כשפועל משפץ משרדי הייטק. קטע מרומן בכתובים מאת אלי שמואלי

"בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר."

The Baker Arent Oostwaard and his Wife, Catharina Keizerswaard, Jan Havicksz. Steen, 1658, .Rijksmuseum

דלת המעלית נפתחה ואני יצאתי ממנה בן 30, בלי כרטיס אשראי ובלי רישיון נהיגה. ראיתי חלל מוצף נֹגַהּ לבן. האור הגיע ממנורות ניאון, אור בלי שמש. פועלים התכופפו מעל לפתחי מיזוג וצנרת. באחת הפינות עמדו כמה אנשים ודיברו ביניהם ואחד מהם הבחין בי מסתכל עליו. "אותך הם שלחו?" הוא שאל, ואני עניתי "כן". מהחגורה שלו היו תלויים כלי עבודה מבריקים וחדשים וזה גרם לי להניח שהוא יותר בכיר מהשאר. האיש הראה לי סולם והניח מברג אצלי ביד. "אתמול הם שמו סיליקון בחריצים של התקרה. יש מריחות, אתה רואה? צריך לנקות את זה". הוא הצביע למעלה, לתקרה.

התקרה הייתה עשויה מאריחים אקוסטיים בצבע קרם ומישהו אטם את הרווחים שבין האריחים בסיליקון לבן. הסיליקון נמרח והתפקיד שלי היה לגרד את זה. טיפסתי על הסולם, הרמתי את הזרוע, הצמדתי את המברג לפלסטיק ודחפתי. חוט לבן נשר, נחת על האף והמצח שלי ונדבק לשם עם הזיעה. לא יכולתי לתפוס למה זה חשוב. למה שישכרו אדם לעשות את זה.

הקומה הזאת הייתה הפרויקט של שני אחים צרפתים. הם עמדו באמצע הקומה עם ידיים על המותניים, היחידים בסביבה בבגדים נקיים. מתנשפים, מסתכלים סביב, מנסים להבין מה עוד נותר לעשות. הפרויקט עמד לפני סיום והם רצו להותיר רושם טוב על הלקוחות שלהם. אריק, הבחור השני שגירד סיליקון שם על סולם, אמר לי שזה הפרויקט הראשון בחייהם. אחד משני האחים היה טיפוס נמרץ וזריז. הוא גלגל על הלשון את השם של כתב הרדיו הזה, גור צלל יכין. רעמת התלתלים השחורים הענקית שלו חלפה מתחת לסולם שלי – "גור צלל יכין".

בקומה אחרת היה חדר אוכל לעובדי המשרדים בבניין. הפועלים היו אוכלים שם ואמרו לאריק ולי להגיע גם כן. בצהריים אריק ואני נכנסנו לקומת המזנון. עמדנו מול שורת המגשים, משותקים. לא יכולנו לזוז או אפילו לדבר. הסתכלתי על אריק, הוא מתח גבות בחיוך מפוחד וחיכה שאומר משהו כדי שיוכל לדעת אם להסכים איתי שזה טוב או להסכים איתי שזה רע. היו שם חמישה סוגים של מנות עיקריות ועוד חמישה מגשים לסלטים כולל סלט פירות. ראיתי גולאש, צלי בשר ברוטב עם פלפל ובצל, שניצל, פרוסות קרפיון, עוף צלוי, שני סוגי אורז, פסטה בשמן ותבלינים, פסטה ברוטב עגבניות, צ'יפס, תפוחי אדמה ברוטב, תפוחי אדמה אפויים, סלסלות שבתוכן לחמניות מכמה סוגים, מאפי וניל, קרואסונים קטנים, עוגות גבינה מסולסלות עם ניקודים, שקיוויתי שהם שוקולד, ולא צימוקים. לא ידענו מה מכל זה מותר לנו לקחת. אבל אז אחד משני האחים הצרפתים, זה עם רעמת התלתלים, עצר לידנו – "תיקחו, תיקחו, תיכף הפסקה נגמר!" האחים הצרפתים שילמו על הארוחה.

ראינו את הפועלים מתיישבים מול מגשים שהאוכל נשפך מהם, העמסנו צלחות והתיישבנו איתם. הפועלים אכלו בפיות פתוחים. ראית בעיניהם חרדה. הם בלעו את האורז כאילו שהם בולעים תרופה, הם לא הצליחו ליהנות מהאכילה. הם קיללו בפנים מיוזעים, נושא השיחה נסב כל העת סביב אותו עניין – כולם בני זונות, כוס אמא שלהם. הייתה להם דרך מדכאת במיוחד לעודד זה את זה: אחרי שאחד היה מתלונן, על בית הספר של הילדה, מחלקת הארנונה בעירייה, כל הבוקר בטלפון עם קופת חולים לקבל הפניה, מישהו היה נותן לו את התשובה הקבועה: "מה תעשה? ככה זה. אין לך מה לעשות".

סביב השולחנות האחרים ישבו אנשים צעירים, בערך בגילי או מעט פחות. בחורים ובחורות. אלו היו העובדים מן המשרדים שבקומות האחרות. מלקרוא את שמות החברות בכניסה לבניין ניחשתי – הם הנדסאי ניהול, מהנדסי חומרה, מתכנתים, עובדי השיווק והנהלת החשבונות, מנהלי כוח האדם. מי יודע, אולי גם הכותב הטכני ישב שם. הפועלים בחרו שולחן רחוק מעובדי המשרדים, במכוון, מתוך איזו ענווה, שלא להטריד את מנוחתם בצחנת הזיעה והאבק על הגבות. עובדי המשרדים צחקו מעל למגשים ואכלו מבלי להסתכל לתוך הצלחות. האוכל היה עבורם מובן מאליו, צפוי, הרגשת שיופתעו אם לא יהיה שם. הדי הצחוק הגיעו עד לשולחן שלנו והקשבתי לשיחות שלהם. התנהל שם חיפוש מתמיד אחרי נושאים לפטפוט. משהו נייטרלי אבל משעשע, שום דבר מדאיג, כל מה שאיננו אישי. כמה עולה לקחת מונית לשדה התעופה? מסעדה בצפון – אל תלכו לשם. שמות משפחה ואיך מאייתים אותם. ביקור נשיא ארצות הברית זה היום? מתי סוגרים את הכבישים? קַצָּב סודי בשוק מחנה יהודה, מתכון לקציצה, יש לנו את אותה החולצה. ולעתים הייתה משתררת שם השתיקה, כל-כך משונה עד שגם אני הרגשתי מבוכה.

אחרי ההפסקה חזרנו לעבודה. מדי פעם ירדתי מהסולם לכתוב בפנקס. הצרפתי עם רעמת התלתלים ראה אותי עושה את זה ועצר. הסתכל עלי, הסתכל על הפנקס. אנשים מגיבים באופן משונה לאדם שעומד מולם וכותב בפנקס. הגבות מתקשות, המבט תלוי מהדפים, נטרד. הם מנסים להסתכל הצידה אבל זה לא עוזב אותם, העיניים נמשכות בחזרה לדפים. מה הוא כותב שם? זה עליי? מי זה האיש הזה בכלל? הוא נתן לי עוד הצצה ואז הפנה לי את הגב. אחרי עשרים דקות הוא שוב תפס אותי עושה את זה, ליד הסולם, הפנקס ביד אחת, העט ביד השניה. הוא כבר לא יכול היה להתאפק. "יש לך הרבה זמן אני רואה." הבטתי בעיניים שלו כמו מטומטם. הייתי מוכרח לעשות את זה. להפסיק, לרדת מהסולם, לשלוף את הפנקס. הוא נשאר קפוא במקום, מסתכל עלי בפנים מאובנים. "תראה, אדוני, יש לנו הרבה להספיק היום. אם אתה לא רוצה להיות פה אתה לא מוכרח." הוא התחיל ללכת. "אני מוכרח גם אם אני לא רוצה." הוא עצר והסתובב. "סליחה?" "לא משנה." "טוב, אתה יכול להשאיר את המברג על הסולם. תודה רבה." הוא עמד שם והסתכל בי בעיניים גדולות, תוחב לכיס האחורי את הפנקס, מרים את התיק שלי מהמסמר שבסולם, מניח אותו על הכתף. רק אז הוא זז משם, בשתיקה,  כמו אשה נבגדת.

 

אלי שמואלי הוא סופר ומשורר. הרומן הראשון שפרסם, "אישוליים" (הוצאת פרדס), זכה בפרס "עם הספר" מטעם קרן רבינוביץ' ופרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים. לאחרונה ראה אור ספר השירה שלו "האל שהכזיב הוא אתה", גם הוא בהוצאת פרדס. הוא בעל תואר שני בנוירוביולוגיה מהאוניברסיטה העברית.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו