"צִפּוֹר שֶׁכְּנָפֶיהָ סַכִּינִים" – על ספרה של בכל סרלואי, "סכין שלופה האור"

"בצימוד שבין הציפור לסכין סרלואי חושפת היבט הכרחי, חד, מלא הקרבה ולעיתים אלים, של החתירה אל הנשגב". גיא פרל על ספרה השני של בכל סרלואי

Robert Lehman Collection, 1975, Houses on the Achterzaan Artist: Claude Monet, French, Paris 1840-1926 Giverny

סכין שלופה האור הוא ספר שיריה השני של סרלואי. ספרה הקודם, בית בחיק הלילה, הותיר בי רושם עז, וברשימה זו אתמקד בתהליך של התפתחות שחלה בין שני הספרים.

ברשימה על אודות בית בחיק הלילה* כתבתי: "שירת בַּכֹּל עוסקת בשיבה אל השלם, אל המואר, אל האל, אך המרחק, השבר, האפלה והפחד נוכחים בה כל העת. באופן מעורר השתאות, החשיכה והשבר אינם נקודת מוצא ממנה היא מבקשת את קרבתם המוארת של השמים, אלא חלק בלתי נפרד מהתהליך – הם מותכים זה בזה."

גם במרכזו של הספר סכין שלופה האור עומדת בחינה מתמדת של הדיאלקטיקה הזו, ודומה שזהו סימן היכר מובהק של שירת סרלואי. אולם, לאורך קריאת הספר החדש, חשתי כי משהו במערכת האיזונים השתנה – החתירה לאור עודה נוכחת בשירתה, אך נכונותה לשהות באפלה גדלה. לכן אני חש כי זהו ספר קשה ודחוס מקודמו. התקשיתי לתת מילים לתחושות אלו עד שהגעתי לדימוי "ציפור שכנפיה סכינים" (מתוך השיר "ערב, בסלון", עמ' 73). הציפורים הן דימוי מרכזי בשני ספריה של סרלואי והצימוד בין הציפור לבין הסכין, המופיע בספרה החדש, מייצג את ההתפתחות בשירתה. אתייחס למוטיב הציפור ולמוטיב הסכין ואז לצימוד ביניהם.

בספר בית בחיק הלילה מופיע מוטיב הציפור פעמים רבות, בין השאר כדימוי לחתירה המתמדת אל מעבר למציאות הארצית, לדוגמה – "עַכְשָׁו גַּעְגּוּעִים לְמַעְלָה מִן הָהָר. / וְהַשֶּׁקֶט צִפּוֹר קוֹרַעַת עֲנָנִים" (עמ' 36); ציפורים במשמעות דומה מופיעות גם בספר החדש – "אֲנִי צִפּוֹר שֶׁעָשְׂתָה קֵן בְּעִקְּבֵי הַשָּׁמַיִם" (סכין שלופה האור, עמ' 46). חלק מדימויי הציפורים נושאים בחובם את השבר והכאב, המהווים חלק בלתי נפרד מן החתירה אל הנשגב – "הַנֶּעֱזָב שֶׁבָּךְ רוֹעֵד / כָּנָף שְׁבוּרָה. / אַתְּ טָסָה בְּכַף יָדִי / צִפּוֹר אֶל חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים" (בית בחיק הלילה, עמ' 18); "יוֹנַת אֵלֶם מְרַפְרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת, תְּשׁוּשָׁה" (סכין שלופה האור, עמ' 21).

הסכין מופיעה שש פעמים בסכין שלופה האור ועשה דרכו אף אל שם הספר. בששת מופעיו הסכין חותך ופוצע, אך חדותו ופעולתו המדייקת, כואבת ככל שתהיה, נחוצה לשם הגעה אל שורש הדברים והפרדתם מעל מה שמכסה או מסתיר אותם. שלוש פעמים מופיע הסכין כמה שחותך בבשר החי כדי לחשוף את הנפש – "טוֹעֶמֶת אֶת עֲסִיס הַשָּׁמַיִם הָרַךְ, / זְקוּקָה לְאֹמֶץ לְהִפָּתַח אֶל הַסַּכִּין // שֶׁבְּנֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, אֶל הַגּוּף הַקָּשֶׁה שֶׁיַּתִּיךְ אוֹתִי / לְחֹמֶר חָדָשׁ מִמֶּנּוּ יַעֲשֶׂה אָדָם" (עמ' 32); "אֲנִי מְקַנֵּא בָּאֹמֶץ לִנְעֹץ אֶת הַסַּכִּין, / לַיְלָה לַיְלָה מְעַנֶּה אוֹתִי הַלַּהַב / הַחוֹתֵךְ מִן הַנֶּפֶשׁ לַבָּשָׂר, / אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַנֶּפֶשׁ לְתַחֲנוּנִים" (עמ' 58); " בְּסַכִּין הַתְּפִלָּה נִקְלֶפֶת נֶפֶשׁ מִבָּשָׂר" (עמ' 70). במופע נוסף של הסכין, בשיר "ציפור בשמי ירושלים, לעת ערב" (עמ' 56), הדוברת היא ציפור אשר בינה לבין הסכין נוצרת זהות – "לִי הַחֹשֶךְ גַּרְזֶן בָּאִילָנוֹת / סַכִּין שְׁלוּפָה הָאוֹר / אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִיר חֲתָךְ בְּקַרְקְפוֹת הָעוֹלָם". בצימוד שבין הציפור לסכין סרלואי חושפת היבט הכרחי, חד, מלא הקרבה ולעיתים אלים, של החתירה אל הנשגב. זהו דימוי מרתק המשיב אותנו אל הדימוי 'ציפור שכנפיה סכינים', מהשיר "ערב, בסלון", שבו פתחנו (מספור החלקים במקור).

 

1

כָּל הַיּוֹם עִנְּתָה אוֹתִי הַתְּפִלָּה
צִפּוֹר שֶׁכְּנָפֶיהָ סַכִּינִים פּוֹעֶרֶת מַקּוֹר לַשָּׁמַיִם
גֵּיהִנֹּם אֵינוֹ אֵשׁ אוֹ מַיִם
אֶלָּא הֵעָדְרָם
גֵּיהִנֹּם שֶׁשְּׁמוֹ עֵירֻמָּה בַּשָּׂדֶה
וְאֵין בּוֹר שֶׁיְּכַסֶּה עַל הַגּוּף
הַנִּקְלָף בָּאוֹר הָאַכְזָר

עַכְשָׁו כֻּלִּי רַחֲמִים

 

סכין התפילה מתמזג בציפור הקוראת אל השמיים וכך נוצר דימוי מורכב מאין כמוהו. סרלואי מתארת תהליך של התפשטות וקילוף מכל מה שמוכר וניתן להיאחז בו. אפילו מן העינויים היא מתקלפת ומגיעה אל גיהנום הריק המוחלט. באופן אופייני לדיאלקטיקה שלה, מוביל תהליך הקילוף אל חוויה נשגבת – כולה רחמים – אך הדרך אליה רוויה באיכותו של הסכין, כפי שהתוודענו אליו קודם – קשה, אלים ומלא בהיפוכם של הרחמים.

גם בחלקו השני של השיר מופיעים הציפור והסכין:

 

2

בַּסּוֹף יִגְבַּר עָלַי הָעֶרֶב
כְּנִיעָה לְלֹא תְּנַאי לְמַלְכוּת הַכֵּלִים
לְצִבְאוֹת הַכְּבִיסָה, לַסִּפּוּר לִפְנֵי שֵׁנָה
אִמָּא לֹא יְכוֹלָה עַכְשָׁו
אֵיךְ אִמָּא יוֹדַעַת שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר לָךְ
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת מְרַק בָּצָל
כְּמוֹ שֶׁכַּנְפֵי הַנּוֹצָה הָרַכּוֹת נְמַסּוֹת לְאֶבֶן
כְּמוֹ שֶׁאַהֲבַת הָאֱ-לֹהִים הוֹפֶכֶת אוֹתִי לְסַכִּין
וְלַהַב כָּמוּס בַּבָּשָׂר

 

בחלק זה של השיר עוברת סרלואי אל המרחב הביתי. זהו מעבר חד לכאורה, אך אופייני לשירתה, החוקרת את המפגש המורכב שבין עולמות הרוח לשגרת החיים השוחקת. באמצעות הההקבלה בין רכות הנוצות והאלוהים ובין האבן והסכין, שוב מתייחסת סרלואי אל הדיאלקטיקה המורכבת שבין היבטים מנוגדים לכאורה של דרכה הרוחנית.

חלקו השלישי והאחרון של השיר מוביל אל העמדה החשופה והמקולפת, המסיימת את החלק הראשון – הציפורים פורחות, הסכין כבר איננו אך תוצאות פעולתו ניכרות  – זהו כאב במצבו הטהור, מצב שאולי רק לשירה יכולת לתארו ולהכילו:

 

3

אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא לָךְ בְּכַעַס וּבְרַכּוּת
לִקְרֹעַ אוֹתָךְ מֵחֲלוֹמוֹת הַיַּלְדוּת, כְּשֶׁאַתְּ מַשְׁמִיעָה קוֹל שֶׁל חֲתוּלָה
מְיַלֶּלֶת בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס לְהִתְקַלֵּחַ
מִשְׂגַּב אִמָּהוֹת, הוֹשִׁיעָה נָא
מִי יִכְעַס עָלַי עַל שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְכוֹתֶבֶת
מִלִּים שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אִם יִהְיֶה לִי הָאֹמֶץ לְהַגִּיד לָךְ
שֶׁגַּם אֲנִי בָּשָׂר, הַיּוֹם כֻּלִּי דָּם
וְכָל הַצִּפֳּרִים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי בִּצְוָחָה פְּרוּעָה

 

*http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1320

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

שירים חדשים של אמירה הס, יונתן קונדה, מיכל מוגרבי ונבה קרסינקר

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ

Child Asleep (The Rosebud), Thomas Sully, 1841, The Metropolitan Museum. Bequest of Francis T. Sully Darley, 1914

אמירה הס

וְעוֹד יֹפִי יָרַד כְּמוֹ נֶסֶךְ עַרְפִלִּי
רַךְ וְנָמוֹג עַל הֶהָרִים
וְהַגֶּשֶׁם זוֹלֵג.

עוֹדִי יוֹנֵק
אֶת הָעִיר הַקְּסוּמָה בְּשֺוּמָה
שָׁבוּי בְּקִיּוּמָהּ
תְּמִירַת קוֹמָה מִתְפָּרֶקֶת
נָשְׁרָה כֻּלָּהּ כְּפִיסִים אַלְפֵי רְסִיסִים
בְּזָוִיּוֹת עֵינַי
מַרְאוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים כֻּלִּי שְׁבָרִים
לְלֹא גִּבּוּס
עוֹד קֵץ שַׁכּוּל מְרַחֲמִים
בּוֹעֵר בְּתֹפֶת הַיָּמִים בִּמְעִי הַזְּמַן.

**

נֶפֶשׁ חֲנוּטָה, אִם יַכְנִיסוּ בָּהּ צִפּוֹר
אֵיךְ תָּעוּף?
הֲתִרְצֶה לָעוּף
הַאִם הִשְׁתּוֹקְקָה לְכָךְ
הַאִם נֶחְנְטָה כִּי תְּקוּפַת פֻּרְעָנוּת נְשָׁמָה קָצְצָה לָהּ אֶת הַדְּרוֹר
הַאִם נַעֲלָה מְעוֹפָהּ וְאֶת עַצְמָהּ עָצְמָה
הֶהָיְתָה אֵי־פַּעַם צִפּוֹר

הוֹ פֶיְגָלֶה
הוֹ בִּירְדִּי
הוֹ עַסְפוּר
הוֹ הוֹמוֹסַפְּיֶנְס

 

אמירה הס פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה.

 

יונתן קונדה

משפחה

הוֹרַי שְׁנֵי רְסִיסִים
שֶׁל מַיִם מִשְׁתַּבְּרִים
כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ אֲחוּז
אוֹת שֶׁמֶשׁ עַל מֶצַח חַיָּיו
אָחִי וַאֲחוֹתִי מַרְוִים צִמְאוֹנָם
בִּבְאֵרוֹת תְּבוּנָה בְּלִי תַּחְתִּית
אֲנִי לוֹחֵשׁ לָהֶם אֶת הַשֵׁם
מִּשְׁפָּחָה
וְשׁוֹמֵעַ הֵד עוֹלֶה מִפְּגִיעַת
אֶבֶן
בַּקַּרְקָעִית.

 

סדק

לְפֶתַע יַלְדוּתִי בִּנְיָן נָטוּשׁ.

הַזִּכָּרוֹן כְּמוֹ חֶבְרַת קַבְּלָן שׂוֹכֶרֶת
חַבְּלָן לְהָנִיחַ אֶת הַזְּמַן כְּחֹמֶר
נֶפֶץ לְיַד הַיְּסוֹדוֹת
בְּהֶתְאֵם לְתָכְנִית
הָאָב.

שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ וְאַף אֶחָד לֹא יִפָּגַע.
זוֹ בְּגָדוֹל הַהַנְחָיָה.

בֵּינָתַיִם יֵשׁ סֶדֶק שָׁחֹר וְעָמֹק בַּתִּקְרָה.

אֲנִי בּוֹהֶה בּוֹ בַּלַּיְלָה וּמִתְפַּלֵּל
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
וְיִהְיֶה לְחוּט
לִתְפֹּר טְלַאֵי הוֹרַי
חֲזָרָה לבֶּגֶד
לְכַסּוֹת צַלֶּקֶת
אַהֲבָתָם

 

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים

*

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְנַסּוֹת לְהַשְׁחִיל חוּט בְּמַחַט בַּשַּׁחַק וְלִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעֲרֵמָה
זֶה מוֹקֵד, זֶה צֵיד מְכַשֵּׁפוֹת, זֶה לְדַמּוֹת אֶת הַדִּמּוּי עַד שֶׁיּוֹצֵאת לוֹ הַנְּשָׁמָה וְעוֹלָה מַעְלָה
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה מַה שֶּׁבְּעִקָּר גְּבָרִים מְנַסִּים לַעֲשׂוֹת
הֵם מְנַסִּים לְהַסְבִּיר גְּבָרִים אֲחֵרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים וְאָז
הֵם מִתְפַּשְּׁטִים אוֹ לוֹבְשִׁים תָּלוּי מַה חִפְּשׂוּ
בְּדִיּוּק בְּלִי הֶסְבֵּרִים מְיֻתָּרִים הוֹלְכִים וְגוֹמְרִים
וְנִשְׁאָר רַק הַצֵּל שָׁפוּךְ עַל הָרִצְפָּה
וְהָעֵירֹם הַבִּלְתִּי נִמְנָע שֶׁל נָחָשׁ חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת
לוֹמַר בִּכְלָל מַשֶּׁהוּ מִלְּכַתְּחִלָּה מִזְדַּחֵל בֵּין כָּל זֶה בָּעֵשֶׂב
הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הָעֶצֶב שֶׁל גְּבָרִים שֶׁמְּנַסִּים
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹהִים.

*

לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְוַתֵּר מִלְּכַתְּחִלָּה לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
וְלָתֵת לָהֶם לַעֲבֹר כְּמוֹ עֵדֶר פִּילִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
וְהַפִּיל הַלָּבָן הַמֵּת מִתְמוֹטֵט בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עָלֶיךָ
וְאָז נוֹתָר רַק סִּפּוּר וְגֶּבֶר שָּׁבוּר
שֶׁיְּנַסּוּ לְהַסְבִּיר בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
שֶׁזּוֹ הָיְתָה תְּאוּנַת עֲבוֹדַת
אֱלֹהִים.

*

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים
בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ מַסְבִּירִים דְּבָרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
כְּמוֹ בְּאֵיזֶה נְסִבּוֹת מֻתָּר לַהֲרֹג, וּבְאֵיזֶה נְסִבּוֹת אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּאָדָם וְלִרְאוֹת
מִסְפָּר אוֹ זָר אוֹ וְכוּ' וְכַדּוֹמֶה וְאֵין דּוֹמֶה וְאֵין מְדַמֶּה הַמְּנַסֶּה
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ דְּבָרִים פְּשׁוּטִים
אוֹ דְּבָרִים גַּבְרִיִּים אוֹ דְּבָרִים נָשִׁיִּים אוֹ דְּבָרִים שֶׁל עָוֶל שֶׁל עֲגָלוֹת
חוֹטְאוֹת שֶׁל פַּנְצֶ'רִים שֶׁל יְצִיאַת אֲוִיר בְּלַחַשׁ שֶׁל פִּצּוּץ גָּדוֹל
הַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר יְחִידוֹת לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת שֶׁטַח סְגוּרִים בִּפְקֻדָּה
כְּרִיתָה שֶׁל רַגְלַיִם שֶׁל עֵצִים בְּצִיּוּת עֲצִימַת עַיִן שֶׁל הָעָצְמָה
אֵין הֶסְבֵּר כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שָׁחֹר לָבָן וְהַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר בַּעֲלוּת
שַׁיָּכוּת רְכוּשׁ קְדֻשָּׁה סְגֻלָּה גְּנֵבָה שִׁירָה גֶּזַע נִכּוּס סִפּוּר
אוֹפַנֵּי קֹדֶשׁ מִזְבֵּחַ מַאֲכֶלֶת קָרְבָּנוֹת כֹּחַ אַלִּימוּת רַכּוּת עֲצִימַת עֵינַיִם
עֶקְרוֹנוֹת אֶלֹקוּת בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים חוֹטֵא
לַמַּטָּרָה רוֹבֵץ לְפִתְחוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ
נִגְזָר מֵהַלֵּב שֶׁפּוֹעֵם כְּאֶגְרוֹף דּוֹפֵק
עַל דֶּלֶת אִי הַיְּדִיעָה

שֶׁתִּפָּתַח לִרְוָחָה

 

יונתן קונדה חבר בלהקת הראפ הרב-לשונית "סיסטם עאלי", מוביל תוכניות כתיבה לנוער וצעירים ברחבי הארץ. ספר שיריו 'יהפוך הסדק אורו', זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה 2015, עתיד לראות אור השנה בהוצאת אפיק. 

 

מיכל מוגרבי


וּבַיּוֹם הַהוּא
הָיָה לִי כֶּסֶף רַב
כְּשֶׁשִּׁנֵּי זָהָב בִּצְבְּצוּ מִבֵּין שְׂפָתַי
וּמִלְּאוּ אֶת הַפֶּה בְּתַאֲוָה

הַבְטָחוֹת עַל כֶּסֶף וְאַהֲבָה נוֹשְׁרוֹת מִשָּׁמַיִם
וּכְמוֹ הֶעָלִים מְכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בִּפְתָקִים יְרֻקִּים
הַכֶּסֶף נִדְבָּק, הָאַהֲבָה לֹא.

וְהָיָה לִי כֶּסֶף רַב
וְהָיוּ לִי מְרִיבוֹת כְּסוּפוֹת כְּמוֹ שֵׂעָר מַזְקִין
כְּשֶׁאָסַפְתִּי אֶת הַפְּתָקִים בְּגַב כָּפוּף
וּבְעַיִן עֲצֵלָה

שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לְהַפְרִיד בֵּין הֵדֵי הַמְּרִיבָה
וְאֵדֵי הַכֶּסֶף הַנִּמְהָלִים
בַּוְּרִיד הַצָּפוּף שֶׁמּוֹבִיל אֶת הַדָּם אֶל הַמֶּרֶד

בַּלַּיְלָה
הִשְׁכַּבְתִּי עַצְמִי עַל גַּב הַכֶּסֶף
וּנְחִישׁוּתוֹ הַקְּפוּאָה וְאַהֲבָתוֹ הַצְּמֵאָה
הִתְחַכְּכוּ בְּעוֹרִי

וְהַכֶּסֶף הָיָה רַב
וַאֲנִי הָיִיתִי מְעַטָּה.


וּבַלַּיְלָה הַזֶּה תִּנְדֹּד שְׁנָתָם שֶׁל אֲנָשִׁים רַבִּים. חֶלְקָם יֵאָחְזוּ בַּמִּטָּה כְּמוֹ בְּעֹגֶן וִיסָרְבוּ לִנְטֹשׁ. אוֹרוֹת יְהַבְהֲבוּ לְלֹא הֶרֶף בַּחַלּוֹנוֹת הָעֵירֻמִּים. וְיִהְיֶה מִין רַחַשׁ עָמֹק וְיָהִיר, שֶׁיְּכַסֶּה אֶת הַבִּנְיָנִים מִן הַיְסוֹדוֹת וְעַד לִמְרוֹמֵי הַפֶּנְטְהָאוּזִים. וְהַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יִהְיֶה כְּכָל הַלֵּילוֹת. וּבְכָל זֹאת יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַשְּׁאָר. אֲנִי אֶזָּכֵר בְּיָד קָרָה הָאוֹחֶזֶת בַּמַּנְעוּל וְלֹא מַרְפָּה כְּמוֹ קֶרַח עַל הַכְּוִיָּה. בְּחַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְכַּנְּסוּ קְבוּצוֹת סַהֲרוּרִיּוֹת וְיָנוּעוּ אֶל מִחוּץ לִתְחוּם הָעֵרָנוּת כְּמוֹ גַּחְלִילִיּוֹת אֶל כֶּתֶר הַפֶּרַח. בְּחַשְׁדָנוּת וּבִזְרִיזוּת. רַק שְׁנֵי חוּשִׁים יְכוֹלִים לִפְעֹל בּוֹ־בַּזְּמַן כְּשֶׁהַשֵּׁנָה מַרְחִיקָה אֶת הַכָּרִית מֵהַיַּלְדָּה. כֵּן, אֲפִלּוּ שְׁנַת הַיְלָדִים תִּתְכַּוֵּץ בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּשֶׁהֶעָרִים יְמָרְקוּ אֶת מַצְפּוּנָן בְּשִׁירִים עַתִּיקִים. וְיִהְיוּ עֵדִים שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁהָעֲנָנִים הִכּוּ בַּכּוֹכָבִים. אוֹ לְהֶפֶךְ. בְּכָל מִקְרֶה יְדֻבַּר עַל קְטָטָה שֶׁנִּרְאֵית קְרוֹבָה אַךְ הִיא כֹּה רְחוֹקָה. כְּמוֹ הַשֵּׁנָה בַּלַּיְלָה הַזֶּה. כְּשֶׁעָרִים שְׁלֵמוֹת יְנַעֲרוּ אֶת הַפֵּרוּרִים מִשְּׂפָמָן וְיָחֵלּוּ לִצְעֹד אֶל הַיָּם. כְּשֶׁהַחֲלוֹמוֹת מִסְתַּתְּרִים בָּרִיסִים מוּטָב לִטְבֹּל בַּמַּיִם וּלְמָרֵק אֶת יְדֵי הַלַּיְלָה עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּבַצְבֵּץ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הַכֵּהוֹת וּתְזַגֵּג אֶת עֵינָיו.


עֵינָיו זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה חֲשׂוּכַת־קוֹל
יְדֵי הַלַּיְלָה מוֹשׁוֹת אוֹתוֹ מֵהַתֵּבָה

הֶחָרִיץ שֶׁבֵּין הַלְּבָבוֹת
נָח עַל מִשְׁכָּבוֹ

אוֹרוֹת מְרַצְּדִים בְּמַבָּטוֹ
רֶגַע לִפְנֵי הַכִּבּוּי

רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן
וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן

לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ.
בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים

הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ
קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם.

אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָׁן בְּעֵינָיו
עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה

וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ
הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי
כִּמְעַט.

 

מיכל מוגרבי עסקה לאורך השנים בתחומים שונים, בין היתר תסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט, עריכת סאונד, אבל רק בכתיבת שירה גילתה התמדה ותשוקה אמיתית. ספר שיריה הראשון, 'החלומות נטו על צידם', יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספר בכתובים.

 

נבה קרסניקר

קיץ

כּוֹתֶרֶת הַפֶּרַח קוֹרֵאת
בִּכְתַב בְּרַיְל אֶת הַטַּל
לוֹמֶדֶת אֶת הַקַּיִץ
אוֹת וְעוֹד אוֹת

הַשֹּׁרֶשׁ נָע בָּאֲדָמָה
עוֹרֵג לְיַּלְדָּה לְלֹא אֵם
שֶׁתְּהַלֵּךְ בְּרֶגֶל יְחֵפָה
עַל עֲרוּגָה בְּלֵיל קְטַנּוֹת

תַּעֲקֹב אַחַר רֵיחַ הַקָּצִיר
שֶׁאוֹחֲזוֹת נְמָלִים לְלֹא קֵץ
בְּרֹאשַׁן הָעִוֶּרֶת מִלֵּדָה
מוֹצֵאת אֶת הַדֶּרֶךְ לַמַּלְכָּה

הַקַּיִץ מִתְהַפֵּךְ בְּמִטָּתוֹ
הֶעֱלִים כְּבָר יוֹדְעִים אוֹתוֹ
הַגִּבְעוֹל מִסְתַּנְוֵר
מֵעָצְמַת חֲלוֹמוֹ

 

נבה קרסינקר, ילידת 1976, היא בוגרת לימודי קולנוע ותוכנית העמיתים של עלמא. פרסמה שירה ופרוזה במקומות שונים.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

מתוך "רקוויאם לציפור", ספר חדש מאת מחבר בשם בדוי

"היא אָמנם הגיעה בריצה, באיחור של דקות ספורות בלבד אבל די היה בהן בשביל ששלמה, שזה עתה למדתי את שמו, יעביר את אצבעותיו הארוכות והיפות על שעון העיוורים המדויק שלו ויהנהן בראשו בכמעט הנאה על האיחור הקליל הזה שיאפשר לו לנזוף בה בחומרה אוהבת, כפי שעשה מיד אחר כך, נשא קולו במסדרון ונזף בה כשהתקדמה לעברנו באותו רגע שיתברר בעתיד כרגע מכונן בחיי."

Furisode with a Myriad of Flying Cranes, Anonymous, Japan (1910-1930) • Gift of Jan Dees & René van der Star

את הציפור פגשתי לראשונה באוקטובר 1987, בירושלים, אז גם היכרתי את שלמה. שלמה התיישב לצדי בשיעור הראשון של קורס שבחרנו שנינו, כפי שהתברר מאוחר יותר, רק בגלל שמו, כלומר שבחרנו לשמוע אף על פי שניתן על ידי מרצה לא מוּכּר, מעשה לא טיפוסי לסטודנט שכבר הבין שהעיקר הוא המרצה ולא נושא הקורס והעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים, ולשומע חופשי שהכיר היטב את סגל החוג, זִלזל ברובו והיה שב ופוקד את שיעוריהם של שני המורים היחידים שהעריך הערכה של ממש. "הציפור העברית" נקרא הקורס ההוא, וכפי שאמר המרצה הלא־מוּכּר בתחילת השיעור הראשון, המטרה הייתה פשוט לקרוא שירים, אלא שאין ברֵרה וצריך לקבוע גבולות מסוימים לשיחה, גבולות שיָקלו על הדיון בשירים כפי שנוהגים לכנות את השיחה הזאת, גבולות לא טבעיים אבל נחוצים מבחינה מתודולוגית אמר המרצה וכבר אז, בשיעור הראשון, נדמה היה לי שהמגבלות הללו ציערו את האיש הלא־מוּכּר שעמד לפני הכיתה ודיבר בהיסוס ובעָצמה לסירוגין, העיקו עליו באיזה אופן עמוק ולא אופייני, דבר שאכן נוכחתי בו בהמשך הקורס כשהיה מפר שוב ושוב, בתחושת הקלה סמויה, את הגבולות שקבע בשיעור הראשון, שבּו הוסיף ואמר במעין צער שמכיוון שאין ברֵרה נבחר הפעם שירים של משוררים עברים שיש בהם התייחסות לציפור, כל התייחסות שהיא, ונגביל את הרצף שלנו למה שמכנים השירה העברית החדשה: נתחיל ב"אל הציפור" של ביאליק ומשם נתקדם אל ימינו אנו. זאת נדמית התחלה נוחה, אמר המרצה, אבל כמובן שחלוקות מעין אלה פוגעות במעופה של הציפור, אם להשתמש בלשון ציורית, אפשר אף לומר שהן מנוגדות לטבעהּ, ובמילים אחרות, כדאי לזכור שכל חלוקה היא פשרה מתעתעת ולכן אני מקווה, הוסיף ואמר המרצה ובדבריו נשמעה נימה ברורה של הצטדקות שבשיעור הראשון עדיין היה קשה לתת עליה את הדעת אבל בהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מדרך הצגת השירים ופיתוח דבריו, שהיו נקטעים שוב ושוב בגלל מגבלות הזמן והמקום כפי שניסח זאת בצער: בצער היה שב ומצטדק שאינו יכול להשלים רעיון זה או אחר ולגעת בכל הבטיו ולפתח את כל הקשרים הגלויים והסמויים שפותחת כל שורת שיר וכל דימוי וכל ציוץ של ציפור עברית בשיר שקראנו ולכן אני מקווה, אמר, שבחלוף הזמן יתברר שהמטרה היא כמובן לחרוג מהגבולות שבתוכם אנו נאלצים לפעול, שאם לא כן בשביל מה אנחנו בכלל צריכים ציפורים ושירים?

ישבתי לצד שלמה, שבתחילת השיעור הזה עוד לא ידעתי שהוא שלמה, והתבוננתי לסירוגין בו ובמרצה החדש והיה לי נדמה שכמו שֵם השיעור, שנסתר בו איזה פרדוקס שלא יכולתי לגמרי לנסח את טיבו, גם במרצה הזה יש מעין דבר והיפוכו: לא רק שנראה צעיר ומבוגר גם יחד, איכות שסופרים מנסים לפעמים למסור בביטוי "בן בלי גיל", אלא נִגלָה בו משהו שאחר כך ניסחתי כנוכחות בו־זמנית של ביטחון עצמי וחשש, אבל גם יותר מאוחר לא הייתי בטוח בניסוח הזה, אף לא יכולתי להכריע לאילו הבטים של הדמות הזאת, החיוורת משהו, לשייך כל אחד מצִדי הפרדוקס, אם בכלל ניתן להפריד בין צדדיו של פרדוקס או בין צדדיה של אישיות. אבל כבר בשיעור הראשון, ואפילו ממש בראשיתו, אותה נוכחות של דברים מנוגדים יחד, שהיום נראית לי עיקר והכרח, כבר בראשית השיעור הראשון הרגשתי איך היא פולשת אל עולמי, עודה חסרת שם וזהות אבל כבר בדרך אליי, אל מי שהיה בעצם רחוק מעולמה של שירה והבחירה בשיעור זה לא תאמה את הנתיב שבו צעד, אם אפשר להתנסח כך, וגם מבחינה זאת, כפי שלמדתי יותר מאוחר, היינו שלמה ואני יוצאי דופן שביניהם קִרבה מוזרה בשיעור על הציפור העברית. שכּן כפי שאני לא הייתי בוחר בקורס על שירה וממשיך ודָבֵק בקורסים שקראו בהם סיפורים ורומנים, שעִמם היטבתי להתמודד – אם אפשר להתנסח מעט באירוניה, אבל בה־בעת ברצינות – כך גם שלמה, מטעמים הפוכים לגמרי אָמנם, לא היה בוחר לבוא לשיעור על שירה אלא אם כן ידע שיעמוד לפניו מי מִבֵּין מתי־המעט שהוא בכלל מוכן לשמוע את דבריהם, כל שכּן על שירה שהייתה בעיניו ביטוי עילאי המוציא את כל דרכי הביטוי האחרות ועל כן סירב לשמוע דיבורים ריקים בעניינהּ ורק יחידי הסגולה שידעו לדבר שירה, כמו שהיה מתנסח, היו ראויים בעיניו והיה מכבד אותם בנוכחותו, כפי שנהג להוסיף בחיוך דקיק.

ישבתי אפוא לצד שלמה והתבוננתי במרצה ובשלמה לסירוגין, שלמה שאז עוד לא היה עבורי שלמה אלא איש זקן ועיוור שהפנה את אוזנו הימנית, שהותקן בה מכשיר שמיעה גדול, לכיווּן המרצה, וכֵיוון שכך פנו עיניו העיוורות אליי ופניו המרוכזים – שהבעתם הייתה מתחלפת, מגיבה לדברים הנישאים באוויר – פניו המרוכזים והקמוטים מאוד היו כה סמוכים אליי עד שנדמה היה שגם הם, כמו דברי המרצה, פולשים לאיזה תחום גופני־אישי שחשבתי למוגן ותָחום. מבטיו הריקים, שהיו בה־בעת טעונים באיזו איכות שאין לרדת לפִּשרה, אולי מעין כוח מופשט, הנובע דווקא מהיעדר, מבטיו הריקים־המלאים משכו את עיניי והייתי אם כן מפנה את ראשי מהמרצה אל עינֵי שלמה ובחזרה אל פניו החיוורים משהו, ועם זאת העזים והחדים, של המרצה. בין דברי המרצה לעיניו של שלמה היה ראשי מִטלטל, ממש כך, נע מצד לצד כמטוטלת בין שתי דמויות מרתקות בתנועה קצובה שאני חש גם כיום, שנים הרבה אחרי השיעור הרחוק ההוא, כשראשי כבר כבד עלי אבל עדיין מוסיף ונע ללא מנוחה כאילו נמשך השיעור ההוא, כאילו זרוע המטוטלת שהחלה לנוע אז ממשיכה וסופרת במרוצה את שעות חיי שנפתחו באיחור רב ותמיד יהיה עליה אפוא לנסות להשלים את הזמן האבוד.

לאחר שהסביר בדרכים לא לגמרי גלויות, שאָמנם הלכו והתבהרו במשך הקורס, שגבולות הם עניין טכני, שרירותי ובלתי מתקבל על הדעת, התחיל המרצה הלא־מוּכּר לספר על השירים שנקרא יחד במהלך הסמסטר. רשימת השירים החלה כמובטח עם ביאליק וכללה משוררים לא מעטים שהיכרתי, לפחות על פי שמותיהם, והם מרכיבים, כפי שהמרצה עצמו הדגיש בנימה של ספקנות שממנה אי אפשר היה להתעלם, את הקאנון של הספרות העברית החדשה, אבל, כפי שהוסיף מיד, גם הם, ובייחוד הטובים שבהם, סובלים מאופן ההמשגה המכליל והמטעה הזה, המבודד אותם מהֵקשר רחב יותר ומחבריהם שלא זכו להיכלל באותן רשימות קריאה ממסדיות ומסחריות, הֵקשר הקובע אילו משיריהם ראוי לקרוא, משבץ אותם בכתר היסטורי ואידאולוגי ומבתר את יצירתם הענפה והסבוכה בסכין קצבים גס הפוגע בדמותם השלמה – שאף פעם אינה שלֵמה באמת, הוסיף מיד, אלא תמיד, ובאופן עקרוני, פגומה, מתלבטת ומתפתחת. אולי, טרח המרצה לנסות לרכך את דבריו, יצליח הקורס הזה, ולוּ בעקיפין, לגעת גם בעניין זה, כלומר של הקאנון, שב ואמר והרכיב את משקפיו והמשיך לקרוא ברשימה הארוכה שככל שהתארכה כך התברר לי שהיא כוללת, לצד המשוררים הקאנוניים הללו, גם משוררים שעליהם לא שמעתי מעולם, משוררים נשכחים, או נידחים, כפי שקונן המרצה, ואולי דווקא לעג לצורת מחשבה זאת, ועל כל פנים, כך סיכם ואמר, לא חשוב איך נקרא להם אבל אי אפשר שלא נקרא בהם אנחנו – וכאן חלף צל חיוך על שפתיו – אנחנו המבקשים דרך חיים הקרויה שירה איננו יכולים שלא לקרוא בהם וזה אכן מה שנעשה כאן ביחד, זו אכן כוונתו, כך אמר, ואפילו,  הוסיף כשפניו אל החלון הגדול שמבעדו נראו שמיים כמעט לבנים, כל כך ריקים מענן הם היו וכל כך מלאי שמש קיץ אף על פי שהיה כבר חודש אוקטובר, שמיים של אור פלדה בוהק ובלתי ניתן לעצירה, אפילו, כך אמר, בכך הוא רואה את יִעודו כמורה, או מרצה כפי שאוהבים מי שאוהבים לקרוא לזה כאן, כך בפירוש אמר כשפניו אל חרב האור הלבנה המתנופפת בחוץ, שעלינו פשוט לקרוא מה שראוילקרוא כי כמובן לא הכול ראוי לקרוא, כלומר לא כל מה שקוראים שירה יש לו בכלל קשר לשירה בדיוק באותו אופן שדברים שלא נוהגים לקרוא להם שירה הרי הם שירה צרופה, אבל מכיוון שניתנה לו הקתדרה, כמו שאומרים, הוא מתכוון לנצל את זה ולקרוא עִמנו משוררים שכתבו שירה, שירה שיש לשוב ולקרוא.

המרצה הרזה והחד, ששמו לא היה רשום בסילבוס, לא הציג את עצמו כלל בשיעור הראשון ורק בשיעור שלאחריו התנצל ואמר ששכח בכלל להציג את עצמו אבל זה לא כל כך חשוב שהרי הוא רק אמצעי להפגיש בינינו לבין מישהו אחר, מישהו שאיננו כאן במובן אחד אבל נוכח כאן בשבילנו במובן אחר וזה העיקר, כמובן, שהרי הוא אינו אלא המתווך, או השליח, ואת גורלו של השליח יודע כל בר דעת וכבר סיפרו את סיפורו רבים, למשל קירקגור, שיש המכנים אותו פילוסוף אבל הוא היה משורר, משורר מעמיק שמדגים, אם אפשר להשתמש בביטוי גס מעין זה, שהפילוסופיה אינה אלא הבט של השירה, ענף שהתפצל מהגזע הרחב, חובק־הכול של השירה; קירקגור שמשליו הם שירה טהורה מספר לנו על המלך השולח שליח לבנו והמסר המוצפן בדברים שנושא השליח כולל את דבר מותו של השליח, מוות שנדרש כדי להבטיח את ביצועה השלם של השליחות, ומהי שירה אם לא שליחות, שאל המרצה, שליחות פרדוקסלית, המוסבת על עצמה? זה היה בשיעור השני אבל הדבר זכור לי היטב כי הבנתי אז שאכן, כפי שאָמנם למדתי כבר מניסיוני, העיקר הוא המרצה ולא הנושא, אבל עוד הבנתי שעד עתה לא הבנתי מה פירוש הבחירה שאני בוחר במרצה, כלומר במורה, ששב והדגיש שאת מעשה התיווך יש להעלים בסופו של דבר, ובמילים אחרות שיש להעלים את השליח ולכן, מלכתחילה, השליח נמדד רק בפעילותו, המבוססת על נאמנותו המוחלטת למעשה השליחות ומכאן משתמע, הוסיף המרצה בחיוך שהיו בו אירוניה ופשטות גם יחד, מכאן משתמע שאנחנו יכולים כמובן לקרוא לו בשמו הפרטי והוא גם מעדיף זאת על פני כינוי ממסדי מלאכותי, אלא שראוי לזכור שגם שמו הפרטי, בהקשר זה, אינו אלא חלק ממדי השליח, מסכה מטעמה של שליחות.

זה היה בשיעור השני אבל בשיעור הראשון המרצה החד והרזה המשיך לקרוא את רשימת השירים בלי שהציג את עצמו: היה זה השיעור הראשון בסמסטר והוא הציג את הסילבוס כנהוג אבל שלא כנהוג היה ממשיך וסוטה להערות מהערות שונות וכל פעם שב וחוזר אל הרשימה, מתקדם ומזכיר משורר זה או אחר, מצטט שורות שיר ונסחף ומתנצל וחוזר אל קריאת הרשימה ושוב סוטה ומפריע לסדר הקריאה בהערות שהסתעפו לכל מיני כיוונים ונתיבים וחלקן כבר נגע לדמותם של המשוררים שמשיריהם נקרא, הערות שהסגירו דווקא את יחסו האישי של השליח אל משורר זה או אחר, שבנוגע אליהם לא התאפק וסיפר, בחיוך של מבוכה כאילו היו אלה חייו שלו שעליהם הוא מספר, כיצד, למשל, כתב האחד את שיריו לאחר שעזב את בית הוריו מתוך מיאוס ושהמרחק בין הבירה האירופית לעיירה הקטנה והרחוקה איששו את הדימוי הפרובנציאלי של מקום הולדתו ובה־בעת הולידו בו געגועים אל פרובנציאליות זאת, מֶתַח שאפשר להבחין בו גם בשירים הרבים העוסקים לכאורה בעניינים אחרים לגמרי; וכיצד אחֵר שתכנן לצאת אל הדרך לא עמד לו כוחו ונשאר בבית האם, כבול אל אוהלה של תורת אבות שבראשית חייו הייתה מלכות נחשקת ועל ערש מותו קילל כאסון חייו, והצער הזה, שנחשף רק בסוף ימיו, מתגלה כבר בשיריו המוקדמים, הנבואיים ממש, המעידים על אופיו עוד בטרם חשפו חייו אופי זה. הערות ממין זה ואחרות שִרבב המרצה אל תוך רשימת השירים שקרא ושילב אותן בשורות שיר ובאסוציאציות שאליהן הפליג כשעיניו נישאות אל החלון עד שהיה מתנער לפתע, כמעט בקפיצה, כנדקר מלהב השמש הלבנה ומתנצל וחוזר לקרוא את רשימת השירים ושוב סוטה ומעיר הערות שבדרך כלל כינו המרצים שהיכרתי עד אז "הערות אינפורמטיביות" והיו מציגים אותן כרקע, או מבוא, אבל עכשיו איבדו ההערות הללו את אופיין המוּכּר, הסתעפו, התפתלו ונקשרו זו בזו ובשורות השיר בקצב משלהן ועל כן, כנראה, השתלבו במעשה הקריאה השלם שהצטייר בעיני רוחי באופן כמעט צורני, מודוס שדמיינתי באותה השעה כמין חץ, כמו וקטור, כזה שהיה מצייר המורה לפיזיקה בתיכון כדי להסביר איזה תרגיל שפתרנו, סוג של תנועה שמתווה דרך, דרך פעולה או דרך מחשבה, או אולי דרך חיים, לא ידעתי בדיוק, גם עכשיו איני בטוח, אבל בפירוש, את זה אני זוכר היטב מהשיעור ההוא, בפירוש יכולתי לראות כבר אז צורה כמעין חץ השואפת לאיזה דבר אם כי יַעדה נותר מחוץ לתמונת הדמיון, אולי כמו בפרדוקס הידוע של זנון על החץ, שיַעדו ברור ומוחלט ועם זאת, באותה עת ממש, הוא נותר תלוי ועומד בגבולות המחשבה הבולמת אותו.

המרצה המשיך לקרוא את רשימת השירים והיה מסיר את משקפי הקריאה כשהוא נסחף בהערה שהופכת להרהור ארוך שיַעדו אינו ידוע ונדמה אף הולך ומתרחק, ושב ומרכיב אותם כשהוא מתנצל על הסטייה הלא־מתוכננת, שאולי בכל זאת תתברר בעתיד כקשורה לנושא, וחוזר לקרוא את רשימת השירים שהקראתה התבררה כעיקר השיעור, כלומר כתוכנו של השיעור ולא כפתיחה לקראת סקירה מבואית כלשהי של נושא הקורס, סקירה בנוסח היסטורי, או תיאורטי, מין הרצאת מבוא בסגנון המוּכּר לי משיעורים אחרים.

כך, תוך כדי נסיגות וקפיצות הגיעה הרשימה לקִצה ועִמה תם למעשה השיעור הראשון. בכיתה שרר שקט, שתיקת מבוכה של הסטודנטים הלא־רבים, שאת רובם היכרתי באופן שטחי בלבד משום שעסקו בשירה, כפי שנהגו לענות לכל שאלה ששאלתי בעניין לימודיהם, ואני, שלא ידעתי דבר על שירה, נהגתי לוותר על המשך השיחה עִמם בגלל שהובילה, כפי שכבר נוכחתי לדעת, לשבחים מלאי התפעלות על משורר זה או אחר ולניסוחים מעורפלים על תחושות גופניות נדירות בשעת קריאת שירים. אָמנם, נדמה שהיה זה לשביעות רצונם של כל הצדדים שהסתפקנו, העוסקים בשירה ואני, בהנהונים הדדיים בדרך לשיעורים שלא דמו כלל, ככל הנראה, לשיעור שהסתיים זה עתה וששיבש את המושגים שרכשו על טיבו של קורס העוסק בשירה וככל הנראה על טיבה של שירה ושל העוסקים בה, כפי שנהגו לכנות זאת. לכן שתקו הסטודנטים במשך השיעור, וגם בסופו לא ביקשו להפר את הדממה, אלא המתינו בכליון עיניים להימלט אל חבריהם במסדרונות המוּכּרים, כדי להזהיר אותם מפני המרצה החדש והשיעור המשעמם, שלא דמה אפילו לגרועים שבשיעורים שמהם כבר סבלו בשנות לימודים מעייפות. השיעור הראשון והקורס המוזר ההוא כולו עִרערו באופן עקיף וצנוע על מוסכמות, אבל רק הרבה אחרי שהקורס הסתיים אפשר היה להבין את הקשר בין שירה לבין מלאכת פירוק הגבולות, קשר שניסה ונדמה שהצליח ולו לרַמֵּז עליו המרצה הלא־מוּכּר, שכאמור לא הציג עצמו כלל, אף לא בשיעור השני. שוב, כמו בשיעור הקודם, לא טרח המרצה לומר את שמו אלא מיהר ופנה, כמו בורח היה, אל השירים, וקרא בהברה אשכנזית את כל שירו של ביאליק "אל הציפור", שיר לא קצר כלל, שהיה למעשה כפול באורכו לפני שביאליק עצמו קצץ שורותיו, כפי שציין המרצה וחייך והוסיף שהמשורר הצעיר עשה כך אולי בגלל שפחד מאחד העם, אימת פרחי השירה באודסה, נווה המדבר הארעי שאליו נשאו נפשם בתקופה ההיא רבים מאלה שנפשם נשאה אותם אל עולם אחר ואם כך, הוסיף להרהר בקול, האומנם יתכן שלא רק החסיר משירו אלא למעשה רקח הקדרה כך שתיערב לחִכו של אחד העם? ואולי חזר ביודעין על בקשתו של רבי יהודה הלוי, שאל המרצה ומבטו כבר פנה אל החלון וקולו אף הוא כמו פונה אל מישהו: "יוֹנַת רְחוֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי, וּלְקֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי". אבל אולי עשה כך שלא ביודעין כלל? המשיך, תמה, בינו לבינו כמדומה, כשמבטו הולך אל החלון שבו חולל מחול החרבות הבוהק של שמש אוקטובר, מסך של אור מסנוור שלא כָּהה כלל אף על פי שחודש אוקטובר כבר עמד להסתיים; אולי אף שלא הבין עד תום את התהליך שבו כבר היה שרוי, ביאליק ידע ששרוי הוא בראשיתו של תהליך וביקש לברר מה הם הקולות הרבים המסתתרים בתוכו? מיהי הציפור האילמת המבקשת לשיר שהציב הוא עצמו על חלונו? שהרי עם עצמו משוחח כאן ביאליק שעה שהוא משוחח עם אחד העם ועם יהודה הלוי ועם מסורת השירה, קבע בפרץ של ביטחון פתאומי המרצה כשהוא מסיר את עיניו מהחלון הלבן ושב ופונה אלינו הנוכחים בכיתה; הרי הפּנייה "אל הציפור" היא מוסכמה החותרת תחת עצמה, קבע עוד המרצה, מוסכמה המאפשרת למשורר לשוחח עם רעיו ועם הבּריאה דרך השיחה עם עצמו, ששלובים בה הקולות הרבים הללו ומצמיחים מתוכה, על דרך המאבק והמיזוג, את הציפור שעִמה הוא משוחח, כלומר את השיר, התעקש ואמר המרצה אבל קולו כבר דעך כי הביט וראה אוסף פנים נבוכים, אטומים כמסך האור הבוהק בחלון, ולכן מיהר לסגת מן המחוזות שכבר הרחיק אליהם והציע לקרוא שוב את השיר שהרי איך אפשר, שאל בחיוך מתנצל, איך אפשר אחרי קריאה אחת בלבד לנסות לומר משהו על שיר כל כך מורכב וארוך? מיד אכן קרא שוב את השיר, פעמיים קרא את השיר באותו שיעור וגם בגלל זה זוכר אני היטב את השיעור השני שעורר בי השתאות לא פחותה מהשיעור הראשון.

נדמה היה שהשיעור יסתיים בשתיקה האדישה של מי שכבר ויתרו על הקורס, אי אפשר היה שהשיעור יסתיים אחרת, אלא שאז, ממש כשעמדנו לקום, שעה שהמרצה הסתכל על שעונו ובמחוות יד סימן שהזמן עבר אבל אי אפשר היה להבין אם עבר לרצונו או שלא לרצונו שכּן פניו נחתמו והוא עצמו שתק עתה, כשהזמן תם, אף לא נפרד מאִתנו אלא נתן כמדומה לדממה לכבוש גם אותו כשהסטודנטים עמדו לקום, על סף אנחת רווחה שהסתיים משהו שאין להבין בדיוק מה היה ולאן הוא מוביל, בפִּרצה הזאת של טרם סיום לפתע שמעתי את הזקן העיוור שישב לצדי זורק – אפשר כמדומה לומר כך כי אכן הייתה זאת מעין השלכה של קול ומילים אל חלל פתוח, לא פנייה ישירה אל נמען מוגדר אלא הטלה, השלכה, התגרות בדממה שעמדה, כמדומה, לבלוע את דברי המרצה שלא מצאו מענה, אף לא תגובה בודדת, במשך שיעור תמים: "אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – וְיוֹנָה עִם נָעַר, עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים, עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר".

אז עוד לא ידעתי שלא שלמה דיבר דברים אלה, או על כל פנים שלא רק קולו שלו הִדהד בחלל הכיתה, שהרי היו דבריו ציטוט וקולו הנמוך חזר על הבית האחרון משירו של ביאליק "מאחורי השער". אבל על אף בורותי קלטתי ששלמה מתייחס לקהל הסטודנטים הדומם כחומה אטומה וזכור לי היטב הצער שחשתי, צער שהתעורר בעקבות מראה הנער והיונה והשער הגדול הסוגר עליהם, ציור בהיר ועצוב אף אם פרדוקסלי, כרבים מציורי המחשבה שרוטטים כך על הגבול שבין המילולי לחזותי; ציור מופשט אבל נוכֵחַ ושלם שעלה בראשי בבת אחת לשמע המילים ועורר בי צער לא רק כדבר העומד לעצמו אלא גם משום שתיארתי לעצמי, או על כל פנים הייתי מודע לכך בדרך זו או אחרת, שכך בוודאי מרגיש המרצה הלא־מוּכּר שדיבר אליי וביקש לפתוח עִמי בשיחה והדבר לא עלה בידו במשך שיעור שלם. במשך שעה וחצי לא הגיב איש מקהל הנוכחים ואני ביניהם לדברי המרצה ומבחינה זאת, כפי שאני יודע היטב היום, היה הצער שחשתי קשור לא רק בו אלא גם בי: לא הייתה לי ברֵרה אלא להכיר בעובדה שאיני שונה משאר הסטודנטים בכיתה, שהיו לי זרים ולא ראיתי עצמי חלק מהם; ודברי שלמה, שאָמנם היו שורות שיר של ביאליק כפי שלמדתי אחר כך משלמה עצמו, שורות שיר אלו ובעצם דימוי זה של השיר והשר המבקשים להישמע, ציור־נפש זה ששלמה ניצל כדי להתקומם נגד האלם העריץ ששׂרר בכיתה, הפך אותי לאחד מהם. כשאני חושב עכשיו על האלם ההוא ועל העלם ההוא, כלומר על מי שאיני עוד, אני מבין שחיפשתי אז, אם כי מבלי דעת, מוצא מדרך חיים שנדמתה ראויה וטובה אבל למעשה הלכה וסגרה עלי, דרך חיים שלא בחרתי אלא צעדתי בה כעיוור משום שהוטלתי אליה כבדרך שגרה שאין מהרהרים אחריה. כשאני נזכר בעלם הכנוע ההוא שהייתי ברור לי אפוא שלא הסכמתי יותר להיות חלק מהפָּנים החתומים בחומה הדוממת שזיהיתי סביבי ומשום כך העזתי ופניתי אל שלמה בסוף השיעור ובעזרתו, אחר כך, הצלחתי להניח גשר על פני הדממה ולהתקדם לאט לעבר הדמות הרחוקה שבצד השני: המרצה הלא־מוּכּר שהיה שונה כל כך מכל המרצים שפגשתי עד אז, "עוף מוזר" כפי ששמעתי במו אוזניי את אנשי הסגל האחרים מכנים אותו, ובעצם עוף נדיר, כפי שסיכמנו שלמה ואני מאוחר יותר, נדיר כמו הברבור השחור אמר שלמה פעם במהלך הסמסטר והזכיר שורות מאת המשורר הרומי יובנליס שמֵּהן לדעתו התגלגל הביטוי עוף נדיר, או מוזר; ציפור שיר אמִתית תיאר אותו שלמה ובלי דעת העניק למרצה הלא־מוּכּר את הכינוי שדבק בו, הציפור, כך התחלנו שלמה ואני לקרוא לו בקיצור, מתוך חיבה והרגשת קִרבה שהלכה והעצימה בקִרבנו, או על כל פנים בקרבי, הרגשת קִרבה אל מי שכּלל לא היכרתי וחלף זמן רב מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה באוקטובר 1987 עד שפגשתי אותו שוב ולמדתי משהו על המחיר שגבתה ממנו הדממה – או אולי דווקא המילים, המילים שבעזרתן ביקש להילחם בדממה הן שגבו ממנו מחיר שעל טיבו, נדמה לי, עמדתי רק שנים אחר כך, בפגישה השנייה שפגשתי בו ושעוד אספר עליה בהמשך, על הפגישה הקצרה שנפגשנו שוב ועל המעט שלמדתי על חייו ממה שסיפר לי אז, אחרי שנים ארוכות שבהן תהיתי מה עלה בגורלו, שבהן עקבתי אחריו כמיטב יכולתי, קראתי כל מסה פרי עטו וגזרתי כל שיר שפִּרסם, אבל מילים אלו היו נדירות ואף הלכו והתמעטו עוד יותר עם השנים עד שלבסוף נותרה הדממה.

נגד כוחה העריץ של הדממה זרק שלמה את שורות הסיום של "מאחורי השער" ואני התבוננתי בו, בזקן העיוור שעוד לא היכרתי, דבר שעמד להתרחש ממש כבר במסדרון שמחוץ לכיתה כשהוא מחכה לנהגת שלו: כך כינה אותה, הוא מחכה שתבוא לאסוף אותו הנהגת שלו אמר כשעמדנו בחוץ, דקות ספורות אחרי שהושלכו המילים אל החלל ועִמן תם השיעור והסטודנטים קמו והחלו לצאת, מאושרים שיותר לא יצטרכו לסבול, לפחות לא מהמרצה המבולבל והבלתי נהיר שממנו עמדו להיפרד לעד בשעה שהלה מִלמל משהו בתגובה לדברי שלמה, משהו בדבר מפתח שבור ככל שהצלחתי לקלוט וכפי שלמדתי מאוחר יותר התייחסו הללו אף הן לשירו של ביאליק "מאחורי השער" ועִמן נחתם השיעור ואני התלוויתי אל שלמה שחיכה לנהגת שלו. הוא עמד וחיכה לה מחוץ לכיתה והיא אָמנם הגיעה בריצה, באיחור של דקות ספורות בלבד אבל די היה בהן בשביל ששלמה, שזה עתה למדתי את שמו, יעביר את אצבעותיו הארוכות והיפות על שעון העיוורים המדויק שלו ויהנהן בראשו בכמעט הנאה על האיחור הקליל הזה שיאפשר לו לנזוף בה בחומרה אוהבת, כפי שעשה מיד אחר כך, נשא קולו במסדרון ונזף בה כשהתקדמה לעברנו באותו רגע שיתברר בעתיד כרגע מכונן בחיי – או, אולי, אני מעז לומר: הרגע המכונן של חיי, רגע שחתם את השיעור שבו פגשתי לראשונה את הציפור ובו החלטתי, אף שלא הבנתי בדיוק למה, שלא אחמיץ אף שיעור שלו מעתה ואילך, רגע שהנצו בו ניצני ידידותי ארוכת השנים עם שלמה ושראיתי בו לראשונה את אשתי לעתיד רצה מכיווּן המדרגות לעברי ולעבר שלמה: אני שלא ידעתי שזאת אשתי לעתיד ושלמה שכבר זיהה את צעדיה של נכדתו ונזף בה בקול רם מרחוק ואחר כך הספיק עוד לומר לי כמה מילים כסיום לדברים הקצרים שהספקנו להחליף כשעמדנו מחוץ לכיתה. למעשה שלמה הגיב לדברים שלא יכולתי לעצור מלומר אחרי שהצגתי עצמי, והצעתי לעזור לו, והוא הציג את עצמו, והודה ואמר שאין צורך, אבל אני כבר נצמדתי אליו וליוויתי אותו כי הייתי חייב לומר למישהו משהו על אודות השיעור המוזר שזה עתה הסתיים. שיעור שהיה סוף־סוף שיעור במובן הממשי של המושג, כי זרם בו משהו שאפשר היה להיאחז בו ולהפליג עמו אל מעבר לניכור ששלט לא רק במסדרונות האוניברסיטה אלא בכול, בכל המסגרות שהייתי מנסה לפלס בהן את דרכי ומהן הייתי נפלט, ומן הניכור הזה, כפי שאני מבין היום, ביקשתי מבלי דעת להימלט. הייתה זאת הצעה להפליג אל זרוּת שאינה מוותרת על גבולותיה, בבחינת הזמנה, כפי שהרגשתי כבר אז, ואמנם שלמה, על רקע צעדיה הממהרים של הנהגת שלו, נכדתו, אשתי לעתיד, שלמה עוד הספיק לאשש את מה שהרגשתי כשאמר שאכן המרצה הזה, שאין לו מושג מאין הגיע ומעולם לא שמע עליו לפני כן, עושה רושם מצוין בדיוק בגלל ההיסוס הנחוש שלו, ההיסוס הנחוש של השירה.

* * *

מתוך "רקוויאם לציפור" מאת אלכס חנקין (שם בדוי), הוצאת קדימה, 2017.

 
רשימה של דרור בורשטיין על 'רקוויאם לציפור' 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 10

יום הולדת לאתגר קרת, על הספר החדש של בכל סרלואי, מדור חדש שולח אלומת אור אל יוצרים מהעבר ועוד הרבה על נשים, גברים וציפורים. בגיליון החדש של המוסך.

Roodborstje, Johannes Bronkhorst, 1658-1726

מאמר מערכת

"למדי לאהוב את הזולת, את המשפחה, את הילד, את כתלי ביתך"
אברהם שלונסקי (מתוך מכתב למשוררת הצעירה צילה שמיר שביקשה את עצתו).

 

לאחרונה הושמעו כנגד המוסך קולות המכחישים את קיומה של הדרת נשים בעולם הספרות הישראלי וטוענים כי המוסך, בכך שהוא נושא דגל תיקון המצב, מדגיש עמדה של "התבכיינות" שרק מחלישה נשים.

הקולות הללו אינם חדשים לנו (כמעט כל מי שמצביע על הדרה בתחום כלשהו נתקל בהם) וכתמיד אנחנו משתדלות להאזין להם בתשומת לב וללמוד מהם משהו.

הכחשה היא מנגנון הגנה ראשוני. כשהמכחיש/ה אף נוקט/ת נימה תוקפנית ומבטלת, ניכר כי האפשרות שאכן התקיימה ומתקיימת הדרת סופרות ומשוררות מאיימת עליו/ה באופן כלשהו.

הכרה בהדרה דורשת פקיחת עיניים מכאיבה. כדי להכיר בה צריכה מי שפקחה את עיניה להתבונן גם בעצמה מחדש.

זה מכאיב עבור יוצרות ותיקות שכעת עליהן להודות שאימצו את השיח ואת מערכת הערכים של ההגמוניה, ולהכיר בכך שיוצרות אחרות, עמיתותיהן, נדחקו לשוליים או הושתקו. קל יותר להאמין שכל השיח על פריווילגיות של גברים יוצרים אינו אלא "התמסכנות" של אלו שלא התאמצו מספיק או היו מוכשרות פחות, שלא כמוהן.

זה מכאיב עבור המשורר שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריו ולכן נטל חלק גם בבמות שהיו על טהרת הגברים, או כללו מיעוט נשי מבוטל. הוא לא התכוון לפגוע או לנצל זכויות יתר, ובוודאי לא לחזק את ההדרה. בדרך כלל הוא פשוט לא שם לב, כי זה מצב שגור ורגיל.

זה מכאיב עבור המשוררת שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריה ולכן העלימה עין ונטלה חלק בכמה במות שבהן הייתה האישה היחידה, כעלה תאנה.

זה מכאיב ולא נוח עבור העורך שמפרסם יוצרים גברים לרוב אבל דווקא מטפח כמה משוררות נבחרות, וטוען כי תמיד הוא בוחר לפי איכות, ושאין מקום לאפליה מתקנת (האם יפרסם אישה רק כי היא אישה?). מכאיב ומביך יהיה לו להכיר בעיוורון שלו ובכך שהתעלם מיוצרות רבות שראויות להתפרסם בזכות ולא בחסד.

ברוב המקרים האלה לא מדובר בכוונות רעות, כי אם בעיוורון.

כי זהו טיבה של הדרה: היא סמויה ולא מודעת. היא נשענת על תפיסות שעוצבו במשך שנים רבות, לגבי מהי ספרות, מהו נושא מעניין, מהי יצירה "חשובה". כפי שאמרה עמליה כהנא כרמון עוד בשנת 1985:

"אבל מדוע יצירה של כל 'אשתו של ברנר' באשר היא, אף פעם איננה יכולה להיחשב לחלק ודאי לחלוטין של זירת המעשה הספרותי המרכזי של זמנה. האם זו קפריזה של מישהו, שאפשר לצאת נגדה לרחוב בהפגנות? זוהי אינה קפריזה של מישהו. זה כך משום שמכלול הספרות, בתקופה נתונה משמש ראי לתרבות החברה וערכיה."

פרופסור פגי מקינטוש מווסלי קולג', ארצות הברית, הציגה בסוף שנות ה-80 ארבעים ושש דוגמאות של פריווילגיות שמהן נהנים לבנים. כך למשל פריווילגיה מספר 6: "כשאני פותח את הטלוויזיה או את העמוד הראשון של העיתון אני רואה שאנשים מהגזע שלי מיוצגים במספרים גדולים". פריווילגיה מספר 24: "אני יכול להיות די בטוח שאם אני אבקש לדבר עם הממונה האחראי אני אתקל באדם ששייך לגזע שלי". בפרפרזה על הדוגמאות האלו, האם סופרת בישראל יכולה לומר, "כשאני פותחת את עיתוני הספרות המרכזיים אני רואה שם את בנות המגדר שלי מיוצגות במספרים גדולים"? "אני יכולה להיות די בטוחה שאם אבקש לדבר עם המוציאים והמביאים בעולם הספרות, הממליכים והמוחקים, אתקל באדם ששייך למגדר שלי?" התשובה הברורה היא שלילית, מאז ומעולם. בסצנת הספרות שלנו דברים כאלה יכולים להיאמר רק על ידי גברים.

כך הדבר גם בכל הנוגע לאחוז הנשים – 51% מן האוכלוסיה –  שזכו וזוכות בפרסים ספרותיים, משתתפות בפאנלים ספרותיים, מתורגמות לשפות זרות, נוכחות בכתבי עת, נוכחות בתיאורים גנאולוגיים של השירה העברית לדורותיה, ובכלל, נמצאות בקאנון – האם יש ולו סופרת ישראלית אחת שהתרבות הישראלית רואה בה קאנונית? וכמה משוררות קאנוניות יש לעומת משוררים? ההדרה פנים רבות לה, מיעוטן זועקות ורובן סמויות מן העין, וכדי להיווכח בהן לא צריך אלא להישיר מבט לעובדות. הכרה בהדרה אין פירושה לקדש אותה או להיאחז בה, בוודאי לא להתמסכן ולהתבכיין. אין פירושה גם לגרוס כי לא התקיימו ומתקיימות בספרות הישראלית אפליות מסוגים אחרים. פירושה לפקוח עיניים, לסרב לטמון את הראש בחול, לסרב לקרוא ליריקות "גשם", לפעול.

ההכרה בקלקלה היא תנאי הכרחי לתיקונה, וההכחשה מחזקת את המשך ההדרה. אנחנו במוסך לא מרבות לעסוק בהדרה עצמה, אלא פועלות לתיקונה.

מצער אותנו לשמוע את הקולות הללו אבל אנחנו מברכות על ההזדמנות לדיאלוג איתם, ומרגישות שהם מחזקים את העשייה שלנו ואת נחיצותה.

מערכת המוסך

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10

 


      
      
      

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1