ביקורת שירה | הגבירה זמן מתהלכת בינינו

"שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים". מרב פּיטוּן על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי

מירית צ'רוינסקי, ספר אמן, טבע דומם זהב וכסף, טכניקה מעורבת על נייר, 2016 (צילום: יורם רשף)

.

הגבירה זמן מתהלכת בינינו: על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי

מאת מרב פּיטוּן

.

לו נדרשתי להגדיר מהו חוט השני העובר במכלול יצירתה האדיר של נורית זרחי, הייתי בוחרת באזורי הפרימה, הקריעה, בהצבעה המתמדת על החוליות הפגועות בעמוד השדרה של החיים: מבט רנטגן נחרץ על חומרי הרמייה וההזדקקות שנולדו מאכזבות – שלה מאחרים ושל אחרים ממנה. העושר הלשוני והנוכחות החושית של בעלי חיים ואיתני טבע, הגודש הצבעוני והאקלקטי של חפצים ואסוציאציות – כל אלה מחפים באגביות מהפנטת על אזורי רִיק פעורים שממתינים לשאוב ולכלות אותה ואותנו אל תוכם. בספרה החדש, וְאַת?, שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים (וכך גם בעטיפה המרהיבה שיצרה טליה בר), אלא שהפעם מופעלות תחבולות המילים לא כדי להסוות, לא כתעתוע או מעקף שנועד לשמור מפני ההיטרפות בשיני הזמן, אלא דווקא כדי להבליט את נוכחותו ואת תרומתו לרצף היש:

 

מִי שֶׁמַּצְבִּיעַ בְּעַד הַזִּכָּרוֹן – אֲנִי בְּעַד

הַשִּׁכְחָה. אֲפִלּוּ הַפִּירָמִידוֹת נֶחְתְּמוּ

סְבִיב סוֹדָן. וְלַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי מַחְלִיפָה

אֶת זִכְרוֹנוֹתַי

עָלַי לְהַמְנֵן אֶת הַבַּיִת הַזֶּה

הַיָּחִיד שֶׁנִּתַּן לִי – לְתִפְאֶרֶת

הַיֶּשׁ.

 

("בדבק המקרה", עמ' 18)

 

כמו בספריה האחרים, גם בוְאַת? מסמנת זרחי את הקיים ואת הנעדר משני עבריהם, מונה ובאה חשבון עם עצמה ועם מה שזימן לה הזמן. בפנקס הנוכחי, ההיסטוריה הפרטית וזו האנושית מתערבות זו בזו בדורות המתחלפים – זרחי היא אם וסבתא, והיא גם ילדה, בתו של אביה; היא משוררת, אשת מילה המתכווצת אל מול מגבלות הלשון, ובו בזמן מקדישה שירים למשוררים אחרים וחוגגת כך את נצחיותה של השפה. שאלות של זמן הופכות בספר לשאלות של זהות: מי את? כיצד את חולפת ועם מי את מתחלפת? מיהם העומדים בפגעי הזמן ואילו סימנים הוא משאיר בהם? הזמן עצמו, הטווה ללא הרף את קוריו, הופך לחומר ממשי, למרחב של התרחשות, מקום שיש אפשרות לבקר בו, להשתהות, להיכנס אליו ולצאת ממנו.

 

[…]

לֵךְ תַּעֲשֶׂה לְךָ חַיִּים

מִדִּמּוּי. בַּאֲרוּחָה אֶתְמוֹל

עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מָנוֹת הֻגְּשׁוּ

כָּל שָׁנָה מָנָה, לְהוֹכִיחַ לִי

שֶׁבִּקַּרְתִּי כָּאן: אִמָּהוּת, נִשּׂוּאִין

אַהֲבָה. עוֹנוֹת נִטְרְפוּ.

אָכַלְתִּי? תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס

הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת

שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.

 

("תן", עמ' 61)

 

בשורות הקצרות האלה מתוך אחד השירים הישירים בספר, שיר שמתעמת עם השירה ועם השנים גם יחד, מומחש מהלך שנוכח בספר כולו: מה שנדמה כייאוש הופך לתקווה, מה שנקרא בתחילה כסיכום עגום, נשמע לבסוף כקריאת התפעלות. "עונות שנטרפו" הופכות מסממן מחזורי של תקופה למרחב, חלל בעל נפח – " תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס / הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת / שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.".

תפיסתו של הזמן כחלל גשמי מאפשרת לא רק התמקמות דינמית בתוכו – פעם מהצד החיוני, הדואג, הנאהב, ופעם מן הצד המצר, המתאבל – אלא גם הכלה והכנסה של הדעיכה, של מה שהוחמץ או אבד, אל תוך רצף החיים, כחלק טבעי, מתבקש, שכבר אינו מאיים, "הַפַּעַם אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת לָמוּת" ("דבש שחור", עמ' 80). הפיכת הזמן למקום מפשיטה את השיפוטיות כלפיו ומאפשרת יכולת ההתבוננות בו בהשלמה ובקבלה של המחזוריות הטמונה בו. וְאַת? מציע תפיסה אחרת כלפי החידלון, מין עמדת "מודעות קשובה", שמוותרת מראש על האפשרות לעצב את מה שחולף דרכנו או לשלוט בו, עמדה שמאפשרת לראות אותו באור חדש:

 

הֵנַחְתִּי לְמִשְׁבְּרֵי הַזְּמַן לַחְלֹף עַל פָּנַי.

עַכְשָׁו בָּטוּחַ שֶׁרוּחֲךָ תְּנַסֶּה לִמְצֹא קֶשֶׁר

אִתִּי, יְדִידָתְךָ מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים. הֲתִזְכֹּר

אַף יְוָנִי, חֵן גָּלְמִי, פָּנִים זְרוּעוֹת נְמָשִׁים.

לְמַרְאִית עַיִן לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי. נָכוֹן כָּבַדְתִּי.

גַּם כַּמָה קְמָטִים. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁמְּפַתְּחִים סֶרֶט

בְּחֶדֶר חֹשֶׁךְ, הִתְגַּלּוּ בִּי מֵעֵבֶר לַשִּׁנּוּי, אַרְיֵה

בַּז, נָחָשׁ. אַתָּה וַדַּאי מַכִּיר אֶת הַשָּׂפָה

הָעַתִּיקָה. וְאָז סוּפַת זְמַנִּים שֶׁלֹּא צִפִּיתִי

הִשְׁחִילָה אֶת רוּחִי פְּנִימָה. אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא

שָׁכַחְתָּ אוֹתִי. אוּלַי תִּתְעַנֵּן בְּאֶבֶן הַקְּוַרְץ

שֶׁמָּצָאתִי וּבְעוֹד פַּכִּים. מַבְטִיחָה לְסַפֵּר הַכֹּל

בִּשְׂפַת הַפַּרְפַּר הַנָּעוּץ בְּסִכָּה לְגוֹרָלוֹ.

 

("הֶכּרוּת מחדש", עמ' 63)

 

המוות אינו דיכוטומי לחיים, אלא הוא מתקיים כחלק מהם, כנוכחות בתוך הרצף, והוא ממוקם מחדש על גבי הסקאלה, ולאו דווקא בקצה שלה. הידיעה כי בסוף החיים יש מוות אינה מולידה פחד, אלא דווקא מגדילה את הנצחיות, את האל־זמניות, באמצעות השפה החיה, המשתנה בלי הרף, המתארת את הפועם, הרוחש, המזנק. "כמו שמפתחים סרט בחדר חושך", בתוך פגמי הגוף, מבעד לכובד ולקמטי הגוף המידלדל, מתגלה פוטנציאל לשינוי, להפיכה לחיה מרהיבה – אריה, בז, נחש. אפשרות מעופו של הפרפר כבר איננה, אך זו אינה אלגיה מלאת צער, כי אם התחייבות, הבטחה לסיפור, לשפה, שתתקיים גם אחריו.

השאלה הנשאלת שוב ושוב בספר, מבעד לעדשות שונות – ביוגרפית, ביולוגית, היסטורית, תרבותית – נוגעת לאפיונם של החומרים שמהם אנו עשויים: מי עמיד יותר בפני כרסומו של הזמן? מי ראוי להיכלל בזיכרונותיהם של הבאים בתור? כשזרחי כותבת לביאליק ולדביסי, כשהיא מכניסה לקפסולת הזמן לא רק את רובינזון קרוזו אלא גם (או בעיקר) את ששת, כשהיא כותבת שירים על טירות מחד ועל הגנגס מאידך (וגם על אנפות, איילות, חתולה ונמלים), היא מצהירה כי לכל אחד מהאלמנטים, קטן וגדול, יש חלק הכרחי בתזמורת החיים, אפילו אם הם בלתי מושלמים, מכוסי חברבורות של טעויות, או אכולי שנים. במובן זה, וְאַת? מחדד ומזקק עמדה פואטית וביוגרפית שמלווה את זרחי בכל כתביה – החל מאלה המיועדים לילדים, דרך הסיפורים ועד למסות – העמדה המלמדת זכות על הבלתי מושלם, זו המעידה על נחיצותו בתוך השלם.

אם בני האנוש הם דבר מקולקל, נוטה לשגות ולהסב צער, האם יש בהם ערך, כל שכן דבר הראוי לשימור? ספרה של זרחי ראה אור בעיצומה של מגיפה הנוגסת באוכלוסיית העולם כולו. איום המוות הפושט באופן מחריד ובלתי נראה על פני הגלובוס מזמן הזדמנות לחשיבה על נחיצותם של החלקים הפגיעים בחברה – בעלי הקמטים ומחלות הרקע, מי שכבר אינם יצרניים דיים, מי שנפשם החיה והסוערת מוסתרת מאחורי גוף מחוויר ונחלש. איזה מטמון גנוז בנפשות האלה? האם נבחר לחבר אותן לסיפור החיים שלנו, או לשלוח אותן לדרכן על גבי קרחון? השירים השונים העוסקים בסממני תרבות מוזיקליים, ספרותיים, כרונולוגיים – שלל שמותיהן של דמויות מופת, מהלך הזמן מספרטה ועד הסרט האילם – מצטטים עולם שכבר נכחד, מבנה קיומי שבו לזקני השבט היה מקום של כבוד בקהילה.

נדמה כי סביבנו הולכים ואוזלים שני דברים יקרים: החיים והתרבות. וְאַת? נותן מקום לשניהם, בדיוק בנקודת הזמן שבה הם מאוימים, ערכית ומעשית. אם נגזר עלינו להיות מופרדים זה מזה ומהעולם שהכרנו, הרי על כל אחד מוטלת החובה לשמר את חלקו, אבל לא במובן האגואיסטי של טיפוח חלקת אלוהים פרטית, אלא במסגרת חובה אוניברסלית רחבה יותר – לקבל אחריות על כל השיירה, עד לקצה המזדנב, האיטי, המתנשף. יתר על כן, כפי שמראה ספרה של זרחי, אמנם השפה מסייעת לחלק מן האוצרות לשרוד ולהגיע עד אלינו גם מעבר למצבור השנים, אך בשירה אין די, היא אינה יכולה להחליף דאגה אנושית אוניברסלית, כזו שמביאה בחשבון לא רק את החיוני והגרנדיוזי, את מי שבמרומי השיא, אלא גם את חסרי ההגנה – חיות, צמחים ואנשים.

 

אם השירה מתה

מַחְזִיקָה בְּגַחְלִיל מִן הַמָּסֹרֶת הָרוֹמַנְטִית

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצִּפּוֹרִים, אֵלּוּ שֶׁלֹּא

בָּאוֹת לַגִּנָּה שֶׁלִּי וַאֲפִלּוּ לֹא נִגְלוֹת לְעֵינַי

מִפַּחַד הַחֲתוּלִים. מִכָּאן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַחֲתוּלִים

שֶׁאֲנִי מְגָרֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִטְרְפוּ אֶת הַצִּפּוֹרִים.

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצְּמָחִים הַמִּזְדַּקְּרִים מִשְּׁנֵי

עֶבְרֵי הַשְּׁבִיל: לַשּׁוֹשָׁן, לַקְּלֵמָטִיס שֶׁטִּפֵּס עַל הַקִּיר

בִּפְרָחָיו כִּבְסַנְדְּלֵי מַלְאָכִים.

הַבֹּקֶר רָאִיתִי: מִישֶׁהוּ רָמַס בּוּגֶנְוִילֵאָה

לְבָנָה שֶׁיֹּעֲדָה לְכַסּוֹת עַל הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם

שֶׁל הַלַּנְטָנָה. הַאִם זוֹ דֵּמוֹנִיזַצְיָה שֶׁל וַעַד הַבַּיִת?

אֱמֶת, הַצְּמָחִים שֶׁלִּי עוֹמְדִים חֲשׂוּפִים

תַּחַת הַשָּׁמַיִם. הַשִּׁירָה לֹא תָּצֵל.

זוֹ הַנֶּפֶשׁ חַסְרַת הָעוֹר דּוֹאֶגֶת לָהֶם רֹב הַלַּיְלָה.

וּמָה עַל אֲנָשִׁים?

 

מרב פּיטוּן, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה, בכללם המוסך.

 

נורית זרחי, "וְאַת?", אפיק, 2020.

 

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מטאור

"המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל". סיפור מאת נטע שניצר

נועה תבורי, אינוונטר מת, טכניקה מעורבת, מראה הצבה, 2009 (צילום: עמית דומב)

.

מטאור

נטע שניצר

.

בזמן שישבתי במכונית לצד אבא שלי, שנהג, ראיתי איך מתוך משאית ההובלה שנסעה לפנינו התחילו לעוף דברים במהירות עצומה ישירות לכיווננו. נסענו באיילון על 120, כמו שאבא שלי נוהג לנהוג, המשאית הייתה מלאה בציוד של הדירה שלי, שאותה עזבתי ממש לפני דקות ספורות, חצי מהדברים נשארו אצלו. המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל, מחייך לעצמו כמו שהוא עושה כשהוא חושב מחשבות מצחיקות ולא משתף בהן את הסביבה. החפצים שלי הסתחררו באוויר והתפזרו ברחבי איילון. המחברות שבהן כתבתי את כל התחושות המבזות שעלו בי, השאיפות הטיפשיות שלי. אחר כך עפו קופסאות קונדומים, ספרים, מכחולים, עוד ועוד חפצים שאף אחד לא נגע בהם בשלוש שנים האחרונות. מגירות, רהיטים, מטריות, כל תכולת הדירה שהייתה שלי פרצה מתוך המשאית בלי יכולת לעצור והתעופפה ברוח.

יכולתי להיכנס להיסטריה, להתחיל לבכות, לחשוב שהחיים האלה גם ככה לא שווים יותר מדי. יכולתי לצרוח על אבא שלי שיעיף את החיוך שלו מהפרצוף ויעצור בצד, ולנסות לאסוף את חפציי תוך ניסיון לא להידרס. לא עשיתי שום דבר מאלה, רק חייכתי את החיוך המסתורי של אבא שלי. הוא העביר תחנות ברדיו, עד שבאחת מהן מישהו דיבר במונחים מדעיים על המטאור שלא זיהו בזמן. המובילים שנסעו במשאית ההובלה עישנו סיגריות ושרו בצרחות עם עומר אדם ששר בתחנה אחרת. הם היו שקועים בשירת הברבור שלהם ולא שמו לב שכל עבודת האריזה שלי והסחיבה שלהם יורדת לטמיון. מזל שלא שילמתי להם עדיין, חשבתי לעצמי.

הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שכאן זה נגמר. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל האנושות הגיעה אל קיצה. אני חושבת שגם אבא שלי ידע את זה. אחרי שכבר לא נשאר שום דבר במשאית התקשרתי לאדי המוביל.

"כן?" הוא ענה, קורקטי.

"ראית שכל הדברים שלי עפו מהמשאית?" שאלתי.

"פאק!" המשאית בלמה באגרסיביות וכמעט התנגשנו בה.

"אני ממש מצטער, זה בחיים לא קרה לי. אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"זה בסדר," עניתי.

החצי שלי מתכולת הדירה היה אמור להגיע מתל אביב לצור משה. גם ככה אין לי באמת צורך בהם, להורים שלי יש הכול, תירצתי לעצמי את תחושת האדישות הכללית שאפפה אותי. שאלתי את עצמי למה טרחתי להעביר את החפצים שלי דירה אם זה מה שאני מרגישה לגביהם. אדי הסתכל דרך המראה לכיווננו, ראיתי את העצב בעיניים שלו, הוא באמת לא התכוון.

"אין לכם סיבה להגיע אלינו," המשכתי.

"אני לא יודע מה להגיד לך, אני ממש מצטער, אין לי מושג איך זה קרה."

"תודה בכל אופן, העיקר הכוונה," חייכתי אליו.

ניתקתי וראיתי אותו צורח על הפועלים שלו שישבו במשאית לידו, הוא כמעט כיבה על אחד מהם סיגריה. הישרתי אליו מבט כשעקפנו אותם. הוא הסתכל עליי והעיף את הסיגריה מהחלון, ניסה לנופף לי לשלום כמו אדם שלא איבד את העשתונות כרגע. אבא שלי ואני המשכנו לנסוע.

"רוצה ללכת לאכול בקופינס?״

זה המשפט הראשון שאבא שלי שאל אותי מאז שהמובילים הגיעו.

"אפשר."

נכנסנו למסעדה האהובה עלינו במושב. בחוץ התחיל להצהיב, סופת חול נוראית החלה להשתולל ואיששה את התחושה שסוף העולם הגיע. כשאכלנו בשקט, המשכתי לדמיין את הרהיטים שלי מתעופפים באיילון – העציצים שטיפחתי במשך שנים התנפצו זה אחרי זה על האספלט, התמונות שקישטו את הקירות נשברו על שמשות של מכוניות נוסעות.

"את יודעת שעשרים במאי 2020 היום נכון?״ אבא שלי שאל, תוך כדי לעיסת פסטה פורצ'יני עסיסית.

הנהנתי.

"המטאור יפגע בנו וזהו, זה הסוף. מה שדיברו עליו בחודשים האחרונים ואף אחד לא רצה להאמין."

"אז למה עשינו את ההעברה היום?״ תהיתי פתאום.

הוא משך בכתפיו.

"את רצית."

שתיתי את הסודה שלי וניסיתי להעיף אפונה סוררת מהמזלג. אין צורך לאכול משהו מזין אם זה המצב.

"איך את מתכננת לבלות את היום האחרון שלך על הפלנטה?״

"נראה לי שאני אלך לחברה." שיקרתי, כרגיל.

הלכתי לשירותים והתקשרתי לכל גבר שאי פעם הכרתי. זה לא שהסקס היה דחוף לי, כמו שפשוט התגעגעתי למגע אנושי. הייתי חוזרת לאקס שלי שנשאר בדירה הריקה מנוכחותי, אבל יש יותר מדי מטענים סביבו, וזה בכל זאת היום אחרון בעולם.

אף אחד לא ענה לי, עד שלפתע מתוך הנייד שלי בקע רעש צורמני וחזק שהקפיץ אותי. כבר שכחתי איך זה נשמע כשמישהו מתקשר אליי. על הצג הופיע: אדי מוביל. האינסטינקט שלי היה למסמס את השיחה, אבל אז נזכרתי שהוא גבר.

"היי אדי."

"תשמעי…״

"אדי אתה רוצה שניפגש אולי?״ קטעתי אותו. לא הייתה לי סבלנות לשמוע את ההתנצלויות הכנות שלו.

שתיקה.

"אדי?״

"כן. לא יודע… על מה חשבת?"

"אני יכולה לקפוץ אליך."

"אוקיי."

הוא נתן לי את הכתובת שלו בחולון. הוא לא היה הבחירה הראשונה שלי, הייתה חסרה בו חינניות, הוא היה קצת מלא וקרח, עם נטייה להתנהג כמו ערס. נכנסתי לדירה שלו והתיישבתי מולו. הוא הציע לי בירה ושאלתי אם יש לו משהו יותר חזק. אחרי שיחת חולין שלא זרמה לשום מקום הוא שאל אותי אם באתי כי אני מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר, אם כבר להפך. לא רציתי לריב איתו אז שאלתי אם הוא יודע שסוף העולם היום. הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת. פתאום העיניים שלו התמלאו בחמלה. הוא התקרב אליי והעביר את השיער שנפל על פניי מאחורי האוזן וליטף בעדינות את המצח שלי עד האף, זה הרגיע אותי. הרמתי את המבט והתנשקנו. באופן מפתיע, זה דווקא היה נחמד. אחרי שזה נגמר הרגשתי ריקנות חשוכה וחונקת. חשבתי שזה ממש מטופש להרגיש את זה כשהכול גם ככה נגמר.

חזרתי לבית של ההורים שלי מאוחר וראיתי להפתעתי שחלק מהרהיטים שלי מפוזרים בחצר הבית: ארון גידם עם דלת אחת, כמה בגדים מלוכלכים, שידות שבורות מפוזרות על הדשא וזכוכיות בכל מקום. זה נראה כמו אסון שאף אחד לא שרד אותו. נחמד מצד אדי שטרח ככה, חבל שהוא לא הפנים שזה סוף העולם וחבל על הזמן שלו. נשכבתי לישון במיטה שהייתה זרוקה בחוץ ובהיתי בכוכבים. נשמתי עמוק ומילאתי את החזה שלי באוויר לילי צונן והתעטפתי בשמיכת הפוך הדרוסה. ראיתי את המטאור חולף על פני כדור הארץ ומפספס אותו רק בכמה מילימטרים.

עכשיו יכולתי לבכות בשקט.

.

.

נטע שניצר היא יוצרת קולנוע וסופרת. בשנת 2020 ראה אור ספר הביכורים שלה, "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד", בהוצאת אוריון. זכתה בציון לשבח בתחרות סיפורים קצרים של עיריית תל אביב־יפו, ופרסמה סיפורים בכתבי העת קול ההמון ומוטיב. סרט קצר שביימה, "מה בא אחרי הלילה", הוצג בפסטיבלים בארץ ובעולם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "משמר ההר", סיפור מאת יונית נעמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | פח הזבל של כל ההפרעות

"פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת". סיפור קצר מאת יעל בארי

טובה לוטן, אכילס, רקמה על צילום (על פי אבחון גרפולוגי), 40X30 ס"מ, 2002

.

מה שֶ

יעל בארי

.

האם אי פעם יפסיקו לכאוב לי הידיים. האם אני אפסיק לעשות דברים שפוגעים בהן כמו לשחק בטלפון כשאני אמורה ללכת לישון, האם יהיה לי אי פעם נעים מספיק בשביל להירדם מהר. האם אכפת למישהו. האם הסיפור שלי הוא מעניין, האם יש בו משהו, האם זה משנה שתלשו לי מחצית משערות ראשי בגיל חמש ומאז אני מסתרקת לבד, ואפילו כינים לא נתתי שיוציאו לי עם המסרק הצפוף. האם זה משנה שביום הולדת ארבע (או חמש, או שש) התאהבתי בקוסם שהגיע להופיע וכשכולם הלכו הוא אמר שהוא רק יורד לרגע לאוטו להביא משהו וחוזר לאכול איתנו ארוחת ערב, ממש ביקשתי ממנו שיישאר לארוחת ערב. הוא לא חזר. האם זה משנה שנעתי בין פסיכולוגים מגיל שלוש – התקפי זעם, ככה קראו לזה – בכל סוף טיפול אימא נתנה לי חמישה שקלים לקנות חטיף שוקולד מהקופסה בקבלה, ואחרי זה אצל חגית, המטפלת שלימדה אותי לשלוט בכעסים, הייתי מקבלת שתי הפתעות בסוף כל מפגש, אלא אם כן התנהגתי לא יפה, ואז קיבלתי הפתעה אחת. זה קרה פעם יחידה, כי הרבצתי לאחותי תוך כדי הטיפול, מה אחותי עשתה שם בכלל, ולמרות שכבר התנצלתי חגית אמרה לי לקחת הפתעה אחת. מעולם לא הושפלתי ככה. האם זה משנה שהמשפט השנוא עליי עד גיל עשרים היה "את מרחיקה אנשים מעלייך," כי כל הילדות לא הבנתי למה אימא שלי מתכוונת, "מה אנחנו, ציפורים," הייתי שואלת אותה, מה זה מעלייך, והיא הייתה מסתכלת עליי בעיניים פסיכולוגיסטיות ארורות ולא מוותרת, גם כשהייתה מחזיקה אותי חזק שלא אוכל לזוז לא ויתרה, תמיד ויתרתי אני בסוף. היום אני מבינה את משמעות המשפט. האם זה משנה שבגיל שמונה, במסדרון ברחוב בויאר על השטיח ליד הספרייה, חגית התקשרה כדי להיפרד ממני, ולא עזר כלום, לא הבנתי שזו אמורה להיות מחמאה. רבים עזבו אותי בילדותי. האם זה משנה שעד היום אני מקפידה שלא לתת לקרוביי לנסוע הרחק בלי לוודא שאנחנו לא בריב. אימא שלי קוראת לזה חרדת נטישה – "אף פעם לא הבנו למה יש לך את זה, אבל תמיד היית כזו" – ואומרת שהציפרלקס טוב לחרדות שלי. אני חוזרת ומתעקשת שרשמו לי אותו לדיכאון. אבל גם ציפרלקס לא משנה היום שיש לך, לכולם יש. פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת, "דיסתימיה, או כמו שאני קורא לזה: פח הזבל של כל ההפרעות," אמר לי הפסיכיאטר בחיוך, שילמתי שבע מאות שקל וקיבלתי את פח הזבל של ההפרעות, "זה מה שכותבים למי שלא יודעים מה יש לו," הוסיף, ואז שרבט מתחת לאבחנה – אולי שם לב למבט המתחנן שלי – "עם אפיזודה של דיכאון מז'ורי." לנצח אשא בגאווה את אות הדיכאון. הרופא אישר לי להיות ככה, לא משנה שהחיים שלי בסדר גמור ואין סיבה של ממש, הרופא אישר. לרופא לא שינה שהגרסה שלי לחיתוך ורידים הייתה חתכים שטחיים עם הסכין של המחדד בגיל ארבע־עשרה – גילו אותי די מהר, המבוכה הייתה נוראית – ולא שינה לו שגדלתי עם שיער בלונדיני והורים עשירים. מאז אני לוקחת ציפרלקס ויש לי תופעות לוואי אבל אני מפחדת להפסיק. הפסיכולוגית שלי – הגעתי אליה כדי להיגמל מהתרופה – אמרה לי שהיא לא רואה סיבה להפסיק לקחת אותה. לתמיד? לתמיד. ולהיות תלויה? ולהיות תלויה. נו מילא. האם זה משנה שההורים שלי התגרשו והרגו את המשפחה שלנו לפני עשר שנים ועוד לא לגמרי סלחתי להם, האם זה משנה שבכיתה י"ב בשיעור פסיכולוגיה לימדו על סולם אירועי לחץ ושאלו איפה היינו ממקמים גירושי הורים, ובעוד נער אחד צעק "ארבעים" אני דרשתי "תשעים", ואף אחד לא הסתכל עליי בכלל, האם זה משנה שאחרי שסיימתי תיכון חזרתי לבקר וסיפרתי בגאווה למורה שהלכתי ללמוד תואר במקצוע שלמדתי ממנה, "הלכת ללמוד פסיכולוגיה כמו כולם!" הגיבה בחיוך – האם היא חייכה? – וחזרה לדבר עם תלמידות עבר שהיו יפות ממני. האם זה משנה שלקח לי שלושה חודשים עד שסיפרתי לחברה אחת על הגירושים, שזה בערך כמו הזמן שלקח להם להתגרש, האם זה משנה שנכחתי בסיטואציות שבהן נאמרו המילים "משטרה", "רומן", "שניים־עשר מיליון", האם כל זה משנה בכלל. מה שלא מעניין לא ייקרא ומה שלא ייקרא ראוי שלא ייכתב.

 

יעל בארי, בת 25 מתל אביב, סטודנטית לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול המחקרי. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "וההבל", סיפור קצר מאת לילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | על מה שאבד ועל מה שנשאר

"במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה". שירלי אברמי על ספרה של נורית גרץ, שנתיים לפטירתו של עמוס עוז

מאיה אטון, הליכת ירח, תצריב קו ואקווטינטה, 40X30 ס"מ, 2019

.

"ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ

שירלי אברמי

.

מה שאבד בזמן הוא, כפי שמתאר פרופ' יגאל שוורץ בגב הספר, "רומן ביוגרפי": תולדות השיחות שערכו ביניהם נורית גרץ ועמוס עוז לאורך ארבעים וחמש שנה. על מה שאבד בזמן, ובעיקר על מה שנשאר. היותו של הספר רומן מאפשרת לו, על כן, לערבב מציאות ובדיה: לייפות, כשצריך, את מה שהיה. כבר בתחילת הספר מצטטת נורית גרץ את אמה, שנהגה לומר, כשקראה את מאמריו של עוז, ש"הוא התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם", ובכך מדייקת את קיומו יפה התואר, ואת כתיבתו יפת המילים. ובה בעת גם היא עצמה נדמית לעיתים כמי שמייפה במילותיה את המציאות, כפי שהעידה בריאיון שנערך איתה עם צאת הספר: "אני חושבת שהמציאות כל כך עשירה ויפה, למה להמציא אותה? הבעיה היא שהיא לא מספיק יפה, וכשאני כותבת עליה, אני הופכת אותה ליותר … הדבק הזה של המציאות, הוא מכריח אותי לא לזייף, לא להמציא, לא לשקר יותר מדי" (גילי איזיקוביץ, "סיפור על חברות ואופל", הארץ, גלריה, 2.10.2020).

ועם זאת, הספר אינו רק "ביוגרפיה של ידידות", אלא בה בעת גם מעין אוטוביוגרפיה של גרץ, גם אם לא במוצהר. האִם רצתה לכתוב אוטוביוגרפיה ולא העזה? סיפור משפחתה של גרץ, חייו של עמוס קינן, בנותיהם, הספרים שכתבה – כל אלה נזכרים בספר, בחלק מן המקרים בלי קשר ישיר לעוז עצמו, או למה שבין שניהם. בספריה הקודמים ההקשר ההיסטורי־ביוגרפי היה חלק אינטגרלי מן המסופר; כאן, לטעמי, הוא לעיתים תפור אל העלילה באופן שאינו לגמרי נהיר. משפחת עוז מופיעה בספר אף היא, אך בהקשר של הידידות בין שתי המשפחות, וכמעט לא כשלעצמה.

המקום הנרחב של גרץ, והפרקים בחייה שאינם קשורים לעוז בספר, מעמידים את מה שאבד בזמן אל מול ספר שאף הוא עוסק בשיחות של כותבת עם עוז: ספר השיחות בינו ובין שירה חדד, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018). בשונה מגרץ, חדד מצניעה את עצמה ככל האפשר, אפילו שאלותיה כמעט אינן נוכחות, ובחלק מן המקרים אפשר להקיש עליהן רק מתשובותיו. דוגמה להבדל אפשר למצוא במקומות שבהם הספרים דנים בנושאים דומים, למשל בעניין הביקורות על ספריו. נורית גרץ מצטטת מפיו: "אם תכתבי את הספר הזה תצטרכי אולי לבלות קצת זמן עם האויבים הגדולים שלי". ואילו שירה חדד – "אני שואלת אם לביקורת, לדברים שנכתבו על הספר … האם באיזה שהוא אופן אמרת לעצמך, אלה … נניח, קוראים שהבינו משהו על הפגמים של הספר". עוז בתשובתו אליה פחות מאשים את המבקרים, ויותר קשוב: "אם יש לך הסבר טוב יותר … אני רוצה לשמוע … ההשערות שהשמעתי לך אולי שוות בעצם מעט מאד".

במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. לא שימוש ציני, חלילה, אלא אוהב, בוגר, ומושכל. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, כפי שהיא מצטטת מפיו, "תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך"; והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה. באותו ריאיון איתה נכתב בהקשר זה על הספר – ועל כתיבתה: "הוא נבנה מאותו תמהיל ביוגרפי־אישי־היסטורי, תיעודי וגם בדיוני שנעשה מזוהה איתה כל כך", והיא התייחסה שם לכך: "מה שאני יכולה לזכור עוד נשאר איתי ולכן בכל הספרים הזיכרון נורא חשוב, להשאיר את מה שהיה איכשהו חי … אני מניחה שהוא ידע שיכתבו עליו ועוד ייכתבו עליו ביוגרפיות. למה הוא היה צריך עוד אחת? אבל גם אני צריכה את הזיכרון הזה".

המוטיבציה הזו שלא להישכח מופיעה גם בשיחות של עוז עם שירה חדד: כבר בשיחה הראשונה, בתשובה לשאלה הלכאורה פשוטה, "מה מניע את היד הכותבת שלך?", עוז בוחר להתייחס לצורך שלא להישכח: "וזה דומה מאד לדחף לכתוב סיפורים … להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה … הרצון שלא יימחק, שלא יהיה כאילו לא היה". ובמה שאבד בזמן הוא אומר לנורית גרץ: "בשביל זה עשיתי את סיפור על אהבה וחושך, גם את השיחות האלה עם שירה חדד וגם איתך, בשביל שלא יישכח".

לכאורה ספר כזה, שבו סופר מהולל, מוערך, מבקש מחֲברתו זה ארבעים וחמש שנה לכתוב את חייו עוד פעם אחת, מבטיח וידויים שמעולם לא נאמרו, סודות שרצה שייחשפו רק אחרי מותו. ואולם בפועל אין בו כמעט דבר מכל אלה. הוא "מגלה" לה כי כל חייו עשה הכול כדי להיות נאהב, להיות אהיב, למלא את בור הנטישה של אמו, ואת שאיפתו לכפר על רגשי האשמה על שלא הציל אותה. אולם על כל אלו כבר כתב בסיפור על אהבה וחושך. כבר בהתחלה מזכירה גרץ את תשובתו אליה, כשפנתה אליו לראשונה בבקשה להיפגש איתו, "על מה יש לדבר? כל מה שיש לי להגיד, תוכלי לקרוא בספרים ובמאמרים". גם אני עצמי, כאשר פניתי אליו כדי לראיין אותו לספר שכתבתי בנושא השפעת התאבדות הורים על ילדיהם, קיבלתי ממנו תשובה דומה: את כל מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר בסיפור על אהבה וחושך. לימים זכיתי לדבר בפניו, בפיק ברכיים, בסמינר שנערך לכבודו במשכנות שאננים בשנת 2007. הראיתי, גם בעזרת ציטוטים, שהכעס ורגשי האשמה, הרצון להצליח ובור החסר, השתיקה והסודות, הניסיון להבין והצורך למצוא הסברים למעשה – כל אלה קיימים בסיפור על אהבה וחושך כמאפיינים רחבים של התאבדות במשפחה, והשפעותיה. עוד אמרתי שם, בתשובה לאיל מגד, שדיבר לפניי, והגדיר את הספר כאוטוביוגרפיה, כי בעיני אין מדובר באוטוביוגרפיה, כי בזו הסופר מספר לנו על עצמו, ואילו בסיפור על אהבה וחושך עוז מספר לנו עלינו. התפיסה הזו מופיעה במה שאבד בזמן בציטוט מההספד שספד לעוז רובי ריבלין: "יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את הספר סיפור על אהבה וחושך … והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד … ואומר לי, אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי. … אני לא קורא דוסטויבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם, באותיות הקטנות".

וידוי חדש ומכמיר לב אצל גרץ, שנדמה לי שלא נכתב קודם, הוא חשיפתו של עוז כי בילדותו בקיבוץ חולדה היה ילד אבוד, בודד ונטוש: "כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ, ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה … אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס… לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים־עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם". לנורית גרץ חוויית נטישה קשה משלה, שבעקבותיה אף היא, כמו עוז, הגיעה לקיבוץ: בגיל שנה שלחו אותה הוריה לקיבוץ מרוחק, לבדה, כדי ש"תלמד שם לאכול", עד גיל שנתיים. היא מסבירה: "הקיבוץ לא היה רק המקום שבו הייתי לבד שנה שלמה, זה היה מקום שבו כולם חיים ביחד וגם המוות לא מפחיד, גם לא להישאר לבד בלי אמא". היא אינה מוסיפה – אולי זה מובן לה מאליו – שזה לא היה לא מפחיד, אלא שגם את הפחד אסור היה לבטא, וככל הנראה אפילו לא להרגיש. היא מביעה אותו בחלומות שהיא מספרת עליהם, בחרדת נטישה מאוחרת שפיתחה. אולי גם בכך נוצרה תחושת שותפות גורל בינה ובין עוז, עם החוויה הדומה של אם נוטשת, וקיבוץ כמרפא־לכאורה.

עוז כתב את עצמו ברהיטות תוך כדי דיבור כל חייו, וכך גם בשיחותיו עם גרץ. שפתו הייתה אמנם עשירה תמיד, כתיבתו עמוקה ודיבורו רהוט, ובכל זאת משפט שאמר לה בפגישתם הראשונה, על כוס קפה, "רק בדמדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה הנאנקת תחת עול זרים", נשמע כדיבור המייצר את ההתפעלות שאליה נכסף כל חייו בו־בזמן שהוא אומר אותו. או במילותיה של איריס לעאל, בביקורת משלה שגרץ מצטטת, "הוא שואב הנאה מהדיבור כפעולה אסתטית ולכן לפעמים המשקל של דבריו נמצא כולו בניסוח". עוז עצמו, בדבריו לשירה חדד בעניין הביקורת, שגרץ מביאה גם בספרה, אומר בהקשר זה על הדמויות שהוא כותב, "כנראה הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי, תירגע קצת, תנמיך את הווליום … הנמכתי את זה. שידבר כמו בן אדם. שלא ידקלם … שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת".

גרץ חוזרת פעמים רבות על הרעיון שהחיים האמיתיים הם במילים, והמציאות היא רק תחליף שלהן. זה מתקשר בעיניי לכך שברצותה לתאר פרטים ביוגרפיים על עצמה, או על עמוס קינן, היא לעיתים אינה  מתארת מה היה, אלא מצטטת מה נכתב על אותו אירוע, בוויינט או בוויקיפדיה; למשל, "ב־4 באוגוסט 2009, עמוס קינן, 'שהיה', כך כתוב בוויקיפדיה, 'סופר, סטיריקון, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי', מת על מיטת ספה בסלון שלנו". או: "ב־2009, כך אני קוראת ב־Ynet, ערד חוגגת שבעים לעמוס עוז … ומה אמרה נורית גרץ? ב־Ynet לא כתוב ואני כבר לא זוכרת". או פגישה בין שתי המשפחות, באירוע השקת ספרו של עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, שבו נפגשו קינן ועוז על הבמה, והמשפחות – בקהל: "כל האירוע הזה שמור היום רק בסרט אל בורות המים, ומה שלא צולם לא נשאר בזיכרון". כאילו מה שלא תועד – לא היה, אבד בזמן. כך גם כשהיא מתארת שנת שבתון עם משפחתה באוניברסיטת ברקלי, שבה לא ממש נהנתה מסן פרנסיסקו, כי "העיר הזאת צריכה היתה להיות הרבה יותר יפה … משהו היה חסר שם, ומי היה אשם בזה? עמוס עוז והמכתבים שלו, כי איזה יופי היה אפשר למצוא בסן פרנסיסקו האמיתית, כשכך היא מתוארת במכתב …". משתמע כי החיים הכתובים הם האמת, והמציאות היא העתק חיוור.

כשליש מהספר, כ־70 מ־220 עמודיו, מוקדש לשיחות שהתקיימו בין עוז לגרץ ולפגישותיהם מאז נודע דבר היותו חולה בסרטן ועד שישבה לידו, עם בני משפחתו הגרעינית, ברגע מותו. השניים מדברים על המחלה ועל המוות, מסכמים, אך אינם נפרדים. אלו בעיקר שיחות חולין, שכמעט אינן עוסקות במה שמחוץ לרגע היותן. מה אכל ואילו תרופות הוא נוטל, איך ישן ואיפה כואב לו. פעמים מעטות בחלק הזה מופנה מבטם אל מעבר לכאן ועכשיו. באחת משיחותיהם הוא אומר לה, "הספרים שכתבתי, הדברים שאמרתי, המעשים שכאילו עשיתי – זה כלום", ומיד ממשיך ומסייג: "תראי, אילו לא הייתי עושה כלום זה היה אוכל אותי … אז זה קצת צבוע מה שאני אומר". הם ממשיכים ומדברים, והיא מפצירה בו, כמעט לוחצת עליו, להמשיך לכתוב, "העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד", עד שהוא אומר לה, כמה ימים לפני מותו, "כתבתי מספיק".

ואולי שם ואז, בפרפראזה על שם הרצאתו האחרונה של עוז – אולי שם ואז כל החשבון כבר נגמר.

.

ד"ר שירלי אברמי, ירושלמית ילידת כפר ויתקין, כותבת, מציירת ומרצה. ספריה: "עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה" (עיון; הקיבוץ המאוחד, 2020), "מטבעות הזיכרון" (פרוזה; ספרי צמרת, 2013),  "להביט אל האור" (שירים וציורים; ספרי עתון 77, 2018). בקרוב יראה אור ספר שיריה "אור וצל וקווי מתאר".

 

נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות", כנרת זמורה־דביר, 2020.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן