מיוחד | מִקבץ ספרותי על גלות, פליטוּת, עקירה ונדודים

חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות

איור: אמיתי סנדי, מתוך 'בכל צבעי הקשת', ספר הצביעה של עמותת אליפלט

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
(ויקרא יט 33–34)

בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר
דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח
(איוב לא 32)

.

קראתי עיתונים בכפייתיות וצפיתי בטלוויזיה (עד שמכרתי אותה) כדי לראות מה קורה בבית. ומה שקרה שם היה מוות. גם את המילה הזאת חיפשתי ומצאתי: "פעולת המיתה או עוּבדת המיתה; קץ החיים; ההפסקה הסופית והבלתי הפיכה של הפעולות ותהליכי החיים של החי או הצומח."

מתוך 'איש משום מקום', אלכסנדר הֵמון (עם עובד, 2004), מאנגלית: סמדר מילוא.
אלכסנדר הֵמון, סופר, יליד קוראטיה, 1964. בן לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית. בעת ביקורו בארה"ב בשנת 1992 פרצו מהומות בסרייבו עירו, ונבצר ממנו לשוב אליה. חי בשיקגו וכותב באנגלית.

,

* * *

,

האדם צריך לחיות / לאה גולדברג

הָאָדָם צָרִיךְ לִחְיוֹת
בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא,
אֲפִילוּ בְּבַיִת מְכֹעַר מְאֹד
צָרִיךְ לִחְיוֹת הָאָדָם –
עִם גַּג וְרִצְפָּה וְחַלּוֹן,
כִּי אֵיפֹה יִחְיֶה הָאָדָם?

כּךְ אָמְרָה לִי אֶבֶן אַחַת
בֶּהָרִים
אֶבֶן אִלֶּמֶת אָמְרָה
וַאֲנִי הִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי.

,

מן המחזור "על האבנים", בתוך 'לאה גולדברג: שירים ג" (ספרית פועלים, 1973), בעריכת טוביה ריבנר.

,

* * *

,

מי שיש לו בית יושב בתוך ביתו וקורא בהגדה ומי שאין לו בית מצטרף למי שיש לו בית ומיסב עמו. […] הוסיפה אשתי ואמרה כל זמן שאדם מתיירא שמא יוציאוהו מדירתו אין ישיבתו ישיבה. ניענעתי לה ראשי ואמרתי נכון הדבר, בית שאפשר להוציאנו משם אינו ביתנו.

מן הסיפור "הבית", בתוך 'סמוך ונראה', שמואל יוסף עגנון (שוקן, 1950).

,

* * *

,

מנוחה / אלזה לסקר-שילר

אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם אָדָם שָׁקֵט
מֵעַל לְהָרֵי מוֹלַדְתִּי,
גּוֹעָה בִּבְכִי מֵעַל לְגֵיאָיוֹת,
מֵעַל לָאֲוִיר הַמִּשְׂתָּרֵעַ.

בְּכָל מָקוֹם נִרְכָּנִים אֲרָזִים
וּמְפַזְּרִים נִצָּנִים.

אַךְ כְּתֵפִי שְׁחוּחָה מַטָּה
מִמַּשָּׁא הַכָּנָף.
אֲחַפֵּשׁ יָדַיִם נִצְחִיּוֹת, שְׁקֵטוֹת:
אֲנִי רוֹצָה לִנְדֹּד עִם מוֹלַדְתִּי.

 

מתוך 'אלזה לסקר שילר: שירים' (עקד, 1969), מגרמנית: יהודה עמיחי.

,

* * *

,

[…] בדיוק אז השתנו חיי מן היסוד. חייתי בגלות או איך שלא קוראים לזה, החלפתי ארצות כמו נעליים. ביצעתי את המופע הזה, "נפילת החומה", בחיי האישיים, ועם הזמן נעשיתי גמישה עד קנאה.

[…] מה יכולתי לענות? שגלות, או לפחות זאת שאני חוויתי – מתוך לאות גוברת – היא מצב שאין לו שיעור? שגלות היא מצב שאפשר אמנם לתארו בעובדות מדידות – כמו חתימות בדרכון, נקודות ציון גיאוגרפיות, מרחקים, כתובות ארעיות, ניסיון לקבל אשרת כניסה במהלכים ביורוקרטיים שונים, כסף שהוצא על קניית תיקי נסיעות חדשים לבקרים – אלא שתיאור כזה הוא כמעט חסר משמעות. שגלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים וזולים, של קומקומי קפה. שגלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מַתאֵם, כדי שלא להישרף. שגלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל – צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה – החותָמות בדרכון – מצטברות והולכות ומתישהו נעשות ערב-רב של קווים בלתי-קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם.

מתוך 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי', דוברבקה אוגרשיץ' (עם עובד, 2009), מקרואטית: דינה קטן-בן ציון.
דוברבקה אוגרשיץ', סופרת יוגוסלבית עטורת פרסים, נקטה גישה אנטי-לאומנית עם פרוץ המלחמה בבלקן, הוכרזה בוגדת, וב-1993 נאלצה לצאת לגלות.

,

* * *

,

המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק

אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה,
הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן
וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים
מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא
לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם
אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת
חַדְרֵי הַלֵּב,
לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם
אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה,
וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת
שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר.
אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ
הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.

 

מתוך 'נקמת הילד המגמגם', רוני סומק (זמורה-ביתן, 2017).

,

* * *

,

הם היו ממש נחמדים כשהִרשו לנו להיפרד מאבא בשדה התעופה לפני שהעלו אותו למטוס. "אם אתם רוצים להישאר ביחד," אמר אחד משני הציידים שליוו אותו, "מצִדנו זה בסדר." הוא קרץ לחבר שלו והמשיך: "בבקשה, תצטרפו אליו ותחזרו הביתה. הכרטיס על חשבוננו." הוא אמר הביתה, ולא ניסה אפילו להסתיר את החיוך. אחר כך הוא הציע לי פתאום בקבוק מים, אבל אמרתי לא, בלי טובות. מה זאת אומרת תחזרו הביתה?! בשביל לחזור הביתה אני לא צריכה מטוס. מקסימום אוטובוס. הבית שלי זה כאן, בתל אביב, העיר שבה נולדתי. ב"איכילוב", אם אתם רוצים לדעת בדיוק. הציידים שתקו. מַדי התכלת הנקיים והמגוהצים שלהם בהקו בשמש. על השרוול היה קשור להם סרט עם מגן דוד כחול. ואז הצייד השני, בלונדיני רזה שנראה בעצמו כמו ילד, הוריד את העיניים הכחולות שלו לריצפה ואמר בשקט: "עכשיו אתם יכולים להיפרד ממנו".
*
"כולם מגרשים את כולם כשזה נוח להם," אמר אז אבא שנהיה פתאום רציני נורא, "הראשון היה אלוהים. מי גירש את אדם וחווה מגן־עדן?" העיניים שלו נהיו עצובות. "ומאז ככה זה נמשך. נדמה לך שהגעת לגן־עדן ופתאום הכול משתנה. ובעצם, מה בני אדם רוצים? בסך הכול לחיות. זה עצוב."

מתוך 'אנה והציידים', ראובן מירן (נהר ספרים, 2009).

,

* * *

 

וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

עובדיה א 14

 

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

הארכיון נחשף: החיים הסוערים של אסי דיין

גיבור ישראל, יוצר חד-פעמי ומייצר שערוריות – מי אתה אסי דיין?

משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להבין את העולם. בונים נרטיבים צלולים שבאמצעותם אנחנו מסכמים אנשים אחרים, כמו  את עצמנו, בכמה שורות פרוזה – נאלצתי להיאבק בדברים האלה והאלה כדי להשיג את זה ואת זה ולהגיע לכאן ולשם. מבט רציני יותר לחייו של כל אדם יגלה לנו שהעניינים מורכבים בהרבה, במיוחד כשהמבט הזה מופנה לדמות שמתהדרת בשורה ארוכה כל כך של תארים כמו אסי דיין.

ארכיון אסי דיין הופקד לאחרונה בידיי בנו, ליאור, בספרייה הלאומית. הצצה לחומרים שבארכיון מגלה שגם בתקופות הסוערות של חייו שמר דיין על ארכיון מסודר. ארכיונו מאפשר לנו להתחקות אחר האיש המוכשר והמסוכסך הזה בנקודות שונות של חייו.

 

אסי דיין כגיבור ישראל

1967: באותה השנה בה זכה אביו, משה דיין, לתהילת עולם בתור אחד מאדריכלי ניצחון ששת הימים, פרץ בנו אסי לתודעה הישראלית בזכות תפקידו הראשי בסרט "הוא הלך בשדות". לימים ראה דיין בדמותו הקולנועית, אורי לוחם הפלמ"ח, את כל הרע שבישראליות.

דיין סירב לנצל את מעמדו החדש בתור שחקן קולנוע נוצץ (המשחק, בין השאר, לצידה של אנג'ליקה יוסטון בסרט שביים אביה, ג'ון יוסטון) כדי לחמוק משירות צבאי – סדיר או מילואים, בתקופות רגיעה או מלחמה.

 

אסי דיין ואנג'ליקה יוסטון בת ה-16, שנת 1968

 

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס דיין למילואים ולחם בגדוד מרגמות 332, שהיה גדוד מילואים בחטיבת צנחנים הסדירה. גם בשנת 1981 התגייס דיין למילואים ונשלח לאזור הקרבות – הפעם להילחם במלחמת לבנון הראשונה. במכתב מרגש ששלחה אליו יעל דיין, אנו יכולים לחוש בדאגה של אחות בכורה לגורל אחיה הלוחם.

"אסי חביבי," פותחת יעל דיין את המכתב, "לפי משאלת לבי  – כשהחבילה הזו תתפתל בכבישי ג'בל שוף כזה או אחר אתה כבר תהיה בדרך הביתה – היה די קשה לא לשמוע ממך כל הימים הכבדים האלו, וכששמענו ד"ש עקיפית והסתבר היכן בדיוק אתה – גם זו לא היתה סיבה לשמחה."

משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת

הדאגה לשלומו פשטה במשפחת דיין כולה: "אולי תשמח לדעת שהצמדת ארבע (לפחות) נשים לטלפון – אהרונה והילדים, קרוליין, אמא בוושינגטון ואני כאן. לא עוזר כשיודעים ש  no news good news".

"העיקר שתחזור בריא ושלם", מציינת דיין את המובן מאליו (והחשוב ביותר) ומוסיפה "ואת ערכיות המלחמה ותכניה נבחון בסלון על כוסית עם הרבה קרח ואולי מאביטיחיך לכשיבשילו".

בהמשך המכתב חושפת יעל דיין פרט מעניין שמסביר מדוע מדובר במכתבהּ היחיד שנמצא בארכיון: "כמה שזכור לי לא כתבתי לך אף פעם מכתב – גם זה לא נחשב כל כך, מוטב בע"פ".

 

המכתב של יעל דיין לאחיה אסי

אסי דיין כתסריטאי ויוצר

קשה להפריז בחשיבותו של צה"ל כמוטיב קבוע בחייה של משפחת דיין, וכבנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון המפורסם ביותר בתולדות ישראל וכיוצר ישראלי פורה כל כך – אך טבעי שאסי יתמודד איתו ביצירתו. נפנה עתה להתבונן בשני תסריטים שכתב אסי דיין, תסריטים השמורים בארכיון שהופקד בספרייה יחד עם שאר תסריטיו.

שני תסריטים אלו מייצגים שתי קצוות של התייחסות לצבא: האחד, תסריט לסרט שמעולם לא התרומם, והשני – לסרט שנחשב לפסגת יצירתו הקולנועית של דיין.

התסריט הראשון כבר הפך למיני אגדה של הקולנוע הישראלי – אגדת "גבעת חלפון אינה עונה 2". את סרט הקאלט שקדם לו ביים וצילם דיין תוך תשעה ימים בלבד. "אצלי אנשי ההפקה ידעו שמצלמים מהר וקצר והולכים הביתה מוקדם", היה המשפט הקבוע שדקלם דיין בכל פעם בה דיבר על הסרט.

במשך שנים סירב דיין להתייחס ברצינות לשלל ההצעות שהועלו על הפקת סרט המשך. רק בשנת 2006 התפנה לכתוב אותו באופן רציני ושיטתי. היה זה לאו דווקא ממניעים אמנותיים טהורים. "גבעת חלפון אינה עונה" המקורי נכתב כדי לרפד את חשבון הבנק, וכך גם הפעם – בזמן שהתפנה לחבר את סרט ההמשך – היה מצבו הכלכלי בכי רע.

הרעיון הכללי לסרט היה ברור לדיין, הייתה זו הכתיבה שהזדחלה והזדחלה. התסריט המשיך את עלילות הגששים עם טוויסט קומי גאוני – ויקטור חסון מתעורר אחרי 30 שנה מתרדמת שנגרמה בעקבות הסכם השלום המצרי-ישראלי, ומגלה כי בתו בכורתו אשר אהב נשואה לשנוא נפשו סרג'יו קונסטנסה. פטירתו של ישראל "פולי" פוליקאוב באוקטובר 2007 הביאה לגניזת הפרויקט כולו. אחרי הכל, סרג'יו היה הדמות האהובה ביותר על דיין בסרט.

 

הצצה לתסריט הסרט שלא היה, "גבעת חלפון אינה עונה 2"

 

התסריט השני שבחרנו לחשוף בפניכם הוא התסריט לסרט שכתב וביים דיין בשנת 1992, "החיים על פי אגפא".

הסרט מתאר את השסעים בישראל של שנות התשעים, כשהסכסוך הערבי-ישראלי הוא הנפיץ והאלים שבהם. הצלחת הסרט האפל והריאליסטי הזה אפשרה לדיין להשלים עם הביקורות הנוראות שקיבל עם יציאת גבעת חלפון המקורי. הצלחת הסרט הייתה בבחינת הוכחה ליכולתו ליצור קולנוע איכותי ובועט שאינו מתחנף לקהל.

 

התסריט שהיווה לדעת רבים את פסגת יצירתו, "החיים על פי אגפא"

 

אסי דיין כיהודי בשטעטל (כמעט)

הפלירט ההוליוודי של דיין לא הסתיים במשחקו בסרט "נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון. על אחד המכתבים המפתיעים בארכיון חתומה ברברה סטרייסנד, המודיעה בשפה אמריקנית-נימוסית-טיפוסית לדיין על אי קבלתו לסרט ינטל. לא ברור מהמכתב לאיזה תפקיד נבחן דיין, אך מה שכן בטוח הוא ש"ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה, וינטל לא היה יוצא דופן. הקושי לא נח במציאת שחקנים מוכשרים המתאימים לתפקיד – זה היה קל – אלא בצורך לבחור בין השחקנים המצוינים שדיברנו איתם".

בכל מקרה, "היה זה תהליך ארוך", ועתה ביקשה סטרייסנד, "להודות לך על הזמן והעניין שגילית. הייתה לזה חשיבות רבה בעיניי, ואני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לעבוד יחדיו בעתיד". מיותר לציין שהזדמנות זו לא נקרתה בפניהם.

 

למקרה שלא ידעתם, ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה. המכתב של ברברה סטרייסנד לאסי דיין

אסי דיין כמעורר השערוריות הלאומי

ב-29 באפריל 1998 התבשר אסי דיין כי זכה בפרס שר החינוך והתרבות לבמאים ותסריטאים בתחום הקולנוע. החתום על המכתב היה ראש מינהל התרבות והאמנויות מיכה ינון.

פחות משלושה חודשים מקבלת המכתב המבשר על הזכייה, קיבל דיין מכתב נוסף – הפעם מכבוד שר החינוך התרבות והספורט יצחק לוי. האדיבות שבה התאפיין המכתב הראשון הוחלפה עתה באירוניה עוקצנית. "אמנם טקס חלוקת הפרסים אמור להתקיים רק מחר, יום ב', בירושלים, ואולם מהתבטאויותך הפומביות בימים אלה אנו למדים עד כמה קשה עליך – פיסית ונפשית – ההגעה לעיר הבירה. אשר על-כך, במטרה לחסוך ממך יגיעה מיותרת, סברנו כי עדיף שתתכבד ותשב בביתך ואת התעודה נעביר אליך הביתה.

(…)

אין אנו מתערבים בהחלטה של ועדת הפרס (מיום 22.4.98) להעניק לך את הפרס, ואמנם אנו עומדים בה, ואולם את הדבר הקטן הזה לפחות נבקש: שחרר אותנו מנוחותך הטורדנית בטקס".

 

מכתב ההזמנה הראשון

 

מכתב אי ההזמנה השני

 

גזרי העיתונים ששמר דיין מאותה תקופה חושפים את הסיפור מאחורי חילופי הטונים. שבוע לפני הטקס זכה דיין בפרס נוסף, פרס האוסקר הישראלי לשחקן הטוב ביותר לשנת 1998. בדברי התודה שלו, אמר דיין כי "מה שמתרחש במדינה, יותר חשוב ממה שקורה בקולנוע וצריך להחליף את השלטון. תעיפו אותו כבר. תעיפו אותו", והוסיף קללה עסיסית לחדד את זעמו.

כתבה נוספת ששמר דיין מלמדת ששם לא נגמרה הפרשייה. בניגוד להמלצת השר, דיין הגיע לקבל את הפרס בפסטיבל הקולנוע ה-15 בירושלים. הוא ניצל גם את נאום התודה הזה, הפעם כדי לאחל ליושב בראשות הממשלה, בנימין נתניהו, "שילך קיבינמט".

 

כתבה מעיתון הארץ, התפרסמה בתאריך ה-22 באוקטובר 1998

 

כתבות נוספות

אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד




הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 18

שמחות לחנוך מדור חדש – "נסיעה קצרה" – לפרגמנטים ולסיפורים קצרים מאוד, עם פרגמנט מאת אילנה וייזר-סנש. לצדו "אשת חיל", פרק מתוך יצירה בכתובים מאת שרה כוי, מיה טבת דיין על "הדלתא של חייך" ליקיר בן-משה, שירה קובנית מתורגמת, ועוד.

Dance Around the Golden Calf, Emil Nolde

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

פרוזה | "הדובה הלבנה"

"אז גם כשאני מרגישה את ההתכווצות החמוצה הזאת אני אומרת לעצמי שאולי זה לא זה, אולי זה סתם דמיונות שלי. אחר כך מגיע הצבע ואז כבר ברור שגם הפעם זה לא." סיפור קצר על תקווה גדולה שנכזבת, מאת שירה אביבי

Mannikin in the Snow, John Singer Sargent

מאת שירה אביבי

כשאני קמה לחלון אני רואה את השקט. הגג של הבניין ממול לבן כולו ועל ענפי הברוש שבחצר נחים גושי שלג גדולים. גם המכוניות החונות מכוסות שלג אבל הכביש עדיין שחור. יורד שלג דק מעורב בגשם שאינו מלבין את פני הקרקע. עד הבוקר יש עוד כמה שעות ובהן יוכרע: אם לא יֵרד עוד שלג – הכבישים יהיו פתוחים והמכוניות ייסעו ועד הצהריים יימס השלג שירד בלילה וכל מה שיישאר ממנו הוא כמה שלוליות אפורות בצידי הדרכים. אבל אם השלג ימשיך לרדת – הכבישים ייחסמו, העירייה תודיע על ביטול הלימודים, לא יהיו אוטובוסים, החנויות יישארו סגורות והעיר תקום לבוקר דומם וחסר חיים.

לפני שעתיים, כשעמדנו לצאת מהבית, עדיין לא היה כלום. כבר עמדתי ליד הדלת, לבושה במעיל, עם המפתחות ביד, כשמיכאל אמר פתאום, את יודעת מה, אני אקח מונית; אמרו שהולך לרדת שלג, לא כדאי שתיתקעי בדרך. לא, אמרתי, מה פתאום, לא יֵרד שום שלג, בוא, אני אסיע אותך. אבל הוא אמר, את זוכרת שאמרת את זה גם לפני שלוש שנים ובסוף ירד השלג הכי חזק בשלושים שנה האחרונות וכל הנהגים שחשבו כמוך נתקעו לילה שלם בכביש מספר אחת? לא אמרתי כלום והוא אמר שוב, אני אסע במונית. קר נורא בחוץ.

פעם ראיתי בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק סרט על דובי הקוטב, והשיא שלו היה כשהצלם הצליח לצלם מקרוב דובת קוטב עם שני הגורים שלה. היא הייתה לבנה וענקית והם לבנים וקטנים והשלג לבן וצח והצלם התמוגג כשהם התרפקו עליה והתחממו בחיבוק הפרוותי שלה. אחר כך היא התיישבה והיניקה את שניהם בתואם מושלם.
כבר בשבוע שעבר גלי אמרה לי במטבחון במשרד, שמעת? אמרו שיֵרד אצלכם שלג. כן, אמרתי לה, אבל זה לא נשמע לי רציני, דיברו רק על סיכוי קל לשלג בהרי ירושלים. למה, היא אמרה, שלג זה נחמד, ילדים מתים על זה, אין בית ספר וכל זה. לא אמרתי כלום והיא תפסה את עצמה וחיפשה איך לצאת מהמצר ואמרה, הצעיף שלך חדש? מאוד יפה לך הצבע, אדום כזה, חי.

והיום גיא שאל בדאגה אם אני אצליח לבוא מחר לעבודה, כי אמרו בטלוויזיה שהולך לרדת שלג בירושלים. אמרתי לו שלא נראה לי שבאמת יהיה שלג; בכל חורף יש לפחות פעם אחת שהחזאים מבטיחים שלג ובסוף אין כלום. אבל הוא עדיין נראה מודאג ואמר, כן, אבל עם כל השינויים האלה באקלים והתחממות כדור הארץ אי אפשר לדעת. המזג אוויר נהיה קיצוני, הקיצים יותר חמים והחורפים יותר קרים. גיא הוא מאלה שלוקחים ברצינות את כל התחזיות הקודרות שצופות שעוד מעט לא יהיה מקום לאנשים בכדור הארץ מרוב אשפה שלא מתכלה ושעוד כמה שנים כל הקרחונים יימסו ויציפו את כולנו.

רציתי להגיד למיכאל שאני לא עשויה מסוכר ושבאוטו יש מזגן, אבל ראיתי בעיניו שאין טעם. מיכאל שונא משפטים בנאליים. בכל זאת אמרתי, אני תמיד מסיעה אותך לשדה התעופה. אבל הוא משך בכתפיו ואמר, לכל דבר יש פעם ראשונה. ומיד נשך את שפתיו כמתחרט על המשפט הבנאלי והוסיף, אני תמיד נוסע בבוקר ואז זה ממילא בדרך שלך לעבודה והפעם זה בלילה. אז עברה בי ההתכווצות הזאת בשיפולי הבטן ולא אמרתי כלום.

ועכשיו השקט הזה. אף מכונית לא עוברת ברחוב, אף אופנוע לא משמיע חריקות ואף אחד לא צופר. ביום רגיל עד שאני מגיעה לתל אביב אני כבר אחרי עשרים צפירות לפחות. פעם ספרתי, אחרי שאמרתי למיכאל שבארץ צופרים המון בלי שום סיבה, שאפילו בניו יורק לא צופרים ככה. הוא אמר שזה ממש לא נכון, הוא לא שומע הרבה צפירות ובטח לא משהו יוצא מגדר הרגיל, אולי אחת או שתיים במשך כל היום. ואם כבר, הוא זה שנוסע המון לחו"ל והוא לא שם לב ששם זה אחרת. זה כמו בערב יום כיפור בצהריים, כשלאט לאט הכבישים מתרוקנים והאוטובוסים נעלמים ואף אחד לא מסתובב ברחובות. אני עומדת במרפסת ומביטה על העולם שמתאיין לו ומרגישה שעוד מעט לא יישאר כאן כלום.

כי תמיד יש את התקווה הזאת, אפילו אחרי שהתוצאה של הבדיקה יוצאת שלילית. ענבל סיפרה לי שזה קרה לה כשהיא הייתה בתחילת ההיריון עם אלון והיא כבר תכננה את החודש הבא אבל בסוף יצא מזה הילד הכי מתוק בעולם. אז גם כשאני מרגישה את ההתכווצות החמוצה הזאת אני אומרת לעצמי שאולי זה לא זה, אולי זה סתם דמיונות שלי. אחר כך מגיע הצבע ואז כבר ברור שגם הפעם זה לא.

ומחר הם ימשיכו לעבוד על הפרויקט החדש בלעדיי. בעשר תתקיים הישיבה עם רונן, הישיבה שכבר שבועיים אנחנו מתכוננים אליה. אני הייתי אמורה להציג את המצגת שהכנתי, אבל אם אני לא אהיה בעבודה גיא יציג אותה. ורציתי גם לדבר עם עידית ולשאול את לנה איפה היא עומדת. בתל אביב בטח יהיה יום יפה מחר, עם שמש בהירה ואנשים שמסתובבים בז'קטים קלים ומשקפי שמש.

הדובה הלבנה הגדולה עומדת בשקט בלי לזוז במקום אחד רגעים ארוכים. ברגע אחד היא מבקיעה את מעטה הקרח ושולפת מתוכו כלב ים אפור-שחור ומנחיתה עליו את כפתה. לא רואים בסרט מה הגורים עושים כשכלב הים מנסה להיאבק בדובה אבל אין לו באמת סיכוי והקרב מוכרע במהירות.

ובכלל, הוא הוסיף, אז מה אם תמיד עשינו ככה, זה לא אומר כלום. אני לא חושב שצריך להמשיך לעשות משהו רק כי תמיד עשינו אותו. אולי אין בזה טעם. לא שאלתי אותו לְמה הוא מתכוון כי ידעתי והוא ידע שאני יודעת. בתנועות מודגשות הוא הפשיל את שרוולו והסתכל בשעון ואמר, מאוחר. ידעתי שיש עוד מספיק זמן, מיכאל תמיד לוקח מרווחי ביטחון גדולים. אבל הוא פנה אל הדלת ומלמל, אני צריך להזדרז, הטיסה שלי.

אחר כך האמא והגורים עורכים סעודה משותפת של כלב הים השחור-אפור שמונח חסר-חיים על השלג. הדובה קורעת ממנו נתחים ומחלקת אותם לגורים הקטנים והם נועצים בהם את שיניהם הקטנות. השלג כבר אינו לבן וצח. הוא מבותר ביובלים דקים של דם שזורמים וזורמים עד קצה העולם.

 

שירה אביבי – מפתחת תוכנה, ירושלמית, עובדת על רומן.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18