ביקורת | דפנה לוי על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים" מאת מיכל פלג

"גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם"

כרטיס מתוך כרטסת הערכים של ה-Jüdisches Lexikon ובו רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של פרנץ קפקא ומדוגמת חתימת ידו. אוסף אברהם שבדרון הספרייה הלאומית

"לחפש בהירות בעולם" / דפנה לוי

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

החתרנים

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעיזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט-אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ועל אף שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באמנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לכך. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך האדרת את תדהמתו של פטרוביץ' כש"גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת: "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מחלום ליל קיץ, לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות-שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם הדרכים שבהן בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי-נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead, שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת.

.

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

"המלחמה של חלאדיק". סיפור חדש מאת יפתח אלוני

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר... הן הפתיון שתשתמשי בו..." עיניו מצטמצות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

Photo by Marina Salles unsplash

חאלדיק לוקח את משרוקית הסמבוק התלויה על חגורת העור הרחבה שלמותניו, פותח את חלון חדר המזבח, שורק את הצלילים שאיש לא הצליח עד כה לחקות או לרשום כתווים – טונים גבוהים הנשמעים כצווחות ציפורים קצביות, שמתחלפים ביבבות תנים ונביחות כלבים צרודים המקפיאות את הדם. השריקה המסתלסלת עפה אל הצוקים המקיפים את זרזורה, הבקע העמוק שברחנו אל תוכו.

השריקה מכשפת את הציפורים, הן נוטשות את הגומחות הבטוחות, חוצות את המישור הטרשי של הבקע, עפות פנימה, לחדר, מבעד לחלון הרחב.

אני כבר יודעת מה צפוי להן כאן בחדר. אילו יכולתי הייתי קושרת אותן לסלעים שלא יתפתו לשריקה, אבל אני אפילו לא פוצה את פי. המנגינה המוזרה מכשפת גם אותי.

"המשרוקית הזו שורקת את הצלילים מעצמה," אומר חאלדיק.

אני רואה את הציפורים זורמות פנימה ונלחמת בצלילים. הצלילים זריזים ממני, נכנסים לדם לחולל את מה שלשמו נוצרו: שיתוק ושעבוד.

חאלדיק מביט לעברי, שרירי פניו מתכווצים, "אין לך סיכוי. הרבה בוגדים ניסו להשתלט עליה, לגנוב אותה…" הוא בוחן אותי במבט ארוך, עיניו ירוקות מאוד, כמו מהתבוננות מרובה מדי ביער, למרות שאצלנו מעולם לא היה יער. אבל מבט יכול להיות קדמוני מאוד.

אני מסתכלת לתוך עיניו והוא פוער אותן. הן כמו פצעים גדולים שאפשר לחדור לתוכם, לראות את שכבות ההיסטוריה שלנו על קירות הקונגלומרט. אני נכנסת. הוא עוצם את העיניים. אפלה.

"למה נעצרת," הוא שואל.

טאח, קול חבטה, ציפור נמעכת אל הרצפה.

"בגלל החושך שלך," אני אומרת.

הירוק בעיניו מבהיר. אפילו מצהיב. הוא גבוה ממני בארבעה ראשים ורוכן אל אוזני, אגלי הזיעה שעל פלג גופו העליון החשוף נוצצים: "כשהמוות בא, הוא בא מבעד לדלת המטבח, תמיד במפתיע, מגיח מהאפלה."

הוא סוגר את החלון, "פחות אחת… בכל זאת יש כאן יותר ממאה. כולן יהיו שלך." צלליתו הגמלונית חוסמת כמעט את כל האור, נשברת על פלטות השיש הגדולות שמרצפות את החדר, מדלגת על השקעים והחריצים שמאות שנים טבעו בהן. כל כך עתיק החדר הזה. רק את קירותיו מלבינים כל פעם מחדש אחרי טקס החניכה.

הציפורים מסתחררות סביבי, מנקרות כאילו חשות שהעתיד שלהן הולך ונשמט מהן לטובת זה שאנחנו מתכננים להן. אני מנפנפת בידיי: תסתלקו! תסתלקו!

לחאלדיק לא אכפת מהנפנופים שלי, הוא שורק מנגינה חרישית, "המוזיקה הזו נכנסת למחזור הדם, מחלישה את ליבן ואז קל יותר לגנוב אותו. שיעבוד ויתאמץ למעננו."

לחאלדיק אין אוזניים, אלא מדחפים שמתנועעים במהירות משני צידי הראש, מרחיקים את השריקה שלו עצמו, על מנת שליבו שלו לא יחלש. אל תוך נקבי השמע בגולגולתו מחוברות אוזניות קטנות שדרכן הוא שומע את קולות היער הקדמוני, את פכפוך המים והמיית הרוח.

"ככה הלב נשאר שם, במקום שממנו ברחנו," הוא אומר, "אחרי שתצאי מכאן לא תוכלי לשמוע יותר מוזיקה. קולן של הנשמות שאת החוב שאת חבה להן לא תוכלי לפרוע לעולם יגבר על כל מוזיקה."

"אמות מגעגועים," אני אומרת.

"לא. הקולות יהפכו לאיטם לגעיות מגוחכות, ואז דממה."

אני חוטפת את המשרוקית מחגורתו ונושפת, אבל מהמשרוקית נשרקת המילה ניייייי. נייייייי.

"את צוחקת עלינו," הציפורים מצייצות ונכנסות לפאניקה, מתעופפות כמו משוגעות, טסות במרץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא מהחדר. טאח, טאח טאח טאח טאח, טאח טאח, מתנגשות בשמשת החלון.

אני עוצמת עיניים ולטובתן מוסיפה לחדר דוב גריזלי עם לב חם. בנשימת אפו הוא ממיס את השמשה ובכפו מגרש את הציפורים החוצה: הנה הן שטות מעל השמיים הכחולים כאילו השמיים הם זרם שנושא אותן, מתוך מעטה השמיים והעננים הן מביטות בעולם שאט-אט מת לפניהן עד שהוא נכחד, והן שבות פנימה, נכנעות למשרוקית של חאלדיק.

"עצוב בשבילך," חאלדיק אומר, והדוב שלי מתכווץ לכדי כלום.

"את כבר בת שש-עשרה, ואת צריכה לתפוס שפירמידת החיים שלנו הפוכה על ראשה, ושם למעלה, על משטחה הרחב, מתנדנדים הרעבים והחיות, לועסים עצמות של פגרים ובולעים רוק כדי להטעות את הרעב. תורך לצאת לשם: הילדים חייבים לעבוד למען הוריהם, כמו שהם עבדו למען ההורים שלהם ומי יודע כמה דורות לפניהם הם מילאו את הצו שלהם."

"הפירמידה שלך היא הולוגרמה," אני מנסה לטלטל את תמונת הגורל הנחוש שלו.

"אביך איבד את כל הציפורים שלו בקרב האחרון, את צריכה להיות טובה, אחרת תמותו ברעב…"

הוא נעמד מול החלון הרחב משקיף אל הבקע שאדמתו טרשים, פונה לעברי, אישוניו פעורים כעינית משקפת: "תסתכלי פנימה. תסתכלי עמוק בפנים: השדות, הנהרות, היערות. זו ההולוגרמה שלנו. המקום שממנו ברחנו לכאן. קל לפקפק בו, רק הגעגועים אליו, שמכאיבים מאוד, נותנים לו ממשות. כאן בזרזורה כל יום הוא מלחמה בין התודעה לשמיים. כאן הגיבורים הדמיוניים מתים ממשיים."

תשבורות האור היורד מאדימות את עיניו של חאלדיק, לרגע מצליחות פיסות כחול עגולות להשתקף על לוחות השיש הגדולים, והציפורים נוחתות לתפוס שלווה לגדותיהם. אבל השמש יורדת, מאדימה את פיסות הכחול עד שארבע פינות הלילה ממלאות את החדר.

"מסכנות הציפורים," אני אומרת, סכינו של חאלדיק צובט בצליל השחזה צורם.

אני חושבת: מי שמביט באסון שייך לו.

איש אינו יודע לספר איך ומתי הומצא החיישן שאני אמורה לשתול בראשן של הציפורים, חיישן שישעבד אותן לרצוני, לתנועותיי: להיות הלוחמות והציידות שלי. שימריאו מזרזורה, ינועו על קווי המדבר שאת שרטוטיהם אני אמורה לשנן, יגיחו אל השדות השמורים שמעולם לא ראיתי, יזינו את עצמן וישובו עם החיות שצדו.

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר… הן הפיתיון שתשתמשי בו…" עיניו מצטמצמות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

הוא שולח יד, תופס ציפור, חורץ במרכז ראשה בסכין. טיפות דם קטנות עפות כשהוא מחדיר את החיישן, מושיט לי את הציפור שאשחרר אותה.

הוא מעביר לי את הסכין, תופס ציפור, אוחז בידי ומלמד אותי את החתך.

אני חותכת ומשחררת את הציפורים לחלל, הן מניעות כנפיים בעוצמה, חותרות באוויר כאילו הוא נוזל, דואות ומתנגשות בקיר או בחלון בעוצמה, נופלות כאבנים על הרצפה.

"הן מתאבדות…" הקול הצורמני שלי גורם לו לנפנף באוזני המדחף שלו.

"החתך שלך עמוק מדי," הוא לופת את אגרופי האוחז בסכין, מייצב את היד הרועדת: "ככה!"

אני חושבת: כל חייהן בצוקים הן נאבקו כדי להיחלץ מהמוות, ועכשיו כניעה.

כשאנחנו מסיימים אני סופרת בקול את הכתמים האדומים על הקיר: "עשרים ושמונה," אני לוחשת.

"לציפורים אין זיכרון, הן לא ירדפו אחרייך לנקמה כמו האויב שמסתובב בחוץ, שאנשיו גדלו בידיעה שאנחנו חיסלנו את משפחותיהם ושאנחנו עוד בחיים."

"מעולם לא עשיתי רע לאיש…"

הוא מנער את המדחפים שלצידי ראשו, אוחז במשרוקית ושורק. צלילים ארוכים ונוגים מרדימים את הציפורים, "הצבא שלך… מחר נשחרר אותו. נתחיל לאמן את הציפורים ואותך."

אני רוצה לצאת משם, לברוח. אפילו למות אני מוכנה, אבל הוא: "את נשארת כאן, לישון. הן צריכות להכיר את הצבעים והתנועות, לדעת מה את חושבת לפנייך."

"שום השגחה לא תגן על הלהקה שלך. רק את," עיניו המכווצות של חאלדיק מתבוננות בי ובאדמה מתחת לרגליו: "הגשם כבר היה צריך להגיע, אם האדמה תישאר יבשה נותקף. הציפורים של האויב ינסו לנקר את הזרעים מהחול שלנו. הבזים שלהם – אותנו."

אני מניעה את ידיי ולהקת הציפורים שלי מזנקת, ממריאה לשמיים, דואה כמו עפיפון גדול. חאלדיק מלמד אותי תנועות תקיפה. מתקפות משחקיות על דוממים, משחקים עם ציפורים אחרות שעוברות בשמי הבקע, ואז הניסיון הרציני הראשון להרוג: זוג יוני בר שהגיעו מהצוקים ומשתעשעות באושר.

אני מזניקה את הלהקה שלי לעבר השמש, מצמידה ידיים בתנועה חדה וסיבוב חד של הגוף. הן נשלחות כחץ דק מהיר שנע מכיוון השמש, מוסתר בערפל המסנוור. באחת אני פורשת את ידיי, הלהקה עוקבת אחר תנועות הריקוד שלי בשמיים: הנה הן מקיפות את יוני הבר. אני מוחאת כפיים, הבזים שלי, שריחפו גבוה מעל הלהקה, נורים כקליעים, מצליפים בכנפיהם, זורמים בלהט דומם לעבר הטרף. נוצות מרחפות באוויר, היונים צונחות. הבזים לוכדים אותן בעודן באוויר. אני מפנה כף יד פתוחה כלפי מטה, הבזים מניחים את הטרף למרגלותיי, מתיישבים לצידן, כאילו הלומים ממעשם.

"הם ממתינים שהדם יפרוץ, או שתצווי עליהם לנקר," חאלדיק אומר, אבל גם אני בהלם וחאלדיק שורק במשרוקית הסמבוק ואחד הבזים מנקר את היונים. דם פורץ והם אוכלים אותן.

"את טובה," חאלדיק מלטף במילים: "תרוקני את הראש מכל המחשבות, תבחיני בין ממשי למדומה."

בלילות אנחנו ישנים בנקיקים יבשים, נודדים עם הלהקה: "דורסי הלילה יכולים לחסל את הלהקה שלך לשם התענוג…" חאלדיק מלמד אותי למצוא מקומות מסתור, לייבש את בשר הציד שצדו לנו הציפורים, למצוא תמרים שנקברו מתחת לשכבת החול, ולהגיע ללבבות הדקלים. עיניו תמיד ערניות, מסתובבות על צירן לזוויות וכיוונים שרק זיקית יכולה, מורגלות לראות באפלה או מול ערפל השמש.

במשך הזמן הזיכרון מתעמעם, אני אפילו מנסה לשכוח מה שהייתי קודם. מה שמזין את נשמתי הוא חאלדיק, שדוחף אותי: "שם!" הוא מצביע בוקר אחד לעבר כתם ענן דק מרוחק.

אני שולחת את שתי ידיי, כפות הידיים פתוחות, האצבעות מכוונות לכיוון שהוא מצביע לעברו.

הציפורים שלי נוסקות. הדם שלי כמו פועם בתוכן, מפעיל ומכוון את האינסטינקטים החייתיים.

חץ רחב של ציפורים מתקדם לעברנו בתמימות של ענן.

"אלו נודדות," חאלדיק אומר, "צודי אותן!"

הוא נע כאילו גופו לא בן מאות שנים. אני מחקה את תנועות הריקוד שלו, משחזרת את תהליך לימוד ההרג: מהירות, החלטיות. תנועות גוף וידיים. הסיסים ויוני הבר מסיחים את דעת הלהקה. הבזים שלי עטים מלמעלה, חולפים על פני הציפורים, קרוב, כמעט נוגעים בהן בגופן.

אני יודעת: הם שולחים את הבוהן האחורית שתשסע כמו סכין את הגב או החזה של הציפור. מוות מיידי.

הציפורים נופלות כמו טיפות גדולות של גשם, קול גופן הנחבט באדמה מתפשט באוזניי, אף טיפה לא אובדת. ואז דממה. אך האוזניים עוד שומעות, הד משתהה, שאינו דהה.

"את בוכה? הן היו שמחות לדעת שמישהו מצטער עליהן. עלינו לא יהיה מי שיצטער…"

"נשלם על זה!" משהו בתוכי מתמרד.

"אנחנו כבר לא שווים כלום עכשיו," קולו חד, "לא יחלוף זמן וממילא נמות…"

אני אוספת את גופות הציפורים, ידיי מאדימות, אני לוחשת להן: "הנדידה היא מסע שממנו עשויים לא לשוב…" הפרפרים שאני חשה בבטני חונקים את גרוני.

"הלב שלי עייף," אני אומרת לחאלדיק, "מלא עד גדותיו בצווחות ציפורים."

אנחנו משקיפים לעבר הבקע שלנו מתוך הנקיק. בתי הבוץ נראים מוטלים כקוביות בין מאות הדקלים. הטבע כאן חמדן, מתעתע כחיזיון מדברי.

"זרזורה היא מקום התשלום, אם נצא מכאן יהרגו אותנו. זה המקום שנועד לנו בעולם הזה, מחוץ לחיים."

נצנוץ מים מושך את עיניי, הנביעה הגדולה של מי הברזל. הם בוקעים מהאדמה, חמימים, זורמים בחריצים ומשקים את הדקלים, אבל מי ששותה מהם צפוי למוות מייסר. הצמא התמידי שלנו מעורר את החלומות וההזיות. חיינו נעים כבמֵצר – המצוקים הדוממים מקיפים אותנו, לרגלינו האדמה הטרשית שממאנת להתרכך, ולמעלה המדבר שמשתרע לכל פינות האופק. צבאות שניסו לחצותו מצאו את מותם בטביעה נוראה בים החולות.

"זרזורה הייתה פעם עיר אגדית שבנה מלך כובש על מנת להחביא בתוכה את אוצרותיו," חאלדיק מורט נוצות יונה, מפלח את בטנה בסכין, "אלא ששנה אחת, מסיבה שאינה ברורה, לא ירד גשם. האדמה התכווצה והתייבשה כמו גלד ישן, מי התהום נסוגו, סדקים נחרצו, החול התקשח לרגבים שהרוח השחיזה לאבנים חדות," ידו מחלצת רגב והוא מעביר את חודו על גב היונה, מבתק את העור הלבנבן. "התושבים שתו ממי הברזל מתו מוות נורא."

"והמלך?"

"באותה שנה נקטלו המלך וצבאו…" הוא עורם את גופות הציפורים, "האוצרות לא נמצאו מעולם," עוצם את עיניו למחצה.

יש ימים שבהם אני מתעקשת שיספר לי על המקום ההוא, זה שצובע את עיניו בירוק עז, אבל הוא אומר, "המקום ההוא איננו, קיים רק בצל העפעפים." אולי לכן הוא מספר עליו מה שמתחשק לו, משנה גרסאות ומעללים. נראה שגרמנו נזק רב בדרך זו או אחרת, והעולם הפנה לנו עורף, רואה בנו אויבים שצריך לחסל, "נותרה עבורנו רק אדמת ההפקר של זרזורה," הוא עוצם את עיניו כאילו העפעפים הם שמפרידים בין זרזורה למקום ההוא.

"הלכנו בעקבות הציפורים," הוא פוקח את עיניו שהוריקו.

"שחרר אותי," קול התחינה שלי מצפצף בדומה לקול הציוץ של הציפורים.

"אין לאן, יהרגו אותך אם יבחינו בך," הוא משתתק. "אין לאן…" הוא אומר.

 

"המלחמה של חלאדיק" יראה אור בקובץ הסיפורים 'טיטאניק' בהוצאת אפיק, בסדרת "נוודים" בעריכת נורית זרחי.
יפתח אלוני, נולד וגדל בחולות קיבוץ גבולות. רתך, סופר, משורר, ארכיטקט, ספריו האחרונים, "מבטה של גארודה", וספרי השירה, "שימותו הקוצים" ו"כוח המשיכה". בין היתר, ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית".

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ / אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה / שֶׁצָּמְחָה בּוֹ / אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי

שירים חדשים מאת נולי עומר, אביחי קמחי, יונית נעמן ודן אלבו.

Photo by Benjamin Lambert on Unsplash

נולי עומר

אֲנִי ישֵנָה וְלִבִּי עֵר

אַתָּה וַאֲנִי
לֹא מְדַבְּרִים כְּשֶׁאֲנִי עֵרָה (יוֹתֵר מֵחֲצִי מֵאָה עָבְרָה)
אָז הָיִיתָ מַפְצִיעַ בַּיַּמִּים וּמֵאָז אַתָּה בָּא בַּלֵּילוֹת.

זוֹכֵר שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מָה אַתֶּם עוֹשִׂים שָׁם בָּעוֹלָם הַבָּא וְעָנִיתָ׃
״מִתְעוֹרְרִים״?
קַמְתִּי וְיָדַעְתִּי׃
עָלַי לְחַכּוֹת לְמוֹתִי כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר לִידִיעַת מוֹתְךָ.

 

מֵאָה שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת

אִם גַּבְּרִיאֵל גָארְסִיָה מָארקֵס לֹא נָתַן בְּיָדָיו שֶׁל חוֹסֶה אָאוּרֶלִיאָנוֹ בּוּאֶנְדִיָּה
אֶת הַכֹּחַ לַהֲפֹךְ מַגְנֵטִים לְזָהָב
אֵיך אוּכַל אֲנִי לַהֲפֹךְ אֶת הַזֶּפֶת הַמְקֻלֶּלֶת לְפִיּוּט

 

נולי עומר, ילידת 1960, היא אמנית רב-תחומית. בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב. בסוף שנות ה-80 התפרסמה במסגרת הצמד הקומי "דבי ונולי". השתתפה בשמונה תערוכות יחיד וארבע קבוצתיות, ובימים אלה וידאו-ארט משלה מוצג בבינאלה בוונציה. פרסמה מילון קומי, "הקפריזה והזוגוש" (הקיבוץ המאוחד), "יקירנט" בשיתוף עם יעל ישראל שפורסם ברשת, ושני ספרי ילדים, "הקוף התאהב בתרנגולת" (חרגול), ו"וואו" (הקיבוץ המאוחד).

 

אביחי קמחי

אכתוב

אֲנִי כָּאַבְתִּי וְכָתַבְתִּי
כָּךְ זֶה הָיָה גַּם בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְכָךְ זֶה הַיּוֹם

וְהַיּוֹם יוֹם הַשִּׁשִּׁי
אֶמְצַע חֹדֶשׁ מַאי 2017
הָלַכְתִּי לַמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי אַרְבַּע חַלּוֹת
וּבָחַרְתִּי בִּפְרָחִים אֲדֻמִּים כְּיַיִן
מִסּוּג גוֹדֵטְיָה לְזֵר הַשַּׁבָּת
וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶכְתֹּב וְאֶכְתֹּב
וְאֶכְתֹּב

 

בעקבות אבידן

אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּחַיָּיו
הוּא קָם בַּבֹּקֶר וְרוֹאֶה
שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ
אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה
שֶׁצָּמְחָה בּוֹ
אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי
אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ
מִלְּבַד לְבַקֵּשׁ אֶת בּוֹא הַלַּיְלָה

 

אביחי קמחי, יליד 1963, הוא משורר, סגן יו"ר אגודת הסופרים, חתן פרס ראש הממשלה לשנת תשע"ז. יזם וערך את המיזם "שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם" ברשות השידור. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וסיפורת אוטוביוגרפית. ספרו האחרון, 'קטמון הישנה', ראה אור בהוצאת עמדה ב-2016.

 

יונית נעמן

קנים של רובי סער אישיים פוערים אלי עיניים

חַיֶּלֶת אַחַת מְלִינָה בַּטֶּלֶפוֹן:
"לֹא עָשִׂיתִי מִשְׁמָרוֹת כְּבָר שְׁמוֹנָה יָמִים
כָּל הַזְּמַן אֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת מִחוּץ לַבָּסִיס"
אַחֶרֶת עִם פְּנֵי פֶּרַח פּוֹרֶטֶת לִרְעוּתָהּ:
"שָׁלוֹשׁ מַחְלָקוֹת. בְּכָל מַחְלָקָה, שָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת."
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
אֶחָד בְּמַדִּים בְּהִירִים מַסְבִּיר: "רֻבָּם בֶּאֱמֶת יוֹצְאִים לָדוּג,
צָרִיךְ לְהַבְדִּיל בֵּין פַּרְנָסָה לְטֶרוֹר"
בְּעוֹד קָנִים שֶׁל רוֹבֵי סַעַר אִישִׁיִּים פּוֹעֲרִים אֵלַי עֵינַיִם
מִישֶׁהוּ מִתְכּוֹנֵן לַבְּחִינָה בְּקוּרְס קְצִינִים:
קְצִינָה אַחַת עוֹזֶרֶת לוֹ.
גִּזְרַת הַמְּשִׂימָה, הַעֲרָכַת מַצָּב
הִיא מַקְרִיאָה מִפִּנְקָס וְהוּא רוֹשֵׁם בַּמַּחְבֶּרֶת.
רְכוּנִים זֶה לְעֵבֶר זוֹ:
"תְּמוּנַת מַצָּב אוֹ הַעֲרָכַת מַצָּב?'"
"גַּם וְגַם," הוּא מֵשִׁיב.
ואח"כ הַגְדָּרַת הַמְּשִׂימָה וְתָכְנִית הַפְּקֻדָּה,
תְּנוּעָה לְקַו זִנּוּק.
נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי קַבָּלַת פְּקֻדָּה בְּמִרְמָה
וְאָז נוֹרוּ לְעֶבְרִי צְרוֹרוֹת שֶׁל רָאשֵׁי תֵּבוֹת סוֹדִיִּים
בֵּין הַיֶּתֶר בְּחִירַת דפ"ן.
דְּפוּס פְּעֻלָּה נֶגְדִּי? אֲנִי מְנַסָּה אֶת כּוֹחִי
דּוֹמֵם פָּנָס נַפְשִׁי,
דָּעֲכָה פְּעֻלַּת נִסִּים
דפ"ן, דפ"ן,
"לִשְׁלֹט עַל צִיר" מֵעִיר אוֹתִי מֵחִשּׁוּבַי
הִיא מַכְתִּיבָה לוֹ, הוּא מוֹלִיךְ אֶת הָעֵט כְּתַלְמִיד חָרוּץ
נִזְכַּרְתִּי בְּקוּרְס הֲכָנָה לַלֵּדָה
בַּצִּירִים שֶׁסֵּרְבוּ לְהַגִּיעַ,
בְּאֵלֶּה שֶׁפִּלְּסוּ דֶּרֶךְ לַתִּינוֹק הַמְּקֻמָּט שֶׁהֵגִיחַ לְבַסּוֹף
חָמֵשׁ שְׁעוֹת צִירֵי לָחַץ, וְהֵם עוֹבְרִים לִפְלֻגָּה ב'
תָּגִים, שְׂרוֹכִים, פִּתּוֹת שֶׁהוּכְנוּ מֵרֹאשׁ נִשְׁלָפוֹת, נֶאֱכָלוֹת בְּתֵאָבוֹן
כָּל הַמַּעֲבָר גּוֹדֵשׁ תִּיקִים מִתְפַּקְּעִים
כְּלִי נֶשֶׁק בְּהַצְלֵב, חֶלְקָם מְכֻוָּנִים אֵלַי
מֵרָחוֹק רְכוּנִים מֵעַל סֵפֶר: "קֹצֶר רוּחוֹ שֶׁל הַלֵּב"
פָּנִים יָפִים מֵעַל צַוְּארוֹן זַיִת מְעֻמְלָן
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
רַק קֹמֶץ אֶזְרָחִים בַּקָּרוֹן,
כָּל הָעָם צָבָא

 

יונית נעמן, ילידת יהוד, עורכת אתר "העוקץ" ועורכת סדרת "מכתוב" בהוצאת 'עולם חדש'. ספרה "כשירדנו מהעצים" ראה בשנת 2015 אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שירים שני עתיד לראות אור בקרוב.

 

דן אלבו

אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ

א.
אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ
מְהַלֵּךְ לְתֻמּוֹ לִשְׁחִיטָה
הַאִם אַלְשִׁין בְּאָזְנָיו עַל עֲלִילַת
הַדָּם
אוֹ אָרוּץ לַיָּם
לְהִטַּהֵר מֵחֲטָאָיו שֶׁל הַשּׁוֹחֵט?

ב.
לְעֵת לַיְלָה,
לְקוֹל צִוְחַת צִפֳּרִים
אֵיזֶה רוּחַ לוֹחֵשׁ לִי
אֵיזֶה דִּבּוּר שׂוֹחֵק לִי וְהוֹלֵם בִּי
נֶעֱתָק, עוֹלֶה, חוֹזֵר וְנֵעוֹר לִפְנֵי הָאוֹר
כִּנְהִי נִלְחָש, מִתְנַגֵּן בְּלִבִּי
הַרְחֵק                       כְּמוֹ יְלָלָה.

ג.
בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר
תָּמִיד
בְּשׁוּלָיו שֶׁל שְׁבִיל נִדָּח
נִשְׂרַךְ אֱלֹהַּ
כְּמוֹ בַּהֶרֶת בִּקְצוֹת הַזִּכָּרוֹן
וְהַמִּלִּים בִּהְיוֹתָן צְלִילֶיהָ הַאֶלוֹקִייִּם שֶׁל הָרוּחַ
רוֹטְטוֹת עַל הַבָּשָׂר הַחַי
מְפַלְּשׁוֹת בּוֹ דִּבּוּר עַל דִּבּוּר
וְדִבּוּר מִתּוֹךְ דִּבּוּר
עַד צְלִיל הַחִרְחוּר הָאַחֲרוֹן.

ד.
כְּשֶׁאָּנוּ מְדַבְּרִים עַל אֱלֹהִים
נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ רָצוֹן
לְהַאֲמִין
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמֵּבִין
מַה שֶׁאֵינֶנּוּ מְבִינִים,
כַּוָּנָתִי כַּמּוּבָן       לָרֹעַ, לַמָּוֶת וְלַיִּסּוּרִים.

ה.
וְאַף עַל פִּי כֵן
בְּדִמְמַת שַּׁחַר
עֵת הָאוֹר הִתְמוֹסֵס בִּנְגִינָתוֹ מֵעַל
כַּאֲפַרְסֵק סָגֹל כַּחֲלִילִי
כְּשֶׁחָלַף עַל פָּנַי,
קָרָאתִי לוֹ בִּשְׁמוֹ הַמְּקֻצָּר אֵלִי אֵלִי
אֵיפֹה אַתָּה?
לָמָּה עֲזָבַתְנִי?

ו.
בְּכָל עֵת,
גַם אִם נַבוֹא
וְגַם אִם נֵלֶךְ מִפֹּה,
כָּל שָׁעָה
הִיא בָּאֶפְשָׁר
תְּחִלַּת אַחֲרִית הַיָּמִים.

 

דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת 'שלם' בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית 'שירת מרים' על שירת מירי בן-שמחון. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. השתתף כתסריטאי בהפקת סרט דוקומנטרי על חייה של מירי בן שמחון עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, גיליון 13 – סוכות תשע"ח

היכל הקודש, צריף בחולות, פלישה לבית, ותקרה שעפה - אסופת בתים ספרותיים לכבוד סוכות.

Paul Cézanne, La carrière de Bibémus, around 1895, © Museum Folkwang, Essen

חג שמח ממערכת המוסך!

 

ברכות חמות למוסכניקית לאה קליבנוף-רון על הולדת בנה!

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 13

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 12

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס'