מסה | מיס מה־שמה

"במובן מסוים, אולי, זה הספר הארס־פואטי ביותר של וולף. דרמה של מבטים המופנים פנימה־חוצה ומנסים להתלכד יחד ברגע אחד שכולו משמעות." במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"

גרטה וולף קרקואר, פרט מתוך דיוקן עצמי, שמן על בד, 130X97 ס"מ, 1964 (באדיבות המשפחה)

.

על וירג'יניה וולף ו"בין המערכות"

מאת עינת יקיר

.

המילים הן הנושאות באשמה, הן הפרועות ביותר, המשוחררות ביותר, חסרות האחריות ביותר. הבלתי ניתנות להוראה ביותר. … אך המילים אינן חיות במילונים; הן חיות בנפש. … טבען הוא שהן משתנות בלי הרף. אולי זה ייחודן הבולט – הצורך להשתנות … חוסר התודעה שלנו הוא הפרטיות שלהן; האפלה שלנו היא האור שלהן…

(וירג'יניה וולף, "אוּמָנות" – שידור רדיו, 20.4.1937, בתוך מות העש, כתר, 2008; תרגמה כרמית גיא)

.

שמונים שנה חלפו. ההוויה הרב־זמנית התעצמה; הנפש התפצלה עוד, גם הזהויות; האי־אמון בשפה. וולף, שמעולם לא קראה לדבר בשמו, שדיברה מתוך תנודה מתמדת בין נפש למרחב לקול, שצמצמה כל מרחק – רחוקה מלמות. התודעה ממשיכה להתפזר, להתפרק. וולף נשאה בתוכה, מתוקף אישיותה יוצאת הדופן, ידיעה פנימית עמוקה של טריפת מערכות. ברבות השנים, הכוח השברירי, הנדיר, הגאוני והעקשן שלה גויס בשיח הרווח למערכות פוליטיות צרות מהכיל, ששמרו על הרלוונטיות הספרותית שלה כחרב פיפיות: "ספרות נשית", "בשורת הפמיניזם", או זיהויה החיוור עם קוטב הדיכאון, מחלת הנפש וכיוצא באלה זיהויים, שקיבעו באופן מקומם לפרקים את דמותה העשירה, החריפה, הנועזת, המהפכנית.

יש איזה חוסר מנוחה, לא סנטימנטלי בעליל, בכתיבה שלה. יש איזה פער מטריף בין עולמן הפנימי החושי־תודעתי של דמויותיה לבין היעדר הגוף שלהן. מה הן עושות כשהן נשמעות? לא במקרה, לא אחת, לא יודעים היכן הן, וברגעים שכבר מתפתים להאמין שהשפה היא־היא הגוף, מוכנים לגן עדן החצוי הזה שמייצרת הליריות היחידאית שלה, באה ההצלפה להזכיר שלא, לא לגמרי – פרסיבל, למשל, מת (הגלים, 1931). ספטימוס, למשל, התאבד (מרת דאלוויי, 1925). העולם מלא אסונות ממשיים שהמגע עימם משברי, מפוזר ומלא יופי. מגע עם אסון, שבמובן מסוים, תמיד כבר התרחש.

.

דורית רינגרט, דיו ועיפרון על נייר, 2014, אוסף גלריה מאיה, מתוך הספר "אל המגדלור": רישומים למרת רמסיי, אסיה, 2020

.

*

.

ליל־קיץ היה והם היו מסיחים, בחדר הגדול שחלונותיו פתוחים אל הגן, על בור־השפכים. המועצה הבטיחה להביא מים לכפר, אלא שלא עמדה בדיבורה.

מרת היינס, אשתו של בעל־האחוזה, אישה שפני־אווז לה ועיניים בולטות משל כאילו ראו משהו יאה לבליעה בתעלת־הביוב, אמרה באנינות־דעת מעושה: "איזה נושא לדבר עליו בלילה שכזה!"

ואחר כך היתה דממה; ופרה אחת פלטה שיעול; ודבר זה עורר אותה לומר מה־מוזר הוא שבילדותה מעולם לא התייראה מפני פרות, רק מפני סוסים. אלא שאז, בהיותה פעוטה בעגלת ילדים, עבר סוס־הובלה גדול בריחוק כזרת מפניה. משפחתה, כך סיפרה לזקן שבכורסה, התגוררה ליד ליסקירד הרבה מאות־שנים. בית־הקברות של הכנסייה יוכיח.

ציפור צחקקה בחוץ. "זמיר?" שאלה מרת היינס. לא, זמירים אינם מרחיקים צפונה כל־כך. ציפור של יום היא זו, השוחקת בהנאה – מן הממש והדשן שביום, מתולעים, שבלולים, גרגרים קשים אפילו בשנתה.

(בין המערכות, הפתיחה. זמורה־ביתן, 1981; תרגם אהרון אמיר)

 

ליל קיץ – ציפור של יום; גן – בור־שפכים; אשת בעל האחוזה – פני אווז, אנינות דעת מעושה; אישה בחלון – גבר בכורסה; מרת היינס מדברת – מר אוליבר שותק; פרה משתעלת – ציפור מצחקקת; פעוטה בעגלת ילדים – זקן בכורסה; מר אוליבר, גברת היינס, אווז, פרה, סוס, ציפור, תולעים, שבלולים; חדר, גן, בור־שפכים, ליסקירד, בית־קברות, כנסייה: ארצי מתערבב בנשגב, שירה בבירוקרטיה, טפל בעיקר. המרחב האנושי נפרט־עד־דק ומתנחל להרף עין כל פעם במקום אחר, מתנייד בין מאות שנים לרגע אחד, צלול ושברירי, שכולו זהב ועופרת. ונכון שוולף עסקה בעיקר בעולם מעמדי מסוים, בבורגנות הגבוהה / אצולה מתפוררת, ואולי כאן חל מן הסתם השינוי ההיסטורי הגדול בין הדמויות שלה לדמויות שלנו, אבל בכל מישור אחר היא מנכיחה שוב ושוב את המפגש עם הממשי כטריפת מערכות חושית, מנטלית, נפשית, לשונית, פוליטית; כקקופוניה שכולה הרמוניה אסתטית מוקפדת, מתבוננת לעומק, הומוריסטית ומלאת סקרנות וחמלה, בתנועות דחף וליבידו אצל אנשים ובאנרכיה התודעתית, גם הפוליטית, המתגלמת מכוח המחשתה המאלפת כחוש־של־ממש.

.

*

.

בין המערכות, הרומן האחרון של וירג'יניה וולף, שהתפרסם זמן קצר לאחר התאבדותה במרץ 1941, מגולל יום אחד ביוני 1939, ערב מלחמת העולם, שבו מתרכזים תושבי הסביבה בפוינטס הול – אחוזתה הכפרית של משפחת אוליבר, כדי לצפות במסכת השנתית המסורתית שהכנסותיה קודש להתקנת תאורה חשמלית בכנסייה המקומית. אלא שהפרובינציאליות החובבנית הטמונה בחובה של כל הסיטואציה הזו אינה גורעת ולו במעט מכוונותיה האמנותיות העמוקות של יוצרת המסכת – מיס לה טרוב, מן היומרות האסתטיות־תרבותיות ומן השאיפה להעמיד בפני הקהל בתמונות קצרות את סיפורה ההיסטורי של אנגליה לדורותיה – לא יותר ולא פחות.

נדמה שוולף, שהתניידה בכל כתיבתה בין שאיפות ותקוות גדולות לבין פיכחון אכזרי ואירוני, מתממשת כאן בכל אספקט אפשרי. לא רק תודעה וגוף נטרפים – הדרמה עצמה מתפרקת לדרמה שעל הבמה ושמחוצה לה. התיאטרון והספרות, שתי האמנויות הגדולות של הממלכה הגדולה, הופכות למדיום אחד, כפול; העיניים מרצדות, פוזלות ממש, כדי לתפוס בעת ובעונה אחת את הדרמה שעל הבמה כמו את זו שמחוצה לה, מסביבה, בתוכה. על הבמה מזיעים, מחליפים תמונה בתמונה, תלבושת בתלבושת, משנעים את התפאורה והאביזרים – בקהל אחד מפלרטט עם אחרת; אחת כמהה למבטו של האחר; אחד שואל על משמעות ואחרת על פשר; מלמולים נזרקים אל מול החיזיון. לפרקים ימצאו להם מקבילה לירית על הבמה ולפעמים יבהו נכחם בחוסר כול, בשעמום, ישכחו, יבוזו או יגחכו, יתווכחו, ייזכרו בדברים אחרים, מקבילים, אחרים, יתמסרו ושוב ישקעו בעולמם המשלים, הסותר. מיס לה טרוב המיוזעת תנצח על הכול ביד רמה, עקשנית, בלתי מתפשרת. דמותה של וולף כמחברת תרצד מתוכה בחומרה מהולה בקריצה כצופה לבית אנגליה. המשמעות תיבנה מתוך האקלקטיות הזו שהיא בד בבד פראית ובנויה לתלפיות. מסורת הספרות והתיאטרון האנגליים ברוח שייקספיר וצ'וסר, עבור בתולדותיה של אנגליה על העידן האליזבתני והתקופה הוויקטוריאנית, תוביל בדרך הספירלה עד היותם של הכול נטועים שם, בתוך הפרובינציה הלירית הזו, ערב מלחמה.

.

*

.

פזורים אנחנו, הודיעם הגרמופון ושילח אותם לדרכם.

"באמת אני סבור", אומר היה מישהו, "שמיס מה־שמה היתה צריכה להופיע ולא להשאיר זאת לכוהן… אחרי הכל, היא כתבה את זה… לי היה נדמה שהכתיבה פקחית ומזהירה… הוא ריבון־ העולמים, בעיניי זה היה הבל גמור. אתה הבינות את המשמעות? כי־כן, הוא אמר שהתכוונה לכך שאנו כולנו משחקים בכל התפקידים… הוא גם אמר, אם ירדתי לסוף דעתו, שהטבע משתתף… וחוץ מזה היה שוטה… ועוד, מדוע לפסוח על הצבא, כמו שאמר בעלי, אם זאת היסטוריה? ואם רוח אחת מפעמת את הכל, מה בדבר האווירונים? …. הה, אבל את תובענית יותר מדי. אחרי הכל, זכרי, זה היה רק מחזה כפרי…."

.

הנה כאן, נפלט החוצה כמו קיא בליל הרשמים בסוף החיזיון: מיס מה־שמה; כל העולם במה וכולנו שחקנים; הטבע משתתף; האווירונים חסרים. משהו נכנס פנימה – משהו נשאר בחוץ. משא ומתן של קבלה ודחייה. התבונה והסכלות אוחזות ידיים ורוקדות ריקוד. במובן מסוים, אולי, זה הספר הארס־פואטי ביותר של וולף. דרמה של מבטים המופנים פנימה־חוצה ומנסים להתלכד יחד ברגע אחד שכולו משמעות. אבל מי כמו וולף יודעת שהכמיהה הזו, המובנת, העומדת בבסיסה של כל יצירה ובדמיונו של כל יוצר, היא מוות־ידוע־מראש. כמעט לאורך כל ההצגה עומדת מיס לה טרוב ליד העץ, נאחזת בו, ומתבוננת ביצירתה נבראת־נחרבת, רואה את חוסר הדיוק שבעבודת השחקנים, רואה את פיזור הדעת של הקהל, מתמוגגת רגע ומקללת באחר, מצויה בפער מתמיד, נצחי, אל מול האחד הגדול הנשאף המדומיין, הקרוב־רחוק מתמיד, ממלמלת ממקומה "ייקח אותם השד" פעם על השחקנים ופעם על הקהל: "שם מאחרי העץ חרקה מיס לה־טרוב את שיניה."

"פזורים אנחנו", מודיע הגרמופון בפעם המי יודע, ומפזר, הפעם לתמיד, את הקהל והשחקנים, מותיר את הבמה לקרשיה, משיב לנצח את פירוקה האפרורי בידי בעלי המלאכה. אבל אנחנו יודעים כבר שרגע כזה הוא שייקספירי לא פחות. שייקספיר, שעסק במלכים, עסק גם בבעלי המלאכה – בהבלם, בכמיהתם, ביציריהם; כמו וולף, הוא נגע באדמה כשם שנגע בשמים. הספר נגמר. הזקנים עולים על משכביהם. "ביחידותם, נחשפה האיבה; גם האהבה. בטרם יישנו, שומה עליהם לריב; לאחר שיריבו, יתחבקו. מן המחבוק ההוא ייוולדו אולי חיים חדשים. אך תחילה שומה עליהם לריב, כמו שהשועל רב עם השועלה בלב החשיכה בשדות הלילה." הזמיר לא היה כאן. זמירים אינם מרחיקים צפונה כל־כך. היתה כאן ציפור של יום, אבל באשר היא של יום היא מצחקקת בחוץ, שוחקת בהנאה, נהנית מן הממש והדשן שביום, מתולעים, שבלולים, גרגרים קשים. באשר היא של יום היא גרמופון, המודיע בצער, פזורים אנחנו. כולנו פזורים. תודעות פזורות המבקשות להתלכד לרגע אחד של משמעות. ואולי המשמעות היא בדיוק הניסיון הזה להתלכד, הכמיהה לחבר יחד אספקטים נפשיים, לשוניים, פוליטיים, היסטוריים, תרבותיים, הדוהרים זה כנגד זה לכדי תאונת שרשרת. הסף הוא תמיד ערנות פעורה, נדרכת, נבנית. ומנגד, במקום שבו עומדים – לא חדלים לחצות אותו.

.

החלון היה כולו שמים בלי צבע. הבית שוב לא היה בו משום מחסה. רד לילה בטרם ייבּנו כבישים, או בתים. רד הלילה שבּו צפו שוכני־מערות מאיזה מקום גבוה בין הסלעים.

ואז עלה המסך. הם דיבּרו.

.

הנה, להרף רגע, התלכדו המסך והדיבור, הספרות והתיאטרון, החוץ והפנים, למשך צלול אחד.

להרף רגע, אחרי הכול, היה כאן זמיר.

 

 

עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת.

 

דורית רינגרט, דיו ועיפרון על נייר, 2014, מתוך הספר "אל המגדלור": רישומים למרת רמסיי, אסיה, 2020

 

דורית רינגרט, דיו, עיפרון וצבעי מים על נייר, 2015 (שם)

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | הגג של הדודה רוֹדה

"הסכנה הייתה בת בית. 'אין שום דבר למעלה חוץ מלכלוך והמדרגות!' אבל הפעוטה־בובה נמשכת לגג של הדודה רוֹדה, מתעקשת להסתובב בין חריוני היונים, לשחק בצל גרוטאות יהירות". סיפור מאת נטע ג. גִבתון

הילה שפיצר, נשארתי ערה כל הלילה, צבעי עיפרון על נייר, 50X40 ס"מ, 2016

.

הגג של הדודה רוֹדה

נטע ג. גִבתון

.

ולרגע, מהסחַרחֵרה במרומי ביתה הנטוש, ראיתי את הדודה רוֹדה, שמתה מזמן, חיונית ונמרצת בערוגה הצדדית. ראשה הוסב אליי מלמטה, מבין ראשי הכריזנטמות בנות האלמוות. "אל תעשי את זה!" נזעקה בהזייתי. מתוכי נצעקו המילים בלא קול, בצהריי השבת, בצד הגג המתפורר. מעקה הלבֵנים שלו, הבא בשנים, היה אמנם מכורסם כולו כמו פיו של ישיש אבל כבר האריך ימים יותר מהדודה רוֹדה. נאחזתי מסוחררת בצד בסבך הלַנטָנָה הפרועה שנטעה הדודה רוֹדה לפני שנים. פרחיה דבקו בשערי הסב וענפיה השתלחו במעקה בפראות ובעיקשות, שלא הייתה מביישת את הדודה. דימיתי כי ביתה נעזב רק עד תום טיול הערבית שלה אל חברותיה. הייתי מוכרחה לעשות זאת כדי להשכיח ממני שבקרוב יונף עליו כדור ההריסה.

התקרבתי בעיניים עצומות, מעל הזפת הנמסה ולשלשת היונים, לחזית המעקה הקורס. עינִי הפנימית, הפקוחה תמיד, הייתה אולי רוצה לראות אותי כמי שמתמסרת לגעגוע או לניסיון נואָל להפוך את כיוונו של גלגל הזמן. עין זרה, כדרכם של זרים, הייתה עלולה לראות אותי כמי שמנסה מעשה נמהר. אך עצימת העיניים הייתה תכסיס כנגד השקיעה שלי, תחבולה כנגד איבוד האחיזה, חציצה עד שאתעשת. ידעתי כי לוּ הייתי נחבטת מֵרוֹם בית הקומתיים של הדודה רוֹדה, צער גדול הייתי מביאה עליהם. על אף העצב רב השנים לא הייתי מעיזה לעולל להם זאת.

פתאום עלתה מפטפוטי היונים של צהריי השבת צהלת בת השבע שהייתי, מנופפת בתצלום המוכתם, שמצאתי בערב ההוא בירכתי הגג. תצלום התינוק שמת, אחי.

לאוזניי ניתזו שוב המילים ההן של הדודה רוֹדה במין קילוח, שאבד אונו מפאת החום. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ציוותה אז.

כשהרמתי לפני כן את המכסה, בידיי הקשישות, הנרגשות, צרחה תיבת העץ הישָנה מתוך ציריה אל שנת השבת של רמת גן. היא הדיפה לנחיריי מיד את הבל הטחב. אף בשמץ ממנו, שדבק בזהבה המנומנמת, די היה לעיטושיי. חישקתי בכוח את השפתיים כשהתעטשתי, כדי שאף מילה לא תימלט. הכאב היה עז. כרעתי על קרקעית הגג היוקדת. תיבת העץ הישָנה, שנזנחה על הגג, השתרעה מעולפת תחתיי. הוצאתי מתוכה את זהבה, שחיכתה כל השנים. היא הייתה חמה. חיבקתי אותה חזק, על אף שמלתה המעופשת ולחייה העבשות. נישקתי אותה פעמים רבות בים מבטה הקרוע ובפרקיה הוורודים, נעדרי כפות הידיים והרגל האחת, ולא דיברתי איתה על התינוק המת, כמצוות הדודה רודה.

הדודה הגרושה של אימי הייתה כאם לאימי ולי. היא הילכה עליי קסם, עד לנטישתה הלא־צפויה בילדותי. הגייתה השונה, שאותה נשאה מהמקום שבו האופק רחב, הלמה את משב החירות שחלף בדיבורה הדעתני על הליברלים העצמאיים ועל בן־גוריון.

הייתי מביטה עליה בפליאה מגג ביתה. נמתחת על בהונותיי, משדלת את סנטרי להגיע ולהישען על מעקה הלבֵנים, הייתי מצליחה להציץ בה בעד פרחי הלנטנה ולהסתחרר מהנפות המעדר שלה אל תוך ערוגת הכריזנטמות. אחר כך, בצעידת הערבית, הייתי תופסת בידה, נאבקת להשיג את פסיעותיה הנמרצות מרחוב הרצל לרחוב הרוא"ה, עד שהגענו ל־"nurses", ארבע חברותיה מפיטסבורג.

ידיה הטובות, שסעדו חולים בעלומיה בבית החולים באמריקה ואחר כך עמלו בביתוק האדמה בכפר חיטים, עיסו את טבורי בעת שהעתקנו את מגורינו מרמת גן לתל אביב. ביום הפרום המעורער ההוא, הוצב כיסא לדודה רודה בסמטה החולית, מול ביתנו החדש. אני, בת השנתיים, ישבתי על ברכיה ונלחצתי אל בטנה. זו הבטן שהכזיבה אותה ומלבד עוּבר אחד מת לא העניקה לה תינוק משל עצמה.

אז עדיין לא ידעתי על כך. ומניין ידעתי כשידעתי? ומניין ידעתי שהדודה רודה התגרשה? ומניין ידעתי שבגלל ההפלה? ואיך נזרעת בתוכךְ ידיעה שלא יועדה לך? מהאוויר למעלה. מאותו האוויר שבזק את כל הדיבורים מעל לראשי. ומה שלא דובר בו, הוסתר היטב. ומה שלא גילו לי, לא שאלתי. מה שהבנתי, לבד הבנתי. כך גם הבנתי את עניין התינוקות. משהם מתים, אימהותיהם מתייתמות. בנוגע לאבות, נותר העניין מעורפל עבורי.

ידי הדודה רודה היטיבו לבטני. קרבתה נסכה בי ביטחון. ניחוח הפלמוליב שלה דחק במעט את הריחות הזרים, החדשים. השתאיתי מול פריקת דלותנו והיעלמותה מאחורי קיר המגן, בחדר המדרגות התל אביבי. צפיתי, לראשונה בחיי, בילדים בֶחצר בבית דירות, שיש בו קומות רבות יותר מאשר בבית הקומתיים של הדודה ובביתנו הישן, נמוך הקומה, גם יחד. לעולם לא אדע במה צפתה הדודה רודה. באחי, חי ומשחק עם הילדים, אולי בבנה או בבתה שלה?

בחצר הבית שעזבנו היה ברז בודד מעוקם ועל נהרותיו השטתי את אוצרותיי. בבית היו שיורֵי משחקים מבני הדודים. קומץ "אבני פלא", שלא הספיקו לי אפילו לבנות גדר, זהבה המרופטת תכולת העין וספרים, שדמיוני השלים את סופם החסר. במטבח המשותף הייתה נסיכת הבית מושיבה אותי לצידה, גבוה על משטח השיש. מגעו היה קר לרגליי הקטנטנות, החשופות. גם לוּ מחיתי, הייתה אימי מקריבה אותי כך ובלבד שגופי הזעיר יהיה צמוד לשלה ואשאר הפעוטה־בובה שלה. הסכנה הייתה בת בית. "אין שום דבר למעלה חוץ מלכלוך והמדרגות!" אבל הפעוטה־בובה נמשכת לגג של הדודה רוֹדה, מתעקשת להסתובב בין חריוני היונים, לשחק בצל גרוטאות יהירות עם דלתות סרבניות ורהיטים ממורמרים מנישואים כושלים. "אף פעם אל תרדי מפה לבד," אני מתרה בזהבה בחדר הכביסה שבירכתי הגג, "יש זכוכיות במדרגות. תעצמי חזק את העיניים ותעופי רחוק, שם תמצאי חברה שתרצה לשחק איתך," ומשכיבה אותה לישון בתיבת העץ המהודרת מנגריית קריניצי.

עד שהציבה אותי הדודה רוֹדה בחֵיל משמר אימי הנסיכה, לא ידעתי על החידלון המוחלט. לא יכולתי לדעת על שלא סופר. על כן היה זה בלתי רגיל עבורי שהמוות הומצא פתאום בגיל שבע והתפרץ מאליו כעבור שנה. עיניי נמשכו לשם כשהדלת בחדרה נותרה לרגע פתוחה. היא הייתה מונחת על המצע הרקום, זרועותיה מצטמקות בשולי מיטת האלון הכבדה, אצבעותיה מתעקלות בצידי ערוותה המקריחה, הגלויה. לא סיפרו לי על מחלתה. כעסתי עליה על שהותירה אותי לבדי במשמרת.

אחר כך דבק בי העצב.

העצב נשאר לתמיד, עם מה שלא הספקתי לשאול ועם מה שאמרה לי כשנופפתי בצהלה בתצלום המוכתם, שמצאתי בירכתי הגג. "זה אחיך," ענתה, אך שמחתי נפחה את נשמתה כשהוסיפה, "הוא מת עוד לפני שנולדת". כהרף עין, גויסתי. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," רוסס הצו של הדודה רוֹדה ונמהל בהבנה דמומה, שנחתמה אז לעד, מקצות קרסוליי עד תנוכי אוזניי בני השבע, שחיילת בחיל משמר לא שואלת, לא בוכה.

לא קיבלתי כל הנחיה בנוגע לאבא. בעצמי נכרכתי לתוך השתיקה. לא ידעתי איך להיחלץ ממנה. "הילדה שתקנית," קובע דוקטור פייגין מעל לראשי, "אבל, היא מאוד נבונה." – "פיקחית כמו שהוא היה," סח לו אבי לתדהמתי, משל אוזני הפעוטה־בובה בת השנתיים הקשיבו שם. "כל הדרך להדסה הוא ספר ביחד איתי!"

"לכי לישון, לא נחזור מאוחר," מפקידים אצלי הוריי הבטחה מעורפלת ויוצאים לערב הגשום. הפחד מתנחם בהזדמנות. אני קופצת מהמיטה ונוברת בלהיטות בכוננית הסלון, במגירות שליד מיטת הוריי, בארון השירות במרפסת המטבח, בבולמוס שהפך לחם חוקי ולא ידע שובעה. רק פעם אחת, כשהסקרנות הייתה עזה מדי, התרתי את האֱסורים. "מה היה לו?" שאלתי את אימי ותכול עיניה, שהוצף, הטביע אותי איתה ולא ידעתי מה היה. אז התחלתי להחמיר עם זהבה וגררתי אותה בשערה. חבטתי בה ללא רחם. עקרתי את כף ידה השנייה. התחרטתי. אבל לא הייתה דרך חזרה. כבר צעדתי לבד במדבריות אימה.

אחר כך רציתי להביא לה תינוק חדש, אבל הקשיתי את ליבי. רציתי לדעת בדיוק מה היה ולא מצאתי את המילים ולא ידעתי מה היה.

זמן רב אחר כך, אימי אמרה לי: "הדלתות נפתחות." – "איפה?" שאלתי. "למעלה, על הגג של הדודה," ענתה וכבר פשׂה בה קיהיון.

אחרי כן הייתה התכלת ריקה. ידעתי שלעולם לא אדע איך ומה היה.

כרעתי כך על קרקעית הגג היוקדת כמו לא חלפו השנים. זהבה המעופשת בידיי הקשישות, הנרגשות. התעטשתי מחמת העובש, אך בשום פרץ התעטשות לא פלטתי אפילו מילה על התינוק המת. שאפתי לתוכי מלוא הריחות. ריח הזפת ולשלשת היונים לא היה נורא כמו העובש. הוא היה תלוי בכל מקום, דבק בקירות הישנים ומצץ את לשדם וירק עליי את רסיסיו. פתחתי הכול. אפילו הדלתות הסרבניות בשידת קריניצי נכנעו לבעיטותיי. אימצתי אל בטני את זהבה ואחר הנחתי אותה בעדינות בתיבת העץ הישנה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

הפכתי אותה על בטנה. טפחתי על גבה. התפחתי את שרווליה. תחבתי את אצבעותיי לשערה. תלתלתי את תלתליה.

כך זמן מה.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

השכבתי אותה שוב על גבה. מתחתי את אִמרת שמלתה. התפחתי את שרווליה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד. עיסיתי בידיי את בטנה.

השארתי את התיבה פתוחה. ניסיתי לגרור אותה הצידה, תחת צל הלנטנה, אך היא שקעה במקומה, במלכודת הזפת. הכריזנטמות צעקו מלמטה באֵלֶם: "אל תשאלי עליו!" להרף עין הונף ביניהן המעדר של הדודה רודה וגלגל הזמן הפך את כיוונו. יכולתי אז להשיג את פסיעותיה של הדודה רודה ולהיחבט מֵרוֹם בית הקומתיים.

עזבתי את הסבך. התקרבתי בעיניים עצומות לחזית מעקה הלבֵנים הקורס. מקהלת יוֹני השבת כיתרה אותי. "אל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ניתזו לאוזניי המילים. ואז הייתי מוכרחה לחזור אליה. ליבי לא נתן לי להשאיר אותנו בלתי מנוחמות. תלשתי את פרחי הלנטנה שדבקו בשערי. פוררתי עליה את הפרחים. מעכתי אותה בחוזקה בידיי. חזור ומעוך, חזור ומעוך. ומעוך, ומעוך. מעכתי אותה בעוצמת הזעקות הרבות, שהזדקנו בתוכי.

אבל גלי האימה באו. אדוות, אדוות קרבו אליי. גלים ובני גלים נדחפו. ושבו ונדחפו. אני הדפתי ושוב באו. הדפתי ושוב זחלו אליי. ושוב הדפתי. בשום רגע לא הצלחתי להניסם. רגע של נסיגה נרדף בגלים חדשים של אימה. גם כשלא היו לזמן מה, ידעתי שישובו.

פתאום שמעתי אותם במדרגות, טופפים במקצביהם המשתנים. הרמתי אותה מהר והצמדתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק והשכבתי אותה וסגרתי בבת אחת את המכסה.

דלת הגג שרקה קלות. הצעדים הקטנים, המתוקים, הסתופפו שם. היה זה סוף מסע התגליות, שזימנתי לו בעצמי בבית הקומתיים, לפני הריסתו.

"מצאת את מה שרצית, סבתא?" תלה בי את תומו.

אותו הרגע עצרה הסחַרחֵרה.

.

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77, במאזניים ובמוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מעט אור גשמי", סיפור מאת שרון סילבר־מרת

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מה השתנה מאז ששרוליק סיקר את הבחירות?

הקריקטורות הפוליטיות של דוש לפני הבחירות מוכיחות שלא הרבה, אם בכלל, השתנה

קריקטורה משנת 1981, שרוליק כאויב העם

אומרים עלינו שאנחנו לא עם נורמלי, אלא משפחה יהודית מרובת ילדים עם אהבות ושנאות לוהטות. למשל אותו ריב-אחים מר ונמהר שכיער את שנות ה-50 ופילג את התנועה הקיבוצית. מחלוקת זו חלפה במשך השנים. לעומתה השתרשו בעומק חברתנו עימותי-קבע כגון האיבה המסורתית והמפחידה בין מפא"י והרביזיוניסטים. היום הם מתבטאים בשמאל-ימין, יונים-ניצים, אוהדי השטחים ומתנגדיהם. כל זאת מבלי לדבר על מלחמות היהודים בנושאי דת, עדות וכו'.

היתכן שאנחנו נהנים מזה?…

מתוך הספר: יליד ארץ חלומותי: בין דוש לשרוליק, הוצאת המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, 2009

 

44 שנים שימשה המצאתו המוכרת ביותר של דוש בתפקיד פורסט גאמפ גרסת הצבר. מהופעתו הראשונה ב-1956 כישראליק ועד מות יוצרו הקריקטוריסט קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בפברואר 2000, הגיב שרוליק על כל תעלול פוליטי, לקח חלק כצופה או כדמות פעילה בכל אירוע טראגי או משמח, ובעצם בכל פעם שמשהו עלה לחדשות היה שם – להגיב, לצחקק, להוכיח וברוב המקרים – פשוט להסתבך על לא עוול בכפו.

היות ששרוליק לקח חלק בכל דבר והיה בכל מקום, אנחנו – הצופים בדיעבד – יכולים ללמוד דרכו על עובדה שהיסטוריונים לא אוהבים להודות בה: כל העדויות מצביעות על כך שבישראל אין עתיד ואין עבר – יש רק הווה מתמשך. אז לכבוד בחירות 2021 אספנו כמה קריקטורות נבחרות שמדגימות כמה מעט, אם בכלל, השתנו הבחירות בישראל.

כל הקריקטורות לקוחות מתוך ארכיון קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בספרייה הלאומית. הן התפרסמו בעיתון מעריב.

 

ראשית כל, כן, גם פעם בחירות הרגישו כמו מלכוד (או כמו מאסר עולם):

קריקטורה משנות השמונים, שרוליק כאסיר בין בחירות ומשבר

 

או דלת מסתובבת:

קריקטורה משנת 1979, הממשל והציבור בדלתות מסתובבות

 

רגע, לא הבטיחו לנו ממשלת אחדות יציבה ומאריכת שנים?

קריקטורה משנת 1987, אז כיהנה הממשלה העשרים ושתים בראשותו של יצחק שמיר. ממשלה זו והקודמת לה כונו 'ממשלת הרוטציה'

 

כבר כתב מאיר אריאל שמפלגות מנציחות פילוג:

קריקטורה משנת 1972. בכיתוב: אם אנחנו דורשים בחירות מוקדמות והמערך מסכים, סימן שלא כדאי לנו!

 

ולקראת כל בחירות יש תעמולת בחירות שמלאה בהכפשות (והשחרות) פוליטיות של מפלגות ופוליטיקאים שאחרי הבחירות ישתפו פעולה:

קריקטורה משנות הששים. בכיתוב: אל תתייאש! עוד כמה ימים וגמרנו…

 

כנסת הולכת, וכנסת באה ואנחנו יוצאים לבחור:

קריקטורה משנת 1988, הכנסת ה-11 מולידה את הבחירות לכנסת ה-12

 

ורמז לא מאוד דק על כך שאנחנו הבוחרים צריכים לאכול את מה שבישלנו:

קריקטורה משנת 1988, ראש הממשלה יצחק שמיר מגיש לבוחר את תוצאות הבחירות

עיצוב כחול לבן: ארכיונו של המעצב דן ריזינגר נמסר לספרייה

ריזינגר נחשב ליוצר רב-תחומי שעבודותיו כמעצב סמלילים, כרזות ומוצרי מיתוג הפכו לאייקונים במרחב הציבורי ובתרבות הישראלית

כרזות בעיצובו של דן ריזינגר

ארכיונו של אחד מבכיר המעצבים הישראלים וחתן פרס ישראל – דן ריזינגר – נמסר לספרייה הלאומית ע"י בני משפחתו.

דן ריזינגר. צילום קטי ראף

ריזינגר, שנפטר בגיל 85 בנובמבר 2019, היה מעצב מחונן, יצר גופנים ששימשו לשלל שימושים והוא פיתח שפה גרפית למוסדות, חברות ואירגונים. מרבית הלוגואים (סמלילים) הידועים שהוא עיצב היו עבור מוסדות וחברות גדולות בישראל ובהן: אלעל, ארקיע, טבע, דלק, אלקטרה, טמבור, תיאטרון הבימה, האגודה למלחמה בסרטן, מוזיאון תל אביב, רכבת ישראל ועוד עשרות עיצובים ששרדו את מבחן הזמן ונוכחים במרחב הציבורי והמסחרי. בנוסף עיצב ריזינגר את סמלילי עיטורי העוז והגבורה של צה"ל וכן פסלים ויצירות המוצבים במכון ויצמן וביד ושם.

דן ריזינגר נולד בסרביה למשפחת אומנים, שעסקו בצביעת מבנים וילדותו עברה עליו בצל מלחמת העולם השנייה. בשנת 1949 עלתה משפחתו לישראל ובהיותו בן 16 בלבד הוא החל את לימודיו בבצלאל. מאז ועד לפטירתו הוא עסק בעיצוב וגם לימד והעמיד דורות של סטודנטים. השפעתו הגרפית והאסתטית ניכרת בכל הסביבה המקיפה אותנו – על מדפי הסופרמרקט, העיתונים שאנו קוראים, לוחות שנה, בולים, כרזות ועוד.

כעת, תרמה משפחתו לספרייה הלאומית חלק ניכר מעבודותיו, לרבות כרזות, סמלילים, בולים, וכן סקיצות וטיוטות של יצירותיו. החומרים יסרקו ויונגשו באתר האוסף הלאומי הדיגיטלי של תחומי האומנות והתרבות החזותית של הספרייה. האתר הוקם במסגרת מיזם הנגשה דיגיטלי ראשון מסוגו בישראל של ארכיונים ואוספים פרטיים בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. במסגרת המיזם מוצגים עשרות ארכיונים של יוצרים ומאות אלפי תצלומים, סקיצות ומסמכים המהווים תיעוד היסטורי להתפתחות תרבות התכנון, העיצוב, המחול והתיאטרון בישראל.

מדובר בפרויקט רחב היקף ביוזמת משרד ירושלים ומורשת במסגרת תכנית "ציוני דרך" והספרייה הלאומית, הפועלים להנגשת אוצרות הרוח והתרבות של ישראל האוסף הלאומי הדיגיטאלי הגדול בארץ של תחומי התרבות והאמנות שעולה בימים אלו לאתר הספרייה הלאומית.

במסגרת האוסף הלאומי לתרבות ואומנות חזותית עלה לאתר גם תחום העיצוב על כל התמחויותיו: עיצוב מוצר, עיצוב אופנה וטקסטיל, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית וכדומה. בחלק הזה מוצגות באתר הספרייה סקיצות, תצלומי מוצר, כרזות לצד חומרי הוראה ופדגוגיה שעמדו בבסיס תוכניות הלימוד של דורות סטודנטים ושהשפעת בוגריהם ניכרת בישראל בכל תחומי החברה, התעשייה והתרבות.

"דן ריזינגר פיתח שפה חזותית צבעונית, עדכנית וישראלית מאוד במגוון עצום של תחומים ושדות יצירה. עבודותיו, השפעתו ומורשתו, שנמשכה לאורך כשבעה עשורים, אינן רק נחלתן של קהילות העיצוב והמיתוג, אלא שהוא הצליח להטביע את חותמו על כל המרחב התרבותי בישראל. אנו גאים ומודים למשפחת ריזינגר על נכונותם להעביר לספרייה את הארכיון ולהעשיר את האוספים שלנו המתעדים את מכלול אוצרות התרבות, הרוח והאומנות הישראלית והיהודית", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג.