מודל 2021 | אנו עצמנו היינו אַין

"היה חיוני שנמות את מותנו שלנו, ולא את המוות שכפה עלינו האס־אס! אנו נושאים באחריות למשימה הזאת כשם שאנו נושאים באחריות למשימת החיים." הרצאה של ויקטור פראנקל מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול"

נעמי בריקמן, פינה (דומם אמריליוס), שמן על נייר מוכסף, 130X106 ס"מ, 2007

.

Experimentum Crucis*

מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול" / ויקטור פראנקל

מאנגלית: שאול לוין

.

יש עיירה קטנה בבוואריה ששמה לנדסברג, כחמישים קילומטר ממערב למינכן. מדרום לה מוליך כביש לעיירה מארקְט קָאוּפֶרינג, חמישה קילומטרים משם. בתחילת השנה שעברה, עם עלות השחר, צעדו לאורך הכביש הזה 280 גברים. הטור היה עשוי שורות־שורות, חמישה גברים בכל שורה, ומלווה בחיילי אס־אס: זאת היתה קבוצת אסירים ממחנה הריכוז קאופרינג. הם צעדו ליער סמוך, ששם הוטל עליהם לבנות מפעל תחמושת חשאי עצום ממדים. הצועדים היו חסרי־כול מרופטים. צועדים הוא תיאור שגוי, שכן הם דידו, גררו את עצמם, רבים נתלו זה על זה ותמכו זה בזה; רגליהם הנפוחות והצבוֹת מבצקת בשל הרעב בקושי הצליחו לשאת את גופיהם, ששקלו בממוצע רק 40 קילוגרמים; כפות רגליהם כאבו, שכן היו פצועות, מכוסות פצעי לחץ מוגלתיים ואבעבועות מכויבות. ומה עבר במוחם של הגברים האלה? הם חשבו על המרק שחולק אתמול בארוחה היחידה ביום, במחנה, אחרי שובם מאתר העבודה, ותהו אם הערב, נוסף על הציר המימי, יתמזל מזלם למצוא בו פיסת תפוח אדמה צפה. והם חשבו לאיזו קבוצה יוקצו עם תחילת העבודה בעוד רבע שעה: האם ימצאו את עצמם באחת הקבוצות הכפופות למנהל עבודה מטיל אימה, או בקבוצה הכפופה לאחד ממנהלי העבודה הנעימים יחסית? מחשבותיהם נסבו אפוא על צרות היומיום הטורדות אסיר במחנה ריכוז.

ואז הרגיש אחד הגברים כי המחשבות האלה איכשהו חסרות טעם. והוא ניסה להתעלות מעליהן ולחשוב מחשבות אחרות, על עניינים אנושיים הגונים יותר. אבל הוא לא בדיוק הצליח לעשות זאת. אז הוא נקט תחבולה: הוא ניסה להרחיק את עצמו מכל חיי הייסורים האלה, להתעלות מעליהם באמצעות סקירתם מנקודת תצפית גבוהה יותר, כמו שאומרים, או מנקודת המבט של העתיד, במובן של תצפית תיאורטית עתידית. ומה הוא עשה? הוא דימה לעצמו שהוא נשען על קתדרה במכללה וינאית לחינוך מבוגרים ונושא הרצאה שעוסקת במה שהוא חווה כעת: ברוחו הוא נשא הרצאה שכותרתה, "פסיכולוגיה של מחנה הריכוז".

אילו התבוננתם מקרוב באיש הנ"ל שבקבוצה הנ"ל, הייתם מבחינים שתפר על מעילו ומכנסיו פיסות פשתן קטנות, שמספר מתנוסס עליהן: 119104. ואילו עיינתם לאחר מכן ברשומות מחנה דכאו, הייתם מגלים שליד המספר הזה כתוב שם האסיר במחנה: פרנקל, ויקטור.

כעת, ברצוני לשאת לראשונה את אותה הרצאה באמת, באולם האמיתי הזה במכללה לחינוך מבוגרים בווינה, ההרצאה שנשא האיש ברוחו באותה העת. אשא אותה שוב באוזניכם! ההרצאה נפתחה במילים: בפסיכולוגיה של מחנה הריכוז יש ביכולתנו לזהות כמה שלבים בהקשר של התגובות הפסיכולוגיות של האסירים לחיים במחנה. השלב הראשון הוא בשעת קבלת האסירים למחנה. את השלב הזה אפשר לזהות ולאפיין כהלם קבלה. תארו לעצמכם: האסיר נשלח, נניח, לאושוויץ. אם הוא נמנה, כמו במקרה של הטרנספורט שלי, עם כ־95% מהאנשים, מסלולו יוביל מתחנת הרכבת ישר לאחד מתאי הגזים; אבל אם במקרה הוא נמנה, כמוני, עם חמשת אחוזי המיעוט, מסלולו יוביל אותו תחילה לחדר החיטוי, כלומר אל תוך מקלחת אמיתית… לפני שהוא יוכל להיכנס לחדר המקלחת עצמו, נלקח ממנו כל מה שיש ברשותו, הוא רשאי לשמור רק את כתפוֹתיו או חגורתו, לכל היותר את משקפיו. אבל אסור שתישאר אף שערה לגופו, מגלחים אותו מכף רגל ועד ראש. כאשר הוא עומד סוף־סוף במקלחת, לא נותר מחייו הקודמים דבר זולת קיומו ה"עירום", פשוטו כמשמעו. ועכשיו הוא מגיע לנקודת הכניסה הממשית לשלב הראשון של ניסיון מחנה הריכוז: הוא מעביר קו על כל קיומו הקודם.

איש לא יתפלא לשמוע שהמחשבה הבאה שלו נסבה סביב השאלה, מהי הדרך הטובה ביותר להתאבד. למעשה, כל מי שמצוי במצב הזה מפלרטט ולו לרגע עם הרעיון "לרוץ אל הגדר", להתאבד בשיטה השגורה במחנה: מגע עם גדר תיל חשמלית במתח גבוה. אבל הוא זונח מיד את כוונתו, פשוט משום שזו איבדה פחות או יותר כל טעם; משום שניסיון התאבדות במצב הזה מיותר, שכן ההסתברות הממוצעת שלא ימצא את עצמו בתא הגזים במוקדם או במאוחר — מזערית. מי צריך לרוץ אל הגדר, כשבמוקדם או במאוחר ילך לגז? מרגע שהוא יכול לפחד מה"גז", אין הוא צריך עוד לייחל ל"גדר"; אבל אין לו צורך לפחד מה"גז" מרגע שייחל ל"גדר"…

כשאני מדבר על הדברים האלה, אני תמיד מספר על הניסיון הבא: באותו בוקר ראשון ששהינו באושוויץ הסתנן אחד מעמיתיי לעבודה, שהגיע לאושוויץ כמה שבועות לפנינו, לאגף המגורים שלנו — מי שהגיעו זה עתה היו מקובצים יחד בצריף נפרד. הוא רצה להרגיע ולהזהיר אותנו. מעל לכול, הוא הקפיד להבהיר לנו שעלינו להקדיש תשומת לב רבה מאוד להופעה שלנו; שעלינו לשאוף, בכל מחיר, לתת את הרושם שאנו כשירים לעבודה. אפילו צליעה, אולי מסיבה טריוויאלית כשלעצמה, למשל נעליים במידה לא הולמת, תספיק: איש אס־אס שרואה מישהו צולע יכול פשוט להסיט אותו הצידה ולשלוח אותו ישר לתאי הגזים. רק אנשים כשירים לעבודה נחשבים כשירים לחיות; כל השאר מוכרזים בלתי ראויים לחיים, בלתי ראויים לשרוד!

משום כך דחק בנו עמיתי להתגלח יומיום, כך שאחרי שנגרד את עור הפנים באיזה כלי גילוח מאולתר, כגון פיסת זכוכית שבורה, ניראה "ורדרדים" יותר, רעננים יותר, בריאים יותר.

 לבסוף הוא בחן את חברי הקבוצה כדי לראות אם כולנו עושים את הרושם הנכון של בריאות טובה וכשירות לעבודה, ואמר דרך הרגעה: "כפי שאתם עומדים לפניי עכשיו, אינכם צריכים לפחד שישלחו אתכם לתאי הגזים לעת עתה — אולי חוץ מאחד — חוץ ממך, פרנקל, אתה לא כועס עליי, נכון? אבל אתה היחיד שלפי הופעתו עלול להיות מועמד עכשיו לסלקציה." (מונח שגור במחנה להחלטה מי יישלח לתאי הגזים עם הקבוצה הבאה.) לא כעסתי עליו כלל וכלל, כי מה שחשתי באותו הרגע הוא שביעות רצון מכך שלפחות בדרך זו ייחסך ממני כמעט בוודאות ניסיון התאבדות.

האדישות הזאת לגורלך שלך נמשכת אז מעבר לזה. במידה גוברת והולכת, בתוך ימים ממש מכליאתו במחנה, רגשותיו של האסיר הולכים ומתקהים. דברים שמתרחשים סביבו משפיעים עליו פחות ופחות. אם במהלך הימים הראשונים היקפן העצום של חוויות ניווּל — מתועבות בכל מובן שהוא — מעורר בו תחושות אימה וזעם ושאט נפש, התחושות האלה דועכות לבסוף, והחיים הפנימיים ככלל מצטמצמים למינימום — דבר שאדם מן החוץ אינו מסוגל להעלות על דעתו. כל החשיבה והשאיפה נתחמות בגבולות מה שנחוץ כדי לשרוד את היום הנוכחי. כל החיים הרוחניים מצטמצמים גם הם לשירותו הבלעדי של האינטרס היחיד הזה. ביחס לכל דבר אחר הנפש מתעטפת בשריון מגן, שהודף את הרשמים המכאיבים וטורדי המנוחה. זאת דרכה של הנפש לגונן על עצמה, כך היא מנסה לשמור על עצמה מפני הכוח האדיר המאיים להציף אותה ומנסָה לשמר את שיווי המשקל שלה — להציל את עצמה בהתעטפה באדישות. בדרך זו האסיר מתקדם לשלב השני בתגובתו הפסיכולוגית לחיי המחנה: השלב שאפשר לאפיינו כשלב האפתיה.

אבל אם האינטרס הבלעדי הוא עכשיו שימור עצמי, שימור החיים העצמיים וחייהם של כמה חברים, אזי החיים הפנימיים של הפרט שוקעים עד מדרגת חיה כמעט. ולאחר עיון מקרוב נוכל להוסיף: עד מדרגה של חיית עדר. תוכיח זאת התבוננות בהתנהגותם של אסירי המחנה שעה שהתארגנו לצעידה בטור. עיקר דאגתם אז היה להתמקם באמצע השיירה ובאמצע שורת חמשת הצועדים, כדי לא להיות חשופים לבעיטות השומרים. מאמציו של כל אדם כוונו בראש ובראשונה לא למשוך תשומת לב, לא לבלוט בשום צורה, אלא פשוט להיעלם בתוך ההמון. לא פלא אפוא שהשקיעה הזאת בהמון הובילה ל"קריסת" הספֶרה האישית. במחנה איים האדם להפוך לברייה מן ההמון. בממוצע הוא נעשה פרימיטיבי כברייה מן ההמון. כל כוחו המניע נעשה פרימיטיבי. פרימיטיבי במובן של גישה חייתית. קל להבין אפוא שעמיתיי הפסיכואנליטיקנים שהיו איתי במחנה הריכוז דיברו במונחים שלהם על "רגרסיה": רגרסיה פירושה נסיגה של הנפש לשלבים פרימיטיביים יותר של דחפים חייתיים.

למעשה, מתוך התבוננות בחלומות הטיפוסיים לאסירים היה אפשר לקבוע באילו תשוקות חייתיות הם משתקעים בתוך תוכם. אז על מה בעיקר חלמו הגברים במחנה? תמיד על אותו הדבר: לחם, סיגריות, קפה טחון הגון, ואחרון חביב, אמבטיה חמה ונעימה (אני אישית חלמתי תמיד על עוגה מסוימת מאוד).

ואף על פי כן, דעתם של עמיתיי בעלי האוריינטציה הפסיכואנליטית החד־צדדית היתה שגויה מיסודה. אין זה נכון שחוויית מחנה הריכוז עוררה באנשים רגרסיה בעטיו של כורח הרה גורל, שכפה עליהם לסגת ולהתכנס. אני מכיר מקרים רבים — ואף כי מדובר במקרים פרטניים, עודם בעלי ערך ראייתי יסודי — שבהם האנשים המעורבים תחת שייסוגו אל תוך עצמם, עשו התקדמות פנימית, צמחו מעבר לעצמם והשיגו גדוּלה אנושית אמיתית, דווקא במחנה הריכוז ובאמצעות חוויית מחנה הריכוז.

כעת, בעלי מקצוע אחרים שאינם פסיכואנליטיקנים מפרשים אחרת את מה שקרה לחייהם המנטליים והרוחניים של אנשים במחנה הריכוז. הקַרַקטֶרוֹלוֹג הנודע פרופסור [אמיל] אוּטיץ, שבעצמו שהה כמה שנים במחנה ריכוז, היה סבור שתצפיותיו מעידות כי אופיים של אסירי המחנה מתפתח ככלל בהתאם לטיפוס הפסיכולוגי שהפסיכיאטר הגרמני ארנסט קרֶצ'מֶר מכנה סכיזואידי. טיפוס זה מתאפיין בכך שהאדם הלוקה מתנדנד בין מצבים רגשיים של אפתיה מצד אחד ורגזנות מצד אחר, שעה שהטיפוס החשוב ביותר הנוסף, המתאפיין במזג ציקלואידי, "צוהל עד השמיים" רגע אחד ו"שוקע בתהומות ייאוש"* בבא אחריו; במילים אחרות, הוא לכוד במעגל תמידי של התרגשות עולצת ועצב דיכאוני. אין זה המקום להיכנס לדיון מקצועי על נקודת המבט הפסיכופתולוגית הזאת. אני מבקש להגביל את עצמי לעניין החשוב מבחינה מהותית, והוא המסקנה שאני עצמי הגעתי אליה בעקבות תצפית זהה ב"חומר", המנוגדת לזו של אוטיץ: האדם במחנה הריכוז בשום פנים ואופן אינו נתון לכורח חיצוני, שכופה עליו לכוון את התפתחותו הפנימית לקראת הפיכתו ל"קָצֶטניק טיפוסי" בעל הנטיות הסכיזואידיות (לכאורה) הנ"ל; אלא שומר על חירותו, החירות האנושית להסתגל לגורלו, לסביבתו, בדרך זו או אחרת — ואכן היתה "דרך זו או אחרת"! והיו אנשים במחנה שהצליחו למשל להתגבר על האפתיה ולכבוש את הרגזנות, ובסופו של דבר זאת היתה שאלה של פנייה ליכולתם "לעשות דברים אחרת", ולא פשוט מעצם הכורח המונח "לעשות דברים כך!" את היכולת הפנימית הזאת, את החירות האנושית האמיתית — אותן לא היו יכולים לקחת מהאסיר, גם כשיכלו לקחת שם ממנו את כל השאר, ולקחו. החירות הזאת נשארה איתו, גם כשהמשקפיים שהניחו לו להשאיר ברשותו התנפצו לרסיסים באגרוף לפרצוף, וגם כאשר נאלץ יום אחד להחליף את חגורתו תמורת פרוסת לחם, כך שלבסוף לא נותר עוד דבר ממעט חפציו האחרונים — אבל החירות הזאת נשארה ברשותו ונותרה איתו עד נשימתו האחרונה!

גם אם אדם שקע אל תוך הקונפורמיות הפסיכולוגית של מחנה הריכוז, בכל זאת היתה לו החירות לברוח מכוחה ומהשפעתה של הסביבה הזאת ולא להניח לחוקיה למשול בו, אלא להתנגד אליהם, להתרחק מהם במקום לציית להם בצורה עיוורת. במילים אחרות, היתה לו לאדם חירות כזאת; אבל הוא ויתר עליה, התכחש אליה כביכול — התכחש אליה מרצונו! ובעשותו כן הוא ויתר על עצמו, נטש את עצמו, את עצם מהותו. רוחנית, הוא הניח לעצמו ליפול.

אבל עכשיו עלינו לשאול, מתי התחילה ההידרדרות הזאת בחזרה לסוגיית הטיפוס, מתי הרשה האיש הזה לעצמו ליפול ברוחו, ותשובתנו מוכרחה להיות: ברגע שאיבד את אחיזתו הפנימית — ברגע שלא היתה לו עוד אחיזה פנימית! אחיזה כזאת עשויה ללבוש שתי צורות: או אחיזה בעתיד או אחיזה בנצח. האחרונה אפיינה את כל האנשים הדתיים באמת; אפילו לא היה עליהם להיאחז בעתיד, בחייהם העתידיים בעולם החופשי שם בחוץ אחרי שחרורם שיבוא — אנשים אלה היו יכולים להישאר זקופי גו בלי תלות בשאלה אם צפו לעצמם גורל עתידי כזה, או אפילו אם יחוו עתיד כזה או ישרדו את מחנה הריכוז. אבל השאר נאלצו למצוא להם אחיזה בחייהם העתידיים, בתוכֶן חייהם בעתיד. אבל הם התקשו לחשוב על העתיד, הם לא הצליחו לאתר בו שום נקודת התייחסות, שום נקודת סיום: סוף — הסוף — היה בלתי ניתן לחיזוי. כמה יכולנו לקנא בפושע רציני שידע שעליו לרַצות תקופת מאסר של עשר שנים בדיוק, שהיה ביכולתו לחשב כמה ימים צריכים לעבור עד מועד שחרורו… אדם בר־מזל! כי לאיש מאיתנו במחנה לא היה "תאריך שחרור", ואיש מאיתנו לא ידע מתי יבוא הסוף. בקרב רעיי האסירים רווחה הסכמה גורפת, כי זוהי אולי אחת העובדות המדכאות ביותר מבחינה רוחנית בחיי המחנה! והשמועות החוזרות ונשנות על סופה הקרב של המלחמה רק העצימו את ייסורי הציפייה. כי שוב ושוב היו תאריכי היעד הולכים ומתרחקים. אבל מי היה מסוגל להמשיך להאמין לחדשות כאלה? במשך שלוש שנים תמימות שמעתי שוב ושוב: בעוד שישה שבועות לכל היותר. האכזבה הלכה ונהייתה עמוקה ומרירה יותר, הציפייה התמלאה בפחד גובר והולך. ומה כתוב בתנ"ך? "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי י"ג, י"ב). אכן, הלב הולך ונעשה חולה, חולה כל כך שלבסוף הוא אפילו חדל לפעום. תבינו זאת כשאספר לכם על המקרה הבא: בתחילת מרס של השנה האחרונה סיפר לי זקן הבלוק הקודם שלי, מלחין טנגו ומחבר ליבריות לאופרות מבודפשט, כי חלם חלום מוזר. "בסביבות אמצע פברואר," הוא אמר, "חלמתי שקול מדבר אליי ואומר לי שעליי להביע משאלה, שעליי לשאול את הקול משהו שאני רוצה לדעת; הוא יוכל לענות על השאלה, הוא יוכל לנבא את עתידי. ואז שאלתי את הקול: 'מתי תיגמר המלחמה בשבילי?' אתה מבין? בשבילי: 'מתי ישחררו אותנו הכוחות האמריקניים המתקדמים?'" "ומה ענה לך הקול?" הוא נרכן לעברי ולחש בחשאיות באוזני: "ב־30 במרס!״ באמצע מרס אושפזתי בצריף המרפאה בגלל טיפוס. באחד באפריל השתחררתי משם וחזרתי לצריף הרגיל שלי: ״איפה זקן הבלוק?״ שאלתי, ומה נודע לי? לקראת סוף מרס, ככל שהתאריך החזוי בחלומו הלך והתקרב מבלי שנתמך כמדומה בשום תמורה במצב הצבאי, זקן הבלוק שלנו הלך ושקע בדיכאון עמוק יותר. ב־29 במרס עלה חומו. ב־30 במרס, ביום שבו המלחמה היתה אמורה להסתיים ״בשבילו״, הוא איבד את הכרתו. ב־31 במרס הוא מת. הוא מת מטיפוס.

אז אתם יכולים לראות שהידרדרות רוחנית ומנטלית בעקבות אובדן אחיזה פנימית, בייחוד אובדן אחיזה בעתיד, מובילה גם להידרדרות פיזית. כעת, הבה נשאל את עצמנו אם היה בנמצא איזה טיפול להידרדרות המנטלית, הרוחנית והפיזית הזאת: האם היה ביכולתו של אדם לעשות משהו בנוגע אליה? — ומה? אוכל לענות רק זאת: היה טיפול, אבל מובן שמלכתחילה היה הכרח להגבילו לתחום הפסיכולוגי, ולכן האפשרות היחידה היתה פסיכותרפיה. ויעדה העיקרי של פסיכותרפיה כזאת היה לספק אחיזה רוחנית, לתת תוכן לחיים. חִשבו על מילותיו של ניטשה, "מי שיש לו איזה ׳למה׳ שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל ׳איך׳" — איזה "למה" — הוא חלק מתוכן החיים; וה"איך" — אלה הם תנאי החיים שעשו את החיים במחנה קשים כל כך, עד שהיה אפשר לשאתם רק מתוקף איזה למה, איזה לשם מה. אם לא היה אפוא דבר שיאפשר לאנשים להחזיק מעמד במחנה מלבד פסיכותרפיה, עובדה זו כבר הגדירה את אותה פסיכותרפיה במובן מסוים, מאחר שהיה עליה לשאוף לשכנע את האדם שהתבקש לאזור את כוח רצונו לשרוד, שלהישרדות הזאת יש משמעות. כמו כן, מה שהקשה עוד יותר את המשימה הפסיכותרפית, שבמחנה היתה למעשה משימת טיפול בנשמותיהם של האסירים, הוא העובדה שהיה לנו עסק עם אנשים שככלל, בממוצע, לא היו יכולים לסמוך על כך שישרדו! מה יכולת להגיד להם? והיה צריך לומר משהו מסוים המכוון להם. ולפיכך נעשה המצב הזה ל־experimentum crucis של הטיפול הפסיכותרפי הזה.

כבר אמרתי בהרצאה קודמת שלא רק לחיים עצמם, אלא גם לסבל הכרוך בהם, יש משמעות, ולמעשה משמעות מוחלטת כל כך, שהיא יכולה להתממש גם כשהסבל אינו מוביל להצלחה חיצונית, כשנדמה שהוא לא היה אלא לשווא. וזהו סוג הסבל העיקרי שנאלצנו להתמודד איתו במחנות הריכוז; אבל מה היה עליי לומר לאנשים האלה ששכבו לצידי בבלוק המגורים וידעו במידה רבה של דיוק שהם עתידים למות וכמה מהר הם עתידים למות? הם ידעו בדיוק כמוני ששום חיים, שום אדם ושום משימה (היזכרו במקרה הכפול שסיפרתי לכם עליו בהרצאה הראשונה) לא יחכו להם, או יחכו לשווא… לכן נוסף על משמעות החיים, ההישרדות, היה חשוב להצביע גם על משמעות הסבל, והסבל־לשווא — למעשה, הרבה יותר מזה: לחשוף אפילו את המשמעות שעשויה להיות טמונה במוות! מוות, שהיה עשוי להיות משמעותי יותר רק במובן הצו של רילקה שדיברנו עליו בפעם הקודמת, שלפיו כל אדם צריך למות את מותו שלו. היה חיוני שנמות את מותנו שלנו, ולא את המוות שכפה עלינו האס־אס! אנו נושאים באחריות למשימה הזאת כשם שאנו נושאים באחריות למשימת החיים. אחריות? כלפי מי? כלפי איזו סמכות עליונה יותר? ומי רשאי לענות על השאלה הזאת עבור אדם אחר? האין כל אדם צריך להגיע לידי החלטה עצמאית בשאלה המכרעת הזאת? איזו חשיבות יש בדבר, אם אדם אחד בבלוק חש אחריות כלפי מצפונו, ואחר לאלוהיו, ושלישי כלפי איש או אישה הרחוקים ממנו עכשיו? כל אחד מהם ידע שבאיזה מקום, ובאיזו דרך, מישהו משגיח בו באין רואים, תובע ממנו להיות "ראוי לסבלותיו", כפי שאמר פעם דוסטויבסקי, ומצפה ממנו "למות את מותו שלו". כל אחד מאיתנו חש בציפייה הזאת ברגעים שבהם המוות היה קרוב, וחשנו בה ביתר שאת ככל שפחתה תחושתנו שיש לנו לְמה לצפות מהחיים, שמישהו או משהו עדיין ממתינים לנו בכלל, ושיש ביכולתנו לצפות לשרוד בכלל.

רבים מכם, שלא חוו חיים במחנה ריכוז, ישאלו אותי בתדהמה כיצד יכול אדם לשאת את כל הדברים שדיברתי עליהם. האמינו לי, מי שחווה ושרד את כל זה נדהם עוד יותר מכם! אבל אל נא תשכחו: דומה כי הנפש האנושית מתנהגת במובנים מסוימים כמו קשת קמורה: ניתן לתמוך בקשת רעועה באמצעות הגדלת העומס עליה. נראה כי גם הנפש האנושית מתחזקת משהיא חווה עומס (לפחות עד מידה מסוימת ובמגבלות מסוימות). זאת הסיבה — וההסבר היחיד שנוכל לספק — לכך שלא חלוש־אופי אחד ולא שניים היו מסוגלים לעזוב את מחנה הריכוז בהלוך נפש עז מזה שנכנסו בו כביכול. אבל בו בזמן עלינו להבין עכשיו שהשחרור מהמחנה, היציאה לחופשי, ההשתחררות הפתאומית של האסיר מן הלחץ העצום שהיה נתון בו לכל אורך הזמן הזה, אלה כשלעצמם סיכנו את נפשו. מחלת האמודאים משמשת אותי כאנלוגיה במקרה הזה. היא פוגעת בצוללנים שעובדים בלחצים אטמוספריים גבוהים מתחת למים, ואסור להחזירם ללחץ אוויר נורמלי בפתאומיות אלא רק בהדרגה, כי אחרת הם יסבלו מהשלכות גופניות רציניות מאוד.

זה גם מוביל את דיוננו לשלב השלישי והאחרון בפסיכולוגיה של מחנה הריכוז, הפסיכולוגיה של האסיר המשוחרר. הדבר החשוב ביותר שברצוני להגיד בנוגע אליו קשור לדבר־מה שבלי ספק ידהים אתכם מאוד: העובדה שעוברים ימים רבים לפני שהאדם המשוחרר מסוגל ליהנות מחירותו. עליו לשוב וללמוד כיצד לשמוח, להלכה ולמעשה. ולפעמים עליו למהר וללמוד זאת, משום שבמקרים רבים עד מהרה יהיה עליו לשוב בו מלימודו הזה וללמוד איך לסבול שוב. ברצוני לומר על כך כמה דברים עכשיו.

תארו לעצמכם את האדם ששוחרר ממחנה הריכוז חוזר הביתה. הוא עשוי להתקבל במין משיכת כתפיים. ומעל לכול, הוא תמיד ישמע שתי פראזות מפי אנשים אחרים: "לא ידענו כלום" ו"גם אנחנו סבלנו". נפתח בהכרזה השנייה, ונשאל את עצמנו תחילה אם אפשר למדוד או להעריך סבל אנושי באופן כזה שיאפשר להשוות בין סבלם של שני אנשים. וברצוני להגיד בעניין הזה שסבלותיהם של בני אדם אינם בני־השוואה! סבל אמיתי ממלא את האדם לגמרי, ממלא את כל ישותו.

דיברתי פעם עם חבר על ניסיוני במחנה הריכוז; הוא עצמו לא היה במחנה, "רק" נלחם בסטלינגרד. והאיש חש, כפי שאמר, בושה מסוימת בהשוואה אליי. לא היה בכך צורך. יש באמת הבדל מהותי בין מה שאדם חווה בקרב לבין מה שאדם חווה במחנה ריכוז. בקרב הוא ניצב בפני האַין, הוא מישיר מבט אל המוות; אבל במחנה — אנו עצמנו היינו אַין, היינו מתים עוד בחיינו. לא היינו שווים דבר. לא זו בלבד שראינו אַין, היינו אַין. חיֵינו היו לאַין; מותנו היה לאַין. שום הילה, ולו רעיונית, לא נקשרה במותנו. הוא לא היה אלא הסתלקותו של אַין קטן אל תוך האַין הגדול. ואיש גם כמעט לא הבחין בו, במוות הזה. כבר "חיִינו" אותו זמן רב מראש!

ומה היה קורה אילו מַתּי במחנה? למחרת בבוקר, על מגרש המסדרים, היה מישהו באחת השורות, שדבר לא ניכר בו כלפי חוץ — עומד כרגיל בכתפיים שחות ובפנים טמונות כנגד הכפור בצווארון המעיל הפתוח — ממלמל לאדם שלצידו, "פרנקל מת אתמול;" וזה היה, לכל היותר, ממלמל בחזרה, "הממ."

ולמרות הכול, אי־אפשר להשוות בין סבל אנושי אחד לאחר, כי חלק מטבעו של הסבל הוא היותו סבלו של אדם מסוים, היותו סבלו שלו — ש"שיעורו" תלוי אך ורק בסובל, כלומר באדם הנתון; סבלו הבודד של אדם ייחודי ואינדיבידואלי בדיוק ככל אדם שהוא.

יהיה אפוא חסר טעם לדבר על הבדלים בשיעור הסבל; אבל הבדל שנודעת לו חשיבות ממשית הוא ההבדל שבין סבל בעל משמעות לבין סבל חסר משמעות. ואולם דומני שאת זה ודאי כבר הסקתם מן ההרצאות הקודמות, ההבדל הזה תלוי כל כולו באדם הפרטי: האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל המסוים, הוא שקובע אם סבלו בעל משמעות או לא. ומה בנוגע לסבלם של אותם אנשים, שכפי ששמענו מכריזים בתוקף ש"גם אנחנו סבלנו" וש"לא ידענו כלום"? אתם מבינים, הטענה הזאת שלא ידעו כלום היא בדיוק מה שמתיישב, לדעתי, עם חוסר המשמעות של סבלם. ומדוע? משום שהיא נובעת מאי־הבנה מוסרית של המצב. אי־הבנה שנדבר בה עכשיו, לא משום שאני רוצה להוסיף לדיון את הפוליטיקה של ימינו, אלא משום שאני סבור שנחוץ להשלים את ה"מטפיזיקה של חיי היומיום" שבה עסקנו עד כה ב"אתיקה של חיי היומיום" שנצרף לה עכשיו.

דיברנו קודם על ה"למה" של חוסר הידיעה ואמרנו שזאת אי־הבנה; אבל אם נשאל לסיבת האי־הבנה הזאת, אולי נגלה ש"חוסר הידיעה" הזה הוא בעצם "חוסר רצון לדעת". מה שעומד מאחוריו הוא הרצון לברוח מאחריות. אבל למעשה, האדם הממוצע היום נדחף לברוח מאחריות. מה שמניע אותו לברוח הוא הפחד שיהיה עליו ליטול על עצמו אשמה קולקטיבית. שיימצא אשם בכל הסעיפים, שותף לדבר עבירה בכל אותם דברים שלא עשה בעצמו, דברים שבמקרים רבים באמת "לא ידע כלום" עליהם. האם אכן יש לדרוש מן האדם ההגון לתת דין וחשבון על עבירות של אחרים, גם אם העבריינים הם בני אותה האומה? האין הוא, האדם ההגון הזה, בעצמו קורבן לעבירה, מטרה לאימה שהטיל המעמד השליט בבני עמו בלי שיוכל להתייצב מול האימה הזאת? האם לא סבל מנחת זרועה בעצמו? האם לא יהיה כינונה של אשמה קולקטיבית בבחינת חזרה בדיוק לעצם השקפת העולם שאנו מבקשים להיאבק בה? השקפת העולם שמכריזה כי פרט זה או אחר אשם, משום שאחרים הנמנים עם הקבוצה שהוא משתייך אליה במקרה ביצעו לכאורה או בפועל עבירה כלשהי. וכמה מגוחכת נדמית ההשקפה הזאת בעינינו כיום — סוף־סוף! לדרוש מאדם דין וחשבון בגלל הלאום שלו, בגלל שפת אימו או מקום הולדתו, זה נשמע לנו מגוחך היום כמו להטיל עליו אחריות לגובהו. אם עצרה המשטרה פושע שגובהו 1.64 מטר, האם יש לתלות גם אותי משום שגובהי כגובהו?

אבל כאן עלינו לערוך הבחנה חשובה: עלינו להבחין בין אשמה קולקטיבית לחָבוּת קולקטיבית. אם אמחיש זאת באמצעות דוגמה אלגורית, תבינו אותי מיד. אם אני לוקה פתאום בדלקת התוספתן, האם זאת אשמתי? בהחלט לא; ואף על פי כן, אם יהיה עליי לעבור ניתוח, מה אז? בכל זאת אהיה חייב לשלם לרופא שינתח אותי עבור הניתוח. כלומר יש לי "חבוּת" כלפי הרופא, לשלם את חשבונו. אם כן, בהחלט יש בנמצא "חבות ללא אשמה". והמצב דומה כעת עם קולקטיב האנשים ששוחררו באופן קולקטיבי מן האימה. הם לא היו מסוגלים לשחרר את עצמם; קולקטיבים אחרים, אומות שוחרות־חירות אחרות, נאלצו להיכנס לתמונה, להילחם ולהקריב את מיטב אנשיהן, את צעיריהן, כדי לשחרר אומה שהיתה נטולת כוח מול הנהגתה שלה מידי מנהיגיה. לאוזלת היד הזאת אין שום קשר לאשמה. אבל האם יהיה לא הוגן, בלתי צודק, להיאלץ לשלם תמורת השחרור הזה בקורבן כלשהו ולהרגיש חבוּת משותפת, גם אם לא היית שותף לדבר עבירה, ואתה יודע שאינך אשם?

אם יש ברצונכם להבין את הפרק האחרון בפסיכולוגיה הזאת, היה עליכם להתלוות אליי באותו ערב אביבי בשנה שעברה, לאחר שחרור מחנה הריכוז טורקהיים, שעה שנכנסתי לבדי ליער סמוך עם השקיעה. שם, בפקודתו הבלתי חוקית בעליל של מפקד המחנה, נקברו החברים שמתו במחנה (המפקד היה איש האס־אס שהזכרתי בהרצאה הראשונה, שמימן מכיסו תרופות לאסירים "שלו" במחנה). במהלך הקבורה, בניגוד להוראות שהאיש הזה קיבל, הוא לא שכח לדאוג לכך שלאחר הסרת רצועות הקליפה מגזעיהם הדקים של עצי האשוח הצעירים שניצבו מאחורי קברי האחים, ייכתבו עליהם שמות המתים במקום נסתר בעיפרון בלתי מחיק. אילו הייתם איתי אז, הייתם נשבעים יחד איתי שעצם הישרדותנו תמחל לכולנו על אשמתנו — כן, לכולנו על אשמתנו! כי אנו הניצולים ידענו היטב שהטובים בנו במחנה לא שרדו, הטובים בנו היו אלה שלא חזרו! לא יכולנו אפוא לתפוס את הישרדותנו אלא כחסד שאיננו ראויים לו. להרוויח אותו לאחר מעשה, להרוויח אותו בדיעבד ולהיות ראויים לו, גם אם רק חלקית — זאת, הרגשנו, חייבים אנו לרעינו המתים. חשבנו כי הדרך היחידה ליישב את האשמה הזאת היא לנער את מצפונם של אחרים כמו את שלנו, לתבוע כי ישמרו על דריכותם.

אמת, תכופות אירע שמנת חלקו של האדם המשוחרר לאחר ניסיון כזה הביאה אותו לשכוח את שבועתו כשחזר הביתה. ואולם יש רגעים בחייו, ואלה הרגעים המשמעותיים — שבהם הוא מגשים את מה שנדר לעצמו פעם: לברך על הקטנה שבפרוסות הלחם, על העובדה שיש ביכולתו לישון במיטה, על שאין הוא צריך לעמוד למסדר או לחיות בסכנת מוות תמידית. הכול בעיניו יחסי עכשיו, גם פורענויות. כפי שאמרנו, הוא שהיה אַין, פשוטו כמשמעו, מרגיש כאילו נולד מחדש, פשוטו כמשמעו, אבל לא כאדם שהיה אלא כתמצית של עצמו. בהרצאה הראשונה ציינתי כיצד כל דבר חיצוני לאדם הזה "התאדה". גם משאפתנותו אין לצפות כי נותר הרבה. מה שאולי שרד הוא לכל היותר כמיהה למימוש: צורה נעלה לאין ערוך של כמיהה, הדחף למימוש־עצמי — בצורתו המהותית ביותר.

כפי שאתם ודאי מבינים, הגענו בו־זמנית לסוף הנושא ולגבול דיוננו. שום דיבור, שום הרצאות לא יוכלו לסייע בידינו להמשיך מכאן הלאה — נותר בידינו לעשות דבר אחד בלבד: לפעול, כלומר לפעול בחיי היומיום שלנו.

דיברנו זה עתה על חיי היומיום; כן, אפילו הביטוי "מטפיזיקה של חיי היומיום" עלה בשיחתנו. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים את הביטוי הזה כהלכה: לא היה די בהארת היומיום — שרק למראית עין הוא אפור ובנאלי ומשעמם כל כך — כדי שנוכל להשקיף דרכו אל הנצחי; בחשבון אחרון, היה נחוץ להראות כיצד הנצחי מתייחס בחזרה אל הזמני — אל הזמני, אל היומיומי, כנקודת מפגש מתמשכת בין הסופי לאינסופי. מה שאנו יוצרים, חווים וסובלים כעת — אנו יוצרים, חווים וסובלים לנצח נצחים. ככל שאנו נושאים באחריות למאורע, ככל שהוא "היסטוריה", באחריותנו, הוא כורע כליל תחת נטל העובדה שאי־אפשר "לסלק מן העולם" דבר־מה שקרה. ואולם בה בעת יש כאן פנייה לאחריותנו — בדיוק כדי להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה! וכל אחד מאיתנו צריך לעשות זאת כחלק מעבודת היומיום שלו, כחלק מחיי היומיום. חיי היומיום נעשים אפוא לַמציאות עצמה, והמציאות הזאת נעשית פוטנציאל לפעולה. וכך בתחילה אמנם מוליכה ה"מטפיזיקה של חיי היומיום" אל מחוץ לחיי היומיום, אבל אז — מתוך מודעות ואחריות — היא מוליכה בחזרה אליהם.

מה שמוביל אותנו קדימה ועוזר לנו לאורך הדרך, מה שהנחה ומנחה אותנו, הוא השמחה שבנטילת האחריות. אבל באיזו מידה שמח האדם הממוצע ליטול על עצמו אחריות?

אחריות היא דבר־מה שאדם "נמשך אליו" ו"נסוג מפניו" בה בעת. חוכמת הלשון הזאת מצביעה על כך שיש בבני אדם כוחות סותרים שמונעים מהם ליטול אחריות. ואכן, יש באחריות דבר־מה בלתי נתפס: ככל שאנו מרבים לעיין בה, כך גדלה מודעותנו אליה, עד שלבסוף אנו נתקפים מעין סחרחורת; אם אנו יורדים לעומקה של אחריות אנושית, אנו נרתעים: יש משהו נורא באחריותו של אדם — ובה בעת משהו רב־הוד!

נורא לדעת שבכל רגע ורגע מוטלת עליי אחריות לרגע הבא; שכל החלטה, מקטנה עד גדולה, היא החלטה "לנצח נצחים"; שבכל רגע ורגע אני מממש את האפשרות הגלומה ברגע, ברגע המסוים הזה, או מאבד אותה. כל רגע נתון מכיל אלפי אפשרויות — ויש ביכולתי לבחור רק אחת ולממש אותה. אבל בעצם הבחירה אני דן את כל שאר האפשרויות לאבדון של "אי־קיום", וגם זה לנצח נצחים! אלא שנפלא לדעת שהעתיד, העתיד שלי עצמי ועימו עתיד הדברים, האנשים סביבי, תלוי באיזה אופן — גם אם במידה מועטה מאוד — בהחלטותיי בכל רגע ורגע. כל מה שאני מממש באמצעותן, או "מביא לעולם" כפי שאמרנו, אני מציל אל תוך המציאות, ועל כן מגונן עליו מפני ארעיות בת־חלוף.

אבל בדרך כלל, בני האדם נרפים מכדי לשאת בנטל אחריותם. וכאן מתחיל החינוך לאחריות. הנטל בלי ספק כבד — לא זו בלבד שקשה לזהות אחריות, קשה גם להתחייב לה. לומר לה כן, ולחיים. אבל היו אנשים שאמרו כן חרף כל הקשיים. וכשהאסירים במחנה הריכוז בוכנוולד שרו את שירם, "עוד יש ברצוננו לומר כן לחיים", הם לא רק שרו על כך, אלא פעמים רבות גם השיגו זאת — הם ורבים מאיתנו במחנות אחרים. והם השיגו זאת בתנאים איומים ונוראים, תנאים חיצוניים ופנימיים שכבר דיברנו בהם די היום. האין זאת כי כולנו צריכים להיות מסוגלים להשיג זאת היום, כשנסיבות חיינו קלות לאין שיעור? לומר כן לחיים אינו רק בעל משמעות בכל נסיבות שהן — כי החיים עצמם תמיד בעלי משמעות — הוא גם בגדר האפשר בכל נסיבות שהן.

ובסופו של דבר, זו היתה כל מטרתן של שלוש ההרצאות האלה: להראות לכם שהאדם בכל זאת יכול — למרות קשיים ומוות (הרצאה ראשונה), למרות הסבל הנגרם ממחלת גוף או נפש (הרצאה שנייה), או מיד הגורל במחנה הריכוז (הרצאה שלישית) — לומר כן לחיים, למרות הכול.

 

____________________________

 

* Experimentum crucis – לטינית; ניסוי מכריע שנועד להוכיח את אמיתותה של היפותזה נתונה.
* המשפט Himmelhoch jauchzend, zu Tode betrübt ("צוהל עד השמיים, או שוקע בתהומות ייאוש"), מתוך מחזהו של גתה אגמונט (1788), היה לאִמרה רווחת בגרמנית.

.

.

ויקטור פראנקל, "כן לחיים למרות הכול", כנרת זמורה דביר, 2021. מאנגלית: שאול לוין

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "על חופי נדודים" מאת ראויה בורבארה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | באמת איך נראה בן־אדם שצודק

"בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות." מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי, שהלך לעולמו בחודש שעבר

דליה זרחיה, גן ילדים, עץ, צבע שמן ומזוודת אקורדיון, 40X64X72 ס"מ, 2019

.

קריאה בשיר אחד: הומאז' לאדם זגייבסקי

מאת מי־טל נדלר

 

איך נראה בן־אדם שצודק / אדם זגייבסקי

אֵיךְ נִרְאֶה בֶּן־אָדָם שֶׁצּוֹדֵק

אֵיזוֹ עֲנִיבָה הוּא עוֹנֵב

הַאִם הוּא מְדַבֵּר בְּמִשְׁפָּטִים שְׁלֵמִים

לוֹבֵשׁ בְּגָדִים בְּלוּיִים

הַאִם הוּא יָצָא מִיָּם שֶׁל דָּם אוֹ

מִיָּם הַשִּׁכְחָה כְּלוּם נוֹתְרוּ

עַל בְּגָדָיו שְֹרִידֵי מֶלַח חֲרִיף טַעַם

בֶּן אֵיזֶה עִדָּן הוּא אִישׁ זֶה

פָּנָיו – הַאִם בְּגוֹן אֲדָמָה הֵם

הַאִם הוּא בּוֹכֶה בִּשְׁנָתוֹ עַל מַה הוּא חוֹלֵם

הַאִם זֶה תָּמִיד אוֹתוֹ חֶדֶר

עִם כֹּתֶל הַלֵּב שֶׁהוּצָא הַאִם הוּא מְדַבֵּר

אֶל עַצְמוֹ הַאִם הוּא גָּר בְּגוּף שָׂכוּר

שֶׁל אִישׁ זָקֵן מַה גֹּבַהּ דְמֵי חֹסֶר הַמְּנוּחָה

שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם בְּעַד הַתָּא הַצַּר הַאִם הוּא גּוֹלֶה

מְאֵיזוֹ עִיר כְּלוּם סַקְרָנוּת

הִיא הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ הַאִם זֶה מִשְׁתַּלֵּם לוֹ

מִי אַחֲרַאי לְזֶה מִנַּיִן הַכֶּתֶם הַזֶּה

עַל מְעִילוֹ מִי עוֹמֵד מֵאֲחוֹרָיו

הַאִם תִּהְיֶה מְסֻגָּל לְהַגִּיד לוֹ כִּי הַכֹּל

יַחֲסִי תָּלוּי אֵיךְ מִסְתַּכְּלִים עַל זֶה

לֹא יָדוּעַ אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת

בְּדֹק אִם תּוּכַל לְזַהוֹת אוֹתוֹ

כְּשֶׁהוּא חוֹלֵף בָּרְחוֹב

כְּפוּף גַּב תַּחַת מַשָּׂא הַמֹּחַ.

 

(מתוך מיסטיקה למתחילים, קשב לשירה, 1999, מפולנית: דוד וינפלד)

 

זה היה אמור להתחיל כך שאפשר יהיה לגבש תמונה ברורה. שלוש השורות הראשונות יציבות באופן יחסי, חזרה כפולה על שאלה ללא סימני פיסוק. אחר כך הכֹל כבר יהיה ללא סימנים מנחים, מלבד אחד: "פניו – ", אבל בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות. בְּמה? לְשֵׁם מה? ואולי כשהרע יופיע, בכל זאת יהיה איזה דבר או שניים שיוכלו להגן עליו: תפיסה מסוימת של צדק, עניבה. ומה פתאום להגן, צריך בכלל להגן עליו? צודק ביחס לְמה? מישהו האשים אותו? מה האשמה? מי הם מושאי ונושאי הצדק העלומים שלו? היכן הם? באמת איך נראה בן־אדם שצודק. צדקני? עד לשורה השלישית השפה פחות או יותר יציבה. אפשרות סבירה: הוא מדבר במשפטים שלמים. ואולי לא? מי רואה אותו? מי שומע את דבריו? ובעצם גם עניבה לא, בגדיו בלויים. אולי. ולמעשה כל זה מסומן ללא סימנים. ומבטו של המתבונן התוהה על האיש הזה כבר מסביר. – לְמי? שלא ניתן למקם את האדם הזה, קשה להבין מניין בא ואם זיכרונות העבר מפלשים אותו, או שאולי שׂם הכל מאחוריו והמשיך, אבל לבש מה שלבש היה היכן שהיה, הכל כמו מֶלח עיקש ספח את הדברים אליו. בתודעת המתבונן בו המובן של השפה נטרף. נבלל. כמו מושא התבוננותו, חומק מכל מיקום, מכל ניסיון למסמרו, להכפיפו לתודעה יציבה, מארגנת. והרי גם אני כאן, הקוראת, הרי גם מן המובן שלי הוא חומק. האם הוא נבלל כמו מובנו של הצדק? איך נראה בן־אדם שצודק? ואם אתה חושב שאתה צודק אז מה הספק? בויקרא יט 15 אני קוראת: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְּנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". זה משתלם? זאת השאלה הנכונה? חוסר המנוחה כבר שוטף אותו, מַגְלה אותו, צריך לדאוג לו? למה הוא דואג? את מי למען השם הוא מסתיר בתוך המשא הצודק? מי הם מושאיו? נושאיו? מי אחראי לזה. מי אחראי למה? הכל יחסי? האם יחסיות היא כלי טוב לעבוד בו? מעדר או פטיש? מאזני שקילה? משוואות סימטריות? עמנואל לוינס כותב: "בתוך הקרבה אל ה'אחר', כל האחרים שאינם ה'אחר' רודפים אותי וכבר האובססיה זועקת צדק … הזולת הרודף אותי הוא כבר פנים בנות השוואה ובה־בעת בלתי ניתנות להשוואה, פנים חד־פעמיות ובזיקה לפנים אחרות, פנים הנראות במדויק בתוך הדאגה לצדק". אז אולי הצדק הוא שמפלש אותו? הצדק או משפט הצדק? מה הכתם הזה? דבק בו רבב? בגלל המעשה או מסגורו כצודק? מה טיב הקשרים בינו ובין המתבונן בו? כיצד ניתן בכלל לשקול, לחשוב, לשפוט, מבלי לקרוס תחת משא המוח? ומה על כותל הלב? האומנם עליו צריך לדבר? והיכן כל האחרים?

 

*

 

אדם זגייבסקי, משורר, סופר ומסאי, נולד ב־1945 בלבוב. מן המשוררים המרכזיים של השירה הפולנית ומבכירי המשוררים בעולם. הרבה לעסוק בשירתו בנושאים של אתיקה, צדק, חוק ואחריות – ומתוך כך במורכבות הכרוכה בכל ניסיון לשרטט ייצוג יציב ובהיר לנושאים אלו. בשירתו ניתן למצוא תדיר ביטוי פואטי לקושי שבהכרעה, המבקיע שאלות כגון האם ניתן לגלות אחריות לאדם מבלי להכפיפו למבטי? האם אחריות זו משתנה כאשר "אחרים" נוספים חוֹברים לתמונה? מהי המוטיבציה לפעולה אתית? מה המתח בין אתיקה וצדק? ומה תוצאות ההתנגשות בין הקטגוריות הללו? זגייבסקי נפטר ב־21.3.21 בקרקוב. בשנים האחרונות היה מועמד קבוע לפרס נובל לספרות.

 

.

הציטוט מתוך עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, מצרפתית: עידו בסוק, רסלינג, 2007, עמ' 117.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספר שיריה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. רשימה פרי עטה על יצירותיה המוקדמות של לאה גולדברג התפרסמה בגיליון 71 של המוסך.

 

אדם זגייבסקי, סלון ספרותי בקלן, 2017 (צילום: Udoweier)

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת ינטה סרדצקי ורשימה מאת שירי שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חושך

"הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים." סיפור מאת מורז ברנדיס

מיכל רובנר, שומרון, הקרנת וידאו, 337X320 ס"מ, 2021 (באדיבות סטודיו מיכל רובנר)

.

חושך

מורז ברנדיס

.

זה מבחן. את זה היא מבינה. אם כי היא לא לגמרי מבינה על מה היא נבחנת. אבא שלה שם וגם אחיה. הילדה לא יודעת איפה אמא, כנראה לא בבית. היא כן מבינה שהיא מוכיחה משהו לאבא. משהו שמכווץ את הגרון שלה כשהיא מעיזה לחשוב שאולי תיכשל בו. בחוץ חושך. חושך רגיל של ערב. אולי מוקדם בערב, אולי קצת אחרי שהשמש שקעה. אולי אמצע הלילה. אבל מרגע שאבא אמר את המילים, ללכת עד השדות בקצה השיכון ולחזור מצד שני, לגמרי לבד, החוץ הפך לממלכה של צללים מאיימים. היא לבושה במכנסיים קצרים, הרגליים שלה, דקות וחיוורות, נתונות בסנדלים שמשמיעים ווש־ווש עם כל צעד. השיחים לצד השביל גוחנים זה אל זה, מרשרשים, ענפים פרועים מתחככים בה כשהיא נדחקת במעבר הצר שבין הגדר החיה והמדרכה. מרגע שהיא יוצאת מהשביל הפנימי של הבניינים אל הכביש המקיף את השיכון, כל הקולות המוכרים נאלמים. היא שמה יד אחת על מעקה האבן של הקיר הנמוך לצד המדרכה. זה שמקיף את השיכון שלהם, מסמן את גבול השכונה. המעקה מחוספס והיד שלה מתכסה באבק דקיק, גירי. אמא שלה הייתה נוזפת בה אם הייתה הולכת איתה. ומכריחה אותה לנגב את הידיים במטפחת בד שהייתה מחזיקה תמיד מקופלת בכיס, ואז נפרשת ואחר כך מגולגלת ונטמנת בתיק של אמא.

בקצה השיכון קיר האבן הנמוך נבלע על ידי הצמחייה הסמיכה, הקוצנית, שתחת עצי האזדרכת, והיא מרימה את היד מהר, ומחזירה אותה אל צד הגוף. כל מיני לטאות וגמלי שלמה, ועוד דברים מתחבאים שם בסבך.

עכשיו היא בצומת שבו הכביש מתפצל לשני הצדדים. כאן כבר אין מדרכה. הכביש מיטשטש אל שוליים של עפר ואבנים קטנות. היא הולכת לאט. כדי לא לדרוך על משהו חי. חילזון, או חשופית, או נחש. זו הדרך שהיא עושה כל בוקר לבית־ספר. אבנים קטנטנות נכנסות לסנדלים שלה ודוקרות את כפות רגליה אבל היא לא מתעכבת ורק מנערת קצת את הרגליים כל כמה צעדים. מהחורשה שבקצה השיכון, שנמצאת עכשיו מאחוריה, עולה צווחה קצרה. אחריה נשיפה. ושוב צווחה. זו רק ציפור, זו רק ציפור, זו רק ציפור. בקצה הכביש הקצר יש פנס. עוד חמישים צעדים היא תגיע אליו. עוד ארבעים ושישה צעדים, ארבעים ושניים. שלושים. מעבר לפנס, השדות. אפשר לראות את גלי הפלסטיק החיוורים שמכסים על התותים, במקום שבו השדה נפגש עם הכביש. נמתחים אל עומק החושך של פנים השדות.

כשהיא ממש מתחת לפנס היא עוצרת לרגע. נדמה לה שהיא שומעת מכונית מרחוק, אבל העלייה מסתירה. והיא לא רואה את פסי האור שמכונית מתקרבת הייתה שולחת לפניה. נביחה של כלב מתפרצת מאחת החצרות. היא צריכה להחליט באיזה צד של הכביש ללכת. לאורך השדות הפתוחים מימין או החצרות מהצד השני. הכלב ששמעה אולי רחוק אבל באחת החצרות האלו בלקי, הכלב שכל השכונה מפחדת שישתחרר מהשרשרת יום אחד, בטוח אורב לה. השיער שלה נדבק על המצח והיא מנגבת את הזיעה ביד חשופה. כשהיד קרובה לאפה היא מריחה עפר ומליחות לחה. וריח של ירק מעוך. כמו הריח של ידיה אחרי שמוללה עלים או תלשה פרחי חמציץ או כובע הנזיר מהגינות של החצרות בדרך לבית־ספר.

היא חוצה אל צד הבתים. שם יש אור קלוש שנשפך מחלונות הבתים בעומק החצרות. אם תשמע את בלקי היא תעבור מהר לצד השני. שם הלילה לא מופרע בכלל. אחרי העלייה, היא יודעת, מחכה החלק הכי קשה. הסמטה. העלייה לא קשה, אבל היא מרגישה את הרגליים והזרועות שלה מתקשחים, הכתפיים מתגבהות, הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים. הענפים של העצים העמוסים הקרובים לשולי החצרות יכולים להיות מסתור לכל מיני דברים. אח שלה לימד אותה להשמיע קול כמו של אוח, אבל היא לא מעיזה להשמיע קול, שלא יענו לה פתאום כל מיני הדברים שגרים בעצים האפלים או בעשב הגבוה לרגליהם. אח שלה הולך בחושך לבד, בכל פעם שיש לו פעולה בתנועה או כשהוא מבקר חברים אחרי בית־ספר ונשאר אצלם עד מאוחר. אח שלה כבר בן שלוש־עשרה, כמעט. בחורף יעשו לו בר מצווה. והוא יודע לשרוק. היא רק בכיתה בי"ת. יודעת כבר לקרוא אבל אם היא הולכת לחברה, היא צריכה לחזור עד שבע. אלו החוקים של אמא. והחברות שלה גרות בתוך השיכון. אבל אבא הוא זה שאמר שאם היא תצא עכשיו כמו שאח שלה הציע, ותלך לגמרי לבד עד השדות ואז חזרה לשיכון הוא ידע שהיא באמת הילדה שלו.

היא מתקרבת לפתח הסמטה. אחריה היא תהיה שוב על הכביש שמקיף את השיכון ואז תיק־תק והיא בבית. סביב הפנס שעומד קצת מעבר לפתח, בהמשך הרחוב, מצטופפים עשי לילה. עש הוא רק פרפר, אמא אומרת תמיד. אבל הם לא נראים כמו פרפרים. היא לא אוהבת עשי לילה. היא עושה צעד אל תוך החושך הסמיך של הסמטה. היא עוברת בה כל יום, בדרך חזרה מבית־ספר. מעל הראש שלה הענפים של הגדרות החיות משני הצדדים מתחברים, ועל הקרקע יש עלים יבשים, אולי חלזונות זוחלים שם, היא לא רוצה לדרוך עליהם בחושך. ובצריף, בחצר הראשונה מצד שמאל, רואים ביום את המלונה של כלב זאב, שהיא לא יודעת את שמו. אבל עכשיו לא שומעים כלום. שקט לילי זוחל אליה מלמטה ומלמעלה. היא נושכת את שפתיה ופורצת בריצה. היא לא עוצרת עד שהיא מגיחה חזרה אל הכביש של השיכון והמכוניות החונות שם. גם האוטו של אבא שלה עומד שם. אפל, אבל מוכר. היא עוצרת כדי לסדר את הנשימה. מתקפלת מעל הברכיים לרגע ואז מנערת את כל האבנים הקטנות מתוך הסנדלים כשיד אחת נשענת על מכסה המנוע של ההנרי־ג'י של אבא שלה. שלא ברצונה, דמעות ממלאות את עיניה. אבל היא לא בוכה. היא עושה את הצעדים האחרונים, מהכביש אל השביל, בכניסה הראשונה של הבניין שלהם מהבהב אור, כאילו מנסה להידלק ולא מצליח. ואז היא בכניסה שלהם, חמש מדרגות, היא עולה בדילוג, ואז היד שלה על הידית של הדירה. היא לוחצת והדלת נפתחת.

אבא שלה, במכנסיים קצרים וגופיה, יושב על הכורסה בסלון עם עיתון. הוא לא קם כשהיא נכנסת. מהרדיו בעומק הסלון נשמעת הצפירה שלפני החדשות.

"אבא!" היא רוצה לקרוא, אבל הגרון שלה שוב מכווץ. אבא מניח את העיתון על השטיח הירקרק וקם להגביר את הרדיו. "השעה שמונה והרי החדשות", אומר הקריין. היא מתנשמת, הידיים שלה לחות, והרגליים שלה רועדות. "ששש…" אומר אבא. "חדשות."

.

מורז ברנדיס, מתגוררת ביפו, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגג של הדודה רוֹדה", סיפור מאת נטע ג. גִבתון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | שירה מתוך הקריעה

"להבדיל משירת הודאה על ילד שנולד, זו אינה שירה חגיגית, כי אם מוכרחת. היא אולי אינה מעניקה מנוחה, אבל גם התגלות הכאב היא סוג של התגלות." דעאל רודריגז גארסיה על ספרה של מרים גולן, "אל העיר קינה"

מיכל בלייר, אמא היא לא שלי, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

שירה מתוך הקריעה: על הספר "אל העיר קינה" מאת מרים גולן

דעאל רודריגז גארסיה

.

שירה מתוך הקריעה

שני מפתחות ניתנים לקוראים כשהם באים להיכנס בשערי ספר השירה של מרים גולן, אל העיר קינה. הראשון הוא המוטו הלקוח מפיוטו הידוע של רבי שמואל אבן עבאס "עת שערי רצון": "וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל / וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל / (יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח)". הפיוט מתאר את פרשת העקדה אך מדובב רגשות ותחושות שנעדרים מן הסיפור המקראי, ובכלל זה מעניק קול לשׂרה, ששתיקתה בולטת בו במיוחד. שכן למרות הקושי הגדול של העוקד והנעקד, מי שהקרבתה אילמת היא שׂרה. היא כביכול אינה קיימת, ולא ניתנה לה אפילו האפשרות להיות חלק מן ההתרחשות. לשתיקתה מחיר כבד, ועל פי המדרש דווקא היא מתה משברון לב בעקבות בשורת העקדה.

המפתח השני הוא השיר "אחרי שנקרע", שהוא שיר המבוא לספר (עמ' 5, ומופיע גם על גב הכריכה): "וּמָה עַל זוֹ שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה / לַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֶלְמָה מוּל קִירוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת / וְכֹבֶד הַלֵּב וְהַכִּשָּׁלוֹן / וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת שֶׁנּוֹתְרָה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר / בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּחֹמֶר עַד בִּרְכָּיו הִתְרַחֵק שׁוֹמֵעַ / קוֹלוֹת זָרִים. זוֹ שֶׁשִּׂמְלוֹתֶיהָ נִפְרְשׂוּ // וְרָווּ, שֶׁיָּדְעָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִזֶּה וְיָכְלָה רַק לָשִׁיר".

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", אומר התלמוד, אך בשעה שהדימוי התלמודי מצביע על מציאת הזיווג כעל קושי העיקרי, השיר מזכיר לנו שישנו גם השלב הבא, והוא קיומה של הזוגיות. או אם נרצה, חציית הים אל הארץ המובטחת.

זו שנשארה באמצע הים הקרוע ואינה מצליחה לעבור הלאה חשופה עדיין לסכנה ממשית. כל עוד אין היא מצליחה להגיע לגדה השנייה, היא אינה יכולה להודות על הנס. אדרבה, הים הקרוע נעשה לה כעין מלכודת. היא נאלמת ונעלמת, קולה לא נשמע באוזני אחרים, אולי מפני שצעקתה כבר נתקבלה והים נקרע עבורה. וגם לא באוזני בעלה, שנמצא שם איתה, אך שומע קולות זרים ולא את קולה שלה.

אבל דווקא מתוך אותו מצב של חוסר מוצא עולה שירתה של מרים גולן. ובשונה ממרים המקראית אין זו שירה הנאמרת על חוף מבטחים בהתפרצות של שמחה והודאה על הנס. ההפך, זוהי שירה של מי שמבינה שהאפשרות היחידה שלה לצלוח את המצב שהיא נתונה בו הוא לשורר אותו. השירה איננה הודאה על המוצא, היא עצמה המוצא האחרון.

בהמשך השיר מתמזגת דמותה של מרים עם דמותה של אופליה, האישה שמצאה את עצמה במערכת יחסים בלתי אפשרית עם המלט. כשאופליה מבינה שאין קיום לאהבתם היא הולכת ושרה לעצמה, גם כשהיא טובעת במי הנחל. אבל להבדיל מאופליה, שמשתגעת או טורפת את נפשה, השירה מתוך הים הקרוע אינה אובדנית אלא מתגברת. דווקא בעקבות ההכרה בחסרונו של הקול, הוא מוכרח להישמע.

העקדה וקריעת הים, שני המיתוסים הללו חוצים זה את זה וחוצים את הספר לכל אורכו. לעומת שׂרה, שלא יכלה אפילו למלל את אובדנה, הדוברת בספר בוחרת להתמודד עם ההעדר בכך שהיא מעניקה לו קול: "אֶת שְׁנֵי יְלָדַי שֶׁלּא נוֹלְדוּ אֲנִי שָׁרָה / בְּזַעֲקוֹת שֶׁבֶר בְּתוֹךְ רֹאשִׁי / וּפוֹסַעַת בָּעוֹלָם רְגִילָה. / כְּאִילּוּ לֹא הָיְתָה הַשִּׁירָה עַל יְלָדַי שֶׁאֵינָם / בּוֹעֶרֶת בִּי בְּאֵשׁ שֶׁאֵינֶנָּהּ מְכַלָּה / רַק בּוֹעֶרֶת וּבוֹעֶרֶת / וְאֵינֶנָּה חֲדֵלָה" (עמ' 38). להבדיל משירת הודאה על ילד שנולד, זו אינה שירה חגיגית, כי אם מוכרחת. היא אולי אינה מעניקה מנוחה, אבל גם התגלות הכאב היא סוג של התגלות.

העקדה חוזרת גם בשיר "שווא" (עמ' 34): "בִּשְׁעוֹת הָעֵרוּת קוֹלוֹת הַבַּיִת / מְכַסִּים. הַשִּׁירָה הַגְּדוֹלָה עוֹלָה / אַךְ מִבַּעַד לְמָסַךְ הַקֹּדֶשׁ / צְרָחוֹת הַנֶּעֱקָדִים קוֹרְעוֹת אֶת הַלֵּב". גם הוא עוסק בקול שאיננו נשמע, הנחבא מאחורי שגרת היום־יום או מאחורי מסך מתוחכם יותר, "מָסַךְ הַקֹּדֶשׁ", המצדיק הקרבה וממילא אינו מאפשר לזעקתה להישמע. כך למשל, בשעת ברית המילה בכיו של הילד נבלע בתוך המוזיקה, ויותר ממנו – קולה של האם שלא מאפשרים לה לגשת. השיר מעלה שאלה נוקבת: האם כל ברית, בין איש לאישה או בין אדם לאלוהיו, פירושה היאלמות קולו של אחד הצדדים? "הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת צַעֲקוֹת הָעֲקוּדִים / אֵיפֹה אַתָּה כְּשֶׁבָּתִּים נִשְׂרָפִים / וִילָדִים אֲבוּדִים בּוֹרְחִים הַחוּצָה / מְכַבִּים עַצְמָם בַּנַּדְנֵדוֹת וּבְחוֹל / אֵיפֹה אַתָּה". הקריעה שָבה גם בשיר המתאר את טקס הגירושין. התפאורה של הטקס הדתי יכולה להזכיר בה במידה חתונה או הלוויה. הרי בכל קריעה של אִשָּׁה מֵאִישָׁהּ יש מן המוות, אך נדמה שגירושין חסרים את תהליך האבל והאפשרות למלל אותו. "הֵיכָן הַמְּקוֹנְנוֹת שֶׁיִּפְרְעוּ אֶת שְׂעָרִי / הֵיכָן הַסַּכִּין שֶׁתִּקְרַע בְּשִׂמְלָתִי" (עמ' 62). שוב מתבקש להישמע הקול מתוך הקריעה.

.

לידתו של הקול

כמו בכל חורבן, הרמזים המטרימים מתפענחים רק בדיעבד, ורבים מהם קשורים להיאלמות הקול. "הִשְׁתַּדְּלִי שֶׁלֹּא לְהָרִים אֶת הַקּוֹל", אומרת מדריכת הכלות (עמ' 43). ובשיר אחר מתואר הקושי הרגשי כשתיקה המצטברת בגוף: "יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַקּוֹל לֹא יוֹצֵא מֵהַגּוּף כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה מִתְדַּפֶּקֶת" (עמ' 45). השירים הללו מתארים קיום מתמשך שאינו מצליח לכוון ולבטא את הקול הפנימי, אלא רק "קְלִפַּת קוֹל" (עמ' 17); כזו שפירושה עצמיות שאינה מובחנת, שהרי "בְּאוֹתָהּ מִדָּה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת" (עמ' 18). קיום שהשתיקה האופפת אותו נדמית עטופה בהילה של הוד, אבל למעשה זוהי שתיקה של קדושה מעונה, "כְּמוֹ בִּכְנֵסִיָּה קָתוֹלִית מִרְיָם שׁוֹתֶקֶת" (עמ' 53).

לאורך הספר אנו עדים לדרכים שבהן מנסה השיר הפנימי להבקיע את קולו: "שַׁרְתִּי בִּשְׂפָתַיִם לֹא נָעוֹת בָּאָזְנִיּוֹת … רַק זוֹכֶרֶת שֶׁשַּׁרְתִּי / פְּנִימָה שַׁרְתִּי בְּעֵינַיִם רְחוֹקוֹת בְּפֶה סָגוּר" (עמ' 9). גם תוך כדי המריבה, העלבונות מביטים מאחורי המילים אבל אין להם קול (עמ' 55), ומתברר שהקול איננו נשמע לאו דווקא מחוסר מילים. אדרבה, לעיתים דווקא המילים מכסות את עוצמת הכאב, מסתירות את הקול הפנימי. זוהי אולי סכנה האורבת לכל שירה, ולפיכך התביעה העולה מן הספר היא לשירה הבאה מתוך הקריעה. שירה המדובבת את מקום הכאב, שהמילים שלה יגלו ולא יכסו. בהמשך הספר, למרות החששות והמבוכה, למרות הקולות האחרים שמכסים אותו, הקול הולך ומתגלה – עד ללידת העצמי: "מַשֶּׁהוּ בּוֹקֵעַ, נִצָּן / רֵאשִׁית, מוֹשֶׁכֶת עַד שֶׁפּוֹקֵעַ … אִשָּׁה לְבַד/ בְּעַצְמִי קָרַעְתִּי / (אִשָּׁה לְבַד שָׁרָה בַּלֵּילוֹת)" (עמ' 32).

הבחירה לשורר את העקדה ואת הקריעה מובילה למציאת הקול האישי, ובהימצאו  נמצא גם הכוח להפוך את המצב חסר המוצא לאפשרות של דרך עצמאית: "בַּיּוֹם הַהוּא / וּבְכָל הַיָּמִים הָאֲחֵרִים הָאוֹרְבִים./ אֵין אַיִל בַּסְּבַךְ …  אֱלֹהִים הוּא טוֹב בִּתִּי / וְהוּא לֹא יוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם" (עמ' 36).

.

הוא והוא

"כְּאֵב מְבַקֵּשׁ כְּאֵב. אָמַרְתִּי לְךָ / וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ / אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי." (עמ' 20). פעמים רבות פונים השירים בספר אל נמען שאיננו בטוחים מי הוא. האם הוא מי שהיה אהובה של הדוברת או שמא אלוהיה? כפל הפנים איננו מקרי, התפרקות האחדות של התא המשפחתי סודקת את האמונה באחדות האל, בטובו ובהשגחתו. כל שיחה עם מה שמתפרק היא גם שיחה פנימית עם מי שקרע את הים אך לא הוציא אותה מתוכו. הכפילות חוזרת כמה פעמים במחזור "על הטבילה", שהרי הטבילה היא מחד גיסא מעשה דתי שבו עומדת האישה מול אלוהיה ומאידך גיסא מעשה של התקרבות בין אישה לבעלה: "וּלְכַתְּחִלָּה / הָיִיתָ אַתָּה הַדֶּרֶךְ / אֶל הַבָּשָׂר. רַק אֶחָד / בִּקַּשְׁתִּי, בְּלִי חֲזָרוֹת גֶּנֶרָלִיּוֹת אֶחָד / בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי. בָּרַחְתִּי מֵהֶם כְּמוֹ בִּדְלֵקָה / אֵלֶיךָ, שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי אַתָּה בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְחֻלֶּלֶת בִּלְשׁוֹנָם שֶׁאֵינָם רוֹאִים / אֵיךְ לָבְשָׁה הַנְּשָׁמָה לְבוּשׁ דַּק מִדַּק / וְכָל מַגָּע הִיא נִרְעֶדֶת נְסוֹגָה / אֶל מוֹצָאָהּ אֵלֶיךָ." (עמ' 40)

וכך גם בשיר "בדרך אל העיר: "קַח אֶת כָּל חַיַּי / אַךְ אֶת הַיּוֹם הַזֶּה הָשֵׁב לִי / בַּיּוֹם הַהוּא / לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי בָּאתִי אֵלֶיךָ // חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ / חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר" (עמ' 12). האמונה באל ששומע ושומר, גם אם איננו עונה מיד ובבירור, נסדקת. שהרי פצע האִילמוּת מול בן הזוג מבהיר שלעיתים ייתכן שהקול כלל אינו נשמע.

.

אל העיר ועל העיר

הקינה על חורבן הבית היא אל העיר ועל העיר. אל העיר, שהיא כמו האם הגדולה המגדלת את הדוברת ברחמה; מי שליוותה אותה תמיד, שהייתה עדה לראשית האהבה: "אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ שָׁאַל מוּל הָעִיר / וּבָחַר בִּי מִכֻּלָּן" (עמ' 51), וגם לכל תהפוכותיה. אך זו גם קינה על העיר, שלמרות עדותה, קצרה ידה מלהציל: "וְהִיא / שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי / בְּעָנְיִי / בָּעֲווֹנִי / קוֹנָה עוֹלָמוֹת / בָּאֲוִיר / אֵין לָהּ מִדַּת הַחֶסֶד / הִיא מַנִּיחָה לִי / לְהִתְנַפֵּץ" (עמ' 12). כמו אם, היא שהייתה אמורה לזהות את הסימנים ולהזהיר את בתה בעוד מועד.

"עָזַבְתִּי אוֹתָךְ בִּשְׁבִילוֹ וּמִיָּד עֲזָבַנִי / כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל בּוֹגְדִים לְהִבָּגֵד" (עמ' 23). העיר, כמו אם, נעזבת עבור האיש, ולכן גם אולי מתנקמת. אך היא גם מי שאפשר תמיד לשוב אל רחמה: "כְּשֶׁאָמוּת / אָשׁוּב אֵלַיִךְ" (עמ' 14). אפשר לראות באל ובעיר השוזרים את שירי הספר, אב ואם. הם אכזבו כשלא הצליחו למנוע את השבר, ובכל זאת אפשר לשוב אליהם ולהתנחם גם כשהקשר הזוגי מתפרק. למרות הקביעה המרה, "כְּבָר לֹא יָבוֹא. לֹא אֶהְיֶה מְעֻרְסֶלֶת / כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִיתִי", בסופו של דבר, אחר טקס הגירושין, כשאין שושבינים ואין מלווים, העיר היא שנמצאת שם בשבילה. "וְאַתְּ מְעַרְסֶלֶת אוֹתִי בָּאֲוִיר שֶׁלָּךְ / שׂוֹרֵק רַק לְאָזְנַי… אֲנִי אֵצֵא אֶל הָרְחוֹבוֹת שֶׁלָּךְ / אַתְּ תְּלַטְּפִי אֶת פָּנַי" (עמ' 63).

.

דעאל רודריגז גארסיה, בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 , 74 ו־95 של המוסך.

.

מרים גולן, "אל העיר קינה", הוצאת כנרית, 2020.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על שירתו של טל חסן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן