'תן חיוך – תעביר הילוך', אסף סעדון

היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב.

On a Garden Bench, Claude Monet, 1873, The Metropolitan Museum, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 2002, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

היא ישבה על ספסל, אני עמדתי בקצה המדרכה ליד השלט של תחנת האוטובוס, בינינו עברו אנשים. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. חיכינו לאוטובוס. רבנו, וכמו אחרי כל ריב, נכנסו לשלב השתיקה. שלושה בחורים עברו וצחקו, אחד מהם נעצר מולי ושאל: "למה אתה לא מחייך?" הוא היה יפה, בלונדיני גבוה, הלוואי ואני הייתי נראה ככה. לא עניתי. "תחייך," הוא המשיך. רציתי להוריד לו סטירה על המקום. איזה מין התנהגות זאת ככה לפנות לאדם זר ולשאול אותו שאלה כזאת? הסתכלתי לו בעיניים והמשכתי לא לחייך. כמעט ואמרתי, "בא לי לא לחייך, מה תעשה, יא זין?" או משהו ציורי יותר בסגנון של "יש לך פנים יפות, חבל עליהן." אבל סתם שתקתי והבלונדיני אמר "תן חיוך – תעביר הילוך" והלך עם החברים שלו.

הסתכלתי עליה, יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, ושנאתי אותה יותר. למה רבנו? כשיצאנו מהפאב היא שאלה: "מי בודק מאיפה לוקחים אוטובוס, אני או אתה?" בדקתי באפליקציה, ראיתי על המפה את התחנה ואותי בנקודה כחולה, אבל לא הייתי בטוח לאיזה כיוון ללכת. המשכתי ללכת בלי לדעת את הכיוון כדי לראות לאן הנקודה הכחולה זזה וככה אדע איפה התחנה. היא הלכה אחריי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה והיא הציעה ללמד אותי לקרוא מפה ולראות לפי שמות הרחובות את הכיוון. אמרתי לה שאני מעדיף את השיטה שלי. היא ביקשה את הפלאפון כדי להסתכל על המפה ולא נתתי לה. היא הוציאה את הפלאפון שלה ובדקה וצעקה: "אנחנו בכלל לא בכיוון הנכון!" כיביתי את האפליקציה ואמרתי לה: "תובילי את." היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב. האוטובוס שלנו חלף על פנינו, והיא צעקה: "אתה רואה? פספסנו את האוטובוס בגללך, טמבל אחד!" שתקתי ובדרך לתחנה היא התנצלה – "סליחה שצעקתי עליך שוב" – ובגלל שהיא אמרה את זה בטון דיבור מעצבן ומרוח, שנשמע כמו "סליחהההה שצעקתיייי עלייייך שובבבב," המשכתי לשתוק. והיא גם שתקה.

בלילה האוטובוסים באים בתדירות נמוכה. עוד חצי שעה לפחות עד האוטובוס הבא. נער אחד, בן שש-עשרה אולי, עבר על סקייטבורד והחליק ונפל לאחור בדיוק בינינו. היא הרימה את העיניים מהפלאפון ושאלה אותו: "אתה בסדר?" הוא קם ורדף אחרי הסקייטבורד שלו שהתגלגל במורד הרחוב. "אתה בסדר?" חיקיתי אותה בקול צייצני. "כאילו אכפת לה." דיברתי עליה בגוף שלישי. "כאילו אם הוא היה מת פה על המקום זה היה מזיז לה."

"סתום כבר, טיפש אחד!" שוב היא צעקה.

סתמתי.

כל הזמן היא אומרת שהצעקות שלה זה כמו שאני שותק. שמה שאני מרגיש כשהיא צועקת עליי, היא מרגישה כשאני שותק. ואולי אם אני אפסיק לשתוק, ואדבר על הדברים, היא גם תפסיק לצעוק. זה נשמע לי חארטה. בעיקר כי היא כל הזמן משתיקה אותי, אומרת לי לסתום, ואני אף פעם לא אומר לה לצעוק. וגם כי כשאני מנסה לדבר על הדברים, במקום לשתוק, באיזשהו שלב אני חוטף צעקות.

לפני כמה זמן היינו אצל איזו מטפלת זוגית. סיפרנו לה על הבעיה הזאת, של הצעקות והשתיקות. והמטפלת אמרה שאני נכנס למקום של ילד, כשצועקים עליי אני מרגיש כמו ילד בגן שהגננת צועקת עליו והוא חסר אונים, אז הוא שותק וחוסם את עצמו. ביקשנו שתייעץ לנו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, והיא אמרה שזה מורכב, ושזה ייקח זמן, ושנצטרך לבוא לעוד כמה פגישות עד שנתחיל למצוא פתרונות לבעיות כאלה מסובכות. באוטובוס חזרה מהמטפלת, אמרתי לה שכל הטיפולים האלה הם מטחנת כסף ואני לא רוצה ללכת יותר. אם המטפלת הזאת יכולה לשלוף מהמותן ולהגיד בכזה ביטחון שאני הופך לילד בגן כשצועקים עליי, היא גם יכולה לשלוף מהמותן פתרון.

נמאס לי לשנוא. התיישבתי לידה על הספסל ונישקתי אותה על הלחי. היא חייכה ואמרה: "אני מבינה שהאגו שלך לא נותן לך לבקש סליחה, וזאת הדרך שלך לבקש סליחה."

"סליחה על מה?"

"על זה שאתה טמבל," היא מלמלה.

חייכתי והיא אמרה: "אתה רואה? איזה יפה אתה כשאתה מחייך. למה אתה לא מחייך יותר באמת?"

הורדתי לה סטירה. לא חזקה מדי, אבל כואבת. "בחיים אל תשאלי אותי יותר למה אני לא מחייך," אמרתי וקמתי כי בדיוק האוטובוס הגיע. כשעלינו הנהג שאל אותי אם הרבצתי לה. אמרתי לו: "סתם. זה היה בצחוק."

 

אסף סעדון נולד בשנת 1984, גדל ברמלה ומתגורר כיום בתל אביב. ספרו "פעם היה לי לב" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11


      
      

קישון מספר: "זה מה שהפך אותי להומוריסטן"

"כל עוד אתה יכול לצחוק מעצמך, אין כל סכנה לשפיות-דעתך." קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל במילותיו ובתמונות נדירות.

אפרים קישון. צילום: יעל רוזן

אפרים קישון, שהיגר לשפה העברית והמציא אותה מחדש, היה מאבחן חד-עין לא רק של הישראליות, אלא של המצב האנושי בכלל. קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל הוא גם האיש שלימד אותנו להסתכל על המציאות הרגילה ולצחוק ממנה, ולא פחות מכך, לצחוק מעצמנו.

זה התחיל בזמן המלחמה כאשר אפרים קישון היה בעצם פרנץ הופמן שהתחבא מפני הגרמנים.

ירון לונדון: "איך היכולת שלך להעמיד פנים השפיעה על סיכוייך להינצל?

אפרים קישון: למעשה, זה מה שעזר לי להיחלץ מן התופת, וזה מה שהפך אותי להומוריסטן. חוץ מזה, חיה נרדפת מפתחת תכונת שלא נולדה איתן.

פעם, במקלט של רחוב רוז'ה, התחילו השכנים, ככה, לרמוז, לדגדג, למה איש צעיר כמוני איננו בצבא. אולי הוא יהודי? פתחתי את הפה שלי והתחלתי לצרוח ככרוכיה: 'אתם יכולים לנשק לי! בעוד כמה ימים יהיו פה הרוסים, ואז טיפוסים כמוכם ישלמו ביוקר. היהודים יחזרו לבודאפשט ויתלו אתכם על העץ הראשון!' ההתנהגות שלי במקרה זה הייתה כפופה לעיקרון שהשקר המושלם הוא השקר הבלתי-מושלם. אילו ניסיתי 'לשקר' לפי הספר, הייתי ממהר  לנופף בתעודות המזויפות שלי ולהשמיע הצהרות פטריוטיות ואנטישמיות. אבל תגובה שקופה כזאת אינה תגובתו של אדם הבטוח בצדקות, ואף לא של סופר. שכן הסופרים, כזכור, הם השקרנים הטובים ביותר בעולם.

ירון: אתה שקרן גדול?

אפרים: מוכשר.

"כל החיים שלי אני יושב בחדר סגור וחשוך ומקשקש על בלוק נייר בעיפרון, תמיד בעיפרון, ואין לי מושג, בעצם, למי אני כותב."

"אחד מן התענוגות הסאדיסטיים שלי הוא לארח את ידידי ומבקרי בחדר-עבודתי, שבו נערכת תצוגה מתמדת של מאות ספרים שונים משלי, ולראות את המבט הזגוגי של אורחי. (…)

 

קישון מספר על השוטר אזולאי

קישון: אי אפשר לדבר על השוטר אזולאי בלי שייקה אופיר, גאון התנועה והמשחק שעזב אותנו כה מוקדם.

ירון לונדון: עבדתם הרבה יחד?

אפרים קישון: שחינו יחד בגלי ההומור בשותפות של זוג מן השמים. דרכו של שייקה בארבעה סרטים משלי הייתה מיוחדת במינה. ב'ארבינקא' הוא שיחק תפקיד קטן של שוטר-תנועה, ב'תעלת בלאומילך' עלה השוטר אל שורות התפקידים הראשיים, ואז כתבתי תסריט שלם ל'שוטר אזולאי'. אינני יכול להיזכר בדמות הזאת בלי התרגשות, עד היום הזה.

ירון: נדמה לי שגם הוא, השוטר, בוכה בסוף הסרט.

אפרים: כן, לאחר שפיטרו אותו. בשעה שצילמנו את הסצינה הזאת בחצר המשטרה ביפו, ושייקה עמד על המדרגות והצדיע תוך בכי תמרורים, הרגשתי שהמבט שלי מיטשטש בגלל הדמעות המכסות את עיני. ואז אני שומע לידי את הצלם הנהדר דוד גורפינקל לוחש לי: 'אפרים, אני לא רואה שום דבר, אני בוכה.' וכפי שאתה רואה אני בוכה גם עכשיו…"

בתמונה מ-1971: שייקה אופיר בתפקיד השוטר אזולאי בסצינה האייקונית של הסרט שגרמה לקישון, לגורפינקל ולכולנו להזיל דמעות.

 

הציטוטים מופיעים בספר "קישון: דו-שיח ביוגרפי" מאת ירון לונדון. ספריית מעריב, 1993.

התמונות הנפלאות של קישון בביתו הן של הצלמת יעל רוזן וכל הזכויות שמורות לה.

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מתלבטים איזו מחברת לקנות? ומה העפרון המתאים לפתירת תרגילי חשבון? הספרייה הלאומית מביאה לכם את מיטב התוצרת העברית של המחברות ומכשירי הכתיבה!

כדי לעזור לכם להצטייד לקראת שנת הלימודים החדשה, יצאנו ל"מסע בזמן" והבאנו משם את מיטב התוצרת העברית של המחברות ומכשירי הכתיבה. אתם מוזמנים לעיין בקטלוג ולבחור את המוצרים הטובים בעיניכם: יש לנו מחברת לכתיבה תמה, מחברת הרמב"ם ומחברת ביאליק (עם שפם), לוחות כפל שאפשר להעתיק מהם, עפרונות ועטים נובעים (כולל הוראות שימוש למניעת כתמים ונזילות) ואפילו נעלי התעמלות כנדרש, כדי שתוכלו להשתתף בשיעור.

כמו כן, נשמח אם תוכלו לעזור לנו לאתר את התלמידים ששכחו את המחברות שלהם…

 

מחברות

עם שורות ובלי שורות. חלק מהכריכות מעוטרות באיורים של גדולי האומה: הרמב"ם, הרצל וביאליק.

התלמידים המצטיינים, מבתי הספר המובחרים ומהגימנסיות המעולות, התעייפו מרוב רכינה על המחברות ושכחו אותן בדרך הביתה. האם תוכלו לעזור לנו לאתר את בעלי המחברות? מי יודע, אולי הן שייכות לקרובי וקרובות משפחה שלכם.

 

מחברת כתיבה תמה

בימים עברו בבית הספר העממי, תלמידי הכיתות הראשונות היו משתתפים בשיעור לכתיבה תמה, פעם או פעמיים בשבוע. לשיעורי כתיבה תמה נדרשו מחברות מיוחדות בעלות ארבע שורות, כדי שיהיה ברור איפה כל אות מתחילה ואיפה היא נגמרת. גם הדור הצעיר של היום, זה שמקליד כבר הכול במחשב, יוכל ליהנות מהשיעורים האלה. ולמי שלא מספיקים שיעורים בבית הספר, יש גם שיעורים פרטיים!

 

 

לוח הכפל

האם למדתם אותו בעל פה, או שאתם צריכים מחברת עם לוח הכפל כדי שתוכלו להציץ בו בזמן פתירת תרגילים בשיעור או בזמן מבחן חשבון?

 

 

"בעט כתב כתובו – כי טוב הוא"

מי צריך עט פיילוט כשאפשר להתחמש בעפרונות ירושלים ואפילו בעט "כתב", עט נובע מתוצרת הארץ?

 

 

אל תשכחו נעלי התעמלות!

כי אם לא תבואו בנעלי התעמלות שטוחות לגמרי, איך תוכלו לרוץ בשיעור חינוך גופני?

 

 

 

כתבות נוספות:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

את השיר "אומרים ישנה ארץ" כתב טשרניחובסקי פעמיים: פעם מלא ייאוש ופעם מלא תקווה. כך נכתב השיר האהוב וכך נכנס רבי עקיבא לתמונה.

שאול טשרניחובסקי. אוסף אברהם שבדרון

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ?
אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא
.
שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"

את השיר "אומרים: ישנה ארץ" כתב המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי בברלין, בתקופה שבה קיווה וחיכה לעלות ארצה. הוא כתב את השיר פעמיים: בפעם הראשונה בברלין ב-1923, יש אומרים שבזמן נסיעה בחשמלית, בעת שבה התעכבה עלייתו ארצה כי לא הצליח למצוא בארץ עבודה. הגרסה הראשונה מלאה ספק, "אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? / אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?", מלאת אכזבה, "כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ? /טֶרֶם הוּנַח לָנוּ? / אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ, / אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ" ומגיעה לכדי ייאוש: "אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ? / וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ! / דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ / אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…"

בתמונה: שאול טשרניחובסקי, בעיר אודסה, בערך בשנת 1910. מתוך ארכיון יוסף קלוזנר.

 

הנה הגרסה הראשונה שנכתבה בברלין:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…

 

 

תווים לשיר "אומרים ישנה ארץ" ללחן של י.אנגל. מתוך הספרון:
שלש מנגינות לשירים מאת ש' טשרניחובסקי : לקול ולפסנתר

הגרסה השנייה, שאותה חיבר טשרניחוסקי בשנת 1923 לקראת ועידה עולמית של תנועת "החלוץ" הייתה מלאה רוחות של תקווה וגבורה ואליה נכנסו גם המכבים וגם רבי עקיבא. בימי עליית הציונות היו המכבים שנלחמו ביוונים סמל לגיבורים אמיצים, יהודים מסוג חדש שאינם מחכים בידיים שלובות ומוכנים להסתכן ולהילחם כדי לשחרר את הארץ ולהביא את הגאולה. רבי עקיבא המוזכר בשיר, נחשב למנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא ברומאים, ולכן נחשב גם הוא סמל של גבורה ועמידה מתוך אמונה. אפשר שבתוספות האלה לשיר ביקש המשורר למלא את לב הבאים לוועידת החלוץ תקווה, לעודד אותם לעלות ארצה על אף המכשולים, ולקחת חלק בבניית הארץ. אותה ארץ.

"אומרים ישנה ארץ" ראה אור בספרים פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1924 בספר "שירים חדשים" ובפעם השנייה, בלא מעט שינויים, בכרך השלישי של "כתבי ש. טשרניחובסקי", שראה אור ב-1929.

מיואל אנגל לשלמה ארצי – על שלושה לחנים לשיר

את הלחן הראשון לשיר כתב יואל אנגל בשנת 1926. הוא בחר בנוסח השני של השיר והגדיל לעשות והכפיל את הבית האחרון: "כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי! אַתָּה הַמַּכַּבִּי!".  הוא הדגיש את המילים האופטימיות האלה על רקע מנגינה פשוטה ונאיבית שחיבר, שהיא כמו שיר לילדים על ארץ מהאגדות,

נעמי שמר הלחינה טקסט שמשלב בין שתי הגרסאות של טשרניחובסקי. היא ויתרה לגמרי על הבית האחרון והפסימי, הלחינה את השיר כמעט כמו שיר ערש או שיר אגדה שהמאזין לו נשאר עם תחושה נאיבית, נוסטלגית, קסומה, אבל גם מתעתעת – ארץ שהייאוש והתקווה דרים בה בכפיפה אחת.

שלמה ארצי הלחין את הגרסה הראשונה של השיר. הוא השמיט מהשיר את הבית השלישי (אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה – / אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? / אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?) והפך את הבית האחרון והפסימי לפזמון חוזר (אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ? / וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ! / דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ / אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…).

ירדן בר כוכבא ובנות בראון (בלחן של שמר)

מאמציו של טשרניחובסקי לעלות ארצה נמשכו שנים הרבה. הפעם הראשונה שבה ביקש לעלות ארצה ולקבל משרת רופא הייתה ב-1921. בקשתו נדחתה. טשרניחובסקי עבר מקושטא לברלין והמשיך משם בניסיונותיו לקבל סרטיפיקט לעלות. בקשותיו שוב נדחו. ב-1925 הצליח להגיע לביקור ראשון בארץ ישראל. אחרי כן המשיך לנדוד ואפילו גר באמריקה שנה. רק במאי 1931 הצליח סוף סוף להגשים את חלומו ולעלות ארצה.

עוד על השיר ועל ביצועיו תוכלו לגלות באתר "בית לזמר העברי".

עוד על הגרסאות והלחנים השונים ל"אומרים ישנה ארץ" במאמרה של  ד"ר אביבה סטניסלבסקי


כתבות נוספות:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"