מחווה | בביתה של סלמה לגרלף

״עיקר שכחתי... הייתה בעיה ברצפת העץ בבית, והבנאים שבאו לתקן אותה מצאו מתחת ללווחים קופסת עץ קטנה ובה כמה ניירות דקים כתובים בכתב יד.״ סיפור מאת עלית קרפ, מחווה לסלמה לגלרף, במלאת 80 שנה למותה

קרל לרסון, סלמה לגרלף (פרט), 1908

.

מאת עלית קרפ

.

אם הייתי בבית של סלמה לגרלף, את שואלת. ודאי שהייתי, אבל לפני שאספר לך על זה, אני רוצה להגיד לך משהו: רק פעמיים התמוטט המכרה של פאלון בירת דלרנה במהלך אלף שנות פעילותו. פעם אחת בחג המולד ופעם שנייה בחגיגות אמצע הקיץ. המכרה היה ריק כמובן, ולכן לא נפגע איש. תושביה של פאלון ראו בעיתוי נס שחסך את חייהם של מאות, אם לא של אלפים.

עכשיו תשמעי: גוּדרוּן, המדריכה שקיבלה את פנינו בפתח ביתה של סלמה לגרלף בכפר לא רחוק מפאלון, הייתה לבושה בבגד שרוב הנשים היו מהססות לצאת מפתח ביתן כשהן לבושות בו. מין ספק חלוק ספק כתונת לילה בצבע ורוד עתיק, שהוא צבע מכוער על כל אדם ובמיוחד על בלונדיניות דהויות. הסיור בבית היה ככל הסיורים בבתי אמנים בשוודיה. אחרי זמן מה נראה לך שמתכונת הדיור הציבורי קיימת שם מקדמת דנא ושגם למגזר האמנים יש דיור שנגזר למידותיו: קומה ראשונה, חדר הסבה ובו שתי ספות וכורסה, שולחן עתיק עשוי בעבודת יד על פי מיטב המסורת הסקנדינבית, מראה עמומה, וחלון, חלון גדול כמובן, צופה על פני הנוף. בפינה פתח לקמין מחופה האריחים המשתרע על חצי מהקיר, ורצפת עץ חורקת. זה הרגע שבו עוברים למטבח, שגם הוא בקומה הראשונה, ומתפעלים ממכשירי המטבח העתיקים ששימשו בראשית המאה העשרים את דיירי הבית. אחר כך עולים במדרגות לקומה השנייה ומביטים במיטות שנראות לנו קטנות יחסית, בנול שניצב בכל בית שוודי בן התקופה הזאת ובאריגים המונחים על ידו. ואז, כשהקהל מסתובב ופונה לרדת במדרגות, גודרון אומרת: "הקטע המעניין ביותר בסיור עדיין לפנינו ומי שרוצה לשמוע אותו, מוזמן לקפטריה שצמודה לביתה של סלמה לגרלף."

יש לשוודים מין מנהג כזה, להצמיד לכל בניין היסטורי קפטריה שבה מוכרים קפה ועוגות שמרים. אולי משום כך היו מי שראו בעניין מלכודת תיירים והסתלקו. אבל מי שנשאר וקנה קפה ועוגת שמרים בקינמון, שהיא פחות או יותר המאכל הלאומי בשוודיה, שמע סיפור מעניין.

היא התחילה במה שנראה כמו עוד הרצאה שכבר שמענו מאות כמותה על לגרלף, דיברה על נילס והאווזים ואחר כך גם על ירושלים ואמרה שמעניין לציין שבשתי היצירות הללו, הנחשבות לפסגת יצירתה של לגרלף, המוטיבציה המניעה את העלילה היא חטא אנושי, לא מיתולוגי: נילס הוא ילד רע שמציק לחתול, מורט זנבות של עופות ומתעלל בגמד שנוחת במטבח של הוריו שבו הוא יושב בבוקר יום ראשון לאחר שסירב ללכת עימם לכנסייה. על כן הוא נענש והופך לגמד כמו זה שבו התעלל, וכעת עליו להתעמת עם תלאות החיים והטבע הסקנדינבי האכזר בממדיו החדשים. וכך הוא יוצא למסע עם להקת אווזי בר על גבו של אווז הבית שלהם, שמשתוקק לחופש ולמרחבים. רק אחרי שהוא לומד לקח, מגלה אמפתיה ומסייע לאחרים הוא מצליח לשוב לממדיו המקוריים ולהוריו. זה ספר, אמרה גודרון, שמצליח להיות גם חינוכי, אפילו דידקטי, וגם יפה להפליא. לגרלף כתבה את הספר הזה כדי ללמד את ילדי שוודיה גאוגרפיה ואולי גם מעט מוסר, אבל היא מצליחה לצקת תוכן אמיתי ביחסיו של נילס עם העולם, והנו־נו־נו שהיא עושה לו טובע בפוך האווזים הסמיך שמרכך אותו מעט. הוא כתוב, כך אמרה כשמבט חולמני נשקף מעיניה הכחולות, באהבה אמיתית.

והיא המשיכה: גם בירושלים, הרומן החשוב השני שלה, רובץ חטא לפתחה של העלילה; החטא שחטא אינגמר אינגמרסון לבריתה ארוסתו, שכפה את עצמו עליה אחרי שנאלצה להשתדך לו למרות רצונה, שהתעברה לו בטרם נישואיה למרות רצונה וילדה ילד בטרם הייתה לרעיה, וגם זה למרות רצונה. בעקבות כל החטאים הללו שחטא כלפיה היא לקתה בדיכאון ורצחה את התינוק שילדה.

הייתכן, אמרה גודרון, שתחושת החטא הרובצת לפתח יצירותיה נובעת מתחושת האשם שליוותה אותה בגלל היותה לסבית שחיה חיים פתוחים וחופשיים עם חברתה, סופי אלקן, סופרת יהודייה שוודית? אין לדעת, אבל לדעתי, הוסיפה, נס הוא שקיבלה פרס נובל לספרות, והעובדה שהייתה האישה הראשונה לקבל אותו בכלל מדהימה: היא חיה עם אישה – ועוד עם אישה יהודייה – וסיפרה, בראשית המאה העשרים על נשים ממאנות, ואפילו על נקבות מנהיגות, כמו אקא מנהיגת האווזים. לגרלף קיבלה את הפרס ב־1909. אם זוכרים שרק שנתיים קודם לכן, ב־1907, זכה בו רודיארד קיפלינג שהיטיב לשקף את רוח הזמן ביצירתו, הכוללת בין היתר את השיר "משא האדם הלבן", נראית זכייתה מפליאה שבעתיים. לא שקיפלינג הוא סופר רע, אלא שוועדת פרס נובל הייתה מאז ומתמיד ועדה פוליטית מאוד, ועל כן הצירוף "שיקוף רוח התקופה" הוא לעיתים קרובות סינונימי מבחינתה לצירוף "סופר טוב". באיזו מידה שיקפה לגרלף את רוח התקופה באורחות חייה או בכתיבתה? ואולי בכל זאת לפעמים צודקת ועדת פרס נובל בבחירותיה?

כך המשיכה גודרון להשיח באוזני המשתתפים עוד ועוד רעיונות מרעיונות שונים, עד שפתאום התעשתה ואמרה: הוי, עיקר שכחתי. לפני כמה חודשים הייתה בעיה ברצפת העץ בבית, והבנאים שבאו לתקן אותה מצאו מתחת ללווחים קופסת עץ קטנה ובה כמה ניירות דקים כתובים בכתב יד. אלה נשלחו אחר כבוד לספרייה המלכותית בסטוקהולם, שבה מוחזק עיזבונה של לגרלף, ואחרי זמן קצר הוציאה הספרייה הודעה לעיתונות: "בין ניירותיה של לגרלף נמצאו התכתבויותיה האישיות, והן יישמרו לצד יתר כתביה בארכיון המיוחד לכך. כעת מפרסמת הספרייה המלכותית סיפור מתוך עיזבונה של הסופרת הדגולה, ששמו 'מץ השָמן'."

ועכשיו, אמרה, אקרא לפניכם את הסיפור. היא הוציאה מתיקה נייר מנוילן וקראה את הסיפור הבא:

"בימים האחרונים של הקיץ ישבו אמיליה ומריה ליד השולחן הסמוך לחלון המטבח שלהן. בכלי מים קטן הניחו את ורדי הבר האחרונים לעונה וריחם המופקר מילא את האוויר. 'אם כבר נעשה חם', אמרה מריה, 'סימן שתכף ירד שלג, נקווה שיהיו פטריות טובות השנה'. אמיליה לא אמרה כלום. הקיץ מילא את הנוף בירק עבה וצפוף והיא שמחה שהסתיו ישיר את העלים ואפשר יהיה לראות מי מתקרב הביתה.

הן היו כבנות שישים. לפעמים שכחו מי הצעירה ומי המבוגרת מבין שתיהן. לפני כמה שנים התאלמנה מריה מנילס, ואז עברה להתגורר עם אחותה אמיליה, שלא נישאה מעולם. פעם, לפני שנים רבות, שאל אותה אחד מילדי אחותה: 'איפה האבא שלך?' ומכיוון שמיד הבינו כולם את שאלתו, ניסו להסות אותו, אבל עוד בטרם הספיקו, אמרה לו: 'בבית שלי אין אבא. היה צריך להיות, אבל הוא נסע לירושלים'. בדממה שהשתררה בחדר שאל הפעוט: 'איפה זה ירושלים?' והיא הסתובבה והצביעה לכיוון דרום מזרח. 'שם', אמרה.

היעלמותו של מץ בעיצומן של חגיגות אמצע הקיץ מילאה אותה בתחילה ציפייה, שנמשכה כמה שנים, והציפייה נמהלה בעלבון, שתפס אט־אט את מקומה, והיא התמסרה לו בנפש חפצה כשכעס, סקרנות ותאוות נקם משמשים בה בערבוביה בחגיגת אין אונים: פעם גאה בה הכעס ופעם תאוות הנקם, וכשאלו הניחו לה מדי פעם, הציקה לה הסקרנות. 'אני רוצה לפגוש אותו אפילו אחרי שאשכח אותו', נהגה לומר לאחותה. את יגונה הטביעה בעבודה קשה ובאמונה דתית יוקדת. לפעמים שמעה את הכומר אומר בימי ראשון שיש בעצם שתי ירושלים, וכששאלו אותו לפשר הדבר, אמר שבעברית יש צורה מיוחדת לשם עצם שהווייתו זוגית, כמו עיניים, ידיים, שדיים וכו', ושגם לשם ירושלים יש צורה כזאת, ועל כן ברור שיש שתי ערים בשם זה, אחת של מטה ואחת של מעלה. לפעמים לעגה לעצמה על געגועיה למי שנטש אותה, אבל בעליונים או בתחתונים, בלעג, בזעם, בעלבון ובכאב, קיוותה בכל ליבה שיום יבוא ותפגוש שוב את מץ.

גם עתה כשישבו שתי האחיות ליד השולחן והוורד מבשם את האוויר ביניהן, הביטה בשלוש הפרות שבחוץ וידעה שבקרוב מאוד תצטרך להכניס אותן לדירו של החזיר; הוא, כך ידעה, יקבל אותן אמנם בסבר פנים יפות, אולי אפילו בשמחה, אבל שמחתו לא תארך שכן השכנות ביניהם לא תימשך זמן רב. לקראת חג המולד יישחט, כדי שיהיה לה ולמריה מה לאכול במהלך החורף. אלמלא היו באמת נזקקות לבשר, לא הייתה שוחטת שום חזיר לעולם. היא חיבבה את גורי החזירים, שבכל שנה גידלה מקטנות עד לשחיטה. הם היו נבונים, הכירו אותה ונִחררו בשמחה לקראתה. אבל אוכל זה אוכל, וחוץ מבשר החזיר באמת שאין הרבה מה לאכול כאן, חשבה בנקיפת לב כשנגסה בבשר ידידה לשעבר. 'אנחנו מהמשפחה של הבל', הייתה מסבירה למריה המיוגעת מרוב ילדים, וגם לעצמה, בעת שהיו בוחנות את יבול תפוחי האדמה ששוב לא עלה יפה, בגלל קרה מזדמנת, כפור חולף או סתם גשם אינסופי שהרקיב את הפקעות, 'עלינו לאכול בשר ולשתות חלב'.

בהדרגה חדלה לשאול מי בא כשדלת הבית הייתה נפתחת, כי כבר ידעה בחלוף השנים, שאולי אחד מאחייניה הגיע, אולי אחד השכנים נכנס, אבל לא מץ. הוא לא בא. את הציפייה שלה תרגמה לאוסף של מעשים: התבוננות דרך החלון, יציאה לחצר, כניסה בחזרה, מבט ממושך שהייתה שולחת בין עצי היער שאין לו סוף, ובקיץ – בישיבה ליד שולחן האוכל במטבח, שנהגה להציבו ליד החלון. הירוק המתפרץ מהעצים בחודש מאי הזכיר לה את תאוותו, והיא התגעגעה אליו, למרות הכול.

היא נהגה לענות עצמה במחשבות על הפעם האחרונה שבה ראתה אותו, להעלות במחשבתה את דמותו כפי שנגלתה לה בחצר הכנסייה בחגיגות אמצע הקיץ. הם הביטו זה בזה במבט שסימן שבעוד רגע ייפגשו. אז, באותם ימים, לא נהגו נאהבים לנופף זה לזה. אבל הפגישה לא התקיימה מעולם. כמה פעמים אמרו לה אנשים שהיו מי שראו אותו באמריקה; אבל אמיליה ידעה שליבו של מץ לא היה במערב, אלא במזרח, ואף על פי כן, לא כעסה על מי שמסר לה את הבשורות הללו, כי הרי גם היא ראתה אותו מדי פעם. לפעמים, בשבתות, כשהייתה יורדת העירה כדי לקנות כמה דברים, נדמה היה לה, על פי תנועת גוף או ניע ראש, על פי נפנוף שיער או חיכוך של רגל ברגל, שמץ הוא העומד בצד השני של הרחוב, אבל כשניסתה להתקרב, לפעמים חשבו האנשים שהתקרבה אליהם שהיא מין תימהונית, והיו אפילו גברים שהציעו לה כמה הצעות מגונות, כי זיהו בעיניה שהיא מחפשת משהו, רק לא ידעו מה, ומכל מקום תמיד התברר לה שאין זו אלא אשליה, שמי שעומד לפניה אינו מץ כלל וכלל, והיא נסוגה במבוכה. לפעמים, בעת שישבה ליד שולחן הקיץ במטבח, נדמה היה לה כאילו דמותו קרבה והולכת מבין עצי היער. לפעמים דימתה לשמוע צעדים בליל חורף, חורקים על השלג הנערם ולפעמים… לפעמים סתם חשבה על כל אותם ימי קיץ שבהם היו רוחצים יחדיו עירומים באגם ובאחד מהם גם הרתה את בתה, מכיוון שלמרות הבטחותיו הלהוטות של מץ, המים לא שטפו מגופה את זרעו.

היא הייתה בודדה כל כך אל מול המשפחתיות השופעת של מריה, הילדים שנולדו לה בזה אחר זה, ואחרי הפסקה קצרה גם הנכדים, עד שרק כתבי הקודש ניחמו אותה. שוב ושוב קראה בהם כדי להיווכח בצדיקותו של יוסף. היא ידעה, שגם ישוע המשיח היה ילד לאב לא ידוע, ועד כדי כך פקפקה במוצאו, שכאשר חתולתה המליטה שלושה גורים, מיד קראה להם בשני שמות, ואולי בעצם בשלושה: בלבה קראה להם מהר, שלל, חשבז, וגם השילוש, הקדוש ועמנואל, ובפני אחותה ואנשים אחרים קראה להם בשמות חתוליים: מקס, רקס, ולשמן שבהם היא קראה ביורן.

האומנם נטש אותה כדי לעלות לירושלים, מי חכם וידע? אמנם, בין יתר התאוות שפיעמו בליבו, הייתה גם תאווה דתית, והוא אמר לעיתים קרובות שהוא רוצה לערוך מסע צליינות לירושלים, לעלות לקבר הריק של המשיח, לראות את נתיב הייסורים שבו הלך כשהצלב על גבו, ובעיקר – לנסות למצוא את מקום הנשיקה. אבל בינתיים, אולי כדי לפצות עצמו על מסע הצליינות שלא יצא אליו לירושלים, ואולי כדי לחבוש את פצעי הצליבה הדמיוניים, חיפש את מקום הנשיקה אצל אמיליה. חיפש וגם מצא, והשאר, הריהו כתוב על ספר הישר ובעיקר הגלוי, בדמותה של התינוקת שנולדה לה חודשים מספר אחרי שנעלם אביה. תינוקת מתוקה, שגדלה להיות ילדה חמודה ונערה חמודה עוד יותר, שנעלמה מהכפר גם היא, עם הקרקס הראשון שעבר בו, ולא שבה אליו לעולם.

וכך קרה, שבאותו יום קיץ ישבו שתיהן ליד השולחן, ומריה מזגה לה מעט שנאפס ששמרה מהחורף, והירוק עדיין היה צפוף מאוד, אף על פי שמעט צהוב כבר הוטל בו, והן מצצו יחדיו כמה אוכמניות ופירות פטל אדום שמצאו ביער. 'עוד מעט צריך יהיה להכניס את הפרות,' אמרה מריה ואמיליה שתקה כי כבר לא חיכתה לשום דבר באמת.

האור היה עדיין משריר את שלטונו כשהעיפה מבט לעבר היער וראתה דמות מוכרת מתקרבת. הוא הלך לאט, מפלס דרכו בין העשבים הגבוהים, נרכן מדי פעם כדי לאסוף גרגיר יער ולאכול אותו. 'מעניין למה הוא בא אלינו', אמרה מריה ופתחה לכומר את הדלת. הוא בירך אותן כשנכנס וכן, הוא מוכן לכוסית שנאפס, אבל קטנה אם אפשר. הוא ישב ולא אמר דבר זמן רב, ואחר כך, כשכבר כמעט עמד לצאת אמר, 'את מוכנה לבוא אתי לפאלון, אמיליה? בבית הלוויות יש גופה עתיקה שמצאו במכרה'."

 

עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים: רשמי מסע בשוודיה״ ראה אור ב־2018 בהוצאת אפיק.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | ואני יושב בגולה תל אביב

"תל אביב של ישורון היא מרחב ממשי מיוזע של עור ועצמות, בשר ודם שבו הגבר רב האון המשובר לרסיסים פועל לכאורה את פעולתו בעולם, אבל בפועל הוא נותר 'משמים בתוכו'". עידן צבעוני על "הגולה תל אביב" מאת מרחב ישורון

מתן אורן, MOMLOVE#4, שמן על בד, 39X27 ס"מ, 2017

.

עבודת השם: על ספרו של מרחב ישורון, "הגולה תל אביב"

מאת עידן צבעוני

.

בזמן שחבורת ערס־פואטיקה תפקדה כאנסמבל רב־קולי אשר השמיע ביחיד את קינת הרבים, ולכן זכתה להתקבלות סכיזופרנית במרחב הציבורי, מרחב ישורון השמיע ברבים קינת יחיד, א־קפלת קולות סהרורית בפואטיקה סכיזופרנית של איש אחד. במעין הומאז' נונשלנטי לרוח מאיאקובסקית זכרית חסרת רסן (כמו מאיאקובסקי, ישורון הוא הרבה גברים, הוא הרבה משוררים מגלומניים: "השליח ה־13", כך ביקש מאיאקובסקי לקרוא לפואמה שלו "ענן במכנסיים", אבל נרמז לו שאם יתמיד בכך ישלח לגולאג), עשויה טלאים לא סדורים של שפה הומה המוטחת שוב ושוב בפני הקורא המופתע, הגולה תל אביב של מרחב ישורון הוא ספר שירים נושא בשורה אשר מתרגל בווירטואוזיות לשונית מעוררת התפעלות מעין נוסח עכשווי למהדרין של יודו־דאדא ישראלי אנרכי, ארוטי, מתפקע, מתפרע, מתפרץ למרחב ישראלי שעל סף סחף: "צונמי של מדוזות יטביע את כולנו / נשקע עם שְפרוֹטִים בים השחור". וגם: "לפני שהיה משקל למלל / איש לא שם על חוק וסדר / בטרם חוצבו פני שקל / איש לא ספר איש / לא ראו ממטר / יצר שט מחור לחור / דם נטף לכל עבר / אז אב חם חש / כי צץ שד של בת […]".

זהו ספר מרחבי, מעשה שעטנז שׂפה לאורכו ולרוחבו, גברי מאוד, לפרקים בוטה במכוון, אשר בזכות הצירוף הלשוני הקדום המתפקע בפה – "הגולה תל אביב" – מצליח לעדן את עצמו, לשחרר את עצמו באופן תרפויטי מהשפה "החולה", "החלולה", להעניק לשפה הישראלית המיליטנטית (אשר ישורון הוא חלק מהנוף הגלוי שלה) מרחב של גלות וירטואלית מחודשת, כדי שתוכל להמשיך לפעול את פעולתה בעולם כשפת סתרים הומה: "אין מה לדבר! / אצבע קוף / פטמה קמוטה / חומד, זה סגור / אנחנו מדברים בשפה מתה / להפיק צלילים אפשר / צלילים? כמו כלום, זאת בעיה?".

במובן מסוים הפרקטיקה הלשונית של ישורון מהדהדת את הווידוי המרגש שבו פותח חוקר הספרות האמריקאי ג'פרי הרטמן את מאמרו "המדרש כהלכה וכספרות": "המניעים שמוליכים אותי ללמוד מדרש אינם טהורים. אני שודד את התיבה האבודה ומחפש אוצר. לא לשם שמיים אני לומד, אלא כדי להחזיר קולות וסוגי פרשנות שהתיבה הזאת מלאה בהם כפי שתיבת נח מלאה בחיות". כמו הרטמן, גם ישורון "מתגנב אל בין החומות בחסות החשיכה על מנת לדלות לכל היותר רסיסים שנתלשו שלא כדין מתוך סביבה חיה". ובכן, הא לנו רסיסים תלושים שלא כדין, מעשה ישורון בשפה אשר באופן דיאלקטי הוא יורש אותה על מנת לפרוע אותה, אבל באותה מידה פורע אותה, משבש אותה ואת תחבירה על מנת לרשת אותה בצורה אבסורדית למחצה, עקומה, שכן זו עבודת השם האובססיבית שלו שייעד לעצמו, כמו נביא אחרית הולל בגולה תל אביב הנהפכת על ראשה על מנת לחורר את התאולוגיה הפוליטית של הריבונות הישראלית: "שקל תחת שקל תחת עין תחת עין תחת שן תחת שן תחת רגל תחת רגל תחת שמש תחת שמש אין חדש שמע ישמעאל אדני אלוהינו אדני אחד".

הספר פותח במוטו הלקוח מיחזקאל ג 15: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר (קרי: וָאֵשֵׁב) הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם". הגולה על שלל נגזרותיה היא למעשה עבודת השם של הספר הזה, אשר נצמד למילים והברות צורמות, ולכן כבר בפתיחת הספר ישורון מטה מילים משורש גל"י ושורשים דומים בצורה גרפית המזכירה את זו של תורת הספירות בקבלה: "גל, גלה, גלם / מוגלה, גלגל, לגלגל / מגילה, גלל, גולגלת / גאולה".

תל אביב של ישורון היא מרחב ממשי מיוזע של עור ועצמות, בשר ודם שבו הגבר רב האון המשובר לרסיסים פועל לכאורה את פעולתו בעולם, אבל בפועל הוא נותר "משמים בתוכו", משתומם על סביבתו הנאזלת כמו נביא האחרית שלו המשתומם, השותק, מחכה לדעת מה יהיה עליו לומר לבני עמו הגולים. יחזקאל יושב עם עמו על גדות הנהר כְּבָר, וישורון יושב משמים, בדד, מול מסך הטלוויזיה: "אני כבר בכורסא שלי / באמצע הנהר שלי / יושב בוהה בדמות / המשתקפת על מסך של טלוויזיה מקולקלת". לצד היותה עיר ממשית־ספרותית, העיר עוברת טרנספורמציית דאדא אלכימית בשפת קודש עתיקה, כך שהיא הופכת להיות מרחב־מילה ("טבול את העצם בְשֵם / עד שהשם יהלום / כשהשם יהלום בעצם / הלשון תהיה לטיפה"), מרחב שפה קדומה המתקיימת בעבר הארכאי של היודו־ישראלי בן הזמן והמקום, הישראלי המספיק לעצמו, הישראלי המספיק לא־מודע לעצמו כדי שיוכל לחיות במדרון החלקלק שעל סף חורבן במרחב השמי הישן־חדש.

תל אביב של ישורון היא גם זו של החזון ההרצליאני האלטנוילנדי, ארץ ישנה־חדשה־שטוחה, חילונית להחריד, חשופה וליברלית ומחניקה, חלום בלהות יודו־פרוטסטנטי שהתממש בלבנט: "אוגוסט אלטנולינד בבוילר / בית בושת בוער בראש / עטלף מזגזג מפיקוס לפיקוס / על אי־תנועה / בין גן מאיר למצודת זאב / אוגוסט אלטנולינד בבוילר / מחור הלוע של הפוסט קפה / מגיח איש הטוסטים / לא הולך, זורק רגליים / לא נושם, גונב אויר / אין על מה להישען / אלא על תחביר". אבל תל אביב של ישורון היא גם זו של החזון היחזקאלי, הנביא בן המאה השישית לפנה"ס, נביא הפורענות שלפני חורבן בית המקדש ונביא הנחמה שלאחר החורבן, אשר מקום מגוריו בבבל היה תל אביב, מעין עיר אשר בה ישבו חלק גדול מגולי יהודה.

ההברקה של הספר היא הפיכת "הבועה תל אביב" – אותה טריטוריה חילונית, ליברלית־ליברטרית פגיעה, המנותקת בגאווה משאר המדינה ומתחפרת בתוך המבנים הנרקיסיסטיים של עצמה – ל"גולה תל אביב". קסמו של הספר טמון ביכולתו של ישורון להנדיד את "הגולה" כמסמן־על של קיום יהודי היברידי לתל אביב, תחת זאת שהקוסמופוליטן התל אביבי המצוי ייצא את עצמו כפליט אקסלוסיבי לגולה מזרח־ברלין, לגולה ורשה וכו'. אצל ישורון הבועה תל אביב מתברלנת, כלומר הופכת להיות הגולה תל אביב, שכן דווקא מכיוון שהיא בועה היא יכולה להכיל בתוכה גלות; הריק הבועתי שלה נכון להרות בקרבה את הגלות, שכן ירושלים מלאה עד לזרא בסינדרומים בועתיים משלה – ירושלים של מעלה ומטה – ומלכתחילה רוויה בשפה אפוקליפטית קדושה.

בפעולת השפה שלו ישורון משית את הגולה על המרחב הישראלי, אשר הופך להיות מרחב הגלות בתוך מרחב ריבוני לא־גלותי. בעודו מעניק לתל אביב מעמד של גלות וגולה כתנועה בשפה, כלומר כשפה הגולה מעצמה, ישורון מצעיד את המסמן תל אביב צעד רדיקלי קדימה: הוא גם מחורר את הביקורת על תל אביב כבירת הליברל־קפיטליזם ("הבועה תל אביב") וגם מרוקן את הריבונות היהודית מתוכנה הלאומי, בעודו מעמיד את "הגולה תל אביב" כמקום של ערגה טקסטואלית יהודית א־ריבונית, אבל גם כמקום ממשי במרחב השמי החדש־ישן. באופן פרדוקסלי הגלות הווירטואלית הופכת להיות משכן: "ואני יושב בגולה תל אביב / תל אביב המתוקה שלי שתמיד זורמת…".

 

עידן צבעוני (1964) הוא סופר, מבקר ספרות ועורך הוצאת רסלינג. פרסם את המסה "שדות תעופה או נוסטלגיה לעתיד", בתוך הספר "חללים, שדות תעופה, קניון" (רסלינג, 2004). ערך, בשיתוף עם יצחק בנימיני, את אסופת המאמרים "עבד, התענגות אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" (רסלינג, 2003). ספרו "רפאים בכל מקום" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות (2017); "הרשתית" ראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק (2019).

 

 

מרחב ישורון, "הגולה תל אביב", הוצאה עצמית, 2018

 

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר־פוטשניק על "מחצית חביוני" מאת שני פוקר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | פרק מחייה של עמליה כהנא־כרמון

"מתחנת הרכבת לקחה טרמפ אל העיר בחברת זוג צעיר. 'פעם ראשונה בבאר־שבע?' שאלו אותה. 'השתתפתי בכיבוש', ענתה באדיבות." קטע מתוך "הקומה השנייה", ביוגרפיה של כהנא־כרמון, מאת נגה רוזנפרב

נועה הגלעדי, ללא כותרת, יציקת זכוכית, 4X7X4 ס"מ, 2005 (צילום: איליה מלניקוב)

.

קטע מן הספר "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון" / נגה רוזנפרב

 

 

פרק ו
השיבה הביתה
1958–1962

א

לאחר כשבע שנים בנכר שבה משפחת כרמון לישראל והשתקעה בתל־אביב. אמנם בתחילה, הייתה דירתם תפוסה על ידי דייר שסירב לפנותה, אולם חיים כהנא פנה לעורך דין והתייעץ עמו לגבי הדייר. באישורו נפרצה הדירה, שנמצאה ריקה מחפצים, המנעול הוחלף ועמליה והילדים עברו להתגורר בה. את חופשת סוכות בילו רעיה ועדו עם סבא חיים וסבתא שרה, אריק שהה בחו"ל ועמליה, כרסה בין שיניה, נסעה ברכבת לבאר־שבע. עשר שנים חלפו מאז השתתפה במבצע משה לכיבוש העיר. עשר שנים מאז הגיעה לשם סטודנטית־חיילת והיום היא אישה נשואה ואם.

מתחנת הרכבת לקחה טרמפ אל העיר בחברת זוג צעיר. "פעם ראשונה בבאר־שבע?" שאלו אותה. "השתתפתי בכיבוש", ענתה באדיבות. עד שהגיעה למרכז העיר, לא יכולה הייתה לנחש שהיא בבאר־שבע. לנגד עיניה ראתה שיכונים, בניינים, נטיעות. היא שוטטה ברחוב הראשי ונזכרה איך אמרה לדוד, שהיה שכנהּ לחדר במבצר המשטרה: "פעם נגיע הנה שוב, תראה. זו תהיה עיר עם עולים חדשים. יהיו להם שיני זהב בפיהם, גברת עם כלבלב וכובע תעבור על פניך, בת בית במקום ואתה תהייה תייר".* ראתה שנטעו אשלים, אקליפטוסים וקזוארינות. זיכרונות עלו וצפו בראשה. בית הקברות הבריטי, הנה המסגד המוסלמי שהפך למוזאון הנגב. כאשר חזרה למלון בערב, כתבה את הרהוריה במחברת שנשאה עמה:

 

גברת לא צעירה, בת למעלה משלושים, טיילה לרוח הערב ברחובות באר שבע. הגיעה עד לבית הקברות הבריטי, קראה כמה משמות החללים והתרגשה בלבה. חזרה לבית מלונה תוך סיור סביב מבצר המשטרה, סעדה במסעדה ברחוב הראשי ועתה היא פורשת לישון. גברת זו – אני היא. אוקטובר 1958. הגעתי ברכבת, נוסעת לבדי. הנסיעה הייתה נעימה, האנשים שנתקלתי בהם מרגע שאני לבדי נעימים ומתייחסים אלי בכבוד, ואני מקווה שהטיול הקטן שלי יצליח. אוקטובר 1958. עשר שנים. באוקטובר 1948 הייתי כאן.*

 

למחרת בבוקר, בדרכה לבקר במוזאון הנגב, נזכרה כי בית המלון שלנה בו היה לפנים בניין שהתאכסנה בו אחת הפלוגות של גדוד 9. המוזאון הוקם במסגד המוסלמי של באר־שבע: "האולם הגדול והקריר על האשנבים והצוהרים המקומרים, הכיפה בעלת החלונות במרכז התקרה והעמודים עליה היא נשענת – מזכירים את ארץ ישראל של אותם הימים".* כששבה למלון, לפני חזרתה הביתה לתל־אביב, כתבה במחברתה את השיר 'מסגד הפך מוזיאון':

 

מסגד הפך מוזיאון

אבק צהוב. דרכי עפר. ענן מטיל צל.
על עיר שטוחה, זרה. על מסגד אבל.
חצר מעבר לחומה. סורג. עץ פלפל.
ברחוב מיתמר עמוד חול, נישא ומתגלגל.
כנפות הרעלה בשיניים, בדוית על עיניה תהל:
גמל יחיד דוהר באופק ואיננו חדל.

ורוד דק. שקיעה בגבעות. בטרם הליל,
שקוף ודביק, ליל מדבר, אור נקרש יהל,
החזיריני הרכבת שוב לישראל
אשכח מסגד הפך מוזיאון, קורות נצחוני יגולל.
אשכח לקח בית עלמין נוכרי ממול: סוף כל כובש בטל.

(1958 באר שבע)

 

חודשיים וחצי אחר כך שב אריק מגרמניה והמשפחה המאושרת התאחדה. עם שובו של אריק תכננה עמליה לחזור לאוניברסיטה ולסיים את התואר, אך נאלצה לדחות את תוכניותיה.* אריק עבד שעות רבות בחברת תהל (תכנון המים לישראל בע"מ) כמהנדס חשמל של תחנות שאיבה של המוביל הארצי, והטיפול בילדים ובבית לא הותיר לה זמן. אילו יכלה הייתה מרבה יותר לעסוק בכתיבה, אבל נכפו עליה חובות הבית והמשפחה שתבעו ממנה את רוב זמנה. היא החלה לתת שיעורים פרטיים באנגלית לנכים, ואת התשלום קיבלה ממשרד הביטחון. המפגש המחודש בארץ עם חבריה וידידיה היה לנקודת אור בחייה והסב לה הנאה מרובה. את יעקב אשמן פגשה בביתם של חברים משותפים וגם באקראי ברחוב בתל־אביב. על יסוד הסיפור 'התצלום' שכתבה בהפוגות במלחמת העצמאות, בהשראת המפגש החטוף עם יעקב אשמן, חברהּ לספסל הלימודים, כתבה כעת את הסיפור 'הוא ישב אחריה בכתה'.* הסיפור מתאר מפגש בין שני חברים ותיקים – יהושע וחוה. הם נפגשים ברחוב, נכנסים לבית קפה ומעלים זיכרונות מהעבר המשותף – הלימודים והטיולים המשותפים בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

משפחת כהנא התגוררה בדירה של שלושה חדרים בשיכון העממי מול מלון רמת־אביב – רחוב גרונימן 15, קומה ב'. המפגש עם הדיירים השכנים היה מרענן בעבורה. לראשונה בחייה כבעלת משפחה התגוררה בשכונה ישראלית ובה מאות משפחות חדשות ובהן דמויות צבעוניות ומגוונות. ברובם המכריע היו הדיירים בשיכון יוצאי פולין ורומניה, אך היו גם אחרים. היה שילוב של ותיקים וזוגות צעירים. העולם האירופי המאופק, בעל העבר המפואר והתרבות העשירה שבאה ממנו זה עתה היה שונה בתכלית השינוי מהעולם הישראלי הצבעוני, התוסס המתגבש. בין השכנות בשיכון הייתה גם הדי אליאסברג. הדי הייתה עקרת בית אבל הרגישה צורך לעשות שינוי בחייה. עמליה הרגישה שבינה ובין הדי יש דמיון רב: במעורבות בחיים, בניסיון ללמוד וללמד ובהתרפקות על חלום ישן. הדי הייתה ההשראה לכתיבת הסיפור 'אצל שולחן המטבח',* המתאר את דמותה של מומחית לתזונה ולבישול שמגיעה לעיירת עולים כדי להדריך את תושביה. היא מתארחת בביתה של "בעלת הבית". העלילה עוקבת אחרי ההתרחשות כאשר אל תוך ביתם של בני הזוג החיים בניכור נכנסת אישה יפה, עצמאית וגאה, תשקיף של בעלת הבית, מעין מראה ההופכת את כל החסרונות למעלות.

בחודש מאי חגגה מדינת ישראל עשר שנים להקמתה במפגנים צבאיים, בתערוכת העשור ולראשונה גם בחידון התנ"ך. חגיגות העצמאות היו גדולות במיוחד והאווירה ברחובות תל־אביב הייתה חגיגית. עמליה ואריק יצאו עם הילדים לצפות במצעד הצבאי. רעיה נופפה בדגל בחדווה ובהתרגשות וצפתה באנשים הרבים שרקדו הורה במעגלים. יום העצמאות העשירי למדינת ישראל היה אירוע מרגש מאוד ולכבודו כתבה נעמי שמר את 'שיר לחג עשור'.

ב־1 ביולי פרש חיים לגמלאות מחברת יכין־חק"ל. שרה הכינה לכבודו ארוחת ערב מיוחדת וכל המשפחה התכנסה להרמת כוסית יין. רגשותיו של חיים היו מעורבים. מצד אחד שמח לצאת לגמלאות ולעסוק בזמנו הפנוי במימוש רעיונותיו וחלומותיו. מצד אחר, התחושה של עזיבת מקום העבודה שהיה בעבורו בית ומשפחה לא הייתה קלה. הערב עבר בנעימים ועמליה סיפרה לבני משפחתה על תוכניותיה לנצל את הקיץ לכתיבת סיפורים. כך נכתב הסיפור 'קוי אור במים, זהרורים אחרונים', שמתאר יום בחייה של אריקה, אם לשני ילדים המתגוררת בעיר אירופית, שפוגשת ידיד ושמו ברונו ומעלה זיכרונות מן העבר. למחרת היום החליטה לשנות את שמו של הסיפור ל'בעגה נרקיסית'.* ברונו ואריקה היו גם לגיבורי הסיפור 'בכפיפה אחת', וכהנא־כרמון ציינה ברשימותיה כי דמותו של ברונו נכתבה בהשראת איסר נתנזון, ודמותה של אריקה בהשראתה שלה.* שלושה ימים אחר כך, ב־4 ביולי, התפרסם במוסף "משא" הסיפור 'בכפיפה אחת'. זה היה הסיפור החמישי של עמליה כהנא־כרמון שהתפרסם.

 

'בכפיפה אחת'

זהו סיפורו של ילד שמתגורר עם אמו ואחיו הקטן בחדר שכור בבית מלון: "בית המלון הקטן נסגר וחדריו הושכרו, חדרים מרוהטים ללא שרות".* הילד המספר מצוי כל העת במצב של התבוננות בדמויות שגרות עמו בשכנות: תיאו וברונו, אלמנה וכלתה אריקה ודודה ושמה בלזם.* ההתקבצות של הדמויות תחת קורת גג אחת מספקת את ההסבר לשמו של הסיפור. ברונו ותיאו מכירים מילדות וחולקים חדר משותף. ברונו התייתם מאביו בגיל צעיר ונהג להסתובב עם ילדי הרחוב בזמן שאמו עבדה קשה כדי לפרנסם. תיאו נהג לעזור לו בהכנת שיעורי הבית בצרפתית ואחר כך שירתו יחד בצבא.

הילד המספר מעריץ את ברונו וכל העת נמצא במצב של התבוננות במעשיו והתכנסות בתוך עצמו. עמליה כהנא־כרמון שילבה גם בסיפור הזה יסודות ביוגרפיים כמו חוויותיה מתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים בעת שהתגוררה במשותף עם איסר נתנזון. כך נלקח תיאור המפגש בין הילד וברונו בחשמלית מהשיר הגנוז 'על לנסוע עם נתנזון* הביתה באוטובוס מספר 7' ומהשיר הגנוז 'טוראית', שנכתב על פיו:

 

בפנים, כבחדר סגור ומוסק, אנשים תאומים, מוכפלים פי מאה, יושבים רציניים בשורות, ידיהם על הברכיים, בפנים בתוך האוטובוס. נהג צעצוע במעיל עור חדש מישר מצחיית כובע השרד, מדליק המכונה ואוחז בהגה. אני עוצמת את עיני ופוקחתן. האוטובוס החי זז ונוסע. נסע מהר־מהר. נסע הרחק־הרחק ולא נספר לאף אחד. טוב? זה יהיה הסוד שלנו. האוטובוס החי נוסע. חולף על פני פנס. עוקף את הפינה, מזדקף על גלגליו האחוריים (אני נצמדת אליך) האוטובוס מרחף ועולה בקו ישר השמימה.*

האוטובוס החי זז ונוסע. נסע מהר־מהר. נסע הרחק־הרחק ולא נספר לאף אחד. טוב? זה יהיה הסוד שלנו. האוטובוס החי נוסע. חולף על פני פנס. עוקף את הפינה, מזדקף על גלגליו האחוריים (אני נצמדת אליך) האוטובוס מרחף ועולה בקו ישר השמימה.*

בתוך החשמלית, כבחדר סגור ומוסק, אנשים תאומים מוכפלים פי מאה יושבים רציניים בשורות, ידיהם על הברכיים. נהג צעצוע במעיל עור חדש מיישר את כובעו ואוחז בידית המנוע. ניסע, ניסע מהר, הסתכלתי בגבו של ברונו וחשבתי, ניסע הרחק מכאן ולא נספר לאיש. הנה נוסעת החשמלית החיה. חולפת על פנס. עוקפת את הפינה. מזדקפת ועולה בקו ישר מעל לשיפועי הגגות, אל בין העננים הגבוהים והרוח.*

 

את השיר 'טוראית' כתבה כהנא־כרמון בעקבות נסיעה באוטובוס עם נתנזון בדצמבר 1947. בסיפור 'בכפיפה אחת' מתרחשת הפגישה בין הילד וברונו בחשמלית שמואנשת והופכת ליצור חי. הילד חולם לברוח באמצעותה הרחק הרחק מחייו הנוכחיים. ברונו אינו מגיב ליחס ההיקסמות של הילד, הוא סטטי ומסתגר ו"אינו צריך לאיש". דווקא הסתגרותו ואי תלותו יוצרים סביבו הילה שמושכת את הילד ואת אריקה. עוד רמזים ביוגרפיים המשוקעים בסיפור מתארים את מערכת היחסים בין האלמנה לאריקה ומתבססים על מערכת היחסים בין עמליה לחמותה קטה כרמון. תלונותיה של קטה כי עמליה אינה מתעוררת להכין ארוחת בוקר לאריק טרם צאתו לעבודה מובעות בסיפור מפי האלמנה: "בבוקר היא ממשיכה לישון ואני היא הקמה בטרם אור להכין את ארוחת הבוקר".* דמותו של ברונו, המסוגל ליצור קשר רק עם מכשירים כמו מקלט רדיו והוא אינו מורה טוב לאהבה, לקשר וליחסים, מבוססת על דמותו של אריק כרמון, שבנה מקלטי רדיו כדי ליצור קשר עם העולם בזמן מגוריהם באנגליה ובשווייץ. דמות הגבר היוצר קשר עם מקלט הרדיו תחזור ותופיע גם בסיפורים נוספים של כהנא־כרמון.*

 


* עמליה כהנא־כרמון, 'הרהורים בבאר שבע. חול המועד סוכות', 3 באוקטובר 1958.
* שם.
* שם.
* הלימודים היו לתואר M.A. תואר B.A לא ניתן באוניברסיטה באותם ימים. לעמליה הייתה חסרה עבודה אקדמית אחת כדי לסיים ולקבל את תעודת המוסמך.
* ברשימותיה של עמליה הנמצאות בארכיון הספרייה הלאומית כתבה כי יעקב אשמן היה ההשראה לדמותו של יהושע, והיא עצמה מגלמת בסיפור את דמותה של חוה. שמו של הסיפור היה 'הוא ישב אחריה בכיתה'. הוא הוחלף עם פרסומו ל'ברחוב'.
* שמו של הסיפור 'אצל שולחן המטבח' הוחלף בכתב־היד לפני שנשלח לפרסום ל'לבנות לה בית בארץ שנער', ארכיון עמליה כהנא־כרמון בספרייה הלאומית בירושלים.
* יולי 1958, ארכיון עמליה כהנא־כרמון בספריה הלאומית בירושלים.
* ברשימותיה של עמליה כהנא־כרמון הנמצאות בארכיונה בספרייה הלאומית כתבה כי איז'ו נתנזון היה ההשראה לדמותו של ברונו, והיא עצמה מגלמת בסיפור את דמותה של אריקה.
* עמליה כהנא־כרמון, 'בכפיפה אחת', למרחב, "משא" (4 ביולי 1958).
* ברונו ואריקה הם גם מגיבורי הסיפור 'בעגה נרקיסית', יוכני (יוני 1963).
* מכתבה של עמליה כהנא־כרמון לאיסר נתנזון, 25 בדצמבר 1959.
* עמליה כהנא־כרמון, 'על לנסוע עם נתנזון הביתה באוטובוס מספר 7', 22 בדצמבר 1947, ראו פרק ג.
* עמליה כהנא־כרמון, 'טוראית' (שיר גנוז), 2 בינואר 1948, ראו פרק ג.
* כהנא־כרמון, 'בכפיפה אחת'.
* שם.
* עמליה כהנא־כרמון, 'לבנות לה בית בארץ שנער', יוכני, ב (אוגוסט 1961), עמ' 6.

.

ד"ר נגה רוזנפרב היא מרצה, מחנכת וחוקרת ספרות עברית. עוסקת בהוראה ובפיתוח תוכניות לימוד למחוננים, מוליכה מיזם חינוכי לכתיבה יוצרת. עורכת ראשית של כתבי עת בקבוצת "פלוס תקשורת" וחברה בפורום חוקרים של אוניברסיטת תל אביב ומוסד הרצל לחקר ההיסטוריה והציונות. הקטע המפורסם כאן – באדיבות אוניברסיטת בר־אילן.

.

נגה רוזנפרב, "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון", הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2019.

 

 

» נאומה של עמליה כהנא־כרמון בטקס הענקת פרס ברנר תשמ"ה

 

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "ג'ונסון 38", מאת אביבית משמרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מלחמה על כל מילה: מעבדת הכתיבה של נתן אלתרמן

בתכתובת בין המשורר נתן אלתרמן לעורך והמבקר דב סדן השמורה בארכיונו שבספרייה הלאומית, העז סדן להציע תיקון משלו לשירו של אלתרמן. בתגובה לימד אלתרמן את מבקרו פרק בהלכות מלאכת השיר. פרסום ראשון

נתן אלתרמן, באדיבות ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניבקסיטת תל אביב

"אחרי אינשטיין"

ביום שני, ה-18 באפריל 1955, נפטר אלברט איינשטיין בפרינסטון והוא בן 76. למחרת היום נפתחו כל עמודי העיתונים בארץ בבשורת מותו. לצד הספדי בזק של בן גוריון, משה שרת ואבא אבן, שיבצו את עמודי העיתונים מודעות אבל ענקיות, ממוסגרות בִּשחורים, מטעם מיטב מוסדות המדינה. במשך כל אותו השבוע עסקו כותרות העיתונים בדיווחים שוטפים על תרומת איבריו למדע, על שריפת גופו ופיזור אפרו, והועלו סיכומים והערכות של תרומתו לעולם המדע ולעם היהודי היושב בציון.

 

 

ביום שישי באותו השבוע הוקדש טורו השבועי של נתן אלתרמן בעמוד הפותח של 'דבר' למותו של איינשטיין. לאורך 12 בתי שיר מרובעי שורות ספד אלתרמן הספד מלא הוד לגדול מדעני המאה העשרים . תוך שהוא עוסק בקולוסאלי ובפרסונלי, שרטט אלתרמן את דיוקנו של "הָאִישׁ שֶׁחָשַׁב מַחְשָׁבָה רִאשׁוֹנָה מוּל רָקִיעַ פָּקוּחַ, הָאִישׁ שֶׁהוֹצִיא אֶל דַּרְכֵי לֹא אֱנוֹשׁ אֶת בִּינַת הָאָדָם"; "אַינְשְׁטֵין מֵת", פסק אלתרמן, "וּדְמוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם הִיא שׁוֹנָה מִנִּי זוֹ שֶׁלְּפָנָיו".

יש להניח כי כמו רבים מטוריו של אלתרמן, גם טור מרומם זה, שמושאו זכה לקונצנזוס כללי, התקבל בהתרגשות רבה על ידי קוראי העיתון. אך היה גם מי שביקש להשיג על עניין פעוט מתוך הטור: דב סדן – ידידו של אלתרמן, במכתב ששלח למשורר, הציע תיקון קטנטן בטור השבועי.

אולי יצר העריכה שגבר עליו, לאחר שעברו יותר משש שנים מאז שכיהן כעורך הספרותי של מערכת 'דבר', ואולי יצר הסופר שבו, הוא שגרם לו לשגר את השגתו ולהציע תיקון בשורותיו של אלתרמן, אך ספק אם העלה בדעתו כי יזכה לתגובה כה נרחבת ומעמיקה על הצעתו הפעוטה – תגובה שתפתח עבור סדן צוהר נדיר למערכת שיקוליו של המשורר, ותלמד את קוראה פרק קצר במלאכת השיר האלתרמנית.

 

"נהיר ונאור"

את שורות הפתיחה של טורו השביעי, פתח אלתרמן במילים הבאות:

"אַינְשְׁטֵין מֵת. כְּלִי נוֹרָא וְנָהִיר מִן הַמֹּחַ הַזֶּה לֹא בָּרְאָה
יַד הַטֶּבַע, מִיּוֹם בּוֹ יָצְאוּ אִישׁ וִיקוּם לְמִלְחֶמֶת הַשְּׁנַיִם".

 

 

 

הצעתו הזהירה של סדן ביחס לטור זה הייתה בסך הכול זאת: שמא יחליף המשורר את המילה 'נהיר' שבראש טורו, במילה 'נאור'. לאוזניו של סדן היה הצירוף "נורא ונאור" הולם יותר.

 

תצלום דיוקנו של פרופסור דב סדן מעיין בספר. הופק בסוף שנות הארבעים או בראשית שנות החמישים של המאה העשרים. מתוך: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

כאן יש להעיר:

הצעת ה"תיקון" של סדן לשירו של אלתרמן, היא עניין אופייני למדי. במהלך כל שנותיו של סדן כעורך, הוא נהג לעצמו היתר בכל מה שקשור בשינויים פואטיים של היוצרים שהתפרסמו על ידו. למן עבודת העריכה הראשונה שלו בשנת 1924 בעיתון "החלוץ" בלבוב, ועד לפרישתו ממערכת 'דבר' בשנות הארבעים (לטובת הוראה באוניברסיטה העברית), עשה סדן בכתבים שערך כבתוך שלו. גנזי ארכיון רבים, ובהם מכתבים של יוצרים שעמדו עימו בקשרי פרסום, מעידים כי מדיניות העריכה האגרסיבית של סדן עוררה לא פעם את זעמם של הכותבים. דוגמה מיוחדת במינה להפגנת "זעם" כלפי סדן מצויה במכתבה של מרים ילן-שטקליס משנת 1938:

 

מכתבה של שטקליס לדב סדן. מתוך: ארכיון דב סדן, הספרייה הלאומית

 

לדוב שטוק שלום וברכה!

כתבתי אליך מכתב לא מכתב: אש וגפרית! על ששִנִיתָ כמה שורות בשירי. כתבתי את המכתב כרבע שעה אחרי שפתחתי את העתון… ומובן שלא שלחתי!

הלא מבינה אני שלטובתי התכוונת. אך יודע אתה איזו בריה משונה ומטורפת היא נפש משורר? הרי עצם כתיבת שירים מעידה על כך! ובכן אבקש ממך לעשות חסד רב עמדי, ובפעם הבאה אם יזדמן לך שירי ותרצה לשנות בו – הודיע לי על כך למפרע, והנני מוכנה ומזומנה, לשמוע תורה מפיך. אך למען השם ולמען כל המוזות אל תשנה דבר ללא ידיעתי […]

בברכה והערצה מרים שטקליס.

 

בתגובה למכתבהּ המתוסכל של שטקליס עונה סדן בפסקנות של בעל סמכות:

 

"[…] ככל שהמשורר שומע יותר את הד שירו ברבים, הוא רגיש יותר וסופו שאין שיריו צריכים שינוי. איני צריך לומר לך, כי אין ההתערבות שלי בשירי אחרים אהובה עלי. איני מטריח קולמוסי אלא לצורך גדול. לא תמיד יש בידי להודיע תחילה על השינויים – שעתי בלועה ומאות מכתבים מתגבהים לפני […] כמובן, אם אני מודיע תחילה, באה הסכמה בתשעים ותשעה למאה מקרים. לאמור: לא השינוי העיקר, אלא הסוברניות המדומה".

 

מרים ילן שטקליס

 

מחאתה של שטקליס כנגד העורך הדעתן גוועה בקול ענות חלושה. אולי היה זה בשל העובדה כי חשה התבטלות בפני האינטלקטואל רב ההשפעה, ואפשר שפשוט השתכנעה מטיעוניו של סדן ביחס לסוברניות המדומה, והאמינה בסתר ליבה כי השינויים שהכניס סדן בשיריה מוסיפים ולא גורעים מהם.

אך בניגוד לניסיונה הכושל של שטקליס להתקומם כנגד מנהגו של סדן "לשפץ" את השירים, מעידה תגובתו של אלתרמן, שתובא להלן, על הצעתו של סדן להחליף את המילה "נהיר" במילה "נאור", על אפשרות אחרת. כאן מפגין אלתרמן הכרה בערך עצמו, ודאות גמורה באשר לבחירותיו הפואטיות, ואף יתרה מזו: הוא נוהג בסדן כמורה בתלמידו, ומסביר לו, כבעל סמכות, אמיתות שיריות בסיסיות שנעלמו מנגד עיניו כחוקר וכעורך:

 

 

לדב סדן שלום רב,

על רוב טובה שאני מקבל ממך, יחד עם הרבים, לא כתבתי לך עד כה שום שטר קבלה, ואולי שמץ של כפיות טובה יש בכך שאני מתעורר להשיבך בכתב דווקא בענין הערה שאיני מקבלה, אבל הצעתך זו לכתוב "נָאור" תחת "נהיר", מֵאַחַר שאינני סובֵר אותה, מחייבת אותי להסביר לך יחסי אליה, הן בקשר עם שורת השיר והן לִפִנְים מִשורת השיר, מצדה הכללי יותר.

לענין שורת השיר עצמה: איני סבור שאשנה כהצעתך, מאחר שתואר "נָאור", בתוך שורה שנושאה איינשטין, יש בו יותר מדי משום מִין בְמִינו, ומשמעותו היומיומית – נאור = משכיל – יש בה מיעוט הדמות לגבי הנושא שעליו היא סובבת. הרי זה כאילו כתבנו על שמשון הגבור ואמרנו שהוא יהודי לא חלוּש. תיבת "נאור" בקונטכסט זה נימת הוּמוֹר מִתְּלַוֵיית לה – וזו סִבָה אחת שֶמְנַעַתני מלכתוב תיבה זו.

וסבה שניה היא לפנים (או מחוץ) לשורת השיר וענינה כללי יותר:

וַדַאי הֶמְיָתָה הפנימית (חַיֶיה הפנימיים) של הלשון נמצאת מתפרעת ומדולדלת כשאנו מסיחים דעתנו מיחסי חברות שבין שמות או תארים או פעלים שבה, וכשאנו מתעלמים, בבלי דעת, מִקִשְרֵי הֵד וקשרי עָבר ומסורת שביניהם, או מקשרֵי צליל – שבהם הברה גוררת הברה. אכן, שעה שאין אנו מוצאים לפנינו אות המתבקש כמאליו אנו חשים כמין צרימה ואי ספוק. ואף על פי כן, מן הראוי לפעמים לקשור שֵם או תואר בתיבה שאינה מסביבתם, שכן הרגילוּת פעָמִים מחלישה ומטשטשת את האמירה ואת תָכנה.

יודע אני שאינני מחדש לך בכך ולא כלום, ולא נתכוונתי אלא לומר כי אותו צירוף של "נורא" ו"נאור" הוא במקרה זה דוגמא לכך. מי שנתכוֵן לומר "כלי נורא" אינו יכול ואינו צריך לכתוב "נורא ונאור" שכן תֵיבַת "נורא" יוצאת מתוך צירוף זה מטושטשת, מובלעת, לא מובדלת, נטולת כח וְהֶבְלֵט, מחמת שדמיון צלילן ותמונתן של שתי תיבות אלו כמו מְמַזג אותן זו בזו, והאמירה, אף שהיא מקבלת מטען של עברית טובה ויפה, נעשית כאן חלקה מדי, ניגונית מדי, והיסודות שמהם היא מורכבת – "נורא" ו"נאור" – שהם עיקר, ואשר כל אחד מהם צריך לומר את שֶלוֹ, מתלכדים ליסוד חדש שאינו עיקר.

נדמה לי כי מִשֶכתבתי "נהיר" ולא "נאור" נמצאה תיבת "נורא" עומדת ברשות עצמה ואומרת את שלה ללא התערבות. ואף תיבת "נהיר" (הן מטעם ראשון שהבאתי והן מטעם שני שכאן) אומרת יותר מִשֶיָכְלָה לומר בתוך שורה זו תיבת "נאור".

אשְמַח לשמוע, בהזדמנות, מה דעתך על כך כמובן לא לענינה של שורה זו, שאינה שוה מכתבים ושיחות הרבה, כי אם "בכלל".

בתודה ובברכה מקרב לב

נתן אלתרמן

תשובתו הארכנית של אלתרמן להצעתו של סדן מכילה רכיבים מתוך ה"אני מאמין" השירי של המשורר. באמצעות הדיון המעמיק בבחירה שירית נקודתית משקף אלתרמן בקליפת אגוז את כל תורת 'ההזרה' וה'מצלול' שביסוד שיריו – בחינת "כֹּבֶד הָעוֹלָם בְּאֵגֶל טַל".

מדובר במקרה נדיר מאוד. אלתרמן לא הרבה לתת הצדקות פואטיות ליצירתו. עם זאת, הוא נהג מעת לעת להגן על בחירותיו הפואטיות, זאת, במקרים הבודדים שבהם "זכה" לפקפוק או ערעור מצד מבקריו. מקרה כזה היא תגובתו הדקדקנית של אלתרמן "על כמה ערעורים של ב. קורצווייל", שהתפרסמה ב"הארץ" באותה שנה (1955). בעקבות מאמר של ברוך קורצווייל שבו הטיל דופי בכמה מבחירותיו התרגומיות של אלתרמן למחזה 'אותלו' שפורסם באותה השנה, הגיב אלתרמן תגובה שהדפה אחת לאחת, את כל טענותיו של קורצוויל על חולשת התרגום.

במקרה אחר היה זה המבקר שלמה צמח, שביקר בפומבי בשנת 1951 את תרגומו של אלתרמן לשירו של רוברט ברנס, ובפרט את מילות הפתיחה :" John Anderson my jo, John" אותן תרגם אלתרמן  במילים: "ג'ון אנדרסון, ג'ון, ג'ו שלי". צמח הסיק כי אלתרמן ראה תיבה Jo כקיצורו של John ופספס את משמעותה באנגלית כ'חביב'. על כך התגייס אלתרמן להגיב ב'הארץ'. במאמר מה-2.2 נחלץ להסביר, לא בלי סרקזם, שהוא כמובן יודע שלתיבת 'ג'ו' יש מובן משלה שאינו תלוי בשם ג'ון, כמעט כמו ש"אין להעלות על הדעת בנקל כי איש העוסק עיסוק כלשהו בתרגומים מעברית יחשוב כי התיבה העברית, רבי, למשל, נגזרה מקולורבי".

 

סופר שמלאכתו לפעמים ספרות היא

יחסיהם של סדן, העורך הספרותי המיתולוגי של 'מוסף דבר', ואלתרמן – מי שהיה "הרכש" הספרותי המבטיח של העיתון, ידעו עליות ומורדות, וראשיתם דווקא בריב מתוקשר:

בשנת 1934 עזב אלתרמן במפתיע את עיתון 'דבר', שהיה עבורו אכסניה לטוריו, תכף עם עלייתו ארצה, ופנה לכתיבת טור קבוע בעיתון 'הארץ'. פרשת עריקתו של אלתרמן נדונה רבות בין כותבי הרשומות (במיוחד אצל מרדכי נאור ונורית גוברין), והיא כוללת בתמצית רבה שני עניינים טעונים למדי:

התסכול הרב שנוצר בקרב עורכי 'דבר', עם דְבר עזיבתו של אלתרמן, שנתפסה כ"בגידה" בעיתון ובעורכים, הביא לפרסום טור סאטירי מחורז תחת הפסבדונים 'אתב"ש' ובו ביקורת מובלעת על עזיבתו של אלתרמן.

בתגובה לטור אנונימי זה פרסם אלתרמן ב-22.11.1934 טור פובליציסטי ובו יצא בשצף קצף כנגד הכותב:

"אינני יודע אם אתב"ש זה, שחתם על אותו מזמור, הוא חרזן מקצועי, או רק מתחיל בענף זה. על כל פנים, במקרה שלפנינו, היה על המערכת לחקור ולבדוק היטב, כי אם גם אלה העושים את הספרות קרדום לחפור בו מחוייבים להשתדל שיהא קרדומם חד ומלוטש תמיד הרי על אחת כמה וכמה חלה חובה זו על אלה העושים את הספרות קרדום לפצוע בו […] אין אני בא גם לתבוע את עלבונם של הקוראים. בעלי הטעם שבהם מתבקשים בזה לדון בעצמם את הנזיד המוגש להם כראוי לו.

 

נתן אלתרמן, באדיבות ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניבקסיטת תל אביב
נתן אלתרמן, באדיבות ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניבקסיטת תל אביב

 

כעבור ארבעה ימים הגיב "אתב"ש" על פסילתו המחודדת של אלתרמן את הטור הסאטירי הגרוע, הפעם בפרודיה חיוורת על חרוזיו של אלתרמן:

"כִּי אֵבֶל וּמַכְאוֹב/בָאוּנִי וְלִבִּי דַוָי: נ. אַלְתֶּרְמַן פָסַל אֶת חֲרוּזָי".

 

 

 

 ג' קרסל הוא שעמד לראושנה על העובדה המשעשעת כי סדן – הוא העומד מאחורי טורי שיריו הקנטרנים של אתב"ש, אלא שאנקדוטה צורמת זו, לא הוסיפה להכתיב את המשכה של מערכת היחסים בין סדן לאלתרמן, מערכת יחסים שעלתה עד מהרה על פסים חיוביים בהרבה, וכללה אף כמה רגעי שיא מרגשים במיוחד:

האחד, כאשר מוּנה סדן לשופט בפרס ביאליק לשנת תשי"ח, וקידם את בחירתו של אלתרמן לחתן הפרס בעבור ספרו 'עיר היונה'. הספר זכה להערכתו הרבה של סדן שאף הקדיש לו מאמר גדול – "במבואי עיר היונה", שעה שרבים מן המבקרים שפטו אותו דווקא לחומרה.

רגע השיא השני היה כאשר עמדו אלתרמן וסדן על במה אחת בעת קבלתם את פרס ישראל ביום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, סדן בתחום מדעי היהדות ואלתרמן בתחום הספרות.

אך קודם לכן, בשנת 1962, עם חגיגות השישים לדב סדן, הקדיש לו אלתרמן את טורו השבועי, תחת הכותרת "עם דב סדן".

בדומה לטורו על איינשטין, העמיד אלתרמן באמצעות חרוזיו על סדן דיוקן-חיים שלם ומלא, נרגש ורב הערכה. מתוך קרבת לב גדולה סיכם את פועלו רב האנפין של סדן שגילם בחייו את דמות המבקר, העורך, חוקר הספרות, ההיסטוריון, הבלשן, הפובליציסט, המביא לדפוס, המתקין, כותב ההקדמות והמרצה. אך מעבר לרשימת קורות החיים הפנומנלית של סדן, שאותה סגנן אלתרמן לכדי טורי שיר מחורזים, ניכר כי עיקר עניינו של אלתרמן היה בהדגשת העובדה שסדן אחז בעט הסופרים, והיה שייך, חרף כל עיסוקיו תומכי היצירה, גם לקוטב היוצר עצמו:

"לֹא לַשָּׁוְא מְדַבְּרִים בּוֹ שֶׁהוּא פֶנוֹמֶן
וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ מַמָּשׁ זִכְרוֹן אַבְּסוֹלוּטִי
וּמְעִירִים שֶׁנּוֹסָף עַל כָּךְ הוּא כִּמְדֻמֶּה
גַּם סוֹפֵר שֶׁמְּלָאכְתּוֹ לִפְעָמִים סִפְרוּת הִיא.

כִּי אָמְנָם הַסִּפְרוּת (כָּךְ הֻכְרַז וְהֻסְכַּם)
קַנָּאִית הִיא. אֶת כָּל הָאָדָם הִיא דּוֹרֶשֶׁת,
אַךְ אִם בָּא אֵיזֶה אִישׁ וּמֵבִיא לָהּ גַּם
קְצָת תּוֹרָה וְחָכְמָה וּקְצָת גֹּדֶשׁ-מוֹרֶשֶׁת
וִידִיעָה וּבְקִיאוּת שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם,
אֵין זֶה חֵטְא, בְּעַד זֶה הִיא אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת"…

 

מסיבה שנערכה בביתם של משולם ורחל טוכנר בירושלים, לכבוד דב סדן, במלאת לו שישים שנה (18 בפברואר 1962). עומדים, משמאל לימין: נתן רוטנשטרייך; אפרים אלימלך אורבך; לאה גולדברג; גרשום שלום; חיים וירשובסקי; משה שמיר. יושבים, משמאל לימין: אסתר עגנון; משולם טוכנר; גוסטה סדן; דב סדן; ש"י עגנון; שמעון הלקין; גצל קרסל.

 

עיתון 'דבר': 9.3.1962. מתוך: ארכיון עיתונות יהודית היסטורית.

הנה כי כן, במשך שנות דור היו יחסי אלתרמן וסדן מרובדים, מעמיקים, ומלאי הערכה הדדית. כאן לא ביקשנו אלא להאיר שלוש אנקדוטות העוסקות בזיקות שבין היצירה לביקורת: בראשית, כאשר המשורר והמבקר קיימו ביניהם עימות טעון. אז ביטל המשורר את ערך כתיבתו השירית של מבקרו. לאחר כעשור, בשנת 1955 כאשר "זיכה" המשורר את מבקרו בשיעור בהלכות פואטיקה, מלווה בנימוס מופלג, ולבסוף, בשנת 1962, כשהעניק המשורר למבקר "הסכמה" על שהוא "גם סופר שמלאכתו לפעמים ספרות היא".

 

כתבות נוספות

מחברות הילדות של נתן אלתרמן

"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור