מסה | סוד הקסם של פניה ברגשטיין

"מה עושה את 'בוא אלי פרפר נחמד' לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?" רתם פרגר וגנר על אידאולוגיה וחתרנות בשירי הילדים של ברגשטיין, במלאת 70 שנה למותה

פניה ברגשטיין (צלם לא ידוע; לקסיקון הספרות העברית החדשה)

.

"שיר ידעתי": פניה ברגשטיין, שבעים שנה למותה

מאת רתם פרגר וגנר

.

שירי הילדים של פניה ברגשטיין (1908–1950) הם משירי הילדים העבריים האהובים והמוכרים ביותר בתרבות הישראלית. למעלה משבעים שנה הם מדוקלמים ומושרים בפי ילדים והוריהם, ובמידת מה, ועל אף ההבדלים, מעמדם מקביל לזה של שירי אמא אווזה בתרבויות דוברות אנגלית. כמותם הם חיים חיי על־פה, כאילו היו שירי עם אנונימיים, מצוטטים ומהדהדים בספרות הילדים ונוכחים ביצירה הישראלית במנעד שנפרס מאימוץ נטול סייגים ועד לעיבוד פארודי.

מה ל"שירת החצר הקיבוצית", כפי שכינה אותה מוקי צור, על הפעוטות, חיות המשק וכלי הרכב שמאכלסים אותה, ולחיי ילדים כאן ועכשיו? מה לחינוך הקיבוצי ואידאל הילדות שלו, כפי שמשתקף מדפי בוא אלי פרפר נחמד (הקיבוץ המאוחד, 1945), שעל פיו ילדי הקיבוץ גדלים מגיל רך כחלק מהחצר, מענפי המשק ומהמרחב שסביבם כאילו היו ילדי כפר "טבעיים", לבין תרבות הילד הישראלית? מה עושה את בוא אלי פרפר נחמד לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?

תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו לאורך השנים: מרים רות, במאמרה "סוד הצלחתו של פרפר נחמד" (הד הגן נ, 1986), הדגישה את הריתמוס והמצלול, ואת העובדה שבשנות הארבעים היה מחסור בשירי ילדים טובים וקליטים, וכשאלה קנו אחיזה, הם הועברו מדור לדור. מוקי צור, בספרו פניה ברגשטיין: משוררת וחלוצה (הקיבוץ המאוחד, 2008) הציע פרספקטיבה היסטורית וטען שהוצאתם לאור של השירים בשנות המלחמה היה מעשה של הפחת תקווה. על רקע הימים הרעים ההם הוא רואה בהם שירי חרות ואחווה. פרשנות זו של צור קרובה ברוחה לגישה במחקר תרבות הילד, שעל פיה בעקבות מלחמת העולם השניה פנתה ספרות הילדים האירופית אל כתיבה שביסודה מונחות אהבת אדם, כבוד לאחרותו של האחר, נדיבות וחמלה. כך למשל, בילבי גרב־ברך מאת אסטריד לינדגרן, שראה אור ב־1945, והספר הראשון בסדרת המומינים של טובה ינסן שיצא ב־1946, הם מהיצירות המובהקות של ספרות הילדים שלאחר המלחמה. ובכל זאת שירי בוא אלי פרפר נחמד רחוקים עד מאוד מהיצירות הבדיוניות (והנפלאות) האלה, שנדרשו לברוא עולמות פנטסטיים ובריות פנטסטיות כדי להמציא עולם טוב יותר עבור ילדים. שירי פרפר נחמד נסמכים על תמונות מציאות יומיומיות וקונקרטיות, שמעוגנות בחברה מסוימת: קיבוץ גבת שבו חיה פניה ברגשטיין ועבור ילדיו כתבה את שיריה, בשנות השלושים והארבעים. אלו שירי ילדים של חברה חקלאית־פועלית־סוציאליסטית־ציונית שמכוונים לגיל הרך, ואת הרוח האופטימית והפרודוקטיבית שלהם יש להבין בהקשר האידאולוגי־לאומי שבו נכתבו.

יעל דר, בספרה קנון בכמה קולות (יד יצחק בן צבי, 2013), תיארה את בוא אלי פרפר נחמד, תוך התייחסות לטקסט ולאיור – איוריה של אילזה קנטור, גם היא חברת קיבוץ, נעשו לחלק בלתי נפרד מן הקובץ – בהקשרו החברתי־תרבותי, והראתה את השניוּת שמתקיימת בו, בין אידאל החינוך המשותף הקיבוצי הגלוי לבין איזו כמיהה סמויה לבית־משפחה. האידיאל החינוכי ניכר בחבורת הפעוטות שמתהלכת לה עצמאית ברחבי המשק, כלומר, בחוץ ה"טבעי" הקולקטיבי שמצטייר כבית. הכמיהה למשפחה ולהורים משתמעת מחיות המשק שהילדים פוגשים, שכולן מוצגות בסצנות "משפחתיות" של אימהות וגוריהן: "הספר שר שיר הלל לילדות הקיבוצית העצמאית ולמרחב הקיבוצי הפתוח, אך באותה עת הוא מעלה מודל של ילדות אחרת, משפחתית, הנזקקת ונהנית מאם אוהבת ומתנהלת בתוך הבית פנימה." (עמ' 168)

רויאל נץ ומאיה ערד ערכו דיון מקיף במקומו של קובץ השירים במרכז הקאנון הספרותי הישראלי (מקום הטעם, אחוזת בית, 2008). הם רואים בו יצירה מזהירה מבחינה פואטית ומוזיקלית, וגם הם מנסים להשיב על השאלה מה סוד כוחו. הדיון שלהם עוסק בפואטיקה ובאידאולוגיה של הקובץ וביחסים ביניהן. על פי פרשנותם הקובץ בן שמונת השירים הוא מחזור עשוי היטב שהרצף שלו הוא מעין סיפור התבגרות: מהפעוט העומד מול הטבע בשיר הפותח, "בוא אלי פרפר נחמד", דרך המפגש עם חיות המשק בשירי אמצע הקובץ: "הנה אמא הדוגרת", "יש בדיר טלה קטן", "לפרה האדומה", ועד לכיבוש הטבע לצורכי האדם בשירי כלי הרכב: "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"טרקטור בא אל החצר", ולבסוף – "מי נובח כל הזמן", השיר המסיים את הקובץ, שממחיש את חוויית היסוד של חברה הנתונה תחת איום מתמיד. המהלך הזה חושף את התשתית האידאולוגית של הקובץ: "מהמבט אל הפרפר ועד הכלב השומר, הפכו ילדיה של ברגשטיין מסתם פעוטות אוניברסליים, לשותפים לחברה הציונית הלוחמת" (עמ' 76). לטענת רויאל וערד הקובץ, שמתנהל בין הפרפר לבין הטרקטור, נע בין קטבים יסודיים של התרבות הציונית והישראלית: האחד שואף להשיב את היהודים לטבע באמצעות בנייתה של חברה חקלאית, ואילו השני חותר להתגבר על הטבע ולשלוט בו באמצעות חקלאות טכנולוגית. המגמה הראשונה היא רומנטית, השנייה מודרניסטית. נקודת המגע הזו שבין הרומנטיקה למודרניזם אפיינה, לטענתם, את האידאולוגיה הציונית ובה בעת את הפואטיקה של השירה המודרניסטית העברית־רוסית. אם כן, באופן מטריד, השלמות הפואטית של שיר הילדים התמים, השקול והחרוז מפתה אותנו מבלי שנדע, אל עמדה אידאולוגית־לאומית כוחנית: כיבוש הטבע והאתוס של חברה במצור.

ההסברים הטובים והלא בהכרח מתיישבים אלה עם אלה עונים בדרכים שונות לשאלת קסמו של הקובץ. ובכל זאת, ואף שהם מעניקים לו תחתית כפולה, נדמה לי שהפשטות המוזיקלית שלו עולה על הכול. הפרוזודיה המודרניסטית הזו, שהלכה ונדחקה לשולי השירה העברית מסוף שנות החמישים ואילך, המשיכה להתנגן בספרות ילדים. הסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס הצביע על תופעה שאפיינה את תרבות הילד בחברה האירופית בראשית העת המודרנית: היא זוהתה עם מה שהתיישן. חפצים, בגדים ושאר אביזרים שיצאו מהאופנה התגלגלו לחדר הילדים. מתברר שהכלל הזה, ששוב אינו נכון בנוגע לתרבות הילד החומרית, עדיין נכון בנוגע לפרוזודיה.

עבורי, מכל מקום, שני ספריה הידועים ביותר של פניה ברגשטיין, בוא אלי פרפר נחמד ונִסע אל השדה (הקיבוץ המאוחד, 1952), הם ספרים אוטוביוגרפיים והדפדוף בהם הוא מעין דפדוף באלבום.

זר לא יבין זאת אבל זהו דפדוף באלבום קבוצתי, כי בעצם מדובר באוטוביוגרפיה קולקטיבית. היא אמנם גם שלי, כמי שנולדה בקיבוץ ועשתה בו את ילדותה ונעוריה, אבל היא קודם כול אוטוביוגרפיה של קולקטיב, שכולל את הקבוצה – זו יחידת ההתייחסות הטוטאלית שבה גדלנו – ואת כל הפעוטים והפעוטות שעברו דרך בתי הילדים והחינוך המשותף משנות הארבעים ועד שנות השמונים פחות או יותר, שאז השיטה שבה התחנכנו עברה מן העולם, והפכה לסיפור.

בשני הספרים משורטט המרחב שבו גדלנו, שאכן היה הבית, במובן המהפכני שהעניקו לו הורינו, החלוצים שבנו אותו. לא בית בורגני, אלא "הביתה, לחצר": בית שהוא חצר ומשק, בתי ילדים וחדרי הורים, שבילים ודמויות של חברים וחברות. בשניהם מפולש הבית הזה אל החוץ והשדות והגבעות סביב.

בבוא אלי פרפר נחמד אכן יש סיפור. יש בו קול של ילד או ילדה ושל אנחנו. הילדים דוברים בו, ונקודת המבט שלהם היא שחולשת על המפגשים עם אמא הדוגרת, הטלה הקטן, הפרה האדומה, האוטו שלנו והטרקטור־בא־אל־החצר. כלומר, הילדים הם חלק מהנוף המסוים הזה. בשונה מפרשנותם של נץ וערד, אני חושבת שבין חיות המשק לרכביו יש שוויון ערך. הכלים החקלאיים, כמו חיות המשק, כמו העצים שניטעו במחנה, היו כולם נפש־חיה ואפילו שמות היו להם. הם אכן היו טבע מתורבת, רתום ליצרנות ולחדווה טכנולוגית, אבל בה בעת הם היו מעין שותפים בחיים המשותפים. הסיפור, אם כן, אינו אלא יום בחיי פעוטים בחברה ההיא, שביקשה להיות אחרת. המבנה שלו הוא דוגמאי. כך צעדנו מדי יום שני בבוקר, בבגדי בוקר, שהיו קצת פחות חגיגיים מאלה שאיירה קנטור, בחורף באביב בקיץ ובסתיו. כך נראה המסע השבועי שלנו בחצר המשק, ובמקום כל אחד מאיוריו הייתי יכולה – כמו כל אחד ואחת מבני ובנות קבוצתי – לשלוף צילום שחור־לבן שמקביל לו מאלבומי התמונות שלנו. הסצנה שחותמת את הספר היא אכן מבעיתה, והאיור ממחיש אותה. זו תמונה ריאליסטית של חדר בבית הילדים, בשעת לילה, וארבעה ילדים. אחד ישן ושלושה ערים. ירח עגול ובהיר, שלושה כוכבים וכלב נובח במקום הורים.

האוטוביוגרפיה הזו היא ללא ספק תוצר של אידאולוגיה – יש בה רומנטיזציה של ילדים ושל היחסים שבין ילדים לחיות המשק וכליו, יש בה גיוס של הילדים למען ערכים יצרניים ולאומיים, יש בה הכחשה של ההזדקקות ההדדית שבין ילדים להוריהם, והיא מספרת סיפור אידילי על מהפכה לאומית ואנושית. אבל – ובזה אני מסייגת את טענתם של נץ וערד על אודות טקסט אידאולוגי־לאומי מהודק ואינדוקטרינטיבי – יש בה, להבנתי, גם שיבושים של הפרקטיקה האידאולוגית.

כך, העדרם של ההורים ממרבית שירי הקובץ נוכח באופן מובלע דרך חיות המשק, כפי שהראתה יעל דר, וכך, למשל, שני שירי הפתיחה משאירים איזה מרווח בין האני לאנחנו ובין התכליתי לאסתטי. אם אתייחס לטקסט ולא לאיור, יש בו ילד/ה אל מול פרפר ויש בו ילד/ה שמגיש/ה פרח לאם. פרפר ופרח הם לא חיות משק שרתומות לצורכי האדם. הם שייכים ליפה הלא תכליתי. הפנייה אל הפרפר היא רכה, נדיבה ויש בה איזו בדידות של ילד מול העולם שמחוצה לו. היא מזכירה את השיר "הפרח לפרפר" של ביאליק: "פרפר, פרפר / פרח חי, / רד נא מהר, / שב עלי" וגו'. בשיר של ביאליק הפרח הוא שפונה אל הפרפר ומזמין אותו אליו, כאן זו ילדה או ילד. כלומר, הילד הוא מעין פרח בגן. אבל, כמו בשיר של ביאליק, הפנייה של הילד אל הפרפר היא לא רכושנית. היחס בינו לבין הטבע הוא ביסודו יחס של מפגש וחופש. בשיר השני בקובץ, "פרח לי יפה ורוד", ילד/ה מגיש/ה פרח לאם. האם נוכחת – באיור היא מתפנה לרגע מעבודתה בחצר המשק – והנוכחות שלה מהדהדת בשירי החיות וגוריהן. גם לגור האדם הקיבוצי, מתברר, יש אמא.

פניה ברגשטיין לא הייתה משוררת סוציאליסטית וחברת קיבוץ הולכת בתלם. היא העניקה לאוטוביוגרפיה שלנו את פס הקול הקולקטיבי, הפרוגרסיבי כל כך, על יומו ולילו, ובה בעת היא הטתה אותו בעדינות גם למחוזות אחרים, סמויים ואף אסורים.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אריה זהוב

"כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש." סיפור מאת עינת בדי

יעל יודקוביק, תיעוד מתוך הפרויקט "רב איבר", בחלל מבואה של להקת המחול "בת דור", תל אביב, 2003. רקדניות: איריס ארז, עמית הדרי, מירב שפר. אוסף בנדמן, טוקיו.

.

אריה

עינת בדי

לליקו

.

הוא נכנס למטבח כשאני ואביטל היינו תורניות שטיפת כלים. במטבח הריק, מול הגבים הכפופים שלנו, הוא קרא בשמי. הסתובבנו ובהינו בו.

"את יכולה לבוא רגע?"

הסתכלתי על אביטל. היא משכה בכתפיה. הלכתי אחריו.

הוא דמה לאריה. גוף זהוב וקטיפתי שהאיברים בו זורמים ומשתלבים זה בזה. מהמטבח צעד אל תוך חדר האוכל. האולם הגדול היה ריק ואפלולי. הוא נשען על שולחן. השתיקה הריקה טפחה באצבע גרומה על כתפו והזכירה לו שעליו למלא אותה.

"אני יכול לקבל מחר שני סוסים. רוצה לבוא לרכב?"

"כן," אמרתי בקול שעוצמתו הייתה כרחש שמשמיע קן נמלים.

"אני אבוא בשלוש לאורווה," הוא חייך.

חייכתי בחזרה.

הוא על סוסה אפורה ואני על חוּמה. הוא היה אחד מהם, רק להם נתנו לקחת את הסוסים של הפנימייה לשדות. הם היו יפים, חזקים ומבוגרים מאיתנו בשנתיים. הבנים חלמו להיות כמוהם, הבנות רצו להיות האהובות שלהם.

הוא על האפורה ואני על החומה. לא מצליחה להוציא מילה. עונה לשאלות בכן ולא לחשניים.

הוא מהדק את השוקיים לבטן של האפורה והיא פוצחת בריצת טרוט קלה שהופכת לדהרה משחררת. אני לא ידעתי לפצוח בדהרות משחררות ככה סתם, ידעתי לרכוב רק בתוך המאנז' תחת השגחת מדריך, אלא שסוסים לפי טבעם נוטים לנוע בעדר. החומה כמעט לא היססה לפני שפרצה קדימה. היא חלפה על פני האפורה ומכוח תאוצתה שלה המשיכה הלאה, ואני השתדלתי להחזיק מעמד על גבה. ההר שלמרגלותיו רכבנו התקרב אלינו במהירות, ואז, באמצע שדה העגבניות, הסוסה עצרה פתאום. מבוהלת מאוד חשבתי עד כמה מגושמת נראתה נפילתי אל האדמה.

הוא, שצפה בזה מרחוק, הגיע עד אליי רכוב על סוסתו האפורה והתעניין אם נבהלתי.

"לא, זה בסדר. זה לא כל כך נורא." הגוף שלי רעד.

הוא לקח את שתי הסוסות באפסריהן והשחיל את הרצועות על ברז השקיה שהזדקר מתוך מערכת צינורות במרכז השדה. אחר כך התיישב לידי על האדמה. ערב אפריל נכנע לשרידי החורף שבו והצינה והחשכה נפלו במהירות.

השתיקה הריקה התיישבה לידו, לא מפריעה הפעם בבקשות להתמלא.

יכולתי להריח אותו. לא ידעתי שאפשר ליהנות מריחו של אדם אחר.

בחושך הוא קם ומשך אותי אליו וחיבק אותי. רק הוריי חיבקו אותי לפניו. חיבקתי אותו בחזרה, נלחמת בתחושת הזרות.

אחר כך נישק אותי על פי. לא ידעתי מה לעשות עם השפתיים, פיתלתי ופתחתי וסגרתי אותן מפני שחשבתי שזה טוב יותר מאשר לא להניע אותן כלל. הוא צחק ואמר, "מוזר."

אחר כך היד שלו ליטפה את השדיים שלי מעל החולצה. הוא נע לאט בחסות החשכה כמו החתול הגדול שהיה בעיניי, לאט ובגמישות. כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש. אפילו הכוח שהפעיל כנגד ההתקשות המתנגדת של היד שלי היה כוח של מים, נחוש וחלק. בהדרכה שקטה הוא הניע את היד שלי למעלה ולמטה.

במהלך השנים קיוויתי, חלמתי והגיתי תכסיסים מושכי תשומת לב בתקווה לעורר עניין באחד מאותם אלילים מבוגרים בשנתיים. האמת הייתה שדי היה לי בכל אחד מהם, אבל עליו, עליו לא העזתי אפילו לחלום.

ואז הוא נצמד אליי וצרח, צרחה של בית מטבחיים, חשבתי שמשהו נורא קרה לו, שכל האגדות על אודות דובים היורדים מההר בחשכה יתבררו כאמת האוחזת אותו בכתפו או ברגלו ומיד תחסל גם אותי. אבל הוא נשם נשימה עמוקה והמון אוויר הכניס אל תוך המילים, אוויר ופליאה, "את יודעת מה קרה עכשיו? אני גמרתי! גמרתי!"

בהפסקה הגדולה הוא חצה את הדשא הגדול שעליו השתרעו הבנים בני גילי, חלק מהם קמו וניסו לעכב אותו, לדבר איתו, הוא השתהה שם מעט אבל מיד המשיך ללכת לכיוון המדרגות. על המדרגות יושבות תמיד הבנות. הוא התקרב, חייך וסימן עם הראש "בואי", רק אני ואביטל ידענו למי קרא. קמתי והלכתי אחריו. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש איתו בחדר שלו, היום, אחרי השיעור האחרון. בעודי משיבה לו הרגשתי בגבי את המבטים שננעצו בנו מכל העברים. חלק ממני התנהג כמו מעודדת ראשית מסרט אמריקאי שקופצת אל ראש פירמידת הבנות, מותחת את גופה בגאון, משליכה את עצמה באוויר, מתגלגלת חמישה גלגלונים, שׂערה מבהיק, הקהל משתולל סביבה. אולי כך הרגישו הבנות שנבחרו לשיר או לרקוד בטקסי בית הספר או אלו שצוינו לשבח כאשר קיבלו ציונים גבוהים. השתיקה הריקה הביטה מן הצד, מחייכת חיוך רחב אך לא חושפת שיניים.

וכך, אחרי השיעור האחרון, יושב האריה עירום במיטתו. אני רכונה מולו, במכנסי בד רכים ובחזה חשוף, קולות לחות נצבטת נשמעים בשעה שהיד שלי עולה ויורדת, משמשת מלווה לשפתיים שלי.

הוא מסביר, "צריך לעשות את זה כל הזמן באותו קצב, להיזהר עם השיניים ואת היד גם להוריד גם להעלות וגם לסובב, כמו בהברגה. שימי הרבה רוק אחרת זה כואב."

שלב אחד בתריסים פתוח וסוף היום נפרש כמו תאורת במה על הרצפה. הוא אומר שזה מאוד נעים גם לראות את מה שאני עושה, אחרי עשרים דקות שרירי הלסת כואבים נורא, אני חושבת, מספיק. ומרימה את הראש, מחייכת אליו וזוחלת במעלה בטנו אל פניו.

הוא אומר, "אסור להפסיק," אמנם הוא מחייך אך בקולו שזורות נימות רבות של רצינות והן מצטופפות ונשמעות כמעט כמו אזהרה. אני מחכה שהחיוך יתרחב ויהפוך לצחוק, אני מסתכלת עליו מחפשת במבט שלו סימני התרככות שיאפשרו לי להמשיך לעלות למעלה אבל הוא מניח את כפו הגדולה על ראשי ודוחף כלפי מטה.

נוכחותו בחיי קצת אחרי שמלאו לי שש־עשרה הבטיחה לי שהדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, שש־עשרה הוא סוויט ולכן גם לי יש סוף כל סוף סיבה לשמוח. ואכן, תור הזהב: הבנות מבקשות את חברתי השתקנית והגאה, הן מספרות לי את הסודות שלהן ומבקשות לדעת את שלי. אני מהלכת בשבילים ובעונג חושבת מה חושבים עליי.

"איזה שפתיים יפות יש לה."

"כמה מיוחדת היא."

"היא כל כך לא רגילה, מעניין על מה היא חושבת."

"איך לא שמנו לב אליה עד היום?"

"על מה הם מדברים כשהם ביחד?"

במקום להתחבר איתן אני מעמיקה את המוזרות שלי, בוחרת לדחוק את עצמי מאפרוריות אל שולי החברה, בוחרת (עכשיו, כשאני יכולה לבחור) לחברים את הנידחים, המכוערים והדחויים. זה מבריק בעיניי את הניצחון שלי ומעניק לו גוון מסתורי, מתובל בשמץ של סנסציה, כעת זוהי אהבה חוצת מעמדות, זה הופך אותי בעיני עצמי למוצלחת יותר, מעניינת יותר.

בפינת ההזיה הבהירה על אודות יחסיי עם מלך החיות, נבט צמח בעל שורשים חזקים במיוחד. פחדתי להיכשל, לא ידעתי אם אני מצליחה למלא אותו באהבה כלפיי, חששתי לאבד את מבקשי חברתי החדשים. פחדתי שיגלה מי אני באמת, פחדתי לשעמם אותו, להימאס עליו. בכוח המחשבה הייתי דוחקת את כל הפחדים האלה אל תוך ארון מטאטאים צר במוח, כדי לסגור אותם שם נאלצתי להשעין עליהם את כל כובד משקלי ולטרוק את הדלת בזריזות.

בכל פעם שהרהורים קלי דעת היו נודדים אל האזור הזה ובלי משים פותחים את הארון, הייתה ערמת הפחדים האיומה והסרוחה נשפכת על ראשם ומציפה את המציאות. זה קרה בדרך כלל בין הפעם הראשונה שהוא גמר לבין הפעם השנייה. אז היה נח את הנים לא נים שמשכו לא היה ידוע לי. בהקיצו היה שואל לשלומי, השתדלתי למצוא תשובות קצרות ומקוריות שיצחיקו אותו.

אחר כך היינו מסתובבים מסביב לנושא.

"כמה חברות היו לך?"

"למה נפרדת מזו?"

"ולמה מזו?"

"סתם, אני שואלת סתם."

"בכל הפעמים אתה גמרת איתן?"

"מה אני בשבילך?"

"למה אתה רוצה להיות דווקא איתי?"

"איך יכול להיות שאתה לא יודע למה?"

פעם, בעיצומו של רצף שאלות כזה, לחש לי, מצמיד את שפתיו אל האוזן שלי ומשתמש בפליאה הידועה, "אני אוהב אותך".

בכיתי קצת, התנשפתי כמוהו ואמרתי לו שגם אני אוהבת אותו.

למעלה למטה לאט, להוסיף את היד, רק אחרי שהרטבתי אותה ברוק, את יכולה להמשיך, הכאב רק מנסה להפחיד, לא יקרה ללסת שום דבר. הנה תראי איך אפשר לחשוב על משהו אחר, אני משננת פעלים יוצאים מהכלל לבחינה באנגלית מחר, הנה זה אפילו עוזר לי בלימודים. הכאב נסוג לירכתיים, אני חשה גאווה על שהבסתי אותו. כמו רקדנית בלט ששומרת על קלילות התנועה בכל מחיר.

"יותר מהר, יותר מהר," ושוב הצווחה, בטון גבוה, מתמשך, של חיה עדינה, כמו עז או פרה שהשוחט משסף את גרונה. בעידוד הכף המונחת על ראשי, המשכתי לעטוף את הפין בשפתיי ופי לכל אורך הצעקה. בלעתי את הזרע. הבליעה הייתה השלב האחרון של לימודיי, חשתי שהיא מבטיחה את מקומי בהיכל הנצח של לחישות ה"אני אוהב אותך".

עת המנוחה. הכאב פולט את עצמו בפעימות מן הלסת שלי, הרוק לאחר זמן־מה הופך מתוק בפי. אני משתדלת להמשיך לשנן פעלים למבחן, אולם מעת לעת עליי להדוף בחוזקה את דלת הארון. מי שמסייעת לי היא המחשבה: עדיין לא הורדתי את המכנסיים.

לכבוד חג השבועות העלו מחזה. אביטל והצוות שלה יצרו תפאורה מרהיבה, פרחי ענק זוהרים באדום וכתום השתלשלו מענפי העצים, שטיח ארוך שיער וסמיך היה לקרקע מכוסה מיני דשאים, הרקע מאחור היה כחול של סוף היום ואביטל בחוכמתה פיזרה עליו נקודות כסופות זעירות מחומר שנצנץ בעדינות. המחזה הצית את דמיוני, צפיתי בחזרות בוהה בתפאורה היפהפייה. מייחלת להפוך להיות חלק מהעלילה, הצעתי לאריה להיפגש בלילה על הבמה. זיק של עניין נדלק בחרכי עיניו הכחולות, הוא זיכה אותי במבט של הערכה, שמיהרתי לתלות על חזי כעיטור קרב.

וכך מאוחר בלילה שכבנו על הבמה בתוך יער, וכוכבים עיטרו את שמי ראשית הקיץ. פתאום פחדתי, מה יקרה אם יצווח כשיגמור? לאריה אמרתי, "אולי לא כדאי שנרעיש," הוא קיפל את ידו למשולש תחת ראשו ולחש, "אל תתרגשי." ואז נעמד על שש ובחן את טרפו המונח לפניו. הוא ליקק את הפנים שלי ואת הצוואר נישק. הוא הסיר ממני את החולצה והחזייה. דעתי עלתה ונשפכה על גדותיה, הוא הושיט יד אחת אל הגומי של מכנסי הבד שלי ואני סברתי שעליי להוכיח את אהבתי. המכנסיים ירדו והוא ליטף את רגליי שלא היו חלקות דיין לדעתי, הוא העביר אז את ידיו על כל הגוף שלי, בלטיפות ארוכות וחזקות שאמורות היו להסיח את דעתי מכך שבדרכן, לראשונה, אינן פוסחות על האזור שבין רגליי, לבסוף הוא הניח יד אחת על הגומי של התחתונים שלי ולחש "אפשר"? אפשר, החלטתי, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. עצמתי את עיניי והנחתי את ידיי על שלו ועזרתי לו להוריד אותם.

ואז לא ידעתי מה לעשות, שכבתי עירומה במרכז הבמה ולא היה לי ולו רמז לגבי הבאות. האריה התפשט בשורה של תנועות חינניות ושכב לצדי חמים וריחני. הרגשתי את העירום שלו נוגע בשלי. עירום נוגע בעירום בפעם הראשונה הוא כמו מראה המשקפת גם בחשכה, שכן בהרף אחד ידעתי מהי צורתו של גופי והיכן נמצאים כל איבריי, האריה שימש להם קו מתאר. אחר כך הוא סידר אותי כמו מקק שהתהפך על גבו, הוא שכב עליי, בין רגליי המקופלות, המקרטעות באוויר. האיבר שהתחכך בי פעמים אין ספור מבעד לבד המכנסיים התחכך בי עכשיו בלי שום מחיצות.

"אני רוצה להכניס אותו, טוב?"

טוב, אבל אין לי מושג איך.

הוא ידע. לאט נגח את דרכו פנימה ותוך כדי כך כמו מתוך עצמן באו המילים, אני לא כאן, אני לא כאן. גופי, מאולף וממושמע, מתעלם מהכאב.

חלק מן הזמן הייתי כוכב קטן, מודבק לרקע בכחול של לפנות ערב, מייחל להיות אי שם, כוכב ברקיע כוכבי האמת.

נגיחה קטנה פנימה ומיד לסגת. זאת השיטה שלו, לאט נכנעות הרקמות הגמישות עד שהוא נמצא כולו בתוכי ואני דומה בעיני עצמי לתרנגולת ממולאת חציל. פתאום אני יוצאת להצלת עצמי, מנסה למשוך בחדות את גופי משלו אך הוא ממהר להישען עליי, לא נותן לי להוציא את מה שעמל להכניס בי, "לא," הוא אומר ואז מלטף את ראשי ומוסיף, "יש לנו את כל הזמן שבעולם." אני מוסיפה אם כן לשייט בעולמות אחרים, אני הרקדנית ההיא שמניעה כעת את גופה הדואב כנגד שלו כדי לשמור על שלמות המופע. עד שנגמר. בשקט התגלגלה חיית הפרא הזהובה והנרגשת על גבה, אחזה בכפותיה בחציל החי ושפשפה אותו עד שהתרצה.

התלבשנו וישבנו בקצה הבמה, רגלינו משתלשלות אל הדשא. אחר כך חזרנו אל המגורים, מותירים מאחורינו את התפאורה והבמה שהפכו לנקודת צבע ברקע.

.

עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. לומדת באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בר־אילן. סיפור פרי עטה פורסם ב"מכאן ואילך – מאסף לעברית עולמית", 2016.  ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, עומד לראות אור בחודשים הקרובים בהוצאת כתר.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "You have one wish left", סיפור מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | טמפו טמפו טמפו טמפו

"'אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?' ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד." סיפור קצר מאת עיליי אשדות

לירון כהן, Puma in the living room, דיו, צבעי מים וטיפקס על נייר, 50X40 ס"מ, 2014

.

חדוות חולפות

עיליי אשדות

.

לא נדבר על זה?

לא.

בינתיים השמש נשברת על המצח של אנה למיליוני פרקטלים של אדום־ירוק־כחול ואין אף אחד שיאסוף אותם. אני מעביר יד לרוחבו ומנסה בכל זאת. ענן מתאבל חוצה את השמיים לרגע ומניח לחדר להיות. אלו הימים האחרונים שלנו יחד.

— — —

אנחנו רוקדים — רוקדים את זה החוצה, ליתר דיוק. ג'יג אירי עקום שמתנגן בווליום מחריש קורע אותנו מצחוק בזמן שאנחנו בועטים לתוך הפרקט, מתים בקול רם, מצליחים שלא לחשוב. (השכנים כבר הוגים תוכניות נקם מורכבות, אינקוגניטו מוֹד על ״איך לא להשאיר טביעות אצבע״ ושעות ארוכות בסטיפס…) הסלון נושם. מהקיר בוהה בנו ציור של גוגן, הנוף הערפילי הארוך ההוא, עם הנשים הדהויות שמטשטשות את הגבול בין גוף לרוח, כשברקע עבודת אלוה כחולה חוצה את המסגרת ואת האוויר שבינינו. היא רואה אותי אבל אני לא רואה אותה, ושם טמונה כל האימה. אנה אומרת בצעקה, "אתה מאמין שאנשים באמת מקשיבים למוזיקה הזאת? בקטע של, כל החיים שלהם?" ואני לא מצליח להביא את עצמי לומר לה שהיא תחיה לנצח ושאלו הם הימים האחרונים שלנו יחד ושיש לה משהו בין השיניים, אז אני לוקח את הזרוע שלה בתנועת ריקוד, מרים מעל לראש שלי ומסובב בחצי סהר לאורך החדר. היא אומרת שזה לא ג׳יג, ואני מגהק בתשובה. "זה כל מה שאני יודע."

— — —

יש לנו שבועיים בדירה הזו. חבר עשיר של ההורים של אנה, ששם המשפחה שלו אבותירס, היה צריך שישמרו לו על החתול, והציע לקמבן אותנו בטענה שאנחנו נראים לו ״זוג צעיר ואוהב למדי״ (זאת כנראה למעט העובדה שכבר שנים הוא מת לזיין את אמא של אנה בלי בושה ורק מחכה לרגע שזו תקרא ״בוא״. אבל אני לא מאשים אותו, והנידונים לישון לבד יהיו שמורים מכל משמר). במהלך הסיור בדירה העצומה להחריד אמרנו את כל הווריאנטים של "תודה", ומיד כשיצא הזדיינו עם הגב לדלת ולברכת הדרך. היינו בקומה השלושים ושש, והנוף היה עשרות זקפות גורדות שחקים והגבול הבלתי נראה שבין כחול לכחול־יותר, כאילו אלוהים מעולם לא הפריד בין המים. תוך יומיים החתול קפץ – ממש קפץ, על גבול החופשית – מהחלון, ומת מיד. החלטנו להתמודד עם זה מול אבותירס כשנצטרך. קברנו אותו באותו הלילה בפארק שליד הבית. הדשא הרטוב מתלהב לנו מבעד למכנסיים הקצרים ומשאיר עקצוצי תאווה לימים הבאים, והריח הוא של טל שיודע את מקומו בסך הדברים הפשוטים. הקראנו בטעות את הקדיש של גינסברג במקום זה הארמי אבל נשארנו איתו כי ממילא אנחנו מנציחים רפאי רעיונות, ואם כבר אז עד הסוף,

Blessed be He who builds Heaven in Darkness!

Blessed Blessed Blessed be He! Blessed be He!

Blessed be Death on us All!

וכל הפרחים וענפי האילנות מרכינים את ראשם למשמע הקול האבל למחצה של אנה והצעדים הרחוקים של אצני הלילה, מבורכים גם הם, מהדהדים בקדושה יומיומית לתוך הדמדומים.

— — —

במיטה היא מתחפרת בשקערוריות עצמות הבריח שלי כמו אנטומיסטית סמויה. היא מבקשת שאספר לה פרט טריוויה מטומטם. ״אני אתן לך שלושה ואת תבחרי אחד: הראשון הוא שההופעה הארוכה ביותר של בוב דילן הייתה ארבע שעות וכולן היו גרועות, השני הוא שאני אזכור את הנשיקות שלך רק אם תתני לי אותן בפה פתוח, והשלישי הוא שהזמן קורה כל הזמן.״

״בא לי את השלישי."

״אוקיי. אז הזמן קורה כל הזמן." אבל רואים לה בעיניים שהיא לא מאמינה.

— — —

ביום הלפני־אחרון היא יושבת על המרפסת וסופרת כוכבים, ולי תקוע בראש השיר ההוא של קייטנו ולוסו על הזמן. טמפו טמפו טמפו טמפו, טמפו טמפו טמפו טמפו. אני סופר סדקים במדרכה הבלתי נראית של הלא־מודע שלה וצועד בהם כמו ילד קטן – אחד, שתיים, שלוש – כשהיא שואלת אותי שאלה, אחת האחרונות שתשאל אותי אי פעם, מקועקעת עליי לנצח, הצבעים הגשמיים חושפים את הזהוב־סגול שמאחוריהם וההווה נפרס כאילו זכה בפרס: ״תרצה לבוא אליי מחר או שאני אבוא אליך?"

אני נזכר בדבר שאנחנו לא מדברים עליו. בלילות שבהם היא לא עונה, ברגעים שבהם מישהו שואל ״מי רוצה?״ ולא ברור אם הוא תוהה מי זו הישות שמפעמת בתוכו ובוראת בו את הרצון או רק שואל "מי רוצה אבטיח״; בעיניים שמאחורי העיניים שלה; במחשבה שבכל פעם שאני קורא בשמה – ״אנה״ – אני יכול להמשיך ולומר לה ששמה הוא שם האלוהים המפורש בה במידה שאני יכול לבקש ממנה להעביר לי את השלט של המזגן, ואף אחד (אפילו לא הוא) לא יכול לדעת באיזה מהם אבחר. אני נאחז במארג האפשרויות הבלתי מסוים שעומד בפניי, מסתכל לסוף ולאינסוף בעיניים, ואומר באהבה, ״בואי אליי.״

.

עיליי אשדות בן 22, גר בתל אביב, מוזיקאי היוצר תחת השם "חיים מקסימליים".

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים קצרים על אִמָּהוּת, מאת חיה משב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל | בקרוב תהיי אמא

"אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב". קטע מתוך "נטע זר", מאת שרית פליין

שלומי חגי, חסידה, מכחול ודיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "נטע זר" / שרית פליין.

.

נטע נזכרה בשיחה הנדירה שהייתה לה עם סבתה קאדן, שסיפרה לה איך הסתיימו כל ההריונות לפני שילדה את אמה. הפלה טבעית. כך קראו לזה הרופאים. מה לעזאזל טבעי בזה שהתינוק שלך מת עוד לפני שנולד?

שבועות ארוכים נשאה בתוכה ניצני תקווה, חלמה בהקיץ, איך הוא ייראה? האם יהיה גבוה כמו מרקו? והשיער שלו, דבשי כשלה או שחור ומתולתל כשל אביו? איזה צליל יהיה לצחוקו? הלוואי שיהיה סבלני כאביו, ואולי תהיה זו ילדה בכלל, שובבה ומצחיקה, כזו שמטפסת על העצים גבוה יותר מכל הבנים, כמו שהייתה היא עצמה לפני שאמה חלתה?

פעם אחר פעם נגדעו החלומות באכזריות. כבר לא הניחה לעצמה לחלום ולדמיין, אימצה כל אמונה טפלה וכל מנהג, אדוקה בהלכות הטקס משל הייתה הכוהן הגדול בבית המקדש. כשראתה פעם חתול שחור בדרכה למכולת, חזרה מיד כלעומת שבאה, ממלמלת כל הדרך, "פישקדו אי לימון" (דג ולימון, ביטוי שאומרים כדי להסיט את נושא המוות), ולא הסתפקה בכך. מיד כשנכנסה הביתה חיממה נתח דג מבושל שנותר מארוחת השבת, טפטפה עליו מיץ לימון ואכלה אותו עד תומו, למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת.

באחד הימים נזכרה בביטוי ששמעה בילדותה: "לה מנסנה אל מאל סאנה" (התפוח מרפא הכול), מאז הקפידה לאכול שלושה תפוחים בכל יום, וכדי להוסיף ולהמתיק את גורלה סיימה כל ארוחה בכפית של ריבת תפוחים ובתפילה: "מאמא מיה, משיח בן דוִד, מלאכי השמים, סניור דל מונדו, שהכול יהיה טוב." היא הקפידה להיכנס לכל חדר ברגל ימין בלבד, ואם בטעות העזה כף רגלה השמאלית להקדים את אחותה הימנית, מיד הקישה שלוש פעמים על עץ, ביד ימין כמובן, ועוד הוסיפה ורקקה שלוש פעמים לימין ושלוש לשמאל, כל זאת בזמן שעיניה עצומות ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. מיותר לציין שבכל בוקר ובכל לילה לחשו שפתיה את תפילת שמע ישראל.

אילו הייתה אמה בחיים, הייתה יודעת איפה אפשר למצוא את האיצ'יזרה (מכשפה), והייתה מזמינה אותה לבוא ולגרש את כל הסכנות המאיימות על רחמה.

משהגיעה לחודש השביעי להריונה, דרשה ממרקו להביא לה שלושה בדים לבנים מהחנות, אף שהמנהג מסתפק בבד אחד. היא החליטה לשלש את השמירה על עוברה. עיני בעלה ופיו נפערו בתדהמה בזמן שגזרה כל אחת מהיריעות לשניים וקשרה אותן זו לזו כדי להאריך את חיי הילד שייוולד לה. "ביקשת ממני בדים כדי לגזור אותם?!" מן הסתם היה ממשיך ותוהה על שפיותה, אלא שהבחין ברשפים הירוקים ששוגרו אליו ממבטיה ומיהר להציע את עזרתו בתליית הרצועות הלבנות מעל מיטתם. שלוש חמסות עיטרו את כותלי חדר השינה, ומעל שרשרת האריגים שנגזרו ונקשרו נתלתה עוד מחרוזת שעין כחולה גדולה בלטה במרכזה, ומתחתיה השתלשלו עשרות עיניים נוספות שנראו כמו בנותיה הקטנות של העין המרכזית.

בהקיצה בבקרים ראתה קאדן את מבטם התכול של צבאות השמירה, ולעתים התגנב קול קטן לתוכה: "הוא כנראה צודק, יצאתי קצת מדעתי," אלא שמיד הייתה מסלקת אותו ומתחילה לשחד את ריבונו של עולם, אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב ותאכיל אותו על אף סלידתה מהיצורים המייללים.

מחשבות טובות, קאדן, רק מחשבות טובות, בקרוב תהיי אמא, הצליח הרהור חיובי לפלס את דרכו לתודעתה אחרי שורה של הבטחות בפני האל. הפעם זה יהיה אחרת, הם אפילו עברו לדירה חדשה, השאירו מאחור את בית האכזבה והכול רוהט ואורגן מחדש, פרט לחדר שיועד לילד שייוולד. חלילה להם להתגרות בגורל. השכנה בקומה מעליה, אינס, המבוגרת ממנה בשני עשורים, מיד מצאה חן בעיניה. מרגע שקאדן פתחה את דלת הבית, נכנס עם שכנתה ניחוח של קציצות פרסה מטוגנות מעורב בניחוח בושם עדין. מבלי שתבין מדוע, מצאה את עצמה קאדן שופכת את לבה בפני השכנה שזה עתה הכירה, את כל חרדותיה ואת געגועיה לאמה שמתעצמים בכל היריון. אולי היו אלה פער הגילים או עיניה הקשובות של אינס שגרמו לה להמשיך: "מרקו, שיהיה בריא, הוא בעל ממש טוב, אבל בעל זה לא אמא," וכבר שתי דמעות סוררות התגנבו אל זוויות עיניה. "היא מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, כל כך הרבה שנים וזה רק הולך ונעשה יותר קשה." בלי לומר מילה קמה שכנתה ממקומה בכורסה ועברה לצדה של קאדן, נשקה למצחה ואחזה בידה עד שבכייה שכך. באותו לילה ביקעה את בטנה סכין מדומה, חדרה דרך הגב וננעצה עמוק בבטן התחתונה. זעקתה הקפיצה מיד את מרקו. שניהם היו חיוורים. הוא זינק מהמיטה ורץ להביא לה כוס מים. אילולא היה הכאב שולט בה הייתה צוחקת. מים? מה יועילו לה המים? כשיכולת הדיבור שבה אליה, הודיעה לו כי הגיעה העת.

.

שרית פליין, נטע זר, רימונים, 2020.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן