כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

שירים חדשים מאת דנה אמיר, מרב מדינה קרניאל, דנה לובינסקי ושרון אס

שֶׁחָטָאנוּ בְּלַהַג, בִּשְׁמִיטָה, בְּיוֹדְעִין, בְּלֹא אוֹמֶר, שֶׁפִּקַּחְנוּ עַל סִפְרֵי הַקִּינוֹת כְּמוֹ עַל תַּקָּנוֹנֵי הִתְנַהֲגוּת לִשְׁעַת חֵירוּם.

נטע הררי-נבון, ללא שם, שמן על עץ, 2000-2001, 60/50 ס"מ

דנה אמיר

זָרים על שפתֵך

אֲנַחְנוּ, שֶׁהִסְגַרְנוּ עַצְמֵנוּ לְתַּרְדֵמָה מִתְמַשֶׁכֶת,
שֶׁהִנַחְנוּ לַאֲפֵלָה הַמִצְטַבֶּרֶת סְבִיבֵנוּ לְהַחֲשִׁיךְ חַלּוֹן
אַחַר חַלּוֹן,
שֶׁנָהַגְנוּ בִּיְהִירוּת כְּמוֹ לֹא הִתְדַּפַּקְנוּ מַעוֹלָם עַל
דֶּלֶת חֲתוּמָה בָּעֳבִי הַלַּיְלָה,
שֶׁהִטֵּנוּ אוֹזֶן לְכָל לְשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה,
שֶׁחָטָאנוּ בְּלַהַג, בִּשְׁמִיטָה, בְּיוֹדְעִין,
בְּלֹא אוֹמֶר,
שֶׁפִּקַּחְנוּ עַל סִפְרֵי הַקִּינוֹת כְּמוֹ עַל
תַּקָּנוֹנֵי הִתְנַהֲגוּת לִשְׁעַת חֵירוּם,
שֶׁשָׁכַחְנוּ כִּי עֵת לְהַחֲשׁוֹת אַךְ גַּם
עֵת לִזְעוֹק,
שֶׁצִלֵּנוּ לֹא הִכִּיר בָּנוּ שָׁעָה שֶׁהִתְיָצַבְנוּ זָרִים
עַל שְֹפָתוֹ, זָרִים עַל שְֹפָתֵךְ,
יוֹדְעִים שֶׁגַּם אִם נָבוֹא וְנִפְנֶה עַד
יִפָּתַח פֶּתַח בָּאֵזוֹר הָרֵיק,
וּנְבַקֵשׁ לָשׁוּב בַּעֲדוֹ עַל עִקְבוֹתֵינוּ, עֵרִים,
קְרוּאִים לְעַצְמֵנוּ,
הָיֹה לֹא נִהְיֶה תְּאוֹמֵי הַצַּעַר שֶׁלָךְ,
אַתְּ, שֶׁהַמַעֲגָל שֶׁחָגְת סְבִיבֵךְְ מַגְּלֶה אוֹתָךְ מִן הָעוֹלָם,
שֶׁאֵינֵךְ יְכוֹלָה לָשִׁיר אֶת שִׁירֵךְ אֶלָא מֵאֲחוֹרֵי קִיר שָׁקוּף,
מָלֵא עֵינַיִם.

 

דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש תכנית הדוקטורט הבינתחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. הוציאה לאור שישה ספרי שירה (האחרון שבהם: 'קריעה', אבן חושן 2016) ושני ספרי עיון: 'על הליריות של הנפש' ו'תהום שפה'. ספר עיון שלישי בשם 'להעיד על העדים' יראה אור בשנה הקרובה בהוצאת מאגנס.

 

 

מרב מדינה קרניאל

"כשיערות עולים באש לא עת חמול על שושנים"
יוליוש סלובצקי

אֲבָל יוּלְיוּש, אֲנִי רוֹאָה אֵיך עֵץ הַתּוּת שֶׁלָּנוּ,
הַזִּכְרִי, זֶה שֶׁלֹּא מְלַכְלֵךְ אֶת הַשְּבִילִים,
הוֹלֵך
וּ
מִצְטַמֵּק.

רָעַש בְּקִיעָה.
סְדָקִים זוֹחֲלִים עַל קִירוֹת הַחֶדֶר,
הַטִּיחַ הַצָּהֹב מִתְפּוֹרֵר.
אֶפְשָר לְהַרְגִּיש אֶת הָרוּחַ.
מַיִם זוֹלְגִים מֵהַגַּג,
סְפָרִים כְּבֵדִים רוֹעֲדִים
וְנוֹפְלִים. פַּעַם שָמַעְתִּי אֶת אַבָּא מְקָלֵל.

יוּלְיוּש, הִבְטָחְתָּ שֶתָּבוֹא בַּזְּמָן.
ידַי מְלֵאוֹת, חָזִי גָּדוּש.
הַתֻּכִּי שֶל הַשָּכֵן צוֹוֵחַ,
רָץ עַל הרִצְפָּה הָרוֹעֶדֶת,
לֹא יוֹדֵעַ אֵיך לְחָשֵב אֶת הַקֵּץ.
פִּתְאֹם נִזְכַּר שֶהוּא עוֹף.

לְמַטָּה, בְּגַן סָאקֶר,
אֲנָשִים מַאֲכִילִים חֲתוּלִים בִּבְהָלָה
אבל אֵין דָּבָר שֶׁנִּכְנָס בִּי.
אֵין דָּבָר שֶׁצּוֹעֵק.

יוּלְיוּש,
עֵץ הַתּוּת שֶלָּנוּ.

 

 

שָׁם, שָׁם

"מִי שֶׁיִּפְתַּח סֵפֶר הָאוֹתִיּוֹת יְלַטְּפוּ אוֹתוֹ,
יִזְלְגוּ לְאָזְנָיו נְהָרוֹת חֲתוּמִים".

שׁוּב פּוֹתַחַת.
הָאוֹתִיּוֹת רוֹבְצוֹת
רוֹטְטוֹת
מְשַׂחֲקוֹת בִּי.
מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת נוֹשְׁרִים רִמְזֵי אֵפֶר.
בְּרֹאשׁ הַדַּף הַדְּיוֹ נִמְרָח מִדִּמְעוֹת
חֲכָמִים מְנֻסִּים שֶׁדָּפְקוּ וְדָפְקוּ וְדָפְקוּ
וְדָפְקוּ.
הִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּצָהֳרֵי יוֹם חַם לָמַדְתִּי אֶת הָאָלֶף בֵּית.
כְּמוֹ נְעָרוֹת רוֹקְדוֹת הֵן הָיוּ אָז עַל הַדַּף,
זוֹהֲרוֹת

וְהִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּשׁוּלֵי הַדַּפִּים סִימָנִים סְתוּמִים
רֶגַע בּוֹרְאִים עוֹלַם רֶגַע סוֹתְרִים.
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
מִישֶׁהוּ שִׂרְטֵט עִגּוּלִים וְקַוִּים בִּדְיוֹ שָׁחֹר,
אָדָם וְחַיָּה מְצַחֲקִים
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
בֵּין הַשּׁוּרוֹת הֲבָרוֹת קְטוּעוֹת
אאאק
אאא    "
אאכ ע
ח                        ב
שׁוֹמֵר הַגַּן עוֹמֵד בַּפֶּתַח:
רָאִיתָ שַׁעַר?
אַתָּה רָאִיתָ שַׁעַר?

 

מרב מדינה קרניאל כותבת שירה, מחנכת בתיכון ומלמדת ספרות ומחשבת ישראל. עמֵלה על סיום תואר שני במחשבת ישראל ומתדפקת על דלתות ספר הזוהר.

 

 

דנה לובינסקי

כשהירח מתחסר בתוך רחמי

שׁוּב לֹא שָׁאַלְתִּי אִישׁ
הֵיכָן לְהָנִיחַ אֶת דִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ שֶׁזָּלְגוּ בֵּין רַגְלַי
הֶעֱמַסְתִּי עַל עַצְמִי צְפַרְדֵּעִים
וְהִתְחַלְתִּי לִקְפֹּץ
נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְנֻמֶּסֶת
נִמְאַס עָלַי הַנִּימוּס בְּעַצְמוֹ
שׁוּב לֹא שִׂכַּלְתִּי רַגְלַיִם
לֹא בַּחוּץ וְלֹא בַּבַּיִת
לֹא קִנַּחְתִּי פָּנִים
כְּאֹרַח נָשִׁים
שׁוּב לֹא לִקַּקְתִּי סְדָקִים בַּקִּירוֹת
הַמַּמָּשׁוּת,
אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית קְשִׁישָׁה, חָלְצָה אֶת שָׁדָהּ הַשָּׁמוּט
וַאֲנִי שׁוּב לֹא הִתְבַּיַּשְׁתִּי לִינֹק
שְׁקוּעָה בִּשְׁקִיקוֹתַי
הִתְיַשַּׁבְתִּי
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹת חַשְׁמַל, מֶקִינְטוֹשִׁים, סְדִינִים, דֶּלְפֵּקִים, קְעָרוֹת,
כָּל כָּךְ הִרְבָּה דְּבָרִים לְבָנִים בָּעוֹלָם
לְקַשֵּׁט בְּפִרְחֵי הַצַּעַר הַקְּטַנִּים
שֶׁפָּרְחוּ בֵּין רַגְלַי בִּנְדִיבוּת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַנְיוֹנִים, כַּסְפּוֹמָטִים, קַוֵּי גְּבוּל, סַרְגֵּלִים וְיָזְמוֹת
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת נִיחוֹחוֹת הַיַּבֶּשֶׁת הָאֲבוּדָה
שֶׁהִתְפַּתְּלָה וְהִתְכַּוְּצָה כָּעֵת לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי צְמִיגִית וּמַסְרִיחָה,
שֶׁנֶּאֶבְקָה כָּל כָּךְ בִּמְקוֹם יַלְדָּהּ שֶׁלֹּא יֻלַּד
לוֹמַר אֶת דְּבָרָהּ
לְהַפְרִישׁ פָּרָשָׁה
לְהַסְמִיק אֶת יְרֵכַי הַצַּחוֹת הַחַפּוֹת
מֵהִתְפַּתְּלֻיּוֹת הַלֵּדָה
שׁוּב לֹא הֶעֱבַרְתִּי מַסְרֵק
בְּצֶמֶר הַפְּלָדָה שֶׁל שֵׂעָר הָעֶרְוָה
זָבַת דָּם וּדְבַשׁ
לֹא עָנַדְתִּי שׁוּב שָׁעוֹן סְבִיב מָתְנַי
כְּשֶׁזָּלְגוּ הַזְּמַנִּים
וְדָמָם הַכֵּהֶה הַסָּמִיךְ נִגַּר מִפְּתָחַי
כְּשֶׁדִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ זָלְגוּ בֵּין רַגְלַי
לֹא הִפְסַקְתִּי לִבְכּוֹת
לְמַרְאֵה הָעוֹלָם
הַכֹּל אָז נִדְמָה לִי כְּצַעַר
אֲפִלּוּ עַמּוּד חַשְׁמַל
עוֹמֵד לְבַדּוֹ גַּלְמוּד בַּחַמְסִין
מַעֲבִיר מְסָרִים
חֵרֶף גּוּפוֹ
הַכָּלוּא בַּבֶּטוֹן שֶׁאֵין בּוֹ מִפְלָט
כָּךְ גּוּפִי שֶׁחֵרֶף גּוּפִי
מְטַפְטֵף, מְטַנֵּף
כָּךְ גּוּפִי הַשּׁוֹטֵף הַשּׁוֹצֵף
הָעֹדֶף, הָעִוֵּר, הַיָשֵׁן וְהָעֵר
כָּךְ גּוּפִי הַמָּלֵא צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת מְלֵאוֹת מַיִם וְדַם
כָּךְ גּוּפִי בַּמְּרוֹמִים הַגְּבוֹהִים
גּוּפִי בְּמִכְתְּבֵי הָאֶקוֹלוֹגְיָה
גּוּפִי בְּטֶלֶפַּתְיַּת הָעֵצִים
כָּךְ גּוּפִי הַמְּנַתֵּר גְּבוֹהַּ מֵעֵבֶר לעַצְמִי
גּוּפִי הָרוֹאֶה בְּלִי עֵינָיו יָרֵחַ נִטְבַּל בְּדָמִים
כָּךְ גּוּפִי הַמַּגִּישׁ אֶת גּוּפִי
חֵרֶף שְׁרִירֵי הַטַּבַּעַת הַסּוֹבְבִים כִּנְהַר הַזְּמַנִּים סְבִיב עֵינַי
כָּךְ גּוּפִי
הַמְּטַמְטֵם הַמְּטַפְטֵף הַמְּטַנֵּף הַמַּכְתִּים אֶת הָאָרֶץ
כָּךְ גּוּפִי
הַמַּפְרִישׁ אֶת גּוּפִי
מִן הַסָּמוּךְ
וּמִן הַפָּתוּחַ
שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ שֵׁם.

 

דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת, עובדת ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון ״בלי ברית, בלי מילה״ (עם עובד, 2014) זיכה אותה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם שרת התרבות. 

 

 

שרון אס

[רַגְלוֹ כִּמְעַט וְנִתְלְשָׁה וְכָנָף אַחַת הֲרוּסָה, רַק שֶׁלֶד הַבִּנְיָן שֶׁל הַנּוֹצוֹת שֶׁהָיוּ – תָּלוּי מִכָּתֵף, כָּךְ הוּא מְתָאֵר עַצְמוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הַנּוֹסֵעַ, וּפִיּוֹתֵינוּ פְּעוּרִים כְּגוֹזָל, לֹא מִיָּפְיָם שֶׁל שִׁירָיו אֶלָּא מֵחֵרוּתוֹ. כָּאן בָּאָרֶץ הַנִּדַּחַת קָשֶׁה מְאֹד לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה מַפְלִיגָה, וְהַתְּשׁוּבוֹת כֻּלָּן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ בְּצֶבַע חָקִי אָפֹר, זָהָב לִפְרָקִים. אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל מִרְפֶּסֶת וּמְחַכִּים לַשָּׁנָה הַבָּאָה. וּבֵינְתַיִם הוּא, הַגָּבוֹהַּ הַחִגֵּר וְהָעָף בְּעֶזְרַת מַקֵּל וְכָנָף – נוֹסֵעַ. אֵיךְ הוּא הִצְלִיחַ לִזְכּוֹת בַּחֹפֶשׁ הַזֶּה? רוֹטֵט מִזַּעַם וּמִנְּדִיבוּת קָשֶׁה לִקְרֺב אֵלָיו, כְּמוֹ הָיָה דֹּב. אֲבָל הוּא מְעוֹרֵר צִפִּיָּה – אוּלַי יָבוֹא וְיִקַּח אוֹתָנוּ אִתּוֹ בַּפַּעַם הַבָּאָה לְהַרְאוֹת מִגָּבוֹהַּ אֵיךְ הַיָּם נִפְתַּח בְּיָרֵחַ מָלֵא וְאִיֵּי הַפְּנִינִים מְצִיפִים אֶת פָּנָיו שֶׁל אֵל עָיֵף שֶׁכְּבָר אָמַר פַּעַם אַחַת "אֵינִי יָכוֹל לְטַפֵּל בְּכֻלְּכֶם וּבַכֹּל בְּבַת אַחַת", הוּא מַגִּיעַ בְּקָרוֹב בְּגוּפוֹ הַשָּׁבוּר הַמִּתְעוֹפֵף, יָכֹל לָאֹשֶׁר, לְקוֹלוֹת נוֹדְדִים, טוֹב לוֹ שָׁם וְטוֹב לַשִּׁירִים שֶׁכְּפוֹר עוֹבֵר בָּהֶם, כְּפוֹר שֶׁאוּלַי הָיָה יָכוֹל לְרַסֵּן אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ אֱלֹהֵי הַמִּדְבָּר הָאָפֹר־צָהֹב וְצִמְאוֹנוֹ שֶׁכֻּלָּנוּ לוֹ בְּנֵי עֲבָדִים]

 

שרון אס למדה ולימדה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר מ.א. בתכנית ללימודי הדתות. מנחה במסלול כתיבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה לספרות במוזיאון תל אביב. פרסמה חמישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'האוריום' (מוסד ביאליק, 2011) ו'מוזיקת הנתיב הרחב' (אפיק-הליקון, 2015). כלת פרס ביאליק וכלת פרס ראש הממשלה לשירה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו