"המלחמה של חלאדיק". סיפור חדש מאת יפתח אלוני

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר... הן הפתיון שתשתמשי בו..." עיניו מצטמצות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

Photo by Marina Salles unsplash

חאלדיק לוקח את משרוקית הסמבוק התלויה על חגורת העור הרחבה שלמותניו, פותח את חלון חדר המזבח, שורק את הצלילים שאיש לא הצליח עד כה לחקות או לרשום כתווים – טונים גבוהים הנשמעים כצווחות ציפורים קצביות, שמתחלפים ביבבות תנים ונביחות כלבים צרודים המקפיאות את הדם. השריקה המסתלסלת עפה אל הצוקים המקיפים את זרזורה, הבקע העמוק שברחנו אל תוכו.

השריקה מכשפת את הציפורים, הן נוטשות את הגומחות הבטוחות, חוצות את המישור הטרשי של הבקע, עפות פנימה, לחדר, מבעד לחלון הרחב.

אני כבר יודעת מה צפוי להן כאן בחדר. אילו יכולתי הייתי קושרת אותן לסלעים שלא יתפתו לשריקה, אבל אני אפילו לא פוצה את פי. המנגינה המוזרה מכשפת גם אותי.

"המשרוקית הזו שורקת את הצלילים מעצמה," אומר חאלדיק.

אני רואה את הציפורים זורמות פנימה ונלחמת בצלילים. הצלילים זריזים ממני, נכנסים לדם לחולל את מה שלשמו נוצרו: שיתוק ושעבוד.

חאלדיק מביט לעברי, שרירי פניו מתכווצים, "אין לך סיכוי. הרבה בוגדים ניסו להשתלט עליה, לגנוב אותה…" הוא בוחן אותי במבט ארוך, עיניו ירוקות מאוד, כמו מהתבוננות מרובה מדי ביער, למרות שאצלנו מעולם לא היה יער. אבל מבט יכול להיות קדמוני מאוד.

אני מסתכלת לתוך עיניו והוא פוער אותן. הן כמו פצעים גדולים שאפשר לחדור לתוכם, לראות את שכבות ההיסטוריה שלנו על קירות הקונגלומרט. אני נכנסת. הוא עוצם את העיניים. אפלה.

"למה נעצרת," הוא שואל.

טאח, קול חבטה, ציפור נמעכת אל הרצפה.

"בגלל החושך שלך," אני אומרת.

הירוק בעיניו מבהיר. אפילו מצהיב. הוא גבוה ממני בארבעה ראשים ורוכן אל אוזני, אגלי הזיעה שעל פלג גופו העליון החשוף נוצצים: "כשהמוות בא, הוא בא מבעד לדלת המטבח, תמיד במפתיע, מגיח מהאפלה."

הוא סוגר את החלון, "פחות אחת… בכל זאת יש כאן יותר ממאה. כולן יהיו שלך." צלליתו הגמלונית חוסמת כמעט את כל האור, נשברת על פלטות השיש הגדולות שמרצפות את החדר, מדלגת על השקעים והחריצים שמאות שנים טבעו בהן. כל כך עתיק החדר הזה. רק את קירותיו מלבינים כל פעם מחדש אחרי טקס החניכה.

הציפורים מסתחררות סביבי, מנקרות כאילו חשות שהעתיד שלהן הולך ונשמט מהן לטובת זה שאנחנו מתכננים להן. אני מנפנפת בידיי: תסתלקו! תסתלקו!

לחאלדיק לא אכפת מהנפנופים שלי, הוא שורק מנגינה חרישית, "המוזיקה הזו נכנסת למחזור הדם, מחלישה את ליבן ואז קל יותר לגנוב אותו. שיעבוד ויתאמץ למעננו."

לחאלדיק אין אוזניים, אלא מדחפים שמתנועעים במהירות משני צידי הראש, מרחיקים את השריקה שלו עצמו, על מנת שליבו שלו לא יחלש. אל תוך נקבי השמע בגולגולתו מחוברות אוזניות קטנות שדרכן הוא שומע את קולות היער הקדמוני, את פכפוך המים והמיית הרוח.

"ככה הלב נשאר שם, במקום שממנו ברחנו," הוא אומר, "אחרי שתצאי מכאן לא תוכלי לשמוע יותר מוזיקה. קולן של הנשמות שאת החוב שאת חבה להן לא תוכלי לפרוע לעולם יגבר על כל מוזיקה."

"אמות מגעגועים," אני אומרת.

"לא. הקולות יהפכו לאיטם לגעיות מגוחכות, ואז דממה."

אני חוטפת את המשרוקית מחגורתו ונושפת, אבל מהמשרוקית נשרקת המילה ניייייי. נייייייי.

"את צוחקת עלינו," הציפורים מצייצות ונכנסות לפאניקה, מתעופפות כמו משוגעות, טסות במרץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא מהחדר. טאח, טאח טאח טאח טאח, טאח טאח, מתנגשות בשמשת החלון.

אני עוצמת עיניים ולטובתן מוסיפה לחדר דוב גריזלי עם לב חם. בנשימת אפו הוא ממיס את השמשה ובכפו מגרש את הציפורים החוצה: הנה הן שטות מעל השמיים הכחולים כאילו השמיים הם זרם שנושא אותן, מתוך מעטה השמיים והעננים הן מביטות בעולם שאט-אט מת לפניהן עד שהוא נכחד, והן שבות פנימה, נכנעות למשרוקית של חאלדיק.

"עצוב בשבילך," חאלדיק אומר, והדוב שלי מתכווץ לכדי כלום.

"את כבר בת שש-עשרה, ואת צריכה לתפוס שפירמידת החיים שלנו הפוכה על ראשה, ושם למעלה, על משטחה הרחב, מתנדנדים הרעבים והחיות, לועסים עצמות של פגרים ובולעים רוק כדי להטעות את הרעב. תורך לצאת לשם: הילדים חייבים לעבוד למען הוריהם, כמו שהם עבדו למען ההורים שלהם ומי יודע כמה דורות לפניהם הם מילאו את הצו שלהם."

"הפירמידה שלך היא הולוגרמה," אני מנסה לטלטל את תמונת הגורל הנחוש שלו.

"אביך איבד את כל הציפורים שלו בקרב האחרון, את צריכה להיות טובה, אחרת תמותו ברעב…"

הוא נעמד מול החלון הרחב משקיף אל הבקע שאדמתו טרשים, פונה לעברי, אישוניו פעורים כעינית משקפת: "תסתכלי פנימה. תסתכלי עמוק בפנים: השדות, הנהרות, היערות. זו ההולוגרמה שלנו. המקום שממנו ברחנו לכאן. קל לפקפק בו, רק הגעגועים אליו, שמכאיבים מאוד, נותנים לו ממשות. כאן בזרזורה כל יום הוא מלחמה בין התודעה לשמיים. כאן הגיבורים הדמיוניים מתים ממשיים."

תשבורות האור היורד מאדימות את עיניו של חאלדיק, לרגע מצליחות פיסות כחול עגולות להשתקף על לוחות השיש הגדולים, והציפורים נוחתות לתפוס שלווה לגדותיהם. אבל השמש יורדת, מאדימה את פיסות הכחול עד שארבע פינות הלילה ממלאות את החדר.

"מסכנות הציפורים," אני אומרת, סכינו של חאלדיק צובט בצליל השחזה צורם.

אני חושבת: מי שמביט באסון שייך לו.

איש אינו יודע לספר איך ומתי הומצא החיישן שאני אמורה לשתול בראשן של הציפורים, חיישן שישעבד אותן לרצוני, לתנועותיי: להיות הלוחמות והציידות שלי. שימריאו מזרזורה, ינועו על קווי המדבר שאת שרטוטיהם אני אמורה לשנן, יגיחו אל השדות השמורים שמעולם לא ראיתי, יזינו את עצמן וישובו עם החיות שצדו.

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר… הן הפיתיון שתשתמשי בו…" עיניו מצטמצמות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

הוא שולח יד, תופס ציפור, חורץ במרכז ראשה בסכין. טיפות דם קטנות עפות כשהוא מחדיר את החיישן, מושיט לי את הציפור שאשחרר אותה.

הוא מעביר לי את הסכין, תופס ציפור, אוחז בידי ומלמד אותי את החתך.

אני חותכת ומשחררת את הציפורים לחלל, הן מניעות כנפיים בעוצמה, חותרות באוויר כאילו הוא נוזל, דואות ומתנגשות בקיר או בחלון בעוצמה, נופלות כאבנים על הרצפה.

"הן מתאבדות…" הקול הצורמני שלי גורם לו לנפנף באוזני המדחף שלו.

"החתך שלך עמוק מדי," הוא לופת את אגרופי האוחז בסכין, מייצב את היד הרועדת: "ככה!"

אני חושבת: כל חייהן בצוקים הן נאבקו כדי להיחלץ מהמוות, ועכשיו כניעה.

כשאנחנו מסיימים אני סופרת בקול את הכתמים האדומים על הקיר: "עשרים ושמונה," אני לוחשת.

"לציפורים אין זיכרון, הן לא ירדפו אחרייך לנקמה כמו האויב שמסתובב בחוץ, שאנשיו גדלו בידיעה שאנחנו חיסלנו את משפחותיהם ושאנחנו עוד בחיים."

"מעולם לא עשיתי רע לאיש…"

הוא מנער את המדחפים שלצידי ראשו, אוחז במשרוקית ושורק. צלילים ארוכים ונוגים מרדימים את הציפורים, "הצבא שלך… מחר נשחרר אותו. נתחיל לאמן את הציפורים ואותך."

אני רוצה לצאת משם, לברוח. אפילו למות אני מוכנה, אבל הוא: "את נשארת כאן, לישון. הן צריכות להכיר את הצבעים והתנועות, לדעת מה את חושבת לפנייך."

"שום השגחה לא תגן על הלהקה שלך. רק את," עיניו המכווצות של חאלדיק מתבוננות בי ובאדמה מתחת לרגליו: "הגשם כבר היה צריך להגיע, אם האדמה תישאר יבשה נותקף. הציפורים של האויב ינסו לנקר את הזרעים מהחול שלנו. הבזים שלהם – אותנו."

אני מניעה את ידיי ולהקת הציפורים שלי מזנקת, ממריאה לשמיים, דואה כמו עפיפון גדול. חאלדיק מלמד אותי תנועות תקיפה. מתקפות משחקיות על דוממים, משחקים עם ציפורים אחרות שעוברות בשמי הבקע, ואז הניסיון הרציני הראשון להרוג: זוג יוני בר שהגיעו מהצוקים ומשתעשעות באושר.

אני מזניקה את הלהקה שלי לעבר השמש, מצמידה ידיים בתנועה חדה וסיבוב חד של הגוף. הן נשלחות כחץ דק מהיר שנע מכיוון השמש, מוסתר בערפל המסנוור. באחת אני פורשת את ידיי, הלהקה עוקבת אחר תנועות הריקוד שלי בשמיים: הנה הן מקיפות את יוני הבר. אני מוחאת כפיים, הבזים שלי, שריחפו גבוה מעל הלהקה, נורים כקליעים, מצליפים בכנפיהם, זורמים בלהט דומם לעבר הטרף. נוצות מרחפות באוויר, היונים צונחות. הבזים לוכדים אותן בעודן באוויר. אני מפנה כף יד פתוחה כלפי מטה, הבזים מניחים את הטרף למרגלותיי, מתיישבים לצידן, כאילו הלומים ממעשם.

"הם ממתינים שהדם יפרוץ, או שתצווי עליהם לנקר," חאלדיק אומר, אבל גם אני בהלם וחאלדיק שורק במשרוקית הסמבוק ואחד הבזים מנקר את היונים. דם פורץ והם אוכלים אותן.

"את טובה," חאלדיק מלטף במילים: "תרוקני את הראש מכל המחשבות, תבחיני בין ממשי למדומה."

בלילות אנחנו ישנים בנקיקים יבשים, נודדים עם הלהקה: "דורסי הלילה יכולים לחסל את הלהקה שלך לשם התענוג…" חאלדיק מלמד אותי למצוא מקומות מסתור, לייבש את בשר הציד שצדו לנו הציפורים, למצוא תמרים שנקברו מתחת לשכבת החול, ולהגיע ללבבות הדקלים. עיניו תמיד ערניות, מסתובבות על צירן לזוויות וכיוונים שרק זיקית יכולה, מורגלות לראות באפלה או מול ערפל השמש.

במשך הזמן הזיכרון מתעמעם, אני אפילו מנסה לשכוח מה שהייתי קודם. מה שמזין את נשמתי הוא חאלדיק, שדוחף אותי: "שם!" הוא מצביע בוקר אחד לעבר כתם ענן דק מרוחק.

אני שולחת את שתי ידיי, כפות הידיים פתוחות, האצבעות מכוונות לכיוון שהוא מצביע לעברו.

הציפורים שלי נוסקות. הדם שלי כמו פועם בתוכן, מפעיל ומכוון את האינסטינקטים החייתיים.

חץ רחב של ציפורים מתקדם לעברנו בתמימות של ענן.

"אלו נודדות," חאלדיק אומר, "צודי אותן!"

הוא נע כאילו גופו לא בן מאות שנים. אני מחקה את תנועות הריקוד שלו, משחזרת את תהליך לימוד ההרג: מהירות, החלטיות. תנועות גוף וידיים. הסיסים ויוני הבר מסיחים את דעת הלהקה. הבזים שלי עטים מלמעלה, חולפים על פני הציפורים, קרוב, כמעט נוגעים בהן בגופן.

אני יודעת: הם שולחים את הבוהן האחורית שתשסע כמו סכין את הגב או החזה של הציפור. מוות מיידי.

הציפורים נופלות כמו טיפות גדולות של גשם, קול גופן הנחבט באדמה מתפשט באוזניי, אף טיפה לא אובדת. ואז דממה. אך האוזניים עוד שומעות, הד משתהה, שאינו דהה.

"את בוכה? הן היו שמחות לדעת שמישהו מצטער עליהן. עלינו לא יהיה מי שיצטער…"

"נשלם על זה!" משהו בתוכי מתמרד.

"אנחנו כבר לא שווים כלום עכשיו," קולו חד, "לא יחלוף זמן וממילא נמות…"

אני אוספת את גופות הציפורים, ידיי מאדימות, אני לוחשת להן: "הנדידה היא מסע שממנו עשויים לא לשוב…" הפרפרים שאני חשה בבטני חונקים את גרוני.

"הלב שלי עייף," אני אומרת לחאלדיק, "מלא עד גדותיו בצווחות ציפורים."

אנחנו משקיפים לעבר הבקע שלנו מתוך הנקיק. בתי הבוץ נראים מוטלים כקוביות בין מאות הדקלים. הטבע כאן חמדן, מתעתע כחיזיון מדברי.

"זרזורה היא מקום התשלום, אם נצא מכאן יהרגו אותנו. זה המקום שנועד לנו בעולם הזה, מחוץ לחיים."

נצנוץ מים מושך את עיניי, הנביעה הגדולה של מי הברזל. הם בוקעים מהאדמה, חמימים, זורמים בחריצים ומשקים את הדקלים, אבל מי ששותה מהם צפוי למוות מייסר. הצמא התמידי שלנו מעורר את החלומות וההזיות. חיינו נעים כבמֵצר – המצוקים הדוממים מקיפים אותנו, לרגלינו האדמה הטרשית שממאנת להתרכך, ולמעלה המדבר שמשתרע לכל פינות האופק. צבאות שניסו לחצותו מצאו את מותם בטביעה נוראה בים החולות.

"זרזורה הייתה פעם עיר אגדית שבנה מלך כובש על מנת להחביא בתוכה את אוצרותיו," חאלדיק מורט נוצות יונה, מפלח את בטנה בסכין, "אלא ששנה אחת, מסיבה שאינה ברורה, לא ירד גשם. האדמה התכווצה והתייבשה כמו גלד ישן, מי התהום נסוגו, סדקים נחרצו, החול התקשח לרגבים שהרוח השחיזה לאבנים חדות," ידו מחלצת רגב והוא מעביר את חודו על גב היונה, מבתק את העור הלבנבן. "התושבים שתו ממי הברזל מתו מוות נורא."

"והמלך?"

"באותה שנה נקטלו המלך וצבאו…" הוא עורם את גופות הציפורים, "האוצרות לא נמצאו מעולם," עוצם את עיניו למחצה.

יש ימים שבהם אני מתעקשת שיספר לי על המקום ההוא, זה שצובע את עיניו בירוק עז, אבל הוא אומר, "המקום ההוא איננו, קיים רק בצל העפעפים." אולי לכן הוא מספר עליו מה שמתחשק לו, משנה גרסאות ומעללים. נראה שגרמנו נזק רב בדרך זו או אחרת, והעולם הפנה לנו עורף, רואה בנו אויבים שצריך לחסל, "נותרה עבורנו רק אדמת ההפקר של זרזורה," הוא עוצם את עיניו כאילו העפעפים הם שמפרידים בין זרזורה למקום ההוא.

"הלכנו בעקבות הציפורים," הוא פוקח את עיניו שהוריקו.

"שחרר אותי," קול התחינה שלי מצפצף בדומה לקול הציוץ של הציפורים.

"אין לאן, יהרגו אותך אם יבחינו בך," הוא משתתק. "אין לאן…" הוא אומר.

 

"המלחמה של חלאדיק" יראה אור בקובץ הסיפורים 'טיטאניק' בהוצאת אפיק, בסדרת "נוודים" בעריכת נורית זרחי.
יפתח אלוני, נולד וגדל בחולות קיבוץ גבולות. רתך, סופר, משורר, ארכיטקט, ספריו האחרונים, "מבטה של גארודה", וספרי השירה, "שימותו הקוצים" ו"כוח המשיכה". בין היתר, ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית".

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, גיליון 13 – סוכות תשע"ח

היכל הקודש, צריף בחולות, פלישה לבית, ותקרה שעפה - אסופת בתים ספרותיים לכבוד סוכות.

Paul Cézanne, La carrière de Bibémus, around 1895, © Museum Folkwang, Essen

חג שמח ממערכת המוסך!

 

ברכות חמות למוסכניקית לאה קליבנוף-רון על הולדת בנה!

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 13

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 12

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס'

"מלך הגלידה" – זאב סמילנסקי ברשימה על ואלאס סטיבנס לכבוד יום הולדתו

"אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק"

וואלס סטיבנס, 1939

היום, ה-2 באוקטובר, חל יום הולדתו של ואלאס סטיבנס (1879–1955), מגדולי המשוררים של המאה העשרים. למרות כישרונו הספרותי הוא בחר, בעצת אביו, בקריירה מקצועית של עורך דין ולאחר מכן החזיק במשרות ניהול בכירות בחברות ביטוח גדולות. מבין המאות הרבות של שירים שכתב, השיר שאהב מכול הוא "מלך הגלידה" (The Emperor of Ice-Cream). וכך כתב סטיבנס: "אני סבור שמכול שיריי החביב עליי ביותר הוא ‘מלך הגלידה’. השיר עוטה בכוונה תחפושת פשוטה, ועם זאת מכיל משהו מהרהבתנות החיונית (essential gaudiness) של השירה, ולכן אני אוהב אותו. אני לא זוכר את נסיבות כתיבתו, אלא אם כן הכוונה לתחושה הפנימית שממנה הוא נבע. אני לא אוהב ניג'וסים (niggling), ואני אוהב לשחרר את עצמי. שירים מסוג זה הם הנעימים ביותר לחזור אליהם, כי הם נשארים טריים יותר מאחרים. השיר מייצג את מה שהיה בדעתי באותו רגע, בהתערבות המזערית ביותר האפשרית" (התרגום שלי, ז"ס).

אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. בעולם היין נותנים ציונים ליינות: מ-85 ומטה – לא ראוי לשתייה, מ-95 ומעלה – יין נדיר המספק חוויית שתייה מיוחדת ובלתי נשכחת. במקרים בודדים בלבד למבקרי היין הצייקנים לא נותרת ברירה אלא לתת ליין מסוים ציון 100, למשל לשאטו שבאל-בלאן 1947 או לשאטו ד'איקם 1811. כך עבורי "מלך הגלידה" הוא מהבודדים הראויים לציון 100 מבין השירים שאני מכיר. אנסה לנמק: ראשית, המשחק בין המילים לבין האירוע שהן מתארות. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק. הסגנון מתחלף בטבעיות, כמו צבעי הזיקית, ונע בין ההמוני (let the wenches dawdle) לטריוויאלי (עיתונים מהחודש שעבר) לחגיגי (bid him whip) לאזוטרי-זנותי (concupiscent) לנשגב (let be be), וכל אלה מייללים יחד כאילו נולדו באותו שגר לאותה חתולה. שנית, המדַבֵּר לא מופיע בשיר כלל, לא בוכה, לא מתחנן, לא מבקש רחמים – הוא מתגלה רק בעקיפין, מתוך הקול שהוא משמיע, אבל איזה קול יש לו! כמה מעניין הטרמולו! ואיזה באסים, איזו עדינות לצד סמכותיות! ועוד – במבט ראשון השיר נראה סתום וקשה, אבל במבט שני הוא פשוט לגמרי: מתאר טקס אשכבה של אשה ענייה. פשוט לגמרי, אבל גם לא: השורה "לו יהי יהי קץ המראית" (Let be be the end of seem) נראית בתחילה כמשחק מילים סתום וגחמני, אך בקריאה נוספת היא נקראת כפסוק מספר מִשלֵי. שיר קטן, קצר, רוקד עם עצמו כמו פרימה בלרינה, כל שורה בו מציגה מראֶה חדש או מחשבה חדשה, שום רעיון לא נלעס פעמיים, יקום חדש ואמיץ נברא שורה אחר שורה, וכל שורה מתרקמת עם השורות האחרות. וכמובן, אין בשיר – או כמעט שאין – רגשות: לא עצב ולא תוגת קיום ובוודאי לא רחמים עצמיים, וכשיש סרקזם הוא מאופק ומעודן, מינראלי כמו שאבלי מחֶלְקָה מעולה במיוחד. השיר לא מבקש ממך שום דבר, לא מגרה שום עצב חשוף, שום דמעה לא תיזל – ורק בלוטות היופי והפליאה מתפקעות מפעילות. ברהבתנות החיונית של השירה מלהטט השיר כליצן רחוב עטוי שמלת פלסטיק זרחנית – רגע רציני, רגע מגחך, רגע קופץ ורגע שוקט, חי את חייו במלואם כמו שחתול או שיח בוגנוויליה יודעים לחיות, שיר זקוף וגיבור, נדמה כאילו הוא לא זקוק כלל לקורא – נַעֲשָׂה עימך חסד שהורשה לך להציץ בו.

אני קורא את השיר ונזכר בשני השירים של אלתרמן אשר בעיניי הם פסגת יצירתו: "הסיכום" ו"כְּלֵי הזמר" מתוך חגיגת קיץ. כמו "מלך הגלידה", גם שירים אלה נדמים כקלי ערך, זוטות שיר שאינן נושאות על גבן מטענים פילוסופיים, היסטוריים או פסיכולוגיים עמוקים ומטרידים כמו שיריו הידועים והמפורסמים של אלתרמן. אבל דווקא כאן, כאשר כמו בתורת הזן המאסטר שוכח לרגע את המשימות הנשגבות שאולי הציב לעצמו – דווקא אז וכבדרך אגב מתגנבת השלמות אל שורותיו של המחבר שתשומת ליבו הוסחה לרגע, וכישרונו האמנותי מגיע לשיאו. אולי לרגעים כאלה אפשר לקרוא 'השראה'.

השיר תורגם לעברית בעבר על ידי טובה רוזן-מוקד, אורה סגל, רחל שפירא-גיורא ונסים קלדרון, אבל ברור שלא היה אפשר להתאפק מלתרגם אותו שוב.* אשרינו שאנגלית אינה שפת אימנו, ואנו יכולים לעבוד את השיר ולתרגמו שוב, ושוב, ושוב, וכך לזכות לחסות מעט בצילו.

 

*התרגום להלן הוא עיבוד מחודש לתרגום שהופיע בספרי 'צבע ביתך' (אבן חושן, 2016), ותודה לטל ניצן על העזרה והעידוד.

 

ואלאס סטיבנס

מלך הגלידה

קִרְאוּ לִמְגַלְגֵּל הַסִּיגָרִים הַגְּדוֹלִים,
הַהוּא הַשְּׁרִירִי, וְהַעֲמִידוּ אוֹתוֹ לְהַקְצִיף
בְּסִפְלֵי מִטְבָּח עִסָּה זְנוּתִית.
תִּתְבַּטֵּלְנָה לָהֶן הַבָּנוֹת בַּבְּגָדִים
שֶׁהֵן רְגִילוֹת לִלְבֹּשׁ, וְיָבִיאוּ הַבָּנִים
פְּרָחִים בְּעִתּוֹנִים מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבָר.
לוּ יְהִי יְהִי קֵץ הַמַּרְאִית.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

קְחוּ מֵהַשִּׁדָּה יָד-שְׁתַּיִם,
חַסְרַת שְׁלֹשׁ יָדִיּוֹת הַזְּכוּכִית, אֶת הַסָּדִין
שֶׁפַּעַם הִיא רָקְמָה עָלָיו מְנִיפוֹת טַוָּסִים
וּפִרְשֹוּ אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת פָּנֶיהָ.
אִם יִבְלְטוּ רַגְלֶיהָ הַמְּיֻבָּלוֹת, זֶה
רַק מַרְאֶה כַּמָּה קָרָה הִיא, וּסְתוּמָה.
תִּנְעַץ הַמְּנוֹרָה אֶת אוֹר הַתָּמִיד.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

 

Wallace Stevens

The Emperor of Ice-Cream

The Emperor of Ice-Cream
Call the roller of big cigars,
The muscular one, and bid him whip
In kitchen cups concupiscent curds.
Let the wenches dawdle in such dress
As they are used to wear, and let the boys
Bring flowers in last month's newspapers.
Let be be finale of seem.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

Take from the dresser of deal,
Lacking the three glass knobs, that sheet
On which she embroidered fantails once
And spread it so as to cover her face.
If her horny feet protrude, they come
To show how cold she is, and dumb.
Let the lamp affix its beam.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

 

כך נולד השיר "פטיש מסמר"

"פטיש, מסמר ניקח מהר. סוכה לבנות, בנים ובנות" - הסיפור מאחורי השיר והלחן שאי אפשר לדמיין את החג בלעדיהם

מימין: טיוטת השיר "בונים סוכה". משמאל: ציור מתוך "דבר לילדים", 25.9.1947

יש בהם, בשירים, ואם לדייק במוזיקה בכלל, תכונה ייחודית שמאפשרת החייאת זיכרון והפיכתו למציאות עכשווית ממשית. זִמַרְתַ שיר שנהגו לשיר לך בילדותך ולרגע תחוש עצמך ילד בשנית. ב"רשת זכרונות" חגי תשרי שזורים שירי ילדים שונים שרבים נחשפו אליהם בילדותם. כזה הוא השיר "בונים סוכה" או בשמו המוכר יותר "פטיש מסמר".

"פַּטִּישׁ מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר / סֻכָּה לִבְנוֹת / בָּנִים וּבָנוֹת / לַ לַ לַ לַ", מזמרים ילדים רבים, אולם מי הם "הוריו" של השיר? מי כתב את מילותיו ומי אחראי ללחנו?

את מילות השיר "בונים סוכה" כתב עמנואל הרוסי. עמנואל הרוסי (נובוגרבלסקי) (1979-1903), נולד בעיר ניקולייב שברוסיה. בשנותיו הראשונות למד ב"חדר" מסורתי ובו בזמן דאג אביו ללמדו עברית בהגייה ספרדית. בהמשך עלה ארצה כפעיל ציוני, התיישב בחיפה והחל לעבוד ב"מקוה ישראל". עוד בילדותו החל הרוסי לכתוב ובגיל שש אף פגש במשורר חיים נחמן ביאליק. בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת נטל חלק בפעילות תיאטרון "המטאטא", שם גם פורסמו חלק מלהיטיו "דודה הגידו לנו כן", "המנון לתוצרת הארץ" ועוד.

ומה באשר ללחן? או שמא נכון יותר ללחנים? הלחן המוכר והידוע לשיר נכתב בידי המלחין נחום נרדי (1901-1977). נרדי, יליד קייב, מלחין, מעבד ופסנתרן חיבר לחנים לשירים רבים ("שנה טובה", "אני פורים", "השפן הקטן", "מי יבנה בית", "יש לי גן" ועוד רבים אחרים). כשרונו המוזיקלי ניכר כבר מילדות ובגיל צעיר החל לנגן בפסנתר. בשנת 1923 עלה ארצה ושימש כפסנתרן מבצע. בהמשך פגש בזמרת ברכה צפירה ומספר שנים לאחר מכן נישאו השניים ונולדה בתם הזמרת נעמה נרדי. בהקלטה משנת 1953 נשמעת נעמה נרדי מלווה בנגינת אביה שרה את השיר "זמר לסוכות".

 

"זמר לסוכות", אוסף תקליטי קול ישראל (K-05178-01-A-02)

 

לפני שנים בודדות במהלך סידור וקטלוג אוסף המלחין מרדכי זעירא נמצא שיר בכתב ידו של זעירא וכותרתו "בוֹנִים סֻכָּה". השיר פותח במילים "פַּטִּישׁ מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר / קְרָשִים נִקַּח / קְנֵה סוּף לַסְּכָךְ". על גבי כתב היד הופיע הכיתוב "המנגינה מאת מ. זעירא" ובחלקו העליון של הדף נוספה הערת ביצוע "בשמחה אך לא מהר". זהות כותב המילים נותרה עלומה.

 

"בונים סוכה", ארכיון מרדכי זעירא (MUS 0112 A 041), הספרייה הלאומית

 

כדי לנסות ולאתר את מחבר השיר פניתי לכרטסת "אתחלתאות" אוסף מאיר נוי לזמר העברי שמצויה במחלקת המוזיקה שבספרייה. בסעיף ההערות נוספה הערה בדיו אדומה שמפנה לשני מקורות בהם אמור להופיע השיר: המקור הראשון הוא השירון "ילדים שרים" משנת תרצ"ט (1939) והמקור השני הוא מוסף "דבר לילדים" משנת תרצ"ג (1932). בסמוך למקור הראשון הופיע השם "מ. בייגל?" וקו אדום אלכסוני נמתח על גביו.

 

כרטיס השיר "בונים סכה", כרטסת יסוד, אוסף מאיר נוי לזמר העברי

 

פניתי אל המקור הראשון, ואכן בעמוד מס' 1 של החוברת הופיע השיר "בונים סכה" בלחן מרדכי זעירא למילים מאת מ. בייגל. מי הוא "מ. בייגל" האלמוני? ומדוע מתח החוקר והאספן מאיר נוי קו אדום על שמו? האם מדובר בגרסה שונה של השיר שהלחין נחום נרדי? ואם אכן מדובר באותו השיר, איזה מבין הלחנים הולחן קודם? בחוברת "שירי ילדים: ראש השנה סכות" של שירים מאת נחום נרדי שיצאה לאור בשנת 1960 נוספה הערה בסמוך לשיר "@copyright 1930 by composer", האם ניתן להסיק מכך שהלחן הראשון שייך למלחין נחום נרדי? תשובות לשאלות אלו שיערתי שאמצא אצל חוקר הזמר העברי אליהו הכהן.

"את השיר 'בונים סוכה' חיבר עמנואל הרוסי בשנת 1932 ומסרו להלחנה למרדכי זעירא, שהלחינו מיד. השיר פורסם בנספח 'מוסף לילדים' של העיתון 'דבר' מיום י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932. אני מצרף בזה סריקה של ההדפסה הראשונה של השיר בעיתון, השמורה אצלי [נראה שתווי השיר הועתקו במדויק מכתב היד, אפילו הוראת הביצוע הועתקה בשגיאה קלה "בשמחה אך לה למהר". ת.ז.]. בעיתון לא נכתב שם המחבר, אך על קטע העיתון הוספתי בעיפרון את שמו.

 

"בונים סוכה" מתוך נספח מוסף לילדים של העיתון "דבר", י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932

"כעבור שנים אחדות, אי שם בשנות השלושים, הלחין נחום נרדי מנגינה נוספת לשיר. לצורך ההתאמה ללחן ערך שינויים קלים במילים וייתכן שנעזר בגיסו מ. בייגל, הוא המחנך משה אביגל. ייחוס המילים לאביגל זו טעות. ייתכן שמתוך שאביגל חיבר מילים לשירי ילדים אחדים של נרדי, ומתוך שבפרסום של התווים ב'דבר' לא צוין שם המחבר, הניחו שמדובר באביגל, אך המחבר הוא עמנואל הרוסי, חד משמעית.

השיר בלחן נרדי נדפס לראשונה בחוברת של נחום נרדי '18 שירים' שיצאה בשנת תרצ"ט, וכותרת המשנה שלה הייתה: 'מוגש למשתתפי סמינריון הקיץ של מורי 'המרכז לחינוך' שנערך בראשית חופש תרצ"ט בתל אביב'. הכיתוב Copyright 1930 אינו נכון. בשנה זו טרם נכתבו המילים.

 

טיוטה של מילות השיר "בונים סוכה", אוסף עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית

מהו סוד הצלחתה של יצירה? מדוע נבחר לחן אחד על פני אחר ומדוע שפר מזלו? נראה ששאלות אלו יוותרו בעינם באשר תהליך היצירה הוא תהליך עלום ובלתי מפוענח. דבר אחד ברור, שיר שמושר למעלה משמונים שנה ראוי לו שימשיך להזדמר עוד שנים רבות.