וּבְעִבְרִית | חילזון בערוגת הספרות

"השקיעה במצב החשיבה השקט, הרגוע, הבלתי מופרע הזה היא המנוע שמאחורי הטקסטים של וולף, הדורשים מצב מיוחד של קריאה, איטי ומאומץ במכוון". מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על כתיבתה של וולף ועל ייחודה של הוצאת הוגארת', בתרגומה של ננה אריאל

נטליה זורבובה, בסטודיו, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2018

.

חילזון בערוגת הספרות: הוצאת הוגארת' של וירג'יניה ולאונרד וולף קוראת לאיטיות

מאת מינה אוזיורט קיליץ'

מאנגלית: ננה אריאל

.

בשנת 2019, חמישה ימים לאחר "יום דאלאווי", דיווחו סוכנויות חדשות בינלאומיות ביפן כי חילזון בדרום המדינה "גרם באופן אישי לנזק בעשרות רכבות ולעיכובם של כ־12,000 אנשים". החילזון גרם לקצר חשמלי, והקצר הוביל לכאוס ולהלם בקרב היפנים, הרגילים לסטנדרטים של מערכת תחבורה הידועה בדייקנות המוחלטת שלה. הקוראים עשויים לפרש את הפרשה הזאת, ובצדק גמור, כקריאת אזהרה של הטבע המדולדל מפני הסכנות שבחיים המודרנים המואצים. ככל שאנחנו כופים על הטבע את הסטנדרטים שלנו, כך צורות חיים חלופיות שואפות לשרוד ולהתבלט. באפקט פרפר, מה שהצליח החילזון הקטן הזה לעולל ביפן, גרם לי – אקדמאית מטורקיה – להרהר בכך שרק כאשר אנחנו קשובים לצורכיהן של כל צורות החיים האלה, אנו יכולים לחוות רגעי הוויה וולפיאניים עשירים. באותו הקשר, החילזון המסוים הזה מזכיר את דימוי החילזון בהדפס חיתוך העץ של דורה קרינגטון, שנדפס בעמוד האחרון של הסיפור הראשון שווירג'יניה וולף פרסמה בעצמה, "הסימן על הקיר" (1917), והוא שימש כחותמת של הוצאת הוגארת', חתימה של התמקדות בטבע ובטבעיות למול הלם החיים המתועשים המואצים. הוצאת הוגארת' בראשיתה ביארה את איומי המהירות ההם, ועמדה כנגדם.

.

.

אם לנסח זאת במונחים וולפיאניים, במרץ 1917 או בסביבתו השתנה דבר־מה כאשר וירג'יניה ולנארד וולף, שקנו מכונת דפוס בֶּלֶט ידנית שחשקו בה זה כבר, הציבו אותה על שולחן המטבח שלהם ופתחו היסטוריה אלטרנטיבית של הוצאה לאור בבריטניה. הוגארת', 'בית' הוצאה לאור בוטיקי, הניב לא רק עותקים יקרי ערך של עבודותיה של וולף, שעוטרו בכריכות ובאיורים שאחותה ונסה בל עיצבה לעילא, אלא גם כמה טקסטים מכוננים של המודרניזם האנגלי, של ת"ס אליוט, הופ מירלס וננסי קונארד. ההיקף וההתמקצעות שדרש המפעל הזה חרגו בהרבה מיכולותיהם; בהיותם יצרני ספרים חובבנים, הם השתמשו בתחילה לכריכות הספרים בטפטים ובווילונות שהיו זמינים בבית ותפרו בחוט ובמחט דפים בודדים. כפי שהספרים הראשונים של הוצאת הוגארת' מדגימים, קצוות החוט הכחול שנותרו מאחור בעותקים המוקדמים היו במידת מה קווי המתאר למהלך נועז של התרחקות לא רק משיטות ההוצאה לאור המכניות, אלא גם מצורות הסטנדרטיזציה של ההוויה המודרנית. כמו החילזון שהזכרתי, הנושא את ביתו על גבו, הוגארת', עם מכונת דפוס בלט על שולחן המטבח, מיזגה חיים פרטיים וציבוריים לא רק לצורך יצירת בית הוצאה לאור אלטרנטיבי; היא הציעה קצב חדש של חיים, של חשיבה, של מבט, של כתיבה ושל קריאה, קצב המקביל לזה שוולף ניסחה במאמר "מר בנט וגברת בראון": "בדצמבר 1910 או בסביבתו, האופי האנושי השתנה". היא הבחינה כי כל היחסים האנושיים עברו שינוי וכתבה: "כשהיחסים האנושיים משתנים, מתחולל שינוי גם בדת, במנהגים, בפוליטיקה ובספרות". הדחף שהניע את העבודות הניסיוניות של הוצאת הוגארת' בראשיתה היה לתעד את הדקויות של השינוי הזה ולעבד אותן, ולשם כך נדרשה מהם הישאבות.

אפשר לראות בחילזון המופיע בפרסום הראשון של הוצאת הוגארת', "הסימן על הקיר", סמל מובהק למשימה שהוולפים קיבלו על עצמם. כמו הטענה של א"פ שומאכר בנוגע לכלכלה, "קטן זה יפה", נדמה שהוולפים ביטאו "את מהירותם של החיים, את הבזבוז והתיקון הנצחי": לאט זה יפה!

את הסיפור הראשון הזה של וירג'יניה וולף שפרסמו השניים אפשר לקרוא גם כביטוי ספרותי של הארס־פואטיקה שלה. המספרת בסיפור ממקמת את עצמה בעולם שהיא מתארת ומבינה אמת אחת לגביו: "מה חסר־אוויר, רדוד, קרח, בולט נעשה העולם! עולם שאין לחיות בו". ואחר כך היא מבחינה בייעוד שלה בתוכו: "אני רוצה להרהר בשקט, בשלווה, ברחבות, שאיש לא יפריעני, שלא אצטרך כלל לקום מכיסאי, שאחליק קלות מדבר אל משנהו, ללא כל תחושת עוינות או מכשול. אני רוצה לשקוע עמוק יותר ויותר, להתרחק מפני השטח ומעובדותיו הנפרדות והקשות."

השקיעה במצב החשיבה השקט, הרגוע, המאוורר והבלתי מופרע הזה היא המנוע שמאחורי הטקסטים המודרניסטיים של וולף, הדורשים מצב מיוחד של קריאה, איטי ומאומץ במכוון, כמו תנועותיו של החילזון הדמיוני הזוחל ב"הסימן על הקיר". החילזון, מוטיב מרכזי בסיפור, המומחז שוב בהדפס חיתוך העץ של דורה קרינגטון המלווה את הטקסט, הוא אחד מני צורות חיים רבות שהמספרת מרגישה מחויבות לתאר בפרוטרוט:

.

… עדיין יש לאילן מיליון חיים סבלניים, זהירים, על פני העולם כולו, בחדרי־מיטות, באוניות, על המדרכה, בספיני חדרים שבהם מסיבים גברים ונשים לאחר תה־מנחה ומעשנים סיגריות. הוא מלא מחשבות שלוות, מחשבות מאושרות, האילן הזה. הייתי רוצה ליטול כל אחת לחוד.

.

בעוד המספרת מנסה לתאר ולהמחיש כל מחשבה בשהייה איטית, הטקסט מזמין את הקוראת אל תוך מקצב שיאפשר גם לה לגשת לדימויים האלה בקצב איטי. הסיפור מציג את תודעת המספרת, הרוצה להתמקד הפעם ברעיון אחד בזרם התודעה שלה – שייקספיר. ככל שהיא מעמיקה בזרם מחשבותיו של שייקספיר, היא מסוגלת לראות את "מטר הרעיונות" ניחת עליו בזרם:

.

כדי למצוא תמיכה לעצמי, הניחו לי להיאחז ברעיון הראשון החולף לידי… שייקספיר… טוב, הוא יסכון ככל אחד אחר. אדם שהושיב עצמו איתן בכורסה, והתבונן באש, כך – מטר רעיונות צנח ללא הרף מרקיע גבוה מאוד אל תוך מחשבתו. הוא סמך את מצחו בידו, ואנשים שהביטו פנימה מבעד לדלת הפתוחה – כי התמונה הזאת אמורה להתרחש בערב קיץ –

.

הקטע הזה, על העניין הרב שהוא מבטא בחקירה מתוך הרהור, ממלא תפקיד כמו זה של הטיוטה הראשונה למאמר "הסיפורת המודרנית" מ־1919, שבו וולף מציעה דרך חדשה של כתיבה, נקודת מבט חדשה שאמורה לתפוס את רכבת המחשבות הצונחת על תודעתנו ונותנת ביטוי לעולם הרוחני יותר מאשר לחומר הסובב אותו:

.

בדוק לרגע אחד רוח־אדם רגיל ביום רגיל. הרוח קולט רבבת רשמים – פעוטים, פנטסטיים, בני־חלוף או חרוטים כבציפורן פלדה. מכל העברים הם באים, מטר בלתי פוסק של אטומים לאין־ספור; וכאשר יפלו, כאשר יקבלו את צורת החיים של יום שני או שלישי, הדגש מוטל בצורה שונה מבעבר.

.

בעיניה, כדי לתאר את התודעה הרגילה הזאת המחברת צריכה להתחקות אחר המקצב שלה, הפועל לעיתים קרובות נגד הכרונולוגיה של השעון. מעניין ששייקספיר של "הסימן על הקיר" מדומיין כמו הלהבה שההוגה גסטון בשלאר מתאר בספרו הפסיכואנליזה של האש. הוא מציע כי השוקעת בחלימה עמוקה בהקיץ (reverie) נפרדת מגבולות הזמן והמרחב של ההווה באמצעות תהליך מנטלי יצירתי שדרכו היא מייצרת מחשבות ותחושות במהלך החלימה: "איזו הוכחה טובה מזו יש לכך שהרהור נוכח אש מחזיר אותנו למקורותיה של החשיבה הפילוסופית?". שייקספיר של וולף עומד כאן כסמל של מצב נפשי זה, שיש לו קצב משלו, מנותק מעבותות זמן השעון. המספרת מחקה את שייקספיר וממקדת את האנרגיה היצירתית שלה בחילזון, הסימן שבקיר; וולף מתארת את תודעתה הפעילה של המספרת ומנסה לזהות את הסימן בהתאמה לקצב זחילת החילזון. הטכניקה המימטית הזו משקפת בצורה נפלאה את ייצור הטקסט של וולף באמצעות הדפסת אותיות, שכּלל זיהוי של אותיות עופרת זעירות והצבתן במסגרת כדי ליצור את ההברות, המילים, המשפטים והפסקאות הנכונים, עם רווחים וסימני פיסוק נכונים. בריאיון עם אמן הדפוס טד אולייר, "הצורך המדהים הזה ליצור", הוא מתאר את העמל והזהירות הנדרשים בתהליך הדפסת הבלט:

.

כל מי שרצה להדפיס ספר היה מסדר את הטקסט במקטעים, מדפיס אותו בסטים, עובר לאט־לאט על כל הספר ומשתמש מחדש באותיות מדפים קודמים במהלך העבודה. זה נהיה מסובך אפילו יותר כאשר אתה מבין שטקסט מודפס המיועד להיות ספר כרוך אינו ערוך לפי סדר העמודים – 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8. יש לחלק את הדפים באופן המקל על ההדפסה והכריכה – 8, 1, 2, 7, 6, 3, 4, 5. עליך להחליט על מעברי העמוד שלך ועל זרימת העמוד לפני שתתחיל בכלל להניח אותיות עופרת במְשׁוּרה.

.

בעוד הניסיון האישי של אולייר בהדפסה עם מכונה דומה לזו שבה השתמשו הוולפים בהוצאת הוגארת' נשמע מאתגר בהחלט, וולף מתארת במכתביה ​​את העבודה כ"כיף אדיר". היא חוזרת בחדווה על המונחים "שואב" ו"נשאבת" כדי לתאר את מלוא הריכוז הדרוש להדפסה. ג'ון להמן, שעבד עם וולף והיה מנהל ושותף בהוצאת הוגארת' בין השנים 1938 ו־1946, מציין כי מבחינת וולף עבודת הכפיים בהוצאת הוגארת' הייתה "מרגיעה ומשיבת נפש במיוחד", לאחר המאמץ הנפשי הכבד בכתיבת הרומנים שלה. הוא מציע כי "אריזת חבילות וסידור הדפוס לשירים היו כמו טיול שקט לאורך חוף הים אחרי כל המאמץ והטִרחה".

מטפורת הטבע של להמן מדגישה במיוחד את הגאולה שמביאה האחדות בין האנרגיות הטקסטואליות והיצירתיות. מעניין לציין כי עבור פריט כמו "גני קיו" (1919), סיפור בן כ־2700 מילים מלווה באיורים, במהדורה של חמש מאות עותקים, היו הוולפים זקוקים ל"שלושה שבועות של עבודה, שרובם ככל הנראה נוצלו לצורך הדפסה וכריכה" (אולייר). מן הסתם, לצורך הגהת הסיפור, כתיבת טיוטה, כתיבה, כתיבה מחדש, עריכה, סידור והדפסה, ולאחר מכן כריכת הקובץ והעמדתו לרשות הקורא, וולף כמעט עוקבת אחר צעדי החילזון שהיא בודה בסיפורה, הופכת אותו פשוטו כמשמעו לייצוג טקסטואלי. המדיום והמסר פועלים יחדיו כדי לייצג את ההישאבות, את המקור ואת התוצר של הטקסט.

ב"גני קיו" וולף הופכת חילזון לאחת מהתודעות המרכזיות בסיפור. בעיצובה המוקפד של וולף, הנרטיב עוקב לאיטו אחר החילזון המסתובב סביב הערוגה בגני קיו ביום חם ולח ביולי. החילזון, דמות יחידה בקרב אותם מבקרים המגיעים מכל שדרות החיים, "שוקל כל שיטה אפשרית להגיע למטרתו". כמו בדמותו של שייקספיר בחלום בהקיץ ב"הסימן על הקיר", הסצנות החוזרות ונשנות המתארות את מאמציו של החילזון לנוע מפעילות כאן מצב של הרהור. החילזון, המנסה "[להחליט] אם יעקוף את אוהלו המקושת של עלה מת או יתייצב נגדו", מוצג כסמל של חשיבה איטית. בתוך שהיא מפנה תשומת הלב לתודעתו הפעילה של החילזון, וולף מכוונת את הקוראת לאיטיות הנדרשת כדי לתפוס את שטף התודעות המצטלבות בסיפור. כפי שציין א"ד קורט, באמצעות תשומת לב זו הקורא הופך להיות "חלק מהמקצבים הכוללים של עולם מלא חיים – עולם המזמין את התייחסותנו, את התחשבותנו מלאת הכבוד ואת יושרתנו". לפיכך, אני טוענת כי החילזון של וולף מסמן מצב תודעה מיוחד המתאים לגישה אל רגעי ההארה שהופיעו לעיתים קרובות בשימוש שלה בטכניקת זרם התודעה.

.

וירג'ינה וולף

.

חוקר הספרות אודוואר הולמסלנד, במחקרו על צורות ודפוסים בדיוניים המשמשים ברומנים של וולף כמנגנוני פיצוי לחיים, מבחין כי רבות מהסצנות של וולף שואפות לעורר "שילוב מחודש של מקצבים טבעיים". אני טוענת שהתבנית הפיקטיבית ב"גני קיו" עוקבת אחר העיצוב הטבעי של קונכיית החילזון, הגדלה בהתאם לצמיחתו. בסצנת הסיום של הסיפור, וולף מתארת את תחושת החיבור ההדדי בין זמן, מרחב ותודעה "כמערת־ענק של תיבות סיניות וכולן פלדה חשילה והן סבות ללא הרף זו בתוך זו לחשה העיר; ומלמעלה קראו הקולות ברמה ועלעליהם של רבבות פרחים הבזיקו את צבעיהם לתוך האוויר".

אפשר לקרוא את תמונת הקופסה הסינית הזו כהישנות של המעגלים על קונכיית החילזון הנוצרים מתנועתו; הקונכייה מכילה את עקבותיה של כל תנועה שהחילזון עושה. במאמר "האם החלזונות נולדים עם קונכיות?" מספרת קייטלין בואטשר שהחילזון מייצר חומר קונכייתי חדש, כמו החומר הרך של הקונכייה המוקדמת שלו (ה־protoconch), המרחיב תחילה את המעטפת שלו לפני שהוא מתקשה. לפיכך, כאשר החילזון וקונכייתו מגיעים למלוא התפתחותם, הקונכייה שאיתה נולד מתמקמת במרכז הספירלה. כאילו כדי לתעד את כל המהלכים שהוא עושה, "כשחילזון מתבגר, מספר הסיבובים או הספירלות שיש לקונכייה שלו גדל, וכך גם הטבעות שצומחות בתוך הקונכייה." הסיום של "גני קיו", המתאר את התאחדותם של חוויות ומצבי תודעה נפרדים לכאורה, מדגיש באופן דומה את הקשר ההדדי בין מה שבחוץ לבין מה שבפנים. ברור שהוצאת הוגראת', שנעשתה לקונכייה של וולף – חוף מבטחים שבו יכלה לפרסם בחופשיות את תוצרי הניסויים האינטלקטואליים שלה – מכילה את כל העקבות שהשאירה דרך מסע אינטלקטואלי עשיר. עד מהרה התרחב היקפו של הבית וכלל את הרומן הנמכר ביותר של ויטה סאקוויל־ווסט, אדוארדיאנים, את עבודותיו של זיגמונד פרויד, ספרות מסע מאת פרדה אוטלי וביקורת שירה מאת אדית סיטוול, כמו גם תרגומים מהספרות הרוסית. במילים אחרות, הקונכייה של הוגארת' גדלה ככל שהאנרגיה היצירתית שלה התמידה.

בעוד שאת שני הסיפורים אפשר לקרוא, בכל צורה, כהתגלמות מילולית של הקצב הטבעי שהדמויות המנטליות והגשמיות שבהם נהנות ממנו, המהדורות המוקדמות של הוצאת הוגארת', עם הדפסי חיתוכי העץ היפהפיים של דורה קרינגטון ("הסימן על הקיר") ושל ונסה בל ("גני קיו"), מציעים חוויית קריאה ריתמית העוקבת אחר תנועתו של החילזון הסמלי: הקוראת, כמו החילזון המטפס על עלה ב"גני קיו", עוצרת כדי להתייחס לדימויים המילוליים והחזותיים שבטקסט, מעדכנת את התמונות המנטליות שנוצרו אצלה בעצירות האלה ומתאמצת לחוות את הטקסט ולהפוך אותו לסימן על קונכייתה. הצגת הספרים כחפצים אסתטיים בעלי כריכות מעוטרות ודימויים בעבודת יד מעוררת מקצב המטפח מבט עמוק יותר לתוך צמר הגפן של חיי היומיום. הדימויים הוויזואליים והמילוליים של החילזון של הוגארת' מפנים את תשומת הלב לראייה אקסצנטרית, יוצאת דופן, מן השוליים, המחייבת קריאה איטית דייה לחוש את מיליוני צורות החיים שמסביב. בדיוק כפי שהחילזון ביפן היה מסוגל לעצור את הרכבות ביוני 2019, לראייה כזאת יש פוטנציאל לעצור את כל רכבות המחשבה ולהתמקד ברגעי ההוויה.

 

מאמרה של קיליץ' הופיע לראשונה ב־Virginia Woolf Miscellany 96, סתיו 2020.
הציטוטים מתוך "הסימן על הקיר" ו"גני קיו" לקוחים מהספר מכלול סיפורים קצרים, כתר, 1990, בתרגום ברוריה בן ברוך; הציטוט מתוך "הסיפורת המודרנית" לקוח מתוך הספר פס רקמה צר, עם עובד, 2018, בתרגום נוח שטרן.
הריאיון עם טד אולייר הופיע לראשונה באתר התערוכה וחגיגת המאה להוצאת הוגארת', שאצרו מינה אוזיורט קיליץ' וננה אריאל.

 

מינה אוזיורט קיליץ' (Mine Özyurt Kılıç) היא פרופסור לספרות ושפה אנגלית באוניברסיטת מדעי החברה באנקרה, טורקיה, ועוסקת בנשים וכתיבה. מחברת הספרים: Gender-bending Fantasies in Women’s Writing ו־Maggie Gee: Writing the Condition of England Novel.
ננה אריאל היא כותבת, חוקרת ומרצה לרטוריקה באוניברסיטת תל אביב, ומייסדת "דפוס בית" – הוצאה לאור ובית מלאכה זעיר לספרים בתל־אביב־יפו, יחד עם אורי יואלי. מחברת הספר "מניפסטים: כתבים של אי־נחת על סף המאה העשרים ואחרת" (אוניברסיטת בר־אילן, 2018) וספר הילדים "הספר הכי משעמם בעולם" (אסיה, 2020).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: המשוררת טרה סקורטו, בתרגום דורית ויסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מה השתנה מאז ששרוליק סיקר את הבחירות?

הקריקטורות הפוליטיות של דוש לפני הבחירות מוכיחות שלא הרבה, אם בכלל, השתנה

קריקטורה משנת 1981, שרוליק כאויב העם

אומרים עלינו שאנחנו לא עם נורמלי, אלא משפחה יהודית מרובת ילדים עם אהבות ושנאות לוהטות. למשל אותו ריב-אחים מר ונמהר שכיער את שנות ה-50 ופילג את התנועה הקיבוצית. מחלוקת זו חלפה במשך השנים. לעומתה השתרשו בעומק חברתנו עימותי-קבע כגון האיבה המסורתית והמפחידה בין מפא"י והרביזיוניסטים. היום הם מתבטאים בשמאל-ימין, יונים-ניצים, אוהדי השטחים ומתנגדיהם. כל זאת מבלי לדבר על מלחמות היהודים בנושאי דת, עדות וכו'.

היתכן שאנחנו נהנים מזה?…

מתוך הספר: יליד ארץ חלומותי: בין דוש לשרוליק, הוצאת המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, 2009

 

44 שנים שימשה המצאתו המוכרת ביותר של דוש בתפקיד פורסט גאמפ גרסת הצבר. מהופעתו הראשונה ב-1956 כישראליק ועד מות יוצרו הקריקטוריסט קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בפברואר 2000, הגיב שרוליק על כל תעלול פוליטי, לקח חלק כצופה או כדמות פעילה בכל אירוע טראגי או משמח, ובעצם בכל פעם שמשהו עלה לחדשות היה שם – להגיב, לצחקק, להוכיח וברוב המקרים – פשוט להסתבך על לא עוול בכפו.

היות ששרוליק לקח חלק בכל דבר והיה בכל מקום, אנחנו – הצופים בדיעבד – יכולים ללמוד דרכו על עובדה שהיסטוריונים לא אוהבים להודות בה: כל העדויות מצביעות על כך שבישראל אין עתיד ואין עבר – יש רק הווה מתמשך. אז לכבוד בחירות 2021 אספנו כמה קריקטורות נבחרות שמדגימות כמה מעט, אם בכלל, השתנו הבחירות בישראל.

כל הקריקטורות לקוחות מתוך ארכיון קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בספרייה הלאומית. הן התפרסמו בעיתון מעריב.

 

ראשית כל, כן, גם פעם בחירות הרגישו כמו מלכוד (או כמו מאסר עולם):

קריקטורה משנות השמונים, שרוליק כאסיר בין בחירות ומשבר

 

או דלת מסתובבת:

קריקטורה משנת 1979, הממשל והציבור בדלתות מסתובבות

 

רגע, לא הבטיחו לנו ממשלת אחדות יציבה ומאריכת שנים?

קריקטורה משנת 1987, אז כיהנה הממשלה העשרים ושתים בראשותו של יצחק שמיר. ממשלה זו והקודמת לה כונו 'ממשלת הרוטציה'

 

כבר כתב מאיר אריאל שמפלגות מנציחות פילוג:

קריקטורה משנת 1972. בכיתוב: אם אנחנו דורשים בחירות מוקדמות והמערך מסכים, סימן שלא כדאי לנו!

 

ולקראת כל בחירות יש תעמולת בחירות שמלאה בהכפשות (והשחרות) פוליטיות של מפלגות ופוליטיקאים שאחרי הבחירות ישתפו פעולה:

קריקטורה משנות הששים. בכיתוב: אל תתייאש! עוד כמה ימים וגמרנו…

 

כנסת הולכת, וכנסת באה ואנחנו יוצאים לבחור:

קריקטורה משנת 1988, הכנסת ה-11 מולידה את הבחירות לכנסת ה-12

 

ורמז לא מאוד דק על כך שאנחנו הבוחרים צריכים לאכול את מה שבישלנו:

קריקטורה משנת 1988, ראש הממשלה יצחק שמיר מגיש לבוחר את תוצאות הבחירות

עיצוב כחול לבן: ארכיונו של המעצב דן ריזינגר נמסר לספרייה

ריזינגר נחשב ליוצר רב-תחומי שעבודותיו כמעצב סמלילים, כרזות ומוצרי מיתוג הפכו לאייקונים במרחב הציבורי ובתרבות הישראלית

כרזות בעיצובו של דן ריזינגר

ארכיונו של אחד מבכיר המעצבים הישראלים וחתן פרס ישראל – דן ריזינגר – נמסר לספרייה הלאומית ע"י בני משפחתו.

דן ריזינגר. צילום קטי ראף

ריזינגר, שנפטר בגיל 85 בנובמבר 2019, היה מעצב מחונן, יצר גופנים ששימשו לשלל שימושים והוא פיתח שפה גרפית למוסדות, חברות ואירגונים. מרבית הלוגואים (סמלילים) הידועים שהוא עיצב היו עבור מוסדות וחברות גדולות בישראל ובהן: אלעל, ארקיע, טבע, דלק, אלקטרה, טמבור, תיאטרון הבימה, האגודה למלחמה בסרטן, מוזיאון תל אביב, רכבת ישראל ועוד עשרות עיצובים ששרדו את מבחן הזמן ונוכחים במרחב הציבורי והמסחרי. בנוסף עיצב ריזינגר את סמלילי עיטורי העוז והגבורה של צה"ל וכן פסלים ויצירות המוצבים במכון ויצמן וביד ושם.

דן ריזינגר נולד בסרביה למשפחת אומנים, שעסקו בצביעת מבנים וילדותו עברה עליו בצל מלחמת העולם השנייה. בשנת 1949 עלתה משפחתו לישראל ובהיותו בן 16 בלבד הוא החל את לימודיו בבצלאל. מאז ועד לפטירתו הוא עסק בעיצוב וגם לימד והעמיד דורות של סטודנטים. השפעתו הגרפית והאסתטית ניכרת בכל הסביבה המקיפה אותנו – על מדפי הסופרמרקט, העיתונים שאנו קוראים, לוחות שנה, בולים, כרזות ועוד.

כעת, תרמה משפחתו לספרייה הלאומית חלק ניכר מעבודותיו, לרבות כרזות, סמלילים, בולים, וכן סקיצות וטיוטות של יצירותיו. החומרים יסרקו ויונגשו באתר האוסף הלאומי הדיגיטלי של תחומי האומנות והתרבות החזותית של הספרייה. האתר הוקם במסגרת מיזם הנגשה דיגיטלי ראשון מסוגו בישראל של ארכיונים ואוספים פרטיים בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. במסגרת המיזם מוצגים עשרות ארכיונים של יוצרים ומאות אלפי תצלומים, סקיצות ומסמכים המהווים תיעוד היסטורי להתפתחות תרבות התכנון, העיצוב, המחול והתיאטרון בישראל.

מדובר בפרויקט רחב היקף ביוזמת משרד ירושלים ומורשת במסגרת תכנית "ציוני דרך" והספרייה הלאומית, הפועלים להנגשת אוצרות הרוח והתרבות של ישראל האוסף הלאומי הדיגיטאלי הגדול בארץ של תחומי התרבות והאמנות שעולה בימים אלו לאתר הספרייה הלאומית.

במסגרת האוסף הלאומי לתרבות ואומנות חזותית עלה לאתר גם תחום העיצוב על כל התמחויותיו: עיצוב מוצר, עיצוב אופנה וטקסטיל, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית וכדומה. בחלק הזה מוצגות באתר הספרייה סקיצות, תצלומי מוצר, כרזות לצד חומרי הוראה ופדגוגיה שעמדו בבסיס תוכניות הלימוד של דורות סטודנטים ושהשפעת בוגריהם ניכרת בישראל בכל תחומי החברה, התעשייה והתרבות.

"דן ריזינגר פיתח שפה חזותית צבעונית, עדכנית וישראלית מאוד במגוון עצום של תחומים ושדות יצירה. עבודותיו, השפעתו ומורשתו, שנמשכה לאורך כשבעה עשורים, אינן רק נחלתן של קהילות העיצוב והמיתוג, אלא שהוא הצליח להטביע את חותמו על כל המרחב התרבותי בישראל. אנו גאים ומודים למשפחת ריזינגר על נכונותם להעביר לספרייה את הארכיון ולהעשיר את האוספים שלנו המתעדים את מכלול אוצרות התרבות, הרוח והאומנות הישראלית והיהודית", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג.

 

שירה | כמו אדם לעוּף

שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

סיגלית לנדאו, בנות הים מוחקות את חופי עזקלון, צילום מתוך וידאו, 12:16 דקות, 2011. מתוך התערוכה "מלח הארץ וכלת הים", בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות (אוצרת: ענת לידרור)

.

צוריאל אסף

*

נֹאמַר אֱמֶת –

הַדְּבָרִים שׁוֹתְתִים מֵעָמְקָם כָּעֵת.

בַּל נַפְרִיז בְּאַשְׁמַת הָאָבָק הַמְּכַסֶּה

עֵצִים, דְּרָכִים, לְבָבוֹת.

בַּל נִתְנַעֵר מֵחֲלוֹמוֹת הַמּוֹשְׁכִים בְּשַׁרְווּלֵנוּ

לְבַקֵּשׁ מְעַט אֹמֶץ.

נִהְיֶה כֵּנִים, הַסִּילוֹנִים

הַחוֹרְשִׁים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב תְּלָמִים

בְּזֹהַר מְהַסֶּה

לֹא יֶאֶצְרוּ אֶת הַכֹּבֶד מֵרַגְלֵינוּ

וְלֹא יִבְלְמוּ אֶת הַחֶסֶד

הָרוֹעֵף עַל כְּתֵפֵינוּ

וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק

.

*

אֲנִי מַצְמִיד רְגָעִים חֲזָקִים וַעֲגֻלִּים

זֶה לָזֶה בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף סָגוּר

מְנַסֶּה לִפְצֹחַ מֵהֶם אֹשֶׁר

בְּתוֹךְ דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַגִּישׁ לְתִינוֹק

וַאֲפִלּוּ הוּא בּוֹכֶה תַּחֲנוּנִים

 

בֶּחָצֵר שֶׁלִּי עֵצִים גְּבוֹהִים

שֶׁאֲנִי שֶׁלָּהֶם עוֹשִׂים

בִּי כִּרְצוֹנָם הַכָּמוּס בַּשָּׁרָשִׁים

וַאֲנִי מְרוֹקֵן עֵינַיִם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ

לִרְאוֹת אֶת שֶׁלְּפָנַי אוּלַי

אוּכַל

.

*

הַיֹּפִי מַנִּיחַ יָד עַל יָדָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה

הָאוֹחֶזֶת בְּמַטְאֲטֵא מָרוּט

לְהָזִיחַ אֶת הַכְּאֵב

לְהַעֲרִים אוֹתוֹ וְעָלָיו

 

הַיָּד הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַיֹּפִי

מְסַמֶּנֶת בִּכְאֵב בְּאֶצְבַּע מוֹרָה

כְּמוֹ נָתִיב בָּדוּק הַמְּכַסֶּה

חַלּוֹן שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לִי לִרְאוֹת-

עוֹמֵד וּבוֹהֶה בַּחוּץ

אוֹתִי

 

צוריאל אסף, יוצר ומחנך תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן, בוגר מסלול השירה שנתי של הליקון. ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם", זוכה פרס כליל לאקו־פואטיקה, ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריו התפרסמו בבמות שונות.

.

.

אפרת בלום

טאבולה ראסה

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה

כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְיַשֵּׁב בְּכָל בֹּקֶר מוּל אוֹתָהּ צַלַּחַת.

 

יוֹם אַחַר יוֹם,

אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מָרוּט,

אוֹתָם סַכִּין וּמַזְלֵג.

 

הַשִּׁיר מַתְחִיל מִשָּׁם.

כְּמוֹ עוּגָה, נֶאֱפֶה

מִן הַשּׁוּלַיִם.

 

אֵיךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים

לִפְנֵי הַדִּבּוּר. אֵיךְ נִרְאֶה הַבַּיִת

בְּדִמְיוֹנָהּ שֶׁל אֶבֶן הַפִּנָּה.

 

אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶצְבַּע בַּקֶּמַח הַלָּבָן וְכוֹתֶבֶת:

שֻׁלְחָן. צַלַּחַת. סַכִּין. מַזְלֵג. יָדִית. דֶּלֶת.

.

מה שהתחיל ממקום אחר

שְׁמִי, שֶׁאַתָּה הוֹגֶה

כְּאִלּוּ בָּאתָ אֵלָיו מִמֶּרְחָק.

 

הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי, שֶׁמְּסָרֶבֶת לִגְזֹר

אֶת מָה שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַצְּרָחָה.

 

"מוֹפַע הַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁל רוֹקִי" בִּמְסִבַּת סִיּוּם

כִּתָּה י"ב. הָעֻבָּר הַהוּא. יוֹם רִאשׁוֹן.

 

כָּל מָה שֶׁנָּמוּךְ: סַכִּין. מַגֶּבֶת פָּנִים. הַתַּת מוּדָע.

כָּל מָה שֶׁגָּבוֹהַּ: נִימוּסִים. הַקָּפֶה שֶׁלְּךָ. בִּידֶרְמָאיֶר.

 

הַסִּפּוּר שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל הָאַרְיֵה

שֶׁהִרְכִּיב עוֹרֵב עַל גַּבּוֹ.

 

שְׁתִיקָתִי,

שֶׁנִּדְנַדְתָּ כְּמוֹ עֲרִיסָה.

 

וְעַכְשָׁו דַּמְיֵן: מִישֶׁהוּ מִלֵּא אֶת כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח עַד שְׂפָתוֹ

וְהַבַּיִת עוֹשֶׂה אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום. עיקר עבודתה עוסק בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בשיקגו. השירים מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 35, 55 ו-72.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

ילדוּת

דְּבָרִים שֶׁאִמָּא אָמְרָה בִּי מְאוֹד,

חָלָב וְדָם שֶׁל עוֹלַם הַיַּלְדוּת.

לְהַגִּיד תּוֹדָה. יוֹתֵר בְּקוֹל.

יוֹתֵר רַע הָיָה בַּגָּלוּת.

לֹא לְהַגִּיד סְתָם.

לֹא לִדְחוֹת לְמָחֳרָתַיִם.

לֹא לְהָשִׁיב פּוֹשְׁטֵי יָד רֵיקָם,

שֶׁקֶל אֶחָד מַסְפִּיק.

עִם אָמָּנוּת לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת. תָּמִיד

לִזְכֹּר לָקַחַת מַפְתֵּחַ.

לִרְשֹׁם עַל נְיָר אֶת הַכְּתֹבֶת,

וְאַל תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר,

בַּסּוֹף אַתָּה הֲרֵי שׁוֹכֵחַ.

בְּמִדָּה אָמַרְתִּי, בְּמִדָּה,

אֵין טַעַם לְהִתְוַכֵּחַ.

 

וְלֹא לְהַבִּיט בַּמְּרַתְּכִים,

שׁוֹמֵעַ?

בַּנְּתָזִים הַמְּסַמְּאִים הַחוֹרְכִים בַּזָּהָב.

וְלֹא לְהַבִּיט כְּשֶׁהָאוֹר הֶחָזָק מוֹשֵׁךְ בְּמֶלְקָחַיִם,

וְלֹא לְהַבִּיט

בִּכְלָל,

זֶה הוֹרֵס אֶת הָעֵינַיִם.

.

לעוף

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ חֲלָלִית, בְּלִי כּוֹחַ כְּבִידָה.

בְּלִי כּוֹחַ לָעוּף, לָעוּף.

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ מָטוֹס

בְּרַעַשׁ עַל קוֹלִי.

כְּמוֹ מַסּוֹק לִמְּדוּ אוֹתְךָ

לַעֲלוֹת בְּלִי תְּנוּפָה,

יָשָׁר מֵהַמָּקוֹם.

כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וּמָלֵא חֹם.

כְּמוֹ בָּלוֹן שֶׁבָּרַח

מִיָּדוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ

וְעַכְשָׁו שָׁכַח.

כְּמוֹ שַׂקִּית רֵיקָה,

כְּמוֹ צִפּוֹר נְדִירָה,

מַקּוֹר כָּתֹם גּוֹזֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

כְּמוֹ מַלְאָךְ

מִתְכַּנֵּף נִשְׂרָף

וְנֶעֱלָם

 

אֲבָל כְּמוֹ אָדָם לָעוּף,

כְּמוֹ אָדָם.

 

דעאל רודריגז גארסיה, מוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות ומנחה סדנאות כתיבה. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 ו-74 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן