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, אַפֵּךְ, בֶּכִי / וַעֲוִית הַפֶּה. הָיִינוּ / הַרְבֵּה סוֹפִים, / עָיַפְנוּ מְאוֹד. / עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ הַתְחָלָה".

השיר "לאן שנצוף" (עמ' 82) הוא מן הדוגמאות המזוקקות ביותר לתהליך שתיארתי. כפי שציינתי, בשיר "התבוננות מנקודת האין סוף" מתרחשת טרנספורמציה של איכות האם והבית – עם הפנמתו של האי הנטוע בלב ים הופכת דווקא הציפה לאיכות המאפיינת אותו. תהליך זהה ומשלים מתרחש בשיר "לאן שנצוף". עתה הדוברת היא האם והיסוד עבור הבת, והיא כבר אינה אי כי אם מצוף ענק, היא בית המתהווה בתנועה מתמדת, בית שהוא ציפת הפרחים.

בִּתִּי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְנִי
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזִים
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲנִי הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוא בִּתִּי
אֲנִי הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר.

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.

 

מיה טבת דיין, 'לאן שנצוף שם בית', מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2017.

.

הספר ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | קטע מתוך תרגום הספר 'בית פושקין' מאת אנדריי ביטוב

"אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת"

הדר גד, 2011, 23x34

.

מתוך 'בית פושקין' / אנדריי ביטוב
מרוסית: מיכאל שקודניקוב

.

האב

תומכים זה בזה, הם מתנהלים בכבדות,
ניגשים אל הגדר, צונחים ארצה על ברכיהם.
שעה ארוכה הם ממררים בבכי, שעה ארוכה
הם מביטים באבן האילמת שבנם טמון תחתיה…
טוּרגֶנייב, 1862(1)

 

לליוֹבָה אוֹדוֹיֶבצֶב, מהאוֹדוֹיֶבצֵבים הידועים,(2) 13 לא זימנו החיים זעזועים מיוחדים — הם זרמו, פחות או יותר. אם לנקוט לשון ציורית, חוט חייו קלח בקצב מדוּד מתוך ידיה של אלוהות עלומה, החליק מבין אצבעותיה. בלי נמרצות יתרה, בלי קרעים ובלי קשרים, שמר החוט על מתח מתון ואחיד ורק מדי פעם היה מתרופף מעט.

למעשה, עצם השתייכותו לשושלת הרוסית העתיקה והמהוללת הוא עניין כמעט שולי. אם הוריו עוד נאלצו להיזכר ביחסם לשם משפחתם ולהגדירו, היה זה בימים הרחוקים ההם כשליובה עדיין לא בא לעולם או היה בבטן אמו. ליובה, מאז זכר את עצמו, לא נאלץ עוד להתמודד עם זה, ויותר משהיה צאצא של אבותיו, נשא את שמם. הוא היה ליובה.

עם זאת בינקותו (ליובה נוצר בשנה ״גורלית״) חווה, או ליתר דיוק הוריו חוו, אי־אלו תזוזות לא נעימות למקום מושבו של אבי המשפחה הנודע, מה שנקרא ל״מעמקי מכרות סיביר״.(3) ליובה זכר הכול במעומעם: היה קר, אימא החליפה את הקימונו שלה (פרחי משי עצומים) בתפוחי אדמה, והוא, ליוֹבוּשׁקָה, רץ פעם לאגם ומצא שלושה רובלים על הגדה. את פינת המים השקטה, את פינת הגדר האפורה והאטומה ואת חלוק האבן, שהוא חטף ממנו מכה כואבת ברגלו מרוב שמחה — את אלה הוא זכר, אותם ואת צבע השטר של שלושת הרובלים. אבל הוא לא היה מסוגל לזכור או להבין שאביו ״עוד יצא בזול״, שאמצעי ענישה ״רכים״ כאלה בכלל לא קיימים אצלנו, ושמה שקרה להם זה מזל גדול וצירוף נסיבות מוצלח, ולוּ גם משום שאת סבו של ליובושקה ״לקחו״ עוד בשנה שבה הוריו נישאו, כמעט עשר שנים קודם לכן, ו״לא נגעו״ בהם כל השנים האלה (העובדה שעצרו את סבו כבר אז מוכיחה שגם לסבו ״היה מזל״, כי זה קרה ״בַּזמן״: מאוחר יותר היו ״מטפלים בו אחרת״, ובמקרה שלו הוא רק נדד מגלות לגלות, לא יותר). והעובדה שלא היו חדשות מסבו — גם זה היה אולי איום ונורא, אבל לאו דווקא לסבו אלא להם עצמם: לעולם אין לדעת מה אדם במצבו עלול לעשות… שלא לדבר על שאר הקרובים, אלה שב״נכר״ — מהם יכולתָ לצפות לכל תרגיל מלוכלך. בקיצור, ״היה יכול להיות יותר גרוע״. אבל כל החישובים המעודדים האלה נסתרו מעיניו של ליובה, שלא היה מסוגל לזכור או להבין אותם אפילו לאחר זמן, כשכבר היה מסוגל אם לא להבין, אז לפחות לזכור — מפני שסבו לא הוזכר בנוכחותו עוד כעשר שנים טובות וכל מה שקרה אישית לו, לליובה, הסתכם איכשהו בְּמה שקרוי ״ילדוּת בזמן מלחמה״. ואמנם זמן קצר לאחר הגלייתם פרצה המלחמה, ביישוב הסְפָר הופיעו עקורים, ולא היה עוד שום דבר חריג במצבה של המשפחה.

בסופו של דבר, מסיבות אלה ואחרות שהוסתרו מליובה תקופה ארוכה אף יותר מקיום סבו ה״חי״, הכול הסתדר, ואחרי המלחמה הם חזרו לעיר הולדתם בתור עקורים כביכול, שלושתם יחד, ללא אבדות. אביו חזר להרצות באוניברסיטה, הגן לבסוף על הדוקטורט וזכה בקתדרה שפעם עמד עליה אביו המזהיר (הדבר היחיד שידע ליובה על סבו). ליובה עצמו למד וגדל, סיים לבסוף את בית הספר והתקבל לאוניברסיטה שאביו לימד בה. אמו, כך נדמה, לא עשתה דבר ורק הלכה והזדקנה.

ליובה גדל במה שקרוי סביבה ״אקדמית״ וחלם מילדותו להיעשות מלומד, אבל רק לא פילולוג כמו אביו ונדמה לו גם סבו, לא ״איש מדעי רוח״. עדיף ביולוג… ביולוגיה הצטיירה בעיניו כמדע ״טהור״ יותר, זאת הסיבה. הוא אהב לראות את אמו מביאה בערבים תה חזק לאביו הספון בחדר עבודתו. האב התהלך בחדר האפלולי, הקיש בכפית על דופן הכוס והיה מדבר עם אמו בקול עמום כמו האור, שמילט מתוך העלטה רק את השולחן ועליו ניירות וספרים. כשלא היה איש בבית, חלט ליובה לעצמו תה חזק במיוחד, שתה אותו דרך מקל מקרוני, והיה נדמה לו אז שהוא חובש לראשו את המצנפת השחורה של איש האקדמיה. כמו אביו, אבל חשוב ממנו…

בתנוחה כזאת הוא קרא את ספרו הראשון, זה היה אבות ובנים. בייחוד התגאה בעובדה שהספר הראשון שקרא מימיו היה עבה ורציני, והתרברב מעט שמעולם לא קרא את הספרונים הדקיקים לילדים, פּאבְקות ופּאבְליקים למיניהם(4) (בלי שיבין שהזכות שהוא זוקף לעצמו היא שנייה במעלה: האודויבצבים פשוט לא החזיקו את הספרונים האלה בביתם. סיבת הדבר לא הוכרזה ולא פורשה — היא בוצעה…) אולי מה שהדהים אותו יותר מכול היה שקרא את הספר העבה בשקיקה ואפילו בהנאה, ושהקריאה בספרים עבים, מלאכה האמורה לזכות את בעליה במחוות כבוד גדולות לתפישתו, בעצם אינה מתישה כל כך ואפילו אינה משעממת (דבר שהצטייר משום מה במוחו הילדי כתנאי הכרחי לנבחרוּת). נוסף על כך הרשימה אותו אצל טורגנייב המילה ״עלמות״ והעובדה שאותן עלמות שתו מעת לעת ״מים ממותקים״. אחרי שדמיין לו את התמונה וסלח לטורגנייב, הסיק ליובה שהוא חי בתקופה טובה יותר מתקופתו של טורגנייב, כי הדברים האלה אינם קיימים עוד בימינו וכי בימים ההם היה עליך להיות איש דגול, כסוף שער, יפה תואר ועבדקן כדי לכתוב משהו שילד קטן (גם אם מוכשר מאוד) כמו ליובה מסוגל לקלוט היום בקלות רבה כל כך. הוא חי בתקופה טובה יותר גם מפני שנולד דווקא כעת ולא אז, דווקא בעת הזאת נולד ליובה המוכשר כל כך והמבין הכול בשלב כה מוקדם… וכך המושג שגיבש ליובה לעצמו בכל הנוגע למה שהוא רציני, התמזג בקרבו לזמן רב עם יישוב דעת וחזוּת מרשימה. אחרי שקרא את ״כל״ פושקין ונתן הרצאה בבית הספר לרגל יובל המאה וחמישים להולדת המשורר, באמת התקשה לשער מה עוד עשוי להידרש ממנו בהמשך הדרך, שנפתחה לפניו בקלות שכזאת והבטיחה גדולות ונצורות: הכול כבר בהישג ידו, ועדיין היו לפניו שנים רבות כמו בילדות. כדי לשאת את הציפייה היה נחוץ ״כוח רצון״, האיכות המאגית־רוחנית של אותן שנים ומהבודדות שקלט ליובה מחוץ למצודה המשפחתית. שם, בכורסה העמוקה שבלעה אותו עד שבצבצה רק המצנפת השחורה, הוא לימד את עצמו שיעורים ראשונים באומץ לב, מפני שכוח הרצון שדי היה בו כדי לפצות את מָרֶסְייב(5) על היעדר רגליו, היה מדולדל אצל ליובה למרות שלמות ידיו. האם דווקא אז הכריז שמדעי הטבע מושכים אותו יותר ממדעי הרוח? אבל זה עלול להישמע פסיכואנליטי מדי. הוריו, שציינו בלבם את הכישרונות של בנם בתחום מדעי הרוח, לא ניסו לחלוק על נטיותיו למדעי הטבע…

חומר הקריאה המועדף על ליובה בעיתונים היה הספדים למדענים (על הספדים לעסקנים פוליטיים נהג לדלג, כי במשפחתו מעולם לא דיברו על פוליטיקה, לא גינו ולא שיבחו, והוא התייחס אליה כאל משהו חיצוני מאוד שאין למתוח עליו ביקורת, אפילו לא מתוך זהירות דווקא — דומה שגם לזהירות לא חינכו אותו — אלא מפני שאין לדבר שום נגיעה אליו. ראוי שעוד נקצה מקום מיוחד לפָּן הזה של חינוכו, ה״אָפוליטיות״, ובינתיים רק נציין אותו). בהספדים למדענים מצא ליובה נימה ערבה להפליא של דקדוקי נימוסים והוקרה, ואז היה מדמיין לעצמו שהוא כבר זקן, מוקף תלמידים רבים, חבר באגודות מחקר רבות, וחייו הצטיירו לו כמו גילויי הוקרה בלתי פוסקים להישגיו. בהספדים הוזכרו גם עמל בלתי נלאה, רצון ברזל ועוז רוח — אבל כל אלה נראו לו איכשהו מובנים מאליהם, גם ליובה הקטן הבין שללא ״עמל״ הכול יישאר בגדר ״חלומות נבובים״ — ולמרות הכול העיקר באותם חלומות היה ונשאר תה חזק, מצנפת וכל הבטלה רבת־הצורות שהאנשים הראויים (או כמו שמקובל לומר משום מה, ״רבי־פעלים״) נהנים ממנה בִּזכות, יש להניח.

ביתם, שנבנה בהידור ובשאננות האופייניים למודרניזם הטרום־ מהפכני, לפי התכנית של בֵּנוּאָה(6) המפורסם; בית שלא היו בו כמדומה אפילו שני חלונות זהים, כי הדירות נבנו על פי רצונו של המזמין, וכל דייר בחר בהתאם לגחמתו: מי חלון גבוה וצר, מי גַבְלִית ומי אפילו חלון עגול — בלי שום סימטרייה ועם זאת מתוך תחושת שלמות שהושגה בנקל; בית ששלטו בו הקווים דמויי האצות של סגנון ״ליבֶּרטי״, שׁגיוניים כמו הילדוּת — בתבליטים, בסבכות המרפסות והמעליות, בוויטראז׳ים ברוח ״עולם האמנות״ ששרדו פה ושם — הבית החביב הזה אכלס פרופסורה לרוב: ישישים שכילו את שארית ימיהם, על בניהם הדיקנים ונכדיהם הדוקטורנטים (אם כי לא כל המשפחות הצליחו להבטיח לעצמן המשכיות נאה ממין זה), מפני שבקרבת מקום שכנו שלושה מוסדות להשכלה גבוהה וכמה מכוני מחקר. הבית עמד ברחוב עתיק, שומם ויפה, בדיוק מול הגן והמכון הבוטניים המפורסמים.

מפלט המדע השקט הזה שָׁבָה את לבו של ליובה מאז ומעולם. הוא צייר בדמיונו את האנשים העמלים מתוך שכחה עצמית נאצלת בבניין הגדול בעל העמודים הלבנים וגם בביתני העץ של המעבדות — עתיקים, כמעט מימי יֵליזָבֵטָה,(7) שהיו פזורים פה ושם ברחבי הפארק הקסום. הרחק מהשאון, הרחק מכל הטכניקה הרועמת, עסקו אנשים בעבודתם הרצינית, בצמחים שלהם… בכל פעם שנערכו הבחירות למועצות הייתה הקלפי של הוריו ממוקמת במכון הבוטני, וליובה העפיל אז אתם בגרם המדרגות הרחב והמחופה מרבד, ובחן ביראת כבוד את דיוקניהם של העבדקנים הדגולים ובעלי משקפי המצבט של מדע הבוטניקה. הם הביטו בו בנוקשות ובלי התלהבות, כמו בסנדלית, אבל האם יכלו לנחש שיום אחד ייאלצו להצטופף כדי לפנות מקום לדיוקנו של ליובה? לבו החסיר במתיקות פעימה ונצבט בהתפעמות מהעתיד המזומן לו.

מאחר שהפרק נקרא ״האב״, זה המקום לומר: לליובושקה היה נדמה שאינו אוהב את אביו. מאז זכר את עצמו היה מאוהב באמו, אימא הייתה בכל עת ובכל מקום. ואילו אביו היה מופיע לרגע, מתיישב אל השולחן — ניצב ללא אמירה, ופניו נראו תמיד כשקועות בצל. בגולמנות, במבוכה ניסה לפתוח במשחק עם ליובה, ברר זמן רב את המילים שיאמר לבנו וטרף אותן מחדש, והיה אומר לבסוף משהו נדוש — ליובה זכר רק את תחושת המבוכה שהסב לו אביו, בלי שיזכור את המילים או את המחווה. לכן בחלוף הזמן כל מפגש חטוף עם אביו (האב היה עסוק מאוד תמיד) הסתכם באותה תחושת מבוכה, מבוכה כללית. זאת אומרת, היה נדמה שאביו אינו מסוגל אפילו לפרוע לליובה כראוי את השער — ליובה היה מתכווץ — או להושיבו על הברכיים. תמיד היה מסב לליובושקה אי־נוחות גופנית מסוימת — ליובושקה נעשה מתוח והרגיש לא בנוח בתוך גופו שלו. אביו לא ידע אפילו לומר ״שלום״ ו״מה נשמע״ — איכשהו כל דבר שיצא מפיו נשמע מהוסס ומזויף, וליובה כבש במבוכה את מבטו או שמח שאיש לא רואה. ליובה זכר במעורפל שפעם ידע אביו להרכיב אותו על ברך אחת: ״בדרך ישרה־ישרה, בדרך חתחתים — והופּ! — הוא נפל לבור: טְרַח!״ כוח לא היה חסר לו… בכל מקרה, מעולם לא ידע להפסיק בזמן, מעולם לא נמאס לו (אולי מרוב שמחה שהדבר עלה בידו?), וליובושקה נאלץ להיות הראשון שמסיים את המשחק. וכך כל ילדותו ראה ליובה את אביו תכופות ומעט, ואפילו לא ידע כיצד פניו נראות: אם הן חכמות וטובות, אם הן נאות… יום אחד, לפתע פתאום, ראה אותן לראשונה. זה כמעט שלושה חודשים הִרצה אביו בשלוחת האוניברסיטה אי־שם בדרום; באותו יום החליטה אימא לשטוף את החלונות, וליובה עזר לה. הם סיימו לשטוף חלון אחד וניגשו לחלון אחר. החדר היה מואר חצי־חצי — באור מאובק ומיתמר ובשמש אביבית גלויה וממורקת — ובאותו רגע פרץ אביו פנימה והקים רוח במכנסי המשי הענקיים שלו, מנופף בתיק חדש ועליו לוחית שנחרטה עליה כתובת הקדשה, שי מתלמידיו אסירי התודה. השמש התנוצצה על גבי הלוחית, ואביו דרך בנעל הלבנה שלו בשלולית שליד הגיגית… אם כן, אימא והוא עמדו בחציו המאובק של החדר, והאב, כמשתמע מזה, בחציו השטוף והאביבי… הוא נראה כמו תשליל, כמו טניסאי, כמו שער הירחון בריאות. שזוף מדי, כסוף שער (שערו הכסיף מוקדם), פניו צעירות וחלקות, מגודל וקולני, בחולצת אפאצ׳י לבנה כמו שערו, שהלמה אותו כל כך והדגישה…

כאן היינו אמורים לתאר צווארון פתוח וצוואר גברי, מוצק ונחשק… זה מעורר בנו סלידה. היה לו צוואר. ליובה הסתכל מרותק מדי בנעל של אביו: האבקה לצחצוח השיניים שעליה נרטבה במהירות, וליובה דמיין בצורה מוחשית מדי את אביו מורח שכבה של רוק על מברשת השיניים ומצחצח את נעליו… כזה היה האב שהוא חקק בזיכרונו, כדי שבעשר השנים הבאות לא יצטרך לשים לב איזהו כעת, אלא ידמיין אותו בדיוק כמו שנחרת אז בזיכרונו — שזוף ובטוח בעצמו — כאילו מאותו יום נפרדו לתמיד, בפרט שליובה זכר אותו כנראה רק כי האב נשקף באותו רגע בפני אמו — נשקף בדמות מבוכה שליובה לא הכיר, בדמות חיוך רפה, כאילו אמו הִצעירה ובאותה שנייה ממש הזדקנה כליל לנגד עיניו, נערה באה בימים בחציו המאובק של החדר. והעיקר, ליובה לא היה קיים מבחינתה באותו רגע. ליובה נמלא קנאה וזכַר. באותו יום הם לא סיימו לשטוף את החלון… ואולם באיזו מידיות משתקפים בנו, בלא מילים ובלא יודעין, חיי האהבה המוצנעת, הזרה, של האחר — נבוכים אל מול זיו לא לנו, אנחנו נתקלים אז באהבה הקבורה בתוכנו ומוֹעדים, ואחר כך מתכנסים בתוך עצמנו: מאוחר מדי, לא בשבילנו… אבל הקדמנו את המאוחר: ליובה עדיין לא היה בשל לתפוש זאת, אף שכבר היה מסוגל בהחלט לחוש את הדברים. ואז גם ״פרשת הרובל״ מסגרה וזיגגה את התמונה האקראית של צווארו השזוף של אביו, צוואר שהיה אהוב אלוהים יודע על מי ומשוכנע באהבתהּ… הרובל עצמו כמעט אינו שייך לעניין, אבל לזמן רב הצטייר בעיניו של ליובה כשטר בעל ערך גבוה, יותר מעשירייה. שכנתם לחצר, קומה חמש בחדר המדרגות, סוסה בָּלה, כלבה ששלושת ילדיה מצצו ממנה את כל לשד החיים — ושהשניאה את עצמה על ליובה לשנים רבות בגלל הרובל הזה! — עצרה אותו, הצמידה אותו אל הקיר באחד המבואות שבחצר, ובזמן שליובה עמד מולה מבויש, סיפרה לו (עתה פרח מזיכרונו אילו מילים הקדימה לכך) שראו את אביו עם גברת צעירה בפארק התרבות והפנאי, אולי אפילו במסעדה, ואביו נתן רובל שלם לקבצן! מה שבייחוד עורר את שנאתה, את עלבונה ואת התרעמותה של השכנה היה ערכו העצום של הרובל… פארק, יפהפייה צעירה, מסעדה על המים, רובל לקבצן — מידה גדושה כל כך של חיי הזולת סימאה גם את עיניו של ליובה, והוא הלך הביתה מָחוץ. נוסיף שהזמנים עדיין היו קשים, מעט אחרי המלחמה… הו, רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, כעבור רבע מאה, גילה ליובה שאיש מהם לא היה זקן אז — כולם היו צעירים! אביו היה רק על סף הארבעים, אמו בת שלושים וחמש, ולשכנה הארורה אפילו לא מלאו שלושים.

שלושה ימים שתק ולא דיבר עם אביו, עד שאמו אמרה: ״מה קרה לך?״ עוד זמן־מה סירב לשתף פעולה, רק כדי להישבר כמעט ברצון, והודה ברובל העצום בשלמותו. הסיפור עשה כנראה רושם ניכר גם על אמו, כי היא התעשתה מיד. פניה כחשו והחומרה שלבשו כוּונה דווקא כלפי ליובה. אחר כך הוא חטף נזיפה קשה ומיומנת, שבדיעבד ברור שהיא הביאה לאמו הקלה גדולה. הגיונה הבלתי מעורער, הגינותה המדודה וניסוחן הבהיר של ההאשמות העידו על ההקלה. שניהם חשו שקיפות ורטט של רוגע, כמו הבל פה על פני ראי. ואז הבל הפה התאדה, על הראי ירדו דמדומים, הכול התעמעם.

אף על פי כן לא הניבה הפרשה דמות חדשה של אביו במקום הדיוקן של אז בשובו הביתה. דמויות קודמות כאמור לא היו, פרט לתצלום מיום הכלולות, ושם הוא אהב את אימא… אימא יעלת חן, עיניים גדולות ועגולות, עדיין לא בת עשרים, מין טורבן על ראשה… כשליובה הִשווה בין שני התצלומים לא היה יכול שלא להתפלא למראה השינוי: שהעגל היפה במגבעת ועם מקל הליכה, זוויות שפתיו עגלגלות כמו גרגירי יער ובעיניו זוך ואֲבַדון נוסח יֵסֵנין,(8) והפר השזוף והשׂבע הזה במכנסי המשי המתרחבים (״גבר מרשים״) — הם אותו אדם. כאילו נולד אביו בבת אחת בשתי המאות, הקודמת והנוכחית, כאילו לתקופות כשלעצמן היו פנים, ולא לאדם היחיד.


1 איוון טורגנייב, אבות ובנים, תרגמה נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ׳ 198. גיבור הרומן יבגני בָּזארוֹב, הניהיליסט הראשון בספרות הרוסית (רופא במקצועו), מתעמת עם אביו ועם ״האנשים המיותרים״ שבסביבתו הליברלית והרכרוכית. הוא נוחל ניצחון סמלי בדו־קרב עם בן אצולה קשיש, אבל מת מ״תאונה״ רפואית: הידבקות במחלת הטיפוס בעת טיפול באיכרים חולים.
2 השם אודויבצב מתקשר באופן אסוציאטיבי לבית האצולה אוֹדוֹיֶבסקי, ובפרט לנסיך אלכסנדר אודויבסקי (1839-1802), משורר שהוגלה לסיביר בגלל חברותו בקבוצת קושרים מקרב בני אצולה אידאליסטים, שניסתה להפיל את הצאר החדש ניקולאי הראשון בדצמבר 1825 — ניסיון נפל שזכה לכינוי ״מרד הדֵקַבּריסטים״.
3 טורים משיר שכתב פושקין לאות הזדהות עם הדקבריסטים הגולים: ״בְּמַעֲמַקֵּי מִכְרוֹת סִיבִּיר, שִׁמְרוּ עַל זְקִיפוּת הָרוּחַ״ (אלכסנדר פושקין, הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים, תרגמה רנה לטוין, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ׳ 52).
4 הכוונה היא לז׳אנר של ספרות סובייטית לילדים ולנוער, שהאדיר גיבורים כמו פּאבְקָה (פּאבְליק) קוֹרצ׳גין, גיבור הרומן האוטוביוגרפי למחצה כיצד חושלה הפלדה מאת הסופר ניקולאי אוֹסטרוֹבסקי (1936-1904), שכתב אותו בהיותו עיוור ומרותק למיטתו; או פאבליק מוֹרוֹזוֹב (1932-1918), נער שהסגיר את אביו האיכר לשלטונות בימי הקולקטיביזציה של המשקים החקלאיים (על פאבליק מורוזוב ראו: ביאורים).
5 אלכסיי מרסייב (2001-1916), טייס, גיבור מלחמת העולם השנייה. אחרי שמטוסו הופל, זחל פצוע שמונה עשר ימים כדי לחזור ליחידתו. שתי רגליו נקטעו, אבל הוא פיתח שליטה מלאה ברגליו התותבות, חזר לפעילות מבצעית והפיל עוד שבעה מטוסים.
6 אלכסנדר בנואה (1960-1870), אמן, צייר ודמות מובילה בתנועת ״עולם האמנות״ (מיר איסקוּסְטְבָה) בפטרבורג של תחילת המאה העשרים. הקבוצה החדירה לרוסיה השפעות בין־לאומיות, בין השאר את אר נוּבוֹ, שכּונה לעתים סגנון ״ליברטי״ על שמו של סוחר המשי האנגלי ארתור ליברטי, מהראשונים שדאגו לטיפוחו.
7 הצארית יליזבטה משלה ברוסיה בשנים 1762-1741 .
8 סרגיי יסנין (1925-1895), משורר, שם קץ לחייו בעקבות ייאושו מהמהפכה.

.

הרומן בית פושקין, ספר מכונן בתולדות הספרות הרוסית החדשה, שכתיבתו הושלמה ב-1971, ראה אור לראשונה בארצות הברית ב-1978 וזכה לפרסום במולדתו רק לאחר הפרסטרויקה, בגלל איסורי הצנזורה. הרומן תורגם לשפות רבות.
אנדריי ביטוב, חתן פרס פושקין בגרמניה וחתן הפרס לספר הזר הטוב ביותר בצרפת (1990), אחד הסופרים הרוסים הבולטים של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית, נולד ב-1937 בלנינגרד.

 

הספר ראה אור בהוצאת עם עובד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך