כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

ילדה חרדית במסעה אצל ה'ציוינים' אחר שמלה לחג

"'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו." "הדמעות", סיפור לראש השנה מאת שחר מדמון.

נטע הררי-נבון, מתוך: "שושלת", 2000-2001, עץ על שמן, 60/50 ס"מ

הדמעות / מאת שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.

'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'

קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.

'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה כמחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

'עץ גדל עקום', אמרה לחיים מנדל בקול ופרצוף של אימא וחטפה לו את המטוס. חיים מנדל לא התמהמה, הסתובב אל זליג הקטן, משך בפאותיו בחוזקה ופרץ החוצה במנוסה, מטה אל השכונה. קיש-קאש קיש-קאש, שמע את נעליה של אחותו הבכורה רודפות אחריו כשזליג על מותנה. לא שמע את צעקות השכנה ולא חש אל כוס הקפה של רבי שולעם, לא הבחין בענף הצלף הקוצני ששרט את נמשיו ומשך מעט משערות פאותיו הג'ינג'יות. הוא השתעבד אל קצב התנשפויותיו ואל תקתוקי נעליה של מרים רחל, קיש-קאש קיש-קאש.

קצב הנעלים מתגבר וסוגר עליו והוא מתחיל לבכות. 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הדמעות מכסות את עיניו והוא מייבב תוך כדי ריצה עד שמתייאש ונעצר ליד שיח בגן השעשועים ומביט במרים רחל במבט מתגונן אך לא מתנצל. מרים רחל נעצרה מולו וזליג הכועס ישוב על מותנה. חיים מנדל העביר את ידו על פני השריטה המדממת.

'תראה זליג! הקוידש בורוכהו החזיר לאונטר וולטניק. תראה! תינוק בוכה בגלל זה קראץ קטן!' אמרה מרים רחל והקפיצה את זליג על המותן. זליג ניגב את עיניו, הצביע על חיים מנדל, קרא 'שלאכטער!' וחייך כמנצח. חיים מנדל השפיל את פניו במבוכה. הבכי שוב הפסיד אותו. הוא הביט בנעליה הישנות של מרים רחל, נעות לקצב חיקוי ה'אימא' שהיא עושה כשהיא מנידה את ראשה ימינה ושמאלה ומוצצת את קצה לשונה, 'טצו טצו טצו'. 'אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, מתארגנים ויוצאים אל המרכז להתפרנס והפעם אתה יושב בפתח 'שטריימל סנטר' עם הכיסוי,' קבעה מרים רחל ופנתה הביתה. חיים מנדל חיכה שייעלמו שניהם ואט אט ירד מהשיח עד נח לבו.

כשנכנס הביתה שוב היה זליג ישוב על הרצפה ובוכה וחיים מנדל מצא בכך את נחמתו. 'אין לי צעצועים בשבילך! אוי! הנה קח!' אמרה מרים רחל וזרקה לעברו ראש של שום, והקטן, בן שלוש, זורק ורץ להביא. 'ראש של שום?' אמר חיים מנדל. 'המדע טרם גילה את כל סגולות השום,' השיבה מרים רחל ונעמדה מול המראה.

שישי אחרון לפני ראש השנה. שבוע אחרון של השנה והזדמנות אחרונה גם כן, לפרנס לעצמה שמלה ונעליים שלא נוקשות קיש-קאש, אלא קליק-קלאק אלגנטי, ותכשיט ליד ולצוואר, הרי כבר בת שתים-עשרה ומרשה אביה. אימא מנקה עכשיו במשרד של רבי שולמן ואיתה התאומים בני השנה, אבא מתפרנס ב'מאה שערים' והיא צריכה לפרנס את עצמה, את חיים מנדל בן השש ואת זליג בן השלוש. היא בוחנת במראה את בד שמלתה הגס המקנה לה מראה מרובע. צבעו דהה כעבור שתי כביסות. התפרים בולטים ואינם סימטריים בשני צדי כפלי הבגד. היא שומעת את חברותיה מדברות על החנות של גינזבורג, שמעבר לשוק, בצד של הציונים, 'יקר מאוד' היא מבטלת. אצל הציונים מוצאים דברים יפים, גם תכשיטים ונעליים, היא מקישה שוב ברגליים. גינזבורג, גינזבורג, ועוד פעם גינזבורג ממלמלת.

'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו. מרים רחל ניגשת אל משקוף הדלת. 'קדימה! לצאת חת-שתיים!' פוקדת.

היא נעמדת מתחת למזוזה המגרדת את קצה ראשה, עוצמת עיניים ומתפללת כשידיה מוחצות חזק את הקדוש ברוך הוא שמא לא ירצה להתעמת עם מצבת המצרכים הדלה במטבח ומבחר הבגדים המצומצם בארון, או עם ריח העובש והטחב היוצא מהמקלחת ומתפזר בין קירות מצוירים בשומני ידיים שובבות. אולי יבחר לפסוח החג על בקשתה לשמלה ונעליים, וגם תכשיט. הרי יש שם, במרכז גאולה, עוד הרבה חסידים צדיקים בני תורה, היגעים יותר מאביה. היא מוסיפה לבקשה איזה צעצוע קטן לזליג והרבה מוסר ו'יישוב הדעת' לחיים מנדל. 'בעזרת השם,' גומרת, מנשקת את המשקוף שלוש פעמים, יוצאת ונועלת אחריה.

השלושה צועדים אל מחוץ לשכונת הבוכרים, ברחוב יחזקאל המוביל אל מרכז גאולה. הרחוב הומה. צעירים החוזרים מבתי המדרש אל מיטותיהם להשלים שינה שגזלו הסליחות, והנשים וילדיהן מפונים מהבית לתת שקט לראש היגע. חיים מנדל בהה בקצות נעליו הצועדות ומרים רחל האיצה בזליג הקטן שהתעקש להעביר את אצבעותיו על כל מודעות האבל המודבקות על הכתלים הסמוכים למדרכה. במרכז גאולה כל פתח פוקד עשרות מחזרים ויש שידיהם שבות ריקן.

כשהגיעו לכיכר השבת הוציא חיים מנדל את כיסוי הצמר מכיסו ופרש מאחותו אל מעבר לגרם המדרגות של 'הצורפים'. הוא כיסה את פניו מלבד העיניים, התרומם ולא ראה את מרים רחל. מאות רקיעות רגליים על הכביש והמדרכה ומרים רחל לא נראתה. הוא פנה אל 'שטריימל סנטר' שברחוב 'מאה שערים' אך גם שם לא חיכתה לו. כמעט והפסיד אותו שוב הבכי, עד שמע את הקול 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' הוא הסתובב וידה של מרים רחל משכה מפניו את כיסוי הצמר. 'אנחנו לא מתחננים פה לגרושים! אני הולכת לפרנס לנו ראש השנה עם פלייש ופיש, וגם קינוח. בגדים יפים. וגם צעצוע,' דלדלה באצבעה את שפתיו של זליג והוא חייך. 'אחריי!' קראה ופנתה לרחוב ישעיהו.

חיים מנדל מיהר להדביק את צעדיה הנחושים והשיג אותה ברחוב הנביאים, כשהיא עומדת לחצות את הרחוב אל עבר השוק. 'מרים רחל! עצרי תיכף ומיד!' קרא והיא התעלמה. 'אני אספר לטטי וממי!' והיא בשלה. הוא נעמד מול מעבר החציה רגעים אחדים, מביט בגבה של מרים רחל נבלע בין המון אדם, משתוקק ומהסס ומפסיד שוב לבכי. הוא מתיישב על אבן בטיחות עד ששתי נעליים מקשקשות את דרכן אל טווח הראיה הדומע שלו. 'קום כבר! תינוק בכיין! הציוינים זורקים יותר כסף. גם אפשר למצוא הרבה ברצפה ובין אבנים במדרכה. אני וזליג נחפש במדרכה ואתה תתפרנס בפנים. אתה אפילו לא חייב לשים מסכה. אף קרלינער לא מגיע לפה בחיים. נו! נקנה לך הליקופטר כמו שבשטריימל סנטר'. חיים מנדל הניח לידה של אחותו הבכורה להרים אותו ולהנחות אותו אל הסמטה הרועשת של השוק.

'כל חצי שעה נפגשים כאן, לא משנה מה! ברור?!' אמרה מרים רחל ונעלמה עם זליג הקטן. מנחם מנדל התכופף, שם את כיסוי הצמר על ראשו והחל להסתובב בשוק. הוא השתהה מעט ליד כל דוכן וטעם קצת חלבה וקצת גבינה וקצת שוקולד ובוטנים ואיזה זבן עטף לו איזה מאפה, ועוד אחד, וקצת שמר בכיס עבור זליג. וכשמילא תאוותו החל שומר אף למרים רחל. גפן ממולא בקופסא וקצת דובדבנים, מאפה מפיסטוק ובצקים מטוגנים. אפילו לא היה צריך להתכופף אל הרצפה. שקית לחמניות, עשר למניין, נדחפה לידו בכוח.

מאושר ומסופק, רותח במעלות הצלזיוס בתוך כיסוי הצמר, התיישב ללקק את שאריות השוקולד בזרועותיו ובגדיו, ולשונו חורצת את קצוות הפתח בצמר שסביב לפיו. היה רוצה שוב להיות רעב, ולעשות סיבוב נוסף בין הדוכנים. היכן הם הדוכנים? מביט ולרגע אינו זוכר, או אולי? או שמא? או וודאי היה משם? או בטח מכאן באתי! אבל מאיזה דוכן פרשתי? ואינו מזהה כלום. והשעה קרובה ובטח מחכה לו מרים רחל וזליג על המותן. ואיך חוזרים הביתה? ואז תבוא משטרה ויגידו לטטי 'הילד הזה מצאנו בשוק הציוינים אוכל ומלקק.' והיא, מרים רחל, תיענש ותשנא אותו, ובטח גם זליג. ואבוי לו לחיים מנדל שמפסיד שוב לבכי, צווח והומה לב, יישוב על מדרכה בשאון אלפי עקבים. ולמה לא מוצאת אותו אחותו ולמה לא קוראת לו 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!'

והשעה גוברת וזרוע מושטת אליו ושואלת 'מה קרה? מה אתה בוכה? כסף? אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל נבהל ונרתע ומסמן בראשו לשלילה. 'מה לא?! אם לא תודה איך יעזרו לך? צריך לפתוח פה. לדעת להגיד מה אתה רוצה. אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל מתפתה להנהן בחיוב. 'יופי! אתה מכיר 'יה אכסוף'?' שואלת היד בקול מחוספס. חיים מנדל מחפש את אחותו ולא מוצא. 'כן'. 'יופי! כמה אתה רוצה בשביל לשיר לי 'יה אכסוף'.' חיים מנדל התבלבל מהשאלה והציץ בפני האיש, אף שידע שאסור להביט בפני מבוגרים. האיש היה ציוני מבוגר ומזוקן, שערות לבנות מבצבצות מבעד לכובע מצחייה. היה לו חיוך ממזרי ומלא אושר.

'לשיר קה אכסויף?'

'כן! אתה תשיר 'יה אכסוף' פה באמצע השוק, כמה אתה רוצה?' חיים מנדל השתתק ולא ידע מה לענות. האיש הוציא צ'ק מכיסו והראה לחיים מנדל. 'מה השם של אבא?' 'אסור לי להגיד אותו' ענה חיים מנדל. 'של אימא?' 'חיה מאירה גלעזר,' ענה, והיד הניחה את הצ'ק על הברך ורשמה את שם אמו על הצ'ק. 'אתה רואה? עכשיו תגיד לי כמה אתה רוצה? כמה לרשום על הצ'ק?' חיים מנדל מחק את הדמעות ולפתע גאה לבו. אולי נזכר בהליקופטר, אולי באימא העייפה ואולי בריח במקלחת ובבטנו היתומה מאוכל במשך השבוע, ואולי התחשק לו לשיר. 'מאתיים,' אמר ומיד הניח היד על פיו. 'מאתיים?! זהו?! אתה בטח לא יודע לשיר.' לגלג האיש עם הכובע. 'בטח יודע! כל שבת אני שר קה אכסויף! אני שר בבית קה אכסויף! אני!' חיים מנדל ניסה להחזיק את הצ'ק אבל היד שיחקה בו בין האצבעות ונטתה הנה והנה וחיים מנדל פספס.

התרחבה נפשו של חיים מנדל. עכשיו שאבדה לו מרים רחל, אולי לעולמים, מי יודע, כעת יכול לגלות את האמת, שהוא, חיים מנדל, הוא עלם החמודות לאביו ואמו, המרווה להם נחת בסלסולי זמירות השבת ובבדיחות הדעת שלו על השולחן, לו רק היו מתעלמים מטענותיה והלשנותיה של מרים רחל על כל המייסעס שהוא עושה בתמימות לזליג ולקירות ולארונות הבית. 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' פתאום שומע. הוא מזהה את אחותו ורץ אליה בדהרה 'מרים רחל. לא תאמיני, האיש מוכן לשלם בשביל שאני אשיר לו קה אכסויף,' אמר אל אחותו ופרצופה הכועס. 'מה זה שטיקעס קה אכסויף פה ברחוב,' 'באמת! הוא מוכן לשלם אפילו יותר ממאתיים. אני נשבע, בלי נדר.' הוא מושך אותה בחוזקה והיא מקשה עליו על אף סקרנותה.

'זו אחותך? ואח שלך? יופי! הם גם יודעים לשיר יה אכסוף?' 'בטח אנחנו יודעים,' התפרצה מרים רחל, 'אבל אתה משלם לנו זה מזומן.' 'צ'ק מזומן, כמה את רוצה, בשביל ששלושתכם תשירו לי יה אכסוף פה בשוק?' 'שלוש מאות,' אמרה ורקעה קיש ברגלה. 'שלוש מאות? זהו? אני מוכן לשלם הרבה יותר,' צחק האיש. 'ארבע מאות,' שוב רקעה. 'כפול חמישים, הולך?' אמר האיש. מרים רחל ניסתה לחשב וכל פעם שהגיעה התחילה מחדש כי וודאי התבלבלה. אז לקחה היד את הצ'ק, הניחה על הברך, כתבה את הסכום והציגה למרים רחל. 20,000 ₪.

היא לא ידעה את נפשה. היא טפחה על חזה בבהלה 'חסדי השם' אמרה והוסיפה בלחישה חזקה אל חיים מנדל 'באלע גולע האיש זה.' 'אני לא עשיר וגם לא נחמד,' השיב האיש וראה איך פניה של מרים רחל מתהפכות כשהיא מבינה שהוא מבין יידיש. 'עכשיו בואו לכאן, תעמדו בשורה ואת תהיי באמצע,' העמיד אותם מולו, התיישב על אבן בטיחות וסימן להם להתחיל. 'קדימה! עוד מעט שבת.' חיים מנדל נעמד עם שקית הלחמניות בידו וכתמי שוקולד ודובדבנים בכיסיו התפוחים. מרים רחל התכופפה אל זליג, החזיקה חזק את ידו וזמזמה באוזנו את ההתחלה של הפיוט. היא ספרה עד שלוש והם החלו לשיר בקול חלש ונבוך.

'מה זה?! אני משלם לכם הרבה כסף! תשירו כמו שצריך! שהקטן יפתח את הפה שלו וישיר!' אמר בקול והתעלם מכמה אנשים שהפנו מבט תוך כדי הליכה. מרים רחל הרגישה במבטים וחשה את הרוק בגרונה. 'רגע, באמת, זה לא פשוט, זה אנשים פה מסתכלים,' ביקשה בקול מתלונן. 'מביך אותך אנשים? אל תדאגי מתרגלים מהר. או שהכסף מביך אותך? גם לזה תתרגלי! זה לא צדקה זו עסקה, עכשיו לפתוח את הפה ולשיר בקול.' חיים מנדל לא חיכה והתחיל לצווח את מילות השיר. 'או, את רואה?! ככה תשירו! עכשיו תעצור, ג'ינג'י, כולכם ביחד, ושיהיה יפה, אחרת אני לא משלם.' 'מה זה לא משלם? אדון, אין לא משלם.' 'בסדר, תשירו ויהיה בסדר, אל תצפי להנחות, ואם את לרגע שוכחת בשביל מה אתם עושים את זה אז אני אחזיק את הצ'ק ככה מקדימה ואת תביטי בו ותזכרי מהר איך שרים נכון ובקול רם. ועכשיו תחכו שאני אסמן לכם מתי להתחיל.'

האיש סידר את ישבנו על אבן הבטיחות, הנמיך את מצחיית הכובע כך שתסתיר את פניו, החזיק את הצ'ק בין שתי אצבעותיו, הרכין ראש וסימן להם להתחיל. מרים רחל הביטה בשולי הצ'ק מתנופפים בין אצבעותיו של האיש כמו שולי שמלת משי, ספרה עד שלוש והשלושה החלו לשיר. חיים מנדל עצם את עיניו, הרים את פניו מעלה כפי שלמד מרבי שולעם לשיר 'אנעים זמירות', שהבטיח לו שכך יצליח לצעוק חזק עד שתגיע התפילה לרבי זקס הממונה על הממתקים. קולו היה חזק מקולו הרך של זליג ומנהימתה הרכה והנבוכה של מרים רחל המצניעה את נשיותה. על שולחן שבת צרמו להם צעקותיו שגברו על שירתם, אך הפעם הם נהנו לכסות בהן את מבוכתם.

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ
מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ
קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ
פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת, וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מרים רחל לא הסירה פניה מן הצ'ק. נראה היה שהאדון מצניע חיוך מלגלג מבעד למצחיית הכובע. קבוצת אנשים נעמדה מסביבם. חלקם נעצרו לבחון את המתרחש והמשיכו וחלקם נעמדו לצפות בהצגה. היא חשה את התפרים המכוערים של שמלתה טופחים, שיראו כולם גודל חמדנותה לשמלה של גינזבורג, שהיא מביכה את שני אחיה למען תוכל להתפאר בעיני חברותיה בראש השנה ולומר 'גינזבורג, הייתי בגינזבורג, כאלו וכאלו יש אצל גינזבורג.' הרוק נתקע בגרון והיא התקשתה לנשום וללוות חרש את אחיה. לשיר בקול היא לא העזה. מזלה שחיים מנדל צווח בעיניים עצומות ולא הבחין בלחלוחית עינה, ולרגע אחד הודתה לו על מזגו הכתום.

הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ
הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת
לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם
שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ

זליג הקטן משך בקצה שמלתה של אחותו לסמן לה שעכשיו החלק שלו בשיר. החלק שבו הוא עומד על הכיסא ופוצח בקול שאביו מכנה 'הקול של לב טהור' וכשמסיים את המשפט אימא מנשקת ובסוף מביאה ממתק. אך חיים מנדל לא חדל מלצווח בעיניים עצומות והוא אינו מבחין בזליג הקטן המסמן לו בידו ואז חובט אותה בשמלה ורוקד בבכי. מרים רחל רואה את זליג הקטן בוכה וחושבת 'מה עשיתי? ככה אני משפילה את אחי הקטן בשביל שמלה,' ונשבעת לקנות לו בעשרים אלף, לא צעצוע אחד אלא שניים או שלושה אפילו חמישה. מאמי וודאי לא תתנגד. איך תשמח מאמי. מאמי, תוכל לשבת בבית עם התאומים ולא לעבוד חודשיים לפחות. מאמי, רק עוד קצת לעמוד פה.' היא רואה את כרסו הקטנה של ה"שלאכטער הציויני' רועדת מצחוק ופניו העליזות מתחבאות מתחת לכובע והדמעות חונקות את גרונה והיא לא מצליחה להמשיך לזמזם את מילות הפיוט. מזל שהעיניים של זליג עצומות וצווחתו חזקה מלשמוע את הבכי המובלע שלה.

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

מרים רחל וזליג הקטן משתתקים. את הבית הבא שר אך ורק טטי, כי אין הקטנים רשאים לבקש רחמים על ישראל. אך חיים מנדל לא יעצור. גם בביתם הוא ממשיך בלחש מבעד לכף המרק הריקה המסווה את פיו. הוא ימשיך לשיר ולחקות את אבא מקפיץ את קולו בגוילל, ובוי, ואוי, כדי למשוך עוד קצת רחמים מהקודש בורוכהו.

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ
מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן
לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….
בחור דתי מהסה מחיאות כפיים של גברת. 'יש עוד בית' הוא אומר. הקהל מושך נהימה נמוכה ועדינה המשתלבת עם קולותיהם של חיים מנדל וזליג הקטן. מרים רחל מחזקת את ידו של זליג לבית אחרון, אחרון ונגמר.
הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת
וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

הקהל מוחא כפיים ובחור אחד מיד ניגש אל חיים מנדל 'אתה מכיר 'יה ריבון'?' וחיים מנדל, אינו מתבלבל ופוצח בשירה. מרים רחל מושכת את שרוולו בחוזקה 'חיים מנדל!' מסמנת לו בראשה אל עבר הצ'ק. הוא משתתק ומביט באיש. ראשו עוד מוטה והמצחייה מסתירה את פניו. בכל מאודו רועדת בטנו והצ'ק בידו אשר מתחת למצחייה. מעין צחוק הוא זה? חיים מנדל קופץ אל ידו של האיש, חוטף את הצ'ק ומתחיל לרוץ במהרה.

הוא אינו שומע דבר. לא את נהמת הקהל ולא את המון המכוניות. לא חש לצעקות רוכלים ולא לרקיעות נעלי הקונים. רק את נשימותיו הבהולות הוא שומע. הוא מקווה לשמוע את קול עקביה של מרים רחל אך אינו שומע. היכן הוא? לאן הוא הולך, אינו יודע. איך חוזרים הביתה? הוא נעמד ומסדיר נשימותיו ושקית הלחמניות עוד בידו, ומאפים ופירות בכיסיו ואף קופסא עם גפנים ממולאים. והנה מבחין באבן הבכייה שעל רחוב הנביאים עליה ישב. מרים ראשו ורואה את השלט של רחוב ישעיהו. הוא לא יחכה למרים רחל, הוא יביא את הבשורה בעצמו למאמי שבטח כבר חזרה הביתה. הוא מתחיל לרוץ מעלה ברחוב ישעיהו, יורד וחוצה את מרכז גאולה וממשיך ברחוב יחזקאל כשלפתע שומע 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הוא מחיש צעדיו יותר וכבר כמעט קרוב לבית. קיש-קאש קיש-קאש, מתגבר הצליל מאחוריו. הוא כבר עולה בחדר המדרגות ומגיע אל הדלת הנעולה. טוק-טוק משיגה ידה של מרים רחל את הדלת וחוטפת מידו את הצ'ק. אימא פותחת את הדלת ומרים רחל מסתערת פנימה וזליג על מותנה.

'מאמי! חסדי השם, זה ציויני הביא לנו צ'ק 20 אלף בשביל שנשיר קה אכסויף!' חיה מאירה מביטה בצ'ק וטופחת על החזה 'חסדי השם, חסדי השם! אוי! אוי, אני לא מאמינה!' בוחנת את הצ'ק מספר שניות ומרים רחל מתנשפת בהתרגשות. 'אוי, מה זה גשם בחוץ? למה זה יש מים על הצ'ק? טיפות על הכתב'. 'אוי! חיים מנדל! מה עשית?! בכית על הצ'ק! נעבעך שכמוך! הרסת הכול! הרסת הצ'ק!' בכתה מרים רחל. 'אני לא בכיתי, אני באמת שלא בכיתי,' אמר חיים מנדל ובדק את עיניו. יבשות הן. 'מאמי, לא בכיתי, באמת שהפעם לא בכיתי,' חיה מאירה הייתה מרוכזת בצ'ק 'אוי ברוך השם! הכתוב לא נמחק. הכול בסדר. הגביהה את הצ'ק ונישקה והגביהה שוב ונישקה 'ברוך שגמלני כל טוב.' היא הלכה אל המזוזה, עצמה עיניים, שילבה אצבעות בתפילה ואז נישקה את המזוזה שלוש פעמים. 'צריך לצלצל לטטי, הוא בטח בכוילל,' אמרה ורצה אל הטלפון ומרים רחל צמודה אחריה. היא מבקשת את משה אהרון וממתינה על הקו. כשהוא עונה פורצת חיה מאירה בבכי ולא מצליחה לדבר.

מרים רחל חוטפת את הטלפון וצועקת 'טטי, זה ציויני נתן לנו 20 אלף בשביל לשיר קה אכסוף וחיים מנדל בכה על הצ'ק וכמעט נמחק אבל ברוך השם, הצ'ק בסדר, יש לנו 20 אלף טטי.'

'אבל לא בכיתי! באמת שלא בכיתי!' מתיישב חיים מנדל ומכה על הרצפה בבכי. 'אני לא בכיתי,' הוא מתעקש 'אלו לא הדמעות שלי.'

 

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר. זהו פרסום ראשון של יצירה פרי עטו.

***

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

 

***

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו