עץ נופל ביער – שירה | "חוצה את הנהר"

המוסך - מוסף לספרות • "כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם". גיא פרל על 'חותמת חום' לנועה שקרג'י

Meandering Landscape with River, Piet Mondrian

.

מאת גיא פרל

.

אהבה

שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר נִרְדָּמִים מִמֶּרְחַק עֲמָדוֹת,
בַּלַּיְלָה נִדְחָקִים בֵּין רֹאשָׁם לְבָנָה וְשַׁחַק שָׁחֹר
כְּשֶׁמֵּאִיר הַשַּׁחַר הֵם שָׁבִים לְהַעֲבִיר בֵּין גָּדוֹת
נְשָׁמוֹת מְהַגְּרוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מִמִּשְׁפָּחוֹת.
שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ
מִכְתַּב אָדָם בְּבַקְבּוּק –
(הַיָּד הַנֶּעֱדֶרֶת מִתְגַּלָּה בַּמָּקוֹם הַמְּשֹׁעָר),
לֹא מַשְׁגִּיחִים לְאָחוֹר
(זוּלַת הוּא שְׂדֵה רְאִיָּה מוּטָב, תּוֹתָב)
הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַמַּיִם לִגְרֹף מֶרְחָק אַךְ
לַשָּׁוְא, הַנָּהָר הֻכְתַּב.
הָעֲמָדוֹת תְּפוּסוֹת, לֹא נִתָּן לִבְחֹר
שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים, לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר

 

זהו השיר הפותח את חותמת חום, ספרה החדש של נועה שקרג'י. יונג התייחס אל החלום הראשון המובא אל האנליזה כאל "החלום האיניציאלי", החלום שבאמצעותו חונך הלא-מודע של החולם את המטפל ואת המטופל ומכניסם אל תוך התהליך הטיפולי, בהציגו בפני שניהם את הנושאים והתהליכים המרכזיים שבהם יעסוק. השיר 'אהבה' הוא דוגמה טובה לדבר, היות שהן בתכניו והן בסגנונו הוא חונך את הקורא ומכניסו אל תוך הספר היפה והמורכב שלפניו. כותרת השיר – אהבה, וגופו – גוף של בדידות גדולה. כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם, משום שכוחות גדולים, ארכיטיפיים כמותם, חוצצים ביניהם. הניסיון ליצור מגע הוא נצחי, וכישלונו, והבדידות – נצחיים כמוהו. לא רק שומרי הנהר נתונים במתח הזה שבין משאלת המפגש לכישלונה; כל מרכיבי ההתרחשות עוסקים בה – הנשמות המהגרות שנפרדו ממשפחותיהן, היד הנעדרת שקיומה משוער, הזולת המוטב אך תותב – כולם רוצים לגעת ואינם נוגעים. גם בסגנונו מוביל השיר את הקורא אל הספר, היות שכמוהו הוא מלא יופי ומזמין אל תוכו אך אינו מתמסר ואינו ניתן לפענוח מלא; הוא טעון ברגש רב ובכאב רב, ובה בעת הוא מאפק ומרסן את מבעו כאשר הוא פורשׂ בפני הקורא תמונה מיתית על-אישית ועל-אנושית. הממד המיתי של השיר "אהבה" מכין את הקורא גם לתנועתה המהירה של שקרג'י, לאורך הספר כולו, בין האישי והבין-אישי לבין העל-אישי, הרוחני והקוסמי. אהבה תיתכן ברמה הבין-אישית, אך גם כנוכחות מלאה בעולם, כהיפוכה של הבדידות הקיומית. לדוגמה: "הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ / מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ / אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן / צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ" (מתוך "המסננת", עמ' 13).

המתח הזה שבין משאלת הנוכחות והקרבה לבין הכוח הפועל כנגדה, והמגע המתמיד הן עם ביטוייו האישיים והן עם שורשיו הארכיטיפיים, נפרש לאורך הספר כולו: "דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה" (מתוך "השושלת", עמ' 8). בחלק מן השירים מדגישה שקרג'י את הכישלון הבלתי נמנע. כך לדוגמה נפתח השיר "ואם הייתי אוהבת אותך" (עמ' 30), העוסק בהגעה אל סף הקרבה מתוך הכרה עמוקה במגבלות ובכישלון המובְנים בה: "וְאִם הָיִיתִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ שֶׁאֹהַב אָז מָה / גַּם אָז לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיקָה, / מַאֲמַצִּים עֲצִימִים לֹא הָיוּ מַשְׂבִּיעִים / אוֹתְךָ, לֹא הָיְתָה לִי מְנוּחָה / הָיִינוּ מְאוֹרוֹת מִתְמַעֲטִים / חַיֶּבֶת, כְּדֵי לָלֶכֶת הָיִיתִי צְרִיכָה / לְטַלְטֵל אֶת חַיֵּינוּ עַד נִפֹּל / מֵהֶם לְחוּד וְאֶהְיֶה חָפְשִׁיָּה". אותה הכרה מופיעה בשיר 'תפילת יחיד' (עמ' 46): "אֲנַחְנוּ הַחוֹגְגוֹת אֶת רַוָּקוּת הַנֶּפֶשׁ / הַמּוֹלְכוֹת בְּצִינוֹק הַלֵּב / בִּזְמַן שֶׁאֲהוּבֵנוּ מַמְתִּין לָנוּ / בְּמִסְדְּרוֹן הַצַּוָּאר". אולם שקרג'י אינה מתמסרת לתיאור טרגי של הבדידות ולכן אין בשירתה ולו שמץ של סנטימנטיליות. ההכרה המלאה בקושי ולעיתים אף בכישלון הבלתי נמנע שזורה אצלה כל העת בהמשך המאבק. זאת ועוד, אין לראות בשקרג'י "סיזיפוס מאושר" (כלשונו של אלבר קאמי) – היא חותרת אל המפגש המתמשך. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "יהודי נודד" (עמ' 28) – עיבוד מרתק לשיר Fresca Rosa Novella מאת גווידו קוואלקנטי. את הוורד הצעיר מן השיר המקורי ממירה שקרג'י בצמח נשכח וחסר חן ולפיכך ההתפעמות ממנו היא תוצר של התכוונות והתפתחות. שקרג'י כותבת עליו שיר אהבה נפלא הממוען, לתפיסתי, אל אותו אהוב פנימי נשכח הממתין לה במורד גרונה בשיר "תפילת יחיד". "היהודי הנודד" מסתיים בהצהרת הידיעה הגמורה שהנהר נחצה, ועוד ייחצה. על פי אפשרות זו, חציית הנהר כתהליך אינה בהכרח מפגש עם בן זוג, כי אם יצירת מגע רגשי מלא עם יופיו ונשגבותו של העולם:

 

בָּא זְמַנְּךָ
הַנַּח לַצִּפֳּרִים לָשִׁיר עַל כָּךְ
זֶה הַדָּבָר הָרָאוּי אַתָּה הָרָאוּי
אִישׁ עַתִּיק,
צָעִיר דַּיֶּךָ לְכָל מַסָּע
אֲנִי מַכְרִיזָה עַל נְדִירוּתְךָ בִּפְנֵי הַפְּרָחִים
נְתִיבִים סְגֻלִּים בְּעָלִים יְרֻקִּים
הִלָּתְךָ טוֹוָה חֻפָּה מֵעַל הַטֶּבַע
מֶלֶךְ הַדְּבָרִים הַקּוֹרִים כָּאן
חֲלֹק אֶת מַבָּטְךָ עִם אֲחֵרִים
וְאַל תִּסְטֶה רָחוֹק מִדַּי
כְּדֵי שֶׁנְּדִיבוּתְךָ הַחַד־פַּעֲמִית
לֹא תִּהְיֶה אַכְזָרִית אֵלַי כְּשֶׁתֵּלֵךְ
וְאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַהֲבָתִי טָעוּת
אַל תַּהֲפֹךְ אוֹתִי לְשֻׁתָּפָה בָּאַשְׁמָה
אַהֲבָה מְנִיפָה אוֹתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
לְעָצְמָתָהּ אֵין כֹּחַ, אֵין מִדָּה

 

מעניין להתבונן בשיריה הארס-פואטיים של שקרג'י – משוררת שהיא גם חוקרת שירה – היות שעבורה השירה היא אחת הדרכים לחציית הנהר אל תחושת מגע בינה לבין העולם: "מַאֲמִינָה בְּמִלִּים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶן אֶת שֶׁנִּתָּן: / מַטְבִּילָה בְּשֵׁם אֶת הַחַיִּים בְּלוּז הַשִּׁלְיָה, / שׁוּב מְשַׁיֶּכֶת אֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּמַתָּנָה, / מַמְלִיחָה אֶת הַתָּפֵל בְּמָה שֶׁהָיָה מֵעֵבֶר / לַהַשָּׂגָה. מְחַמֶּמֶת אוֹתָן תַּחַת צַוָּאר / בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, עַד הֵיכָן שֶׁמַּגִּיעִים הַמַּיִם / וּמַנִּיחָה לָהֶן לְבַקֵּעַ אֶת לֹעִי, לִגְלשׁ / סְמִיכוֹת הַחוּצָה" (מתוך "באמונה", עמ' 20). אסיים את הרשימה בשיר התפילה על הכתיבה "ועוד בקשה" (עמ' 63), שבו פורשת שקרג'י את משאלת האיחוד, משאלת חציית הנהר המופיעה בשיר "אהבה", כביטוי לתהליך פנימי שלכתיבתה תפקיד מרכזי בו.

 

אַחֵד אוֹתִי
עִם זוֹ שֶׁכּוֹתֶבֶת
נַקֵּה אֶת לִבִּי
מֵאוֹתִיּוֹת וְשִׁירִים
וּכְמוֹ בְּחָלִיל
אֶכְתֹּב שִׁירָה חֲדָשָׁה,
בְּלִי זְרָמִים, בְּלִי הַשְׁפָּעָה.

עֲשֵׂה עוֹד, לְדֻגְמָה:
שֶׁאֹכַל דֵּי צָרְכִּי
וְכַמָּה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנַיִם אֶחָד.

שֶׁאֶהְיֶה יַצִּיבָה כְּמוֹ שֻׁלְחָן
זֶה עָלָיו אֲנִי כּוֹתֶבֶת
רַגְלַיִם לְבָנוֹת עַל גַּלְגִּלִּיּוֹת.
בְּרָא כָּל יוֹם
דַּף חָדָשׁ
כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּקַחְתִּי מֵהַמַּדְפֶּסֶת

תֵּן בְּרֹאשִׁי
אֶת הַפְּנִינָה הַכְּחֻלָּה
הָאֲמוּנָה עַל הַשֶּׁקֶט
כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּעֵט
אִתּוֹ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת.

 

נועה שקרג'י, 'חותמת חום', הקיבוץ המאוחד, 2017.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | כשבוריס התחפש לדוסטוייבסקי – סיפור לפורים

"כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד". סיפור מאת רמי מארק רום

The Three Masks, Juan Gris

.דברים ישנים / רמי מארק רום

.

בחדר מאובק וצפוף למדי שכמו עיצבוהו בחוסר סדר מוקפד המשכיח לרגע ששני גברים גרים כאן זה בצד זה סובב דב את המברג הקטן כשהוא עמֵל על אחת מפינותיה של כרס הטלוויזיה ששותפו אסף מהרחוב. איש לא צריך כבר קופסה עבה שכזאת ולא פלא שהשאירוה בצד הדרך כאנדרטה לתמונות שהתיישנו. "תכף היא תעבוד, איך שראיתי אותה הרגשתי, רק ניתן לה לחיצה פה או נחליף חיבור והיא תחזור לחיים. קשה להבין אותם שהשאירו ככה, תראה, אתה שומע בוריס", כך הוא פונה אל שותפו, בוריס גרישקין.

ומה היה לבוריס שהחליט לגשת אל המקרר כל כך מוקדם, הן בדרך כלל הוא לא נוגע בזה לפני שבע בערב, לא בפומבי בכל אופן, כך יאה לאדם מסודר, אך היום משהו שונה, כמו הרגשה שהדברים קצת זזים מתחת לרגליים. והנה הוא סוחב איתו עוד דבר מלבד הבקבוק אל שולחן העבודה וכשדב מציץ הוא רואה דבר, כמו צרור של חבילת דפים עבה. "בוא שב", אמר דב לבוריס, "ותגיד לי מה הבאת את כל הדפים האלה פתאום?", וזה עונה לו: "אני כתבתי פה ספר, בוס".

– "אתה כתבת את כל המילים האלה בעברית?"

– "ודאי שאני כתבתי, נו מי כתב, ילצין?", והוא מוציא את החבילה ומעביר אליו ומספר שכל אחד יכול ככה, רק צריך סבלנות לשבת ולשבת עד שהכול כמו שצריך, וגם נחוצה דוגמה טובה, כמו נגיד אחד שמצייר את הנוף, מסתכל עליו ומעתיק, "וגם אני ישבתי וכתבתי לעצמי כל מה שפה, תסתכל לבד", והוא שולף לו בלוק ורוד שהיה מוחבא מתחת לדפים ועליו תמונה שהקפיאה את דמו של דב לרגע, כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד, ודב מקרב ורואה כתוב: "החטא ועונשו" ושאר העטיפה קרועה ואפילו לא רואים מי רשם וחשב על הכותרת הזאת, ופותח קצת והנה שם ארוך ומתחתיו רואה שעוד מישהו כבר עשה עליו עבודה טובה קודם, לפני בוריס, כי רשום "מרוסית מ.ז. וולפובסקי", ודב בוחן את החבילה השמנה של בוריס ומשווה לספר הכרוך שמתחיל במילים: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר, לפנות ערב, יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו, השכור מאת דיירים בסימטת ס., ושם פעמיו לאט…" ומתחיל להבין שזה, כלומר העוזר שלו, שותפו בהפצת הרהיטים, עשה לו העתק אחד לאחד, כפתור ופרח.

"מאיפה השגת את הספר הזה בוריס?" ובוריס אומר שככה "רק לך אני אומר כי אתה יודע לעשות הכול טופ סיקרט. ומה שהיה פה במשרד לא הולך בחוץ", ומספר שזה היה של הזקנה מלמטה שהתפגרה לשמחת כולם ובעיקר לטובת הקבלנים שבאו ופינו את הדירה שלה עם הילדים והשאירו סתם על המדרכה כאילו בשבילו ממש את הספר הזה ועוד כמה אחרים בארגז, והוא בדיוק עבר והחליט למה שהוא עצמו לא יכתוב לו ספר, כי מה שהוא זוכר הכי טוב מפעם זה שהוא הלך עם אמא לכיכר עם פסל שהיה פושקין, וגם הכיכר הייתה על שם פושקין, והפסל עמד כבר הרבה זמן מאז שהוא עבר שם ואמא אמרה שיעמוד גם יעמוד כי זה היה סופר וגאון, והוא הבין מאז שסופר זה אחד שעושים לו פסל ושום דבר כמעט לא השרה עליו ביטחון כמו פסלים. והנה בדיוק הזדמן לו ספר, ורק שלבד קשה להמציא כל כך הרבה, אז הוא לקח שתהיה דוגמה כמו למי שמצייר שיש לו ים והרים ולמי שכותב יש מילים ועוד מילים להעתיק. ודב, למרות שבעצמו לא היה מבין גדול בכתבנות, למד ישר ובדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר "אתה לא חושב שמישהו ידע שכבר יש ספר כזה כמו שכתבת, כלומר האם בדקת טוב-טוב שאף אחד לא ראה אותך מעתיק אותו?"

– "ככה אתה מכיר אותי בוס? וגם אם מישהו ראה, אני את מי יש לי לשקר? ואני גם שומר עליו במקום של סוד. ובטח תראה כמה זה סיכוי אם לא אפס שמישהו רואה את הספר כי מי שגרה שם זאת זקנה-סְטָארוּחָה, ועכשיו מתה ונגמר, והוציאו את כל מה היה שלה בחוץ, וגם תסתכל זה ספר ישן, בפנים יש שנה רחוק כל כך – 1961, שאם אפילו קראו אותו פעם בבית שלה, בטח גם זה שכח וגם מת כבר או רק שכח או רק מת, או לא מת ורק חולה מאוד ולא זוכר כלום בגלל דמנציה." דב הנהן כמבין לאן זה חותר, והתעניין כעת כבר בצד הטכני של משלח היד החדש של שותפו, ואולי בעצם דאג מעט שכעת הוא ייוותר לבדו עם הרהיטים בזמן שבוריס עסוק במילים.

– "סליחה שאני ככה, אבל חסר לי ניסיון בזה, אולי תספר לי מה עושים אחרי שכותבים ספר?"

– "מה כוונה בוס? הופכים להיות סופר! אתה לא יודע מה סופר עושה? הוא מספר זה הסיפור שכתב. קדימה, בוא נתחיל ואתה תספר, כי עברית שלי פחות נטורלית ממך."

*

ואיך שהוא התחיל לקרוא בדפים היה להם כל כך מרתק כמו שלא שמעתם בחיים, כך למשל הוא סיפר על אנשים עם שמות ארוכים ארוכים, ועל סטודנט אחד שאין לו מה לאכול. רק שבהתחלה היה קצת קשה כי בוריס זה לא הבין כל מילה שלישית שהעתיק, כפי שאומרים אצלנו: "תן לדביל להתפלל, וזה ישבור את הראש על הקיר", והיה מן ההכרח לתרגם לו, למרות שהיו מילים שגם דב עצמו הפך להן את המשמעות על פניה, אך לאחר שהסביר אותן בצורה משכנעת בדוגמאות מן החיים שלו, הדברים התקרבו אליו גם אם לא נהיו מובנים יותר דווקא. והם כמו שהם ישבו על השטיח, כי בחדרון שלהם היה מין שטיח פרסי עם כריות על הרצפה, כריות ספוגות אבק רך ונסורת, ישבו ושמעו את הסיפור שנמשך ונמשך, עד שהיה כבר חצות ואפילו יותר מאוחר, ודב, שהקריא לשניהם, לקח פעם את הספר עם הדיוקן ופעם את זה של בוריס והחמיא לו על איך שהעתיק הכול בשקידה כל כך טוב ביד יציבה של אולפן שנה ב', ולעצמו חשב שבכל זאת, למרות שכולם אמרו עליו כי זה לא יוצלח, הרוסי למד משהו ממנו כמו למשל איך מטפלים בדברים ישנים, וחייך קצת גם בשביל גאווה על עצמו. ועוד התברר עם הקריאה שהסיפור מתרחש דווקא ברוסיה, והיו באמת הרבה שמות ומקומות ברוסית ובוריס שמח שאם כבר גמר כזה ספר טוב, כמה יופי שהדברים בו הם משם ולא מפה, מבת ים, כי כאן אפשר לצאת החוצה ולא צריך סתם לבזבז דפים.

והם קראו וקראו וכמעט שכחו ללכת לישון מרוב שהיו סקרנים, ובוריס שמדי פעם אמר "רגע, אני רק הולך להתרענן עם כוסית, בשביל שמבינים טוב יותר", נשען עכשיו בשני מרפקיו על השטיח והאזין כמו היה ילד בן שש שאמא מספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, אבל הדפים לא נגמרו והמשיכו והמשיכו ואף דב שכח לפתע שצריך לתקן משהו, והם נרדמו על השטיח, כמו ששומעים וקוראים, ובבוקר התעוררו מהשמש ונבהלו כי הדפים התפזרו על כל החדר מהרוח, והיה צריך לאסוף אל תוך קופסה של נעליים כדי שלא יעופו ולבדוק את הסדר הנכון, ורק אז לשתות קצת קפה ואפשר להמשיך. אך מה קרה שלא ברור איך הוא קרה, וכבר לא ידוע דבר, כלומר כולם יודעים, אך אין איש שמבין מה מוביל דבר אל דבר, ודב אומר: "מה זה עשה לה, הוא לא התכוון, הרי הוא לא התכוון", ובוריס אומר: "מה לא מתכוון, זאת פשוט סְטֶרְבָה הזקנה הזאת, והשנייה זה טעות, זה כואב לי, אתה יודע כמה זה כואב לי", והיום מעריב, והשפתיים של דב יבשו מלקרוא ולהסביר, כי הוא היה שתקן ככה בדרך כלל והיה מדבר רק אל העצים המהוקצעים והמברגה כשהוא בשגרה.

ועכשיו שוב ערב וזאתי באה בדלת כמו בכל שבוע "טוק, טוק", והוא עונה "אני שומע נחמה". "אדון דב, השאירו למטה כיסא ישן עבורך, אתה רוצה לבוא לקחת, לפני שהאלטעזאכן הערבי מגיע," ודב משך בכתפיים, ולעיניו של בוריס התגנב כמו קור כזה שלא היה שם ודב הביט בו והרגיש הכול וקצת חשש לרדת למטה וגם נעצב להשאיר את הספר לבד, כי קשה לדעת מתי יגיע רגע כמו עכשיו של מאוד רוצים לדעת כבר ועדיין מדמיינים שהולכים לתחנת משטרה ישנה והכובע הוא לא כובע, כלומר כזה ישן וקרוע והדירה היא בגודל ארון קבורה דחוק, אפילו קטנה מזאת שכאן עם ריח עבש, ובכל זאת הכול מקסים וטוב למרות שיש רק זוג גרביים אחד, כלומר אולי לא טוב להוא שם בספר, אבל לנו נעים לשבת יחד ולקוות שיתברר דבר מה מכל זה שאפשר לזכור ולחשוב עליו, למרות שבעצם עצוב, ויודעים כמה עצוב כי סוניצ'קה היא מסכנה ואבא גם, והילדים והבית הדחוק, ובחוץ כלום, למרות שהם יודעים משהו שאחרים עוד לא, ועכשיו בא לו הכיסא הזה עם אותה נחמה שבמבט שלה כבר זרקה אותנו וכמו הגיעה להתחנף ולעזור עם העץ הזה שלא ממש רוצים או צריכים אותו, ורק מההרגל דב דוחף את כפותיו לכפכפים ואומר לנחמה, "רגע אני בא, שישמרו לי אותו…"

והכיסא מתברר לא רע בכלל, מהסוג הישן שמוכרים היום בחנויות ואומרים עליו שהוא מקולקציה, משמע היו לו אחים, מכאן שהוא בא מבית מבוסס שבו ישבו כולם סביב שולחן לארוחה, שולחן ארוך שנפתח לאורך אם מזדמנים אורחים, כמו בדירות שיבנו כאן ודאי. ועד שהוא עולה בקומות ומתנשף מעט לעצמו בשכחה כבר נעלם מראשו אותו עלם על צרותיו הרחוקות שבכְרך הזר, ומכתביהם של אמו ואחותו שהוא אינו משיב עליהם, אך כשהוא פוסע אל חדרו ורואה את בוריס משוחח איתה הוא נזכר בכול ונדרך בהתרגשות, כמו זה עזב לפני שנים דבר מה פרום, והצחוק הדרוך והמזויף של שותפו מותח אותו מעט, כאילו הוא אחת הדמויות שהשתקמו רגע מהצרות, ואולי דווקא מרמלדוב שמצא עיסוק מכובד והוציא את בתו מהרחוב ועכשיו יושב לו ולוגם בחיוך בירה חמה בבית המרזח שברחוב סָדוֹוָיה, ונחמה זו למעשה לא מבוגרת כל כך, אם כי אדם פשוט ולא מורגש עבור מי שלא מכיר את כוונותיה, וקיווה רגע שהיא אותה ליזאוואטה מסכנה או שהיא בכלל אימו התשושה של רודיון שבאה לבקר את בנה שלא עונה למכתביה ספוגי הדמעות וכעת היא צוחקת לה כך מתוך שלווה וחוסר דעת, משמע קיבלה מזור לכל מכאוביה, ורק הוא צריך להסביר לכולם שכך וכך, וכל זה לא היה, לא המחבוא עם הכסף ולא הדירה ההיא עם השיפוצניקים, והוא רק יצא אל גדת הנייבה לטייל מעט והביא עימו רהיט זה לתיקון, והכול יסתדר על הצד הטוב יותר, וגם החדר כאן שבשכירות, שהוא חי בו לא רע בסך הכול, רק שיש את הטרדות הרגילות של החיים, כמו מחשבות על פרנסה הוגנת למשל. אך כל זה פג באחת כשבוריס אמר "בוס, חיכינו לך, גם נחמצ'קה מאוד מבקשת שנמשיך כי סיפרתי לה פה הכול מה שקרה עד עכשיו, קשה להחזיק ככה בבטן" וגם הזקנה הבטלנית פוצחת לה בשיר כזה מצלצל בקול מחריד, תראו, תראו ואני לא היה לי מושג שבביתנו גר כזה מין סופר שחיבר כאן בין הקירות שלי רומן מותח בסוד בלי לשתף אף אחד, ובוריס מחייך כמו מתאמץ לקבל מחמאה, ולדב נדמה שתחת העליצות של הזקנה דוגר איזה חשש עמום.

"מאה גרם לכולם, מאה גרם על חשבון הבוס", אומר בוריס ומוזג לנו, למרות שעוד מוקדם-מוקדם, ודב אומר שזה לא רע, בכלל לא רע, כי הנה יש כיסא חדש שאפשר לשפץ מעט ואז להוציאו למכירה ולעשות כמה פרוטות כדי להיטיב עם כולם, כי משהו בו בכיסא עשה בו רושם, מין הצטרפות של גימור וצבע, ואמר לבוריס: בוא שב פה רגע, איך ההרגשה, והוא ישב ואמר שזה כיסא של מלך, בטח כמו זה של אותו מ.ז. וולפובסקי המקורי בעצמו, שכתוב בפנים, ועכשיו בגלל שהוא הפך לכתבן, אומרת נחמה, יש לעשות את הכיסא מתאים לבוריס עצמו, כי לא נוח לחבר ספרים ככה על שרפרף של סוכנות כמו שיש לנו בדירה, אבל בינתיים אתה שווה בין שווים, אז בוא רד אל השטיח, דב אומר לו.

והם ישבו כמו שהם, ונחמה הופתעה מהמשך המעשה יותר מכולם והייתה להוטה כבר לדעת מה עלה בגורלו של רסקולניקוב המסכן שהיה לה חבל עליו, למרות שהיא עצמה איך לומר בעדינות, משאילה לפעמים לשכן סכום ואפילו נושאת ונותנת עם זרים שגרים ושוכרים את החדר הזה שבו היא יושבת כעת. היא לא האשימה אותו לרגע אחד שכן הוא שנקלע לקושי רק מכורח הנסיבות, והיה בעל לב טוב, כפי שכולם רואים, ולראיה איך שהוא דואג לאמו ואחותו. ובקריאה ובשתייה הזאת, שהרוסי ממלא להם מדי פעם, החושים מתחדדים ומתעצמים כמו לפי פעימות הדפים והזיעה ניגרת על הפנים ועל הדיו, והיה נדמה לנחמה שהנה, הנה היא נבלעת אל המילים והרגשות ושוכחת מדוע באה לכאן מלכתחילה ומה רצתה מהם.

*

אתם יודעים, אומרת נחמה, לא רע אצלכם, נעים אפילו, וחבל שהם אומרים, היא מוסיפה, חבל שהם אומרים שכאן זה מסוכן, הנה אני יושבת לידכם ולא מרגישה מסוכן, היא אומרת ומסתכלת על בוריס בעין עקומה. ומה שרציתי בעצם לומר שכך וכך זמן צריך כבר להזדרז לחפש מקום אחר כי הם אמרו לי שעוד מעט כבר יבואו לעשות מדידות בדירה… זה לא בשביל שמסוכן, אומר לה בוריס, בלבלת הכול אני חושב, זה בשביל שיהיו פה מגדל ועוד מגדל, כי בעירייה צריך כסף. וכבר הרבה מהבעלבתים חתמו, ואת גם חתמת, לא? אני, חתמתי? כלומר כן, אני עצמי כבר קשה לי להבין הכול בבלוקים ובניירות זה הבן שלי שיודע מתי לעשות דברים שמבקשים בניירות חשובים. אני בית כזה או מגדל לא משנה, חשוב רק עם מיטה שלקום ממנה נוח כי כואב כבר ברגל ובגב, אבל פה, תסלח לי, חתולים עם צרכים וזקן חולה שישן בכניסה ואיזו צורה יש, ובניין גדול עם לובי מפואר ועציצים ומראות זה משהו כבר ברמה גבוהה של קלאסה. ודב מסתכל על בוריס, הוא שחי כאן כמעט רק על חשבון דב ובזמנו החופשי לוקח את הרהיטים ומוכר קצת על יד השוק וחושב לאן כבר אנחנו נלך מכאן, אבל בוס, איפה נשים את כל הרהיטים, איפה? וזאת רק חלק מהצרה לדעת מי יקבל אותי עם כל זה? אבל תמזוג לנו עוד כוסית, דב שולח אותו, כי בינתיים הוא חושב ששכחנו מעט מהסיפור ומהחקירה, והכול מהכול שעל פני השטיח החל להתערבב לנו, כי כשמוזגים טיפה זה נעים תחילה כי הגרון מתנקה מעט, ואם יודעים איך לשתות נכון, אפילו חמים כאן בפנים, כמו חתול עובר על החזה ומלטף עם הזנב, ודב כבר שותה שוב ובכלל שוכח שלפני שבא הנה והחל לשפץ דברים ישנים פיטרו אותו מהמפעל, ולמה פיטרו, זאת אין יודעים, רק יודעים שלא היה בו עוד צורך והוא החל להתגלגל עם העגלה וחי אצל כמה מכרים עד שפגש בבוריס הזה יום אחד ושניהם הצליחו להקים את הגעשעפט הקטן כאן, כמו שאומרת נחמה, כלומר לעשות קצת מעות מפה ומעט משם, ואפילו להיכנס לשכירות נמוכה בתמורה לעבודות מזדמנות אצל כל מיני שכנים ולחדש רהיטים בקיטון הזה.

והנה כשקצת מתערפלים מתחילים לחשוב כמה יש לה, לנחמה זו שהיא כבר לא זוכרת לספור כשנותנים לה שטרות ולא ממהרת לאף מקום, כמה יש לה לדעתכם מכל הנכסים האלה שהיא משכירה ברחבי העיר. ומעניין לדעת גם איפה הארנק שהיא שמה בו את כל זה, אם כי היום מי מחזיק כסף בארנק, אפילו את הבלטות לא מרימים כבר להחביא. ואני יודעת שתהיה בסדר דב, אומרת נחמה ומנסה לחמוק ממבטו השיכור של הרוסי, כי אני זוכרת עוד בפעם הראשונה כשהגעת אליי בלי כלום ולא ידעת מה יש לספר על עצמך יותר מדי, ורק אמרת שאתה יודע לעבוד בידיים וזה מציל את החיים, הרגשתי בלב שתהיה בסדר. ואיך אני יודעת ככה? משום שפעם נפלה לך האצבע הקטנה, אמרת לי, ואני שאלתי עליך מהשכנות ואמרו שאתה נגר ואז אמרת שנעים מאוד אתה דב וזה העוזר שלך, ואני אמרתי ברוכים הבאים בלי שאלות כי ראיתי שאתה אדם עם כבוד, גם אם היה ריח לא נעים מבחוץ, ואמרתי להם שאם זה איבד האצבע במסור סימן שעובד קשה ואדם ישר, ודב הסתכל על בוריס שהביט על הדלת, ונחמה הבחינה באיזו תנודת חלקיקים זריזה ולא טבעית באוויר והביטה לצדדים, ממששת את כיסי שמלתה כמו מחפשת את המפתח או איזה דבר שייתן לה פתרון לסבך ואף מלמלה משהו על כך שצריכה להספיק ולא הרגישה איך שהזמן, ודב כמו חש שהיא לא רגועה ואמר שצריך לחזור לאיפה שהפסקנו והתיק מבטו מהשותף המאובן שקפץ אגרופיו וניסה להמשיך בקריאה, אבל נדמה שכמה דפים התבלבלו ושכחנו כבר איזו ערימה גמרנו ומה נשאר עוד לקרוא, והוא הביט שוב בבוריס כמנהל עימו שיחה אילמת, בזמן שזה עמד כמי שחוסם בגופו את הדלת, ודב הניח את האצבע בפסקה שזכר במעומעם שהיא הייתה הבאה בתור כמי שחוסם איתה את החור בסכר העומד להתפרץ: "– אבל… מי איפוא… הרג? – לא התאפק ושאל בקול נחנק. פרופירי פטרוביטש נרתע ממש אל גב הכיסא, כאילו אף אותו התמיהה השאלה באורח לא-צפוי כל-כך. – מה פירוש, מי הרג? – חזר על הדברים, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – הלא א ת ה הרגת, רודיון רומאניטש! אתה אשר הרגת… – הוסיף בלחש כמעט, בקול בטוח לגמרי."

 

רמי מארק רום, בן 34, נולד ברוסיה ועלה ארצה בגיל 6. מתגורר בבאר יעקב עם בת זוגו עינת ושני ילדיהם – אוריה ואביגיל. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו מעל במות שונות בשלוש השנים האחרונות. שוקד בימים אלה על קובץ סיפורים קצרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | רותי, רותי, רותי, רותי ועוד

שירים ושירים בפרוזה מתוך הספר החדש 'שום שפה' מאת זהר איתן

Before the Blitz, Paul Klee

.גלדיולה*

אִם תִּהְיֶה טוֹב
אֶתֵּן לְךָ לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, הַנִּשְׁבָּרִים,
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, אוֹ בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה מְצֻיָּן,
מַמָּשׁ מְצֻיָּן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל:
עָלֶה יָבֵשׁ, צִיץ קָמֵל, גֶּזַע שָׂרוּף.
חוֹר נִחָר.

* יונה/יונתן

 

רותי, רותי, רותי, רותי

רוּתִי, נֶכְדָּתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר הַמְּדִינָה לְשֶׁעָבַר לְשֶׁעָבַר, שֶׁנִּשְׁכַּח מִזְּמַן, הִיא עַכְשָׁו עוֹרֶכֶת בַּמָּדוֹר לְסִפְרוּת, מַחְלֶקֶת דְּבָרִים מִן הַמְּגֵרָה, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף שֶׁל קוֹל יִשְׂרָאֵל. רוּתִי עוֹסֶקֶת בְּתִעוּד הַדְּבָרִים שֶׁאִישׁ לֹא נִזְכַּר בָּהֶם מֵעוֹלָם, וְלָכֵן מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁכְּחוּ. לְעִתִּים נוֹטֵעַ בָּהּ הַדָּבָר בִּטְחוֹן יֶתֶר (עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, הִיא מְרַאֲיֶנֶת, וַאֲנִי וְגוּסְטַב שׁוֹמְעִים, אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמִּזְרָחִי הַצָּעִיר מְנַשֶּׁה, שֶׁזֶּה עַתָּה פִּרְסֵם אֶת סֵפֶר הַפְּרוֹזָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ. גוּסְטַב, שֶׁלּוֹ עֲנִיבָה לְבָנָה קְצָרָה וְגַרְבַּיִם, לְבָנִים גַּם הֵם, מְיַלֵּל), אַף שֶׁשָּׁנִים הִיא מְצַפָּה וּמְחַכָּה לַעֲבֹר לְמַחְלֶקֶת הַחֲדָשׁוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, הַמְּקוֹמִיּוֹת, אוֹ לְפָחוֹת אֶל הַכַּלְכָּלָה הַמְּדִינִית.

בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁגַּרְנוּ שָׁנָה וָרֶבַע בְּדִירָה שְׂכוּרָה מוּל גַּן צִבּוּרִי קָטָן וְנָאֶה מְאוֹד בִּרְחוֹב רַמְבַּ"ן שֶׁבִּרְחַבְיָה, הִתְגּוֹרֵר מֵעָלֵינוּ בְּנוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח, שֶׁהָיָה אוּלַי אָבִיהָ וְאוּלַי בֶּן דּוֹדָהּ שֶׁל עוֹרֶכֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף. מִתַּחַת לָאָב, וְאוּלַי הָיָה זֶה בֶּן הַדּוֹד, גָּר רוֹפֵא שִׁנַּיִם הוֹמוֹ מִזְדַּקֵּן, שֶׁטָּרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, כָּךְ אָמְרוּ הַשְּׁכֵנִים, בְּשֶׁל בַּעַת הַחֶסֶר, הַזֹּקֶן, הַמִּאוּס וְהַסֵּאוּב שֶׁאָפַף אוֹתוֹ תָּמִיד. "וַאֲנִי לֹא מַמָּשׁ יָדַעְתִּי: וַהֲרֵי בְּעַצְמִי בָּאתִי מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁל צוֹק וּמְצוּקָה", אוֹמֵר עַכְשָׁו לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ בּוֹ מֵעוֹלָם. "יֵשׁ אֶנֶרְגְּיוֹת שֶׁבֻּזְבְּזוּ בִּגְלַל חַיִּים שְׁלֵמִים", הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר, "אֲבָל הַהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ בָּהּ מִצַּד אֶחָד מִן הָאַהֲבָה שֶׁל מָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּאֲהוּבָה, זֹאת מִן הַצַּד הָאֶחָד, וְאִלּוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי אֵינֶנּוּ רוֹאִים דָּבָר אֶלָּא – " וְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר לְשֶׁעָבַר מְהַנְהֶנֶת, וּמֵאַחַר שֶׁהִיא תָּמִיד בְּתוֹךְ הָרַדְיוֹ וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁק בָּהּ, הִיא גַּם מוֹשֶׁכֶת לְאַט בְּפִקֵּת גְּרוֹנָהּ וּמְנַקֶּשֶׁת, שֵׁשׁ פְּעָמִים מְנַקֶּשֶׁת, עָמֹק בְּמוֹרַד הַגְּרוֹגֶרֶת, כְּשֶׁהִיא מְדַמָּה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ רֶגַע צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

 

דוֹ שביעי

בּוֹאִי אֵלַי הַבַּיְתָה.
יֵשׁ לִי פְּסַנְתֵּר כָּנָף לָבָן שְׁנֵי מֶטֶר.
אַתְּ תִּרְקְדִי לְבוֹּשָה עַל הַמִּכְסֶה הַפָּתוּחַ וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל.
מֵעַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי שְׁתֵּי צִפֳּרִים-צִפֳּרִים
מְקַרְקְרוֹת בְּקוֹלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַזָּמִיר
שֶׁהוּא שָׁחֹר כָּעוֹרֵב וְצוֹרֵב כְּגֵחַל מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר כָּךְ נֹאכַל צָהֳרַיִם וְנֵצֵא לַמִּרְפֶּסֶת,
נִתְבּוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּמָדִים* שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הָהָר אוֹ הַיַּעַר,
וּכְמוֹהֶם נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט
מְחַכִּים לַצִּפֳּרִים-צִפֳּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ
מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁכְּבָר מְזַיֵּף קְצָת (צָרִיךְ לִקְרֹא לֶאֱלִישָׁע)
גַּחַל שֶׁמֶשׁ בְּפִיהֶן
וּלְשׁוֹנָן רִנָּה.

* אחת, שתיים, שלוש

 

אורוגוואי

קֹדֶם הֵם שׁוֹתִים, וּכְשֶׁהֵם שִׁכּוֹרִים מַסְפִּיק הֵם שׁוֹכְבִים. זֶה חוֹזֵר בְּשִׁנּוּיִים קְבוּעִים וִידוּעִים: הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא, אוֹ הַמַּשְׁקֶה, אוֹ הַמָּקוֹם. בַּבֹּקֶר מִישֶׁהוּ – הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא – נֶעֱלָם רִאשׁוֹן, וְאִלּוּ הָאַחֵר, אוֹ הָאַחֶרֶת, נִשְׁאָר, מְהֻרְהֶרֶת. בְּמָה הוּא, וְאוּלַי הִיא, מְהַרְהֵר: קָפֶה, זָוִית הַחֲרַכִּים בַּתְּרִיס שֶׁמִּמּוּל, הֶהָיָה זֶה רַעַשׁ מָנוֹעַ מִתְרַחֵק אוֹ צְלִיל הֲדָחַת הָאַסְלָה, הַאִם לְגָרֵד עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, בְּעַגְּבַת שְׂמֹאל אוֹ בְּקִבֹּרֶת בֶּרֶךְ יָמִין, וְאוּלַי בִּשְׁתֵּיהֶן, כָּל אַחַת בְּיָד אַחֶרֶת? בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת זַמֶּרֶת הַמְּדַקְלֶמֶת עַל הַצְּלִיל הַנָּדִיר-יַחֲסִית רֶה בֵּמוֹל אֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת שֶׁל אוּרוּגְוַאי, אֶלָּא שֶׁהוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִין סְפָרַדִּית וְאַף שְׁמִיעָה אַבְּסוֹלוּטִית לֹא הָיְתָה לוֹ מֵעוֹלָם, אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת. כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַכְשָׁו זֶה שֶׁהִיא – הוּא דֵּי בָּטוּחַ שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ מַתְחִיל בְּשִׁין, בְּשִׁין וְאוּלַי בְּגִימֶל – לֹא תַּחְזֹר עוֹד לְעוֹלָם.

 

אושֶר

ג'וֹן הֶחְלִיק בָּאַמְבַּטְיָה וָמֵת.
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי כֵן הָפַךְ מוֹחוֹ לִסְפוֹג.
עֲדַיִן נוֹתְרָה בּוֹ הַיְּכֹלֶת לָשִׁיר כַּמָּה
שִׁירֵי עַם נִשְׁכָּחִים, שֶׁלָּמַד פַּעַם מִסָּבָתוֹ,
וְלַהֲגוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט הַשָּׁגוּי
"מָה נָדִיר יוֹתֵר, לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
מִיצֵי גּוֹרָל אַכְזָר, אוֹ".
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמִּישֶׁהוּ שׁוֹקֵעַ עַכְשָׁו, מִתְנַפֵּחַ, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד,
וְהַכֹּל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן,
וּכְמוֹ בְּפַּארְק שֵׁשֶׁת הַדְּגָלִים, זֶה
מְסַחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ וּמַעֲלֶה
חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל פָּנָיו.
מִפִּיו נִפְלָט עִצּוּר פּוֹקֵק, וְאַחֲרָיו תְּנוּעָה פְּתוּחָה.
הַהֶבְדֵּל בֵּין זַעַם אֵין אוֹנִים לְשִׂמְחָה, הִסְבִּיר לוֹ פַּעַם מִישֶׁהוּ,
אֵינוֹ בְּזָוִית הַפֶּה, אֶלָּא בְּעִקּוּם הַגַּבּוֹת.
הוּא יְסַבֵּן עַכְשָׁו אֶת עָרְפּוֹ בַּעֲדִינוּת, בִּשְׁאֵרִיּוֹת
הַסְּפוֹג שֶׁמָּשַׁךְ, בַּעֲדִינוּת, מֵחֲלַל הָאֹזֶן הַתִּיכוֹנָה.
ג'וֹנִי, אוֹמֶרֶת לוֹ אֲהוּבָתוֹ, ג'וֹנִי.

 

יאן, מְתַקֵּן אטבי כביסה

יָאן הָיָה בְּמִקְצוֹעוֹ הָרָשׁוּם מְתַקֵּן אַטְבֵי כְּבִיסָה, אֲבָל יָדַע גַּם לְהַדְבִּיק בַּחֲזָרָה נַיְלוֹנִים שֶׁל סוּפֶּר וְלִמְצֹא עֵטִים. הָעֵטִים הָיוּ יוֹתֵר תַּחְבִּיב מִמִּקְצוֹעַ, אֲבָל לְעִתִּים גַּם כָּאן הָיְתָה לוֹ אֵיזוֹ הַכְנָסָה. מֵעוֹלָם לֹא עָבַד בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשֶׁל חֹזֶק הָאֱמוּנָה, שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ מִזְּמַן, אֶלָּא בִּגְלַל הַדְּבוֹרָה שֶׁבַּכְּלוּב, שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הָיְתָה צוֹוַחַת חָזָק מִתָּמִיד, בְּקוֹל רָם וְעָבֶה וּמְגָרֵד יוֹתֵר, "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה", אוֹ לִפְעָמִים "בְּרוּרְיָה", שֶׁהוּא שֵׁם מְכֹעָר מְאוֹד, כִּמְעַט כְּמוֹ "יוֹכֶבֶד". מֵאָז שֶׁאִיגוֹר, הָאוּקְרָאִינִי הַקּוֹדֵם שֶׁטִּפֵּל בָּהּ, נִתְפַּס, הוּבַל לְשִׁבְטָה, וְהֻחְזַר דֶּרֶךְ הַגְּבוּל, צָרִיךְ הָיָה לִרְדּוֹת מִמֶּנָּה בְּכָל שַׁבָּת אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַסָּגֹל שֶׁהִפְרִישָׁה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ, לְצַנְצֵן אוֹתוֹ, לִסְתֹּם חוֹרִים בַּחַלָּה, לִפְקֹק הֵיטֵב וּלְנַקּוֹת. כָּל זֶה הָיָה תּוֹפֵס אֶת הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ, וְרַק כְּשֶׁנִּכְנְסָה חַמָּה לְנַרְתִּיקָהּ יָכוֹל הָיָה יָאן, שֶׁפַּעַם נִקְרָא גַּם הוּא אִיגוֹר, לָצֵאת אֶל הֶעָנָף הֶחָבִיב עָלָיו בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לַזֵּיתִים, לְטַפֵּס וּלְשַׁפְשֵׁף. אַחַר כָּךְ הָיָה נִרְדָּם עָמֹק מִתָּמִיד, לִפְעָמִים הַתְּנוּמָה צָנְחָה עָלָיו עוֹד בְּאֶמְצַע הַזֵּיתִים, וְאָז הָיָה הַשּׁוֹמֵר מֵעִיר אוֹתוֹ לְמָחֳרָת, רִאשׁוֹן בְּחָמֵשׁ, בִּקְרִיאוֹת "אִיגוֹר, אִיגוֹר" – הוּא לֹא הִכִּיר עֲדַיִן אֶת שְׁמוֹ הֶחָדָשׁ – "הִגִּיעַ מַקֵּל כְּבִיסָה חָדָשׁ, אִיגוֹר. מַקֵּל כָּחֹל. שָׁבוּעַ יָפֶה לְךָ, אִיגוֹר. וְתִשְׁמֹר לִי, אִם תִּמְצָא, אֶת הַשַּׂקִּית הַצְּהֻבָּה שֶׁל הַחֲמוּצִים, אֲפִלּוּ עִם קֶרַע קָטָן בַּיָּדִית. זְרִיחָה נְעִימָה תִּהְיֶה הַיּוֹם, אִיגוֹר. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת זֶה כְּבָר כָּאן, בַּכָּבֵד". וְיָאן, שֶׁנִּקְרָא פַּעַם אִיגוֹר, הִכְנִיס לְפִיו זַיִת מַר אֶחָד שֶׁקָּטַף בְּהֵחָבֵא, גִּלְגֵּל אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁעוֹד הָיוּ בָּהּ טַעַם מֵי הַדְּבַשׁ, הַדְּבוֹרָה בְּרוּרְיָה וַעֲנַף עֵץ הַתּוּת, וְעָלָה בִּכְבֵדוּת בִּשְׁבִיל הֶעָפָר הַמּוֹלִיךְ הַבַּיְתָה.

 

 

כל הדמויות והאירועים בטקסטים אלו הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר ביניהם לבין אנשים ואירועים במציאות הוא מקרי בלבד.

זהר איתן, יליד 1955, חוקר תיאוריה וקוגניציה מוזיקאלית באוניברסיטת תל אביב. ספריו: 'שו-האי מתאמן בהטלת כידון' (הליקון-ביתן, 1996), 'מה יש' (כבר/כרמל, 2007).

.

הספר ראה אור בהוצאת כבר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי": היינריך היינה במכתב לחבר

חודשים ספורים אחרי שהוטבל לנצרות, כתב המשורר היינריך היינה לחברו על התסכול, על האכזבה ובעיקר על החרטה שהוליד הצעד הזה בתוכו.

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

הוא קרא לזה "כרטיס הכניסה" שלו, ראה בכך את הצעד ההכרחי שיפתח בפניו את דלתות עולם התרבות הגרמני, חותמת הכשר לגרמניוּת חסרת סייגים, מסולקת מכשולים, שלמה ומלאה. אם היה יכול לחבר את הסיפור בראשו, סביר שהיה מוותר על התענוג המפוקפק, ובמקומו בוחר בדרך פשוטה יותר עבור גיבור התסבוכת האיומה שהוא נאלץ לשחק. בקצרה, אפשר להניח של וודאות שלא היה מתנצר.

כשהיה צעיר יותר האמין שהעקשנות משתלמת, והיא אכן השתלמה לא פעם. אביו ודודו התעקשו שייכנס לעסקי המשפחה המשגשגים, הוא התעקש לחיות חיי רוח ויצירה. עקשנותו של העקשן ביותר – שהיה במקרה הזה הוא – היא שניצחה. משפחתו הסכימה לממן את לימודיו באוניברסיטה, ובשנת 1819 נרשם הרי היינה ללימודי משפטים באוניברסיטת בון.

שלוש אוניברסיטאות, הזמנה לדו-קרב שלא התקיים, הרחקה לסמסטר אחד ושש שנים לאחר מכן, סיים היינה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן. תעודת דוקטורט למשפטים לא הייתה הדבר היחיד שהוענק לצעיר בן ה-28 בחודש יולי של שנת 1825. באותו החודש הוענק לו גם שמו החדש – כריסטיאן יוהאן היינריך. את השם קיבל היינה לאחר שהוטבל לנצרות בכנסייה הפרוטסטנטית בעיירה הסמוכה הייליגנשטאט. השם שילווה אותו מרגע זה ועד סוף חייו הוא גם השם שבו יוכר בתור אחד מגדולי המשוררים והסופרים של המאה ה-19 ברחבי העולם כולו – היינריך היינה.

במסגרת הדיון האינסופי הניטש עד ימינו סביב שאלת יהדותו של היינה, נסרקו כל כתביו הספרותיים בחיפוש אחר כל בדל התייחסות ליהודים ולדתם. כל ההתייחסויות האלו יצרו כרך בן 300 עמודים. מכל תלי התילים שחיבר בחייו, שמור בספרייה הלאומית בסך הכל מכתב יחיד של היינריך היינה. כפי שתוכלו להיווכח, הוא שופך אור רב על יחסו ועל רגשותיו של המשורר המומר להתנצרות שלו.

פחות משנה לאחר התנצרותו, שלח היינה בתשיעי בינואר 1826 מכתב לחברו לספסל הלימודים ואיש סודו מוזס מוֹזר. המכתב שנכתב בבית משפחת היינה בהמבורג משופע בקודים אישיים בין חברים ומאזכר בין השאר את שמו של מוציא לאור מסוים ("גוביץ המנוול") שבו ביקש היינה לנקום כיוון שהתמהמה בפרסום הסיפור ששלח לו. בהמשך המכתב עובר היינה לעסוק במצוקה האמתית שמסעירה את חייו: טבילתו לנצרות. הוא הרגיש קרוע ומבולבל, וסיפר למוזר על הקושי שלו לכתוב או לחשוב על "דברים חיצוניים".

החברה הגרמנית הנוצרית, שדרשה מיהודיה לוותר על דתם כדי לעלות בסולם הדרגות, התגלתה במערומיה לאחר שהקריב היינה את הקורבן הנדרש. ממקורות אחרים אנו למדים שהיינה ציפה כי התנצרותו תסייע לו לזכות במשרה אקדמית נחשקת, ציפייה שנכזבה. "האין זה מוזר?" שאל את מוֹזר, "רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי".

נימה מסוימת של אירוניה ניכרת בדבריו של היינה ומקהה את העוקץ. "עתה אני שנוא אצל נוצרים ויהודים כאחד. אני מאוד מתחרט שהתנצרתי, טרם חשתי שטוב לי יותר מאז, ההיפך, מאז אני מוקף מזל רע – אך די מזה, אתה נאור מדי כדי לא לחייך על זה." ולכך הוסיף ש"כנראה טוב לי יותר משאני יודע" ושאם להודות על האמת, המבקר הקשה ביותר שלו הוא, כמובן, עצמו.

 

המכתב ששלח היינריך היינה לחברו מוזס מוזר. להגדלה לחצו על המכתב

 

מחשבות על גרמניה

בשנת 1831, כשש שנים לאחר טבילתו לנצרות, מאס היינה בצנזורה הגרמנית ובהתקפות החוזרות והנשנות על יצירתו ועקר לפריז. מקץ שנתיים יוחרמו כל יצירותיו (אלה שנכתבו ואלו שטרם נכתבו) בשל החלטת מדינות הקונפדרציה הגרמנית. האמן והמשפטן המומר יהיה לפליט המעביר את שארית חייו בגלות צרפת.

במקום מושבו בפריז יפיק היינה את המיטב מחייו החדשים. הוא יתערבב בחוגים הנחשקים ביותר, יתרועע עם אישים גדולים דוגמת אלכסנדר דיומא ופרדריק שופן, שמו ייצא למרחוק, ויצירותיו (אלו שנכתבו בגרמניה ואלו שיכתוב בפריז) יזכו אותו בתהילת עולם.

גם רגשות הדחייה וגם החשש הכנה מהשתלטות הלאומנות על הפוליטיקה הגרמנית לא יצליחו להכריע את עוצמת הגעגועים של היינריך היינה לארץ מולדתו. הגעגועים יסרבו להניח לו עד מותו ב-17 בפברואר 1856.

הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית, וחיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית .