כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סקר לסתיו – איך אתם עם גויאבה בספר שלכם?

גויאבות בספר מגרות אתכם? מעוררות תיעוב? אדישות? בחרו את הטקסט שמבטא באופן הקולע ביותר את יחסכם לגויאבות והקליקו בתחתית העמוד

המתעב

באחד הימים שבאותו קיץ, התמלא האוויר חריפות עיקשת, חמוצה וחודרנית. ריח מצמית ומהמם, ריח הגויאבות הבשלות על העץ. הריח השתלט והכריז על עצמו בעוצמה כה רבה, עד שלא נותר לי זיכרון של מראה הפירות על העצים, כאילו מחק חוש אחד את חברו. אני סלדתי מן הריח. פעם אחת ויחידה טעמתי מן הפרי והריח בלע את הטעם, ובזה תם העניין […] אך לא רק הריח הפריע לי. הופעתו הפתאומית, השתלטנית, והידיעה שטעם הפרי אינו מתקן אותו, הפכו אותו בעיני ללא-טבעי. […] התוקפנות של הגויאבה עשתה אותה פרי מפחיד.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

*

 

האדיש

אֲנִי שׁוֹכֵב כְּשֶׁהַבֶּטֶן הַלְּבָנָה שֶׁלִּי לְמַעְלָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מִתַּחַת לְעֵץ
הַגּוּיַאבָה כְּשֶׁיְּלָדִים שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בְּבֵית סֵפֶר
הָאִשָּׁה שֶׁלִּי בַּעֲבוֹדָה ושָקֵט וַאֲנִי לְבַד עִם
הַצִּפֳּרִים וַאֲנִי סוֹפֵר אַחַת עֶשְׂרֵה מֵהֶן עַל חוּט הַחַשְׁמַל מֵעַל לְרָאשִׁי
וְאֵין שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת.
פַּעַם הָיָה לִי הַרְבֵּה מְאֹד לַעֲשׂוֹת
אֲבָל תָּמִיד זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל רַעְיוֹן שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר
מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁעָשָׂה אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי
וְגַם מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא שָׂכַר כְּדֵי לִגְרֹם לִי צָרוֹת
נִצַּבְנוּ תָּמִיד זֶה לְעֻמַּת זֶה וְזֶה לֹא הָיָה
חָכָם כִּי הוּא הָיָה עָנִי כִּמְעַט כָּמוֹנִי, זֶה הָיָה
מְעַיֵּף וּמֵמִית כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁמּוֹצֵץ לְךָ
אֶת הַדָּם.
טוֹב, לֹא הָיִיתִי מַהְפְּכָן, רַק רָצִיתִי לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה קַל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהַצִּיל
אֶת הַתַּחַת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת…

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה אֲנִי עֲדַיִן מוֹצֵץ אֶת
הַשָּׁעוֹת הֶחָפְשִׁיּוֹת
אַף פַּעַם לֹא יָכֹל לִמְצֹץ מַסְפִּיק שָׁעוֹת חָפְשִׁיּוֹת, מְמַצְמֵץ
בַּשֶּׁמֶשׁ, מְגָרֵד אֶת הָאַף, אֵין שׁוּם מָקוֹם מְהֻלָּל לָלֶכֶת אֵלָיו
אוֹ מַשֶּׁהוּ נִפְלָא לַעֲשׂוֹת
הַבַּחוּרִים אַף פַּעַם לֹא יְנַחֲשׁוּ אֵיךְ עָשִׂיתִי אֶת זֶה וַאֲפִלּוּ אֲנִי בְּקֹשִׁי
יוֹדֵעַ
אֲבָל יָדַעְתִּי בְּבָתֵּי חֲרֹשֶׁת, יָדַעְתִּי בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת
שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת, הָעַיִן שֶׁלִּי תָּמִיד בַּחַלּוֹן, בְּפֶתַח הַדֶּלֶת,
וְהַפּוֹעֲלִים אָהֲבוּ אוֹתִי כִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע
וּמְנַהֲלֵי הָעֲבוֹדָה הָיוּ מְבֻלְבָּלִים כִּי עָבַדְתִּי קָשֶׁה
אֲבָל בְּבוּז.

עַכְשָׁו מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה, הַשֶּׁמֶשׁ חוֹדֶרֶת מִבַּעַד
לָעֲנָפִים, עֲדַיִן יֵשׁ לִי גּוּף שֶׁל נַעַר צָעִיר
אֲבָל הַפָּנִים זְקֵנוֹת
וַאֲנִי נִזְכָּר בַּשָּׁעוֹת וּבַמְּקוֹמוֹת וּבְמָה שֶׁהָפַךְ
לְיָמִים וּלְשָׁבוּעוֹת וּלְשָׁנִים.

אֲנִי מִתְהַפֵּך עַל הַבֶּטֶן, פּוֹשֵׁט לִצְדָדִים אֶת שְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת וּמַרְגִּישׁ כְּמוֹ
הַזְּאֵב שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַמַּלְכֹּדֶת, אַךְ בְּלִי לְכַרְסֵם אֵיזוֹ
רֶגֶל.
יֵשׁ לָהֶם מַשֶּׁהוּ בַּיָּד, בָּטוּחַ, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן
נָח, אֲבָל אֶת הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲנִי
חוֹגֵג מִתַּחַת לְעֵץ הַגּוּיַאבָה הַזֶּה קְצָת
לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם.

עץ גויאבה, מאת צ'רלס בוקובסקי, בתרגום דורית ויסמן

*

 

המתענג

אבל סבתא אהבה אותן מאוד. ענן הריח הבשל עודד אותה לחיין ולפעולה. עד מהרה הייתה בידיה קערה גדולה עמוסת פרי ירקרק-צהוב שזרקה בו ורדוּת. התגלה גם שותפה הגדול לתשוקת הגויאבות: אבא.

הם היו יושבים יחד, מתחלקים בערטול הפירות מקליפתם הדקה […]. מידיהם היו יוצאים חצאים ורבעים בגוון עכור, שהיו נעלמים במהירות בפיות עסוקים. הכול סביב ידעו שהגויאבות הן עניין לסבתא ולאבא, חגיגה פרטית, ובשמחתם המשותפת הייתה מין חמדנות, התמסרות מלאה לתענוג […] הגויאבות היו להם בועה פרטית. הם אהבו גם את ריחן. מול כל האפים הסולדים שהיו מתעוותים כנגדם, נהנו השניים לשאוף את הניחוח ולתת לו להרחיב נחיריים וחיוך.

מתוך "חיבת ציון" מאת יורם מלצר (מודן, 2002)

 

ואם לא מצאתם את עצמכם באף אחד מאלה, אולי תדבר אליכם הזווית הלא שגרתית של ג'וני נאש בשיר גויאבה ג'לי:

תוכן עניינים – גיליון מס' 14


      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו