כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מודל 2017: מתוך ספרים חדשים

"בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה."

Paul Klee, Mural from the Temple of Longing, 1922

שמעון אדף
מתוך "שדרך" (הוצאת רסלינג)

*

עצרו לכמה רגעים וצפו בשדרות החדשה. עכשיו, כשהידיעות והניחושים מרחשים בכל עבר, והתנועה ברחובות קדחתנית, חסרת מטרה וממוקדת בה-בעת, קל לאבד את המראות. ראשית, מגדל המעתק, סלילי ומתכתי, זרוע זכוכית. נאמר עליו שהאדריכל שבנה אותו איבד את שפיותו לקראת סיום בנייתו. כמעט ניתן להבחין במעגליות החשיבה שהולידה אותו, בחמקמקותה. המבט נלכד בבסיסו ומעפיל אתו, אנוס להעפיל, במזיגות של אור וצל, בתעתועי המשטחים המתכהים ומתבהרים, עד שהוא מגיע לראשו, נח על השלהבת הקורנת בו, מוקד שדה הכוח של כיפת ההגנה. הניצוצות הגבישיים החבורים לכדי שדה הכיפה שוברים את קרני השמש. שדה הראייה מופז בקצותיו. רצועות צבעוניות מהבהבות בשוליים. האוויר מלא במוחשוּת, אביך מן האור המעובד. והלאה מזה, בשדרות הרחבות המובילות אליו, ביצירות האמנות הגדולות של התקופה: עצים מיובאים מכל רחבי ישראל, נטועים בכיסים-כיסים של בועות אקולוגיות עצמאיות, חד-פעמיות, יקומים זעירים של חרקים ולחות, בני כנף ופטריות, סימביוזות מורכבות, זמזום ומחזורי חיים מהירים. השתאו, שאפו את היסודות, חמצן, חנקן, פחמן, המהווים יסוד מוסד למערכות הללו, מתחת לכילת הכליה הממשמשת ממילא.

הנה שדרך ומישאל, שני ילדים. האחד מגושם איברים, זריז לצמוח, רגליו מסתבכות. והאחר, נמרץ ומלא תואם, נע בגמישות, בחן, פניו העגולים מחשיכים באיזו נחישות, הוא מזיע. הוא מקדים את חברו כדי פסיעה, קורא אליו להדביק את הקצב, אבל דואג כל העת להימצא לפניו. מבנה בית הספר מיותם. שדרך מתמלא עצבות פתאומית. הוא עומד מול השער הנעול, הגבוה, ממאן להמשיך. מישאל כבר מזנק ונחפז אל הצד השני. הכול לטובתו, צורת השער, הגלימה שהוא לובש. הוא מנופף לשדרך בהתגרות. אם אתה פוחד לטפס, אתה יכול ללכת מסביב, הילדים מהתיכון עקרו אחד מהעמודים של הגדר מהמקום והחזירו אותו ככה שייראה כאילו הוא עוד תקוע, תזיז אותו… שדרך מגיב בנהמה. הוא קופץ ונאחז בעמודי השער ומטפס בעמל, כמעט נופל בירידתו. נו, בוא כבר, מישאל דוחק.

הם מצטערים, כמובן, אבל כבר איחרו את המועד, לא ניתן להתחרט, לשוב על צעדיהם. כבר עברו במסדרונות האפלים. כבר חשף שדרך את מיומנותו בפריצת הצפנת הנעילה, תחבולה שלמד מילדים בשכונתו, עם מוליך למחצה והמתאם הלווייני הרב-תכליתי שלו, ותוכנת גשש-ורשום פשוטה, שהוריד חודשים לפני כן והכניס בה שיפורים, שכלל את מהירותה. כבר התחברו לשקע-ממסר, מתמסרים להנפשה החושית המוגבלת, היזון חזותי בלבד, שהם בירכו על קרטועה, על מוגבלותה, ופסקול עובדתי, יבש, לא מסונכרן עם ההיזון. בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה על זה, קורעים בשיניים, בציפורניים, שוחטים, והדם, שלהם, של אחרים, לא עוצר, ורידים שותתים. קבוצות של פורעים, מתוכם קם אחד מנצח, כל עורו משוסף, הבשר מבצבץ בקרעים. איזה כוח דוחף אותו אל אתר הקרב הבא. זו בפירוש תוצאה של מתקפת הזן-אמריקאיים, אומר הקול חסר המין, המקוטע, כרגע אנו יודעים שמדובר בפיזור ננו-גזים, המניע עוד לוט באפלה… הממשלה ממתינה לתגובה, לכוח עזר, גינויים נרחבים ברחבי העולם… הקיסרות המונגולית מביעה שאט-נפש מהפעולה, בגידה בעקרונות האנושיים… הנפשות דומות מגיעות משטחי הרשות הפלסטינית… כיפת ההגנה מעל שדרות החדשה מתבררת כאמצעי מגננה יעיל… התושבים מתבקשים להישאר בתחומי ביתם, בקרבת חליפות הנֶתֶק שלהם לשעת חירום, לסגור חלונות, לא לשתות מים זורמים… עדכונים נוספים בהמשך… ושדרך ומישאל בוהים בהנפשה, קלסתרים שנחרתו לעד, אפילו מראה פיות פעורים. ידו של שדרך נשלחת מאליה וקוטעת את החיבור לשקע-ממסר. הם מצטערים. הבחילה מיום האתמול גואה בשדרך, הוא מסוגל לדכא, להתאפק, הוא חושב בגאווה פתאומית. אבל הזעזוע בארשתו של מישאל מעצים אותה. הוא מקיא. מישאל מביט בו בארשת חולמנית, מגחכת כמעט, ומחליק לישיבה רפויה על הרצפה.

*

אני חשבן-אְ הרבה, נהרדע֘:ְ: אמרן-אְ, יש לך זכות לדעת מה תחום המחקר שלי. אני רוצָן-אְ להראות לך.
למה אִנת מדבר… מְדַבֶּרֶן-תְ?
נהרדע֘:ְ: הנהנַן-הְ בעידוד.
מדברֶן-תְ אלי בעברית ממוגדרת?
אני מכבדֶן-אְ את המגדור שלכם.

~~~

במעבדה מסך ענק, שני סלילים זהים של רצף תורשתי.
זה דנ"א צמחי?
כן. אחד עבר מוטציה והאחר לא.
הם זהים.
המוטציה היא במידע העל-תורשתי.
אני לא מבין.
היית מסכים להתלוות אלי לאזורי הפרא?

~~~

מה יש במזרק?
ננו-עור זמני. הוא עמיד לכמה שעות. אל תדאג. זריקה אחת ודי. הננו-עור ידע להתאים עצמו לכל אקלים, תנאים סביבתיים, בגבולות הסביר, לווסת טמפרטורות, לסנן את האוויר, או להפיק את התרכובות הנדרשות לתמיכה במערכת החיים, לסנתז אותן. הוא יתפקד כשכבת מגן נגד כל זיהום שעלול להיות באזורי הפרא.

~~~

יורדים במורד גרם המדרגות הראשון מימין במגדל המעתק, אל מנהרת שירות, שמובילה אל נקודת ביקורת במגדל המעתק המזרחי, שדה הכוח מתיר לננו-עור לעבור.

~~~

מדהים פה, הצמחייה, הציפורים, השפעה הזאת, היא לא הגיונית.
בדיוק.

~~~

אנחנו חושדן-אְם שהננו-גז הצליח לעבור לבעלי חיים ולצמחייה, ויצר את המוטציה העל-תורשתית הראשונה.
יש להם זיכרונות רדומים, לצמחים, לבעלי החיים?
כן, של תנאי הקיום הקדמונים שלהם, של יער העד, של קרקעית האוקיינוס, של צורות נגיפיות שנעלמו. בשטחים שנפגעו יותר, רואים… אני מצטערן-אְ.
אני רוצה לשמוע.
פעילות מואצת, גידולים משונים, משהו השתבש.
אבל הכול יפה נורא.
יופי מסוכן.
נהרדע֘:ְ: חייכן-הְ אליו. התקרבן-הְ. נושמן-הְ. הגוף הוא כור קטן, לוהט.
אִנת חושבֶן-תְ שיש לנו נפש, כמו שאומרים המנהגים העתיקים, איזו ישות אל-טבעית נצחית, שמחכה בתוך הבשר?
היו לי פעם הרבה תשובות מן המוכן. כולנו יכולָן-אְם להיות יצורים מושלמים.
הם שתקו.
מה אתה יודע על המנהגים הישנים?
לא הרבה, דברים שאני שומע.
נראה שאתה מתעניין.
כן, אני מסוקרן.
היית רוצה שהם יוחזרו?
אני חושב שיש לאנשים זכות לדעת על העבר שלהם, לא? אחרי אסון כמו שהיה פה, הייתי רוצה לדעת מנין אני בא, במיוחד אם יש אפשרות תיאורטית כזאת.
אתה מתכוון לאגדה על הארכיונים של מושבות הירח, לשמועות על בסיסי הנתונים המיתולוגיים?
לא, אחזור מידע על-תורשתי.
הוא פועל רק בקני מידה קטנים, אצל יצורים עם תוחלת חיים קצרה, וגם אז, רק דור אחד אחורה.
אדהירו מסמומיטי אומר שזה עניין של כוח חישוב.
היֻ שייכֶן-הְ לפורשים מעלית-ידע, היֻ יגידן-הְ הכול כדי לשאת חן בעיני הארצנים.

~~~

הערב ירד באותה עוגמה שהוא יורד במחוזות קרועים מבית, מהבטחה של בית. אני רוצה שנישאר פה עוד, אמר שדרך, הייתי נשאר פה לתמיד אולי.
זה חלום ילדותי, האינסוף, הנצח. אנחנו עמלן-אְם כל כך הרבה כדי להקיץ ממנו, להיפטר מהגיהנום וגן העדן שכרוכים בו.
אני יודע. בכל זאת.
דווקא העובדה שהיום נגמר, שביום המחרת אפשר להמשיך את הדברין שאנחנו התחילן-אְם בהם היום, היא שמעניקה להם את המשמעות שלהם, את הממשות.
אִנת מדברֶן-אְ על תושבי הירח או על האנושות.
מדברֶן-תְ, לא מדברֶן-אְ. ואני מדברֶן-אְ על כולנו, על כולם.

~~~

הזיכרונות שלי דוהים, אמר שדרך, ממאן להינתק ממקומו. אני מנסה להקשיב, אולי במקרה יצוץ צליל שיחזיר לי את צליל הקול שלהם. בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה.
מה היית נותן בתמורה?

*

במיטה בבוקר, ערוּת, האור הזורם מן החלון נוטה לאוהבים חסד; עתה, מששרד היופי בלילה, בשינה, אפשר לשרות בו בלא חשש. הגוף בלא מתום סוף-סוף.

~~~

שוב, מה זו העמקות הזאת, התשוקה להיעלם.

~~~

אני לא רוצה לצאת. לא, אל… איך אנת מַטָּן-אְ ציווי?
מטן-תְ. תנחש.
תקומן-תְ?
בערך. תקומין-תְ.
אל תקומין-תְ, אל תשאירין-תְ אותי לבד במיטה.
יש לי רעיון טוב יותר. בוא.
לאן?
כבר תראה.

~~~

נקבי העירוי שלך הם נקודות ממשק פשוטות. אז לא תוכל לספוג את כל המידע, אבל זה יספיק.
זה מדגדג. אני מרגיש מיליוני חרקים מתחת לעור. איך אפשר להיות מוחש בכל כך הרבה מקומות בבת אחת.

~~~

פני השטח הירחיים, אפורים ומאובקים, ומתוכם מתרוממת ארכיטקטורת המתכת. התמונות העומדות, הגרעיניות, של מושבות הירח המוכרות לכם מההנפשה של שקעי-ממסר, מחסלות את התכונה העיקרית של המבנים. הם רוטטים או מצויים בתנועה מתמדת, ובכל זאת דמומים במקומם. פיתולים וזוויות ישרות, צריחים וכיפות. הוא זכר את אחד ממפגשי הסדנה בדפוסי מידע, את עקרון הפוּגָה, שבו כל דפוס מידע הוא גרסה של דפוס המידע הקודם, מתחילים מדפוס מידע בסיסי, מלודיה פשוטה, ויוצרים שורה של אלתורים, מוסיפים נגיעות, אלמנטים שונים, המלודיה מתפתחת, משתכללת, חלקיה השונים מהדהדים זה את זה, חושפים רצפים של קשרים, השתקפויות. אבל פוגה היא יצירה שנפרשת בזמן, לאורך זמן, ופה, העקרונות שלה נדחסים למרחב אל-זמני. כל מבנה שהתרכז בו היה נעימת היסוד, וכל המבנים האחרים שימשו לו כסדרה של חזרות, וריאציות מתפתחות. צורות חיים. שדרך חשב על בית המושל שבנו בשדרות החדשה, על מיזמים אחרים שראה ברחבי כדור הארץ, איזו ברבריות, איזה מפגן של טעם המוני לנוכח המראה הזה. הֵמַן לוֹעֶגֶ-הְם לנו, חשב.
אולי עכשיו יכול היה לחוש שמץ מהתרעומת של רצפה כשדיברה עליהם, אבל באותה עת גם ידע מה שאינה יודעת ונידונה לנחש בלא הרף. הרי במבטה ניכרו תהיותיה בנוגע לפלסטיות של המעשה, הפרוצדורה של הבשר, איך זה מתרחש בפועל, מה המכניקה של האיברים. איך לומר שאלה הפרטים הזניחים, שעניינו שלו היה היופי. ויופי אינו נגזרת של צורה, אלא הבעה של נוכחות. לצדו חש אותה כעת, נוכחות, ואחר סביבו ובתוכו, כפי שהיה סביבה ובתוכה. היה המגע, היה הלהט, אבל גם איזו עמקות נוספת שחושיו הרגילים לא היו מסוגלים לתפוס, התוודעות לאחרות, גרעין נוכרי שכמעט זיהה את שמו בטרם נסתר בעונג, חיכוך של שדות אנרגיה, התלקחות של שוליהם מן ההשקה.

*

במיטה, אחר כך, סובכי הרגליים החשופים, הסדינים מפותלים סביב הקרסוליים. ראש על חזה. השיער מלוטף. באותו היסח מוזהב.
מה היבט הנוכחות שלִנְתְ?
למה זה חשוב, הרי אתה כבול למין ביולוגי.
אִנת ישתנהן-תְ? העמקות, הצבע של העמקות, יהיו אחרות כשאנת יחליפן-תְ היבט נוכחות?
כן.
והגוף?
מהו הגוף?
הצורה החיצונית.
כן, אולי לכם, שהעיניים שלכם קבועות, אתם תראו שינוי.
ואִנתן? איך אִנתן תוֹפסֶן-תְם את השינוי?
אנחנו לא תופסֶן-אְם, אנחנו הווֶהן-אְם את השינוי.
אנת ירצהן-תְ אותי אז?
נהרדע֘:ְ: לא ענהן-הְ.

בכל זאת, תגידין-תְ לי.
קולִיֻ התנגן בהברה האחרונה, נהרדע֘:ֻ:
מה ההבדל בין ההיבט הזה להיבט אחר?
מילים מסוימות בשפה הן לא יותר מסימן של חוויה פנימית שאי אפשר למסור. לכן יצורי האנוש נדחפֶן-הְם להמציא שוב ושוב ביטויים, אופני הבעה, ונכשלֶן-הְם.
אבל אפשר להשוות בין שתי חוויות דומות.
לא, אי אפשר לבודד את החוויה ממי שנוֹשֵׂאן-הְ אותה. מה אתה אומר לי כשאתה אומר כואב לי? אתה מבטא את עצמך לא פחות משאתה מבטא את הכאב. אי אפשר להשוות בין כאבים כי הנושאין של הכאב בלתי ניתנין להשוואה.
אִנת היהן-תֻ בהיבט הנוכחות הזה כשאִנת יצרן-תֻ את הבועה.
כן. למה זה חשוב.
כי אִנת יכולָן-תֻ להשוות בין שתי מצבין של עצמִינְת.
אני לא משוכנעָן-אֻ שאפשר.

~~~

שמעו נא המורים, אתם התוהים על היבט הנוכחות, אתם שלא חדלתם מלתהות. המעולם לא חמקו יקיריכם אל הוויה אחרת? ומה אמרתם אז? נמקים, ראינו, דועכים. את עיניהם מתנקות מזיכרון, את ארשותיהם ניטלות מתולדות. ואם יכולתם לזנק שמה, אל אן שהם הולכים, האם תרצו ללכת? איזו ישות דיברה אלינו בלא הרף על ציר זמן גיאולוגי, מעומק ים, בתנועת לוחות טקטוניים, ובכוחנו תמיד היה להאזין, בתצורות של קרקע, בגעש ועמודי קיטור, להישלמה של המילה. לא פעם קיבלנו את ההזדמנות לעמוד ברגע הנכון, שמינית שנייה לפני שהקיום כמות שהוא חרות בעור – אבק, חרושת של בקטריות, זיעה, גרגירים פלוטים מכבשנים – מתגלגל מתועפות אנוש לצחנה. ובכל זאת, הנה אנחנו, מגששים עוד, חסרי יכולת להבין.

~~~

כמה זמן יש לנו?
כמות בלתי נתפסת של רגעים.
בכל זאת כמות ספירה.
הטרגדיה שלנו היא שאנחנו משתנים. מנסים לדמות את העתיד. את האופק. אבל שוכחים שכשנגיע לשם, אליו, לא נהיה אותם יצורים.
למה אנת מנסחַן-תֻ את הדברין בלשון ממוגדרת?
זה אפיון של האנושי שהממוגדרין עוד לא למדו לבוא אתִיֻ חשבון.
למה? התודעה, היכולת לנוע בתוכה, כאילו היא חסרת גבול —
האחרים שהם אתה לא יוכלו להיפגש. בכל רגע, יתר האתהים הם זיכרון של אתה עכשווי מסוים.
ואם הייתה לי מכונת זמן?

 

שמעון אדף, יליד שדרות, פרסם שלושה ספרי שירה ותשעה רומנים. הוא מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

 

"נפלתי דרך סדק ביקום" – מאמר של רינה ז'אן ברוך על הספר 'שדרך' שפורסם לאחרונה באתר 'אודות'.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו