וּבְעִבְרִית | רומנים מטופשים שכותבות גבירות

"מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב". במלאת 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט, מסה פרי עטה, בתרגומה של דפנה לוי

ג׳ורג׳ אליוט (פרט), François D’Albert Durade, 1849, National Portrait Gallery, London

.

***

השבוע מלאו 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט. מרי אן אוונס, סופרת, עיתונאית, משוררת ומתרגמת בריטית, חתמה על יצירותיה הגדולות (מידלמארץ׳, דניאל דרונדה, אחי יעקב ועוד) בשם העט הגברי שאימצה, בעיקר כדי שיצירותיה יזכו לביקורת והערכה על פי קריטריונים ספרותיים שאינם קשורים בסטראוטיפים נשיים שאפיינו את התקופה הוויקטוריאנית. בשנת 1856 היא פרסמה בעילום שם את המסה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" בכתב העת Westminster Review. הכתיבה ה״טיפשית״ שהיא יוצאת נגדה הייתה בעיניה אחת הסיבות לזלזול הכללי בסופרות וביכולתן ליצור ספרות טובה, והקשתה על כותבות שאינן מייצרות תוצרים קלישאתיים מגוחכים להתקבל ברצינות הראויה. בשנת 2016 מישל רוברטס, סופרת ומשוררת בריטית, חזרה לדון בשאלה בספרון תשובה שכותרתו Silly Lady Novelists?i. היא תוהה בו אם הז׳נאר הטיפשי לכאורה לא היה אלא שלב בסולם ההתקבלות לעולם שהיה גברי במהותו. אותן ״גבירות״ סללו בעצם העשייה שלהן את הדרך להכרה בספרות של נשים ועל אודות נשים. רוברטס מציינת, עם זאת, כי חלק ניכר מהעשייה הספרותית הנשית (ובעיקר הוצאות לאור וכתבי עת פמיניסטיים) סבל, ועודו סובל, מן התווית שדבקה בו בשל כתיבה קלוקלת בסוגות שטחיות. החוקרת מורין אוקיניד (Ó'Cinnéide) מאוניברסיטת אוקספורד סבורה שיש לקרוא את אליוט על רקע הקושי של נשים לזכות בהכרה כסופרות, אך מסתייגת מהמתקפה שספגו נשים אריסטוקרטיות מכל עבר: מגברים שהעדיפו לפנות את מרחב הכתיבה לעצמם, ומנשים, כמו אליוט במאמרה זה, שסברו כי לנשים עשירות יש די נקודות משען ואחיזה, ומוטב שיפַנו מקום לנשים שהכתיבה (או כל יצירה אמנותית) עשויה לאפשר להן ניידות חברתית.
אליוט, יש להדגיש, אינה שקועה כולה בביקורת הספרות. היא מציינת כי גיבורות אותם ״רומנים מטופשים״ הן תמיד נשים משכילות מאוד, ובכל זאת הן מתוארות כשטחיות, מייגעות וחסרות אמפתיה, ולא – כפי שהיא הייתה מעדיפה – חזקות, עצמאיות וביקורתיות. על כן היא חוששת שרומנים כאלה חותרים תחת המאבק להרחבת ההשכלה לנשים, ומעניקים תחמושת למי שסבורים שלנשים ממילא לא תצמח תועלת מעיסוקים אינטלקטואלים שהיו נחלתם של גברים. ממרחק 164 שנה האופן שבו היא מציגה את טיעוניה נראה נעדר סולידריות, אולם במאמריה הנוספים באותו כתב עת חזרה אליוט והדגישה את תרומתן המכרעת של נשים לביקורת הספרות, ונדמה כי יותר משבעים שנה לפני חדר משלך של וירג׳יניה וולף, לא הייתה בידה אפילו הטרמינולוגיה המתאימה לדבר על פמיניזם ועל עשייה פמיניסטית שיש להם מגוון צבעים, צורות וסוגות.

[דפנה לוי]

 

***

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות / ג'ורג' אליוט

מאנגלית: דפנה לוי

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוג המכיל מינים רבים, המאופיינים על פי איכות הטיפשות השולטת בהם: הקלילה, הפרוזאית, הצדקנית או הפדנטית. אבל התערובת של כל אלה – תרכובת של איוולת נשית – היא המניבה את מרבית הרומנים הללו, שאותם נכנה בשם מין ״המחשבה והכובע״. הגיבורה היא לרוב יורשת עשירה, בוודאי בעלת תואר אצולה משל עצמה. בחזית העלילה יעמדו מאהביה: בָּרוֹנֶט מרושע, דוכס חביב ובנו הצעיר והמושך להפליא של איזה מרקיז; באמצע נמצא את איש הכמורה והמשורר הכמהים אליה, וברקע קהל מעריצים המוזכרים רק ברפרוף. עיניה ושנינותה מסנוורות, אפה וגם ערכי המוסר שלה מוגדרים היטב, יש לה קול קונטרה־אלט מופלא ואינטלקט תואם, לבושה מושלם וכמוהו גם אמונתה הדתית, היא רוקדת כמו פיה וקוראת את כתבי הקודש בשפות המקור. לחלופין, הגיבורה אינה יורשת – המעמד והעושר הם שני התחומים היחידים שבהם היא לוקה; אך היא מוצאת את דרכה אל החברה הגבוה, מתהדרת בסירובה לשידוכים רבים כדי להבטיח לעצמה את הטוב מכולם, ובסופו של דבר היא עונדת תכשיטי משפחה כאלה ואחרים ככתר צדיקוּת. גברים קלי דעת נושכים את שפתיהם בבלבול חסר אונים מול לשונה המהירה או מכים על חטא נוכח נזיפותיה, אשר בעת הצורך נמסרות בנאומים מלאים חשיבות עצמית. ואכן, יש לה נטייה לנאום ולהאריך בהתלהבותה כשהיא פורשת לחדר השינה שלה. בשיחותיה הרשמיות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה שאינן רשמיות היא שנונה להדהים. היא ידועה בעומק תובנותיה, ההופכות וחוזרות בהגיגיהם השטחיים של פילוסופים, והאינסטינקטים הנעלים שלה מדויקים כל כך, שאין לגברים אלא להתכוון אליהם כדי שהכול יתנהל כשורה. הגברים ממלאים תפקיד משני מאוד לצידה. מדי פעם נרמז לקוראים כי לאלה יש עניינים שבזכותם שגרת חייו של העולם נמשכת, אבל למראית עין הם מתקיימים בעיקר כדי ללוות את הגיבורה במסע החיים שבו היא מככבת. הם פוגשים אותה בנשף, והם מסתנוורים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה, שבמהלכו יכולות הרכיבה שלה מכשפות אותם; בכנסייה, והם מתפעמים ממֶתק יראת הכבוד שהיא מפגינה. היא האישה האידיאלית ברגשותיה, כישוריה והליכותיה. ולמרות הכול, תכופות היא נישאת ראשית לאדם הלא נכון, וסובלת נוראות מן המזימות והתככים של הברונט המרושע. אבל אפילו המוות שומר בליבו פינה חמה עבור הגיבורה כלילת השלמות, ומתקן את טעויותיו למענה ברגע המתאים. הברונט המרושע מוצא את מותו בדו־קרב, והבעל המייגע מת במיטתו וברגעיו האחרונים גם מבקש מאשתו, כטובה אישית, שתינשא לגבר שהיא אוהבת מכול, לאחר שכבר שלח מכתב למאהב המודיע לו על הסידור הנוח. לפני שהעניינים מגיעים אל הנושא שאליו כולנו רוצים שיגיעו, רגשותינו הותשו, משום שראינו את הגיבורה האצילה, המקסימה והמחוננת עוברת רגעי משבר רבים, אבל אנו באים על סיפוקנו בידיעה שאת כאביה היא בוכה אל תוך מטפחות בד רקומות, גופה המעולף שרוע על מיטב בדי הריפוד וגם את התהפוכות העוברות עליה – מן היציאה החפוזה מן הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של ראשה – היא שורדת כשעורה נאה ותלתליה שופעים מתמיד.

יורשה לנו להעיר, אגב, כי ייסורי המצפון שלנו התפוגגו כשגילינו כי הרומנים המטופשים שכותבות גבירות עוסקים אך לעיתים נדירות בחוגים שאינם האצולה האופנתית מאוד. שיערנו כי נשים חסרות־כול הפכו לסופרות, כפי שהפכו לאומנות, בהיעדר דרכים אחרות להתפרנס ״כראוי לאישה מכובדת״. על רקע השערה זו, התחביר ההפכפך והתקריות הבלתי סבירות נדמו לנו מלאי פאתוס, כאותן כריות־סיכות מוגזמות ומצנפות לילה מגוחכות הנמכרות על ידי קהֵי־ראוֹת. התוצר היה בעינינו מטרד, אבל שימחה אותנו המחשבה כי הכסף משמש למילוי צורכי הכותבת, ובעיני רוחנו ראינו נשים בודדות המתקשות להתקיים, או רעיות ובנות המקדישות עצמן להפקת ״הכתוב״ מתוך גבורה טהורה – אולי כדי לשלם את חובותיו של הבעל או כדי לרכוש מותרות עבור אב חולה. תחת רושם זה נמנענו מלהעביר ביקורת על רומן של גבירה: שפתה אולי לקויה, אבל אמרנו לעצמנו שמניעיה חפים מדופי; דמיונה אינו רב המצאה, אבל סבלנותה אינה לאה. כתיבה ריקה תורצה בבטן ריקה, והלהג קוּדש בדמעות. אבל לא! הנחותינו אלה, כמו הנחות יפות אחרות, נאלצו לפנות את מקומן לתצפיותינו. עתה אנו משוכנעים כי רומנים טיפשיים של גבירות נכתבים בתנאים אחרים לגמרי. הכותבות הנאוות כנראה מעולם לא שוחחו עם סוחרים שלא מבעד לחלונה של כרכרה; הן אינן מכירות את בני מעמד הפועלים אלא כמי שתלויים בהן; הן סבורות שחמש מאות בשנה הן פרוטות עלובות; הן סבורות שהעולם האמיתי הוא [שכונת] בלגרביה והֵיכלות של ברונים; והן אינן מגלות שמץ של עניין בגבר שאינו בעל אדמות, אם לא ראש ממשלה. ברור שהן כותבות בחדריהן האלגנטיים, בדיו סגולה ובעט משובץ אבני אודם; הן בוודאי אדישות לחלוטין לתמלוגי המוציאים לאור, ומעולם לא התנסו בכל סוג של דלות, למעט דלות המחשבה. אמנם, אנו נדהמים שוב ושוב למקרא תיאוריהן הכנים את החברה הגבוהה שבה הן כנראה חיות, אולם הן לעולם אינן חושפות כל סוג של היכרות עם צורת חיים אחרת. בני ובנות מעמדן אינם סבירים, אבל אנשי הספרות, הסוחרים והצמיתים בלתי אפשריים ממש. והאינטלקט שלהן ניחן באותה נטייה משונה לשוויון, המעניקה למה שהן אכן ראו ושמעו ולמה שמעולם לא ראו או שמעו את אותו נופך של חוסר אמינות.

מעטות הנשים, כך נדמה, שמעולם לא פגשו ילדים בני פחות מחמש שנים, ולמרות זאת, ב״פיצוי״, רומן עכשווי מסוגת ״המחשבה והכובע״, המכנה עצמו בכותרת ״סיפור חיים אמיתי״, אנו פוגשים ילד בן ארבע וחצי המדבר בלשון השירה הסקוטית האפית … איננו מופתעים לגלות כי אמו של הילד … בעלת מחשבה מקורית להפליא, גאונה ו״מודעת למקוריותה״, וכי למרבה מזלה מאהבה הגאון היה ״בעל מחשבה מקורית ביותר״ … אך משנאמר לנו שוב ושוב כי יש לגיבורה ״ראש מרהיב בזעירותו״ וכי את האינטלקט שלה גירו בעיקר מלבושים והליכות, אין לנו אלא להסיק שהיא מסוגלת ללמוד את כל שפות המזרח, על ניביהן, באותה קלילות שבה פרפר לוגם צוף … ב״לאורה גיי״, רומן נוסף מאותה אסכולה, הגיבורה … מגלה היכרות נלבבת עם הקלאסיקה הלטינית – עם ״וירגיליוס הקשיש והיקר״, ״הורטיוס רב החן, קיקרו האנושי וטיטוס ליוויוס הנעים״ … ועם זאת, הלטינית הקיקרואית אינה אלא אחד מכישורי השיח שלה … [והיא] נוטה לניתוחים אינטלקטואלים [מגוחכים]…*

הכותבות בסוגת ״המחשבה והכובע״ בוחרות תמיד באותה דיקציה. ברומנים שלהן יש תמיד גבירה או אדון המתוארים כבעלי לשון רעילה, מאהב בעל חזה גברי, מוחות מסתחררים, לבבות חלולים … חברים המוּרדים אלי קבר … ושמש הדוהרת מערבה במרכבתה הזוהרת או מלקטת את טיפות הגשם אל חיקה הבוהק … ויש דמיון רב גם בהערותיהן המוסרניות, כמו למשל, ״למעשה, כל בני האדם, עשירים ועניים, נמשכים אחר הדוגמה הרעה״, או ״ספרים, גם הטריוויאליים ביותר, מכילים נושאים שמהם ניתן לשאוב מידע שימושי ביותר״ …

כשגברים רואים נערות המכלות את זמנן בשיחות על מצנפות ושמלות נשף ובצחקוקים או הסתודדויות סנטימנטליות, או נשים בגיל העמידה המזניחות את ילדיהן ומתנחמות ברכילות פוגענית, הם אינם יכולים אלא לומר, ״למען השם, הניחו לבנות לקבל השכלה ראויה מזו. תנו להן נושאים טובים יותר לחשוב עליהם …״ אבל אחרי שיחה עם אישה אניגמטית או קריאה בספריה, הם בוודאי יאמרו, ״אחרי הכול, כשאישה רוכשת ידע, תראו מה היא עושה בו! הידע שלה נותר ברשותה ואינו מועבר אל התרבות … היא טועה לחשוב ש[כתיבה] מעורפלת היא עמוקה, שפה מליצית היא רהוטה, ורגשנות היא מקוריות. היא טופפת בעמוד אחד, מגלגלת עיניה בשני, מעווה את פניה בשלישי והיא היסטרית ברביעי. היא אולי קראה ספרים רבים של סופרים גדולים, ומעטים של סופרות גדולות, אבל אינה מסוגלת להבדיל בין סגנונם לסגנונה, כפי שאיש יורקשייר אינו מבדיל בין מבטאו למבטאו של הלונדוני…״

איננו סבורים שיש גבר שחושב כך לאחר שפגש אשת תרבות של ממש, שמוחה ספג את שלמדה … אשת תרבות של ממש … אינה [משתמשת בידע שלה] כהדום להלל ממנו את עצמה, אלא כעמדת תצפית … היא אינה כותבת ספרים כדי להדהים פילוסופים, אולי משום שהיא מסוגלת לכתוב ספרים שיענגו אותם …

״אל תהיי אופה אם ראשך עשוי מחמאה״, אומר הפתגם העממי, שניתן לראות בו אזהרה: אישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, מוטב שלא תמהר לפרסם את דבריה בדפוס. אנו יודעים שהערותינו שונות מאוד באופיין מאלה של מבקרים, אשר על אף תחושותיהם הדומות בוחרים לחזור ולומר לאותן גבירות כי הם ״משבחים״ את תוצרתן ״בעונג רב״. אנו מודעים לכך שהגברות שאליהן מופנית ביקורת זו רגילות לשבחים מוגזמים ונפוחים על חיוּת התמונות שציירו, ברק הדמויות, הסגנון המרתק ואצילות הרגש. אבל אם ירגזו על דברינו הפשוטים, נבקש מהן להרהר לרגע בתשבחות החשודות, ובלעג שמפנים מהלליהן כלפי סופרים שיצירותיהם עתידות להפוך לקלאסיקה. ברגע שאישה מפגינה גאונות או כישרון של ממש, הופכים השבחים למסויגים והביקורת לחמורה. לפי המדחום המוזר, כאשר כישרונה של אישה אפסי – מחמאות העיתונות יגיעו לנקודת רתיחה; כשהכותבת בינונית, חום השבחים יורד לחום הקיץ; ואם אי פעם היא מגיעה למצוינות, להט המבקרים צונח אל נקודת הקיפאון.

… כל מבקר המעריך את החלק שנשים עתידות, בסופו של דבר, לקחת בספרות, יימנע ממחמאות מיותרות לתוצריהן של גבירות הספרות, כי ברור לכל מי שבוחן את הכתיבה הנשית לעומק ובלא משוא פנים, כי חסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים ממחסור באינטלקט אלא מהיעדר איכויות מוסריות התורמות למצוינות ספרותית – שקדנות סבלנית, תחושת אחריות הכרוכה בפרסום והערכה לקדושת אמנות הכתיבה. ברוב ספרי הנשים יש פשטות שמקורה בהיעדר סטנדרטים גבוהים, פוריות בשילוב מטופש עם יכולת חיקוי דלה, שמעט ביקורת עצמית הייתה מונעת. ממש כפי שנטולי השמיעה המוזיקלית מזייפים בשירתם ודי היה במידה של מוזיקליות להשתיקם.

בִּמְקום שאת היוהרה המטופשת המובילה לרצון להופיע בדפוס יאזנו מודעות אינטלקטואלית או הצרימה המוסרית שבכתיבה חסרת ערך – היא זוכה כנראה לעידוד, בשל הרושם השגוי שלפיו עצם הכתיבה היא הוכחה לעליונותה של אישה. לכן אנו סבורים כי אין זה הוגן שנשים ממוצעות־דעת מיוצגות במרבית הספרות הנשית. הנשים המעטות הכותבות היטב חכמות בהרבה ממרבית בנות מינן, אולם מרבית הנשים הכותבות נחותות מן הממוצע. ולכן, מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת, העלולה ליצור לה כוח משיכה שקרי, וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב.

התירוץ המקובל על נשים נטולות כישורים מיוחדים שנעשות סופרות הוא שהחברה חוסמת בפניהן תחומי עיסוק אחרים. החברה אכן ראויה לנזיפה, על יצירת אינספור תוצרים בלתי ראויים החל במלפפונים חמוצים קלוקלים וכלה בשירה קלוקלת. אבל החברה, כמו ״חומר״, או ממשלת הוד מלכותה ומכשולים מופשטים אחרים, ראויה גם לשבח. במקום שבו תמצאו אישה אחת הכותבת מתוך כורח, אין ספק שתמצאו שלוש הכותבות מתוך יוהרה; ומלבד זאת, יש דבר־מה מטהר בעבודה לשם פרנסה, אף שמרבית הספרות הנשית הזבלית והרקובה לא נוצרה בנסיבות כאלה. בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר [משלי יד 23], אבל רומנים מטופשים של גבירות, כך נדמה לנו, אינן תוצר של עצב אלא של בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה ברור כי הבדיון הוא מחלקה של הספרות שבה יכולות נשים, בדרכן, להשתוות לחלוטין לגברים. צרור שמות גדולים, נשים חיות ומתות, עולה בדעתנו כהוכחה לכך שנשים מסוגלות ליצור רומנים שאינם רק מצוינים, אלא מן המשובחים ביותר – רומנים המצטיינים בייחוד יקר ערך ונבדלים מן הכישורים והחוויות הגבריים. אין מגבלות השכלה המסוגלות להרחיק נשים מחומרי הגלם של הבדיון, ואין זן של אמנות החופשי כל כך ממגבלות. כמו גבישים, שכל אחד מהם יפהפה אף שיש לו צורה משלו, עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – תצפיות של ממש, הומור ותשוקה. אולם דווקא היעדר תביעות קשיחות הוא שמעורר בנשים חסרות כישרון את הפיתוי הקטלני לכתוב רומנים. גבירות אינן נוטות לטעות ולחשוב שיש להן כישרון לנגינה בפסנתר, שהרי עליהן להתגבר על קשיים כדי לנגן, וחסרות הכישרון יישברו בסופו של דבר. כל אמנות שיש בה טכניקה, מוגנת במידת מה מפלישתה של טיפשות חסרת כישרון. אבל בכתיבת רומנים אין מחסומים המכשילים את נעדרי היכולת, אין קריטריונים חיצוניים שימנעו מכותבים לטעות ולחשוב שפשטות היא גאונות. וכך אנו נדרשים שוב לחמורו של לה פונטיין, שחובט באפו בחליל וכשהוא מגלה כי הפיק צליל, הוא מכריז: Moi, aussi, je joue de la flute [גם אני מנגן בחליל] – מעשייה שנעניק לפרידה לכל קוראת, כדי שזו תהרהר בסכנה שבהוספת ״רומנים מטופשים שכותבות גבירות״.

_______________________________

* תרגמתי כאן ולהלן רק מעט מהדיון הארוך והמפורט של אליוט בדוגמאות לכתיבה רעה, מתוך ספרים שהיו פופולאריים בימיה.

 

» לקריאת המסה המלאה, באנגלית: Silly Novels by Lady Novelists

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | פח הזבל של כל ההפרעות

"פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת". סיפור קצר מאת יעל בארי

טובה לוטן, אכילס, רקמה על צילום (על פי אבחון גרפולוגי), 40X30 ס"מ, 2002

.

מה שֶ

יעל בארי

.

האם אי פעם יפסיקו לכאוב לי הידיים. האם אני אפסיק לעשות דברים שפוגעים בהן כמו לשחק בטלפון כשאני אמורה ללכת לישון, האם יהיה לי אי פעם נעים מספיק בשביל להירדם מהר. האם אכפת למישהו. האם הסיפור שלי הוא מעניין, האם יש בו משהו, האם זה משנה שתלשו לי מחצית משערות ראשי בגיל חמש ומאז אני מסתרקת לבד, ואפילו כינים לא נתתי שיוציאו לי עם המסרק הצפוף. האם זה משנה שביום הולדת ארבע (או חמש, או שש) התאהבתי בקוסם שהגיע להופיע וכשכולם הלכו הוא אמר שהוא רק יורד לרגע לאוטו להביא משהו וחוזר לאכול איתנו ארוחת ערב, ממש ביקשתי ממנו שיישאר לארוחת ערב. הוא לא חזר. האם זה משנה שנעתי בין פסיכולוגים מגיל שלוש – התקפי זעם, ככה קראו לזה – בכל סוף טיפול אימא נתנה לי חמישה שקלים לקנות חטיף שוקולד מהקופסה בקבלה, ואחרי זה אצל חגית, המטפלת שלימדה אותי לשלוט בכעסים, הייתי מקבלת שתי הפתעות בסוף כל מפגש, אלא אם כן התנהגתי לא יפה, ואז קיבלתי הפתעה אחת. זה קרה פעם יחידה, כי הרבצתי לאחותי תוך כדי הטיפול, מה אחותי עשתה שם בכלל, ולמרות שכבר התנצלתי חגית אמרה לי לקחת הפתעה אחת. מעולם לא הושפלתי ככה. האם זה משנה שהמשפט השנוא עליי עד גיל עשרים היה "את מרחיקה אנשים מעלייך," כי כל הילדות לא הבנתי למה אימא שלי מתכוונת, "מה אנחנו, ציפורים," הייתי שואלת אותה, מה זה מעלייך, והיא הייתה מסתכלת עליי בעיניים פסיכולוגיסטיות ארורות ולא מוותרת, גם כשהייתה מחזיקה אותי חזק שלא אוכל לזוז לא ויתרה, תמיד ויתרתי אני בסוף. היום אני מבינה את משמעות המשפט. האם זה משנה שבגיל שמונה, במסדרון ברחוב בויאר על השטיח ליד הספרייה, חגית התקשרה כדי להיפרד ממני, ולא עזר כלום, לא הבנתי שזו אמורה להיות מחמאה. רבים עזבו אותי בילדותי. האם זה משנה שעד היום אני מקפידה שלא לתת לקרוביי לנסוע הרחק בלי לוודא שאנחנו לא בריב. אימא שלי קוראת לזה חרדת נטישה – "אף פעם לא הבנו למה יש לך את זה, אבל תמיד היית כזו" – ואומרת שהציפרלקס טוב לחרדות שלי. אני חוזרת ומתעקשת שרשמו לי אותו לדיכאון. אבל גם ציפרלקס לא משנה היום שיש לך, לכולם יש. פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת, "דיסתימיה, או כמו שאני קורא לזה: פח הזבל של כל ההפרעות," אמר לי הפסיכיאטר בחיוך, שילמתי שבע מאות שקל וקיבלתי את פח הזבל של ההפרעות, "זה מה שכותבים למי שלא יודעים מה יש לו," הוסיף, ואז שרבט מתחת לאבחנה – אולי שם לב למבט המתחנן שלי – "עם אפיזודה של דיכאון מז'ורי." לנצח אשא בגאווה את אות הדיכאון. הרופא אישר לי להיות ככה, לא משנה שהחיים שלי בסדר גמור ואין סיבה של ממש, הרופא אישר. לרופא לא שינה שהגרסה שלי לחיתוך ורידים הייתה חתכים שטחיים עם הסכין של המחדד בגיל ארבע־עשרה – גילו אותי די מהר, המבוכה הייתה נוראית – ולא שינה לו שגדלתי עם שיער בלונדיני והורים עשירים. מאז אני לוקחת ציפרלקס ויש לי תופעות לוואי אבל אני מפחדת להפסיק. הפסיכולוגית שלי – הגעתי אליה כדי להיגמל מהתרופה – אמרה לי שהיא לא רואה סיבה להפסיק לקחת אותה. לתמיד? לתמיד. ולהיות תלויה? ולהיות תלויה. נו מילא. האם זה משנה שההורים שלי התגרשו והרגו את המשפחה שלנו לפני עשר שנים ועוד לא לגמרי סלחתי להם, האם זה משנה שבכיתה י"ב בשיעור פסיכולוגיה לימדו על סולם אירועי לחץ ושאלו איפה היינו ממקמים גירושי הורים, ובעוד נער אחד צעק "ארבעים" אני דרשתי "תשעים", ואף אחד לא הסתכל עליי בכלל, האם זה משנה שאחרי שסיימתי תיכון חזרתי לבקר וסיפרתי בגאווה למורה שהלכתי ללמוד תואר במקצוע שלמדתי ממנה, "הלכת ללמוד פסיכולוגיה כמו כולם!" הגיבה בחיוך – האם היא חייכה? – וחזרה לדבר עם תלמידות עבר שהיו יפות ממני. האם זה משנה שלקח לי שלושה חודשים עד שסיפרתי לחברה אחת על הגירושים, שזה בערך כמו הזמן שלקח להם להתגרש, האם זה משנה שנכחתי בסיטואציות שבהן נאמרו המילים "משטרה", "רומן", "שניים־עשר מיליון", האם כל זה משנה בכלל. מה שלא מעניין לא ייקרא ומה שלא ייקרא ראוי שלא ייכתב.

 

יעל בארי, בת 25 מתל אביב, סטודנטית לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול המחקרי. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "וההבל", סיפור קצר מאת לילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | על מה שאבד ועל מה שנשאר

"במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה". שירלי אברמי על ספרה של נורית גרץ, שנתיים לפטירתו של עמוס עוז

מאיה אטון, הליכת ירח, תצריב קו ואקווטינטה, 40X30 ס"מ, 2019

.

"ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ

שירלי אברמי

.

מה שאבד בזמן הוא, כפי שמתאר פרופ' יגאל שוורץ בגב הספר, "רומן ביוגרפי": תולדות השיחות שערכו ביניהם נורית גרץ ועמוס עוז לאורך ארבעים וחמש שנה. על מה שאבד בזמן, ובעיקר על מה שנשאר. היותו של הספר רומן מאפשרת לו, על כן, לערבב מציאות ובדיה: לייפות, כשצריך, את מה שהיה. כבר בתחילת הספר מצטטת נורית גרץ את אמה, שנהגה לומר, כשקראה את מאמריו של עוז, ש"הוא התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם", ובכך מדייקת את קיומו יפה התואר, ואת כתיבתו יפת המילים. ובה בעת גם היא עצמה נדמית לעיתים כמי שמייפה במילותיה את המציאות, כפי שהעידה בריאיון שנערך איתה עם צאת הספר: "אני חושבת שהמציאות כל כך עשירה ויפה, למה להמציא אותה? הבעיה היא שהיא לא מספיק יפה, וכשאני כותבת עליה, אני הופכת אותה ליותר … הדבק הזה של המציאות, הוא מכריח אותי לא לזייף, לא להמציא, לא לשקר יותר מדי" (גילי איזיקוביץ, "סיפור על חברות ואופל", הארץ, גלריה, 2.10.2020).

ועם זאת, הספר אינו רק "ביוגרפיה של ידידות", אלא בה בעת גם מעין אוטוביוגרפיה של גרץ, גם אם לא במוצהר. האִם רצתה לכתוב אוטוביוגרפיה ולא העזה? סיפור משפחתה של גרץ, חייו של עמוס קינן, בנותיהם, הספרים שכתבה – כל אלה נזכרים בספר, בחלק מן המקרים בלי קשר ישיר לעוז עצמו, או למה שבין שניהם. בספריה הקודמים ההקשר ההיסטורי־ביוגרפי היה חלק אינטגרלי מן המסופר; כאן, לטעמי, הוא לעיתים תפור אל העלילה באופן שאינו לגמרי נהיר. משפחת עוז מופיעה בספר אף היא, אך בהקשר של הידידות בין שתי המשפחות, וכמעט לא כשלעצמה.

המקום הנרחב של גרץ, והפרקים בחייה שאינם קשורים לעוז בספר, מעמידים את מה שאבד בזמן אל מול ספר שאף הוא עוסק בשיחות של כותבת עם עוז: ספר השיחות בינו ובין שירה חדד, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018). בשונה מגרץ, חדד מצניעה את עצמה ככל האפשר, אפילו שאלותיה כמעט אינן נוכחות, ובחלק מן המקרים אפשר להקיש עליהן רק מתשובותיו. דוגמה להבדל אפשר למצוא במקומות שבהם הספרים דנים בנושאים דומים, למשל בעניין הביקורות על ספריו. נורית גרץ מצטטת מפיו: "אם תכתבי את הספר הזה תצטרכי אולי לבלות קצת זמן עם האויבים הגדולים שלי". ואילו שירה חדד – "אני שואלת אם לביקורת, לדברים שנכתבו על הספר … האם באיזה שהוא אופן אמרת לעצמך, אלה … נניח, קוראים שהבינו משהו על הפגמים של הספר". עוז בתשובתו אליה פחות מאשים את המבקרים, ויותר קשוב: "אם יש לך הסבר טוב יותר … אני רוצה לשמוע … ההשערות שהשמעתי לך אולי שוות בעצם מעט מאד".

במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. לא שימוש ציני, חלילה, אלא אוהב, בוגר, ומושכל. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, כפי שהיא מצטטת מפיו, "תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך"; והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה. באותו ריאיון איתה נכתב בהקשר זה על הספר – ועל כתיבתה: "הוא נבנה מאותו תמהיל ביוגרפי־אישי־היסטורי, תיעודי וגם בדיוני שנעשה מזוהה איתה כל כך", והיא התייחסה שם לכך: "מה שאני יכולה לזכור עוד נשאר איתי ולכן בכל הספרים הזיכרון נורא חשוב, להשאיר את מה שהיה איכשהו חי … אני מניחה שהוא ידע שיכתבו עליו ועוד ייכתבו עליו ביוגרפיות. למה הוא היה צריך עוד אחת? אבל גם אני צריכה את הזיכרון הזה".

המוטיבציה הזו שלא להישכח מופיעה גם בשיחות של עוז עם שירה חדד: כבר בשיחה הראשונה, בתשובה לשאלה הלכאורה פשוטה, "מה מניע את היד הכותבת שלך?", עוז בוחר להתייחס לצורך שלא להישכח: "וזה דומה מאד לדחף לכתוב סיפורים … להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה … הרצון שלא יימחק, שלא יהיה כאילו לא היה". ובמה שאבד בזמן הוא אומר לנורית גרץ: "בשביל זה עשיתי את סיפור על אהבה וחושך, גם את השיחות האלה עם שירה חדד וגם איתך, בשביל שלא יישכח".

לכאורה ספר כזה, שבו סופר מהולל, מוערך, מבקש מחֲברתו זה ארבעים וחמש שנה לכתוב את חייו עוד פעם אחת, מבטיח וידויים שמעולם לא נאמרו, סודות שרצה שייחשפו רק אחרי מותו. ואולם בפועל אין בו כמעט דבר מכל אלה. הוא "מגלה" לה כי כל חייו עשה הכול כדי להיות נאהב, להיות אהיב, למלא את בור הנטישה של אמו, ואת שאיפתו לכפר על רגשי האשמה על שלא הציל אותה. אולם על כל אלו כבר כתב בסיפור על אהבה וחושך. כבר בהתחלה מזכירה גרץ את תשובתו אליה, כשפנתה אליו לראשונה בבקשה להיפגש איתו, "על מה יש לדבר? כל מה שיש לי להגיד, תוכלי לקרוא בספרים ובמאמרים". גם אני עצמי, כאשר פניתי אליו כדי לראיין אותו לספר שכתבתי בנושא השפעת התאבדות הורים על ילדיהם, קיבלתי ממנו תשובה דומה: את כל מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר בסיפור על אהבה וחושך. לימים זכיתי לדבר בפניו, בפיק ברכיים, בסמינר שנערך לכבודו במשכנות שאננים בשנת 2007. הראיתי, גם בעזרת ציטוטים, שהכעס ורגשי האשמה, הרצון להצליח ובור החסר, השתיקה והסודות, הניסיון להבין והצורך למצוא הסברים למעשה – כל אלה קיימים בסיפור על אהבה וחושך כמאפיינים רחבים של התאבדות במשפחה, והשפעותיה. עוד אמרתי שם, בתשובה לאיל מגד, שדיבר לפניי, והגדיר את הספר כאוטוביוגרפיה, כי בעיני אין מדובר באוטוביוגרפיה, כי בזו הסופר מספר לנו על עצמו, ואילו בסיפור על אהבה וחושך עוז מספר לנו עלינו. התפיסה הזו מופיעה במה שאבד בזמן בציטוט מההספד שספד לעוז רובי ריבלין: "יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את הספר סיפור על אהבה וחושך … והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד … ואומר לי, אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי. … אני לא קורא דוסטויבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם, באותיות הקטנות".

וידוי חדש ומכמיר לב אצל גרץ, שנדמה לי שלא נכתב קודם, הוא חשיפתו של עוז כי בילדותו בקיבוץ חולדה היה ילד אבוד, בודד ונטוש: "כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ, ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה … אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס… לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים־עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם". לנורית גרץ חוויית נטישה קשה משלה, שבעקבותיה אף היא, כמו עוז, הגיעה לקיבוץ: בגיל שנה שלחו אותה הוריה לקיבוץ מרוחק, לבדה, כדי ש"תלמד שם לאכול", עד גיל שנתיים. היא מסבירה: "הקיבוץ לא היה רק המקום שבו הייתי לבד שנה שלמה, זה היה מקום שבו כולם חיים ביחד וגם המוות לא מפחיד, גם לא להישאר לבד בלי אמא". היא אינה מוסיפה – אולי זה מובן לה מאליו – שזה לא היה לא מפחיד, אלא שגם את הפחד אסור היה לבטא, וככל הנראה אפילו לא להרגיש. היא מביעה אותו בחלומות שהיא מספרת עליהם, בחרדת נטישה מאוחרת שפיתחה. אולי גם בכך נוצרה תחושת שותפות גורל בינה ובין עוז, עם החוויה הדומה של אם נוטשת, וקיבוץ כמרפא־לכאורה.

עוז כתב את עצמו ברהיטות תוך כדי דיבור כל חייו, וכך גם בשיחותיו עם גרץ. שפתו הייתה אמנם עשירה תמיד, כתיבתו עמוקה ודיבורו רהוט, ובכל זאת משפט שאמר לה בפגישתם הראשונה, על כוס קפה, "רק בדמדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה הנאנקת תחת עול זרים", נשמע כדיבור המייצר את ההתפעלות שאליה נכסף כל חייו בו־בזמן שהוא אומר אותו. או במילותיה של איריס לעאל, בביקורת משלה שגרץ מצטטת, "הוא שואב הנאה מהדיבור כפעולה אסתטית ולכן לפעמים המשקל של דבריו נמצא כולו בניסוח". עוז עצמו, בדבריו לשירה חדד בעניין הביקורת, שגרץ מביאה גם בספרה, אומר בהקשר זה על הדמויות שהוא כותב, "כנראה הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי, תירגע קצת, תנמיך את הווליום … הנמכתי את זה. שידבר כמו בן אדם. שלא ידקלם … שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת".

גרץ חוזרת פעמים רבות על הרעיון שהחיים האמיתיים הם במילים, והמציאות היא רק תחליף שלהן. זה מתקשר בעיניי לכך שברצותה לתאר פרטים ביוגרפיים על עצמה, או על עמוס קינן, היא לעיתים אינה  מתארת מה היה, אלא מצטטת מה נכתב על אותו אירוע, בוויינט או בוויקיפדיה; למשל, "ב־4 באוגוסט 2009, עמוס קינן, 'שהיה', כך כתוב בוויקיפדיה, 'סופר, סטיריקון, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי', מת על מיטת ספה בסלון שלנו". או: "ב־2009, כך אני קוראת ב־Ynet, ערד חוגגת שבעים לעמוס עוז … ומה אמרה נורית גרץ? ב־Ynet לא כתוב ואני כבר לא זוכרת". או פגישה בין שתי המשפחות, באירוע השקת ספרו של עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, שבו נפגשו קינן ועוז על הבמה, והמשפחות – בקהל: "כל האירוע הזה שמור היום רק בסרט אל בורות המים, ומה שלא צולם לא נשאר בזיכרון". כאילו מה שלא תועד – לא היה, אבד בזמן. כך גם כשהיא מתארת שנת שבתון עם משפחתה באוניברסיטת ברקלי, שבה לא ממש נהנתה מסן פרנסיסקו, כי "העיר הזאת צריכה היתה להיות הרבה יותר יפה … משהו היה חסר שם, ומי היה אשם בזה? עמוס עוז והמכתבים שלו, כי איזה יופי היה אפשר למצוא בסן פרנסיסקו האמיתית, כשכך היא מתוארת במכתב …". משתמע כי החיים הכתובים הם האמת, והמציאות היא העתק חיוור.

כשליש מהספר, כ־70 מ־220 עמודיו, מוקדש לשיחות שהתקיימו בין עוז לגרץ ולפגישותיהם מאז נודע דבר היותו חולה בסרטן ועד שישבה לידו, עם בני משפחתו הגרעינית, ברגע מותו. השניים מדברים על המחלה ועל המוות, מסכמים, אך אינם נפרדים. אלו בעיקר שיחות חולין, שכמעט אינן עוסקות במה שמחוץ לרגע היותן. מה אכל ואילו תרופות הוא נוטל, איך ישן ואיפה כואב לו. פעמים מעטות בחלק הזה מופנה מבטם אל מעבר לכאן ועכשיו. באחת משיחותיהם הוא אומר לה, "הספרים שכתבתי, הדברים שאמרתי, המעשים שכאילו עשיתי – זה כלום", ומיד ממשיך ומסייג: "תראי, אילו לא הייתי עושה כלום זה היה אוכל אותי … אז זה קצת צבוע מה שאני אומר". הם ממשיכים ומדברים, והיא מפצירה בו, כמעט לוחצת עליו, להמשיך לכתוב, "העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד", עד שהוא אומר לה, כמה ימים לפני מותו, "כתבתי מספיק".

ואולי שם ואז, בפרפראזה על שם הרצאתו האחרונה של עוז – אולי שם ואז כל החשבון כבר נגמר.

.

ד"ר שירלי אברמי, ירושלמית ילידת כפר ויתקין, כותבת, מציירת ומרצה. ספריה: "עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה" (עיון; הקיבוץ המאוחד, 2020), "מטבעות הזיכרון" (פרוזה; ספרי צמרת, 2013),  "להביט אל האור" (שירים וציורים; ספרי עתון 77, 2018). בקרוב יראה אור ספר שיריה "אור וצל וקווי מתאר".

 

נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות", כנרת זמורה־דביר, 2020.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | מתחת לעלים הרחבים

"את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים". קטע מהספר "דובים ויער", מאת רחל שליטא

אילת כרמי, ציור קיר, טמפרה, משכן אמנים הרצליה, 2004 (צילום: אוהד מטלון)

.

קטע מתוך הפרק השני בספר "דובים ויער" / רחל שליטא

.

היא יושבת אצל דוקטור פריד ומנדנדת את הרגליים על הכיסא. הוא לא אוהב שהיא עושה ככה, דוקטור פריד, הוא חושב שהיא כבר גדולה מדי בשביל זה. הוא רוצה שהיא תתבגר, שהיא תהיה מתאימה לגיל שלה. כנראה שרק אז הוא ייתן לה ללכת מכאן. עכשיו הוא שותק. הוא רק מביט בה דרך המשקפיים, ובעדשות הזכוכית שלהם משתקפים החלונות הפונים לגינה. בינה לבין דוקטור פריד משׂתרע שולחן כתיבה ענקי, מכוסה לוח זכוכית, ומתחתיו דחוסים תצלומים שהיא רואה אותם הפוך כי הם מופנים אל דוקטור פריד. ובכל זאת, למרות השולחן, הוא רואה שהיא מנדנדת את הרגליים, אבל לא מעיר כלום.

מה שלומנו, דפי? הוא שואל. היא לא עונה. שהוא ידבר אליה נורמלי. העיניים שלו מטיילות לה על הבטן. היא מחבקת אותה, צריך להגן עליה מהעיניים שלו, הן יכולות לעשות נזק אם הוא ימשיך ככה הרבה זמן. מה יש לָךְ שם? הוא מסתכל לה בַּפָּנים.

איפה? הידיים שלה קצת משחררות את הבטן, אבל עדיין מחבקות אותה.

את יודעת, שם, בבטן. מה יש לך שם?

כלום, היא אומרת, ומהדקת את החיבוק. היא יודעת שעכשיו הוא יגיד שהיא לא מתקדמת. והוא באמת אומר, את לא מתקדמת, דפי, למרות שאם היא בהריון זה אומר שהיא כבר גדולה, אפילו יותר מהגיל שלה. היא כבר מתחילה לחשוב שלא חשוב מה שהיא תעשה, הוא יחזיק אותה כאן כל החיים, ולא ייתן לה ללכת הביתה.

אני בהריון, היא אומרת כמעט בלחש, אבל הוא שומע.

את בטוחה? כאילו שהם מדברים על זה בפעם הראשונה. את רוצה להגיד שיש לך תינוק בבטן? הוא ממשיך לעשות את עצמו.

כן, יש לי תינוק בבטן, היא חוזרת על המילים שלו.

איזה תינוק, הוא רוצה לדעת, ילד קטן, או ילדה קטנה? את זה הוא שואל בפעם הראשונה.

זה לא ילד ולא ילדה.

אז מה זה?

הוא לא מוותר. מצא משהו חדש להתווכח איתה.

זה משהו אחר.

ושוב הוא עם העיניים על הבטן שלה.

זה משהו אחר, חיה.

את חושבת שזה מצחיק, הוא אומר. זה ממש לא מצחיק.

ופתאום הוא כועס והוא לא רוצה לשאול עוד משהו על התינוק הקטן. את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים.

היא קמה. מותר החוצה?

דוקטור פריד מסתכל בשעון. אחת־עשרה. בסדר, עד ארוחת צהריים. את יכולה לצאת לגינה.

זה לא גינה, היא אומרת, זה יער גשם.

או־קיי, הוא אומר, עכשיו אין גשם את יכולה לצאת לגינה, הוא עדיין עם העיניים בשעון.

זה יער גשם גם אם אין גשם, היא אומרת. אבל אני לא מפחדת.

דוקטור פריד מרים אליה את הראש בבת-אחת והמשקפיים כמעט נשמטים לו מהאף, כאילו נפל משהו בחדר ועשה רעש גדול. ממה את לא מפחדת? היא צריכה לעצום עיניים כדי שהעיניים שלו לא יסנוורו אותה. הכי טוב אם הוא היה מכבה בכלל את האורות בחדר ומסתכל למקום אחר, והיא היתה מרגישה את האפלולית, כמו מתחת לעלים הרחבים שלפעמים יכולים אפילו להסתיר את השמים. מתוך הסבך היא שומעת את הקול שלו, ממה את לא מפחדת, דפי, ממה את לא מפחדת. הרבה דברים הוא לא יודע, דוקטור פריד, והוא רוצה לדעת, והוא רוצה שהיא תדבר, שהיא תספר לו, ולה אין חשק להתחיל להסביר לו כל דבר.

אתה יודע שפעם היה פּיתוֹן ענק שבלע אנטילוֹפּה שלמה? היא פוקחת את העיניים ומסתכלת בו. המבט שלו עכשיו קצת יותר רך, ואם הוא לא יתקרב אליה זה יהיה בסדר.

וזה מפחיד אותך?

בטח שזה מפחיד, אם הוא רוצה לחנוק אותה אז זה מפחיד, אבל הוא יכול גם לבלוע אותה ולשמור עליה בִּפְנים ככה שהיא תהיה לגמרי מוגנת ואז זה בכלל לא מפחיד. אם פּיתוֹן יבלע אותי שלמה ואני אהיה בבטן שלו, כשהוא יטפס על גזע של עץ אני אהיה איתו בִּפְנים, כל הזמן, גם כשהוא ישחה בתוך מים, כמו שהתינוק שלי איתי בכל מקום.

דוקטור פריד מקשיב לה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו על הפּיתוֹן, אבל הוא רוצה דווקא לדעת ממה היא כן מפחדת, זה מה שמעניין אותו, והיא לא יודעת מה מכל הדברים שיש לה בראש היא צריכה להגיד לו כדי שהוא ייתן לה לצאת החוצה, אל העצים, שהם כמו בית שהיא יכולה לסמוך עליו. אפשר החוצה?

דוקטור פריד מרים טלפון ואומר, רֶבֶּקָה, אולי תיקחי את הילדה החוצה קצת. כן־כן, היא צריכה ליווי.

אני לא צריכה את רבּקה, דפי חושבת, אני יודעת ללכת לבד. דוקטור פריד מניח את השפופרת ואומר לה, כאילו שהיא דיברה בקול רם, זה יהיה יותר בטוח לכולם.

 

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020.

 

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן