כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

תנועת הנפילה מגן-עדן

"לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)". על שבר ואיחוי המרחב המיתולוגי – גיא פרל קורא בפואמה "הודו" מתוך הספר 'פלא' מאת איריס אליה כהן.

נטע הררי-נבון, "אגנישקה", 2007-2008 , שמן על עץ, 66/91 ס"מ

מאת גיא פרל

פלא הינו ספר שיריה השני של אליה כהן והוא כולל שלוש פואמות נרחבות ושירים נוספים רבים. ברשימה זו אתמקד בפואמה "הודו" (עמ' 136), המתארת את מסעה של אליה כהן בדרום הודו – מקום מוצאם של בני משפחתה.

המשורר והמסאי רוברט בליי מתאר תהליך שהוא מכנה "קריסת המרחב המיתולוגי". וכך כותב בליי: "אני משער כי בסביבות שנת 1000 איבדה התרבות המערבית את היכולת לחשוב מיתולוגית, ובעקבות זאת קרס מרחב זה. יתכן כי מרחב זה מעולם לא נבנה מחדש, מפני שהנצרות לא אפשרה את קיומם של סיפורים חדשים או אלים חדשים, או מפני שלאחר תקופת הרנסנס גילויי המדע המלהיבים ספגו והעלימו בתוכם את אנרגיית הדמיון" (ג'ון החסון: מסע אל עולמו של הגבר בעקבות הגבר הפראי, נורד 2002, עמ' 115). היבט נוסף של קריסת המרחב המיתולוגי – שאליו בליי אינו מתייחס – כרוך בתהליך הגירה. הגירה מארצות שתרבותן פרה-מודרנית והמרחב המיתולוגי נוכח וחי בהן לארצות מודרניות שתרבותן מבוססת על ההתרחקות ממנו עשויה אף היא לגרום לקריסת המרחב. הקריסה מתקיימת הן ברמת הקהילה והן במובנו כמרחב פנימי מקודש של זיקה אל הנשגב (שיש הרואים הקבלה בינה לבין הזיקה אל הלא מודע).

הפואמה "הודו" היא יומן מסע. מעל לכול, קראתי אותו כמסעה של המשוררת אל המרחב המיתולוגי במובנו הפנימי. אתייחס לשני היבטים בתהליך – כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי כפי שמשתקפים בזיכרונות ילדותה של המשוררת, והחיבור המחודש אל המרחב במהלך המסע להודו.

 

כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי

בחלקה הראשון של הפואמה מביאה אליה כהן זיכרונות ילדות רבים העולים בה כחלק מן ההכנות וההתכוננות הפנימית למסע. למשל: "אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיְתָה אִמִּי קוֹלֶפֶת לָנוּ אֶת הַמַּנְגּוֹ / יְקַר הַמְּצִיאוּת בְּקַנָּאוּת: תְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת / לַשֻּׁלְחָן, תַּלְתַּל זָהָב אָרֹךְ וְחַף מִפְּגָם / מֻשְׁלָם הָיָה רוֹעֵד מֵעַל בִּרְכֶּיהָ, / וְאָז הָיְתָה פּוֹרֶסֶת אֶת הַפְּרִי לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת / שֶׁטַּעֲמָן כָּתֹם, עָסִיס נָטַף אֶל כַּף יָדָהּ / כְּשֶׁלִּקְּקָה אֶת לַהַב הַסַּכִּין". במרכזו של זיכרון זה, כבמרכזם של זיכרונות ילדות אחרים, נמצאת הודו כפי שחוותה אותה אליה כהן מכלי שני, דרך אימה, וזו הודו מלאת מסתורין ויופי הנתפסת על ידי אליה כהן בילדותה כמעין גן-עדן רחוק (השוו לניסוחיו של בליי). הודו לא רק נחוותה, היא אף הופנמה והפכה לחלק מפנימיותה של המשוררת. הדברים מתוארים, בין השאר, כאשר המשוררת טוענת בפני האחות המבקשת להזריק לה חיסונים לקראת נסיעתה שהיא קרוב לוודאי כבר מחוסנת – "לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)".

הודו נתפסת כגן העדן האבוד, מקום שבו הטבע היפה והנדיב מאפשר חיים הרמוניים ופתיחות אל הוויית העולם. אולם, עם העלייה ארצה וכחלק מרכזי במשבר ההגירה שנלווה אליו, מגורשים בני משפחת המשוררת מגן העדן הזה ונפגע מגעם עם האזורים בפנימיותם המקושרים להוויית החיים שהתאפשרה בו. את הפתיחות המלאה אל העולם מחליף הצורך להתגונן מפני פגיעתו – "אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה / שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב / לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח, / הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת / צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים / וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה, / לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים, / הָעֲגוּמִים / בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה // קְרִיאוֹת הַדַּיָּגִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ / בְּמַטְּחֵי קַטְיוּשוֹת / כָּל שָׁנָה / כָּל הַשָּׁנָה // מִכָּל הַפֶּלֶא לֹא נוֹתַר דָּבָר / אֲבָל נוֹלְדָה הַבֶּהָלָה".

אליה כהן נולדה בארץ, אך כשם שהודו הופנמה בה ונוצרה זיקה בין הודו של זיכרונותיה למרחב המיתולוגי הפנימי, הופנם בה גם שבר המרחב המיתולוגי כחוויה מתמשכת. בתיאור הבא, לדוגמה, ניתן לראות כיצד המאבק בין גן העדן כמרחב פנימי לבין המציאות המאיימת עליו הופך למאבק בפנימיותה של הילדה, וזאת למרות שבשלב זה לא ביקרה בהודו מעולם: "וְאִלְמָלֵא זַרְעֵי כַּמּוֹן / וְגַרְגִּירֵי חַרְדָּל וְהֶל / אֲשֶׁר כָּתְשָׁה אִמִּי בְּהֹלֶם / סִפּוּרֵי נְהַר חָלָב לָבָן / שֶׁל קוֹקוֹס וּפִרְחֵי יַסְמִין / שֶׁמוֹלְלַה בְּרֹךְ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ / בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ / אֶת הָעֹנִי מְיַלֵּל". ניכר כי אליה כהן מודעת לתהליך: "דּוֹמֶה כִּי נַהֲרוֹת הַמַּנְגּוֹ, הַפָּפָּיָה / הִשְׁתַּנְּקוּ / אֶצְלִי בְּיַלְדוּתִי / בְּהֶעְדֵּר אֲוִיר, רְשׁוּת / וְזִכָּרוֹן".

 

חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי

עם הגיעה של המשוררת להודו – מחוז חפצה וגעגועיה – ניכר כי היא עוברת חוויה מטלטלת של חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי: היא מוצפת בחומרי הלא מודע הקולקטיבי, ובכתיבתה היא מנסה להכיל גודש הכרוך בהתרחבות התודעה אל שורשיה העמוקים, הראשוניים. התהליך מתחיל מיד עם הנחיתה – "אֵיךְ אֲסַפֵּר לְךָ אוֹדוֹת אַלְפֵי הָאוֹר / הַנֶּהֱדָר שֶׁהִתַּמֵּר מֵעַל בֵּית הַנְּתִיבוֹת / הָאִילָנוֹת נִתְלוּ עַל מִישׁוֹרִים גְּבוֹהִים / הָרֹךְ נִטַּף מֵעַנְפֵיהֶם / כְּמוֹ גַּשְׁמִי בְּרָכָה". הודו מציפה באליה כהן את המרחב המיתי, לא אחת באופן המקושר ישירות אל דימויי גן העדן, לדוגמה – "מַפְלִיא שֶׁאֵין כָּאן מַלְאָכִים / רַק בְּנֵי אָדָם", או מפגשה עם איש הנחשים בצילו של עץ, המעורר אסוציאציה ישירה למפגשה של חווה עם הנחש תחת עץ הדעת – "תַּחַת עֵץ הַקִּנָּמוֹן סִפֵּר לי גֵ'יסוֹנָם / עַל נְחָשָׁיו הָעֲבוֹתִים / רֹאשָׁם שָׁטוּחַ וְעוֹרָם רָקוּעַ כְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת / וכְּשֶׁהֵם נֶעֱמָדִים מוּלוֹ (בַּשָּׁלָב הַזֶּה הֵנִיף / יָדוֹ מֵעַל בֵּית הֶחָזֶה) / תְּמִסַּת הָאֶרֶס זָבָה / כְּשִׂיחָה שְׁקֵטָה / שְׁלֵוִים כְּפָעוֹטוֹת שְׂבֵעִים / שְׁנָתָם חָלָב, אַהֲבָתָם בְּשֵׁלָה / כְּמוֹ בָּנָנוֹת בַּחֲלֹף הַגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ".

כחלק מתהליך החיבור אל המרחב המיתולוגי, משתקף בפואמה טשטוש מוחלט של גבולות הזמן. מה שטרם הנסיעה נחווה כפוטנציאל פנימי (ראו תיאור קבלת החיסון) מתואר כמתממש בתודעתה: "הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה / גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה / הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס / לְעִתִּים קְרוֹבוֹת / מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי". המסע להודו הולך והופך מביקור רווי התפעמות במקום חדש, למסע של חזרה אל מחוזות שמהם גורשה אי אז ועתה היא שבה וחוזרת אליהם – "רִשְׁרוּשׁ הָאַלְמֻגִּים / הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ / יַרְכָּתֶיהָ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה / הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם // שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים / וְהַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל / יַרְטִיב אֶת שִׂמְלָתָהּ, בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים / בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ". הדברים בולטים במיוחד בשיר "פלא" (שדומה כי לא בכדי העניק לספר את שמו), שבו אליה כהן מזהה עצמה במרחב הפרה-היסטורי: "וְהָאֵלִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִתַּמְּרוּ עַד אָז נָפְלוּ מִחוּץ / לַזְּמַן, חֶלְקָם מָצְאוּ מִשְׁכָּן בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, הָאֵשׁ / הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִית לִחֲכָה אֶת עֵינֵיהֶם, […] וְאִילָנוֹת לְמַאֲכָל הָפְכוּ לִיעָרוֹת, אֵין סְפֹר שְׁבָטִים צָמְחוּ, רַבִּים כְּפִטְרִיּוֹת, כִּסּוּ אֶת פְּנֵי קַו הַמַּשְׁוֶה כְּמוֹ אַצּוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ אל שׁוּנִיּוֹת הַיָּם. // הָיִיתִי גַּם אֲנִי / יַלְדָּה / קְטַנָּה וַאֲבוּדָה / כְּמוֹ אִי".

דומה כי את התהליך הפנימי כולו – השבר וניסיון האיחוי – ניתן לזהות בשני חלומות הכלולים בפואמה, שניהם נחלמו במהלך ההכנה הפנימית ליציאה אל המסע. נעיין בשני החלומות:

"בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַנְּסִיעָה / חָלַמְתִּי שֶׁמָּטָר נִתָּךְ / שֶׁל אֹרֶז צְהַבְהַב / שׁוֹטֵף אֶת רְחוֹבוֹת קִרְיַת שְׁמוֹנָה // סָבִי הָלַךְ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ / סְפוּג אֹרֶז זַלְעָפוֹת: / קֶמֶר צַוְּארוֹנוֹ לָעוּט בְּאֹרֶז, גַּם חֲרַכֵּי / אֲפֻדָּתוֹ וְקֵפֶל מִכְנָסָיו / בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, שְׂפָמוֹ, זְקָנוֹ // כְּשֶׁמַּבַּט עֵינָיו כָּבוּי, / אָסַף / גַּרְגִּיר, גַּרְגִּיר / לְאַט לְאַט / בִּבְדַל אֶצְבְּעוֹתָיו". תנועתו המרכזית של החלום היא הירידה – האורז ניתך מן השמיים ארצה והדבר מייצג, לתפיסתי, את תנועת הנפילה מגן העדן – את שבר המרחב המיתולוגי. מרתק להשוות בין תמונת חלום זו שבה מלקט סבהּ של המשוררת גרגירי אורז, לבין תיאורו הפואטי של בליי את תהליך שבר המרחב: "גן העדן הפנימי התמוטט, ומה שאנו רואים עתה אלו שברי הזכוכיות של האלים הפזורים לרגלינו" (עמ' 115). בתרבות ההודית, האורז הוא מסמליה המרכזיים של האלה לָקְשְמי – אלת השפע, השגשוג, הבריאות המזל והברכה. בחלום, נאלץ הסב ללקט את שברי המרחב מקרקע המציאות שאליה התנפצו חייו. החיבור הטבעי אל שפע העולם (שפעה של לקשמי) – הבולט כל כך בתיאוריה של אליה כהן את הודו – עובר שיבוש חמור. השפע הופך לגודש מאיים, בלתי מותאם, שיש קושי רב ליהנות אפילו משמץ ממנו.

החלום השני המופיע בפואמה עוסק לתפיסתי בתהליך השיבה, או החיבור מחדש, אל המרחב האבוד. תנועתו המרכזית של חלום זה הינה תנועת העליה – המשוררת מתרוממת מעל העולם, משילה את המשקל והקושי בדרכה אל מחוץ לעולמה המוכר. בסוף תיאורו של החלום ניכרת מודעותה של אליה כהן למשמעותו העמוקה – הוא עוסק בכינון מחודש של המרחב העומד להיחשף בפניה במהלך המסע להודו.

"חֲלוֹם טָרִי וּבוֹ אֲנִי צִפּוֹר נְיָר שֶׁמִּישֶׁהוּ שִׁלַּח, / דַּפֵּי כְּנָפַי הַדַּקִּיקוֹת / קְמוּטִים קִמְעָה אֲבָל נַפְשִׁי צֶחָה וַחֲלָקָה / כְּמוֹ מַחְבֶּרֶת חֲדָשָׁה, / אֲנִי דּוֹאָה רוֹאָה? מֵעַל הַכְּרַךְ, מִתַּחַת לִמְעוּפִי, אֶת / אֲרֻבּוֹת חֵיפָה הָעֲשֵׁנוֹת כְּמוֹ בִּדְלֵי סִיגַרְיוֹת / זְעִירִים וּלְצִדָּן הַיָּם, כְּחֹל מֶרְחָבָיו נִסְחָף / עַד נְגִיסוֹת הַיַּבָּשָׁה, וְרוּחַ מִתְנַשֵּׁף בְּתוֹךְ / בִּטְנִי וּכְבָר אֲנִי חִדְלַת מִשְׁקָל, קַלָּה, קַלָּה, / וְעוֹד עוֹלָה וּמַשִּׁילָה אֶת כְּאֵבַי, אֶת / כָּל בַּהֲלוֹתַי, חוֹשֶׁבֶת: לֹא, / זוֹ לֹא אֲנִי, / זֶה הָעוֹלָם שֶׁהִתְעַבָּה / וְנַעֲשָׂה כָּל כָּךְ כָּבֵד. // (נִרְאֶה כִּי גַּם אִם לֹא אֶקַּח אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה אִתִּי, / יַחְזֹר אֵלַי בְּבוֹא הָעֵת.)".

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו