"צִפּוֹר שֶׁכְּנָפֶיהָ סַכִּינִים" – על ספרה של בכל סרלואי, "סכין שלופה האור"

"בצימוד שבין הציפור לסכין סרלואי חושפת היבט הכרחי, חד, מלא הקרבה ולעיתים אלים, של החתירה אל הנשגב". גיא פרל על ספרה השני של בכל סרלואי

Robert Lehman Collection, 1975, Houses on the Achterzaan Artist: Claude Monet, French, Paris 1840-1926 Giverny

סכין שלופה האור הוא ספר שיריה השני של סרלואי. ספרה הקודם, בית בחיק הלילה, הותיר בי רושם עז, וברשימה זו אתמקד בתהליך של התפתחות שחלה בין שני הספרים.

ברשימה על אודות בית בחיק הלילה* כתבתי: "שירת בַּכֹּל עוסקת בשיבה אל השלם, אל המואר, אל האל, אך המרחק, השבר, האפלה והפחד נוכחים בה כל העת. באופן מעורר השתאות, החשיכה והשבר אינם נקודת מוצא ממנה היא מבקשת את קרבתם המוארת של השמים, אלא חלק בלתי נפרד מהתהליך – הם מותכים זה בזה."

גם במרכזו של הספר סכין שלופה האור עומדת בחינה מתמדת של הדיאלקטיקה הזו, ודומה שזהו סימן היכר מובהק של שירת סרלואי. אולם, לאורך קריאת הספר החדש, חשתי כי משהו במערכת האיזונים השתנה – החתירה לאור עודה נוכחת בשירתה, אך נכונותה לשהות באפלה גדלה. לכן אני חש כי זהו ספר קשה ודחוס מקודמו. התקשיתי לתת מילים לתחושות אלו עד שהגעתי לדימוי "ציפור שכנפיה סכינים" (מתוך השיר "ערב, בסלון", עמ' 73). הציפורים הן דימוי מרכזי בשני ספריה של סרלואי והצימוד בין הציפור לבין הסכין, המופיע בספרה החדש, מייצג את ההתפתחות בשירתה. אתייחס למוטיב הציפור ולמוטיב הסכין ואז לצימוד ביניהם.

בספר בית בחיק הלילה מופיע מוטיב הציפור פעמים רבות, בין השאר כדימוי לחתירה המתמדת אל מעבר למציאות הארצית, לדוגמה – "עַכְשָׁו גַּעְגּוּעִים לְמַעְלָה מִן הָהָר. / וְהַשֶּׁקֶט צִפּוֹר קוֹרַעַת עֲנָנִים" (עמ' 36); ציפורים במשמעות דומה מופיעות גם בספר החדש – "אֲנִי צִפּוֹר שֶׁעָשְׂתָה קֵן בְּעִקְּבֵי הַשָּׁמַיִם" (סכין שלופה האור, עמ' 46). חלק מדימויי הציפורים נושאים בחובם את השבר והכאב, המהווים חלק בלתי נפרד מן החתירה אל הנשגב – "הַנֶּעֱזָב שֶׁבָּךְ רוֹעֵד / כָּנָף שְׁבוּרָה. / אַתְּ טָסָה בְּכַף יָדִי / צִפּוֹר אֶל חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים" (בית בחיק הלילה, עמ' 18); "יוֹנַת אֵלֶם מְרַפְרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת, תְּשׁוּשָׁה" (סכין שלופה האור, עמ' 21).

הסכין מופיעה שש פעמים בסכין שלופה האור ועשה דרכו אף אל שם הספר. בששת מופעיו הסכין חותך ופוצע, אך חדותו ופעולתו המדייקת, כואבת ככל שתהיה, נחוצה לשם הגעה אל שורש הדברים והפרדתם מעל מה שמכסה או מסתיר אותם. שלוש פעמים מופיע הסכין כמה שחותך בבשר החי כדי לחשוף את הנפש – "טוֹעֶמֶת אֶת עֲסִיס הַשָּׁמַיִם הָרַךְ, / זְקוּקָה לְאֹמֶץ לְהִפָּתַח אֶל הַסַּכִּין // שֶׁבְּנֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, אֶל הַגּוּף הַקָּשֶׁה שֶׁיַּתִּיךְ אוֹתִי / לְחֹמֶר חָדָשׁ מִמֶּנּוּ יַעֲשֶׂה אָדָם" (עמ' 32); "אֲנִי מְקַנֵּא בָּאֹמֶץ לִנְעֹץ אֶת הַסַּכִּין, / לַיְלָה לַיְלָה מְעַנֶּה אוֹתִי הַלַּהַב / הַחוֹתֵךְ מִן הַנֶּפֶשׁ לַבָּשָׂר, / אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַנֶּפֶשׁ לְתַחֲנוּנִים" (עמ' 58); " בְּסַכִּין הַתְּפִלָּה נִקְלֶפֶת נֶפֶשׁ מִבָּשָׂר" (עמ' 70). במופע נוסף של הסכין, בשיר "ציפור בשמי ירושלים, לעת ערב" (עמ' 56), הדוברת היא ציפור אשר בינה לבין הסכין נוצרת זהות – "לִי הַחֹשֶךְ גַּרְזֶן בָּאִילָנוֹת / סַכִּין שְׁלוּפָה הָאוֹר / אֲנִי רוֹצָה לְהַשְׁאִיר חֲתָךְ בְּקַרְקְפוֹת הָעוֹלָם". בצימוד שבין הציפור לסכין סרלואי חושפת היבט הכרחי, חד, מלא הקרבה ולעיתים אלים, של החתירה אל הנשגב. זהו דימוי מרתק המשיב אותנו אל הדימוי 'ציפור שכנפיה סכינים', מהשיר "ערב, בסלון", שבו פתחנו (מספור החלקים במקור).

 

1

כָּל הַיּוֹם עִנְּתָה אוֹתִי הַתְּפִלָּה
צִפּוֹר שֶׁכְּנָפֶיהָ סַכִּינִים פּוֹעֶרֶת מַקּוֹר לַשָּׁמַיִם
גֵּיהִנֹּם אֵינוֹ אֵשׁ אוֹ מַיִם
אֶלָּא הֵעָדְרָם
גֵּיהִנֹּם שֶׁשְּׁמוֹ עֵירֻמָּה בַּשָּׂדֶה
וְאֵין בּוֹר שֶׁיְּכַסֶּה עַל הַגּוּף
הַנִּקְלָף בָּאוֹר הָאַכְזָר

עַכְשָׁו כֻּלִּי רַחֲמִים

 

סכין התפילה מתמזג בציפור הקוראת אל השמיים וכך נוצר דימוי מורכב מאין כמוהו. סרלואי מתארת תהליך של התפשטות וקילוף מכל מה שמוכר וניתן להיאחז בו. אפילו מן העינויים היא מתקלפת ומגיעה אל גיהנום הריק המוחלט. באופן אופייני לדיאלקטיקה שלה, מוביל תהליך הקילוף אל חוויה נשגבת – כולה רחמים – אך הדרך אליה רוויה באיכותו של הסכין, כפי שהתוודענו אליו קודם – קשה, אלים ומלא בהיפוכם של הרחמים.

גם בחלקו השני של השיר מופיעים הציפור והסכין:

 

2

בַּסּוֹף יִגְבַּר עָלַי הָעֶרֶב
כְּנִיעָה לְלֹא תְּנַאי לְמַלְכוּת הַכֵּלִים
לְצִבְאוֹת הַכְּבִיסָה, לַסִּפּוּר לִפְנֵי שֵׁנָה
אִמָּא לֹא יְכוֹלָה עַכְשָׁו
אֵיךְ אִמָּא יוֹדַעַת שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר לָךְ
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת מְרַק בָּצָל
כְּמוֹ שֶׁכַּנְפֵי הַנּוֹצָה הָרַכּוֹת נְמַסּוֹת לְאֶבֶן
כְּמוֹ שֶׁאַהֲבַת הָאֱ-לֹהִים הוֹפֶכֶת אוֹתִי לְסַכִּין
וְלַהַב כָּמוּס בַּבָּשָׂר

 

בחלק זה של השיר עוברת סרלואי אל המרחב הביתי. זהו מעבר חד לכאורה, אך אופייני לשירתה, החוקרת את המפגש המורכב שבין עולמות הרוח לשגרת החיים השוחקת. באמצעות הההקבלה בין רכות הנוצות והאלוהים ובין האבן והסכין, שוב מתייחסת סרלואי אל הדיאלקטיקה המורכבת שבין היבטים מנוגדים לכאורה של דרכה הרוחנית.

חלקו השלישי והאחרון של השיר מוביל אל העמדה החשופה והמקולפת, המסיימת את החלק הראשון – הציפורים פורחות, הסכין כבר איננו אך תוצאות פעולתו ניכרות  – זהו כאב במצבו הטהור, מצב שאולי רק לשירה יכולת לתארו ולהכילו:

 

3

אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא לָךְ בְּכַעַס וּבְרַכּוּת
לִקְרֹעַ אוֹתָךְ מֵחֲלוֹמוֹת הַיַּלְדוּת, כְּשֶׁאַתְּ מַשְׁמִיעָה קוֹל שֶׁל חֲתוּלָה
מְיַלֶּלֶת בִּמְקוֹם לְהִכָּנֵס לְהִתְקַלֵּחַ
מִשְׂגַּב אִמָּהוֹת, הוֹשִׁיעָה נָא
מִי יִכְעַס עָלַי עַל שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְכוֹתֶבֶת
מִלִּים שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אִם יִהְיֶה לִי הָאֹמֶץ לְהַגִּיד לָךְ
שֶׁגַּם אֲנִי בָּשָׂר, הַיּוֹם כֻּלִּי דָּם
וְכָל הַצִּפֳּרִים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי בִּצְוָחָה פְּרוּעָה

 

*http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1320

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו