בעבודה | סיפור מאת נורית זרחי, מתוך ספר בכתובים

"הוא הקליט לי על קסטה את שיריה הנבחרים של ג'וני מיטשל, שאהב אותה כנפשי. שנינו הרגשנו שמתרחש בנו אותו דבר יוצא דופן."

חוה ראוכר, אליל, גבס צבוע, 80 ס"מ גובה, 2011 (צילום: אבי אמסלם)

.

סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל

נורית זרחי

לזכרו

.

שירים עבריים היו בתשתית התרבות של התקופה ההיא, למרות שהילדים המתקדמים נהגו להקשיב לרדיו רמאללה. אני רואה את החבורה מתכנסת סביב הרדיו בחדר האוכל של חברת הילדים, פניהם מוארים בהתלהבות כשהם מקשיבים למצעד הפזמונים שצעד על בימת תרבות הנוער המערבית בזמן ההוא. אבל אני, שלא הבחנתי בזמנו בין window ל־door, לא יכולתי להשתלב בערוץ האוונגרדיסטי הזה. גם בזמנים שיבואו ליבי לא נמשך אחריהם. עד שפגשתי בשיריה של ג'וני מיטשל. אף שהאנגלית שלי לא השתפרה בהרבה, הצלחתי לזהות שזוהי שירה אישית כמו זו המדברת אליי, במילים קצת גבוהות מדי בשביל פזמון וקצת נמוכות מדי בשביל שירה. ג'וני מיטשל מצאה את הטון האמצעי שהוא מגובה בניסיון חיים, לא וידויִי אבל נוכֵח.

אין צורך שאדבר בשבחה של ג'וני מיטשל, שהייתה אישיות ידועה בזמנו, ובמידה מצומצמת יותר גם היום. אבל אני הרגשתי זיקה אישית אליה.

ואז פגשתי את נתן, שהיה בעל זיקה דומה לשלי. פגשתי בו לראשונה במוסד שבו לימדתי כתיבה יוצרת. צירוף מילים שתמיד עורר בי אי־נחת. יוצרת? מילה מוזהבת מדי כדי להגדיר בה את קבוצת האנשים המשתוקקים להיות מושכים בעט, בהסתמכם על יחסי הציבור שעורכת לעצמה הספרות מבלי שהיא חושפת את השנים הארוכות של המאמץ הכוזב, האכזבה והתלות שכופה עלייך מה שקרוי במילה גסה – השראה. איך אפשר לתאם בין היכולת לציפיות? האם תפקידי לשחרר את התלמידים מאזיקי הבנאליה וללחוץ עליהם לשלשל את ידם לתוך בור הלשון הפנימית?

בפתיחת השנה הגעתי למזכירוּת שהעמידה פנים משרדיוֹת לפגישה עם המוזה. לקחתי את רשימת המשתתפים ואז נתקלתי לראשונה בנתן. נער במדי צבא שכנראה משרת באחת היחידות שבסביבה. לא בדיוק לוחם, אבל כנראה נתון להתחייבות שבחיילוּת. שבוע לאחר מכן, כששוב הגעתי לשם, אמרה לי המזכירה: "נתן רוצה לפרוש מן החוג, את מאשרת? עקב היותו חייל, נחזיר לו את דמי ההרשמה."

"ודאי," אמרתי ובפחד־מה הוספתי, "אבל הייתי רוצה לפגוש בו…"

"מניין," אמר לי נתן, "את חושבת שאת יודעת מה מישהו אחר ממך צריך לכתוב?"

זו הייתה שאלה נכונה, באמת מניין? אף פעם לא הייתי בטוחה בתפקיד הזה, והשאלה דרך קבע התרוצצה במוחי. לא נעים להודות, אבל כשאר הדברים שמוצאם אינו דומה להמשכם, עשיתי זאת לצורך פרנסה. אבל מעבר לזה, התפקיד גרם לי לחקור את עניין הכתיבה: השפה על אופניה, גבוה / נמוך, גוף ראשון / גוף שני. היותי בתפקיד המנחה חייב אותי להביט בפרטים שאף פעם, ומפחד, לא רציתי לבחון בתוכי, משל המחשבה מעקרת.

עניתי לו מבלי להתגונן: "באמת אני לא יודעת."

כולו היה שרוי בכעס. פניו החמירו כשהוא נעץ בי עיניים במבט תמיהה כשל ילד. ואז יצא בטריקת דלת.

לא עבר זמן רב וקיבלתי את שיחת הטלפון הבאה:

"כאן נתן. סליחה, אפשר לבוא ללמוד אצלך פרטי?"

לא שאלתי מה גרם לו להיפוך הכוונות. אמרתי, ודאי, וקבענו. ישנו ביטוח רווח בעסקי האסטרולוגיה השטוחים ומשאת הלב – נפש תאומה.

אם מסתובב תחת השמש תאום שכזה, למרות הגעגועים הנטועים בי כנראה מאז הלידה, או לפחות מן הסמוך לה, מעולם לא פגשתי בו. ואמרתי לעצמי, תנמיכי את הציפיות שלך, אין בהכרח צמידות בין געגועי הנפש לקיום.

אבל אז פגשתי בנתן. הקוסמוס כנראה בלבל את היוצרות כשהפגיש אישה מבוגרת למדי עם נער־נער. עליי להודות, עד אז ומאז לא קרתה לי מתאימוּת כזאת. נראה ש… לא אמנה את הפרטים, יותר ויותר התברר לנו שאנחנו הולכים באותה דרך. הוא היה מביא לפניי גזרי עיתונות מעניינינו המשותפים, ובחנוכה שלף מכיסו סופגנייה עטופה בנייר משומן. והוא הקליט לי על קסטה את שיריה הנבחרים של ג'וני מיטשל, שאהב אותה כנפשי. שנינו הרגשנו שמתרחש בנו אותו דבר יוצא דופן.

אנגליה הייתה החו"ל הראשון שביקרתי בו, הרגשתי אז שכל הספרות האנגלית שהכרתי יוצאת לברך אותי, לסלוח לי שאינני מבינה יותר משאני מבינה, ולהלל אותי שלמרות זאת, אני מכירה ביופיה. במחלה הזו של הערצת העולם האנגלוסקסי וסופריו – שייקספיר, תומס הארדי, אם להזכיר רק שניים – הדבקתי את נתן, והוא נדבק בה עד כדי כך שלאחר השחרור החליט לנסוע אנגליימה בעקבות אהבתי.

לא חקרתי בזהותו המינית של נתן, אף שלא הייתה ברורה לי. והנערה שאיתה יצא לַטיול, מה שגרם לי להפתעתי לתחושת הקלה כשסיפר לי זאת, לא הייתה חברתו האינטימית אלא ידידה למסע.

לא היו לי שום ציפיות לגבי עתידו של נתן, הוא היה אמיתי מכדי להיות סופר וצעיר מכדי לשחק את משחק היצירה. מידת השקר שדרושה לשם כך, מה שקרוי לעיתים דמיון, לא הייתה נטועה בו. אולי שיקרתי את עצמי כשראיתי בו נפש כל כך נקייה ותמה. ואולי יחסינו היו במידה רבה חלום שהלבשתי עליו, כשהוא, בהיותו נער, לא יכול היה לזהות את זה וגם לא להסיר את זה מעל כתפיו. "פיגמליון" זה לא רק הסיפור של היוצר, זה גם הסיפור של היצירה.

מה שקרה לאחר מכן לא תאם כלל את מה שתכננתי לגבי עתידו. "אני יודעת שאת מאוד קשורה אליו," הודיעה לי בוקר אחד ידידת משפחה שלו, "נתן איננו." לא הבנתי אותה. "איפה הוא?" שאלתי. כשרצה להעביר את התרמיל של ידידתו לאחר שהוא בעצמו עבר כבר את המסלול, נפל מאחד מהררי סקוטלנד.

לא יכול להיות, אמרה חזון הנפש שלי. זה לא יכול להיות. אולי זאת הייתה אכזריותו הידועה של הקוסמוס, שניסה להכיל סדר וניקיון כדי לתאם בין החלום שלי והזמנים. לא הקשבתי יותר לקלטת ההיא של ג'וני מיטשל, וכשהיא אבדה בחילופי הדירות והשנים גם לא חיפשתי אותה יותר. ואם היא שרה לעצמה אי שם, אני אומרת לה, "תפסיקי את זה, גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל."

.

מתוך "האש הלוחכת מלמטה", ספר בכתובים מאת נורית זרחי, בעריכת עליזה ציגלר.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פתיחת רומן בכתובים, מאת צבי פרידלנדר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ספרות ילדות.ים | קהילה של גיבורות־על

"האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך". על רקע השבעתה של קמלה האריס לסגנית נשיא ארצות הברית, יותם שווימר קורא בספרה האוטוביוגרפי לילדים

קמלה האריס (צילום: Gage Skidmore)

.

על גיבורות וגיבורי־על ועל סגנית נשיא ארצות הברית

מאת יותם שווימר

.

עם כל הכבוד לגל גדות ולוונדר וומן, להארי פוטר וממשיכיו, ואפילו לגרג הפלי, כוכב סדרת הספרים המצליחה של ג'ף קיני, יומנו של חנון, הגיבורים הספרותיים בספרות הילדים של השנים האחרונות הם אלו שהיינו מציינים את שמם תחת הקטגוריה "אישיות" במשחק "ארץ, עיר": פוליטיקאים, מדינאיות, ציירים, מדעניות ואקטיביסטים. כולם דמויות ציבוריות שהשפיעו על החברה, התרבות והמדע ברחבי העולם או במקומות גאוגרפיים ספציפיים, פורצי ופורצות דרך ששברו את "תקרת הזכוכית", כמו קָמָלָה האריס, שלספרה אתייחס בהמשך הרשימה. סיפורי החיים של אישים אלו הם מקור השראה לקידום הערך המרכזי של ספרות הילדים במאה העשרים ואחת – העצמה אישית.

המאה העשרים הוכתרה בתואר "המאה של הילד"; מאה שבה המושגים ילד וילדוּת עברו תמורות מרחיקות לכת, ובמהלכה לא זו בלבד שהילד התמקם במקום טוב במרכז – של החברה, של תרבות הצריכה, של המשפחה – אלא שהתפיסה השתנתה והפכה מקולקטיבית לפרסונלית. ספרות הילדים עברה לעסוק באופן מעמיק יותר בעולמו הפנימי של הילד, בתהליכים פסיכולוגיים שהוא עובר ובתגובה הרגשית שלו למצבים – זאת לעומת כתיבה על נושאים קולקטיביים יותר ועל מקומו של הילד כחלק מחברה מסוימת. גם ספרות הילדים העברית הגיבה לכך. אם לפני כן היה הילד הספרותי חלק מהמפעל הציוני, מבניין הארץ או מהחברה הקיבוצית, הוא נעשה לדמות אינדיווידואליסטית שנפשה היא הנמצאת במרכז. הסמן הבולט ביותר הוא ספרם של יהודה אטלס ודני קרמן, והילד הזה הוא אני, שראה אור בשנת 1977 (כתר), ועד היום הוא משמש דוגמה ומופת לטקסטים המבקשים לספר על חוויות קונקרטיות של ילדים ולהציג מנעד רגשי רחב המתאר את המציאות מנקודת מבט אישית של ילד.

הילד, אם כן, כבר אינו מושג כללי, או כמו שאמרה פעם הסופרת והמשוררת נורית זרחי, "אין דבר כזה הילד", יש הרבה ילדים וילדות, וכל ילד שונה מזולתו. גישה זו מתחברת למהפך דרמטי שהשפיע רבות על החינוך והספרות לילדים (שהיא גם כלי חינוכי־פדגוגי), מהפך שניתן לכנותו הייצוג כערך. במהפך פוליטי רחב היקף זה תבעו מגזרים מוחלשים ייצוג שוויוני, הגון ולא סטריאוטיפי בכל ההיבטים של החברה האנושית – בתרבות, בחינוך, בממשל ועוד. מאבק צודק וראוי זה הוביל לכמה פריצות דרך ששיפרו את הנראות ואת הייצוג של דמויות שאינן מהמיינסטרים הגברי הסטרייטי הלבן. גם בספרות הילדים והנוער חל שינוי בנורמות הייצוג. דוגמה טובה לכך היא הנוכחות הוויזואלית של דמויות שאינן לבנות בספרים המיועדים לגיל הרך ובהתמקדות של המו"לוּת האמריקאית בשנים האחרונות בפרסום סיפורים היסטוריים ועכשוויים של אפרו־אמריקאיים, מאת כותבות וכותבים אפרו־אמריקאים, היינו מנקודת המבט של אלו שחוו וחווים את האפליה הגזעית בארצות הברית.

.

והילד הזה הוא האחר

תהפוכות אלה – שהן פוליטיות במהותן, גם כאשר מדובר בספרי פעוטות – משפיעות על האופן שבו סוכני החִברוּת פונים לילדים ולילדות של המאה העשרים ואחת. בשנת תשע"ו (2015) בחר משרד החינוך בישראל לנושא השנתי שלו את "האחר הוא אני". הנושא, שנשמע כמו סלוגן קליט, זכה לתמיכה ולביקורת גם יחד, והוא מאפיין את רוח התקופה, ועימה את המוקשים שהיא מפזרת: מצד אחד הכרה בזהות הסובייקטיבית והאדרה שלה, ומצד שני – כל הזהויות ה"מופרדות" מכונסות תחת אותו "אחר" עמום, המשאיר אותן מחוץ למיינסטרים. על אף הכוונות הטובות בכל הנוגע לקבלת השונה, הנוסח הזה משמר את ההפרדה בין אחר ושונה ובין מקובל ו"דומה". אין פלא, אם כן, שבשנת תשע"ט (2018) היה הנושא השנתי של משרד החינוך: "שומרים על אחדות; שומרים על ייחודיות". באתר המשרד נכתב כי "הנושא נבחר לחזק את השייכות והזהות של כל קבוצה וקהילה תרבותית בישראל ובתפוצות, לקדם בתוך כך את ההיכרות ביניהן ולפתח מחויבות וערבות הדדית בין הקבוצות השונות". זה כבר נשמע יותר טוב.

הפרובלמטיקה הטמונה במהפכת הייצוג מעלה תהיות רבות: איך חוגגים את הזהות העצמית של כל קהילה וכל אינדיווידואל ויוצרים, עם זאת, קולקטיב אנושי, הרואה בחברה חזקה חברה המבוססת על הכרה בקשת הזהויות הקיימות ומתן ביטוי לכולן? ולענייננו, כיצד נרתמת ספרות הילדים לטיפוח גאווה בזהות העצמית באשר היא, לא מתוך בדלנות אלא כאמצעי למעורבות העשויה לחולל שינוי בחברה שעודנה נשלטת בידי פטריארכיה לבנה?

תהיות אלה מאתגרות במיוחד כיוון שספרות הילדים של המאה העשרים התבססה, כאמור, כספרות פרסונלית מאוד, שעניינה החוויות הרגשיות הסובייקטיביות של הילד, ואם כן, מה לה ולייצוגים החברתיים של המאה העשרים ואחת? אולם, תנועת הייצוג נעשתה משמעותית ואקטואלית כל כך עד שספרות הילדים נדרשה להתגייס למאבק. הסופרות והסופרים, בעידודן הנרחב של הוצאות הספרים, עיצבו את הגישה הפרסונלית הספרותית כביטוי של תפיסת ההעצמה האישית, שנהייתה רכיב מרכזי עד הכרחי בספרות העכשווית. גישת ההעצמה זלגה מספרי העזרה העצמית של המבוגרים אל התכנים לילדים. היא שמה את הדגש על האפשרויות הבלתי נדלות ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל ילדה וילד, ללא תלות בזהות האתנית, בזהות המגדרית או בשיוך הגאוגרפי או הסוציו־אקונומי.

אולם גם תפיסה זו מוגבלת ביכולותיה: היא מחזקת את האינדיווידואל, אך גם יוצרת מצג שווא כל עוד החברה פועלת על פי אותם מבנים היררכיים מפלים, ואף אינה יוצרת שייכות קהילתית או מסגרת חברתית מעוררת הזדהות כפי שתנועת הייצוג מבקשת לעשות. לפיכך, לתופעת ההעצמה נדרשו מודלים לחיקוי: מקרים פרטניים של גברים ונשים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי חיים שונים, שסיפוריהם יעוררו השראה ויחזקו את התפיסה העצמית והשיוך החברתי של דור העתיד.

.

מודל בשר ודם

ביוגרפיות על אישים מפורסמים אינן זרות למו"לות לילדים (ואינני מתייחס כעת לביוגרפיות הפונות לנוער, המוגשות לרוב במסגרת ספרותית של רומן סמי־בדיוני). גם במו"לות העברית זכינו לקרוא על גלילאו גליליי, אלברט איינשטיין, מארי קירי או אלכסנדר גרהם בל, אבל האיי־ליסט הייתה רשימה אקסקלוסיבית ומצומצמת מאוד, שהורכבה ברובה מכמה מדענים, ממציאים מפורסמים, ומגלה ארצות אחד או שניים. אלא שבמיוחד מאז תנועת #MeToo ופרסום הספר המצליח סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרצ'סקה קוואלו, הכולל "מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן" (כתר, כנפיים, 2018; תרגמה רונית רוקאס), עולה המו"לות לילדים על גדותיה בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות של גברים ונשים שעד כה לא נכללו ולא היה להם ולהן סיכוי להיכלל באותה רשימה גברית לבנה סטרייטית סגורה, למשל זהא חדיד, אלטון ג'ון או מאיה אנג'לו. זהו – נכון לעכשיו – שיאן של מהפכת תנועת הייצוג ושל תופעת ההעצמה האישית, שחוברות יחד כדי לחנך את הילדים והילדות לפי מודלים בשר ודם, בתקווה שכולם וכולן יוכלו למצוא דמות לחיקוי ולהשראה מכל גזע, מין ומגדר.

אבל גם כאן העניינים מסתבכים, וביקורת נמתחת על המהלך הזה דווקא בעניין ההזדהות: האם על ילדות להזדהות רק עם נשים פורצות דרך? האם איננו מלמדים כך ילד כהה עור מי הם מקורות ההזדהות הלגיטימיים לכאורה שלו? הרי אחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא לעורר בקורא הזדהות כלפי מי שאינו הוא, ולא כיוון שהוא "אחר", שונה ממנו, אלא כיוון שהספרות חושפת את מנעד החוויות הרגשיות האוניברסליות שאין להן גבולות והן אינן מבדילות בין זהויות. יתרה מכך, האין אנו, בחסותה של ההעצמה, מאדירים רק טיפוסים מסוימים ומועידים רק אותם להיות מושא להזדהות? ילד או ילדה שיפנו בבגרותם לעיסוק "זוהר" פחות מעורך דין, ממציאה, פוליטיקאי, סופרת או זמר – האם הם אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם? האם אנחנו למעשה משמרים את ההיררכיה שבה מנקָה, למשל, אינה מושא להערצה או להזדהות לעומת מדענית, כיוון שההישג שלה נתפס כפחות ערך?

.

כולנו גיבורי־על

בספר האוטוביוגרפי לילדים שכתבה קמלה האריס, Superheroes are Everywhere, שראה אור בשנת 2019, היא מנסה להתמודד עם האתגרים האינסופיים שמציבות הסוגיות הללו. הספר נכתב בגוף ראשון והוא מגולל את סיפור חייה לא כמו שהורגלנו לו בספרי הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות. האריס, סגנית נשיא ארצות הברית הנבחרת, שהושבעה אתמול לממשלו של ג'ו ביידן, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים בין השאר בזכות תגובותיה השנונות והחדות למהלכים של הנשיא היוצא, דונלנד טראמפ, וחוש הצדק המפותח שלה. האריס, שכיהנה כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה, היא האישה האפרו־אמריקאית והאסייאתית־אמריקאית הראשונה שתשמש סגנית נשיא ארצות הברית, ולא בכדי נושאים כגון זכויות אדם, שוויון זכויות והתנגדות לאלימות משטרתית ניצבים בחזית עשייתה.

.

קמלה האריס בטקס השבעתה לסגנית נשיא ארצות הברית (מתוך סרטון יוטיוב)

.

הספר – שאני מעריך כי בעקבות בחירתה לסגנית הנשיא יֵצא במהדורה חדשה, עם עדכון של "ציר הזמן" הביוגרפי המופיע בסופו – פונה לילדות ולילדים בנימה אישית, נעימה ומניעה לפעולה. האריס מתארת בו כיצד, מאז ילדותה, מצאה גיבורי־על בסביבתה. המבנה של הספר חזרתי וקל לזיהוי: בכל כפולת עמודים מתנוסס האפיון הרלוונטי, למשל: "גיבורי־על גורמים לך להרגיש מיוחד/ת", "גיבורי־על הם החברים הכי טובים", "גיבורי־על הם אדיבים"; והאריס מביאה סיפור קצר ואישי על הדמות הרלוונטית בכל הקשר – מאמה, אחותה ואביה, עבור בחבריה בבית הספר, ועד השופטים שהעריצה ומהם שאבה השראה להיות עורכת דין, כיוון שלחמו למען זכויות אדם. בסוף הסיפור הקצר היא מסבירה מדוע אותה דמות היא גיבור/ת־על, והכפולה נחתמת בפנייה ישירה אל הקוראות והקוראים: "מי גורם לך להרגיש מיוחד/ת?", "מי עוזר לך לחקור?" וכן הלאה.

האינטראקציה הזאת, פשטנית ככל שתהיה, מבקשת לשתף את הילדות והילדים ולגרום להזדהות להיות חלק מהותי מהחוויה הספרותית. האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך ותאפשר להם לזהות את עצמם ואת סביבתם בתוך הסיפור הביוגרפי. המבנה הקבוע של הספר מוצלח במיוחד משום שהוא מותאם לסוגו – הוא אינו מתחפש ליצירה ספרותית, אלא מכיר בכך שהוא ספר "Non Fiction" בעל כוונה ברורה ומהלך מוגדר מאוד. בשונה מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות רבות המנסות להידמות לספרות יפה, אך בפועל מחמיצות ביטוי של מורכבות רגשית לטובת מעבר מנקודת ציון אחת לשנייה, ספרה של האריס מבקש להנחיל תפיסת עולם ערכית מסוימת ונקודת מבט ספציפית על יסוד סיפור חייה, ומסירתן היא ליבו של הספר.

כאמור, מה שמבדיל את הספר הזה במיוחד מספרים אחרים בסוגה – ועושה אותו מתאים מאוד לקהל היעד, שאירועים היסטוריים־דרמתיים אינם נהירים לו עד תום – הוא שהאריס אינה מגוללת את סיפור חייה כפי שמודלים אחרים מוצגים בספרות העכשווית. היא אינה עוברת מנקודת שפל לנקודת שיא כדי להראות את התקדמותה כנגד כל הסיכויים או עוברת באופן סכמטי בין תחנות בחייה המקצועיים, אלא פורטת את המושג ההרואי "גיבור/ת־על" ומחילה אותו על כל אדם באשר הוא – אמא שמכינה איתה אוכל, אבא שמעודד אותה לרוץ, אחות שתמיד אפשר לסמוך עליה – ובזיקה לתכונות אופי חיוביות כגון עזרה לזולת, לחימה למען צדק, אדיבות. המהלך הזה משובץ באנקדוטות מחייה הפרטיים – מילדות עד בגרות. כך היא מציגה תפיסה המבקשת לשלב בין טיפוח הזהות וההעצמה הפרטיות, באמצעות חיזוק הביטחון העצמי, ובין ההכרה שכבר מילדות אנחנו חלק מקהילה, מחברה – המשפחה, חבורת הילדים בבית הספר או אזרחי המדינה – והביטוי של ההעצמה הפרטית מתאפיין ביחס שלנו לאותה קהילה ובחיזוק הקשר שלנו אליה.

האריס נוקטת עמדה ברורה ובהירה לכל אורך הספר, ובסופו מעודדת את הילדים והילדות להיות גיבורות וגיבורי־על באמצעות ציון התכונות ההולמות גיבורים, המגולמות בספר. בעשותה כך היא מעבירה מסר לילדים ולילדות: אתם/ן יכולים/ות לעשות הכול, אבל לשם כך עליכם/ן להתחייב לא רק להאמין בעצמכם/ן, אלא גם לדאוג לסביבתכם/ן ולחיי האנשים כולם. שכן אפילו ספר דידקטי במהותו כמו של האריס נדרש להפגין עיצוב מדויק של הרעיון והמסר כדי שהיצירה תתאים לרוח התקופה ותצליח לשלב בין ההעצמה של האינדיווידואל לתחושת אחריות קהילתית.

השילוב הזה הוא ניסיון התגובה של ספרות הילדים העכשווית לפרסונליות של ספרות הילדים של המאה העשרים. הייצוג בספר איננו רק ערך כשלעצמו, וההעצמה של הזהות הפרטית אינה מתקיימת בחלל ריק. האריס נתפסת כמודל לחיקוי אך פועלת בעולם שבו ההיררכיות עדיין שולטות, ועל כן מציעה נקודת מבט משלבת. נקודת מבט זו מזהה גיבורים בכל מקום, שכן הם אינם נדרשים להגיע להישגים מסוימים כדי להיתפס כך. היא מחזקת את תחושת הביטחון העצמי לילדים מכל רקע ומוצא, וגורסת שביטחון זה יכול להפוך אותך לגיבור/ה רק על פי האופן שבו תפעל/י בעולם כלפי הקהילה והאוכלוסייה הכללית. כך האריס חושפת את הפוטנציאל של כל בני האדם להיות מקור השראה – מהסבתא בג'מייקה ועד השופט האמריקאי הלבן.

 

יותם שווימר הוא עורך ראשי בהוצאת טל־מאי, עורך כתב העת "הפנקס" ומבקר ספרות. רשימה פרי עטו על ספרי ילדים מומלצים פורסמה בגיליון 29 של המוסך.

 

 Kamala Harris, Superheroes are Everywhere, Illustrated by Mechal Renee Roe, Philomel Books, 2019.

.

 

.

» בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי מתפעלת מבילבי בת־גרב, במלאת 75 שנה לצאת הספר הראשון בסדרה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | שַפּעת ארנבי מעבדה

"באחד הצ'אטים עם החברים כתב אריק: 'סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים. קברתי אתמול ארנב בשלג!' החברים התחילו להגיב מתוך המנעד הרגשי הקבוע של 'משתתף בצערך' עד 'חבל שלא טיגנתם אותו לפני'". סיפור מאת טלי עוקבי

נועה הגלעדי, This is my baby, he used to say, כ־400 עלים בגדלים שונים, איחוי זכוכית, 2006 (צילום: איליה מלניקוב)

.

ארנב בשלג

טלי עוקבי

.

בקורס לעזרה ראשונה אמרה המדריכה, "הלב הוא איבר עצמאי!" היא התכוונה לתפקוד שלו, לכך שהוא מחליט, מבחינה ביולוגית, מתי להמשיך ומתי להתפגר. היא הניחה בובת פלסטיק על הרצפה, חילקה מסכות גומי סטריליות להדגמה והסבירה לנו כיצד מנשימים במקרה חירום. היינו חייבים להצמיד את השפתיים חזק, לאטום את כל הפה של הבובה, להרפות וללחוץ שלושים פעם על עצם החזה. קבוצה של חמישה־עשר איש שאינם מכירים זה את זה, מדריכה אנטיפתית, בקושי בת עשרים, ובובת פלסטיק להדגמה. בסוף הקורס (תשע שעות עם הפסקות) היא רשמה קבלות כדי שנוכל לקבל החזרי תשלום מהמעסיק. רובנו הגענו לקורס מתוך מחויבות מקצועית. המדריכה התבלבלה בתאריך ונאלצה לכתוב כמה קבלות מחדש אחרי שהזכרנו לה שהגענו לשנת אלפיים ועשרים. קראו לה לנה, ובהפסקה היא אכלה סנדוויץ´ עם גבינה צהובה שהביאה מהבית ונראה עצוב ומשעמם כמוה. בהפסקה רשמתי בנייד את המשפט שהיא אמרה בקשר ללב. רשמתי אותו לא בגלל הידע הביולוגי החדש, אלא כדי לזכור את ענייני הבחירות שאנחנו עושים בחיים, המקומות והאנשים שאנחנו נוטים אליהם. בסוגריים הוספתי "אנחנו נוטים אל הדברים עצמאית. ברגשות שלנו התנועות עצמאיות" – ומובן ששנאתי את עצמי על המליציות. בכל מקרה, המדריכה הזכירה לי דבר־מה חשוב ששכחתי, ולא היה אכפת לי שבשביל זה נישקתי בובת פלסטיק עם הפה.

 קבעתי עם אריק להיפגש בעיר אחרי הקורס. היינו אמורים לסיים בחמש אחר הצהריים והמדריכה שחררה אותנו כבר בארבע וחצי. סימסתי לאריק שסיימתי. הוא ענה שייקח לו עשרים דקות להגיע ושניפגש בקפה הטבעוני החדש שנפתח בעיר והוא עוד לא ישב בו. לא ידעתי על איזה קפה הוא מדבר. עמדתי ליד חנות הספרים, היכן שסיכמנו בבוקר להיפגש, קפאתי מקור וכמו תמיד איבדתי אוריינטציה. אריק צרח לנייד שאני צריכה לתפוס את עצמי, "לנער את הראש", הוא אמר ו"אז ירד לך האסימון" ואזכור. הוא יצא מנקודת הנחה שאני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. כבר עשרים שנה אריק חושב שאני חיה בתוך המחשבות שלו ואני נאלצת לאכזב אותו בכל פעם מחדש ולסמן לו במילים שלא כך הדבר. שאני, למעשה, בקושי מצליחה לחיות בתוך המחשבות העצמאיות שלי, כל שכן של מישהו אחר. אחרי שהוא צרח שאני צריכה לנער את הראש כמעט ניתקתי, ואבד לי החשק לפגוש אותו בכלל. סיננתי לנייד, "תפסיק כבר לצרוח, ניפגש שם!"

התחלתי לצעוד לכיוון ששיערתי שהוא הנכון, וידעתי שהרגליים הן גם עצמאיות. "הרגליים הולכות לאן שהן רוצות ללכת", קראתי פעם באיזה ספר ניו־אייג´י. רוצות, במובן של יודעות לאן הן צריכות להגיע. הגעתי לקפה הטבעוני החדש וחיכיתי שהמלצרית תפנה אליי ותשאל אם אני רוצה משהו או אם אני מחכה למישהו. המלצרית לא פנתה אליי ואני התבוננתי בה מתרוצצת בחלל הקטן. היו שם עוגות, קפה עם חלב סויה, אגוזים, צ'יפס מבטטות בסגנון איטלקי והמבורגר טבעוני. אריק עדין לא הגיע, עשרים הדקות כבר חלפו. המלצרית ניגשה אליי והסבה את תשומת ליבי לכך שהשולחן הוזמן. "ראית את השלט?" אמרה והצביעה על השלט. אוי, סליחה לא ראיתי. כל השולחנות הוזמנו מראש היא התנצלה. התנצלתי גם אני ויצאתי מהקפה הטבעוני. סימסתי לאריק "הכול תפוס ניפגש בקולנוע ליד". אחרי דקה כתבתי שוב: "לא בקולנוע, אני מתה מרעב, בפיצה ליד".

אחרי עשר דקות בערך אריק הגיע. דיווחתי על הדרמה והוא אמר שעכשיו צריך להזמין כמעט בכל מקום מראש. ישבנו בפיצרייה, אכלנו פיצה עם בירה, והיו לו חדשות. הוא קרא בקול רם: "תקשיבי, יש ניוז!" זו הייתה הדרך שבה דיווחנו זה לזה על תוכניות חדשות או דברים שקצת חורגים מחיי היום־יום שלנו. רוני הזמין את כולנו ליום הולדתו החמישים. השנה הוא חוגג בגדול. ב"כולנו" הכוונה הייתה למרטין, רוני, אריק ושאר חבורת הגברים שבגרו יחד וחידשו עכשיו קשר. "התוכנית היא שכולנו נטוס אליו ביום שישי ונעביר סוף שבוע ארוך יחד", אמר אריק בהתלהבות. רוני גר מחוץ ללונדון וידאג למלון בקרבת מקום. אריק שאל אותי אם זה בסדר מבחינת התאריכים. אמרתי שכן ושמחתי בשבילו. הוא אמר שמתחשק לו עוד פיצה ובירה, או אולי נלך למקום אחר, שאל. אמרתי שיחכה קצת עם עוד פיצה ושאני מעדיפה לחזור כבר הביתה.

המשכנו לדבר, אחר כך שילמנו ונסענו הביתה. כבר החשיך והייתי עייפה. ברמזור אמרתי לו שהוא בעצם איש לילה, שמבחינתו הוא יכול היה להסתובב עכשיו עד חמש בבוקר בין פאב לפאב. אף שהאפיר וקמטים נכנסו לפניו, שנחלשו קצת בהחזקת השרירים, משהו בו, במראה שלו, נותר נערי וסקרן. הוא אמר כן, שזה נכון, אבל מאז שהוא איתי זה לא כך. את המשפט "מאז שהוא איתי זה לא כך" הוא לא אמר במילים האלו אלא במילים אחרות שהצביעו על המשפט הזה. לא העברנו את המשפט העייף והמשעמם הזה בינינו אבל הוא נכח כמו שדברים ברורים מאליהם נוכחים, נניח כמו הסנדוויץ׳ עם הגבינה הצהובה של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה. אריק אמר, שכשביקר בקיץ האחרון בלונדון, אשתו של רוני שאלה אותו "איפה אריק של פעם? לאן הוא נעלם, או שהוא עדין קיים?" הייתי עייפה והחלטתי בשנייה לא לפתוח דיון על כך שחיי הלילה שלו צומצמו וכנראה בגללי. וחוץ מזה אשתו של רוני, סו, לא הכירה את אריק באמת אלא את הסיפורים שרוני סיפר לה על עצמו ועל נעוריו ההוללים. אריק היה כנראה דמות בעלילה שחיזקה את דמותו שלו כפי שהוא רצה להציגה בפני סו. כשהגענו הביתה נרדמתי מהר והספקתי לשמוע את אריק אומר: "מזל שלא אכלתי עוד פיצה, יש לי צרבת". ביחסים שלנו אני זו שזיהיתי אצלו ראשונה מתי הגבול לדברים מגיע. הוא זיהה כמעט תמיד רק בדיעבד.

אריק חידש קשר עם חברי הילדות שלו כי הוא לא ממש הצליח למצוא חברים חדשים וגם כי הוא עצלן, מבחינה חברתית ומהרבה בחינות אחרות. הוא נפגש איתם כמה פעמים והם עשו את הדברים שהיו רגילים לעשות כנערים: להשתכר, לצחוק ולא להראות את מי שהם באמת. אריק לא היה באמת חבר של רוני אבל הרעיון של סוף שבוע בלונדון סחף אותו. הם סיכמו שגם מרטין יבוא והם ישלמו בשבילו את ההוצאות מכיוון שמרטין היה עני כרוני וחי מכספי ביטוח לאומי. אבל כסף לסיגריות, אלכוהול וסמים יש לו – יאמרו החברים מאחורי הגב. אריק הזמין טיסה לכולם ושלח להם חשבונית. אחרי יומיים כולם שילמו לו בחזרה את חלקם, רק ג'ורג' לא. לאריק ולג'ורג׳ הייתה מערכת יחסים משונה של אהבה־שנאה. הם רבו וניתקו קשר כמה פעמים בגלל כסף. אריק טען שג'ורג' מנצל אותו. כשהם נפגשים, הוא תמיד משלם וג'ורג' אף פעם לא מחזיר ונהנה מכך שאריק נאלץ להזכיר לו את החוב. אריק הזמין לג'ורג' כרטיס טיסה והכריז בפניי שהפעם הוא לא יאמר מילה על כך ומקסימום הוא יפסיד את הכסף. אריק אמר שהפעם הוא לא ייתן לג'ורג' את ההנאה הסדיסטית בלהשפיל אותו. באחד הצ'אטים רוני כתב איפה הוא גר: במרחק של חצי שעה מלונדון. החברים היו מאוכזבים, מכיוון שציפו שהוא ידאג להם למלון או יארח אותם. הם חיטטו בצ'אט כמו נערים עם חצ'קונים והחליטו למצוא בעצמם מלון בלונדון. ג'ורג' שאל את אריק אם הוא רוצה לקחת חדר יחד. אריק שמח ואמר לי "את רואה, אני הכי קרוב אליו". חשבתי על המשפט של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה, ושאלתי את אריק אם הוא רוצה שנראה סרט בנטפליקס. לקראת אמצע הסרט נרדמתי וכשהתעוררתי כבר לא זיהיתי את הדמויות ושכחתי לגמרי מה הייתה העלילה. אריק אמר שזה היה סרט נחמד.

בארבעה בפברואר הטיסות למאי הוזמנו. יום אחרי, מת הארנב הלבן של מיה באופן פתאומי. שלג עיקש ומוצק כיסה את האדמה ולא היה אפשר למצוא תחתית חמה לקבור אותו בה. עטפתי את הגופה בבד ישן, שמתי בצד והתפללתי שבימים הקרובים יפשיר. נזכרתי ביום שהבאנו אותו הביתה. זה היה כשמיה עזבה את בית ספר וולדורף ועברה לחינוך רגיל. הארנב הלבן היה מתנת נחמה. קראנו לו פלוקי, שזה בגרמנית משהו כמו פתית שלג. בדיעבד הבנו שהוא נוצר במעבדה, מה שהסביר את התנהגותו הסטרילית והבלתי מתקשרת. הוא היה איתנו שמונה שנים. טיפלנו בו מהתחלה כמו שמטפלים בקשיש אחרי אירוע מוחי. הוא נולד זקן וחסר חיים ולא נוצר שום קשר רגשי. מיה אהבה אותו בכל זאת, למרות המחסור ב"קשר רגשי". מבחינתה היה קשר, אף שהוא אף פעם לא זיהה את גילויי האהבה שלה כלפיו או הגיב להם. באחת העבודות בבית הספר החדש נדרשו הילדים לכתוב חיבור קצר על חיית המחמד שלהם. בבית הספר יצאו מנקודת הנחה שלכל ילד יש חיית מחמד, ואם למישהו מהם אין – הוא נדרש ללכת לגן החיות, לבחור חיה, להתבונן בה ולכתוב על אודותיה. מיה כתבה כמובן על פלוקי. היא תיארה אותו, את הבית שהקמנו עבורו, את מה שהוא אכל, את איך שהוא קפץ ואת זה שהיא אוהבת אותו ושמחה בו. צילמנו אותו מקפץ בדשא, לא היה אפשר באמת להחזיק אותו בשלווה על הידיים כמו חיית מחמד שמשתפת פעולה.

החיבורים על חיות המחמד מעולם לא הוחזרו לילדים, מכיוון שהמורה עזבה בפתאומיות את בית הספר ובמקומה באה מורה מחליפה, שעברה נושא. רק כשנגמרה השנה הבינו ההורים שהמורה הקודמת הייתה מאושפזת בשל דיכאון חמור. מההנהלה לא הגיע אף מכתב או הסבר: אחרי חופשת כריסמס הופיעה המורה החדשה, ועל השאלות שנשאלו מצד ההורים ניתנו תשובות תמוהות, ובמהרה אף אחד לא שאל יותר. באחד הצ'אטים עם החברים כתב אריק: "סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים. קברתי אתמול ארנב בשלג!" החברים התחילו להגיב מתוך המנעד הרגשי הקבוע של "משתתף בצערך" עד "חבל שלא טיגנתם אותו לפני".

אחרי שבוע הסתבר לנו שהארנב הלבן של מיה מת משפעת שתקפה שמונים אחוזים מארנבי המעבדה. העיתונים היו מלאים בדיווחים וכמה שבועות לאחר מכן נדבקו גם אנשים, כנראה באותה שפעת של ארנבי מעבדה לבנים. בתקשורת החלו לדבר על משהו שעלול להתפתח למגיפה והועברו הנחיות להתנהלות הגיינית ולהתנהגות חברתית. מיה הייתה פעילה בארגון לזכויות החיות וצמחונית מיליטנטית בעיניי אלו שאוכלים חיות. אריק ליווה אותה לכל ההפגנות בעיר מכיוון שהייתה עדיין קטינה, וגם בגלל שהיא ביקשה ממנו שיסיע את כל החברים שלה ואת הפלקטים שהם ציירו בעצמם. בעקבות השפעת הם תכננו הפגנה גדולה בעיר להעלאת מודעות נגד צריכת בשר וניצול ארנבי מעבדה. התוכנית הייתה שכל החברים יהיו מחופשים לארנבים לבנים ובפרפורמנס עצמו הם יובאו לשחיטה ברוטלית שתלווה בסאונד צורמני של צרחות. מישהו מהחבורה הציע שילבשו בדים לבנים ואימא אחת, מורה בוולדורף, תסרוג אוזניים ענקיות לכולם. מיה אמרה שזה מגוחך ואף אחד לא ייקח אותם ברצינות אם הם יבואו עם אוזניים ענקיות מצמר לבן והציעה שכולם יבואו עירומים, כלומר צבועים בצבע גוף לבן, ובפרפורמנס עצמו יקפצו כמו ארנבים וחוץ מזה על הפלקט יהיו ארנבים ובגלל השפעת והנושא האקטואלי אנשים יבינו במה מדובר. נוסף על זה, הסאונד של ארנבים צורחים לפני שחיטה והשפרצות צבע מאכל אדום יעשו את פעולתם. בסופו של דבר מתוך חבורה של עשרים ושלושה פעילים, נותרו רק תשעה שהסכימו ללכת עם הרעיון עד הסוף. מיה ביקשה מאריק שיאסוף אותה ואת החברים אחרי ההפגנה ביום שישי, בעוד שבוע. אריק הסכים ולא בירר את כל הפרטים: האם היוזמה היא עצמאית, או חלק מהפגנת יום שישי של גרטה תונברג, והאם יש להם אישור מהרשויות? הראש שלו היה במקום אחר. ההכנות לקראת הנסיעה ללונדון היו בעיצומן, ובאותו יום שישי של ההפגנה הוא קבע גם פגישת קפה עם מרטין, שכנראה חלה גם הוא באותה שפעת.

בצהריים, כשמיה והחברים היו בהפגנה, הגיע אריק הביתה ואמר לי, "שבי".

 "יש ניוז?" זרקתי לעברו בהקנטה. אריק היה רציני ואני נלחצתי. שאלתי אם קרה משהו למיה ואם הוא לא תכנן להיפגש עם מרטין לקפה בעיר.

אריק אמר שוב בשקט, "שבי".

התיישבתי ודחקתי בו: "נו, מה קרה? ספר כבר".

הוא הביט בי במבט של ארנב מעבדה קפוא ואמר: "אני עוזב אותך. התאהבתי באישה אחרת".

זרם חשמל רטט בתוך אוזניי, לא ראיתי מה מולי, ושאלתי שוב: ״מה?״

אריק חזר שוב על אותו משפט. כמה זמן הוא דקלם אותו לעצמו לפני שהצליח לומר לי?

אני חושבת שבנוסף הוא גם חזר ואמר "אני מצטער" או "אני יודע כמה זה קשה". הוא המשיך לדבר ואני כבר לא שמעתי את קולו ולא ראיתי את פניו.

בתוכי צפו התמונות מקורס העזרה הראשונה. לנה המדריכה מחזיקה בובת פלסטיק בידיה ואומרת: "הלב הוא איבר עצמאי". כל משתתפי הקורס נישקו והנשימו את הבובה ואף על פי כן היא לא קמה לתחייה.

 

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית־ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ובהם: הו!, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (אינדיבוק, 2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (בלה לונה, 2017), ו”בלוטת האושר" (כנרת זמורה דביר, 2018).

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שִׂטְנָה", סיפור מאת שחר קמיניץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | אפיזודות נבחרות מנסיעה ליוון

"פקידת המכס הימית האודסאית, בפנים חמורות סבר שמאפיינות כל פקידת מכס, בחנה אותנו בעיניים חדות, חרדות, פתחה את המזוודות וגיששה באצבעות רגישות על פני כל סנטימטר. שום דבר. לא ייתכן. משהו הרי חייב להיות." סיפור מאת טטיאנה טולסטיה, בתרגום דן ורשקוב

נועה תבורי, סירה, טכניקה מעורבת, 90x150x40 ס"מ, 2009 (צילום: עמית דומב)

.

אושר

מתוך הספר "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" / טטיאנה טולסטיה

מרוסית: דן ורשקוב

 

בשנת 1986 נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים, ואני, לא מאמינה למזלי הטוב, נסעתי עם בעלי ליוון. באונייה.

הזוועות שליוו את קבלת הדרכון ואישור היציאה אינן ניתנות לתיאור, שכן הן הודחקו על פי פרויד ונשכחו קצת. בזיכרון נשתמרו אפיזודות נבחרות.

כדי לקבל אישור יציאה, צריך היה להדפיס במכונת כתיבה שאלון מפורט. בשאלון התבקשת לציין לא רק מתי נולדת והתחתנת, אלא גם לשפוך אור על כל קורות חייך המקצועיים. לתאר את כל פנקס העבודה שלך. פנקס העבודה שלי היה ייחודי למדי, כיוון שבכל ספטמבר היו מעסיקים אותי, ובכל יוני הייתי מתפטרת, כדי לנסוע עם הילדים לבית הקיט. העבודה הייתה אותה העבודה: עבדתי כעורכת זוטרה בהוצאה שהתמחתה בספרות המזרח (כן, שמה האמיתי היה ארוך יותר), אבל כיוון שכל תקני העורכים הזוטרים היו תפוסים, נקראתי מגיהה והרווחתי 103 רובל בחודש.

וכך מפנקס העבודה הצטייר דיוקנה של מגיהה היסטרית, שפעם מתקבלת לעבודה ופעם מתפטרת ממנה, ואחר כך שוב מסתערת על העבודה, אבל שוב לא מסוגלת לעמוד בנטל, ושוב לפה, ושוב לשם, והנה שוב — אבל לא, איני מסוגלת. על כן אין זה מפתיע שהדודה הזדונית, קפטנית בקג"ב, בחנה ארוכות את השאלון, שורפת אותו בעיניה — לא היה לה לגמרי ברור היכן כאן התרמית, אבל היא ממש יכלה להריח את העבירה.

כמו כן היה הכרחי לציין בטופס את כל ימי ההולדת של כל אחיך ואחיותיך (והיו לי שישה כאלה), את כל התאריכים והמוסדות שבהם הם למדו או עבדו אי־פעם, עם השם המלא והמדויק של אותם מוסדות (אוניברסיטת לנינגרד הממשלתית על שם א' א' ז'דנוב, המכון הממשלתי לאופטיקה על שם ס' י' ואווילוב ושטויות דומות).

ואם מישהו מת, אזי הואל בטובך להודיע באיזה בית קברות הוא קבור, את מספרי הטור והשורה המדויקים. כי הסוציאליזם, במהותו, עוסק ברישום.

את כל המידע המיותר הזה היה עליך להדפיס במכונת כתיבה בשני עותקים, אם אני לא טועה (למה כל כך מעט?), ללא כל כתם. אם נפלה שגיאת הקלדה — התחל מההתחלה. כל שימוש בנוזל מחיקה אסור בהחלט! משום שמי יודע אילו תוכניות ריגול אתה מנסה להסתיר בנוזל המחיקה? למי אתה משגר מסרים?!

לבסוף, אחרי שבזבזתי הררי נייר, הדפסתי את הטפסים הללו, המלאים בהיסטוריה הארוכה של עבודת ההגהה הדמיונית שלי, ובביאור מפורט על חייהם של אחיי ואחיותיי, כולל שמות ותאריכים. לכאורה הכול נראה נקי ומוקפד.

נסענו לאתונה לדודתו של בעלי, ששמה היה איפיגניה. הקפטנית מיד תיעבה זאת. והיא שואלת אותנו בעד שיניים חשוקות: "אז ככה… מי זאת בדיוק הדודה הזאת שלכם, ואיך היא בכלל הגיעה לשם?" אנחנו עונים: "היא נולדה שם." האפשרות הזאת, משום־מה, לא עלתה בראשה של הקפטנית. בעולמה, ככל הנראה, כולם נולדו באותו מקום, ורק אחר כך בגדו אחדים במולדת ונמלטו לארצות אחרות; רק כך. התבוננתי בה כשהיא מהרהרת ארוכות, מחזיקה בידיה את הנייר וחושבת: היכן כאן העוקץ? אבל עוקץ לא נמצא.

קיבלנו דרכונים, והמשימה הבאה שהטילה עלינו באבא יאגא הייתה המרת כספים. מותר היה להחליף את הסכום הפעוט שבפעוטים, בערך שלוש מאות דולר לשני אנשים עבור חודש וחצי של חיים, אבל גם את זה לא היה פשוט להוציא אל הפועל. השלטונות נטו להעניק דרכון יום-יומיים לפני הנסיעה, ולכן המרת הכסף בבנק הייעודי הייתה חייבת להתבצע במהירות, במהלך אותם יום-יומיים, אבל התורים במקום נמשכו בערך ארבעה ימים. מוזמן להסתחרר כמיטב יכולתך. אבל הייתה כמובן כניסה אחורית. היה צריך להשיג בקבוק בושם צרפתי, לעטוף אותו בשקית אטומה כזאת, לשים אותה בשקית גדולה יותר, לחלוף בנבזיות על פני התור המתרעם ועל פני זעקות האזרחים ולצעוק בקול עליז ומזויף: "בנות, נדינקה הגיעה היום?" הבנות, פקידות קג"ב מנוסות וערמומיות, הבינו נהדר את השיטה — לדעתי, נדינקה חלקה איתן את השלל, או ניהלה סחר חליפין. נדינקה כמובן הגיעה היום. עכשיו צריך היה להעניק לה, לגברת לגמרי לא מוכרת, שפגשת בפעם הראשונה, את השקית, תוך כדי צחקוק קל ואמירות חסרות משמעות כמו: "הנה, כמו שהבטחתי!" או דבר־מה דומה. אחר כך נדינקה הייתה מחווה לַבָּנוֹת בידה, ותהליך המרת הכספים עבר ללא כל תור.

השלב הבא היה לינה באודסה, לפני העלייה לאונייה. כידוע, במלונות סובייטיים אין חדרים פנויים, אבל לנו הייתה קומבינה במלון צבאי. אנחנו מגיעים, מציגים לפני פקידת הקבלה את מסמכינו, שמשמשים בשבילנו מעין שריון. אנחנו מבקשים חדר לשניים. פקידת הקבלה מתבררת גם כן כפיטבול סובייטי. מיד שמחה: "אני לא יכולה לשכן אתכם בחדר אחד!" "וזה למה?" "והיכן ההוכחה שאתם בעל ואישה? היכן החותמת, היכן תעודת הנישואים?"

אני אומרת: "את הרי יודעת היטב שעל פי החוק אין לנו זכות להוציא מסמכים כאלה מעבר לגבול. כך שהמסמכים אינם בידינו. אבל את יכולה לראות שהדרכונים הזרים שלנו נבדלים זה מזה בספרה אחת, כלומר, הם ניתנו לנו באותו הזמן. מכאן — הסקה לוגית פשוטה." "לא! אני לא אתיר כאן פריצות! אתם תישנו במגורים המשותפים — אתה במגורי הגברים, ואת במגורי הנשים!"

ניסיתי עוד פעם בטוב: "את רואה את הכרטיסים שלנו לאונייה? אנחנו נגור באותו התא, ונתמסר לפריצות הזוגית המופקרת ביותר שאפשר." אבל לא, היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח.

לא אז לא. יצאנו מבית המלון והתקשרנו למוסקווה, לחמי. חמי היה לוטננט־גנרל ובעיקרון יכול למעוך באצבע אחת את כל חיל המצב האודסאי הזה על כל הדודות הצבועות בלונד זוהר שבו. חמי ביקש חצי שעה. כעבור חצי שעה חזרנו לפקידת הקבלה. כבר עשר דקות היא מיררה בבכי, פניה היו שחורות מרוב שטפי מסקרה. מסרנו לה בשתיקה את הדרכונים וקיבלנו בשתיקה את התלוש עבור החדר ואת המפתח. היא הייתה רוצה ודאי דבר־מה נוסף, הסברים כלשהם, לפחות צעקות — אבל לשם מה?

מפקד חיל המצב האודסאי, שקיבל זרג בדמות צלצול לא נעים, כבר שלח אלינו את עוזרו האישי, והעוזר, מרוצה להפליא מהסקנדל, סיפר שבעלה של הפקידה הוא התובע העירוני, ושעכשיו אותו תובע קיבל את מנת הזרג שלו ממפקד חיל המצב, ולגבי מה שמחכה לפקידת הקבלה בבית — הבה נשב ונדמיין ביחד.

ובבוקר עלינו על האונייה, אבל לפני כן המולדת החליטה שוב פעם למשש אותנו מהראש עד הקרסוליים ולאסור כל מה שרק אפשר. פקידת המכס הימית האודסאית, בפנים חמורות סבר שמאפיינות כל פקידת מכס, בחנה אותנו בעיניים חדות, חרדות, פתחה את המזוודות וגיששה באצבעות רגישות על פני כל סנטימטר. שום דבר. לא ייתכן. משהו הרי חייב להיות.

ואז המכס הבחין שאנחנו נושאים איתנו צנצנות עטופות במגבת, שהכילו מלפפונים חמוצים עבור הרפטריאנטיות* אנה ולנה. כשאנה ולנה, יווניות בנות הים השחור, התגוררו ברוסיה, הן היו שתייניות לא קטנות ואהבו לקנח בדג מלוח ובמלפפונים חמוצים. ועכשיו הן כתבו לחמותי מכתבים מלאי דמעות: אם מישהו מתכוון לנסוע, אנא הביאו מלפפונים! אין כאלה כאן! ולכן סחבנו מלפפונים בשביל הדודות.

המכס חווה הארה: אז כאן הם מחביאים את הפנינים ואת השעונים המוזהבים! היהלומים — הנה הם כאן! הוא העביר את צנצנות המלפפונים במכשיר מיוחד — משקף רנטגן בגובה שני מטרים, שלו עדשות כמו בצוללת, כשמביטים בפריסקופ כדי לבחון את האויב באופק הימי הרחוק. וכזאת קנאות הצטיירה בדמותו השפופה, הדבוקה בחמדנות למכשיר המופלא, המסובבת בשתי ידיה אי־אלו גלגלים מיוחדים, שהתחלתי להרהר: מי יודע? אולי משהו בלתי מתקבל לגמרי על הדעת באמת צמח בערוגה מעצמו? הרי לא ייתכן שכל כוח האיסורים הזה יתגלה כמיותר?

וביוון, באתונה, בשנה ההיא רוסיה הייתה באופנה, מאוד באופנה. בובות הראווה בוויטרינות היו לבושות בשמלות שקושטו באותיות רוסיות — מהצוואר ועד האמרה. האותיות התחברו למילים:

א

ו

ש

ר

או, גם כן במאונך, "מ ש א ל ה". מאחת הוויטרינות ניבטו אלינו מכנסיים קצרים ועליהם הכיתוב "רכבת משוריינת 69־14", ומאוד רצינו לקנות אותם ולהעניק במתנה, אבל לא היה לנו די כסף. כסף הרי לא היה לנו.

 

_____________________________

* רפטריאנט — כינוי לבני מיעוטים אתניים בברית המועצות ששבו לארצם.
טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים", עם עובד, 2020. מרוסית: דן ורשקוב.

 

 

 

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: "טיפול שיניים", סיפור מתוך "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" מאת דניאלה כרמי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן