מודל 2017 | קטע מתוך "רווקים ואלמנות" ואיור מאת ירמי פינקוס

''רק זה עוד חסר לנו.'' אמר עכנאי וגירד ללא הרף את עור שוקיו היבש, ''מכירה — שיפוצים — רעש — לכלוך — צרפתים. אני בנאדם קרוב לתשעים; לא רוצה דיירים חדשים. תנו לגמור בשקט את מה שנשאר לי.''

איור: ירמי פינקוס

מתוך "רווקים ואלמנות" / ירמי פינקוס

גיבור הסיפור, מלכי, מעצב גרפי בשנות השלושים לחייו, מנסה לסכל את מכירת הדירה שהוא שוכר בצפון הישן של תל אביב. ערב אחד מתפרץ לדירתו השכן הישיש יהושע עכנאי ומציע עזרה בלתי צפויה.

.

יב

"אז על מה הבלגן?"

למגינת לבו של גיבורנו, שקיווה לקפוץ לחדר הכושר להוציא קצת עצבים, פנה עכנאי אל חדר האורחים, צנח לתוך הכורסה הגדולה ומתח את רגליו הצמוקות בתענוג.

"סתם. אברמסון רוצה למכור את הדירה."

"מה אתה אומר," אמר עכנאי ושיגר מבט אוהד אל הבקבוק שעל השולחן.

מבלי שנשאל הסביר שאירמה חטפה חרופ מול הטלוויזיה ושיש לו ערב פנוי. מלכי נאלץ למזוג גם לו כוסית. עד מהרה חילץ השכן מפיו את השתלשלות הדברים.

יהושע עכנאי, מאחרוני דור המייסדים של הבניין, מתגורר בקומת הקרקע בדירה טחובה שתריסיה מוגפים תמיד וקירותיה ספוגים בריח של בצל מאודה. משנותיו הארוכות כפקיד בהסתדרות הציונית נותרו לו ספרייה של ביוגרפיות מתפוררות, מכתב ממוסגר בחתימת בן גוריון וקצבה שמנה. אירמה רעייתו, גברת חייכנית ומסורבלת שקרסוליה נפוחים ובשרה רך ככסת נוצות, לוקה מזה שנתיים-שלוש בשיטיון. לא פעם ולא פעמיים הצהיר הישיש שאינו מוכן לשמוע בשום פנים ואופן על מוסד סיעודי: מפה, הכריז, יוציאו אותה וגם אותו רק על אלונקת המתים. בימים נאים הוא לוקח אותה לטייל בשדרה. לפעמים הם מהלכים שלובי זרועות ולעתים, כשכוחה אינו עומד לה, הוא הודף אותה בכיסא גלגלים. מקץ שיטוט קצר הם מתיישבים על ספסל קבוע, תחת לעץ סיסם הודי שחופה עליהם ברדיד של אור וצל, ומשיבים את נפשם בעוגיות ובתה מתוק מהתרמוס.

"רק זה עוד חסר לנו." אמר עכנאי וגירד ללא הרף את עור שוקיו היבש, "מכירה — שיפוצים — רעש — לכלוך — צרפתים. אני בנאדם קרוב לתשעים; לא רוצה דיירים חדשים. תנו לגמור בשקט את מה שנשאר לי."

מעוצמתה של מכת האגרוף שהנחית עכנאי על השולחן למד מלכי שלאמיתו של דבר מתכנן הפקיד הוותיק להתהלך על פני האדמה עוד מספר לא מבוטל של שנים. הוא נזכר שלא מזמן, במהלך פטרול שגרתי, תפס הזקן איזה שמאי שלא מצא חן בעיניו מסתובב בחצר האחורית, התנפל עליו ונשך את אוזנו עד זוב דם.

"אל תדאג: הוא לא ימכור כל כך מהר, בטח במחיר שהוא תקע. כל מי שראה את הדירה עד עכשיו ברח."

"כמה הוא רוצה?"

"מיליון תשע מאות חמישים", הפטיר מלכי, שניהל בדקה האחרונה משא ומתן מדומה עם אברמסון והחליט בשמו לתת הנחה קטנה.

הישיש פער את עיניו הצהובות והשמיע שריקה.

׳׳השתגעתם?׳׳ זעק בכוונה רבה, ׳׳לאיפה נגיע?׳׳

מלכי חשד שכבעל בית בפני עצמו, המספר דווקא מוצא חן בעיניו.

"הייתי קונה בעצמי," אמר ומזג להם עוד וודקה, "אם הוא היה יורד באיזה מאתיים אלף. בעיה."

"אין שום בעיה!" קרא השכן, "יש דרכים להוריד מחיר של דירה! אני לא אומר שאין דירות בבניין שלנו ששוות את השני מיליון, אבל החירבֶּע של אברמסון? פֶה! רק חכו שיהושע עכנאי יפתח את הפה. על העמוד־תומך הסדוק שמעתם? על הסתימת־ביוב בשנת תשעים ושבע שמעתם? אל תדאג — אני אתך. אף אחד לא יגור פה במקומך."

ואכן, מלכי לא יכול היה לבקש לו מומחה גדול יותר לענייני הבניין מאותו ישיש.

משפרש לגמלאות הקדיש יהושע עכנאי את עִתותיו לפעילות ציבורית מבורכת: טאטא את המבואה, השקה את הגן הזעיר שבחזית הבניין, גירש בעלי כלבים שהשתמשו בחצר האחורית כבמחראה, חיבר אינסוף עצומות אל הרשויות בשם דיירי הרחוב ואף חתם עליהן במקומם. בנוסף עשה לו מנהג להשגיח על התעבורה מחריר ההצצה של דלתו. אם פוקד את הבניין טיפוס לא מוכר — ובמיוחד בשעות הלילה — הוא ממהר להתקשר אל שכניו, מברר אם הם מצפים במקרה לאורחים, מתריע ובמקרה הצורך מזעיק את המשטרה. זה המקום לגלות כי תודות לפועלו נעצרו במהלך השנים שני פורצים (בשני מקרים שונים), חוטף ארנקים מדיזנגוף שהסתתר בחדר המדרגות מרודפיו ודודנה החף מפשע של שושנה פריד מדירה שש. אחדים מהדיירים הכירו לו תודה על פועלו. אחרים, למשל אברמסון, התעלמו ככל שיכלו ממכתבי ההתראה שלו — מדיניות שליבתה את הבוז שרחש כלפיו הזקן. למלכי דווקא נטה חסד. כשהתחוור לו ששכנו הצעיר מְכַלה לפעמים ארבעים דקות בחיפוש אחר מקום חנייה הציע לו עזרה בתנאי שיעדכן אותו בלוח הזמנים שלו. חצי שעה לפני שובו הצפוי היה עכנאי מושיב את אירמה בכיסא הגלגלים שלה ויוצא אל הרחוב. משהבחין במקום חנייה חופשי היה מגלגל את זקנתו בזריזות אל הכביש ומשאיר אותה שתולה בין המכוניות החונות כמו שן חרסינה. הנהגים המזדמנים, שחשקו בחנייה הפנויה, לא שמרו תמיד על נימוסיהם. לא פעם ספגה השומרת החייכנית קללות איומות, אבל לגרש אותה ממקומה לא העז איש. אירמה המתינה בצייתנות ובהתה לה ביונים שעל קווי המתח עד שֶבָּא מלכי ותפס את החנייה.

"נעשה להם את המוות לקליינטים", גיחך עכנאי. צמד שקי העור התלויים מצדי חוטמו כלחייו של כלב דני רטטו מהתרגשות. "אני, בתור שכן אובייקטיבי, יכול למשל לספר להם על מעון למפגרים שהולכים לפתוח פה ממול. נגיד להם שאירמה חירשת ונדליק את הטלוויזיה על הכי חזק. נלך שנינו להלשין בעירייה על העמוד הקורס ונוציא צו על מבנה מסוכן למגורים. יבוא קונה עם כיפה על הראש? בבקשה. תכף ומייד אני אומר לו שכל יום, בפרינציפ, אני זורק לחתולים פה בחצר מעיים של חזירים שאני קונה אצל הרוסים בשוק הכרמל, ושלא יחשוב לרגע שאוותר על הזכויות שלי בתור אזרח חופשי. נראה את הבעל־בית שלך בעוד חודשיים. סמרטוט רצפה נעשה ממנו: הוא עוד יתחנן שתיקח ממנו את הדירה במיליון שש מאות."

"במיליון שבע מאות אני גם כן קונה," העיר מלכי המהורהר.

"מה אתה קופץ?" נזף עכנאי, "שב בשקט! מבצע אברמסון יוצא לדרך — על ארבע הוא יזחל אחרי שאני אגמור אתו. יש לי קשרים!"

"בעירייה"? שאל מלכי.

"בעולם התחתון," חייך בעל-בריתו חיוך מחריד ולא יסף.

מלכי פקק כבדרך אגב את בקבוק הוודקה, ביקש את סליחתו של עכנאי וּמלמל משהו בדבר פגישה (שלא הייתה ולא נבראה) בעוד שלושת רבעי שעה עם הבחורה שלו. השניים נפרדו בתקיעת כף. פקיד ההסתדרות הציונית, שסוף סוף נמצאה לו מטרה כפי מידותיו, חזר הביתה אל אירמה הרכה השקועה בשנת ישרים, ועוד שעה ארוכה תכנן בהתלהבות כל מיני פעילויות שיסירו את עננת השיפוצים מעל לראשו ויבטיחו את שלוות הבניין בעשור הקרוב. אף מלכי, שנדבק בהתלהבותו של הזקן, לא נרדם במהרה, וכל אותו לילה התהפך על משכבו והגה בתוכנית משלו, שעליה יסופר בדפים הבאים.

 

"רווקים ואלמנות" ראה אור בהוצאת כתר

 

      

      

      

 

 

בעבודה | הצצה למתרחש בשכונת הרכבת בלוד, ברומן בכתובים מאת חנה טואג

"'בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה.' אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה."

צילום: אפרת בלוססקי

מתוך "אהבה מסותרת" / חנה טואג

 

פרק 6: אותו נוף רץ

התאומים חַ'דְרָה ועִימַאד משחקים בערֵמת האשפה הסמוכה לביתם בשכונת הרכבת בלוד. מזמן לא ניקו את הרחוב והערֵמה התגבהה לגבעה וצברה אוצרות: רסיסי זכוכית, שברי צעצועים, קליפות פרי שהגלידו, גללים של בעלי חיים וזרדים יבשים. האשפה התקשתה מעט ואפשר כבר לטפס עליה. התאומים תוחבים את רגליהם הקטנות ובוטשים בה, דגים מתוכה גדמי בובה, בלוטי עץ, כפתור שנפרם מבגד, עולים ויורדים ובידיהם האוצרות. פאתן מבשלת ארוחת צהריים, אום כולתום מסלסלת במטבחון הקטן של הבית רבעי טונים, המלטפים ברוך את צמותיה של פאתן, האסופות מתחת לחיג'אבּ ומערסלים את גופה הקטן של חַ'דְרָה, העומדת על גבעת האשפה ומנענעת את מותניה לצלילים המרחפים באוויר.

"שוּף, עִימַאד, שוּף! תראה אותי! אני כמו נגוו'ה פואד בפילם אִל עַרַאבִּי של יום שישי!", אומרת חַ'דְרָה לעימאד.

היא פושטת רגל קדימה ומזיזה כתף ומפתלת בטן, ועימאד מביט בה במורד הגבעה ומוחא כפיים. גם הוא צופה בסרטים הערביים האלה ביום שישי ואוהב את ריקודי הבטן של נגוו'ה פואד. לא פעם דחפה פאתן את מרפקה בזרועו ואמרה:

"בנים לא רוקדים, עימאד, אתה לא חַ'דְרָה".

אבל הוא וחַ'דְרָה אחד. מה שהיא עושה הוא עושה: יורד ועולה אִתה להר הזבל בחצר, מוחא כפיים לריקוד שלה. הנה הם מנסים להדביק ביחד בקמח ומים את רגלי הבובה לגופה, בעוד פאתן צועקת שלא יפזרו את הקמח על הרצפה ולא מפסיקה לקלל:

"יִנְעַל אַבּוּהוֹם עיריית לוד שלא באו לקחת את הזבל. די כבר הסרחנו ממנו!"

עימאד וח'דרה לא מצליחים להדביק את רגליה התלושות של הבובה, וחַ'דְרָה מתייאשת ואומרת:
"משעמם, עימאד, בוא נשחק על הפסים!"

ועימאד משיב:

"אמא לא מרשה, זה מסוכן!"

אבל חַ'דְרָה מתגרה בו: "חָווִ'יף! חָווִ'יף! יָא פחדן אחד!"

והוא רוצה להראות לה שהוא לא פחדן, ורץ אחריה אל הפסים, הסמוכים כל כך לביתם ונעוצים בשולי השכונה כמו סכינים. אבל חַ'דְרָה חושבת שהם לא סכינים, אלא קווי ברזל ארוכים ומבריקים שאפשר לעמוד עליהם על קצות האצבעות וללכת, יד פה ויד שם, מִתְל אִל עָסָפִיר, ממש כמו ציפורים.

השדות צהובים מחרציות באביב הזה ומשקיפים מרחוק על השניים. הם עולים על הפסים הממורטים מדלגים מאחד לאחד כמו בחבל. מי שנופל מפסיד. הקווים ארוכים, ארוכים ומובילים רחוק. חַ'דְרָה מלמדת את עימאד איך פוסעים על בהונות על הפסים החלקלקים האלה בלי לִפול.

"עכשיו נרוץ!", היא אומרת לו, כשהתעייפה מלהיות ציפור. "נראה מי ינצח!"

והם רצים על המסילה, צחוקם מתגלגל בשדה החרציות, מתדפק על דלתות הבתים בשכונה ומטפס על מדרונה של גבעת האשפה, מלטף את גג הרעפים האדום של ביתם וחוזר אליהם לבסוף כדי למלא את האישונים, אך נבלם.

הנהג עוצר בחריקת בלמים את הרכבת.

 

חנה טואג, תושבת ראשון לציון. ספריה: "עלים של חסה" (הוצאת כרמל), "לאורה" (הוצאת מודן) – זוכה פרס קוגל, ו"הרובע הקטן" (אבן חושן 2015). הרומן "אהבה מסותרת" יראה אור בהוצאת כרמל.

 

      

      

      

 

ביקורת | "ספרים הם הקדמות לחלומות". מאת מיכל בן-נפתלי

"מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו". מיכל בן-נפתלי על פתולוגיות של קריאה בעקבות ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות"

צילום: אפרת בלוססקי

"שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. […] התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב. […] אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; […] אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת. […] נושא הספר ניתק מעלי, הייתי חופשי לדבוק בו או לא". הפתיחה הסהרורית לרומן שכתב פרוסט על הזיכרון, בעקבות הזמן האבוד, בתרגומה של הלית ישורון, מציבה אותנו גם על סף ספרה של מירב רוט, מה קורה לקורא. אפשר שעצם הכניסה לַספר, לכל ספר, כרוכה במעין מצוקת יקיצה, כַּהזרה המחלחלת לתוכנו אחרי שינה כבדה ומאלצת אותנו לשוב ולהתרגל אל עצמנו מחדש מדי בוקר. אבל אם דומה שניתן להיחלץ מחוסר-אוריינטציה זה על ידי אחיזה בִיסודות סולידיים המצויים בבסיס האני שלנו, בירושות שנחלנו, בספרים שקראנו – פרוסט תוהה אם אותו אני ששמט את הספר בטרם נרדם, ונעשה בחלומותיו למושאו של הספר שקרא, מסוגל משניעור להיות נוכח לעצמו ולהקיף את עצמו במבט. "אני קורא ומפקיר את עצמי, לא לקריאה, אלא לעצמי. אני קורא ונרדם", מצטטת רוט את פסואה המיטיב לתאר את הקוראים הרדומים והרדופים שאנחנו, שעל כל הקווים שמתחנו והקפלים העדינים שקיפלנו בקצות הדפים האהובים עלינו מבין אלפי הדפים שקראנו, על כל סימני-הדרך שהותרנו מאחורינו, על כל העלילות והדמויות שסחפו את קיומנו בהווה הקריאה, איננו מסוגלים לומר בדיעבד מה באמת קרה לנו. "הקביעוּת של הדמות הבדויה", כותבת רוט, "מאירה את אי-הקביעות של הזהות האנושית. […] ההזדהות עם הדמות הבדויה […] מאפשרת לרגע מנוחה מן ההשתנות המתמדת והמאבק המתמיד לכינון וגיבוש זהות 'אני'", אשר "זיכרונותיו דהים, משאלותיו כמוסות ולעתים קרובות מתפוגגות או מתגשמות לרגע ומחליפות צורתן" (עמ' 163).

 

תהליך מסתורי

"מה קורה לקורא מבחינה נפשית כשהוא לוקח ספר לידו ומתחיל לקרוא?… מה פשר התהליך המסתורי שמילים משפיעות דרכו?", שואלת מירב רוט (עמ' 21, 29). אף על פי שהיא נשענת על תיאוריות שמיקמו באופן ספקולטיבי את הקורא במרכז הפרשנות הספרותית, בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השאלה שלה אינה מכוונת לָאופן האופטימלי שבאמצעותו יש לפלס דרך להבנת הטקסטים עצמם. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבאר טקסטים באמצעות תיאוריות הממוקדות בקורא מובלע, אלא להתמקד בחוויות קריאה מפורשות של דמויות בתוך יצירות ספרותיות – רובן יצירות אוטוביוגרפיות וממוארים שמחבריהם מתארים את חניכתם שלהם כקוראי ספרות – כדי לדובב תווים בהתנסותן שאינם מצטמצמים לביאור מפורש של הטקסט ואף אינם קשורים בו בהכרח. אדרבא, רוט מנסה לגולל את החוויות האלה כדי להתוות מנעד של היענויות אָפקטיביות לקריאה הנותרות בדרך כלל חתומות בינינו-לבין-עצמנו ועלולות להתפוגג כמו חלומות כשאנחנו עוברים לספר הבא.

יופייה ועוצמתה של המחווה של מירב רוט טמונים בין היתר בכך שהיא מתעכבת ממושכות על עושרן האניגמטי של הקריאות החתומות. במיפוי המדוקדק שהיא עורכת לסוגי ההזדהות שאנחנו עשויים לחוש כלפי טקסטים, מחבריהם והגיבורים בתוכם, וליחסי ההעברה שיש לנו עימם, יש משקל מכריע לְפתולוגיות של קריאה, המופיעות לעיתים אפילו בצורת התנגדות לקריאה או הימנעות מקריאה בלב הקריאה. מה קורה לקורא עוסק כמובן בהיקסמות מספר, המוליכה את הקורא לחזור אליו שוב ושוב, אל אותה עלילה, אל אותן דמויות, אבל גם בדחייה, בסירוב, באי-רצון או באי-יכולת לקרוא, שעלולים ללבוש ביטוי בניסיון להיפטר מן הטקסט, להשמיד אותו, במשאלה בלתי-אפשרית לאיין את קיומו של מה שלאמתו של דבר אינו ניתן לאיון: "אי-פנייה לספרים או הירדמות מהירה עם תחילת הקריאה, פיזור הריכוז בקלות ויחס ביקורתי וספקני כלפי הטקסט הנקרא. […] קריאה שמתנגדת להשתתפות פעילה של נפש הקורא בתהליכים שמזמנת לו הקריאה" (עמ' 100), היא כותבת. עם זאת, במקרים קיצוניים של התנגדות לקריאה, של מה שנראה כקריאה אינטלקטואלית עקרה או חסומה, של אי-נחת או קוצר-רוח המניעים אותנו לתזז בין ספר לספר, של פליטה ברוטאלית של מה שנקרא – רוט מאפשרת לחשוב גם על סיטואציות מורכבות של קריאה טרנספורמטיבית, כזו שהקורא נבנה מתוכה וחורג ממנה, כקריאה שעוברת ואולי אפילו חייבת לעבור דרך פתולוגיה מסוימת של קריאה כדי להיות ראויה לשמה.

 

דיוקנה של הזדהות דביקה

רוט מתעכבת על סוגי הזדהות פרימיטיבית עם טקסטים, כגון הזדהות מחפיצה או מאנישה שבה הדמות או המחבר הם חפצים שאפשר להשתמש בהם, או לחלופין בני אנוש העוקבים אחר הקורא במבטם ולפעמים נתונים להאדרה פרנואידית-סכיזואידית כאילו יש בידם, בטוב המוחלט שהם מגלמים, לשמש עבורו כמצפן או כמגדלור (עמ' 78) – העברה העלולה בדיוק בשל טבעה המאדיר להתהפך לכדי הרס אלים של האובייקט. במקרים כאלה לא מדובר במצב הטרנספורמטיבי האופטימלי שבו הקורא המשליך על הטקסט והטקסט שמשליכים לתוכו משתנים לכדי 'הכלאה שלישית' שאינה זהה לאיש (עמ' 168). לא מדובר, אפוא, בלשונה של רוט, במצב שבו הקורא "לא רק 'נהיה הדמות' אלא אף נותן לדמות 'להיות הוא' וכך הוא חווה דרכה אפשרויות 'אני' נוספות". מדובר במקרים הפוכים, רגרסיביים, שבהם דומה שהספר מספק צורך קמאי עבור הקורא הבולע לתוכו את המסמנים עד כדי קריסת בוחן המציאות שלו. כך סארטר, המתאר בספרו האוטוביוגרפי המילים, את היצמדותו הילדית הקונקרטית לדמויות ספרותיות. רוט משרטטת בעקבותיו את דיוקנה של הזדהות דביקה, שאינה מקרבת בין העולם הפנימי של הקורא לבין העולם שנברא בספר. ההידבקות הופכת את גוף הספר או את גוף המילים למעטפת המגנה על העצמי מפני התפרקות, מבלי שהיא עוברת דרך הפנמת הכתוב. ואולם מנגנוני הגנה אלה שבריריים ורגעיים, והנפש אינה יכולה להישען עליהם לאורך זמן (עמ' 91). אפילו אם דומה שהילד "מרגיש קרבה פיזית ונפשית לעולם של הגדולים ולנשגב", היא כותבת, "העולם הפנימי נותר חרד וריק גם לאחר שהשתטח על שטיח התפילה הספרותי" (עמ' 89). אנליזה זו מאפשרת גישה מחודשת לַדמות שיצר סארטר ברומן המוקדם שלו הבחילה, עשרים ושש שנה לפני שכתב את המילים, דמותו של האוטודידקט, האלטר-אגו הפרודי של גיבור הספר, רוקנטן, ואולי תאומו המדומיין של הילד שהיה: איש היושב כל ימיו בספריית העיר המדומיינת בוביל וחי באמצעות קיומו של פולחן קריאה על פי סדר אלפביתי, פולחן הנשען על אמונה בַּשיירים החומריים והלשוניים של העבר. אלא שלהבדיל מסארטר הילד, המודע לפרקים לאחיזת-העיניים שהוא נתון בה, האוטודידקט, האוכל תמיד תוך כדי קריאה, סבור שהוא נעשה אחד עם הספרים שהוא בולע. בדיונה בסיפור "דפי אספרן" מאת הנרי ג'יימס, רוט מתארת באופן דומה אותה "טורפנות" של המספר הרודף אחר דפיו של אספרן, המשורר המת, הנמצאים בחזקתה של האהובה הקשישה שהשירים נכתבו לכבודה. "בעלת המכתבים", היא כותבת, "[…] אף היא בחזקת 'קורא', שקורא אחר, גזול [המספר], חש צרות עין כלפיו" (עמ' 221), כשהוא מבקש בקניבליות מפלצתית "לבלוע את האובייקט כדי לבטל את החסר" (עמ' 231). בלשונה של רוט, "זהו סיפור על קריאה שבה המילים שאמורות להוות חלופה ל'דברים עצמם' נתפשות בתור 'הדבר עצמו', נכס שיש לבלוע ולבעול במקום להפנים, לעבד ולצקת בו משמעות אישית" (עמ' 226).

 

שפת האם ושרבוטי האב

המקבילה האוראלית הנוצרת בין התשוקה לדעת לבין הקיום, שעלולה להתפתח לפתולוגיה, מקבלת עם זאת גילום טרנספורמטיבי בספרה של אווה הופמן זרה בין המילים, רומן אוטוביוגרפי על משבר הגירה מפולין לקנדה ולארצות הברית, ועל המעבר המשתמע מן השפה הפולנית לאנגלית. הופמן, הרוכשת מאוחר את השפה הזרה, אוחזת בה בהתחלה אחיזה טכנית, שטחית, שאינה כרוכה ומעובדת בהוויה החיה והמשחקית של שפת האם. ברגע מאוחר בסיפור, כשהיא כבר משמשת כמורה בשלה, הופמן קוראת לפני תלמידיה שיר של אליוט. רוט כותבת: "הגלות מן השפה לוותה על ידי הופמן בחוויית גלות מילדותה ורק ברגע הקריאה בשירו של אליוט מתרחשת הטרנספורמציה העוצמתית ועם זאת העדינה כל כך שהופמן חווה […] המילים שבות להיות, כמו שהיו בילדות, דברים יפהפיים" (עמ' 68). ההחפצה הכרוכה בשיבה לחוויה הילדית – היעשותן של המילים לדברים – נתפשת כאן כתנאי לדחוס לתוך השימוש האינסטרומנטלי בשפה הנרכשת איכות סמיוטית, במונחיה של ז'וליה קריסטבה, שאולי לא במקרה דיברה, כמהגרת בעצמה – מבולגריה לצרפת, על אותו ממד קדם-מילולי או על-מילולי בלשון, ממד רתמי-מוזיקלי-אָפקטיבי נשכח של הזמן האבוד, שעלול להימחק לנוכח כניסה נחרצת מדי לסדר הסימבולי. האין זה אופן להתבונן בדרך שעשתה תרצה אתר עם שירתו של נתן אלתרמן אביה – שמבעד לפריזמה שמציעה רוט אפשר לראות בה קוראת מימטית ודביקה של האב – כאשר בקובץ השירים בין סוף לבין סתיו, לאחר מותו של אביה ושנים ספורות קודם למותה שלה, בלעה לתוכה שורות בשיריו והאדירה אותו באמצעותן – "והוא מראש הר יביט בי", כתבה – רק כדי להחדיר ברפליקות החתומות לכאורה שפת אָפקט, מלנכוליה המפעפעת פנימה דרך תוספות זעירות וסימני פיסוק שאינם מופיעים בלשון המקור, ויש בהם כדי להטות את המשמעות ואף להחריב אותה כליל: "לא הכל הבלים, בתי/ לא הכל הבלים והבל/ […] רק אחרייך הלכתי בתי/ כצוואר אחרי החבל", ואילו היא: "והארץ היתה הבלים ושוכחת/ ומלאת הבלים והבל./ ואני את מיליך שיננתי בפחד/ צוואר. אחרי. חבל". ועוד: "שמרי נפשך מן השורף והחותך/ […] והממית כמי באר ואש כיריים"; והיא: "אל כל הארצות אשר כיסית מפני/ אני כעת הולכת כי אני יחידתך./ אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך/ הולכת שמה להמרות את מצוותך".

דמות האב שבה וחוזרת לאורך מה קורה לקורא. היא מבליחה דרך הקונפליקט בין חיים נאכט לבתו בלומה בסיפור פשוט, שבו האב, הקורא ה'אמיתי', משתאה לנוכח קריאתה שוות הנפש של בתו (עמ' 105), שדומה שנשארת רחוקה ממהות הקריאה, חסינה בפניה (רוט נשענת כאן על קריאתה של רחל צורן); היא מופיעה בניסיונותיו הכפייתיים של קירקגור בחיל ורעדה "לראות את אברהם"; דמות האב נבראת באב הבדוי של פירנדלו בשש דמויות מחפשות מחבר; והיא נידונה בהרחבה דרך האב הנעדר של סארטר הילד בהמילים. בקריאה שמציעה רוט, סארטר "מכחיש את הזדקקותו לאביו ואת כאבו על אובדנו, אך הכחשה זו מתערערת באופן עקיף דרך עיסוקו באפשרות המשותפת לבן החי ולאביו המת לשים את ידיהם על אותם ספרים […] כאשר הוא מפשפש בספרים ומגלה בהם שרבוטים של האב על דפי הספר מימים שבהם אביו היה חי וקרא בספרים אלה בעצמו. […] את המאמץ מכמיר הלב להבין את ה'קשקושים הבלתי קריאים' [כך מכנה סארטר את מה שגילה בשולי הדפים], שהיו השריד הישיר ביותר שהיה לו מ'קולו' של אביו, סארטר ממיר מיד בהכחשה אומניפוטנטית של כמיהתו לאב: 'את הספרים מכרתי: כה מעט העסיק אותי הנפטר הזה'. […] הקשקושים נשארים בלתי קריאים והפוטנציאל הגלום לקרבה ביניהם רק מדגיש את היעדרו. […] הקריאה הכמהה לחרוג מכבלי הזמן והמוות הפכה למעשה של השקעה באב נעדר" (עמ' 183–185). דימוי שרבוטי האב בשולי הספרים משמש את רוט לתאר את מה שעבורה הוא כנראה הסוציאליזציה הרחבה ביותר, ה"חבירה של הקורא לקוראים מכל זמן בעבר" (עמ' 182), קהילת קוראים השבה ומעבירה ספרים מיד ליד לאורך הדורות, פוליס של קריאה, המהווה גם את הממד הפוליטי הדיסקרטי של הספר הזה, שאינו מחויב לארון ספרים מסוים. "כל קריאה בטקסט ספרותי", היא כותבת, "מעידה כי אין אנו בוראים ואדונים בלעדיים על הזמן, הגוף, האחר, החיים והמוות, הלא-מודע, ובכלל אלה גם לא על השפה שבה אנו מבטאים את עצמנו. אך יש בכך גם משום נחמה פוטנציאלית: קריאת ספרות […] מאפשרת לקורא המתמסר לה מתוך צניעות למצוא חסות תחת קורת גג של גורל אנושי משותף" (עמ' 246).

אם שרבוטי האב עומדים ביסוד הרעיון הפוליטי של קהילת הקוראים, של "הצד שלנו", כפי שהוא מכונה במבוא למבוא של הספר, סצנת הקריאה של רוט חוזרת לשושלת האם, ל"חיק המילה הכתובה", בלשונה. האם הכותבת היא המתוארת בפרגמנט הקצר הניצב על סף מה קורה לקורא. כמו קולט, בספרה הולדת יום, שהעידה על אמה כעל "יד שניסתה להנחיל לי אלפבית חדש", לומדת הבת מגיל צעיר לקרוא במערך הטרוגני של סימנים ספרותיים וחוץ-ספרותיים, בתנוחות הגוף, בקולות ההדפסה, באותיות, שבאמצעות העולם שהן מחוללות מאפשרות להיות בעת ובעונה אחת בתוך הבית ומחוץ לבית. זהו הציווי ההורי: קראי. מכאן ואילך את יכולה לקרוא כמו בלומה, או כמו אווה הופמן, או כמו סארטר, או כמו עשרות הקוראות והקוראים שאת מצטטת לאורך הספר, לבלוע, לעכל, להתמרד, להירדם, לחרוג. לא תוכלי לחמוק מקריאה. היי כאן ושם, היי כבולה ומשוחררת. "הקורא הופך לקורא של קיומו", היא כותבת כמאתיים עמודים אחר כך. אבל במוטו, לפני שהמסך עולה: "ספרים הם הקדמות לחלומות".

 

עטיפת הספר "מה קורה לקורא?". הספר ראה אור בהוצאת כרמל

 

      

      

      

 

 

הרגע שבו שלמה ארצי הפך מחייל לכוכב

חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970 שבו "אהבתיה" סימן את שלמה ארצי כדבר הגדול הבא

"הזמר, סמל חיל-הים שלמה ארצי, היה מבולבל לחלוטין בעת ההפסקה – משהחלו להגיע התוצאות הראשונות של ספירת הקולות. ידיעה רשמית עדיין לא קיבל, אך לפתע החלו הכל להקיף אותו. ילדים רצו וביקשו אוטוגרפים בהכריזם: 'הצבעתי בשבילך!' חברי התזמורת חייכו בחיוך מסתורי, ואנשי קול ישראל עברו על ידו בקריצות רבות משמעות.

'אני? פרס ראשון?' שאל בתמיהה. 'קשה לי להאמין', והוא מוסיף – 'תאמיני לי, לא נעים לי. ככה סתם בא לו בחור צעיר וחוטף את הכתר…'"

(מתוך הכתבה "הזוכים המאושרים", מעריב, 14.5.1970, על זכייתו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970)

וכך כשהוא עדיין חייל בלהקת חיל הים הפך שלמה ארצי בערב ה-12 במאי 1970 לכוכב.  הביצוע שלו לשיר "אהבתיה" בלחן של יעקב הולנדר, או כמו שקראה לו המשוררת תרצה אתר במקור "פתאום עכשיו, פתאום היום", הציב אותו בקדמת הבמה.

המפתיע הוא ששלמה ארצי בכלל לא היה הבחירה הראשונה למבצע שישיר את השיר בתחרות. השיר הוצע קודם לשני זמרים אחרים שדחו את הבקשה לשיר אותו כי לא האמינו שהשיר יוכל לזכות אותם בפרס הראשון. וכך, שלושה שבועות לפני התחרות, זכה הכוכב העולה של להקת חיל הים להצעה להתמודד בתחרות. צה"ל הסכים להשתתפותו של סמל ארצי רק בתנאי שהתחרות לא תפגע בעבודה השוטפת של להקת חיל הים שבה היה חבר, יצא מכך שאפילו להתאמן כמו שצריך לא הצליח שלמה ארצי הצעיר.

שלמה ארצי בפסטיבל הזמר של 1970. מתוך אוסף דן הדני

"חשבתי זאת לכבוד רב להיות  מוזמן לקחת חלק בפסטיבל והסכמתי", סיפר ארצי לאחר הזכייה. "לא, לא שמעתי קודם את השיר, ולמען האמת הייתי מוכן לשיר כל שיר שהיו מציעים לי. אני צעיר ומתחיל מכדי להביע דעה על השירים".

עטיפת התקליט "פסטיבל הזמר והפזמון" 1970

אך "פתאום עכשיו, פתאום היום", שייך קודם כל למחברת השיר, המשוררת, הסופרת והמתרגמת תרצה אתר. זו הייתה תקופה לא קלה לאתר, רק חודש וחצי קודם לכן הלך לעולמה אביה האהוב, המשורר נתן אלתרמן. "שמחתי. וגם הצטערתי", סיפרה אתר לאחר הזכייה. "הצטערתי על זה שאבי, נתן אלתרמן ז"ל, לא זכה להיות איתי ברגע הזה. כמה שאבא היה צנוע ונחבא אל הכלים בכל הנוגע לפרסום ויחסי ציבור, הוא היה רגיש כפליים בכל הנוגע אלי. כל שיר שכתבתי וכל מילה שנכתבה עלי העסיקה אותו. הוא ידע ששלחתי את השיר לפסטיבל, ואני יודעת שהיה נגרם לו אושר, לו יכול היה לחלוק עמי את הרגע הזה".


נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני

בחזרה לשלמה ארצי. אומנם הביצוע שלו כבש את תחרויות הזמר והוא נבחר לזמר השנה, אבל היו שתהו האם יצליח כוכב להקת חיל הים להמשיך ולהצליח גם לאחר שחרורו. "שלמה ארצי איננו הכוכב הנערץ ביותר, ובכל זאת זכה השיר בביצועו בפרס הראשון". כתב מבקר המוזיקה נועם שחק. "אני לא מוכן להסתכן, אבל נדמה לי שמהשבוע הפך שלמה ארצי ל'כוכב' בזכות הפסטיבל".

כמה חודשים אחר כך הוציא המשוחרר הטרי את אלבומו הראשון "שלמה ארצי". "שלמה ארצי אינו כוכב צאן ברזל", נכתב עליו בעיתון "דבר" בתחילת 1971. "וגם הוא עצמו, וזה חשוב עוד יותר, אינו סבור כך. יש לו קול נעים, חזות תמימה וכובשת, המזל האיר לו פנים ומה שחשוב לא פחות – הוא כן. כנותו היא קסמו. הוא זמר מעודן, רך ולירי, זמר בסגנון מיושן במקצת ונוסטלגי במקצת, מה שנקרא בארצות הברית 'זמר הפונה במיוחד לנשים'."

"נגד שלמה ארצי", הוסיף המבקר נועם שחק, "אין לי שום דבר אישי. להיפך, אני חושב שהוא בהחלט זמר טוב. אבל הייתי מעדיף לחכות לראות כיצד יתפתח ואז לומר אם אכן באמת הלך בדרך הנכונה".

 

***

כתבות נוספות:

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

***