כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מיוחד לסוכות: בתים ספרותיים לחג בלי קורת גג

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר / זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם. / אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

A Group of Houses, George Hendrik Breitner, c. 1880-c. 1923, M.C.J. Breitner-Jordan Bequest, Zeist

1. בית תפוס / חוליו קורטאסר

תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."

מתוך: "בית תפוס", שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן. מתוך אתר מעבורת.

 

2. קול צעדינו / רונית מטלון

היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

מתוך: קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד.

 

עטיפת הספר קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד, 2008

 

3. הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים
וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים
כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים
כָּל זֶה וַאֲנִי הִנְנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים
אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים
אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים
וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים
אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים
הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים
אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים.

מתוך: שירה, יונה וולך, ספרי סימן קריאה.

 

4. הבית אשר נחרב / רובי נמדר

שמונה וחצי בבוקר. אנדרו צימצם את עיניו אל מול האור המסנוור שהציף את הפארק והשתבר בשמשה הקדמית, שמזמן לא נשטפה, של מכוניתה של אן לי. איזה שפע מטורף של אור, הלוא השעה עדיין מוקדמת — ואולי האור הוא אור רגיל, אבל העיניים הטרוטות מחוסר שינה לא יכולות להכיל אותו? הוא הוריד מול עיניו את הצלון שמעל מושב הנהג, מנסה לסוכך עליהן מפני האור. הוא לא ישן טוב לאחרונה, קשה להסביר מה זה בדיוק: לא שינה ולא ערות. מראות מרהיבים־מבהילים ריצדו מול העיניים המיוגעות, מציאותיים מאוד ובו זמנית מצועפים בדוק של חלום: הוא הציץ מבעד לשעריו הכבדים של ההיכל. יעים, מחתות ומנורות התנוצצו בברק מכשף. כלי זהב משונים, מסקרנים, שהיה נדמה שאש אוכלת עצורה בהם, מחכה להתפרץ. אנדרו כמה אל הכלים היפים, אל הניחוח המשכר של הקטורת, אל החלל האפלולי־זהבהב של ההיכל. הלוואי שהוא יכול היה לעצור עכשיו את המכונית, לרדת ממנה ולהיכנס לתוכו, להיעלם בו לעולם.

מתוך: הבית אשר נחרב, רובי נמדר, כנרת.

 

עטיפת הספר הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, כנרת זמורה, 2013

 

 

5. יולנדה / משה סקאל

כשהייתי בן תשע-עשרה עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את יוֹלנדה.
שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא כל כך רחוק משם, ברחוב גרץ, בבניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינג טייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות פרצים הנושבות מן הים.
מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ובתגובה נשמע קולה הגבוה של יולנדה קורא מבִּפנים: "קי אס?", ואני עניתי: "אני". אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.
דירתה של יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בראשית שנות החמישים. נכנסים לדירה, חוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, ומגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, הייתה יולנדה יושבת – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגינה על הכתפיים מפני רוחות פרצים העלולות לחדור מבעד לסורגים ולחלונות המוגפים ולדלת המרפסת.

מתוך: יולנדה, משה סקאל, כתר.

 

עטיפת הספר יולנדה, משה סקאל, כתר, 2011

 

6. התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

מתוך: התקרה עפה, נורית זרחי, סדרת הליקון לשירה חדשה.

 

7. העיר והבית / נטליה גינצבורג

ג'וּזפּה לפְּיירו

רומא, 19 בנובמבר

אני מודה לך שטילפנת אלי. קולך עדיין מהדהד באוזני. אני כאן בחדרי, עם המיזוודות הארוזות והנעולות, אי־סדר, ניירות וחבלים על הריצפה. לא אוכל לשכוח אתכם. אני נושא את כולכם בלבי, אותך, את לוּקרֶציה ואת ילדיכם היקרים. אשא בלבי גם את ביתכם, הגדול, המצהיב והישן, שאתם קוראים לו המרגֶריטֶה, מי יודע למה. הסְטָיו, המחסן לאיחסון בולי העץ, והכיכר הקטנה שלפני הבית, ושני עצי המַגנוֹליה. הכל אני נושא בלבי. לוּקרֶציה אומרת לפעמים שנמאס עליה הבית הזה, שנמאס לה לגור בכפר, שהיתה רוצה שתעברו למקום אחר. אבל היא טועה. זה בית יפה, וטוב עשיתם כשקניתם אותו לפני עשר שנים, או מתי שזה היה. הישארו שם. אל תעזבו לעולם.

מתוך: העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס.

 

עטיפת הספר העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספרייה החדשה, 1998

 

8. בית / דורי מנור

"נָתַתִּי מֹלֶדֶת / בְּעַד מֹלדת
לֹא נָיְדֵי / בְּעַד נָיְדֵי"
אבות ישורון

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁתֵּכֶף אֲנִי גָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁמִי
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁדָּם אֵינוֹ נִגָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת: עֵדוּת לְקִיּוּמִי.

עָטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שַׁחַף בִּכְנָפַיִם
רִצַּפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ יָם בְּיַבָּשָׁה
הֵצַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲרוּפָה עִם
צַוָּאר בִּמְקוֹם כְּנָפַיִם
וְרַחַשׁ וְאִוְשָׁה.

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת וְלֹא סָגַרְתִּי דֶּלֶת
וְלֹא קָבַעְתִּי שֶׁלֶט וְלֹא צֵרַפְתִּי תַּו
לְתַו כִּי זֶה הַבַּיִת הוּא תַּעְתּוּעַ בַּיִת
וּבוֹ נָטוּעַ בַּיִת שֶׁבֶּעָפָר נִכְתַּב.

מתוך: אמצע הבשר, דורי מנור, הקיבוץ המאוחד.

 

9. תשאלי / לאה איני

את בסדר? רגש בעלי. והבית? הקירות? בדקת? ראית?
התברר שהשבר הסורי אפריקני שתחתינו רעש, ועיקר הרעש היה בחלק המקומי שלנו, קרוב. איך זה לא הרגשת?! הוא לא האמין לי משל הסתרתי ממנו משהו. אולי שזהו, הפעם הבית התמוטט סופית. אבל נשבעתי שלא, שהייתי בחוץ, בחצר, שתי רגליים על האדמה, על הטוף, ולא חשתי דבר. רטט אפילו. כלום. ובעלי ששהה עם בתי באותה עת בקומה השלישית של מוסד ממשלתי בעיר סמוכה, ודיבר עמי מתוך המחסה שתפסו מתחת לשולחן, עדיין נרעש: את רצינית?! כל הארץ רעדה! חמש בסולם ריכטר, אמרו! את בטוחה?
שנאתי כבר להיכנס הביתה. לעלות במדרגות שלו. לרדת. לכבור מקומה לקומה, ללכת במסדרון הקטן, בחדרים, ומחדר לחדר. לשהות בו. להיות בו. פחדתי ממנו. מהרגע שגם המרצפות שלנו איכזבו, והחלו להיפרד, לזוז, בזו אחר זו, הרגשתי שאני מתהלכת על קרח, על גחלים, שהנה תכף האדמה תבקע את פיה, והכול – כל המעמד הבינוני־נמוך שהיינו, שהלך והורד מצריימה, שְאולה – יקרוס. ייבלע. ייעלם.

מתוך: תשאלי, לאה איני, דביר.

 

עטיפת הספר תשאלי, לאה איני, כנרת זמורה ביתן, 2017

 

10. מפּלת בית אַשֶּׁר / אדגר אלן פו

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העניים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה. ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי הערב, נבט אל בית־אַשֶּׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, ושרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקנים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט האפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, נמס, נֶחֱלֶה – השמימה המחשבה לבלי־פְּדות, בשום דרבון-דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר?

מתוך: מפּלת בית אַשֶּׁר, אדגר אלן פו, מחברות לספרות, תרגום: אהרן אמיר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו