חמש גרסאות לשני דגים: לחנים שונים ל'אהבה' של דליה רביקוביץ

וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף / אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם. / יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר /מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

צילום: יעל רוזן

בגרסה הוותיקה והידועה של עדנה גורן, בלחן שלמה ארצי

https://www.youtube.com/watch?v=xuSN7Ywfzbs

 

מתוך דיסק הביכורים של חגי נחתומי, לפני שהקים את הרכב האינדי הפואטי 'כריכה רכה'

 

בגרסה עדינה של מיכל גולן

 

לחן, שירה, נגינה וציור של טל נאה

 

ויש גם ביצוע ישן-נושן של צוות הווי הנדסה קרבית (!) בלחן של מתי כספי

 

בונוס: שיחה שערך ב-1968 צבי ינאי, עורך כתב העת 'מחשבות', עם דליה רביקוביץ בעקבות הספר 'מיכאל שלי':

"הכתיבה לא משחררת מהרגשת שיממון. כתיבת שירים לא הופכת את החיים לחג, פרט לרגע הכתיבה עצמו. לפעמים היא נותנת לי הרגשת טעם בחיים. לא תמיד."

 

דליה רביקוביץ

אהבה

אהבה
שְׁנֵי דָגִים נֶּחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
שְׁנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְשְׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

 

מתוך: אהבת תפוח-הזהב

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

ביקורת | דפנה לוי על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים" מאת מיכל פלג

"גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם"

כרטיס מתוך כרטסת הערכים של ה-Jüdisches Lexikon ובו רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של פרנץ קפקא ומדוגמת חתימת ידו. אוסף אברהם שבדרון הספרייה הלאומית

"לחפש בהירות בעולם" / דפנה לוי

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

החתרנים

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעיזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט-אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ועל אף שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באמנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לכך. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך האדרת את תדהמתו של פטרוביץ' כש"גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת: "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מחלום ליל קיץ, לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות-שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם הדרכים שבהן בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי-נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead, שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת.

.

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

מיוחד לסוכות: בתים ספרותיים לחג בלי קורת גג

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר / זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם. / אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

A Group of Houses, George Hendrik Breitner, c. 1880-c. 1923, M.C.J. Breitner-Jordan Bequest, Zeist

1. בית תפוס / חוליו קורטאסר

תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."

מתוך: "בית תפוס", שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן. מתוך אתר מעבורת.

 

2. קול צעדינו / רונית מטלון

היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

מתוך: קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד.

 

עטיפת הספר קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד, 2008

 

3. הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים
וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים
כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים
כָּל זֶה וַאֲנִי הִנְנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים
אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים
אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים
וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים
אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים
הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים
אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים.

מתוך: שירה, יונה וולך, ספרי סימן קריאה.

 

4. הבית אשר נחרב / רובי נמדר

שמונה וחצי בבוקר. אנדרו צימצם את עיניו אל מול האור המסנוור שהציף את הפארק והשתבר בשמשה הקדמית, שמזמן לא נשטפה, של מכוניתה של אן לי. איזה שפע מטורף של אור, הלוא השעה עדיין מוקדמת — ואולי האור הוא אור רגיל, אבל העיניים הטרוטות מחוסר שינה לא יכולות להכיל אותו? הוא הוריד מול עיניו את הצלון שמעל מושב הנהג, מנסה לסוכך עליהן מפני האור. הוא לא ישן טוב לאחרונה, קשה להסביר מה זה בדיוק: לא שינה ולא ערות. מראות מרהיבים־מבהילים ריצדו מול העיניים המיוגעות, מציאותיים מאוד ובו זמנית מצועפים בדוק של חלום: הוא הציץ מבעד לשעריו הכבדים של ההיכל. יעים, מחתות ומנורות התנוצצו בברק מכשף. כלי זהב משונים, מסקרנים, שהיה נדמה שאש אוכלת עצורה בהם, מחכה להתפרץ. אנדרו כמה אל הכלים היפים, אל הניחוח המשכר של הקטורת, אל החלל האפלולי־זהבהב של ההיכל. הלוואי שהוא יכול היה לעצור עכשיו את המכונית, לרדת ממנה ולהיכנס לתוכו, להיעלם בו לעולם.

מתוך: הבית אשר נחרב, רובי נמדר, כנרת.

 

עטיפת הספר הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, כנרת זמורה, 2013

 

 

5. יולנדה / משה סקאל

כשהייתי בן תשע-עשרה עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את יוֹלנדה.
שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא כל כך רחוק משם, ברחוב גרץ, בבניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינג טייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות פרצים הנושבות מן הים.
מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ובתגובה נשמע קולה הגבוה של יולנדה קורא מבִּפנים: "קי אס?", ואני עניתי: "אני". אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.
דירתה של יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בראשית שנות החמישים. נכנסים לדירה, חוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, ומגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, הייתה יולנדה יושבת – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגינה על הכתפיים מפני רוחות פרצים העלולות לחדור מבעד לסורגים ולחלונות המוגפים ולדלת המרפסת.

מתוך: יולנדה, משה סקאל, כתר.

 

עטיפת הספר יולנדה, משה סקאל, כתר, 2011

 

6. התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

מתוך: התקרה עפה, נורית זרחי, סדרת הליקון לשירה חדשה.

 

7. העיר והבית / נטליה גינצבורג

ג'וּזפּה לפְּיירו

רומא, 19 בנובמבר

אני מודה לך שטילפנת אלי. קולך עדיין מהדהד באוזני. אני כאן בחדרי, עם המיזוודות הארוזות והנעולות, אי־סדר, ניירות וחבלים על הריצפה. לא אוכל לשכוח אתכם. אני נושא את כולכם בלבי, אותך, את לוּקרֶציה ואת ילדיכם היקרים. אשא בלבי גם את ביתכם, הגדול, המצהיב והישן, שאתם קוראים לו המרגֶריטֶה, מי יודע למה. הסְטָיו, המחסן לאיחסון בולי העץ, והכיכר הקטנה שלפני הבית, ושני עצי המַגנוֹליה. הכל אני נושא בלבי. לוּקרֶציה אומרת לפעמים שנמאס עליה הבית הזה, שנמאס לה לגור בכפר, שהיתה רוצה שתעברו למקום אחר. אבל היא טועה. זה בית יפה, וטוב עשיתם כשקניתם אותו לפני עשר שנים, או מתי שזה היה. הישארו שם. אל תעזבו לעולם.

מתוך: העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס.

 

עטיפת הספר העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספרייה החדשה, 1998

 

8. בית / דורי מנור

"נָתַתִּי מֹלֶדֶת / בְּעַד מֹלדת
לֹא נָיְדֵי / בְּעַד נָיְדֵי"
אבות ישורון

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁתֵּכֶף אֲנִי גָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁמִי
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁדָּם אֵינוֹ נִגָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת: עֵדוּת לְקִיּוּמִי.

עָטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שַׁחַף בִּכְנָפַיִם
רִצַּפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ יָם בְּיַבָּשָׁה
הֵצַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲרוּפָה עִם
צַוָּאר בִּמְקוֹם כְּנָפַיִם
וְרַחַשׁ וְאִוְשָׁה.

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת וְלֹא סָגַרְתִּי דֶּלֶת
וְלֹא קָבַעְתִּי שֶׁלֶט וְלֹא צֵרַפְתִּי תַּו
לְתַו כִּי זֶה הַבַּיִת הוּא תַּעְתּוּעַ בַּיִת
וּבוֹ נָטוּעַ בַּיִת שֶׁבֶּעָפָר נִכְתַּב.

מתוך: אמצע הבשר, דורי מנור, הקיבוץ המאוחד.

 

9. תשאלי / לאה איני

את בסדר? רגש בעלי. והבית? הקירות? בדקת? ראית?
התברר שהשבר הסורי אפריקני שתחתינו רעש, ועיקר הרעש היה בחלק המקומי שלנו, קרוב. איך זה לא הרגשת?! הוא לא האמין לי משל הסתרתי ממנו משהו. אולי שזהו, הפעם הבית התמוטט סופית. אבל נשבעתי שלא, שהייתי בחוץ, בחצר, שתי רגליים על האדמה, על הטוף, ולא חשתי דבר. רטט אפילו. כלום. ובעלי ששהה עם בתי באותה עת בקומה השלישית של מוסד ממשלתי בעיר סמוכה, ודיבר עמי מתוך המחסה שתפסו מתחת לשולחן, עדיין נרעש: את רצינית?! כל הארץ רעדה! חמש בסולם ריכטר, אמרו! את בטוחה?
שנאתי כבר להיכנס הביתה. לעלות במדרגות שלו. לרדת. לכבור מקומה לקומה, ללכת במסדרון הקטן, בחדרים, ומחדר לחדר. לשהות בו. להיות בו. פחדתי ממנו. מהרגע שגם המרצפות שלנו איכזבו, והחלו להיפרד, לזוז, בזו אחר זו, הרגשתי שאני מתהלכת על קרח, על גחלים, שהנה תכף האדמה תבקע את פיה, והכול – כל המעמד הבינוני־נמוך שהיינו, שהלך והורד מצריימה, שְאולה – יקרוס. ייבלע. ייעלם.

מתוך: תשאלי, לאה איני, דביר.

 

עטיפת הספר תשאלי, לאה איני, כנרת זמורה ביתן, 2017

 

10. מפּלת בית אַשֶּׁר / אדגר אלן פו

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העניים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה. ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי הערב, נבט אל בית־אַשֶּׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, ושרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקנים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט האפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, נמס, נֶחֱלֶה – השמימה המחשבה לבלי־פְּדות, בשום דרבון-דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר?

מתוך: מפּלת בית אַשֶּׁר, אדגר אלן פו, מחברות לספרות, תרגום: אהרן אמיר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

"המלחמה של חלאדיק". סיפור חדש מאת יפתח אלוני

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר... הן הפתיון שתשתמשי בו..." עיניו מצטמצות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

Photo by Marina Salles unsplash

חאלדיק לוקח את משרוקית הסמבוק התלויה על חגורת העור הרחבה שלמותניו, פותח את חלון חדר המזבח, שורק את הצלילים שאיש לא הצליח עד כה לחקות או לרשום כתווים – טונים גבוהים הנשמעים כצווחות ציפורים קצביות, שמתחלפים ביבבות תנים ונביחות כלבים צרודים המקפיאות את הדם. השריקה המסתלסלת עפה אל הצוקים המקיפים את זרזורה, הבקע העמוק שברחנו אל תוכו.

השריקה מכשפת את הציפורים, הן נוטשות את הגומחות הבטוחות, חוצות את המישור הטרשי של הבקע, עפות פנימה, לחדר, מבעד לחלון הרחב.

אני כבר יודעת מה צפוי להן כאן בחדר. אילו יכולתי הייתי קושרת אותן לסלעים שלא יתפתו לשריקה, אבל אני אפילו לא פוצה את פי. המנגינה המוזרה מכשפת גם אותי.

"המשרוקית הזו שורקת את הצלילים מעצמה," אומר חאלדיק.

אני רואה את הציפורים זורמות פנימה ונלחמת בצלילים. הצלילים זריזים ממני, נכנסים לדם לחולל את מה שלשמו נוצרו: שיתוק ושעבוד.

חאלדיק מביט לעברי, שרירי פניו מתכווצים, "אין לך סיכוי. הרבה בוגדים ניסו להשתלט עליה, לגנוב אותה…" הוא בוחן אותי במבט ארוך, עיניו ירוקות מאוד, כמו מהתבוננות מרובה מדי ביער, למרות שאצלנו מעולם לא היה יער. אבל מבט יכול להיות קדמוני מאוד.

אני מסתכלת לתוך עיניו והוא פוער אותן. הן כמו פצעים גדולים שאפשר לחדור לתוכם, לראות את שכבות ההיסטוריה שלנו על קירות הקונגלומרט. אני נכנסת. הוא עוצם את העיניים. אפלה.

"למה נעצרת," הוא שואל.

טאח, קול חבטה, ציפור נמעכת אל הרצפה.

"בגלל החושך שלך," אני אומרת.

הירוק בעיניו מבהיר. אפילו מצהיב. הוא גבוה ממני בארבעה ראשים ורוכן אל אוזני, אגלי הזיעה שעל פלג גופו העליון החשוף נוצצים: "כשהמוות בא, הוא בא מבעד לדלת המטבח, תמיד במפתיע, מגיח מהאפלה."

הוא סוגר את החלון, "פחות אחת… בכל זאת יש כאן יותר ממאה. כולן יהיו שלך." צלליתו הגמלונית חוסמת כמעט את כל האור, נשברת על פלטות השיש הגדולות שמרצפות את החדר, מדלגת על השקעים והחריצים שמאות שנים טבעו בהן. כל כך עתיק החדר הזה. רק את קירותיו מלבינים כל פעם מחדש אחרי טקס החניכה.

הציפורים מסתחררות סביבי, מנקרות כאילו חשות שהעתיד שלהן הולך ונשמט מהן לטובת זה שאנחנו מתכננים להן. אני מנפנפת בידיי: תסתלקו! תסתלקו!

לחאלדיק לא אכפת מהנפנופים שלי, הוא שורק מנגינה חרישית, "המוזיקה הזו נכנסת למחזור הדם, מחלישה את ליבן ואז קל יותר לגנוב אותו. שיעבוד ויתאמץ למעננו."

לחאלדיק אין אוזניים, אלא מדחפים שמתנועעים במהירות משני צידי הראש, מרחיקים את השריקה שלו עצמו, על מנת שליבו שלו לא יחלש. אל תוך נקבי השמע בגולגולתו מחוברות אוזניות קטנות שדרכן הוא שומע את קולות היער הקדמוני, את פכפוך המים והמיית הרוח.

"ככה הלב נשאר שם, במקום שממנו ברחנו," הוא אומר, "אחרי שתצאי מכאן לא תוכלי לשמוע יותר מוזיקה. קולן של הנשמות שאת החוב שאת חבה להן לא תוכלי לפרוע לעולם יגבר על כל מוזיקה."

"אמות מגעגועים," אני אומרת.

"לא. הקולות יהפכו לאיטם לגעיות מגוחכות, ואז דממה."

אני חוטפת את המשרוקית מחגורתו ונושפת, אבל מהמשרוקית נשרקת המילה ניייייי. נייייייי.

"את צוחקת עלינו," הציפורים מצייצות ונכנסות לפאניקה, מתעופפות כמו משוגעות, טסות במרץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא מהחדר. טאח, טאח טאח טאח טאח, טאח טאח, מתנגשות בשמשת החלון.

אני עוצמת עיניים ולטובתן מוסיפה לחדר דוב גריזלי עם לב חם. בנשימת אפו הוא ממיס את השמשה ובכפו מגרש את הציפורים החוצה: הנה הן שטות מעל השמיים הכחולים כאילו השמיים הם זרם שנושא אותן, מתוך מעטה השמיים והעננים הן מביטות בעולם שאט-אט מת לפניהן עד שהוא נכחד, והן שבות פנימה, נכנעות למשרוקית של חאלדיק.

"עצוב בשבילך," חאלדיק אומר, והדוב שלי מתכווץ לכדי כלום.

"את כבר בת שש-עשרה, ואת צריכה לתפוס שפירמידת החיים שלנו הפוכה על ראשה, ושם למעלה, על משטחה הרחב, מתנדנדים הרעבים והחיות, לועסים עצמות של פגרים ובולעים רוק כדי להטעות את הרעב. תורך לצאת לשם: הילדים חייבים לעבוד למען הוריהם, כמו שהם עבדו למען ההורים שלהם ומי יודע כמה דורות לפניהם הם מילאו את הצו שלהם."

"הפירמידה שלך היא הולוגרמה," אני מנסה לטלטל את תמונת הגורל הנחוש שלו.

"אביך איבד את כל הציפורים שלו בקרב האחרון, את צריכה להיות טובה, אחרת תמותו ברעב…"

הוא נעמד מול החלון הרחב משקיף אל הבקע שאדמתו טרשים, פונה לעברי, אישוניו פעורים כעינית משקפת: "תסתכלי פנימה. תסתכלי עמוק בפנים: השדות, הנהרות, היערות. זו ההולוגרמה שלנו. המקום שממנו ברחנו לכאן. קל לפקפק בו, רק הגעגועים אליו, שמכאיבים מאוד, נותנים לו ממשות. כאן בזרזורה כל יום הוא מלחמה בין התודעה לשמיים. כאן הגיבורים הדמיוניים מתים ממשיים."

תשבורות האור היורד מאדימות את עיניו של חאלדיק, לרגע מצליחות פיסות כחול עגולות להשתקף על לוחות השיש הגדולים, והציפורים נוחתות לתפוס שלווה לגדותיהם. אבל השמש יורדת, מאדימה את פיסות הכחול עד שארבע פינות הלילה ממלאות את החדר.

"מסכנות הציפורים," אני אומרת, סכינו של חאלדיק צובט בצליל השחזה צורם.

אני חושבת: מי שמביט באסון שייך לו.

איש אינו יודע לספר איך ומתי הומצא החיישן שאני אמורה לשתול בראשן של הציפורים, חיישן שישעבד אותן לרצוני, לתנועותיי: להיות הלוחמות והציידות שלי. שימריאו מזרזורה, ינועו על קווי המדבר שאת שרטוטיהם אני אמורה לשנן, יגיחו אל השדות השמורים שמעולם לא ראיתי, יזינו את עצמן וישובו עם החיות שצדו.

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר… הן הפיתיון שתשתמשי בו…" עיניו מצטמצמות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

הוא שולח יד, תופס ציפור, חורץ במרכז ראשה בסכין. טיפות דם קטנות עפות כשהוא מחדיר את החיישן, מושיט לי את הציפור שאשחרר אותה.

הוא מעביר לי את הסכין, תופס ציפור, אוחז בידי ומלמד אותי את החתך.

אני חותכת ומשחררת את הציפורים לחלל, הן מניעות כנפיים בעוצמה, חותרות באוויר כאילו הוא נוזל, דואות ומתנגשות בקיר או בחלון בעוצמה, נופלות כאבנים על הרצפה.

"הן מתאבדות…" הקול הצורמני שלי גורם לו לנפנף באוזני המדחף שלו.

"החתך שלך עמוק מדי," הוא לופת את אגרופי האוחז בסכין, מייצב את היד הרועדת: "ככה!"

אני חושבת: כל חייהן בצוקים הן נאבקו כדי להיחלץ מהמוות, ועכשיו כניעה.

כשאנחנו מסיימים אני סופרת בקול את הכתמים האדומים על הקיר: "עשרים ושמונה," אני לוחשת.

"לציפורים אין זיכרון, הן לא ירדפו אחרייך לנקמה כמו האויב שמסתובב בחוץ, שאנשיו גדלו בידיעה שאנחנו חיסלנו את משפחותיהם ושאנחנו עוד בחיים."

"מעולם לא עשיתי רע לאיש…"

הוא מנער את המדחפים שלצידי ראשו, אוחז במשרוקית ושורק. צלילים ארוכים ונוגים מרדימים את הציפורים, "הצבא שלך… מחר נשחרר אותו. נתחיל לאמן את הציפורים ואותך."

אני רוצה לצאת משם, לברוח. אפילו למות אני מוכנה, אבל הוא: "את נשארת כאן, לישון. הן צריכות להכיר את הצבעים והתנועות, לדעת מה את חושבת לפנייך."

"שום השגחה לא תגן על הלהקה שלך. רק את," עיניו המכווצות של חאלדיק מתבוננות בי ובאדמה מתחת לרגליו: "הגשם כבר היה צריך להגיע, אם האדמה תישאר יבשה נותקף. הציפורים של האויב ינסו לנקר את הזרעים מהחול שלנו. הבזים שלהם – אותנו."

אני מניעה את ידיי ולהקת הציפורים שלי מזנקת, ממריאה לשמיים, דואה כמו עפיפון גדול. חאלדיק מלמד אותי תנועות תקיפה. מתקפות משחקיות על דוממים, משחקים עם ציפורים אחרות שעוברות בשמי הבקע, ואז הניסיון הרציני הראשון להרוג: זוג יוני בר שהגיעו מהצוקים ומשתעשעות באושר.

אני מזניקה את הלהקה שלי לעבר השמש, מצמידה ידיים בתנועה חדה וסיבוב חד של הגוף. הן נשלחות כחץ דק מהיר שנע מכיוון השמש, מוסתר בערפל המסנוור. באחת אני פורשת את ידיי, הלהקה עוקבת אחר תנועות הריקוד שלי בשמיים: הנה הן מקיפות את יוני הבר. אני מוחאת כפיים, הבזים שלי, שריחפו גבוה מעל הלהקה, נורים כקליעים, מצליפים בכנפיהם, זורמים בלהט דומם לעבר הטרף. נוצות מרחפות באוויר, היונים צונחות. הבזים לוכדים אותן בעודן באוויר. אני מפנה כף יד פתוחה כלפי מטה, הבזים מניחים את הטרף למרגלותיי, מתיישבים לצידן, כאילו הלומים ממעשם.

"הם ממתינים שהדם יפרוץ, או שתצווי עליהם לנקר," חאלדיק אומר, אבל גם אני בהלם וחאלדיק שורק במשרוקית הסמבוק ואחד הבזים מנקר את היונים. דם פורץ והם אוכלים אותן.

"את טובה," חאלדיק מלטף במילים: "תרוקני את הראש מכל המחשבות, תבחיני בין ממשי למדומה."

בלילות אנחנו ישנים בנקיקים יבשים, נודדים עם הלהקה: "דורסי הלילה יכולים לחסל את הלהקה שלך לשם התענוג…" חאלדיק מלמד אותי למצוא מקומות מסתור, לייבש את בשר הציד שצדו לנו הציפורים, למצוא תמרים שנקברו מתחת לשכבת החול, ולהגיע ללבבות הדקלים. עיניו תמיד ערניות, מסתובבות על צירן לזוויות וכיוונים שרק זיקית יכולה, מורגלות לראות באפלה או מול ערפל השמש.

במשך הזמן הזיכרון מתעמעם, אני אפילו מנסה לשכוח מה שהייתי קודם. מה שמזין את נשמתי הוא חאלדיק, שדוחף אותי: "שם!" הוא מצביע בוקר אחד לעבר כתם ענן דק מרוחק.

אני שולחת את שתי ידיי, כפות הידיים פתוחות, האצבעות מכוונות לכיוון שהוא מצביע לעברו.

הציפורים שלי נוסקות. הדם שלי כמו פועם בתוכן, מפעיל ומכוון את האינסטינקטים החייתיים.

חץ רחב של ציפורים מתקדם לעברנו בתמימות של ענן.

"אלו נודדות," חאלדיק אומר, "צודי אותן!"

הוא נע כאילו גופו לא בן מאות שנים. אני מחקה את תנועות הריקוד שלו, משחזרת את תהליך לימוד ההרג: מהירות, החלטיות. תנועות גוף וידיים. הסיסים ויוני הבר מסיחים את דעת הלהקה. הבזים שלי עטים מלמעלה, חולפים על פני הציפורים, קרוב, כמעט נוגעים בהן בגופן.

אני יודעת: הם שולחים את הבוהן האחורית שתשסע כמו סכין את הגב או החזה של הציפור. מוות מיידי.

הציפורים נופלות כמו טיפות גדולות של גשם, קול גופן הנחבט באדמה מתפשט באוזניי, אף טיפה לא אובדת. ואז דממה. אך האוזניים עוד שומעות, הד משתהה, שאינו דהה.

"את בוכה? הן היו שמחות לדעת שמישהו מצטער עליהן. עלינו לא יהיה מי שיצטער…"

"נשלם על זה!" משהו בתוכי מתמרד.

"אנחנו כבר לא שווים כלום עכשיו," קולו חד, "לא יחלוף זמן וממילא נמות…"

אני אוספת את גופות הציפורים, ידיי מאדימות, אני לוחשת להן: "הנדידה היא מסע שממנו עשויים לא לשוב…" הפרפרים שאני חשה בבטני חונקים את גרוני.

"הלב שלי עייף," אני אומרת לחאלדיק, "מלא עד גדותיו בצווחות ציפורים."

אנחנו משקיפים לעבר הבקע שלנו מתוך הנקיק. בתי הבוץ נראים מוטלים כקוביות בין מאות הדקלים. הטבע כאן חמדן, מתעתע כחיזיון מדברי.

"זרזורה היא מקום התשלום, אם נצא מכאן יהרגו אותנו. זה המקום שנועד לנו בעולם הזה, מחוץ לחיים."

נצנוץ מים מושך את עיניי, הנביעה הגדולה של מי הברזל. הם בוקעים מהאדמה, חמימים, זורמים בחריצים ומשקים את הדקלים, אבל מי ששותה מהם צפוי למוות מייסר. הצמא התמידי שלנו מעורר את החלומות וההזיות. חיינו נעים כבמֵצר – המצוקים הדוממים מקיפים אותנו, לרגלינו האדמה הטרשית שממאנת להתרכך, ולמעלה המדבר שמשתרע לכל פינות האופק. צבאות שניסו לחצותו מצאו את מותם בטביעה נוראה בים החולות.

"זרזורה הייתה פעם עיר אגדית שבנה מלך כובש על מנת להחביא בתוכה את אוצרותיו," חאלדיק מורט נוצות יונה, מפלח את בטנה בסכין, "אלא ששנה אחת, מסיבה שאינה ברורה, לא ירד גשם. האדמה התכווצה והתייבשה כמו גלד ישן, מי התהום נסוגו, סדקים נחרצו, החול התקשח לרגבים שהרוח השחיזה לאבנים חדות," ידו מחלצת רגב והוא מעביר את חודו על גב היונה, מבתק את העור הלבנבן. "התושבים שתו ממי הברזל מתו מוות נורא."

"והמלך?"

"באותה שנה נקטלו המלך וצבאו…" הוא עורם את גופות הציפורים, "האוצרות לא נמצאו מעולם," עוצם את עיניו למחצה.

יש ימים שבהם אני מתעקשת שיספר לי על המקום ההוא, זה שצובע את עיניו בירוק עז, אבל הוא אומר, "המקום ההוא איננו, קיים רק בצל העפעפים." אולי לכן הוא מספר עליו מה שמתחשק לו, משנה גרסאות ומעללים. נראה שגרמנו נזק רב בדרך זו או אחרת, והעולם הפנה לנו עורף, רואה בנו אויבים שצריך לחסל, "נותרה עבורנו רק אדמת ההפקר של זרזורה," הוא עוצם את עיניו כאילו העפעפים הם שמפרידים בין זרזורה למקום ההוא.

"הלכנו בעקבות הציפורים," הוא פוקח את עיניו שהוריקו.

"שחרר אותי," קול התחינה שלי מצפצף בדומה לקול הציוץ של הציפורים.

"אין לאן, יהרגו אותך אם יבחינו בך," הוא משתתק. "אין לאן…" הוא אומר.

 

"המלחמה של חלאדיק" יראה אור בקובץ הסיפורים 'טיטאניק' בהוצאת אפיק, בסדרת "נוודים" בעריכת נורית זרחי.
יפתח אלוני, נולד וגדל בחולות קיבוץ גבולות. רתך, סופר, משורר, ארכיטקט, ספריו האחרונים, "מבטה של גארודה", וספרי השירה, "שימותו הקוצים" ו"כוח המשיכה". בין היתר, ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית".

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3