אורות ערפל: אורי הולנדר כותב על המשורר משה דור

אורי הולנדר חונך את המדור החדש "אורות ערפל" ובו נשלח אלומת אור לעבר יוצרים מהעבר.

חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953. מימין לשמאל: יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור

"איקרוס העולם", מאת אורי הולנדר
.

"אין זו אמת, שנעלו בפנינו דלתות", אמר פעם משה דור בשיחה עם יעקב בסר, בהתייחסו לימיה של חבורת "לקראת". "אולם אלה שקדמו לנו היו הסופרים הראשונים שנולדו כאן ועוצבו כאן לא רק כבודדי בודדים אלא גם כקיבוץ מגובש, כפלא קולקטיבי. והיו להם פטרונים, שפינקו אותם וגידלו אותם […] אותנו קידמו בפנים לא כל כך שׂוחקות, הן משום שהתקוממנו על האידיאולוגיה השלטת בספרות הצעירה של הימים ההם הן מפני שלא היינו ראשונים ולא היתה בנו הפתעת הראשוניות".

הקביעה "לא היינו ראשונים" ואותה "הפתעת הראשוניות" מצטיירות כיום כמפתחות חשובים לקריאת שירתו של דור (1932–2016); לאו דווקא בהקשר זה של "התקוממות על האידיאולוגיה השלטת" ומלחמות הקנון, כי אם בכל הנוגע למתח בין לוקלי לאוניברסלי, מתח שככל הנראה חולל שינוי איטי והדרגתי בעולמו של דור ה"ילידי" (דור עצמו נהג להתקומם נגד פניו האידיאולוגיים של שינוי זה, כל אימת שהוזכרו ולו ברמז).

"בימים ההם, הנדמים עתה פרה-היסטוריים, טבעתי את ההגדרה 'ספרות ילידית'", כתב דור (באתר "יקום תרבות", במלאות 60 שנה להקמת "לקראת"). "זו ספרות שקשר הטבור שלה מחובר לנופי הארץ הזאת, הפיסיים והאנושיים, ולדברי ימיה המקרינים על ההווה והעתיד שלה, והיא יכולה להיווצר רק בחיק 'תבנית נוף מולדת' ממשית וייחודית". השיר "חותַם רגלַיך" (מתוך אם נגיע ואם לא נגיע, 1957) מדגים היטב את העמדה הזאת: "חותם רגלַיך על צִיַת בשרי. / אינני זר עוד. שוב לא אהיה נוכרי. / ברוך השמש בזורחו. ברוכה הרוח. ברוך הד ההרים".

בשורות כגון אלה בולטת מה שדור כינה לא פעם "תחושת האורגניות" כלפי חבל ארץ מסוים; העובדה שנגזר על האדם להיוולד במקום אחד, על נפלאותיו ונוראותיו, ומקום זה – נוף הקדומים שנחרת בבשרו – נהפך לחותמת בדרכון נפשו. הרגשה מעין זאת זיהה דור, מן הסתם, גם כשקרא ותרגם, למשל, את רוברט בליי ואת נופי קליפורניה שבשיריו, או את ג'יימס רייט ונופי מינסוטה שלו. ועם זה, אפשר לזהות אצל דור "הרגשה" נוספת, שאן רייט, אלמנתו של ג'יימס רייט, ציטטה בפתח הדבר שצורף למבחר השירים העברי של בעלה המנוח: "הטבע והאדם אינם מסוגלים לעולם לקשור קשרי ידידות הדוקים".

כלומר אותו "שיר קדמון", שחתם את ספרו הראשון של דור (ברושים לבנים, 1954) – "נחצוב כאן שיר. / קדמון. / מסלע" – לא יכול היה לקשור קשרי ידידות הדוקים וארוכי שנים אפילו עם מי שהצהיר כי שירתו היא זו הנחצבת מסלע. נראה ששני הקצוות של אי היכולת למזג אדם וטבע (זה ה"אופטימי", כשם שירו של רייט "היום הייתי מאושר כל כך, אז כתבתי את השיר הזה", וזה הפסימי, כחתימתו המפורסמת של שיר אחר של רייט: "בזבזתי את חיי", בשיר "בשוכבי בערסל בחוות ויליאם דאפי ב'אי האורן', מינסוטה") נכחו בשירתו של דור כבר בשלביה המוקדמים, ואט אט סללו נתיב מחלקת האדמה הציונית אל נופיה של אמריקה.

"שכחתי את שמי", קובע דור בשירו "אני לעצמי" (מתוך צו עיקול, 1960). "תעודת הזהות / אבדה. / הרחובות נמשכים לבלי קץ. / לילה שבע, חדל תולדה / את עצמו משקץ". זו דוגמה מובהקת, אחת מני רבות, למה שאפשר לכנות "מצעד הבדיות" של השירה העברית מאמצע שנות ה-50; ניסיונות חוזרים ונשנים למימושו של סובייקט אוטונומי, שרכיבי זהותו אבדו לו. לעיתים רחוקות ניצבה בבסיס ניסיונות אלה – בבסיס הליכה זו במרחב "חדל תולדה" – שאיפה אוטופית (ולו ברמה ההצהרתית), כלומר איזו כמיהה אל מציאות אחרת, שהטקסט השירי השתוקק לממשה. ואולם על פי רוב לא היו הניסיונות האמורים אלא מיני גלגולים של מנגנון ייצוג אחד, שתרם להנצחת "אבדן קסם העולם" של אותה מציאות, שהשירים ובעליהם ביקשו להשתחרר ממנה.

לא היה זה אלא אישושו של מרחב הלימינליות הנצחית; של הרגשת מועקה וחנק, של ציפייה לעתיד שהוא תמיד עתיד קרוב בלבד. אין תמה שדווקא מרחב זה הוא שנהפך לפניה הרשמיות או הרשמיות למחצה של השירה העברית זה כמעט שבעה עשורים.

במִנשרים של "לקראת" הצהירה החבורה שאינה יודעת לקראת מה היא הולכת. ובכל זאת הלכה. לא מן הנמנע שעבור דור, במרוצת השנים, הוחלפה מילה זו – "לקראת" – במילה אחרת. מילה זו מופיעה בשיר "ציור של אביב" מאת רוברט האס, בתרגומו של דור, שכך נכתב בו: "הרחק מִ, לא לקראת. כאילו היו ורדי הגינה תחביב קטן של המתים […] כאילו הנֹגַה היה משמעותה של משמעות, והצדק אחראי להזיות בהקִיץ לא רק לשם היופי החמור של ההכחשה, אלא כצורך מוחש לשוב ולהמציא את צורתה הפנימית של המשאלה".

אם כן, "הרחק מ" ולא "לקראת". דווקא ההתרחקות מן המקומי במובנו הארצישראלי והוויתור על ה"לקראת" לטובת השקפה אוניברסלית בלתי נמנעת הם שניצבו, כך נדמה, בלב שיריו היפים ביותר של דור; בראש ובראשונה בספרו זמן שאול (2001), ספר חרדותיו של מי שנהפך בהדרגה לחסר מולדת. זה שהחל "להתרחק", וליתר דיוק החל להכיר בעובדת התרחקותו, מסוגל היה להעלות על הכתב בספר זה גם שורות כגון "והבוקר ראה איש את פניו הלא- / מגולחים במראה ואמר לעצמו / (שכן לשונו אינה נשמעת כאן) / שתרשיש שלו לא רשומה במפות / ובעצם לא נרשמה בהן מעולם".

את השיר "באין מולדת של הרוח" הגדיר דור "מִנשר של השירה הילידית", אך אט אט חלחלה אל שירתו ההכרה במה שאין מנוס מלכנותו "מולדת של הרוח", מולדת שאינה רשומה במפות (מעקב אחר שירי ה"מפות" של דור לאורך השנים ראוי לעיון נפרד). אכן, שירי אהבה לעירו תל אביב, לנופי הארץ ולמולדת ממלאים את דפי ספריו. ואולם לא "ילידיותו" היא שנהפכה, לעניות דעתי, ל"צוואה" השירית שלו, כי אם דווקא הצירוף שהעניק לאחד מספריו את שמו: "איקרוס העולם" (1966).

ומיהו "איקרוס העולם"? את דמותו של איקרוס אנחנו מכירים היטב, כמו את שלל הנצחותיו. ואולם מדוע איקרוס "העולם"? האם יש משהו במילה הזאת הקשור בדרך כלשהי לאותה תפישה בלתי נמנעת של אוניברסליות; לכמיהה לפרוץ למרחב אחר – אמיתי או מדומיין, מרחב נפשי או מרחב קונקרטי, מרחב של הווה או של עבר? שיר מאוחר של דור ושמו "איקרוס" (מתוך זמן שאול) מספק, כמדומה, תשובה אפשרית לשאלות אלה.

הנה השיר: "בהתחלת הסוף, כששעוות הנוצות / היתה נמסה, עוד רצה להתלכד עם / כדור האש השמימי לשלהבת אחת אדירה, / אבל אז, כשהחל צונח, עברה בו צמרמורת / וביקש לצעוק אבא אבא למה שבקתני / אלא שאיכשהו ידע שהשוועה הזאת / שייכת למישהו אחר, וחוץ מזה אביו הזהירו / שוב ושוב לשמור מרחק מעצמים לוהטים. // הוא קיבל אפוא אחריות, ואף כשהגלים / הכחולים הכהים קרבו והלכו במהירות / שלא תיאמן הספיק לחוש אחוות בעלי-ענף / לשלושה שחפים ויסעור אחד שחלפו / על פניו ואפילו שמץ גאווה שהים הזה / העתיק, הסופני, ייקרא על שמו".

נפילתו של איקרוס היא הצניחה מן ה"אוניברסלי", שלהבת האש האדירה, אל ה"לוקלי". אלא שגם במקום נחיתתו-טביעתו של איקרוס לא תימצא "הפתעת הראשוניות". הים שייקרא על שמו הוא "התחלת הסוף" שלו, ובעתיקותו טמונה גם סופניותו.

יש בשירת דור לא מעט פסגות שקועות כאלה; הררי עומק, שנכרכים סביב עצמם ו"גואים פנימה" (כך בשיר "הגבורה היא בישיבה אין-נוע", מתוך איקרוס העולם). את פרס ישראל הוא כבר לא יקבל. אך לא מוגזם לייחל לאיזו חלקה שירית שתיקרא על שמו.

.
ספריו האחרונים של אורי הולנדר: ציידי הפרפרים של מונמרטר (מסות על ספרות; נהר ספרים, 2016); המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1966-1955 (מוסד ביאליק, 2017).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו