הילוך ראשון | "יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים", סיפור ביכורים מאת מיכל יערה כרמי

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם?" אישה במעגל הזנות ואישה מהבניין ממול נפגשות על החוף לג'וינטים ושיחות

הדר גד, 2015, 50x70

.

מאת מיכל יערה כרמי

.

אחרי שגמרתי לכתוב את התוכנית האסטרטגית ושלחתי אותה ללקוח, ירדתי לחוף הים. כמו בכל לילה, התנתק לי האינטרנט בטלפון, וגם המצית אבד לי בדרך. ליד הצומת התיישבתי על ספסל כדי לנסות לחבר שוב את האינטרנט. בקצה הספסל ישבה אישה ועישנה סיגריה. ביקשתי ממנה אש לג'וינט. שאלתי אם היא רוצה והעברתי לה את הסיגריה.

היא פלטה לאוויר: "אין לי מחלות. אני שומרת להיבדק. ושומרת על קונדומים, תמיד."

היא אמרה עוד דברים, לא בהכרח במילים האלה שכתבתי מיד כשהתיישבתי על החוף, אבל למילים האלה בדיוק היא התכוונה.

"אני לא מוצצת על החוף כל ערב רק בשביל לחפש תשובה לשאלה שאת לא יכולה להפסיק לשאול את עצמך ואת העולם: אני דוחה? יאהבו אותי? אני מוצצת כל ערב כדי להרוויח כסף."
דיברנו על אנשים שחשובים לנו, דיברנו על האופן שבו העולם רואה אותה. אני חושבת שזה מה שהיא אמרה:

"גם השתיקה הפכה לשקר."

חרישית כחתול, חייכנית, היא הביטה בי בהטיית ראש קלה.

איך היא הגיעה לכאן, השתיקה? משגיחה עליי מקרוב, מנסה לתפוס אותי על חם. נועצת מבטים של תלמיד ישיבה שמתגנב למועדון חשפנות.

ככה פתאום היא צחקה ואמרה: "אל תסתכלי עליי כמו בחור ישיבה…"

שתי נשים וג'וינט מקנאביס רפואי ברישיון, והיא הייתה זקוקה לו יותר ממני, כדי להעביר את הזכר של כל כך הרבה זרע שנשפך עליה בשקיקה אלוהית.

הדקות חלפו, היא הלכה.

עיניי התמלאו דמעות. אולי גם העיניים שלה.

לא יודעת.

אולי עוד ניפגש שוב, חשבתי, כשארד אל החוף. אני עם העשרת-אלפים שקל שלי, שהרווחתי בביתי החם והבטוח, והיא עם עשרת-אלפים זיינים שכל מה שהם רוצים זה לגמור לה בפה ולשלם כמה שפחות.

למחרת בערב, אחרי שעישנו שתי סיגריות רגילות וחלקנו שלושה ג'וינטים, נתתי לה אלף שקל. היא שאלה למה.

עניתי: "כי אני לא הייתי צריכה למצוץ. רק הקלדתי את הרעיונות שלי על המחשב ושלחתי".

היא אמרה: "באמת?"

חלק מהדברים שאמרה לי אני זוכרת בשורות קצוצות:

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר בפה שלי, בני זונות?

מה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי שתגמרו כבר מהר?

מה אתם רוצים? כי אני מוכנה ומזומנה,
ואני אכרע לפניכם ברך ואני ארים את החצאית,
ואני אגיש לכם את הפה שלי ואת הגרון שלי,
ואני אחכה,
כל כך הרבה זמן חיכיתי למענכם,
ועכשיו אני רוצה שזה יפלח אותי מהר,
אז תעשו את זה, תעשו את זה כבר, מזדיינים שכמותכם,
תעשו את זה, תעשו את זה, בני זונות,
שיגיע ללילה כבר סוף.

לפעמים הבנתי מדבריה שמחשבות על מוות מהיר הפכו עם השנים לחלק לבלתי נפרד מהחיים שלה, מהאישיות שלה. היא אמרה את זה במין שקט קפוא ומסודר, השתמשה במילה "להיעלם", אבל לא הוסיפה פרטים.

יכולתי לראות בעיניים שלה, בזוויות הפה, את סיפור החיים המיוסר והקרוע שלה. לראות על הפנים שלה את המזכרות שהשאיר עליה העולם שהולך וחרֵב על ראשה, מזכרות שרודפות אותה כמו סיוטים.

באחד מהתקפי הצחוק היא אמרה: "אולי אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות."

"אני רוצה לישון, אבל לא יכולה," היה כל מה שיכולתי לומר.

והיא התפוצצה מצחוק ואמרה : "סתומה, זה לא אותו דבר."

אחר כך הוסיפה: "את דווקא בסדר, את. לא הסתכלת עליי ישר בשנאה, לא חיכית בשקט להזדמנות לדפוק לי מבט כמו על מחלה, כמו על רקובה. את לא מסתכלת עליי כאילו אני האויבת שלך. אבל תגידי, אין לך בושה לשבת איתי ככה באמצע הלילה? אני פרוצה, אם לא שמת לב."

פרצי הצחוק שלנו הפריעו לאחרות לעבוד, והקללות שעפו לעברנו, גסות ככל שהיו, רק הצחיקו אותנו עוד. היינו די מסטוליות.

והן היו הכי גסות ששמעתי וכל אחת תיארה איזה פגם מסנוור במקוללת. בכל אופן, בדרך מוזרה, הן שרו את הקללות שלהן, מושכות את הצלילים, מטעימות כמו בשירים של עמליה רודריגז, אולי לא ממש אבל הניגון היה דומה. הצטערתי שלא רשמתי את כולן מיד כי לא אוכל להמציא כאלה לעולם.

זה היה מצחיק וריסק את הלב.

לא סיפרתי לה שמרוב חובות אין לי מספיק כסף לשלם שכר דירה. היא לא הייתה מאמינה. מצד שני אני לא הצטרכתי למצוץ לאף אחד כדי לכסות את החובות שלי, ולפעמים זה נראה כמו הישג בחיים.

השיחות איתה נראות לי שפויות יותר מכל שיחה אחרת עם כל אחת מהחברות שלי רבות התארים. שיחות מטורפות כל אחת בדרכה הייחודית והמפתיעה.

באמצע אחד מפרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלנו באה ונעמדה מעלינו אחת החברות שלה, בָּלה מלילות זנות, ממכות, מסמים. היא נעצה בי מבט ואמרה לה: "לילי, כשאת חוזרת אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אל תקריבי אותה אלינו. אנחנו אין לנו מה להפסיד. אבל היא, יותר גרוע, היא יש לה מבט של אחת שוויתרה על הכול. כזה פרצוף, הקליינטים יבכו ויברחו. אני מכירה אנשים. למבטים שלהם יש ריח. ואני יודעת להריח כמו כלב ציד. אם לא, אל תקראו לי סימונה."

לפעמים דקה לפני הבוקר היא עומדת מול הבתים של השכונה שלי וצועקת מהחוף: "בני זונות, אני שונאת אותכם! כשאתם יושנים אני רוצה שלא תתעוררו אף פעם, כולכם. אני רוצה שפשוט תישנו עד שהחיים האלה יעברו, כי אני רק רוצה לרוץ מתחת לחול הזה ולהתכסות. אתם שמה שיושנות, אתם יודעות שאני מחוברת לחיים שלכם, זה אני שמוצצת לבעל שלכם מתי שאתם יושנות."

לא ממש במילים האלה, אבל אלה המילים המדויקות.

לפעמים נדמה לי שהאנשים של הלילה הם רוחות הרפאים של החיים.

החיים העבירו כל אחת ואחת מהן עינויים שיטתיים. והעינויים רוקנו מהן את החיים, גירשו להן את החלומות. גם לי החיים מגרשים את החלומות. אולי כל אחד עובר שיטת עינויים משלו לגירוש החלומות.

פעם שופטת אמרה לה שהיא סובלת מחולשה מוסרית. אז היא ענתה לה: "מותק, אני מגיל ארבע ראיתי איך העולם סובל מהחולשה הזאת שלך, כשאבא שלי אנס אותי. הראשון שלי. למה מה אני כבר עשיתי? מצצתי לכמה דפוקים שהאישה שלהם הלכה לישון במיטה שלה בלילה ותקום לסלון יופי מחר בבוקר?"

ושוב היא התפוצצה מצחוק.

"אני מגיל שתים-עשרה חיה רק בתוך לילות חשוכים כאלה, כמו עכשיו."

אבל בסוף המשפט נראה שמשהו פקע בה. כאילו היא נלחמה ונלחמה ונלחמה – ועכשיו?

עכשיו תש כוחה. משהו התייפח בתוך הצחוק שלה.

אני מכירה את הצליל הזה. כשבתוך הצחוק שלי אני שומעת את הלב שלי מתייפח ובטוחה שחוץ ממני אף אחד לא שומע. אבל כפי הנראה שומעים.

מתחת לפאה הג'ינג'ית יש לה שיער בהיר וחלק והעיניים שלה כחולות וגדולות. העור שלה תלוי עליה כמו שק, העצמות בולטות והשיניים שבורות ומלאות כתמי ניקוטין. העיניים והלחיים שקעו, כמו סימנים של תת-תזונה. יש לה לוק מושלם של רעב ממושך.

אז הבאתי לנו גם תותים ושוקולד משובח. והיא הביאה שני ופלים טוויסט בתיק הקטן שלה. היא זכרה שאמרתי שמתחשק לי טוויסט בסוף כל ג'וינט.

"זנות זאת מחלה כרונית שנגמרת במוות", אמרתי לה. "המוות כבר אורב לך".

"פעם הייתי יפה, הייתי צעירה, הייתי מושכת. בחיי הייתי מושכת," היא מלמלה. לעצמה, כנראה.
"זנות זה לא תנאי פתיחה מזהירים לפנסיה," התעקשתי.

"כן," היא השיבה, מהורהרת. "אני לא יצא לפנסיה ויכתוב שירים."

ואחרי הפוגה קצרה: "מתערבת איתך שאת כותבת שירים."

ועוד: "אני ימשיך להקיא אותם מהפה שלי. אחרי שהם גומרים. אני יורדת על הברכיים מול הים ומנקה את עצמי בלהקיא, בעעעע, ככה כולי מקיאה. ואם זה לא מציצה, אני מכריחה אותם עם קונדום. ועדיין רוצה להקיא."

היא הלכה וחזרה. ובין לבין המשיכה במונולוג:

"יש לי בת שאני שומרת אותה שלא תצא פרוצה. אותי זרקו החוצה מהחיים כמו כלבה, עליה אני לא מוותרת. עליי כולם ויתרו. מה זה ויתרו, מי בכלל רצה אותי פעם? היא בפנימייה. וגם לומדת להיות ספרית – פֶן, חפיפה, צבע, תספורת. לעשות ת'אנשים יפים. יאללה 'סתלקי עכשיו, אני צריכה לעבוד."

ואחר כך:

"מתי מתכוון להסתלק המצב רוח הרע של החיים שלך? מה יש לך לא ישנה בלילה? את יש לך פרצוף שגברים אוהבים להציל, לכי תעיפי אותם לשמיים, תעופי את לשמיים, לכי לישון. 'סתלקי, לכי לישון. אבל קודם תביאי לי נדר לי שלא תשכחי אותי כשתוציאי ממך ת'שדים."

היא קירבה את הפנים שלה לפנים שלי, עיניים קרובות לעיניים, כרכה את הידיים שלה על הכתפיים שלי. יכולתי להריח את הריקבון של השיניים שלה.

"ואת גם יש לך פרצוף של אחת שתגיע לשמיים. אל תדאגי," הבטיחה לי. "מחר יום שישי אני לא עובדת. אל תטיילי פה ככה בלילה, זה מסוכן. את חתיכת משוגעת. מי שלא אוהב אותך, תאמיני לי, מטומטם."

אני עזבתי. קמתי, הזמנתי מונית ועזבתי. אף אחת לא עזבה חוץ ממני.

"ותשתדלי לא למות הלילה, אולי ניפגש במוצאי שבת," זה כל מה שעניתי.

 

מיכל יערה כרמי, יועצת תקשורת ואסטרטגיה במאבקים חברתיים, משברים ושינויי תחיקה. מתגוררת בתל אביב, אם לשניים. שוקדת בימים אלה על ספרה הראשון.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נדיר: הגדת השכול והגבורה של לוחמי הפלמ"ח

שלושה ימים לאחר המפלה במצודת נבי יושע התיישבו חיילי הגדוד השלישי לחוג את חג הפסח

עותק של ההגדה יוצג בספרייה הלאומית במסגרת התערוכה "לשנה הבאה בני חורין" – תערוכת הגדות פסח לא מסורתיות משנות המאבק להקמת המדינה.

 

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומרגשות, שירים לפסח ועוד

 


אפריל 1948 היה חודש מפנה במלחמת העצמאות. במהלך חודש זה עברו כוחות המדינה שבדרך מעמדת הגנה להתקפה, והחלו כובשים שורה של כפרים ערביים. המטרה המרכזית של תוכנית ד' שניסחה המפקדה הארצית של "ההגנה" הייתה למהר ולבסס שליטה בכל מקום בו הצבא הבריטי מתפנה. הסעיף הראשון בתכנית זו היה כיבוש תחנות המשטרה הבריטית – מבנים מבוצרים שבנו הבריטים בלב ריכוז אוכלוסייה גדולים, או בנקודות מפתח החולשות על צמתי תחבורה מרכזיים.

בצפון הארץ הייתה תחנת המשטרה במצודת נבי יושע בגדר יעד מפתח בדרך אל יישובי ההר. לשם נשלחו ב-15 באפריל חיילי הכוח המשולב שהורכב מגדוד 11 של חטיבת גולני ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח.

מצודת כ"ח זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכיבושה. התמונה לקוחה מ"האנציקלופדיה של ישראל בתמונות" שיצאה לאור ב-1952.

הלוחמים לא צפו התנגדות רבה, אך ברגע שירדו מהאוטובוסים שהביאו אותם למקום החלו לספוג אש מידי הכוח הערבי שהתבצר בבניין המשטרה. התוקפים נאלצו לסגת באותו היום, ובכך סיפקו לאויב זמן להתבצר ולקרוא לתגבור. ל-11 המגינים שגילה הכוח המשולב בניסיון הראשון שלו לפרוץ את בניין המשטרה יצטרפו תוך ימים ספורים עשרות לוחמים כשניסה הכוח לפרוץ בשנית. ב-20 באפריל, כשחזר הכוח, הוא התמודד מול כ-100 לוחמים.

משני כיוונים תכננו חיילי הגדוד השלישי לתקוף ב-20 באפריל את המצודה. הכוח המגיע מדרום היה אמור לשמש כוח הטעייה, בזמן שהכוח הקטן יותר מצפון יהיה זה שיפרוץ את גדר המצודה ויניח חומר נפץ שימוטט את אחד מקירות הבניין. אף על פי שלא ידעו המגינים מתי ומהיכן בדיוק יגיעו הפורצים, הם פרשו גדרות תיל רבים סביב המצודה, עיכבו את הכוח הצפוני והביאו לחשיפתו. מרבית הכוח נפגע ונהרג בחילופי האש הקשים. הגדוד נסוג בשנית.

 

דיווח מתוך "המשקיף", ה-21 באפריל 1948

 

שלושה ימים לאחר מכן נסובו חיילי הגדוד השלישי סביב שולחן אחד לחגוג את ליל הסדר של שנת 1948. הגדת הפסח שהוציאו לכבוד החג מכילה רמזים דקים בלבד למאורעות הקשים שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן.

 

שער הגדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח

 

השכול והאבדן הם מוטיבים השזורים לאורכה ולרוחבה של ההגדה. עמוד 11 בהגדה מכיל תפילת יזכור המוקדשת לזכרם של קורבנות השואה, "רבבות הנשמות של אחינו ואחיותינו שנכרתו בלא עתם, אשר נפלו במערכות הקרב; אשר הופצצו והרעשו בערי הפרזות; אשר גועו ברעב ובצמא, במצור ובמצוק ואשר אבדו תחת החרבות ועי המפלת; אשר הוצאו להורג בראש כל חוצות על לא עול בכפם, כי מזרע היהודים הם".

 

יזכור לזכר קורבנות השואה, מתוך הגדת הגדוד השלישי

אך אל מוטיב השכול (העולה בעמוד זה ובעמודים נוספים) מוצמד בהגדה גם מוטיב הגבורה והקוממיות. וכך, הסיפא של תפילת היזכור פונה להזכיר לעם ישראל את הצד השני שבמשוואת השואה – היא הגבורה: "כי לא תם החזון, כי בו ובין בניו ובנותיו ממשיכי מס(ו)רת הגבורה, שקדשו את שם ישראל וילחמו על כבודו ובנפלם עד אחד בין חומות הגטו הבוער צוו לנו את האמונה בעם ישראל ובחזון גאלתו".

בדומה להגדות ציוניות-מודרניות אחרות, מחפשת ההגדה את האיזון הנכון בין המסורת (והפנייה לאל) ובין המסרים הלאומיים (הפנייה לארץ ולעם). בעמוד 18 בהגדה פונים החיילים אל הארץ הטובה, ארץ ישראל, ומבקשים ממנה לפתוח זרועות בחיבוק חם לגולים המטלטלים בימים, הנרדפים הצמאים לאדמת מולדת ולבית עברי "בעולם שטורף".

 

"ארץ, פתחי זרועות ערבותיך ומרחביך הגדולים לצמאי אדמה", מתוך הגדת הגדוד השלישי

 

הקרבה בזמן לאירועי קרב נבי יושע אמנם מנעה ממדפיסי ההגדה לתת ביטוי ברור לנופלים, אך הקריאה כי "דגלנו האדים מאד, כי כבדה המערכה", והפסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן המופיע באותו עמוד ממש (הצבי ישראל על במתיך חלל / איך נפלו גיבורים)  המופיעים לקראת סופה של ההגדה קיבלו ודאי משמעות חדשה ואישית עבור החיילים המציינים את חג החירות בעיצומה של מערכה בה נפלו רבים מאחיהם לנשק.

 

קינה לנופלים, מתוך הגדת הגדוד השלישי

 

לקראת סופה פונה ההגדה אל החיילים בשאלה: עד מתי ימשיכו להילחם? מחברי ההגדה לא הותירו שאלה זו ללא מענה והוסיפו, "עד שכח ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כל ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו, ואמת החיים אתו ואין דרך כי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".

 

עד מתי?

 

בבוקר ה-17 במאי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, ולאחר שהעבירו את הלילה בהעפלה חשאית למצודה, הגיעו חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח אל פתח תחנת המשטרה בנבי יושע וגילו אותה ריקה מאדם. מגיניה נטשו אותה ונסוגו ללבנון. בשעה שהתמקמו הלוחמים, נורה פגז תועה מלבנון ופגע באחד החדרים. שני לוחמים נהרגו מהפגיעה.

שמה של המצודה הנכבשת הוסב למצודת כ"ח, זאת לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלושת ההתקפות.

 

אנדרטת כ"ח, רשימת הנופלים

 

כתבות נוספות

הכירו את "הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

הצצה לכמה מההגדות שישאירו אתכם פעורי פה

הגדות בכתב יד ב-360 מעלות: יציאת מצרים של ההגדות לפסח

זה הזמן לגלות: מי מארבעת הבנים אתה?

 




ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

"הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף" - כך הפך הגדי לחיה פוליטית - ונאסר לפרסום

חוה אלברשטיין במהלך הפגנה נגד מלחמת שלום הגליל. 25 בספטמבר, 1982. צילום: דן הדני, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

 

התחקות אחר התפתחות הטקסט של ההגדה המסורתית של פסח היא מלאכה מסובכת להפליא. בצד מרבית הקטעים בהגדה הלקוחים מהתנ"ך, מהמשנה ומהמדרשים השונים, את העדות המוקדמת ביותר לקיומם של הפיוטים העממיים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע' אנו מוצאים רק במאה החמש-עשרה.

את קיומו של 'חד גדיא' אנו מוצאים אמנם רק במאה החמש-עשרה, אך העדות לפעם הראשונה שנכלל בהגדת הפסח מאוחרת במאה שנים ויותר: ככל הידוע לנו, שולב הפיוט הכתוב ארמית משובשת לראשונה בכתב יד של הגדת פסח משנת 1590 הידועה בשם 'הגדת פראג'.

בהגדת פראג מופיע הפיוט "חד גדיא" בשתי שפות: הארמית המוכרת לנו, ולצידה – תרגום ליידיש ("איין ציקליין, איין ציקליין").

במאות השנים שחלפו מאז נכלל 'חד גדיא' בהגדת הפסח, העניק הפיוט השראה ליצירות ספרותיות רבות.

 

'חד גדיא' בהגדת פראג

 

מה יש בו, בפיוט המשתרג, המתחיל בגדי אחד (חד גדיא) שאכל אותו חתול (וַאֲתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָא לְגַדְיָא) ונחתם בניצחון האל בתום שרשרת של טריפות ושריפות, שגרם למשוררים ויוצרים שונים לחזור אליו שוב ושוב?

המסר המקורי של הפיוט בדבר עליונות האל על כל היצורים בעולם (ובהם מלאך המוות) היה זה שהכניס את הפיוט אל הגדת הפסח, אך מה שהוציא את 'חד גדיא' ואפשר לו לרעות בשדות יוצרות ויוצרים אחרים, הייתה דווקא ההזדהות עם הגדי האחד שקנה אבא בשני זוזים: אותה חיה תמימה, הראשונה ליפול קורבן במרחץ הדמים ההולך ומחריף בפיוט.

 

גדי עיזים, צילום: יואב רוזנברג

 

 

מהומה גדולה על גדי קטן

בשנת 1989 כתבה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא' שנכלל באלבומה "לונדון". הגרסה החדשה של אלברשטיין לפיוט מבוססת על עיבוד קודם של הזמר האיטלקי אנג'לו ברנדוארדי משנת 1976. הדמיון לגרסה האיטלקית, הנקראת Alla fiera dell'est (באיטלקית: ביריד המזרח), הוא בלחן ולא במילים.

 

https://www.youtube.com/watch?v=lL-5jyiGhwg

 

הגרסה של אלברשטיין מתחילה בסיפור מחודש של הפיוט הידוע:

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.

וגם המשך השיר ממשיך בסיפורו של "חד גדיא":

בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

אך החל מהבית התשיעי של השיר כמו נפסק הרצף הסיפורי:

וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.

וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.

וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

ומלאך המוות שהרג את השוחט לא זוכה לגורל דומה מידיו של אלהים. במקום זה, מציבה אלברשטיין שאלה לעצמה (ולנו): "וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?", שהרי אין הזמן מתאים לכך: "אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא". אם כך, מדוע השינוי הגדול, " וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה? אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה."

את השיר 'חד גדיא' חיברה אלברשטיין בתקופת האינתיפדה הראשונה בעקבות קושיה נוספת שסירבה להניח לה: "עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה? (…) מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה"?

לא במקרה נעדר אלהים לחלוטין מהשיר. בבית הבא פונה אלברשטיין במסר נוקב משלה. עלילת הדמים המקורית שבפיוט, זו שעליה מספרת ההגדה, ושהחלה עם טריפת הגדי, מקבלת לפי אלברשטיין צורה אחרת במציאות הישראלית: מעגל אלימות שחוזר ומנציח את עצמו, מעגל שבו מי שהיה פעם הגדי (היהודי הגלותי והנרדף) הופך בימים אלה לנמר ולזאב טורף, "וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה."

התסכול שבשיר, והמסר האנטי לאומני-לוחמני שבו, עוררו סערה ציבורית אדירה עם צאתו לרדיו. בצעד חריג החליט הוועד המנהל של רשות השידור לאסור על השמעת 'חד גדיא' ברדיו בנימוק שהוא "משרה דכאון ומשרת את צוררי ישראל". שיר נוסף שאסר הוועד הוא 'אחרינו המבול' שכתבה נורית גלרון והלחין ארקדי דוכין. רק בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, חזרה בה הרשות מהחלטתה ושני השירים חזרו להיות מושמעים ברדיו.

 

השירים המוחרמים. "מעריב", דצמבר 1989

 

"לונדון", האלבום שבו נכלל השיר 'חד גדיא', הקרוי על שם להיט אחר של הזמרת, נחשב לאחד האלבומים האהובים והמצליחים ביותר של חוה אלברשטיין.

 

 

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

כתבות נוספות

האם בן גוריון הוא חד גדיא חצוף ועיקש?

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

הווידוי של אלכסנדר פן

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

 

המכתב שהתחיל את משפט קסטנר

מלכיאל גרינוולד יכול היה להמשיך לחיות את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל

כרוז של המפלגה הקומוניסטית הישראלית

יש אנשים שמרגישים מוסמכים מספיק בכדי להביע את דעתם על כל נושא בעולם. בדרך כלל נפגוש אותם סותרים כל מה שמישהו אומר בארוחה משפחתית או מציקים לצעירים הפוחזים בזמן שהם מחכים לאוטובוס כי "לנוער של היום אין סבלנות בימינו". כזה היה מלכיאל גרינוולד. הבעיה היא שהוא לא הסתפק בזה. גרינוולד היה נוהג לחבר מכתבים זועמים – מיני פשקווילים שכאלה, לשכפל אותם, לפזר בתוך מעטפות מבוילות ולשלוח לחבריו לתנועת ה"מזרחי". הכל, כמובן, על חשבונו.

קשה להגיד שהיו לאותו גרינוולד אוסף קוראים נאמנים או שנודעה להגיגיו איזו איכות מהפנטת ומחכימה. מרבית המעטפות ששלח, יש להניח, כלל לא נפתחו. הוא כנראה יכול היה להמשיך את חייו החמוצים באלמוניות למחצה, אלמלא הגיע אחד מהמכתבים שחיבר אל שר בממשלת ישראל.

בסוף שנת 1952 הוציא גרינוולד עוד עלון משוכפל בעותקים רבים. היה זה עוד אחד מאותם מכתבים לחברים ב"המזרחי", הפעם מספר 17, ובו בחר להוקיע דמות מוכרת במדינה הצעירה, ד"ר ישראל קסטנר. קסטנר, מי שעמד בראש ועד ההצלה של בודפשט בזמן השואה, עלה לארץ בתום המלחמה, ייסד עיתון דובר הונגרית והתמנה מספר שנים קודם לכן למשרה הנחשקת של היועץ לשר המסחר והתעשייה, דב יוסף. תחילה עבר הפרסום של גרינוולד נגד ד"ר קסטנר בהתעלמות המחוייכת הרגילה שבה התקבלו מרבית מכתביו, עד שהתגלגל המכתב אל ידיו של השר הממונה.

 

המכתב שפתח את פרשת קסטנר, מתוך אוספי הספרייה

בעודו סועד במלון בירושלים, נתחב לידיו של השר יוסף המכתב שחיבר גרינוולד. תחילה הוא לא הבין מה הוא קורא בדיוק. ככל שהמשיך החלה התמונה להתבהר, ומבין רצף המשפטים המסורבלים והכתיבה העילגת לפרקים, התחדד המסר: קסטנר אשם בהפקרת מרבית יהודי הונגריה לידי הנאצים, בכך שפעל לארגן רכבת הצלה לקרובי משפחתו וידידיו במפא"י, ובקשרי חיבה קרובים שקשר עם בכירים במשטר הנאצי. לא רק שלא פעל קסטנר להצלת מרבית היהודים – הוא אף הרוויח מרכושם העזוב. על כן, קבע גרינוולד בחדות: "את ד"ר קסטנר צריך לחסל!"

כשהעלה השר בפני יועצו הקרוב את האשמות, דחה אותם קסטנר בביטול. השר והיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לא הרפו, ודרשו מקסטנר לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. עבורם, הימנעות מפעולה על הטחת האשמות חמורות כל כך כלפי איש ציבור העומד בפני בחירה לכנסת, איננה בגדר אפשרות.

מודעה משנת 1947, המדגימה את מעמדו הרם של קסטנר ביישוב

מדוע הסכים קסטנר לתחינותיהם של דב יוסף וחיים כהן? האם נכנע ללחץ של השר, או שפשוט שם לו למטרה לטהר את שמו מהאשמות הנוראיות שטפלו בו – ויהי מה? כך או כך, הייתה זו טעות גורלית עבורו.

כבר בתחילת המשפט היה ברור שהגולם קם על יוצרו. במשפט, שנפתח בינואר 1954, יוצג גרינוולד על ידי עורך הדין שמואל תמיר, אשר תקף בחריפות את קסטנר על שהשתיק ומנע את העברת הידיעות על השואה בפני יהודי הונגריה ובכך מנע את הצלתם (גם אם החלקית). הוא חזר והרחיב את טענתו של גרינוולד: קסטנר פעל לארגן רכבת "מיוחסים" שתבריח את משפחתו ופעילים הקשורים אליו פוליטית בתמורה לחיסול יהודים שלא היו רצויים עליו. מעתה, נודע המשפט דווקא כמשפט קסטנר.

עורך הדין שמואל תמיר בזמן "משפט קסטנר", מתוך אוסף אדי הירשביין

המשפט הפך לסנסציה לאומית. ממשפט שעסק במקור בהוצאת דיבה של עובד ציבור, יוחד גזר הדין ברובו דווקא לפעולותיו של קסטנר עצמו. בגזר הדין קבע השופט הלוי שלא הוכח שקסטנר לקח לעצמו חלק מהאוצרות הגנובים של יהודי הונגריה, וקבע שהעדפת קרובים במקרה טרגי שכזה היא העדפה מובנת וטבעית. אולם, השופט תקף את שיקול הדעת הלקוי של קסטנר ואת התעקשותו הבלתי נלאית לכרות הסכם העברה עם הנאצים בתמורה לסיפוק משאיות וכסף, שהיו נחוצים לרייך השלישי. האמונה שתלה בהבטחותיהם של אייכמן ופקודיו ביטלה כל אפשרות להתריע מפני ההשמדה הקרובה ולאפשר ליהודים רבים ככל שניתן הזדמנות להימלט לפני השילוחים למחנות המוות.

המשפט הזכור ביותר מפסק הדין הופיע בסיכום, ובו קבע השופט שפרשת הקשר בין קסטנר לאדולף אייכמן (המפקד העליון בזירה ההונגרית) הוביל לכך ש"בקבלו את המתנה הזאת (רכבת ההצלה) מכר קסטנר את נשמתו לשטן".

מזועזע ונסער, הגיש קסטנר ערעור לבית המשפט העליון. הוא לא הספיק לחזות בזיכויו הכולל מכל אשמה. בלילה של ה-4 במרץ 1957, חזר קסטנר במסלול הקבוע ממערכת העיתון בו עבד. גבר צעיר ניגש אליו בכניסה לביתו, שאל לזהותו ולאחר מכן ירה לעבר קסטנר שלוש יריות ונמלט במכונית שחיכתה לו בקרבת מקום. אשתו ובתו בת השמונה מצאו את הד"ר מתבוסס בדמו בכניסה לביתם.

ד"ר ישראל קסטנר בשידור של "קול ישראל" בהונגרית, מתחילת שנות החמישים

 

בבית החולים הדסה עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה שזרמו למקום. עשרות מברקי דאגה ואיחולי בריאות זרמו לבית החולים, כולל מכתב אחד ממיכאל גרינוולד – מי שהחל את הסאגה שהסעירה את המדינה והובילה לרצח הפוליטי הראשון בישראל (גם אם לא ביישוב). קסטנר נפטר 11 יום לאחר מכן.

גם כעשור לאחר הרצח, המשיך גרינוולד ותקף את קסטנר במכתבים לחברים ב"מזרחי". למעשה, נראה שהעיסוק בקסטנר ובאנשים שפעלו כמותו או שהסתירו את מעשיו רק הלך ותפח עם השנים.

 

 

מכתב שחיבר גרינוולד כמעט עשור לאחר רצח קסטנר, מתוך אוספי הספרייה

כתבות נוספות

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"