רעד קולך | אין דבר בעולם לבד מאמנות

האחיות לוז מבצעות את שירו של חזי לסקלי, "השראה מתוקה"

שי אזולאי, Exit, שמן על בד, 85X70 ס"מ, 2019

.

השראה מתוקה / חזי לסקלי

בביצוע האחיות לוז

מתוך האלבום "המשורר: שירי חזי לסקלי"

מוזיקה: דורי פרנס

עיבוד: ערן ויץ

 

 

השראה מתוקה

אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם

………….לְבַד

מֵאָמָּנוּת.

אֵין רָעָב

אֵין מְדִינִיּוּת

פָּנִים וְחוּץ

 

אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים

אֵין וְרָדִים

אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת

אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת .. יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת .. אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת

 

אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי

אֲדָמָה

 

אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד

מָוֶת. …. רַק אָמָּנוּת.

 

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: שיר מחאה בעברית ובערבית מאת יונתן קונדה, להאור רובין ושאנן סטריט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

למה נרצח קונסול ישראל בתורכיה אפרים אלרום?

השיטתיות והיסודיות שבהן טיפל אפרים אלרום בכמה מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתולדות משטרת ישראל היא שהפכה אותו למטרה קלה עבור החוטפים

בשנת 1971 הוקם בתורכיה ארגון מחתרת בשם "הצבא העממי לשחרור טורקיה" בהנהגת צ'איאן. הארגון היה חלק מקונפדרציה של ארגונים מרקסיסטיים-לניניסטיים שהאמינו, שיש להביא את המהפכה הפרולטרית באמצעות לוחמת גרילה עירונית שתערער את היציבות ואת הסדר במדינה וכן כדי להילחם באמפריאליזם האמריקאי. הארגון שאף לעשות מעשה שיטביע את חותמו על החברה התורכית ויזעזע אותה. כדי לממש שאיפה זו, הוחלט לחטוף דיפלומט זר בתורכיה.

אפרים (הופשטטר) אלרום נולד בפולין ב- 1911 ושירת במשטרת המנדט. לאחר מכן שירת במשטרת ישראל במחלקה הפלילית באגף לחקירות פשעים במחוז תל־אביב. בשנת 1960 מונה לסגן מפקד לשכה 06 ,שהכינה את משפט אייכמן. בשנת 1969 הושאל למשרד החוץ לשלוש שנים, לתפקיד הקונסול הכללי (קונכ"ל) של ישראל בתורכיה.  עמיתי אלרום במשטרה העידו על השיטתיות שבה טיפל בכמה מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתולדות משטרת ישראל. אותה שיטתיות, הקפדה על סדר ולוח זמנים קבוע עמדה בעוכריו.

ההכנות לחטיפת אלרום החלו חודשים מספר לפני ביצועה, וניכר שזו תוכננה היטב. כחודש לפני החטיפה החלו חברי התא לעקוב אחר אלרום. למשל, הוכן תרשים של הבניין ושל הדירה בה התגורר אלרום ונאספו פרטים על אורח חייו. מרכזנית במערכת הטלפונית הבין־עירונית של איסטנבול, האזינה לשיחותיו של אלרום ושל הקונסוליה והעבירה מידע זה לתאה. אלרום לא היה עיוור למתרחש סביבו וכחודשיים לפני החטיפה העביר לממונים עליו דו"ח בכתב, המתאר "תנועות חשודות"  סביבו. דבר לא נעשה בעקבות הדו"ח הזה, ולא ננקטו שום אמצעי ביטחון סביב הקונסוליה.

ב־17 במאי 1971 נחטף אלרום בידי חברי "הצבא העממי". החוטפים נכנסו לבניין מגוריו של אלרום כשעה לפני ששב הביתה. בשעה זו צלצלו בדלת הבניין שני בחורים צעירים לבושים היטב, אחד מהם היה צ'איאן, שהחזיק בידו זר פרחים ובו אקדח,  בטענה שעליו להגיע לאחד הרופאים שהתגורר בבניין. השומר אפשר את כניסתם והללו השתלטו על השומר ועוזרו וכפתו אותם. בהמשך הצטרפו אליהם אחרים. החוטפים הקישו על דלתה של אלמנת גנרל שהתגוררה בקומת הקרקע בבניין. משזו פתחה את הדלת, פרצו החוטפים לביתה והביאו עמם את השוער ועוזרו. בהמשך הם כפתו כל מי שהיה בבית ואף הכניסו לדירה את שומר הבניין ובני ביתו, שהתגוררו בבניין. כשנים־עשר איש נכלאו בדירה זו.  נהג הקונסול הוריד את אלרום בפתח הבניין בשעה .13:30 במדרגות, הוא נתקל באחד החוטפים שהיה חמוש וזה הכניסו לדירת האישה באיומי אקדח. אמנם אלרום היה מצויד בשני אקדחים להגנה עצמית, אך לא נשא אותם עליו בשעת החטיפה. בכניסה לבית ניסה אלרום להתנגד, אך הוא הוכה בצד האחורי של ראשו עם אקדח פעמים אחדות. אלרום נפצע ודם ניגר על פניו וחולצתו. החוטפים החליפו את בגדיו המגואלים בדם בבגדים אחרים. בהמשך, נישא אלרום, עטוף בבד, בידי שניים מחוטפיו אל רכב שהוכן מראש. אליעזר גת, הנספח המסחרי של ישראל בתורכיה, נסע לביתו של אלרום לאחר שרעיית אלרום, עליזה, התקשרה לברר מדוע הוא מאחר. הוא הספיק לראות את רכבם של החוטפים נוסע, כשעל המושב האחורי "מונחת חבילה גדולה ובלתי סימטרית ולצד הדלת ישב גבר צעיר לבוש נאה". אלרום נלקח לבניין המרוחק כחמש מאות מטרים בלבד מהקונסוליה הישראלית. הכניסה לבניין עם אלרום הכפות עברה בקלות, שכן שער הבניין פתוח תמיד היות שהיו בו שתי מרפאות. החוטפים הכניסו את אלרום ואמרו לשוער ש"חברם החולה" מובל למרפאה.  בכל משך החטיפה לא ניהלו החוטפים שום דיאלוג עם אלרום, חוץ מעניינים מעשיים כמו אוכל, שתייה, גילוח וכיו"ב. בהמשך, העבירו החוטפים את תביעתם לסוכנויות הידיעות התורכיות באמצעות מכתבים ששוכפלו ונשלחו מכתובות שונות. במנשר זה תבעו את שחרורם של עשרים מחבריהם הכלואים. הם ציינו, שאם הממשלה לא תענה לאולטימטום זה עד 20 במאי- יוצא אלרום להורג.  עם היוודע דבר החטיפה נפתחו חיפושים נרחבים אחר אלרום, כשבמקביל ממשלת תורכיה הודיעה ברדיו אנקרה על דחיית האולטימטום של החוטפים.

בימי החטיפה הראשונים שמרה העיתונות הישראלית על אופטימיות בטרם נודע גורלו של אלרום. מעריב, 20 במאי 1971

 

 ב־19 במאי הגיע לקונסוליה של ישראל מכתב חתום בידי אלרום והממוען לרעייתו עליזה, בו אלרום מציין כי מצב בריאותו "טוב". שלטונות תורכיה התנגדו נחרצות ליוזמת עליזה אלרום ולבקשתה לפרסם מכתב בקשה המיועד לאוזני החוטפים, ובו קריאה לחוס על חיי בעלה מפני שבעיני שלטונות תורכיה קריאות אלו נחשבו לחולשה.

דבר, 21 במאי 1971

 

ב־22 במאי,  הורתה ממשלת תורכיה על עוצר כללי באיסטנבול. עוצר זה היה חסר תקדים בהיקפו ובדרכי ביצועו בהיסטוריה התורכית. בעקבות העוצר אכן נמצאה גופתו של אלרום, ב־23 במאי. את הגופה מצא שוער הבנין,  כחמש שעות וחצי לאחר הטלת העוצר, לאחר ששם לב שדלת הדירה פתוחה לרווחה.  הגופה התגלתה בבגדים שלא היו של אלרום, מוטלת על ספה וכפותת ידיים. שלושה כדורים נורו מתוך אקדח עם משתיק קול  לרקתו הימנית של אלרום. באותו היום נשלחה גופתו של אלרום לישראל במטוס חיל האוויר של תורכיה.

הודות למאמצי התורכים (ובכלל זה, תלית כרזות המבוקשים ברחבי הערים, מה שאכן הוביל לזיהוי חלק מחברי המחתרת), כל חברי הארגון נכלאו ועונו וחלקם אף הוצא להורג במסגרת קרב יריות בשנים שלאחר מכן.

כרזת המבוקשים שנתלה בכל רחבי איסטנבול והתפרסמה בעיתונות

"העולם הזה" האשים את ממשלת ישראל בכך שלא עשתה מספיק להצלתו של אלרום. מתוך הכתבה: מי שפך את דמו?, "העולם הזה", 26 במאי 1971

 

מדוע נרצח אלרום?

ראשית, כוונותיהם הראשונות של חברי המחתרת לא היו לרצוח את אלרום, אך הללו עשו כן לבסוף בשל הלחץ הגובר והמצור על העיר. למעשה, ביום הרצח שקלו החוטפים להשאיר את אלרום קשור בדירה, אך צ'איאן טען שאם ייעשה כן,  תיפגע קשות מידת רצינותו של הארגון בדעת הקהל.  לפיכך הוחלט לרצוח את אלרום, והמטבע שהוטל לפי גרסה אחת, נפל על צ'איאן. לפי גרסה אחרת, אף אחד לא רצה לבצע את הרצח וכך צ'אליאן עשה זאת ביוזמתו.

לפי טענה אחרת, הרצח בא כתגובה לראיון שהעניק אלרום לעיתון Cumhuriyet בינואר 1970. בראיון זה, אלרום הוצג כמי שחיפש את אייכמן  ב- 12 מדינות ובמשך תשעה חודשים כדי להביאו למשפט בישראל. באותו ראיון, אלרום ציין, שהכנת התיק המשפטי נגד אייכמן היה האירוע המשמעותי בחייו. בתגובה לכך, העיתונות האסלאמיסטית בתורכיה כינתה אותו "סוכן חשאי" של ישראל במסווה של תפקיד דיפלומטי.

"המוות הטראגי של אפרים אלרום", כתבה שהתפרסמה בעיתון היהודי-תורכי "שלום"

 

טענה אחרת גורסת ש"הצבא העממי" תכנן לחטוף לאו דווקא את הקונכ"ל הישראלי, אלא את הקונכ"ל האיראני, הפולני, הפורטוגזי או האמריקאי בשביל הסנסציה. דעה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהיו מקרי חטיפות ורציחות אחרים בתקופה זו שלא כוונו דווקא כלפי ישראל. צ'איאן טען במשפטו, שהמניע היה הרצון לפגוע בממשלת תורכיה שהיתה בעלת "נטיות ציוניות." טענות אחרות גרסו, שמדובר היה ברצון לפגוע באמפריאליזם האמריקאי. בעוד עיתונאים מסוימים טענו שאלרום נבחר בקפידה, אחרים  ציינו שאלרום נבחר באופן רנדומלי. אם כן, למה דווקא אלרום?

מסתבר, שאלרום היה המטרה הנוחה ביותר לחטיפה: הוא התגורר מחוץ לקונסוליה הישראלית, כך שהיה קל יותר להגיע אליו. יותר מכך, אלרום היה דייקן במיוחד ואולי הדייקן ביותר מבין הקורפוס הדיפלומטי, והיה בעל שגרת יום מדויקת ומוקפדת, דבר שהפך אותו למטרה קלה במיוחד.

אלרום נרצח ב- 23 במאי 1971, בדיוק באותו היום, 11 שנים מוקדם יותר, בו הודיע בן גוריון על לכידתו של אייכמן.

דיוקנו של אפרים אלרום, מתוך אתר ההנצחה של משרד החוץ

שרשרת ההדבקה של עגנון

"הרופא וגרושתו" מדגים היטב את האופן שבו הסופר מקשר בין אהבה למחלה

לסופר ש"י עגנון היו יחסים חמים וממושכים עם משפחתו של הצייר והסופר נחום גוטמן. במכתב חם ומבודח של עגנון אל יצחק גוטמן, אחיו של נחום, הוא פונה אליו כידיד המשפחה המבוגר ומשיא לו עצות ברוח משועשעת:

"מתוך דבריך ניכר שבדעתך לישא אשה. אם כן אתה עושה בחור – יפה אתה עושה! לא טוב היות האדם לבדו! אבל בְּרוֹר לך כלה יפה ובעיקר עם הרבה כסף. שכן חוץ לאשה יש עוד כמה עניינים אחרים נאים. וצריך אדם לישב בשלוה ולא לקפח זמנו בדאגת פרנסה – כדי להתקדש למה שקדשו יוצרו! ואעפ"י שדברו חז"ל בגנות הנושא אשה לשם ממון אבל מיהו כדי ללמוד תורה בתוך הַרְוָחָה התירו". (את המכתב המלא ניתן לקרוא כאן).

קטע מתוך מכתבו של עגנון ליצחק גוטמן. מתוך ארכיון עגנון. מכון גנזים. מס' פריט: 215262

לעומת תפיסת העולם העולה מתוך התייחסות מבודחת זו, בסיפוריו של עגנון האהבה אינה מִנעם קל דעת וגם לא שעשוע שהכסף חשוב ממנו. ברבים מכְּתביו האהבה והזיווג הם צד קריטי במהלך הגורל שבו סובבים בני האדם במודע או שלא במודע, וכאשר ישנה תחושה של שיבוש הגורל, האהבה חדֵלה להנות ולרפא והופכת בעצמה למחלה.

הסיפור "הרופא וגרושתו" מדגים זאת היטב. לגיבורי הסיפור, המְספר ודינה, יש קשר למחלות מתוקף מקצועם – רופא ואחות רחמנייה. כל מהלך ההתאהבות וההתקשרות ביניהם מתואר בסביבת בית החולים, וכבר מן השורות הראשונות הערכתם של החולים ושל הצוות הרפואי לתפקודה המקצועי של דינה מתערבבת אצל המספר ברגשות הרומנטיים שהוא מפתח כלפיה:

"עברנו את הרחוב כשאנו מסיחים על בית החולים ועל חולים ועל האחות הראשית ועל הרופאים ועל הפרופיסור שהתקין שחולי כליות יצומו יום אחד בשבוע… חלצתי פתאום את זרועותי ואמרתי נניח את החולים ובעלי מומחים ונדבר דברים שמחים, הסכימה היא עמי, אף על פי שניכר היה מפניה שחוששת שמא לא נמצא ענין אחר לשיחתנו".

תיקונים ותוספות בכתב ידו של עגנון ל"הרופא וגרושתו". גיליון "בכור", מאסף בן זמננו, תש"א. מס' מערכת: 990026682630205171

הווידוי של דינה בפני המספר על פרשיית אהבים שהייתה לה בעבר עם אדם אחר, בונה אצלו יסודות לקנאה מתמדת שאינה נותנת לו מנוח. עד מהרה מתפוגגת שמחת הזיווג ומפנה את עצמה לרגש עוצמתי לא פחות – קנאה. הרופא המקנא מייסר את דינה במעין "התקפים" באים והולכים שביניהם תקופות שגרה או פיוס, והוא מתעד אותם כמין פרוטוקול מחלה או גיליון רפואי. הוא חוזר אל הנושא שוב ושוב ומחטט בפצע. רק התעוררות הרגש האינטנסיבית בכל חיטוט כזה מפייסת אותו:

"ובכל שעה הייתי שופך דמיה ועולבה ומעליבה… נתמלא לבי אהבה וחיבה לעלובת-נפש זו, שמעונה בידי כל כך".

בסופו של דבר דינה עצמה נופלת למשכב:

"מתוך צער שציערתי את אשתי חלתה. ריפאתי אותה בסממנים ומחצתי את לבה בדברים. אמרתי לה כל התחלואים לא באו עליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אשה חולנית לטפל בה".

במשפט אחרון זה נרמזת שרשרת המקשרת בין האוהבים – המאהב לשעבר כבר אינו מעורב בחייה של דינה, אך בהניחו את דינה פנויה לזיווג עם הרופא, הוא גוזר עליה בלא יודעין מחלה וכליה, ממש כאילו הניח אחריו שריד מידבק הממשיך להיות מופץ ולהפיל חללים. האהבה, כך משתמע, היא נגיף שכל עוד הוא מצוי אצל האדם, יכסוס בנשמתו כסיסות של קנאה וחוסר שלמות.

כרזה מ-1971: ערב עם הצגת הרופא וגרושתו-פרנהיים. מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית
. מס' מערכת: 997002592160405171

כאשר מגיע מאהבה הקודם של דינה כמטופל לבית החולים, מתעורר הרופא שבמספר, והוא מיתמם:

"מה לעשות. רופא אני וטיפלתי בו… בין שהוצרך בין שלא הוצרך טיפלתי בו. אומר הייתי לאחיות מחלה שלא נחקרה כל צרכה מצאתי בו ואני רוצה לחקרה…"

לכאורה הרופא מבצע את תפקידו, אך בפועל מתוקף "תפקידו" כמאהב הוא מועל בשבועת הרופא – הוא מרפא את האדם הלא נכון ריפוי יתר, ובד בבד הוא מביא את האישה הבריאה לכדי מחלה. בשלב זה בסיפור שליטתו בשני האוהבים לשעבר מוחלטת: את הראשון הוא מפטם במזון (כמין "תחליף רגשי"), והשנייה הולכת ודועכת על פי קצב המריבות שלהם.

יתר על כן, אותה "מחלה שלא נחקרה כל צורכה" שהזכיר בפני האחיות קשורה לא לחוליי הגוף, אלא לקנאה רומנטית, וכאמור, אצל גיבוריו של עגנון יש בה גם מן הקשר לתחושה של עיוות כפוי בשל גורל שלא בא על תיקונו. תחושת חוסר הסימטריה שחש המספר ושאלות גורליות של "מה היה אילו" מזינות כל הזמן את התקפי ה"מחלה" שלו ואינם מניחים לו. כאשר המספר ודינה מתגרשים לבסוף, ניתן לומר שהמחלה חשוכת מרפא.

פתיחת תסכית / עיבוד תיאטרוני של יורם פאלק ל"רופא וגרושתו". מס' מערכת: 990039587450205171

כאמור, רעיון זה שב ומופיע בסיפורים נוספים של עגנון. בסיפור "בדמי ימיה", למשל, נאמר על האם החולה שזיווגה הורחק ממנה:

"אדוני, מחלה אחרת בלב בתך, שכל מעיינות הרפואה לא ירפאוה".

זהו הדהוד של הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז). ואכן, כפי שעולה מן הסיפור, מחלתה של האם הייתה קשורה לסיפור אהבה קודם שלא זכה להתממש:

"היא ישבה בחלון ובגדיה היו לבנים. בכל עת היו בגדיה לבנים. פעם נקרא דוד אבי בעירנו וירא את אמי ויחשוב, כי אחות רחמנית היא, כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה".

דיוקן ש"י עגנון בביתו, סביבות 1966. מתוך ארכיון עגנון בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990036248290205171

בתה מבקשת לתקן את המעוות באמצעות נישואים למי שלא זכה להינשא לאימה, והיא נופלת למשכב עד אשר מסכימים להשיא אותה לאותו אדם. בשלב מסוים של הסיפור היא נזכרת באגדה המשמשת מודל גם לאם וגם לה:

"ואזכור את אגדת בת הרוזן אשר אהבה איש מדלת העם ואביה אמר היה לא תהיה. ותחלה הנערה עד מוות, ויראו הרופאים כי נחלתה ויאמרו נחלה מכתה, אין כהה לשברה, כי חולת אהבה היא. אז יבוא אביה אל מאהבה והתחנן לו כי ייקח את בתו לאשה".

בסוף הסיפור מובהר, גם למספרת עצמה, כי הניסיון לתקן את הגורל כראות עיניה אינו עולה יפה. הנישואים ל"מיועד" אומנם מומשו, אך אין בהם נחת ואהבה, ועדיין לכל המעורבים מציקה תחושה של עיוות גורל שלא נתקן.

גם המספר ב"רופא וגרושתו" נוכח באוזלת ידו ומתגרש, ובסוף הסיפור הוא הופך למעשה לחולה הקורא "אחות אחות בואי אצלי". הקשר לאהבתו נמשך אף ללא נוכחות האהובה עצמה, ממש כפי שקרה בעל כורחם לדינה ולמאהבה לשעבר. שרשרת ההדבקה של עגנון נמשכת והולכת.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

אלבום תמונות מרהיב: ארץ ישראל, 1937

כך נראתה ארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. צפו בתמונות נפלאות של הצלם שמואל יוסף שוויג

ילדים בנהלל. צילום: שמואל יוסף שוויג

כאשר הגיע איל ההון האמריקני רוג'ר ויליאמס שטראוס לביקור בישראל בפברואר 1937, הוא זכה לשי קטן מדירקטוריון קרן היסוד: אלבום בכריכת עור ובו 50 דפי נייר כפולים עם תצלומים שונים מארץ ישראל.

ספר האלבום הזה נתרם לספרייה הלאומית ב-1972, וכך זכינו לתיעוד מרהיב של ארץ ישראל שיישמר למען הדורות הבאים.

מי שאחראי לתמונות הנהדרות באלבום הוא שמואל יוסף שוויג, מהצלמים הבולטים בארץ ישראל, ומאוחר יותר במדינת ישראל. שוויג היה גם "צלם הבית" של קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, וצילומיו שימשו בין היתר לגיוס כספים לקרנות למען ארץ ישראל.

צילומיו של שוויג לכדו בצורה מושלמת את החיים עצמם בארץ ישראל הצעירה. זו לצד זו, אנחנו נחשפים לתמונות מרהיבות של נופים וחופי ים, שכונות ומבני תרבות, קיבוצים ומושבים. במיוחד שובים את הלב הצילומים שבהם תיעד את המתיישבים, ובהם צעירות וצעירים עובדים וילדים משחקים וצוחקים – רגעים שהונצחו ושאי-אפשר שלא לחייך למראם.

כל הצילומים באלבום צולמו בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת.

אנחנו שמחים לספק לכם הצצה לכמה תמונות מהאלבום הנפלא. את האלבום הסרוק המלא תוכלו לראות פה.

ילד מדגניה

 

ילדים מתוקים מקיבוץ רמת דוד

 

קוצר צעיר בגבעת ברנר

 

ילדים בכפר יחזקאל

 

דישה בעמק יזרעאל

 

ילדים בדגניה

 

שיירת גמלים יהודית בתל אביב

 

שעור בתלמוד בקיבוץ רודגס

 

תל אביב

 

ואי אפשר בלי בית הספרים הלאומי (לימים הספרייה הלאומית) בהר-הצופים