כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

הצצה לכתב היד שממנו צמח "פיגומים", הזוכה הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים

הבמאי והסופר מתן יאיר עדיין עובד על הספר, אבל שתיים מן הדמויות שלו כבר התפתחו לסרט עטור פרסים. הנה קטעים מתוך הרומן שיראה אור במהלך השנה, וטעימה מהסרט

צילום מתוך הסרט "פיגומים"

פיגומים / מתן יאיר

מתוך הפרק "המורה":

אני קורא מילים שכתבתי על הלוח: התפסן בשדה השיפון, הולדן, פיבי, מומיות, אגם, נפילה, סחרחרה. אחד בטלפון הנייד, ואחר עוצם עיניים, מעבירים בקבוקי שתייה, מעיפים פקקים, קמים לפח, חוזרים לשולחן, עוברים בדרך ונותנים למישהו כאפה. צעקות, רעש בחוץ, רעש בפנים. לא יודע איך אצליח ללמד אותם ככה. עוד מעט הבגרות ואין לי זמן. אני צועד בין שולחנות הכיתה, מנסה להעיר, להעניש, אף אחד לא שומע בקולי, אני מתיישב בכיסא של תלמיד, שיצא לשירותים ולא חזר, פניי ללוח. אם מישהו ייכנס עכשיו לכיתה זה יהיה הסוף שלי. אני חייב עזרה. אני זקוק לעזרה. אני אצלצל לאבא שלי ואבקש ממנו שיבוא לשיעור בכיתה, שיבוא לספר להם על מלחמת העצמאות, על הילדות שלו, על החיים שלו בירושלים, במצור, בעוני, במחסור. שיספר להם חוויות מזמן אחר, שידבר אליהם בקול שלו, שיראו את הפנים שלו, שירגישו בגודל שלו, בנוכחות שלו. הוא יחליף אותי. זה יתחיל בשיעור אחד ויהיה הצלחה וימשיך ככה משבוע לשבוע. הוא ירתק אותם כמו שריתק אותי. הם יחשבו עליו ויחכו לשיעור שלהם איתו. הוא יספר להם סיפורים שחלקם לא קרו אף פעם והוא יהיה איתם אישי וסמכותי ויחזיק סיגריה לא דלוקה בפה שלו, ואני אשב לי בפינה על כיסא, אקשיב ואסתכל ואראה איך עיני התלמידים מופנות אליו. הם יוציאו ציונים טובים, מעולים, הוא ייזכר אצלם, ישפיע עליהם, ישמש להם מודל לחיקוי. הם יחזרו לבתיהם ויספרו מה למדו בשיעור ומי לימד אותם ואיך לימד אותם ושכל יום הם לומדים דברים חדשים ושיש שיעור אחד ביום חמישי מאחת עד שלוש שפותח להם את הראש, שלוקח אותם בזמן למקומות שלא היו בהם אף פעם.

*

היום מתקיים מועד חורף בגרות בהיסטוריה ומבקשים ממני לבחון בעל פה. יקי מתקרב אליי לבוש מכנסי בוקסר, כפכפים, טי-שרט לבנה ובידו צרור מפתחות וטופס הבחינה. אנחנו נכנסים לחדר קטן עם מחשב, ממש ליד חדר המורים. הוא מסתכל בטופס, קורא אותו ומזיז את השפתיים באותו זמן. מדפדף, שואל אותי על כמה שאלות צריך לענות, אם המבחן קשה בעיניי, ובסוף אומר 'מה זה השאלות האלה?'. התשובות שלו דלות. אני שואל אותו אם הוא למד והוא אומר לי בחזרה 'למה, לא טוב עד עכשיו?'. הוא מכווץ את עיניו מנסה לקרוא מה שכתבתי על המחשב. אני שואל אותו אם הוא רואה טוב והוא אומר שכן. אני מצביע על מפה של ישראל ושואל אותו מה כתוב שם והוא אומר שבא לעשות בחינה ולא בדיקת ראייה. אני רואה שהוא לחוץ, שהוא מבין שהוא מתרחק מהחמישים וחמש. בשאלה על גזירות אנטיוכוס הוא עונה שהגזירות פגעו בכבוד של העם היהודי ולא מוסיף. אני שואל אותו מה זה לפגוע בכבוד של היהודים והוא מתחיל לנחש ולזרוק על איסור ברית מילה, אכילת חזיר, שמירת שבת. אני משכתב אותו, משלים לו משפטים, מוסיף, מדייק. יקי מביט באצבעות שלי מקלידות את התשובות שלו. הוא מהנהן ואומר לי 'יופי, כן, נכון, תמשיך'. הוא מציע לי לשתות משהו, ומתנדב להכין לנו קפה בחדר מורים. בלי לחכות לתשובה הוא יוצא, צועק מרחוק כמה סוכר אני רוצה. אני מפחד שמישהו יעבור, אולי אחד הבוחנים או אפילו מפקח. הוא נכנס עם קפה שהכין במכונה של המורים מביא לי גם פרוסת עוגה ומפית שמצא שם. 'אני יעבור את זה רמי?' שואל וכבר יודע לאן נושבת הרוח. 'כוס אמא של הבית ספר הזה,' מביט בכפכפים שלו, 'הרכזת הבת זונה הזאת רוצה שנכשל, שונאת ילדים זאת, חבל שאתה לא לימדת אותנו'. אני מבקש שיעבור על הבחינה לפני שאנחנו מגישים. הוא מתחיל להקריא מצג המחשב את הדברים שכתבתי והמילים יוצאות לו מהפה כאילו ישבו אצלו מוכנות ומאורגנות. הוא מקריא בהנאה, מתקרב אליי כדי לקרוא טוב יותר מהמסך, כמעט נוגע בי עם הרגל שלו. מסעיף לסעיף הוא מקבל ביטחון, משתחרר, אומר לי להוסיף עוד משפט, מציע סיום לתשובה, אומר 'לסיכום' ואפילו מוצא שגיאת כתיב אבל אומר שנשאיר אותה 'שילכו להזדיין'. הוא לוקח את הטופס ואת הדפים שיוצאים מהדפסה ומאחד אותם במחברת הבחינה, מנשק אותה ואומר לי, 'יאללה, עכשיו נשאר ספרות. שלא יהיו פדיחות, אה רמי'.

*

התלמידים מרותקים אל יקי בזמן שהוא נכנס לו לכיתה או כשהוא זורק איזו הערה או סתם משחק לו בנייד. כל דבר שהוא עושה מעניין אותם יותר מאשר השיעור. אף פעם לא מגיע עם תיק וקלמר לבית הספר. הולך לכל מקום עם שקית ניילון כחולה ובתוכה מפתחות, סיגריות ומחברת שהוא לא כותב בה. יושב בפישוק רגליים, משחק בפלאפון. אין דלת בבית ספר שלא פתח. אם הייתי בגיל שלו בטח הייתי מפחד ממנו, ממשהו שיעשה לי או ממשהו שיגיד. כמו עכשיו בעצם. כשיקי מושעה אני מרגיש הקלה אצלי ואצל שאר התלמידים. לפעמים כשהוא מגיע באמצע היום ומצטרף לכיתה מתגנב לתוכי איזה מתח, הרגשה שהכול יכול לקרות ואני לא יודע איך השיעור הזה יסתיים. בימי חמישי הוא לובש את אותם בגדים, מכנס בוקסר קצר וחולצה כחולה עם כפכפים. אף פעם לא ראיתי אותו עם סמל של בית ספר על החולצה. תלמידים אחרים ננזפים ונשלחים הביתה על דבר כזה, אבל לא יקי. הוא משתהה שם בכניסה, מחליף מילה עם השומר, נהנה לראות את הפרצוף החמוץ של סגנית המנהל, שמעלימה עין, שמעניקה לו את הכבוד המגיע לו.

 

מתוך הפרק "יקי":

אחרי שאנחנו מסיימים קומה אני מסתכל למטה ומדמיין אם הייתי יכול ליפול על הרגליים שלי. יש גובה שזה כבר לא נגמר בשבר או נקע. אתה נוחת והגוף כבר לא יוצא מזה. לאבא נפלו כבר כמה פועלים, חלק ערבים, פעם תורכים, רומנים, היום סינים. הסינים אבל לא נופלים. כל מי שנפל מת. לפעמים משרד העבודה שולחים חוקר. אם זה מישהו שעבד קבוע אז אבא עושה הפסקה של יום בעבודה. בגובה אבא לא נותן לי לעבוד, רק קומה ראשונה או שנייה. יש פועלים בני שש-עשרה שבע-עשרה שלהם אין לו בעיה לתת. אני רב איתו על זה, שאם הוא רוצה לתת לי את העסק יום אחד אז אני חייב לעלות ולעבוד שם. אם אני מתחיל לריב איתו הוא זורק לי חול בפנים ואומר 'יאללה תעלה יאללה!' וכולם צוחקים. חוץ מהשנה שישב בכלא, הוא תמיד עבד בבנייה. השלט שיש לנו אומר 'הס פיגומים – עשרים שנה של אמינות מקצועיות ואיכות' אבל זה היה צריך להיות תשע-עשרה שנה. כשאתה אומר שאבא שלך גנב חושבים שפילח טלוויזיה, כסף, תכשיטים. אני לא מספר שגנב חול ושקיבל רק שנה. אני אומר שגנב וישב בכלא ושאנשים יחשבו מה שהם רוצים. הוא תמיד אומר שאלה שאנחנו בונים בשבילם היו צריכים לשבת בכלא. כי איפה שיש ג'יפ של חצי מיליון שקל חייב להיות גם משהו מסריח. הוא ישב בכלא קל עם ביקורים וחופשות. פעם אחת הם עשו שם מרד ואז נכנסו השב"ס ופירקו אותם במכות. שברו לו את האף, את היד, את הברך. ביקרנו אותו בבית חולים וזאת הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אומר שפוצצו מישהו במכות. אחד מרתק אותך לרצפה והשניים האחרים דופקים בך וקורעים אותך עם אלות ואגרופנים, בועטים בך בצלעות, בכליות ואתה אין לך מה לעשות. הוא היה גמור בבית החולים. אפילו שרף לו כשעשה פיפי. ביקרנו אותו וראינו אותו ככה שבור, בקושי מרים אלינו את העיניים. הברך סידרו לו עם ברגים ואת האף, אין מה לעשות, והיד שנשברה לו, לא יודע איך, הפכה להיות יותר מכאיבה, יותר גמישה, מרים אותה כמו שוט ומוציא ממנה יותר. אי אפשר להאמין שהוא שכב במיטה בבית חולים עם השוקולדים שהבאנו לו, עומדים ליד המיטה שלו בערב שישי, עושים קידוש והוא נרדם באמצע, מתעורר ושוב נרדם. לא מזכירים את השנה הזאת של הכלא. בשנה הזאת אמא התחילה לעבוד בפיצוציה ואחרי בית ספר הייתי מקבל עזרה בלימודים וארוחת צהריים במתנ"ס ועשו לנו גם חוג בים, מהעירייה. כשהשתחרר אמא הכריחה אותי לקנות לו כרטיס ברכה ולכתוב לו בפנים משהו. ישבתי שעה ובסוף כל מה שיצא לי זה 'שתמשיך לבנות לגובה'. הוא שמח להשתחרר ולחזור לעסק. ארבעה חודשים אחר כך הוא ואמא התגרשו. הוא לא רצה שתעבוד יותר והיא לא וויתרה. הוא יצא מהבית בלי הרבה עניינים.

*

בזמן שחיברתי פיגום בקומה השנייה של הבית, אבא סידר וספר פלטות מעץ, לראות כמה להזמין. הסתכלתי עליו איך הוא בתוך המסגרת של הקירות שאין עליהם צבע ומאחוריו הכול חשוף, הכול פתוח. השמיים כבר היו לקראת לילה והייתי קרוב לפתוח בריצה אליו, לתפוס אותו ולהגיע יחד איתו אל הקצה. כמו בבלתי משוחדים שהוא זורק אותו מהגג. אם הייתי עושה דבר כזה לא היה לי את האומץ אבל לשחרר את אבא ולשלוח אותו למטה לבד. אם הייתי עושה דבר כזה הייתי ממשיך יחד איתו למטה. בלי לעזוב. ברגע הזה שאני אחזיק אותו והוא אותי אולי היה אומר לי משהו, אולי היה מבקש סליחה, מתחרט. אני רוצה להסתכל עליו מקרוב כשזה קורה. מה שבטוח שאחר כך כבר לא יהיה פיגומים. כל העבודה הקשה שלו, של שנינו, 'עשרים שנה של אחריות אמינות מקצועיות'. לא יהיה יותר את השם שלנו על בניינים חצי הרוסים, חצי משופצים בעיר. זה הכי יכאב לו. שנינו באוויר והוא מביט בי, יודע שזה נגמר.

 

הרומאן "פיגומים" עתיד לראות אור בהוצאת ״ידיעות ספרים״ בעריכת נוית בראל

מתן יאיר הוא במאי, תסריטאי, סופר וגם מורה בתיכון. לסרטו "פיגומים" קדמו הסרטים "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך" (סרט תיעודי על היוצר ואביו) ו"חדר משלו" (דרמת 50 דקות). ספרו "חדר משלו" ראה אור בהוצאת טובי. יצירותיו שלובות בהיבטים אוטוביוגרפיים.

טריילר הסרט "פיגומים":

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו