הצצה לכתב היד שממנו צמח "פיגומים", הזוכה הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים

הבמאי והסופר מתן יאיר עדיין עובד על הספר, אבל שתיים מן הדמויות שלו כבר התפתחו לסרט עטור פרסים. הנה קטעים מתוך הרומן שיראה אור במהלך השנה, וטעימה מהסרט

צילום מתוך הסרט "פיגומים"

פיגומים / מתן יאיר

מתוך הפרק "המורה":

אני קורא מילים שכתבתי על הלוח: התפסן בשדה השיפון, הולדן, פיבי, מומיות, אגם, נפילה, סחרחרה. אחד בטלפון הנייד, ואחר עוצם עיניים, מעבירים בקבוקי שתייה, מעיפים פקקים, קמים לפח, חוזרים לשולחן, עוברים בדרך ונותנים למישהו כאפה. צעקות, רעש בחוץ, רעש בפנים. לא יודע איך אצליח ללמד אותם ככה. עוד מעט הבגרות ואין לי זמן. אני צועד בין שולחנות הכיתה, מנסה להעיר, להעניש, אף אחד לא שומע בקולי, אני מתיישב בכיסא של תלמיד, שיצא לשירותים ולא חזר, פניי ללוח. אם מישהו ייכנס עכשיו לכיתה זה יהיה הסוף שלי. אני חייב עזרה. אני זקוק לעזרה. אני אצלצל לאבא שלי ואבקש ממנו שיבוא לשיעור בכיתה, שיבוא לספר להם על מלחמת העצמאות, על הילדות שלו, על החיים שלו בירושלים, במצור, בעוני, במחסור. שיספר להם חוויות מזמן אחר, שידבר אליהם בקול שלו, שיראו את הפנים שלו, שירגישו בגודל שלו, בנוכחות שלו. הוא יחליף אותי. זה יתחיל בשיעור אחד ויהיה הצלחה וימשיך ככה משבוע לשבוע. הוא ירתק אותם כמו שריתק אותי. הם יחשבו עליו ויחכו לשיעור שלהם איתו. הוא יספר להם סיפורים שחלקם לא קרו אף פעם והוא יהיה איתם אישי וסמכותי ויחזיק סיגריה לא דלוקה בפה שלו, ואני אשב לי בפינה על כיסא, אקשיב ואסתכל ואראה איך עיני התלמידים מופנות אליו. הם יוציאו ציונים טובים, מעולים, הוא ייזכר אצלם, ישפיע עליהם, ישמש להם מודל לחיקוי. הם יחזרו לבתיהם ויספרו מה למדו בשיעור ומי לימד אותם ואיך לימד אותם ושכל יום הם לומדים דברים חדשים ושיש שיעור אחד ביום חמישי מאחת עד שלוש שפותח להם את הראש, שלוקח אותם בזמן למקומות שלא היו בהם אף פעם.

*

היום מתקיים מועד חורף בגרות בהיסטוריה ומבקשים ממני לבחון בעל פה. יקי מתקרב אליי לבוש מכנסי בוקסר, כפכפים, טי-שרט לבנה ובידו צרור מפתחות וטופס הבחינה. אנחנו נכנסים לחדר קטן עם מחשב, ממש ליד חדר המורים. הוא מסתכל בטופס, קורא אותו ומזיז את השפתיים באותו זמן. מדפדף, שואל אותי על כמה שאלות צריך לענות, אם המבחן קשה בעיניי, ובסוף אומר 'מה זה השאלות האלה?'. התשובות שלו דלות. אני שואל אותו אם הוא למד והוא אומר לי בחזרה 'למה, לא טוב עד עכשיו?'. הוא מכווץ את עיניו מנסה לקרוא מה שכתבתי על המחשב. אני שואל אותו אם הוא רואה טוב והוא אומר שכן. אני מצביע על מפה של ישראל ושואל אותו מה כתוב שם והוא אומר שבא לעשות בחינה ולא בדיקת ראייה. אני רואה שהוא לחוץ, שהוא מבין שהוא מתרחק מהחמישים וחמש. בשאלה על גזירות אנטיוכוס הוא עונה שהגזירות פגעו בכבוד של העם היהודי ולא מוסיף. אני שואל אותו מה זה לפגוע בכבוד של היהודים והוא מתחיל לנחש ולזרוק על איסור ברית מילה, אכילת חזיר, שמירת שבת. אני משכתב אותו, משלים לו משפטים, מוסיף, מדייק. יקי מביט באצבעות שלי מקלידות את התשובות שלו. הוא מהנהן ואומר לי 'יופי, כן, נכון, תמשיך'. הוא מציע לי לשתות משהו, ומתנדב להכין לנו קפה בחדר מורים. בלי לחכות לתשובה הוא יוצא, צועק מרחוק כמה סוכר אני רוצה. אני מפחד שמישהו יעבור, אולי אחד הבוחנים או אפילו מפקח. הוא נכנס עם קפה שהכין במכונה של המורים מביא לי גם פרוסת עוגה ומפית שמצא שם. 'אני יעבור את זה רמי?' שואל וכבר יודע לאן נושבת הרוח. 'כוס אמא של הבית ספר הזה,' מביט בכפכפים שלו, 'הרכזת הבת זונה הזאת רוצה שנכשל, שונאת ילדים זאת, חבל שאתה לא לימדת אותנו'. אני מבקש שיעבור על הבחינה לפני שאנחנו מגישים. הוא מתחיל להקריא מצג המחשב את הדברים שכתבתי והמילים יוצאות לו מהפה כאילו ישבו אצלו מוכנות ומאורגנות. הוא מקריא בהנאה, מתקרב אליי כדי לקרוא טוב יותר מהמסך, כמעט נוגע בי עם הרגל שלו. מסעיף לסעיף הוא מקבל ביטחון, משתחרר, אומר לי להוסיף עוד משפט, מציע סיום לתשובה, אומר 'לסיכום' ואפילו מוצא שגיאת כתיב אבל אומר שנשאיר אותה 'שילכו להזדיין'. הוא לוקח את הטופס ואת הדפים שיוצאים מהדפסה ומאחד אותם במחברת הבחינה, מנשק אותה ואומר לי, 'יאללה, עכשיו נשאר ספרות. שלא יהיו פדיחות, אה רמי'.

*

התלמידים מרותקים אל יקי בזמן שהוא נכנס לו לכיתה או כשהוא זורק איזו הערה או סתם משחק לו בנייד. כל דבר שהוא עושה מעניין אותם יותר מאשר השיעור. אף פעם לא מגיע עם תיק וקלמר לבית הספר. הולך לכל מקום עם שקית ניילון כחולה ובתוכה מפתחות, סיגריות ומחברת שהוא לא כותב בה. יושב בפישוק רגליים, משחק בפלאפון. אין דלת בבית ספר שלא פתח. אם הייתי בגיל שלו בטח הייתי מפחד ממנו, ממשהו שיעשה לי או ממשהו שיגיד. כמו עכשיו בעצם. כשיקי מושעה אני מרגיש הקלה אצלי ואצל שאר התלמידים. לפעמים כשהוא מגיע באמצע היום ומצטרף לכיתה מתגנב לתוכי איזה מתח, הרגשה שהכול יכול לקרות ואני לא יודע איך השיעור הזה יסתיים. בימי חמישי הוא לובש את אותם בגדים, מכנס בוקסר קצר וחולצה כחולה עם כפכפים. אף פעם לא ראיתי אותו עם סמל של בית ספר על החולצה. תלמידים אחרים ננזפים ונשלחים הביתה על דבר כזה, אבל לא יקי. הוא משתהה שם בכניסה, מחליף מילה עם השומר, נהנה לראות את הפרצוף החמוץ של סגנית המנהל, שמעלימה עין, שמעניקה לו את הכבוד המגיע לו.

 

מתוך הפרק "יקי":

אחרי שאנחנו מסיימים קומה אני מסתכל למטה ומדמיין אם הייתי יכול ליפול על הרגליים שלי. יש גובה שזה כבר לא נגמר בשבר או נקע. אתה נוחת והגוף כבר לא יוצא מזה. לאבא נפלו כבר כמה פועלים, חלק ערבים, פעם תורכים, רומנים, היום סינים. הסינים אבל לא נופלים. כל מי שנפל מת. לפעמים משרד העבודה שולחים חוקר. אם זה מישהו שעבד קבוע אז אבא עושה הפסקה של יום בעבודה. בגובה אבא לא נותן לי לעבוד, רק קומה ראשונה או שנייה. יש פועלים בני שש-עשרה שבע-עשרה שלהם אין לו בעיה לתת. אני רב איתו על זה, שאם הוא רוצה לתת לי את העסק יום אחד אז אני חייב לעלות ולעבוד שם. אם אני מתחיל לריב איתו הוא זורק לי חול בפנים ואומר 'יאללה תעלה יאללה!' וכולם צוחקים. חוץ מהשנה שישב בכלא, הוא תמיד עבד בבנייה. השלט שיש לנו אומר 'הס פיגומים – עשרים שנה של אמינות מקצועיות ואיכות' אבל זה היה צריך להיות תשע-עשרה שנה. כשאתה אומר שאבא שלך גנב חושבים שפילח טלוויזיה, כסף, תכשיטים. אני לא מספר שגנב חול ושקיבל רק שנה. אני אומר שגנב וישב בכלא ושאנשים יחשבו מה שהם רוצים. הוא תמיד אומר שאלה שאנחנו בונים בשבילם היו צריכים לשבת בכלא. כי איפה שיש ג'יפ של חצי מיליון שקל חייב להיות גם משהו מסריח. הוא ישב בכלא קל עם ביקורים וחופשות. פעם אחת הם עשו שם מרד ואז נכנסו השב"ס ופירקו אותם במכות. שברו לו את האף, את היד, את הברך. ביקרנו אותו בבית חולים וזאת הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אומר שפוצצו מישהו במכות. אחד מרתק אותך לרצפה והשניים האחרים דופקים בך וקורעים אותך עם אלות ואגרופנים, בועטים בך בצלעות, בכליות ואתה אין לך מה לעשות. הוא היה גמור בבית החולים. אפילו שרף לו כשעשה פיפי. ביקרנו אותו וראינו אותו ככה שבור, בקושי מרים אלינו את העיניים. הברך סידרו לו עם ברגים ואת האף, אין מה לעשות, והיד שנשברה לו, לא יודע איך, הפכה להיות יותר מכאיבה, יותר גמישה, מרים אותה כמו שוט ומוציא ממנה יותר. אי אפשר להאמין שהוא שכב במיטה בבית חולים עם השוקולדים שהבאנו לו, עומדים ליד המיטה שלו בערב שישי, עושים קידוש והוא נרדם באמצע, מתעורר ושוב נרדם. לא מזכירים את השנה הזאת של הכלא. בשנה הזאת אמא התחילה לעבוד בפיצוציה ואחרי בית ספר הייתי מקבל עזרה בלימודים וארוחת צהריים במתנ"ס ועשו לנו גם חוג בים, מהעירייה. כשהשתחרר אמא הכריחה אותי לקנות לו כרטיס ברכה ולכתוב לו בפנים משהו. ישבתי שעה ובסוף כל מה שיצא לי זה 'שתמשיך לבנות לגובה'. הוא שמח להשתחרר ולחזור לעסק. ארבעה חודשים אחר כך הוא ואמא התגרשו. הוא לא רצה שתעבוד יותר והיא לא וויתרה. הוא יצא מהבית בלי הרבה עניינים.

*

בזמן שחיברתי פיגום בקומה השנייה של הבית, אבא סידר וספר פלטות מעץ, לראות כמה להזמין. הסתכלתי עליו איך הוא בתוך המסגרת של הקירות שאין עליהם צבע ומאחוריו הכול חשוף, הכול פתוח. השמיים כבר היו לקראת לילה והייתי קרוב לפתוח בריצה אליו, לתפוס אותו ולהגיע יחד איתו אל הקצה. כמו בבלתי משוחדים שהוא זורק אותו מהגג. אם הייתי עושה דבר כזה לא היה לי את האומץ אבל לשחרר את אבא ולשלוח אותו למטה לבד. אם הייתי עושה דבר כזה הייתי ממשיך יחד איתו למטה. בלי לעזוב. ברגע הזה שאני אחזיק אותו והוא אותי אולי היה אומר לי משהו, אולי היה מבקש סליחה, מתחרט. אני רוצה להסתכל עליו מקרוב כשזה קורה. מה שבטוח שאחר כך כבר לא יהיה פיגומים. כל העבודה הקשה שלו, של שנינו, 'עשרים שנה של אחריות אמינות מקצועיות'. לא יהיה יותר את השם שלנו על בניינים חצי הרוסים, חצי משופצים בעיר. זה הכי יכאב לו. שנינו באוויר והוא מביט בי, יודע שזה נגמר.

 

הרומאן "פיגומים" עתיד לראות אור בהוצאת ״ידיעות ספרים״ בעריכת נוית בראל

מתן יאיר הוא במאי, תסריטאי, סופר וגם מורה בתיכון. לסרטו "פיגומים" קדמו הסרטים "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך" (סרט תיעודי על היוצר ואביו) ו"חדר משלו" (דרמת 50 דקות). ספרו "חדר משלו" ראה אור בהוצאת טובי. יצירותיו שלובות בהיבטים אוטוביוגרפיים.

טריילר הסרט "פיגומים":

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

אורות ערפל: אורי הולנדר כותב על המשורר משה דור

אורי הולנדר חונך את המדור החדש "אורות ערפל" ובו נשלח אלומת אור לעבר יוצרים מהעבר.

חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953. מימין לשמאל: יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור

"איקרוס העולם", מאת אורי הולנדר
.

"אין זו אמת, שנעלו בפנינו דלתות", אמר פעם משה דור בשיחה עם יעקב בסר, בהתייחסו לימיה של חבורת "לקראת". "אולם אלה שקדמו לנו היו הסופרים הראשונים שנולדו כאן ועוצבו כאן לא רק כבודדי בודדים אלא גם כקיבוץ מגובש, כפלא קולקטיבי. והיו להם פטרונים, שפינקו אותם וגידלו אותם […] אותנו קידמו בפנים לא כל כך שׂוחקות, הן משום שהתקוממנו על האידיאולוגיה השלטת בספרות הצעירה של הימים ההם הן מפני שלא היינו ראשונים ולא היתה בנו הפתעת הראשוניות".

הקביעה "לא היינו ראשונים" ואותה "הפתעת הראשוניות" מצטיירות כיום כמפתחות חשובים לקריאת שירתו של דור (1932–2016); לאו דווקא בהקשר זה של "התקוממות על האידיאולוגיה השלטת" ומלחמות הקנון, כי אם בכל הנוגע למתח בין לוקלי לאוניברסלי, מתח שככל הנראה חולל שינוי איטי והדרגתי בעולמו של דור ה"ילידי" (דור עצמו נהג להתקומם נגד פניו האידיאולוגיים של שינוי זה, כל אימת שהוזכרו ולו ברמז).

"בימים ההם, הנדמים עתה פרה-היסטוריים, טבעתי את ההגדרה 'ספרות ילידית'", כתב דור (באתר "יקום תרבות", במלאות 60 שנה להקמת "לקראת"). "זו ספרות שקשר הטבור שלה מחובר לנופי הארץ הזאת, הפיסיים והאנושיים, ולדברי ימיה המקרינים על ההווה והעתיד שלה, והיא יכולה להיווצר רק בחיק 'תבנית נוף מולדת' ממשית וייחודית". השיר "חותַם רגלַיך" (מתוך אם נגיע ואם לא נגיע, 1957) מדגים היטב את העמדה הזאת: "חותם רגלַיך על צִיַת בשרי. / אינני זר עוד. שוב לא אהיה נוכרי. / ברוך השמש בזורחו. ברוכה הרוח. ברוך הד ההרים".

בשורות כגון אלה בולטת מה שדור כינה לא פעם "תחושת האורגניות" כלפי חבל ארץ מסוים; העובדה שנגזר על האדם להיוולד במקום אחד, על נפלאותיו ונוראותיו, ומקום זה – נוף הקדומים שנחרת בבשרו – נהפך לחותמת בדרכון נפשו. הרגשה מעין זאת זיהה דור, מן הסתם, גם כשקרא ותרגם, למשל, את רוברט בליי ואת נופי קליפורניה שבשיריו, או את ג'יימס רייט ונופי מינסוטה שלו. ועם זה, אפשר לזהות אצל דור "הרגשה" נוספת, שאן רייט, אלמנתו של ג'יימס רייט, ציטטה בפתח הדבר שצורף למבחר השירים העברי של בעלה המנוח: "הטבע והאדם אינם מסוגלים לעולם לקשור קשרי ידידות הדוקים".

כלומר אותו "שיר קדמון", שחתם את ספרו הראשון של דור (ברושים לבנים, 1954) – "נחצוב כאן שיר. / קדמון. / מסלע" – לא יכול היה לקשור קשרי ידידות הדוקים וארוכי שנים אפילו עם מי שהצהיר כי שירתו היא זו הנחצבת מסלע. נראה ששני הקצוות של אי היכולת למזג אדם וטבע (זה ה"אופטימי", כשם שירו של רייט "היום הייתי מאושר כל כך, אז כתבתי את השיר הזה", וזה הפסימי, כחתימתו המפורסמת של שיר אחר של רייט: "בזבזתי את חיי", בשיר "בשוכבי בערסל בחוות ויליאם דאפי ב'אי האורן', מינסוטה") נכחו בשירתו של דור כבר בשלביה המוקדמים, ואט אט סללו נתיב מחלקת האדמה הציונית אל נופיה של אמריקה.

"שכחתי את שמי", קובע דור בשירו "אני לעצמי" (מתוך צו עיקול, 1960). "תעודת הזהות / אבדה. / הרחובות נמשכים לבלי קץ. / לילה שבע, חדל תולדה / את עצמו משקץ". זו דוגמה מובהקת, אחת מני רבות, למה שאפשר לכנות "מצעד הבדיות" של השירה העברית מאמצע שנות ה-50; ניסיונות חוזרים ונשנים למימושו של סובייקט אוטונומי, שרכיבי זהותו אבדו לו. לעיתים רחוקות ניצבה בבסיס ניסיונות אלה – בבסיס הליכה זו במרחב "חדל תולדה" – שאיפה אוטופית (ולו ברמה ההצהרתית), כלומר איזו כמיהה אל מציאות אחרת, שהטקסט השירי השתוקק לממשה. ואולם על פי רוב לא היו הניסיונות האמורים אלא מיני גלגולים של מנגנון ייצוג אחד, שתרם להנצחת "אבדן קסם העולם" של אותה מציאות, שהשירים ובעליהם ביקשו להשתחרר ממנה.

לא היה זה אלא אישושו של מרחב הלימינליות הנצחית; של הרגשת מועקה וחנק, של ציפייה לעתיד שהוא תמיד עתיד קרוב בלבד. אין תמה שדווקא מרחב זה הוא שנהפך לפניה הרשמיות או הרשמיות למחצה של השירה העברית זה כמעט שבעה עשורים.

במִנשרים של "לקראת" הצהירה החבורה שאינה יודעת לקראת מה היא הולכת. ובכל זאת הלכה. לא מן הנמנע שעבור דור, במרוצת השנים, הוחלפה מילה זו – "לקראת" – במילה אחרת. מילה זו מופיעה בשיר "ציור של אביב" מאת רוברט האס, בתרגומו של דור, שכך נכתב בו: "הרחק מִ, לא לקראת. כאילו היו ורדי הגינה תחביב קטן של המתים […] כאילו הנֹגַה היה משמעותה של משמעות, והצדק אחראי להזיות בהקִיץ לא רק לשם היופי החמור של ההכחשה, אלא כצורך מוחש לשוב ולהמציא את צורתה הפנימית של המשאלה".

אם כן, "הרחק מ" ולא "לקראת". דווקא ההתרחקות מן המקומי במובנו הארצישראלי והוויתור על ה"לקראת" לטובת השקפה אוניברסלית בלתי נמנעת הם שניצבו, כך נדמה, בלב שיריו היפים ביותר של דור; בראש ובראשונה בספרו זמן שאול (2001), ספר חרדותיו של מי שנהפך בהדרגה לחסר מולדת. זה שהחל "להתרחק", וליתר דיוק החל להכיר בעובדת התרחקותו, מסוגל היה להעלות על הכתב בספר זה גם שורות כגון "והבוקר ראה איש את פניו הלא- / מגולחים במראה ואמר לעצמו / (שכן לשונו אינה נשמעת כאן) / שתרשיש שלו לא רשומה במפות / ובעצם לא נרשמה בהן מעולם".

את השיר "באין מולדת של הרוח" הגדיר דור "מִנשר של השירה הילידית", אך אט אט חלחלה אל שירתו ההכרה במה שאין מנוס מלכנותו "מולדת של הרוח", מולדת שאינה רשומה במפות (מעקב אחר שירי ה"מפות" של דור לאורך השנים ראוי לעיון נפרד). אכן, שירי אהבה לעירו תל אביב, לנופי הארץ ולמולדת ממלאים את דפי ספריו. ואולם לא "ילידיותו" היא שנהפכה, לעניות דעתי, ל"צוואה" השירית שלו, כי אם דווקא הצירוף שהעניק לאחד מספריו את שמו: "איקרוס העולם" (1966).

ומיהו "איקרוס העולם"? את דמותו של איקרוס אנחנו מכירים היטב, כמו את שלל הנצחותיו. ואולם מדוע איקרוס "העולם"? האם יש משהו במילה הזאת הקשור בדרך כלשהי לאותה תפישה בלתי נמנעת של אוניברסליות; לכמיהה לפרוץ למרחב אחר – אמיתי או מדומיין, מרחב נפשי או מרחב קונקרטי, מרחב של הווה או של עבר? שיר מאוחר של דור ושמו "איקרוס" (מתוך זמן שאול) מספק, כמדומה, תשובה אפשרית לשאלות אלה.

הנה השיר: "בהתחלת הסוף, כששעוות הנוצות / היתה נמסה, עוד רצה להתלכד עם / כדור האש השמימי לשלהבת אחת אדירה, / אבל אז, כשהחל צונח, עברה בו צמרמורת / וביקש לצעוק אבא אבא למה שבקתני / אלא שאיכשהו ידע שהשוועה הזאת / שייכת למישהו אחר, וחוץ מזה אביו הזהירו / שוב ושוב לשמור מרחק מעצמים לוהטים. // הוא קיבל אפוא אחריות, ואף כשהגלים / הכחולים הכהים קרבו והלכו במהירות / שלא תיאמן הספיק לחוש אחוות בעלי-ענף / לשלושה שחפים ויסעור אחד שחלפו / על פניו ואפילו שמץ גאווה שהים הזה / העתיק, הסופני, ייקרא על שמו".

נפילתו של איקרוס היא הצניחה מן ה"אוניברסלי", שלהבת האש האדירה, אל ה"לוקלי". אלא שגם במקום נחיתתו-טביעתו של איקרוס לא תימצא "הפתעת הראשוניות". הים שייקרא על שמו הוא "התחלת הסוף" שלו, ובעתיקותו טמונה גם סופניותו.

יש בשירת דור לא מעט פסגות שקועות כאלה; הררי עומק, שנכרכים סביב עצמם ו"גואים פנימה" (כך בשיר "הגבורה היא בישיבה אין-נוע", מתוך איקרוס העולם). את פרס ישראל הוא כבר לא יקבל. אך לא מוגזם לייחל לאיזו חלקה שירית שתיקרא על שמו.

.
ספריו האחרונים של אורי הולנדר: ציידי הפרפרים של מונמרטר (מסות על ספרות; נהר ספרים, 2016); המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1966-1955 (מוסד ביאליק, 2017).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

שירים חדשים של אמירה הס, יונתן קונדה, מיכל מוגרבי ונבה קרסינקר

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ

Child Asleep (The Rosebud), Thomas Sully, 1841, The Metropolitan Museum. Bequest of Francis T. Sully Darley, 1914

אמירה הס

וְעוֹד יֹפִי יָרַד כְּמוֹ נֶסֶךְ עַרְפִלִּי
רַךְ וְנָמוֹג עַל הֶהָרִים
וְהַגֶּשֶׁם זוֹלֵג.

עוֹדִי יוֹנֵק
אֶת הָעִיר הַקְּסוּמָה בְּשֺוּמָה
שָׁבוּי בְּקִיּוּמָהּ
תְּמִירַת קוֹמָה מִתְפָּרֶקֶת
נָשְׁרָה כֻּלָּהּ כְּפִיסִים אַלְפֵי רְסִיסִים
בְּזָוִיּוֹת עֵינַי
מַרְאוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים כֻּלִּי שְׁבָרִים
לְלֹא גִּבּוּס
עוֹד קֵץ שַׁכּוּל מְרַחֲמִים
בּוֹעֵר בְּתֹפֶת הַיָּמִים בִּמְעִי הַזְּמַן.

**

נֶפֶשׁ חֲנוּטָה, אִם יַכְנִיסוּ בָּהּ צִפּוֹר
אֵיךְ תָּעוּף?
הֲתִרְצֶה לָעוּף
הַאִם הִשְׁתּוֹקְקָה לְכָךְ
הַאִם נֶחְנְטָה כִּי תְּקוּפַת פֻּרְעָנוּת נְשָׁמָה קָצְצָה לָהּ אֶת הַדְּרוֹר
הַאִם נַעֲלָה מְעוֹפָהּ וְאֶת עַצְמָהּ עָצְמָה
הֶהָיְתָה אֵי־פַּעַם צִפּוֹר

הוֹ פֶיְגָלֶה
הוֹ בִּירְדִּי
הוֹ עַסְפוּר
הוֹ הוֹמוֹסַפְּיֶנְס

 

אמירה הס פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה.

 

יונתן קונדה

משפחה

הוֹרַי שְׁנֵי רְסִיסִים
שֶׁל מַיִם מִשְׁתַּבְּרִים
כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ אֲחוּז
אוֹת שֶׁמֶשׁ עַל מֶצַח חַיָּיו
אָחִי וַאֲחוֹתִי מַרְוִים צִמְאוֹנָם
בִּבְאֵרוֹת תְּבוּנָה בְּלִי תַּחְתִּית
אֲנִי לוֹחֵשׁ לָהֶם אֶת הַשֵׁם
מִּשְׁפָּחָה
וְשׁוֹמֵעַ הֵד עוֹלֶה מִפְּגִיעַת
אֶבֶן
בַּקַּרְקָעִית.

 

סדק

לְפֶתַע יַלְדוּתִי בִּנְיָן נָטוּשׁ.

הַזִּכָּרוֹן כְּמוֹ חֶבְרַת קַבְּלָן שׂוֹכֶרֶת
חַבְּלָן לְהָנִיחַ אֶת הַזְּמַן כְּחֹמֶר
נֶפֶץ לְיַד הַיְּסוֹדוֹת
בְּהֶתְאֵם לְתָכְנִית
הָאָב.

שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ וְאַף אֶחָד לֹא יִפָּגַע.
זוֹ בְּגָדוֹל הַהַנְחָיָה.

בֵּינָתַיִם יֵשׁ סֶדֶק שָׁחֹר וְעָמֹק בַּתִּקְרָה.

אֲנִי בּוֹהֶה בּוֹ בַּלַּיְלָה וּמִתְפַּלֵּל
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
וְיִהְיֶה לְחוּט
לִתְפֹּר טְלַאֵי הוֹרַי
חֲזָרָה לבֶּגֶד
לְכַסּוֹת צַלֶּקֶת
אַהֲבָתָם

 

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים

*

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְנַסּוֹת לְהַשְׁחִיל חוּט בְּמַחַט בַּשַּׁחַק וְלִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעֲרֵמָה
זֶה מוֹקֵד, זֶה צֵיד מְכַשֵּׁפוֹת, זֶה לְדַמּוֹת אֶת הַדִּמּוּי עַד שֶׁיּוֹצֵאת לוֹ הַנְּשָׁמָה וְעוֹלָה מַעְלָה
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה מַה שֶּׁבְּעִקָּר גְּבָרִים מְנַסִּים לַעֲשׂוֹת
הֵם מְנַסִּים לְהַסְבִּיר גְּבָרִים אֲחֵרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים וְאָז
הֵם מִתְפַּשְּׁטִים אוֹ לוֹבְשִׁים תָּלוּי מַה חִפְּשׂוּ
בְּדִיּוּק בְּלִי הֶסְבֵּרִים מְיֻתָּרִים הוֹלְכִים וְגוֹמְרִים
וְנִשְׁאָר רַק הַצֵּל שָׁפוּךְ עַל הָרִצְפָּה
וְהָעֵירֹם הַבִּלְתִּי נִמְנָע שֶׁל נָחָשׁ חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת
לוֹמַר בִּכְלָל מַשֶּׁהוּ מִלְּכַתְּחִלָּה מִזְדַּחֵל בֵּין כָּל זֶה בָּעֵשֶׂב
הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הָעֶצֶב שֶׁל גְּבָרִים שֶׁמְּנַסִּים
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹהִים.

*

לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְוַתֵּר מִלְּכַתְּחִלָּה לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
וְלָתֵת לָהֶם לַעֲבֹר כְּמוֹ עֵדֶר פִּילִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
וְהַפִּיל הַלָּבָן הַמֵּת מִתְמוֹטֵט בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עָלֶיךָ
וְאָז נוֹתָר רַק סִּפּוּר וְגֶּבֶר שָּׁבוּר
שֶׁיְּנַסּוּ לְהַסְבִּיר בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
שֶׁזּוֹ הָיְתָה תְּאוּנַת עֲבוֹדַת
אֱלֹהִים.

*

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים
בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ מַסְבִּירִים דְּבָרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
כְּמוֹ בְּאֵיזֶה נְסִבּוֹת מֻתָּר לַהֲרֹג, וּבְאֵיזֶה נְסִבּוֹת אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּאָדָם וְלִרְאוֹת
מִסְפָּר אוֹ זָר אוֹ וְכוּ' וְכַדּוֹמֶה וְאֵין דּוֹמֶה וְאֵין מְדַמֶּה הַמְּנַסֶּה
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ דְּבָרִים פְּשׁוּטִים
אוֹ דְּבָרִים גַּבְרִיִּים אוֹ דְּבָרִים נָשִׁיִּים אוֹ דְּבָרִים שֶׁל עָוֶל שֶׁל עֲגָלוֹת
חוֹטְאוֹת שֶׁל פַּנְצֶ'רִים שֶׁל יְצִיאַת אֲוִיר בְּלַחַשׁ שֶׁל פִּצּוּץ גָּדוֹל
הַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר יְחִידוֹת לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת שֶׁטַח סְגוּרִים בִּפְקֻדָּה
כְּרִיתָה שֶׁל רַגְלַיִם שֶׁל עֵצִים בְּצִיּוּת עֲצִימַת עַיִן שֶׁל הָעָצְמָה
אֵין הֶסְבֵּר כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שָׁחֹר לָבָן וְהַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר בַּעֲלוּת
שַׁיָּכוּת רְכוּשׁ קְדֻשָּׁה סְגֻלָּה גְּנֵבָה שִׁירָה גֶּזַע נִכּוּס סִפּוּר
אוֹפַנֵּי קֹדֶשׁ מִזְבֵּחַ מַאֲכֶלֶת קָרְבָּנוֹת כֹּחַ אַלִּימוּת רַכּוּת עֲצִימַת עֵינַיִם
עֶקְרוֹנוֹת אֶלֹקוּת בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים חוֹטֵא
לַמַּטָּרָה רוֹבֵץ לְפִתְחוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ
נִגְזָר מֵהַלֵּב שֶׁפּוֹעֵם כְּאֶגְרוֹף דּוֹפֵק
עַל דֶּלֶת אִי הַיְּדִיעָה

שֶׁתִּפָּתַח לִרְוָחָה

 

יונתן קונדה חבר בלהקת הראפ הרב-לשונית "סיסטם עאלי", מוביל תוכניות כתיבה לנוער וצעירים ברחבי הארץ. ספר שיריו 'יהפוך הסדק אורו', זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה 2015, עתיד לראות אור השנה בהוצאת אפיק. 

 

מיכל מוגרבי


וּבַיּוֹם הַהוּא
הָיָה לִי כֶּסֶף רַב
כְּשֶׁשִּׁנֵּי זָהָב בִּצְבְּצוּ מִבֵּין שְׂפָתַי
וּמִלְּאוּ אֶת הַפֶּה בְּתַאֲוָה

הַבְטָחוֹת עַל כֶּסֶף וְאַהֲבָה נוֹשְׁרוֹת מִשָּׁמַיִם
וּכְמוֹ הֶעָלִים מְכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בִּפְתָקִים יְרֻקִּים
הַכֶּסֶף נִדְבָּק, הָאַהֲבָה לֹא.

וְהָיָה לִי כֶּסֶף רַב
וְהָיוּ לִי מְרִיבוֹת כְּסוּפוֹת כְּמוֹ שֵׂעָר מַזְקִין
כְּשֶׁאָסַפְתִּי אֶת הַפְּתָקִים בְּגַב כָּפוּף
וּבְעַיִן עֲצֵלָה

שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לְהַפְרִיד בֵּין הֵדֵי הַמְּרִיבָה
וְאֵדֵי הַכֶּסֶף הַנִּמְהָלִים
בַּוְּרִיד הַצָּפוּף שֶׁמּוֹבִיל אֶת הַדָּם אֶל הַמֶּרֶד

בַּלַּיְלָה
הִשְׁכַּבְתִּי עַצְמִי עַל גַּב הַכֶּסֶף
וּנְחִישׁוּתוֹ הַקְּפוּאָה וְאַהֲבָתוֹ הַצְּמֵאָה
הִתְחַכְּכוּ בְּעוֹרִי

וְהַכֶּסֶף הָיָה רַב
וַאֲנִי הָיִיתִי מְעַטָּה.


וּבַלַּיְלָה הַזֶּה תִּנְדֹּד שְׁנָתָם שֶׁל אֲנָשִׁים רַבִּים. חֶלְקָם יֵאָחְזוּ בַּמִּטָּה כְּמוֹ בְּעֹגֶן וִיסָרְבוּ לִנְטֹשׁ. אוֹרוֹת יְהַבְהֲבוּ לְלֹא הֶרֶף בַּחַלּוֹנוֹת הָעֵירֻמִּים. וְיִהְיֶה מִין רַחַשׁ עָמֹק וְיָהִיר, שֶׁיְּכַסֶּה אֶת הַבִּנְיָנִים מִן הַיְסוֹדוֹת וְעַד לִמְרוֹמֵי הַפֶּנְטְהָאוּזִים. וְהַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יִהְיֶה כְּכָל הַלֵּילוֹת. וּבְכָל זֹאת יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַשְּׁאָר. אֲנִי אֶזָּכֵר בְּיָד קָרָה הָאוֹחֶזֶת בַּמַּנְעוּל וְלֹא מַרְפָּה כְּמוֹ קֶרַח עַל הַכְּוִיָּה. בְּחַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְכַּנְּסוּ קְבוּצוֹת סַהֲרוּרִיּוֹת וְיָנוּעוּ אֶל מִחוּץ לִתְחוּם הָעֵרָנוּת כְּמוֹ גַּחְלִילִיּוֹת אֶל כֶּתֶר הַפֶּרַח. בְּחַשְׁדָנוּת וּבִזְרִיזוּת. רַק שְׁנֵי חוּשִׁים יְכוֹלִים לִפְעֹל בּוֹ־בַּזְּמַן כְּשֶׁהַשֵּׁנָה מַרְחִיקָה אֶת הַכָּרִית מֵהַיַּלְדָּה. כֵּן, אֲפִלּוּ שְׁנַת הַיְלָדִים תִּתְכַּוֵּץ בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּשֶׁהֶעָרִים יְמָרְקוּ אֶת מַצְפּוּנָן בְּשִׁירִים עַתִּיקִים. וְיִהְיוּ עֵדִים שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁהָעֲנָנִים הִכּוּ בַּכּוֹכָבִים. אוֹ לְהֶפֶךְ. בְּכָל מִקְרֶה יְדֻבַּר עַל קְטָטָה שֶׁנִּרְאֵית קְרוֹבָה אַךְ הִיא כֹּה רְחוֹקָה. כְּמוֹ הַשֵּׁנָה בַּלַּיְלָה הַזֶּה. כְּשֶׁעָרִים שְׁלֵמוֹת יְנַעֲרוּ אֶת הַפֵּרוּרִים מִשְּׂפָמָן וְיָחֵלּוּ לִצְעֹד אֶל הַיָּם. כְּשֶׁהַחֲלוֹמוֹת מִסְתַּתְּרִים בָּרִיסִים מוּטָב לִטְבֹּל בַּמַּיִם וּלְמָרֵק אֶת יְדֵי הַלַּיְלָה עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּבַצְבֵּץ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הַכֵּהוֹת וּתְזַגֵּג אֶת עֵינָיו.


עֵינָיו זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה חֲשׂוּכַת־קוֹל
יְדֵי הַלַּיְלָה מוֹשׁוֹת אוֹתוֹ מֵהַתֵּבָה

הֶחָרִיץ שֶׁבֵּין הַלְּבָבוֹת
נָח עַל מִשְׁכָּבוֹ

אוֹרוֹת מְרַצְּדִים בְּמַבָּטוֹ
רֶגַע לִפְנֵי הַכִּבּוּי

רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן
וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן

לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ.
בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים

הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ
קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם.

אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָׁן בְּעֵינָיו
עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה

וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ
הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי
כִּמְעַט.

 

מיכל מוגרבי עסקה לאורך השנים בתחומים שונים, בין היתר תסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט, עריכת סאונד, אבל רק בכתיבת שירה גילתה התמדה ותשוקה אמיתית. ספר שיריה הראשון, 'החלומות נטו על צידם', יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספר בכתובים.

 

נבה קרסניקר

קיץ

כּוֹתֶרֶת הַפֶּרַח קוֹרֵאת
בִּכְתַב בְּרַיְל אֶת הַטַּל
לוֹמֶדֶת אֶת הַקַּיִץ
אוֹת וְעוֹד אוֹת

הַשֹּׁרֶשׁ נָע בָּאֲדָמָה
עוֹרֵג לְיַּלְדָּה לְלֹא אֵם
שֶׁתְּהַלֵּךְ בְּרֶגֶל יְחֵפָה
עַל עֲרוּגָה בְּלֵיל קְטַנּוֹת

תַּעֲקֹב אַחַר רֵיחַ הַקָּצִיר
שֶׁאוֹחֲזוֹת נְמָלִים לְלֹא קֵץ
בְּרֹאשַׁן הָעִוֶּרֶת מִלֵּדָה
מוֹצֵאת אֶת הַדֶּרֶךְ לַמַּלְכָּה

הַקַּיִץ מִתְהַפֵּךְ בְּמִטָּתוֹ
הֶעֱלִים כְּבָר יוֹדְעִים אוֹתוֹ
הַגִּבְעוֹל מִסְתַּנְוֵר
מֵעָצְמַת חֲלוֹמוֹ

 

נבה קרסינקר, ילידת 1976, היא בוגרת לימודי קולנוע ותוכנית העמיתים של עלמא. פרסמה שירה ופרוזה במקומות שונים.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

מתוך "רקוויאם לציפור", ספר חדש מאת מחבר בשם בדוי

"היא אָמנם הגיעה בריצה, באיחור של דקות ספורות בלבד אבל די היה בהן בשביל ששלמה, שזה עתה למדתי את שמו, יעביר את אצבעותיו הארוכות והיפות על שעון העיוורים המדויק שלו ויהנהן בראשו בכמעט הנאה על האיחור הקליל הזה שיאפשר לו לנזוף בה בחומרה אוהבת, כפי שעשה מיד אחר כך, נשא קולו במסדרון ונזף בה כשהתקדמה לעברנו באותו רגע שיתברר בעתיד כרגע מכונן בחיי."

Furisode with a Myriad of Flying Cranes, Anonymous, Japan (1910-1930) • Gift of Jan Dees & René van der Star

את הציפור פגשתי לראשונה באוקטובר 1987, בירושלים, אז גם היכרתי את שלמה. שלמה התיישב לצדי בשיעור הראשון של קורס שבחרנו שנינו, כפי שהתברר מאוחר יותר, רק בגלל שמו, כלומר שבחרנו לשמוע אף על פי שניתן על ידי מרצה לא מוּכּר, מעשה לא טיפוסי לסטודנט שכבר הבין שהעיקר הוא המרצה ולא נושא הקורס והעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים, ולשומע חופשי שהכיר היטב את סגל החוג, זִלזל ברובו והיה שב ופוקד את שיעוריהם של שני המורים היחידים שהעריך הערכה של ממש. "הציפור העברית" נקרא הקורס ההוא, וכפי שאמר המרצה הלא־מוּכּר בתחילת השיעור הראשון, המטרה הייתה פשוט לקרוא שירים, אלא שאין ברֵרה וצריך לקבוע גבולות מסוימים לשיחה, גבולות שיָקלו על הדיון בשירים כפי שנוהגים לכנות את השיחה הזאת, גבולות לא טבעיים אבל נחוצים מבחינה מתודולוגית אמר המרצה וכבר אז, בשיעור הראשון, נדמה היה לי שהמגבלות הללו ציערו את האיש הלא־מוּכּר שעמד לפני הכיתה ודיבר בהיסוס ובעָצמה לסירוגין, העיקו עליו באיזה אופן עמוק ולא אופייני, דבר שאכן נוכחתי בו בהמשך הקורס כשהיה מפר שוב ושוב, בתחושת הקלה סמויה, את הגבולות שקבע בשיעור הראשון, שבּו הוסיף ואמר במעין צער שמכיוון שאין ברֵרה נבחר הפעם שירים של משוררים עברים שיש בהם התייחסות לציפור, כל התייחסות שהיא, ונגביל את הרצף שלנו למה שמכנים השירה העברית החדשה: נתחיל ב"אל הציפור" של ביאליק ומשם נתקדם אל ימינו אנו. זאת נדמית התחלה נוחה, אמר המרצה, אבל כמובן שחלוקות מעין אלה פוגעות במעופה של הציפור, אם להשתמש בלשון ציורית, אפשר אף לומר שהן מנוגדות לטבעהּ, ובמילים אחרות, כדאי לזכור שכל חלוקה היא פשרה מתעתעת ולכן אני מקווה, הוסיף ואמר המרצה ובדבריו נשמעה נימה ברורה של הצטדקות שבשיעור הראשון עדיין היה קשה לתת עליה את הדעת אבל בהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מדרך הצגת השירים ופיתוח דבריו, שהיו נקטעים שוב ושוב בגלל מגבלות הזמן והמקום כפי שניסח זאת בצער: בצער היה שב ומצטדק שאינו יכול להשלים רעיון זה או אחר ולגעת בכל הבטיו ולפתח את כל הקשרים הגלויים והסמויים שפותחת כל שורת שיר וכל דימוי וכל ציוץ של ציפור עברית בשיר שקראנו ולכן אני מקווה, אמר, שבחלוף הזמן יתברר שהמטרה היא כמובן לחרוג מהגבולות שבתוכם אנו נאלצים לפעול, שאם לא כן בשביל מה אנחנו בכלל צריכים ציפורים ושירים?

ישבתי לצד שלמה, שבתחילת השיעור הזה עוד לא ידעתי שהוא שלמה, והתבוננתי לסירוגין בו ובמרצה החדש והיה לי נדמה שכמו שֵם השיעור, שנסתר בו איזה פרדוקס שלא יכולתי לגמרי לנסח את טיבו, גם במרצה הזה יש מעין דבר והיפוכו: לא רק שנראה צעיר ומבוגר גם יחד, איכות שסופרים מנסים לפעמים למסור בביטוי "בן בלי גיל", אלא נִגלָה בו משהו שאחר כך ניסחתי כנוכחות בו־זמנית של ביטחון עצמי וחשש, אבל גם יותר מאוחר לא הייתי בטוח בניסוח הזה, אף לא יכולתי להכריע לאילו הבטים של הדמות הזאת, החיוורת משהו, לשייך כל אחד מצִדי הפרדוקס, אם בכלל ניתן להפריד בין צדדיו של פרדוקס או בין צדדיה של אישיות. אבל כבר בשיעור הראשון, ואפילו ממש בראשיתו, אותה נוכחות של דברים מנוגדים יחד, שהיום נראית לי עיקר והכרח, כבר בראשית השיעור הראשון הרגשתי איך היא פולשת אל עולמי, עודה חסרת שם וזהות אבל כבר בדרך אליי, אל מי שהיה בעצם רחוק מעולמה של שירה והבחירה בשיעור זה לא תאמה את הנתיב שבו צעד, אם אפשר להתנסח כך, וגם מבחינה זאת, כפי שלמדתי יותר מאוחר, היינו שלמה ואני יוצאי דופן שביניהם קִרבה מוזרה בשיעור על הציפור העברית. שכּן כפי שאני לא הייתי בוחר בקורס על שירה וממשיך ודָבֵק בקורסים שקראו בהם סיפורים ורומנים, שעִמם היטבתי להתמודד – אם אפשר להתנסח מעט באירוניה, אבל בה־בעת ברצינות – כך גם שלמה, מטעמים הפוכים לגמרי אָמנם, לא היה בוחר לבוא לשיעור על שירה אלא אם כן ידע שיעמוד לפניו מי מִבֵּין מתי־המעט שהוא בכלל מוכן לשמוע את דבריהם, כל שכּן על שירה שהייתה בעיניו ביטוי עילאי המוציא את כל דרכי הביטוי האחרות ועל כן סירב לשמוע דיבורים ריקים בעניינהּ ורק יחידי הסגולה שידעו לדבר שירה, כמו שהיה מתנסח, היו ראויים בעיניו והיה מכבד אותם בנוכחותו, כפי שנהג להוסיף בחיוך דקיק.

ישבתי אפוא לצד שלמה והתבוננתי במרצה ובשלמה לסירוגין, שלמה שאז עוד לא היה עבורי שלמה אלא איש זקן ועיוור שהפנה את אוזנו הימנית, שהותקן בה מכשיר שמיעה גדול, לכיווּן המרצה, וכֵיוון שכך פנו עיניו העיוורות אליי ופניו המרוכזים – שהבעתם הייתה מתחלפת, מגיבה לדברים הנישאים באוויר – פניו המרוכזים והקמוטים מאוד היו כה סמוכים אליי עד שנדמה היה שגם הם, כמו דברי המרצה, פולשים לאיזה תחום גופני־אישי שחשבתי למוגן ותָחום. מבטיו הריקים, שהיו בה־בעת טעונים באיזו איכות שאין לרדת לפִּשרה, אולי מעין כוח מופשט, הנובע דווקא מהיעדר, מבטיו הריקים־המלאים משכו את עיניי והייתי אם כן מפנה את ראשי מהמרצה אל עינֵי שלמה ובחזרה אל פניו החיוורים משהו, ועם זאת העזים והחדים, של המרצה. בין דברי המרצה לעיניו של שלמה היה ראשי מִטלטל, ממש כך, נע מצד לצד כמטוטלת בין שתי דמויות מרתקות בתנועה קצובה שאני חש גם כיום, שנים הרבה אחרי השיעור הרחוק ההוא, כשראשי כבר כבד עלי אבל עדיין מוסיף ונע ללא מנוחה כאילו נמשך השיעור ההוא, כאילו זרוע המטוטלת שהחלה לנוע אז ממשיכה וסופרת במרוצה את שעות חיי שנפתחו באיחור רב ותמיד יהיה עליה אפוא לנסות להשלים את הזמן האבוד.

לאחר שהסביר בדרכים לא לגמרי גלויות, שאָמנם הלכו והתבהרו במשך הקורס, שגבולות הם עניין טכני, שרירותי ובלתי מתקבל על הדעת, התחיל המרצה הלא־מוּכּר לספר על השירים שנקרא יחד במהלך הסמסטר. רשימת השירים החלה כמובטח עם ביאליק וכללה משוררים לא מעטים שהיכרתי, לפחות על פי שמותיהם, והם מרכיבים, כפי שהמרצה עצמו הדגיש בנימה של ספקנות שממנה אי אפשר היה להתעלם, את הקאנון של הספרות העברית החדשה, אבל, כפי שהוסיף מיד, גם הם, ובייחוד הטובים שבהם, סובלים מאופן ההמשגה המכליל והמטעה הזה, המבודד אותם מהֵקשר רחב יותר ומחבריהם שלא זכו להיכלל באותן רשימות קריאה ממסדיות ומסחריות, הֵקשר הקובע אילו משיריהם ראוי לקרוא, משבץ אותם בכתר היסטורי ואידאולוגי ומבתר את יצירתם הענפה והסבוכה בסכין קצבים גס הפוגע בדמותם השלמה – שאף פעם אינה שלֵמה באמת, הוסיף מיד, אלא תמיד, ובאופן עקרוני, פגומה, מתלבטת ומתפתחת. אולי, טרח המרצה לנסות לרכך את דבריו, יצליח הקורס הזה, ולוּ בעקיפין, לגעת גם בעניין זה, כלומר של הקאנון, שב ואמר והרכיב את משקפיו והמשיך לקרוא ברשימה הארוכה שככל שהתארכה כך התברר לי שהיא כוללת, לצד המשוררים הקאנוניים הללו, גם משוררים שעליהם לא שמעתי מעולם, משוררים נשכחים, או נידחים, כפי שקונן המרצה, ואולי דווקא לעג לצורת מחשבה זאת, ועל כל פנים, כך סיכם ואמר, לא חשוב איך נקרא להם אבל אי אפשר שלא נקרא בהם אנחנו – וכאן חלף צל חיוך על שפתיו – אנחנו המבקשים דרך חיים הקרויה שירה איננו יכולים שלא לקרוא בהם וזה אכן מה שנעשה כאן ביחד, זו אכן כוונתו, כך אמר, ואפילו,  הוסיף כשפניו אל החלון הגדול שמבעדו נראו שמיים כמעט לבנים, כל כך ריקים מענן הם היו וכל כך מלאי שמש קיץ אף על פי שהיה כבר חודש אוקטובר, שמיים של אור פלדה בוהק ובלתי ניתן לעצירה, אפילו, כך אמר, בכך הוא רואה את יִעודו כמורה, או מרצה כפי שאוהבים מי שאוהבים לקרוא לזה כאן, כך בפירוש אמר כשפניו אל חרב האור הלבנה המתנופפת בחוץ, שעלינו פשוט לקרוא מה שראוילקרוא כי כמובן לא הכול ראוי לקרוא, כלומר לא כל מה שקוראים שירה יש לו בכלל קשר לשירה בדיוק באותו אופן שדברים שלא נוהגים לקרוא להם שירה הרי הם שירה צרופה, אבל מכיוון שניתנה לו הקתדרה, כמו שאומרים, הוא מתכוון לנצל את זה ולקרוא עִמנו משוררים שכתבו שירה, שירה שיש לשוב ולקרוא.

המרצה הרזה והחד, ששמו לא היה רשום בסילבוס, לא הציג את עצמו כלל בשיעור הראשון ורק בשיעור שלאחריו התנצל ואמר ששכח בכלל להציג את עצמו אבל זה לא כל כך חשוב שהרי הוא רק אמצעי להפגיש בינינו לבין מישהו אחר, מישהו שאיננו כאן במובן אחד אבל נוכח כאן בשבילנו במובן אחר וזה העיקר, כמובן, שהרי הוא אינו אלא המתווך, או השליח, ואת גורלו של השליח יודע כל בר דעת וכבר סיפרו את סיפורו רבים, למשל קירקגור, שיש המכנים אותו פילוסוף אבל הוא היה משורר, משורר מעמיק שמדגים, אם אפשר להשתמש בביטוי גס מעין זה, שהפילוסופיה אינה אלא הבט של השירה, ענף שהתפצל מהגזע הרחב, חובק־הכול של השירה; קירקגור שמשליו הם שירה טהורה מספר לנו על המלך השולח שליח לבנו והמסר המוצפן בדברים שנושא השליח כולל את דבר מותו של השליח, מוות שנדרש כדי להבטיח את ביצועה השלם של השליחות, ומהי שירה אם לא שליחות, שאל המרצה, שליחות פרדוקסלית, המוסבת על עצמה? זה היה בשיעור השני אבל הדבר זכור לי היטב כי הבנתי אז שאכן, כפי שאָמנם למדתי כבר מניסיוני, העיקר הוא המרצה ולא הנושא, אבל עוד הבנתי שעד עתה לא הבנתי מה פירוש הבחירה שאני בוחר במרצה, כלומר במורה, ששב והדגיש שאת מעשה התיווך יש להעלים בסופו של דבר, ובמילים אחרות שיש להעלים את השליח ולכן, מלכתחילה, השליח נמדד רק בפעילותו, המבוססת על נאמנותו המוחלטת למעשה השליחות ומכאן משתמע, הוסיף המרצה בחיוך שהיו בו אירוניה ופשטות גם יחד, מכאן משתמע שאנחנו יכולים כמובן לקרוא לו בשמו הפרטי והוא גם מעדיף זאת על פני כינוי ממסדי מלאכותי, אלא שראוי לזכור שגם שמו הפרטי, בהקשר זה, אינו אלא חלק ממדי השליח, מסכה מטעמה של שליחות.

זה היה בשיעור השני אבל בשיעור הראשון המרצה החד והרזה המשיך לקרוא את רשימת השירים בלי שהציג את עצמו: היה זה השיעור הראשון בסמסטר והוא הציג את הסילבוס כנהוג אבל שלא כנהוג היה ממשיך וסוטה להערות מהערות שונות וכל פעם שב וחוזר אל הרשימה, מתקדם ומזכיר משורר זה או אחר, מצטט שורות שיר ונסחף ומתנצל וחוזר אל קריאת הרשימה ושוב סוטה ומפריע לסדר הקריאה בהערות שהסתעפו לכל מיני כיוונים ונתיבים וחלקן כבר נגע לדמותם של המשוררים שמשיריהם נקרא, הערות שהסגירו דווקא את יחסו האישי של השליח אל משורר זה או אחר, שבנוגע אליהם לא התאפק וסיפר, בחיוך של מבוכה כאילו היו אלה חייו שלו שעליהם הוא מספר, כיצד, למשל, כתב האחד את שיריו לאחר שעזב את בית הוריו מתוך מיאוס ושהמרחק בין הבירה האירופית לעיירה הקטנה והרחוקה איששו את הדימוי הפרובנציאלי של מקום הולדתו ובה־בעת הולידו בו געגועים אל פרובנציאליות זאת, מֶתַח שאפשר להבחין בו גם בשירים הרבים העוסקים לכאורה בעניינים אחרים לגמרי; וכיצד אחֵר שתכנן לצאת אל הדרך לא עמד לו כוחו ונשאר בבית האם, כבול אל אוהלה של תורת אבות שבראשית חייו הייתה מלכות נחשקת ועל ערש מותו קילל כאסון חייו, והצער הזה, שנחשף רק בסוף ימיו, מתגלה כבר בשיריו המוקדמים, הנבואיים ממש, המעידים על אופיו עוד בטרם חשפו חייו אופי זה. הערות ממין זה ואחרות שִרבב המרצה אל תוך רשימת השירים שקרא ושילב אותן בשורות שיר ובאסוציאציות שאליהן הפליג כשעיניו נישאות אל החלון עד שהיה מתנער לפתע, כמעט בקפיצה, כנדקר מלהב השמש הלבנה ומתנצל וחוזר לקרוא את רשימת השירים ושוב סוטה ומעיר הערות שבדרך כלל כינו המרצים שהיכרתי עד אז "הערות אינפורמטיביות" והיו מציגים אותן כרקע, או מבוא, אבל עכשיו איבדו ההערות הללו את אופיין המוּכּר, הסתעפו, התפתלו ונקשרו זו בזו ובשורות השיר בקצב משלהן ועל כן, כנראה, השתלבו במעשה הקריאה השלם שהצטייר בעיני רוחי באופן כמעט צורני, מודוס שדמיינתי באותה השעה כמין חץ, כמו וקטור, כזה שהיה מצייר המורה לפיזיקה בתיכון כדי להסביר איזה תרגיל שפתרנו, סוג של תנועה שמתווה דרך, דרך פעולה או דרך מחשבה, או אולי דרך חיים, לא ידעתי בדיוק, גם עכשיו איני בטוח, אבל בפירוש, את זה אני זוכר היטב מהשיעור ההוא, בפירוש יכולתי לראות כבר אז צורה כמעין חץ השואפת לאיזה דבר אם כי יַעדה נותר מחוץ לתמונת הדמיון, אולי כמו בפרדוקס הידוע של זנון על החץ, שיַעדו ברור ומוחלט ועם זאת, באותה עת ממש, הוא נותר תלוי ועומד בגבולות המחשבה הבולמת אותו.

המרצה המשיך לקרוא את רשימת השירים והיה מסיר את משקפי הקריאה כשהוא נסחף בהערה שהופכת להרהור ארוך שיַעדו אינו ידוע ונדמה אף הולך ומתרחק, ושב ומרכיב אותם כשהוא מתנצל על הסטייה הלא־מתוכננת, שאולי בכל זאת תתברר בעתיד כקשורה לנושא, וחוזר לקרוא את רשימת השירים שהקראתה התבררה כעיקר השיעור, כלומר כתוכנו של השיעור ולא כפתיחה לקראת סקירה מבואית כלשהי של נושא הקורס, סקירה בנוסח היסטורי, או תיאורטי, מין הרצאת מבוא בסגנון המוּכּר לי משיעורים אחרים.

כך, תוך כדי נסיגות וקפיצות הגיעה הרשימה לקִצה ועִמה תם למעשה השיעור הראשון. בכיתה שרר שקט, שתיקת מבוכה של הסטודנטים הלא־רבים, שאת רובם היכרתי באופן שטחי בלבד משום שעסקו בשירה, כפי שנהגו לענות לכל שאלה ששאלתי בעניין לימודיהם, ואני, שלא ידעתי דבר על שירה, נהגתי לוותר על המשך השיחה עִמם בגלל שהובילה, כפי שכבר נוכחתי לדעת, לשבחים מלאי התפעלות על משורר זה או אחר ולניסוחים מעורפלים על תחושות גופניות נדירות בשעת קריאת שירים. אָמנם, נדמה שהיה זה לשביעות רצונם של כל הצדדים שהסתפקנו, העוסקים בשירה ואני, בהנהונים הדדיים בדרך לשיעורים שלא דמו כלל, ככל הנראה, לשיעור שהסתיים זה עתה וששיבש את המושגים שרכשו על טיבו של קורס העוסק בשירה וככל הנראה על טיבה של שירה ושל העוסקים בה, כפי שנהגו לכנות זאת. לכן שתקו הסטודנטים במשך השיעור, וגם בסופו לא ביקשו להפר את הדממה, אלא המתינו בכליון עיניים להימלט אל חבריהם במסדרונות המוּכּרים, כדי להזהיר אותם מפני המרצה החדש והשיעור המשעמם, שלא דמה אפילו לגרועים שבשיעורים שמהם כבר סבלו בשנות לימודים מעייפות. השיעור הראשון והקורס המוזר ההוא כולו עִרערו באופן עקיף וצנוע על מוסכמות, אבל רק הרבה אחרי שהקורס הסתיים אפשר היה להבין את הקשר בין שירה לבין מלאכת פירוק הגבולות, קשר שניסה ונדמה שהצליח ולו לרַמֵּז עליו המרצה הלא־מוּכּר, שכאמור לא הציג עצמו כלל, אף לא בשיעור השני. שוב, כמו בשיעור הקודם, לא טרח המרצה לומר את שמו אלא מיהר ופנה, כמו בורח היה, אל השירים, וקרא בהברה אשכנזית את כל שירו של ביאליק "אל הציפור", שיר לא קצר כלל, שהיה למעשה כפול באורכו לפני שביאליק עצמו קצץ שורותיו, כפי שציין המרצה וחייך והוסיף שהמשורר הצעיר עשה כך אולי בגלל שפחד מאחד העם, אימת פרחי השירה באודסה, נווה המדבר הארעי שאליו נשאו נפשם בתקופה ההיא רבים מאלה שנפשם נשאה אותם אל עולם אחר ואם כך, הוסיף להרהר בקול, האומנם יתכן שלא רק החסיר משירו אלא למעשה רקח הקדרה כך שתיערב לחִכו של אחד העם? ואולי חזר ביודעין על בקשתו של רבי יהודה הלוי, שאל המרצה ומבטו כבר פנה אל החלון וקולו אף הוא כמו פונה אל מישהו: "יוֹנַת רְחוֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי, וּלְקֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי". אבל אולי עשה כך שלא ביודעין כלל? המשיך, תמה, בינו לבינו כמדומה, כשמבטו הולך אל החלון שבו חולל מחול החרבות הבוהק של שמש אוקטובר, מסך של אור מסנוור שלא כָּהה כלל אף על פי שחודש אוקטובר כבר עמד להסתיים; אולי אף שלא הבין עד תום את התהליך שבו כבר היה שרוי, ביאליק ידע ששרוי הוא בראשיתו של תהליך וביקש לברר מה הם הקולות הרבים המסתתרים בתוכו? מיהי הציפור האילמת המבקשת לשיר שהציב הוא עצמו על חלונו? שהרי עם עצמו משוחח כאן ביאליק שעה שהוא משוחח עם אחד העם ועם יהודה הלוי ועם מסורת השירה, קבע בפרץ של ביטחון פתאומי המרצה כשהוא מסיר את עיניו מהחלון הלבן ושב ופונה אלינו הנוכחים בכיתה; הרי הפּנייה "אל הציפור" היא מוסכמה החותרת תחת עצמה, קבע עוד המרצה, מוסכמה המאפשרת למשורר לשוחח עם רעיו ועם הבּריאה דרך השיחה עם עצמו, ששלובים בה הקולות הרבים הללו ומצמיחים מתוכה, על דרך המאבק והמיזוג, את הציפור שעִמה הוא משוחח, כלומר את השיר, התעקש ואמר המרצה אבל קולו כבר דעך כי הביט וראה אוסף פנים נבוכים, אטומים כמסך האור הבוהק בחלון, ולכן מיהר לסגת מן המחוזות שכבר הרחיק אליהם והציע לקרוא שוב את השיר שהרי איך אפשר, שאל בחיוך מתנצל, איך אפשר אחרי קריאה אחת בלבד לנסות לומר משהו על שיר כל כך מורכב וארוך? מיד אכן קרא שוב את השיר, פעמיים קרא את השיר באותו שיעור וגם בגלל זה זוכר אני היטב את השיעור השני שעורר בי השתאות לא פחותה מהשיעור הראשון.

נדמה היה שהשיעור יסתיים בשתיקה האדישה של מי שכבר ויתרו על הקורס, אי אפשר היה שהשיעור יסתיים אחרת, אלא שאז, ממש כשעמדנו לקום, שעה שהמרצה הסתכל על שעונו ובמחוות יד סימן שהזמן עבר אבל אי אפשר היה להבין אם עבר לרצונו או שלא לרצונו שכּן פניו נחתמו והוא עצמו שתק עתה, כשהזמן תם, אף לא נפרד מאִתנו אלא נתן כמדומה לדממה לכבוש גם אותו כשהסטודנטים עמדו לקום, על סף אנחת רווחה שהסתיים משהו שאין להבין בדיוק מה היה ולאן הוא מוביל, בפִּרצה הזאת של טרם סיום לפתע שמעתי את הזקן העיוור שישב לצדי זורק – אפשר כמדומה לומר כך כי אכן הייתה זאת מעין השלכה של קול ומילים אל חלל פתוח, לא פנייה ישירה אל נמען מוגדר אלא הטלה, השלכה, התגרות בדממה שעמדה, כמדומה, לבלוע את דברי המרצה שלא מצאו מענה, אף לא תגובה בודדת, במשך שיעור תמים: "אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – וְיוֹנָה עִם נָעַר, עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים, עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר".

אז עוד לא ידעתי שלא שלמה דיבר דברים אלה, או על כל פנים שלא רק קולו שלו הִדהד בחלל הכיתה, שהרי היו דבריו ציטוט וקולו הנמוך חזר על הבית האחרון משירו של ביאליק "מאחורי השער". אבל על אף בורותי קלטתי ששלמה מתייחס לקהל הסטודנטים הדומם כחומה אטומה וזכור לי היטב הצער שחשתי, צער שהתעורר בעקבות מראה הנער והיונה והשער הגדול הסוגר עליהם, ציור בהיר ועצוב אף אם פרדוקסלי, כרבים מציורי המחשבה שרוטטים כך על הגבול שבין המילולי לחזותי; ציור מופשט אבל נוכֵחַ ושלם שעלה בראשי בבת אחת לשמע המילים ועורר בי צער לא רק כדבר העומד לעצמו אלא גם משום שתיארתי לעצמי, או על כל פנים הייתי מודע לכך בדרך זו או אחרת, שכך בוודאי מרגיש המרצה הלא־מוּכּר שדיבר אליי וביקש לפתוח עִמי בשיחה והדבר לא עלה בידו במשך שיעור שלם. במשך שעה וחצי לא הגיב איש מקהל הנוכחים ואני ביניהם לדברי המרצה ומבחינה זאת, כפי שאני יודע היטב היום, היה הצער שחשתי קשור לא רק בו אלא גם בי: לא הייתה לי ברֵרה אלא להכיר בעובדה שאיני שונה משאר הסטודנטים בכיתה, שהיו לי זרים ולא ראיתי עצמי חלק מהם; ודברי שלמה, שאָמנם היו שורות שיר של ביאליק כפי שלמדתי אחר כך משלמה עצמו, שורות שיר אלו ובעצם דימוי זה של השיר והשר המבקשים להישמע, ציור־נפש זה ששלמה ניצל כדי להתקומם נגד האלם העריץ ששׂרר בכיתה, הפך אותי לאחד מהם. כשאני חושב עכשיו על האלם ההוא ועל העלם ההוא, כלומר על מי שאיני עוד, אני מבין שחיפשתי אז, אם כי מבלי דעת, מוצא מדרך חיים שנדמתה ראויה וטובה אבל למעשה הלכה וסגרה עלי, דרך חיים שלא בחרתי אלא צעדתי בה כעיוור משום שהוטלתי אליה כבדרך שגרה שאין מהרהרים אחריה. כשאני נזכר בעלם הכנוע ההוא שהייתי ברור לי אפוא שלא הסכמתי יותר להיות חלק מהפָּנים החתומים בחומה הדוממת שזיהיתי סביבי ומשום כך העזתי ופניתי אל שלמה בסוף השיעור ובעזרתו, אחר כך, הצלחתי להניח גשר על פני הדממה ולהתקדם לאט לעבר הדמות הרחוקה שבצד השני: המרצה הלא־מוּכּר שהיה שונה כל כך מכל המרצים שפגשתי עד אז, "עוף מוזר" כפי ששמעתי במו אוזניי את אנשי הסגל האחרים מכנים אותו, ובעצם עוף נדיר, כפי שסיכמנו שלמה ואני מאוחר יותר, נדיר כמו הברבור השחור אמר שלמה פעם במהלך הסמסטר והזכיר שורות מאת המשורר הרומי יובנליס שמֵּהן לדעתו התגלגל הביטוי עוף נדיר, או מוזר; ציפור שיר אמִתית תיאר אותו שלמה ובלי דעת העניק למרצה הלא־מוּכּר את הכינוי שדבק בו, הציפור, כך התחלנו שלמה ואני לקרוא לו בקיצור, מתוך חיבה והרגשת קִרבה שהלכה והעצימה בקִרבנו, או על כל פנים בקרבי, הרגשת קִרבה אל מי שכּלל לא היכרתי וחלף זמן רב מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה באוקטובר 1987 עד שפגשתי אותו שוב ולמדתי משהו על המחיר שגבתה ממנו הדממה – או אולי דווקא המילים, המילים שבעזרתן ביקש להילחם בדממה הן שגבו ממנו מחיר שעל טיבו, נדמה לי, עמדתי רק שנים אחר כך, בפגישה השנייה שפגשתי בו ושעוד אספר עליה בהמשך, על הפגישה הקצרה שנפגשנו שוב ועל המעט שלמדתי על חייו ממה שסיפר לי אז, אחרי שנים ארוכות שבהן תהיתי מה עלה בגורלו, שבהן עקבתי אחריו כמיטב יכולתי, קראתי כל מסה פרי עטו וגזרתי כל שיר שפִּרסם, אבל מילים אלו היו נדירות ואף הלכו והתמעטו עוד יותר עם השנים עד שלבסוף נותרה הדממה.

נגד כוחה העריץ של הדממה זרק שלמה את שורות הסיום של "מאחורי השער" ואני התבוננתי בו, בזקן העיוור שעוד לא היכרתי, דבר שעמד להתרחש ממש כבר במסדרון שמחוץ לכיתה כשהוא מחכה לנהגת שלו: כך כינה אותה, הוא מחכה שתבוא לאסוף אותו הנהגת שלו אמר כשעמדנו בחוץ, דקות ספורות אחרי שהושלכו המילים אל החלל ועִמן תם השיעור והסטודנטים קמו והחלו לצאת, מאושרים שיותר לא יצטרכו לסבול, לפחות לא מהמרצה המבולבל והבלתי נהיר שממנו עמדו להיפרד לעד בשעה שהלה מִלמל משהו בתגובה לדברי שלמה, משהו בדבר מפתח שבור ככל שהצלחתי לקלוט וכפי שלמדתי מאוחר יותר התייחסו הללו אף הן לשירו של ביאליק "מאחורי השער" ועִמן נחתם השיעור ואני התלוויתי אל שלמה שחיכה לנהגת שלו. הוא עמד וחיכה לה מחוץ לכיתה והיא אָמנם הגיעה בריצה, באיחור של דקות ספורות בלבד אבל די היה בהן בשביל ששלמה, שזה עתה למדתי את שמו, יעביר את אצבעותיו הארוכות והיפות על שעון העיוורים המדויק שלו ויהנהן בראשו בכמעט הנאה על האיחור הקליל הזה שיאפשר לו לנזוף בה בחומרה אוהבת, כפי שעשה מיד אחר כך, נשא קולו במסדרון ונזף בה כשהתקדמה לעברנו באותו רגע שיתברר בעתיד כרגע מכונן בחיי – או, אולי, אני מעז לומר: הרגע המכונן של חיי, רגע שחתם את השיעור שבו פגשתי לראשונה את הציפור ובו החלטתי, אף שלא הבנתי בדיוק למה, שלא אחמיץ אף שיעור שלו מעתה ואילך, רגע שהנצו בו ניצני ידידותי ארוכת השנים עם שלמה ושראיתי בו לראשונה את אשתי לעתיד רצה מכיווּן המדרגות לעברי ולעבר שלמה: אני שלא ידעתי שזאת אשתי לעתיד ושלמה שכבר זיהה את צעדיה של נכדתו ונזף בה בקול רם מרחוק ואחר כך הספיק עוד לומר לי כמה מילים כסיום לדברים הקצרים שהספקנו להחליף כשעמדנו מחוץ לכיתה. למעשה שלמה הגיב לדברים שלא יכולתי לעצור מלומר אחרי שהצגתי עצמי, והצעתי לעזור לו, והוא הציג את עצמו, והודה ואמר שאין צורך, אבל אני כבר נצמדתי אליו וליוויתי אותו כי הייתי חייב לומר למישהו משהו על אודות השיעור המוזר שזה עתה הסתיים. שיעור שהיה סוף־סוף שיעור במובן הממשי של המושג, כי זרם בו משהו שאפשר היה להיאחז בו ולהפליג עמו אל מעבר לניכור ששלט לא רק במסדרונות האוניברסיטה אלא בכול, בכל המסגרות שהייתי מנסה לפלס בהן את דרכי ומהן הייתי נפלט, ומן הניכור הזה, כפי שאני מבין היום, ביקשתי מבלי דעת להימלט. הייתה זאת הצעה להפליג אל זרוּת שאינה מוותרת על גבולותיה, בבחינת הזמנה, כפי שהרגשתי כבר אז, ואמנם שלמה, על רקע צעדיה הממהרים של הנהגת שלו, נכדתו, אשתי לעתיד, שלמה עוד הספיק לאשש את מה שהרגשתי כשאמר שאכן המרצה הזה, שאין לו מושג מאין הגיע ומעולם לא שמע עליו לפני כן, עושה רושם מצוין בדיוק בגלל ההיסוס הנחוש שלו, ההיסוס הנחוש של השירה.

* * *

מתוך "רקוויאם לציפור" מאת אלכס חנקין (שם בדוי), הוצאת קדימה, 2017.

 
רשימה של דרור בורשטיין על 'רקוויאם לציפור' 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10