לגעת זה לדעת. מיה טבת-דיין על "והכל מאד מין", לאמה שם-בה אילון

עץ נופל ביער - ""וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: / קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, / לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט"

איזולטור, שרון רשב"ם פרופ

המוטו של הספר "והכל מאוד מין" מופיע מתחת לפורטרט עצמי מאת אמה שם-בה אילון, שלצד היותה משוררת, היא גם אמנית בוגרת בצלאל, רבּה וחוקרת שלום: "תני לדברים לגעת בך". ומיד לאחריו ציטוט של אתי הילסום: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים".

המוטו הזה נדמה כצופן המקודד בכל אחד ואחד מהשירים בספר זה. אילון כותבת את עצמה, כמעט עירומה מול קוראיה, ומצהירה ללא חשש שמטרתם של שיריה לגעת. אם להוסיף לכל אלו את שמו של הספר, הרי שלפנינו מעשה שירי שמגייס את התשוקה המינית על כל רבדיה ליצירה פואטית שאינה רק נכתבת, אלא גם מבקשת לבצע פעולה על הקורא.

סכנה ניו-אייג'ית מרחפת מעל המילה הזאת, "לגעת". נדמה שבעולם הכתיבה והאמנות מתקיים אגף שלם שמסתפק בכך שהוא "נוגע" בקהל, ולפיכך אינו דורש מעצמו לעמוד בבחינה מעמיקה, בביקורת וכמובן גם שאינו מתיימר להיות מושא  להגות. כאילו "לגעת" מבטל את "לדעת". בשונה מאלו, אילון אינה מסתפקת במשמעות הצרה של הנגיעה האמנותית. המגע בספרה הוא לשם ידיעה והוא שם קוד לפילוסופיית חיים שלמה שנפרשת מול הקוראים כמניפה, וברוב השירים אף נושפת עליהם רוח גדולה. שני אלו, הנגיעה והידיעה, אף מופיעים כשני חלקיה של משוואה: "כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁהַגּוּף הוּא הַנֶּפֶשׁ. / שֶׁכָּל מַגָּע הוּא מַגָּע בְּזֶה. / אֲנִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת אֶת זֶה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי" ('הבדלה', עמ' 46).

אילון מציבה בביטחון את המגע בקידמת ספרה, כשער אל השירים. ייתכן שהביטחון שבו היא עושה זאת נובע מאורח חייה. בשנים האחרונות אילון מתגוררת בקהילה בפורטוגל שחוקרת את השלום. חקירתה אינה מפרידה בין שלום בין-מדיני לשלום בין-אישי לשלום פנימי–גופני ומיני. השלום הזה נחקר, בין היתר, גם באמצעות בחינת מושג ההתנגדות – התנגדות פנימית, התנגדות לתשוקות, ומנגד – התמסרות לתשוקות, לעצמיות, למעשה האהבה, התמסרות לקריאה פנימית ולקריאות חיצוניות. בקונטקסט הזה יש למגע מקום מרכזי, משכין שלום, אולי אף מכונן עולמות.

כאילו מובילה את קוראיה אל עולם החקירה האישי שלה, אילון מספרת בנדיבות על התחושה המאפיינת התמסרות חסרת התנגדות למגע העולם:

"לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִבְרֵכַת הַבְּרָכוֹת בָּהּ אֲנִי שְׁרוּיָה / וְלִצְלֹל חֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ שַׁלְדָּג. / כְּשֶׁהַדָּג מְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת / וּכְשֶׁהַצָּב מֵצִיץ מִתּוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ / וּכְשֶׁהָרוּחַ עוֹשָׂה בִּי סִמָּנִים" ('אושר', עמ' 8).

ההתמסרות למגע מזמנת איבוד צורה, ובהתאם לכך את האפשרות לקבל על עצמך כל צורה אחרת. אילון אינה בוחרת צורה אחת, אלא את ערבוב הצורות כולן: "בַּבֹּקֶר אֲנִי מְכִינָה לִבְנִי שֵׁייק תּוּת-בָּנָנָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶהַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי נִתְעַרְבֵּב" ('שייק', עמ' 37).

ולאחר מכן: אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד. / מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ / אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ (מי את? עמ' 58).

זו התמסרות המזמנת שחרור מכבלי הגוף, ואפשרות לפעימה אחת עם הטבע ועם התשוקות. אולם, התשוקה אינה רק מנגנון של גבר-אישה, אלא גם לבו הפועם של הטבע, של הבריאה כולה:

"אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר. / כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי / וּמְסַמֵּן לִי בֵּין הָעֵינַיִם אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט / וּמְלַטֵּף אֶת קְצוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / וְעוֹטֵף אוֹתִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם צִבְעוֹנִיּוֹת / וּמֵרִיחַ אֶת בָּתֵּי הַשֶּׁחִי הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת "בּוֹא" / וּמַרְטִיט לִי בֵּין הָרַגְלַיִם / וְחוֹפֵר בִּי אֳשָׁרִים אֳשַָׁרִים. / אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת הָעוֹלָם" ('אושר', עמ' 8).

*

במסגרת המגע חוצה הצורות והעולמות המתקיים בשיריה, אילון שבה ועושה את מעשה ההיפוך שבין אדם ועולם. נדמה שהיפוך זה אינו משמש אותה לצורך המטפורה בלבד, אלא כניסיון כן, נואש אפילו, להפעיל את כוחן של המילים לשם המסה אמיתית של הגבולות שבין אדם לעולם; אותם גבולות שטומנים בחובם התנגדות, שפוערים תהום בין האדם לעולם, שמגבילים אפשרות של איחוד עם הבריאה. כך, לעתים בלקוניות, כמו קובעת עובדה יבשה, שגרתית, אילון מתעקשת על אפשרות של מיזוג ושל הגמשת הגבול. כך, למשל, כשהיא טוענת: "הָאִישׁ הָעוֹמֵד מוּלֵךְ / הוּא אֲגַם" (אגם, עמ' 12) וכן כשהיא מספרת לנו: "כָּל קַו שֶׁל עָנָף / וְכָּל קַו שֶׁל אָדָם / חוֹרֵג מִגִּדְרוֹ וּמַמְשִׁיךְ בַּמֶּרְחָב" ('עדי עד', עמ' 25).

לגבי עצמה היא מייחלת: "עוֹד אֶגְדַּל לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל לִבִּי / עוֹד אֶקְטַן לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל הַפֶּרַח /עוֹד אֶלְמַד לִהְיוֹת בְּגָדְלָם שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֲמִתִּיִּים" ('בגודל הנכון', עמ' 41). ופותחת בפני קוראיה דלת אל התמוססות הגבולות במעשה האהבה: "אֲנִי נִכְנַעַת לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ. / לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי לְבֵין כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים. / וּמַה יַּמְתִּיק אֶת הַנִּבְדָּלוּת אִם לֹא הַהִתְמַסְּרוּת לְמִישֶׁהוּ שֶׁיִּגַּע בִּי?" ('הבדלה', עמ' 46).

המגע, התשוקה, והתמוססות הגבולות אינם באים על חשבונה של חקירה פילוסופית בלתי מתפשרת. לאורך הספר כולו מביעה אילון דרישה תקיפה לראייה חודרת, לראות בהירה, כשהיא מתעקשת להבין לאשורם את הדברים. בד בבד, ככל פילוסופית משובחת, היא מצביעה על חוסר ההיתכנות של ראייה כזאת עבור האדם. במסגרת החיפוש הפילוסופי וההתפכחות ממנו, נדמה לפרקים כי השירים עצמם הנם עדשות המוצעות לקוראים, כמו במהלך בדיקת עיניים, על מנת לנסות ולהתאימן עד שהראייה תתבהר.

כך היא מדברת על הלב המבקש לראות אל תוך עצמו, ועל חוסר ההיתכנות של שאיפה זו:

"זֶה לֹא רַק הַדָּג / גַּם הַחַיִּים חוֹמְקִים עוֹבְרִים / כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מֵהֶם לְהִשָּׁאֵר. / לִבִּי מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַחֵב כָּרָקִיעַ /לִבִּי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת לְתוֹך לִבִּי"('רשת', עמ' 26).

וכשהיא חוקרת מהו אדם: "מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא סְכוּם תְּנוּעוֹת הַחַיִּים בְּגוּפוֹ / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הִתְנַקְּזוּת / מִתּוֹךְ מִי שֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ / הָרוֹצָה לִפְרֹץ דֶּרֶךְ אֶל עַצְמָהּ / בַּעֲדוֹ" ('מהו האדם, תגידי', עמ'  79).

*

לא פחות מתשוקת החיים, הטבע והגוף, נוכחת בספרה של אילון התשוקה לאלוהים. "לאלוהים שאהבתי יותר מכול ובתוך הכול", היא מקדישה את ספרה, ולאחר מכן שבה ומסבירה "כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ אֶחָד הֵם / כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ הֵם שַׁעַר אֶל הָאֶחָד" ('אגם', עמ' 12).

נקודות המפגש של אילון עם אלוהים אינן שגרתיות: הן מתרחשות בגוף, בעיר, במיטה, והן אינן בלעדיות למשוררת. אדרבא, הקוראים מוזמנים לכל פגישה ופגישה –

"יָד אֲרֻכָּה שֶׁנִּשְׁלַחַת מֵהָעֶלְיוֹן /אֶל הַתַּחְתּוֹן, / אֶל מִתַּחַת לַתַּחְתּוֹן" ('מי את?', עמ' 15), או

"וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: /  קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, /לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט" ('סרט', עמ' 21).

ישנם שירים בספר שיכולים להיקרא כתפילה למפגש הזה, הגופני והמיני, עם האלוהים:

"שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הַנָּחָשׁ וְהַנִּחוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הַמַּמָּשׁ וְהַמִּשּׁוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים שֶׁעוֹד לֹא / נִפְתַּח." //  שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הָאֶבֶן וְהַצִּפּוֹר / וּבְתוֹכָהּ הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם / וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים / בְּתוּלָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם" ('לחש', עמ' 19).

בהקשר הזה, האלוהי, קריאה רצופה בספר נדמית כביקור בארץ זרועת מקדשים: קטנים וגדולים, עמוקים ורחבים, וכל המקדשים מקדשי מראה, ובכולם פוגשים הקוראים לבסוף את פניהם המשתקפות; פנים שחיפשו אחר האל הן עתה פניהם של מי שמתאחדים עמו, מתוך מגע, מתוך שירה.

כך קורה שבסוף הקריאה מתבררים השירים בספר זה כמי שמוליכים בעדנה את הקוראים לקראת המפגש הזה עם האלוהים. חוויה דתית ופואטית שמתאפשרת רק מתוך התמסרות למגע – השירים מושיטים יד. מי שיתמסר אליהם ימצא את המגע הזה מתקיים מעבר להגדרות של נעים או מאיים, חוקר או מנחם, שכן לפני כל אלו זהו מגע מעורר. הוא מעיר מתרדמת שלעתים עלולה להיות ארוכת שנים.

"כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב / כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת" ('שכבות', עמ' 14).

 

הספר 'והכל מאד מין' ראה אור בהוצאת לוקוס

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

'לבן כמו דם', סיפור חדש מאת עמיחי שלו

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי. "כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

לבדי, שרון רשב"ם פרופ

1.

"בוא מהר, לא שמעת מה קרה?"

מאיר נראָה אחרת, התלהבות אקסטטית אחזה בו, אולי יש מכות בין ילדים של מצביעי ליכוד לילדים של מצביעי מערך, כפי שקרה בשבוע שעבר; שתי המקהלות שרו סימולטנית: "ארץ ישראל יפה, בסוגריים מלוכלכת, בגין/פרס ינקה אותה, הוא הפראייר של הכנסת". ואז אבנים עפו באוויר, וכמה בנות בכו, ובאו מבוגרים אחראים והפרידו וצעקו, ואחר כך מישהו קשקש על כל הפוסטרים של בגין ופרס, ועשה להם שפמים וזקנים וקללות, ואחר כך אפילו באה משטרה.

"מה קרה? לא שמעתי כלום".

מאיר אחז בכתפי ולא שיחרר, הוא נראה מאוכזב, אך אחרי רגע הרגיש חשוב מפני שהוא יודע ואני לא. זה גרם לו להשתהות כמה שניות, להתענג על עמדת הכוח, לרצות לגרום לי לבקש חזק, להתחנן.

בדיוק עמדתי להסתכל על שרית קוזי. היא אולי הביטה בי לרגע, לא הייתי בטוח, אבל העמדתי פני קשוח. קבענו אתמול להיפגש כדי לעשות משהו. בהתחלה לא האמנתי שהיא רצינית, בגלל בעיית הפיגמנטציה שלי אף פעם לא היתה לי בת זוג למסיבות, אבל שרית היתה אחרת ואפילו הציעה לי פעם להעתיק שיעורים בלי שביקשתי. אני חושב שזה בגלל שהיא היתה מאוד נמוכה, אולי אפילו גמדה, וגם לה לא היה בן זוג ולשנינו היו כינויים. אותי כינו "בנגוריון" בגלל השיער – דווקא חיבבתי את השם, הוא גרם לי להרגיש חשוב – ולה קראו "פיצה", לא בגלל המאכל אלא בגלל הגודל, ולשנינו לא היה אכפת.

"אתה מכיר את דוד שקרוקה, אח של יוסי מהכיתה המקבילה? אז הוא והחברים שלו הגיעו למכולת של בבר, וחיפשו את חמיד העוזר שלו, ובבר לא אמר להם איפה הוא, ואז אחד מהם ראה אותו ליד בית הספר, והם התחילו לרדוף אחריו לפרדס".

שרית קוזי כבר התרחקה ונבלעה ליד הצומת, היא בטח לא ראתה אותי, ופתאום נזכרתי שכלל לא קבענו שעה, אלא רק מקום, ליד המכולת.

"מה הם רוצים מחמיד? מה הוא עשה?" חמיד היה בחור חביב, שלפעמים עשה שליחויות, ופעם אחת עזר לאמא לסחוב ארגזים כמעט עד הבית בלי שהיא ביקשה, והיא הציעה לו כוס מים או קפה, אבל הוא נבהל ואמר שהוא צריך לחזור לחנות, ואמא לא התעקשה, אבל שבוע לאחר מכן הביאה לו את פשטידת הכרובית שלה ישר לחנות של בבר. "לא שמעת על נאוה אלימלך?" כולם שמעו על נאוה אלימלך שביתרו את אבריה, ופיזרו אותם על חוף הים, וגם המציאו בדיחות על כך שהיא ילדה מפוזרת והיא איבדה את הראש, וכשהמורה צפרירה שמעה זאת היא הפכה אדומה וצרחה ואמרה שאנחנו תינוקות מגודלים ואפסים מאופסים מהלכים על שתיים.

"שמעתי, אבל מה זה קשור לחמיד?"

מאיר התחיל לאבד סבלנות. "מה זה קשור? אתה דפוק, הא? מי אתה חושב עשה לה את זה? רק ערבי מסוגל לעשות כזה דבר", ואז הוא ירק על המדרכה. בינתיים החום הלך והתחזק. הרגשתי שהשמיים דורכים עלי.

"אז אתה בא?" מאיר כמעט צעק.

"לאן?" שרית קוזי חזרה לכיוון ביתה, מיד הסטתי את המבט, לא רציתי שתראה אותי ואז הכול ייהרס. היא תחשוב שקבעתי איתה ואז התחרטתי והלכתי עם מאיר.

"מה לאן? לפרדס! בוא נראה מה קורה".

ידעתי שאם אסרב לו, הוא יגיד שאני נקניק, ואחר כך יגיד לכולם שאני נקניק, ואהיה נקניק למשך כל תחילת שנת הלימודים הבאה.
התחלנו לרדת לכיוון הפרדס, חולפים על פני סוברואים חונים שלפנסיהם מבט לטאתי.

"אם נמצא את חמיד", אמר מאיר, "נביא אותו לדוד שקרוקה. הוא יעריך את זה, כי דוד הוא בחור מסוכן, הוא והחברים שלו שולטים במועדון הקונקורד, שזה מועדון של גדולים, שקורים שם דברים של גדולים, לא כמו המועדון שלנו, מכבי דנס, שהוא בכלל אולם כדוריד עם אורגן אורות ופליקרים". ולא שאלתי איך הוא בכלל חושב שנתפוס אותו ונחזיק אותו ונביא אותו, הרי שנינו לא נתגבר עליו, אני חלש מאוד במכות, במיוחד בידיים, ומנסה להימנע ככל יכולתי כדי לא להיות מושפל, או נקניק קבוע, למרות שלפעמים זה לא עוזר, ואם החליטו שאתה נקניק – אתה נקניק, לא משנה מה עשית או לא.

"אבל חמיד לא קשור לנאוה אלימלך", אמרתי.

"כן קשור, לא קשור, אתה יכול לסמוך עליו? הוא ערבי, זה שהוא לא עשה, לא אומר שהוא לא רוצה לעשות, או שלא יעשה, אתה מבין?"

 

2.

הפרדס תמיד הפחיד אותי. הוא עמוק מדי, עם ריח חריף של תפוזים, עקבות של אנשים, של חיות פרא קטנות, ניילונים נוזליים, כדורי-רגל מפונצ'רים, קופסאות נלסון מעוכות, צעקות של הורים מחפשים עדיין מרחפות באוויר, חריקות משאיות מהכביש הראשי, איוושות צרצרים, עשב כמו עור של זומבי, ותמיד יש בוץ, חבוי, אורב, מתחת לכל פני הדברים, והוא יכול להטביע אותך, למשוך אותך למטה עד קליפת כדור הארץ. וישנם הענפים שמתקיפים את ראשך, שורטים לך את העור, עושים בך חריצים של נקניק, עד שהעור שלך נהיה ורוד, והרגליים והידיים רכות כמו כריכים, וטעם של בוץ בפה, בין השיניים, במחשבות.

"מה תעשה בכלל אם תמצא את חמיד? הוא יותר חזק ממך וממני ביחד".

מאיר האט את קצב צעדיו, חיוך שומני עלה על הלחיים שלו, "אתה בטח תברח כמו בת", הוא נתן לי אגרוף בכתף, חצי בצחוק, חצי ברצינות, "מה, אני נקניק כמוך?"

אבל נדמה היה שהדברים שאמרתי נכנסו לו לראש, והוא ניסה לאכול אותם ולראות איזה טעם יש למחשבה הזאת, ואז העיניים שלו השתנו, ונראה כאילו הוא מדמיין את הקרב, ומה הוא בדיוק יעשה.

"אתה חושב שנאוה אלימלך היתה יפה?" שאלתי. מאיר הביט בי וכיווץ את אפו.

"ושרית קוזי? אתה חושב שהיא יפה? בטוח שאתה חושב שהיא יפה".

הוא ירק כמו מסמן את הכיוון שאליו צריך ללכת. "מי, פיצה? יפה? עזוב אותך עכשיו מבנות יא נקניק, אנחנו קרובים, אני מרגיש את זה".

הגענו לחורבה, שבה צילמו פעם סצינה מ"גבי ודבי". בשנה שעברה המורה צפרירה הכריחה אותנו לטייל שם ולאסוף עשבים, ויוסי שקרוקה נכנס פנימה וראה מלא בגדים של פועלים ערבים שלא מספיקים לחזור הביתה ונשארים לישון, והוא עשה עליהם פיפי ובעט בהם, וניסה לזרוק את הטייפ דאבל קסט ולשבור אותו, וקרע לוח שנה שהיה דבוק שם עם בחורה ערבייה, אבל צפרירה לא ראתה, רק צווחה עליו שייצא משם מיד.

"אתה שומע?" הקול שלו נהיה חלש יותר.

"לא שומע כלום".

הוא עיקם את פניו, "אתה בטוח?"

אבל לא הייתי בטוח. שמעתי כל דבר: קולות רחוקים של התוכנית "מוקד", סוברואים בולמים בחשכה, צלחות משתקשקות, מישהו נופל מאופניים, כלב נוהם, כמה ציפורי דרור מצייצות בבהלה, תפוזים נופלים, בוץ רועם.

"ככה אתה, הא? נקניק? לא משנה, אני אכנס לבד!"

שמעתי אותו מחפש בין הבגדים של הפועלים, מזיז חפצים, קורע ניירות, והבנתי כבר שחמיד לא שם. מרחוק שמעתי קול משונה, דומה לנהמה, אבל לא אנושית, גם לא של חיה. היא הגיעה מהעצים העמוקים יותר, אלו שקרובים כבר לעיר האחרת, ואין שום פנסים לידם, זו מין צעקה של הפרדס עצמו, מין צלילים שחוברים להם יחדיו אחת לכמה זמן, ויוצרים ישות קולית שאי אפשר לצפות אותה, היא חמקמקה כמו בוץ. פעם שמעתי אותה באמצע השיעור, וכמעט נפלתי מהכיסא, "בנגוריון שוב ניסה לעמוד על הראש", צחק יוסי שקרוקה, ואפילו צפרירה התקשתה להסתיר את חיוכה. "מה, לא שמעתם את זה?" שאלתי, ויוסי ענה, "תפסיק לחלום, בנגוריון, המדינה כבר קמה".

מאיר יצא מהחורבה ונראה רותח, כאילו חמיד עשה לו דווקא, כאילו הם קבעו להיפגש וחמיד לא הגיע ולא הודיע. "הוא לא פה, הערבי הבן זונה הזה, אתה ממשיך איתי או שאתה נקניק?"

 

3.

"איפה הוא, הא?" דוד שקרוקה היה גבוה, שרירי. היו לו שני עגילים באוזן שמאל כי אוזן ימין זה הומואים, פאות לחיים ארוכות, ושן שבורה שדרכה הוא דיבר ושרק.

"אני לא יודע".

לידו עמדו שני חבריו, אחד מחזיק מקל של מטאטא, השני אוחז בנונצ'קו ומסובב אותו באוויר כמו ברוס לי. מאחוריהם עמד מאיר, מאוכזב אבל גם מרוצה, ומסביב ריח תפוזים חריף וחזק, כמו נסחט מתוך נחיריי, ואותה נהמה שלא שככה, ולרגע נשמעה כמו רוח.

"אולי הוא צודק, אבל איפה הערבי מניאק הזה יכול להתחבא? בדקנו כל עץ בפרדס המגעיל הזה", אמר הבחור עם הנונצ'קו. דוד לא השתכנע, "הוא ראה אותו, אני אומר לך שהוא ראה אותו, ואם הוא לא ידבר, אני אהפוך אותו לשחור, שמעת?" הוא התקרב אלי, "מה בכלל הבעיה שלך, מה יצאת כזה לבן כמו תחת, הא?" החברים שלו גיחכו, "הוא כמו אלי לוזון הזה", אמר הנונצ'קו והמשיך לשיר, "איזו מדינה, איזו מדינה, איזו מדינה מיוחדת במינה," ואז נעצר לרגע, נגע לי בשיער, "בעצם, זה כמו שערות סבתא, כמו זה נו איך קוראים לו? בנגוריון, לא דוד?" והעביר לי יד זכוכיתית על הראש.

לרגע חשבתי שמאיר יבוא לעזרתי, אבל הוא נראה מרוצה ממה שקורה, כמו אומר לעצמו ולדוד 'ידעתי שהוא נקניק, אני לא באמת חבר שלו, הוא לפעמים נדבק אליי, כמו בוץ'.

"אבל באמת בכלל לא ראיתי אותו, למה אתה חושב שראיתי אותו?" דוד לא ענה והפחד עלה בי לרגע, כמו בחילה, מתוך הבטן, וניסיתי לבדוק אם אני יכול לברוח, אבל הם חסמו את הפתח, ובמילא גם אם הייתי בורח, הם כבר היו מוצאים אותי, במסדרון בית הספר, כך סתם ברחוב, הרי אי אפשר באמת להסתתר, ועכשיו שמעתי את נהמת הפרדס, ממש היה לה גוון אנושי, היא היתה כמו זמרת ששרה, ויכולתי לדמיין שיש לה פנים והבעה ושיער לבן ארוך, כמעט כמו שלי.

"תראו אותו", צחק הנונצ'קו, "תראו, הוא נהיה יותר לבן, הוא הופך לשקוף. כמו מים, לא דוד?" מאיר ממש הכריח את עצמו לצחוק, והצחוק שלו היה משונה, חזק, כמו שיעול של בית חולים, וזעזע את גופו, כמעט הפיל אותו על האדמה, ולמרות שהוא הסיר את ידו משיערי, עדיין חשתי אותה שם, מקלפת, נכנסת מתחת לעור ולבשר, והערב כבר ירד, עננים שואגים, אפשר לשמוע אותם, כמו לראות את הדם זורם על הירח, כי הוא ממש קרוב, מעל החורבה, גדול ולבן ומוגזם כזה, חשמל מתרוצץ עליו, וניסיתי לחשוב על כל הדברים הלבנים הטובים, כמו ירח, גבינה חמש אחוז, קירות, דפים של מחברות, העור של שרית קוזי, צלחות חרסינה, וחשבתי שככל שאחשוב עליהם, כך לא ארגיש דבר, אלא רק אשמע את נהמת הפרדס הגדולה, הלבנה.

 

4.

"מה זה? מה קרה לך? יורד לך דם?" נחתתי על הספה, לרגע ראיתי מטושטש והטעם בפי היה מתכתי, כאילו אני לועס שיניים, אבל כבר לא חשתי כאב פיזי והדם נראה לי בכלל לבן, דם טוב, ששייך רק לי.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"

הנפתי יד חלושה באוויר, ואז ראיתי אותו, עומד נבוך, במכנסי בד לבנים, סיגריה לבנה קמוטה משתלשלת מפיו, בוהה בי ויודע הכל. ראיתי את זה בעיניים שלו, הוא רצה לומר משהו, חשב על כך ופתאום התחרט. רציתי להכות בו בכל הכוח, לצבוע אותו בלבן, כי זה הכל בגללו, המכות, המחשבות, העובדה שאבא בדרום אפריקה כבר שנתיים, שכלום לא מצליח, וראיתי את עצמי קם ודוחף אותו לקיר, ואת אמא צווחת, מה אתה עושה? מה קרה לילד? אבל פתאום כל הכעס הזה התפוגג, כמו אוויר שיוצא מבלון, והשאיר אחריו רק טעם חמוץ קטן, טעם בלי צבע, ואפשר היה להרגיש איך האף מתקמט ואיך מלא אוויר ממלא את הפה עד שהוא חייב להיפתח "תשימי לו קרח", אמר והפנה את מבטו לעבר המרפסת, הסתכל למטה לרחוב, הלילה כבר שטף את כל השכונה, רק מעט פנסים זמזמו.

"חמיד היה צריך מקום להסתתר בו קצת, הוא יישן הלילה במרפסת, אתה מכיר אותו, נכון?"

התחלתי להנהנן, אבל חשתי כאב בצוואר, ומשהו שהתבצק לי בגרון.

"אתה רוצה לאכול? אתה רעב? יש פשטידת כרובית ואני יכולה להכין גם חביתה".

הפעם כבר לא הנהנתי. עקבתי במבטי אחריו פותח בזהירות את התריסים, משהו באיך שהוא עמד כך גרם לי אי נחת, כאילו הרגיש בטוח מדי במקום בו הוא עומד, כאילו המקום הזה קצת שלו, וראיתי איך הוא מחשב את הנוכחות שלי, לא רוצה להביט לי בעיניים, אבל רוצה להתקרב, להראות לי שהוא בצד שלי, לרגע חלפה בי מחשבה לדחוף אותו מהמרפסת, שייפול ויישבר לחתיכות, ומיד פרצתי בצחוק, או לפחות כך הרגשתי, אבל לא צחקתי, משהו נע בתוך גופי, דומה מאוד לצחוק, ולא השמיע קול. חמיד השתעל וזה נשמע לא טבעי.

היא שמה לב שאני מביט בו, פתאום חייכה במעוקם, רכנה כדי לומר לי משהו פרטי, רק בין שנינו, אבל מיד התחרטה, כי חמיד הלך מהמרפסת לעבר האמבטיה, פתח את הברז, כנראה שטף פנים, וחיכה, בעיקר חיכה. אמא הלכה למטבח, נותרתי בוהה בקיר, מנסה לשחזר את כל מה שהתרחש, אבל דומה שהפרטים חמקו מהזיכרון שלי, פתאום ראיתי בעיניי רק כאב ואור ולא מעבר לכך, לא פרצופים, לא עצי תפוזים, לא בעיטות, ושמעתי את הקול של הפרדס, כמו נהמה מונוטונית, הסתכלתי סביב, לראות מנין הוא מגיח, רציתי לקום מרפסת, אבל לא הייתי מסוגל. זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, אולי זה זיכרון של קול, או שהקול בוקע מתוכי, אבל אמא באה והלכה לרגע, ולא אמרה דבר, רק אני שמעתי אותו. לפתע הקול החל להשתנות, רגע נהיה חזק יותר ותפס את האוזניים שלי מבפנים ורגע התאדה, כמו רעש של נפילת תפוזים על הקרקע.

חמיד התקרב אלי לאט, "כואב לך מאוד?" שאל בקול רך, כל כך התאמץ להוציא את המילים. הנהנתי. הוא נעמד באמצע הסלון, מתלבט אם לשבת או להמשיך לעמוד, אמא התעסקה במטבח, צלחות קרקשו, דלת המקרר נפתחה ונסגרה. ואז הוא נאנח, והתיישב, אבל לא קרוב מדי אלי, אלא על ספה השנייה. נדמה היה לי שאמר לרגע, "אני מצטער". הוא הדליק סיגריה נוספת והלך לעמוד במרפסת. אמא חזרה מהמטבח עם צלחת ועליה פשטידת כרובית. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להגיד לה על בית הספר, על כך שנעבור דירה. היא הניחה את הצלחת, ונעמדה לידו במרפסת. התחלתי לאכול. לפשטידה היה צבע צהוב ובעיקר לבן, והיה לה טעם של דם.

"אני הולך להתקלח", נאנחתי לעברם והקמתי את עצמי.

"רעיון טוב", אמרה אמא, "שטוף את הכל, תרגיש יותר טוב".

 

עמיחי שלו, סופר, עורך, מרצה ומבקר. ספריו האחרונים: "בדידות מזהרת" ו-"על החתרנות".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

בישראל, מדינות ערב ואפילו בארה"ב עקבו קריקטוריסטים רבים אחרי המשבר המתפתח. אספנו כמה מיצירותיהם.

הכתבה באדיבות המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון.
הקריקטורות לקוחות מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית, מתוך אוסף יעקב הורביץ, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון וארכיון דוש בספריה הלאומית, גבעת רם, ירושלים.
כתבו וערכו: יורם א. שמיר והילה זהבי.

בשנת 2017, שנת החמישים למלחמת ששת הימים,  ניחשף לצונאמי של תערוכות, מאמרים, כתבות, הצגות וסרטים על מלחמה, שהשלכותיה משפיעות על חיינו עד היום. זו גם הזדמנות מצוינת מאין כמותה להאיר פינה שלא זכתה למספיק יחס: הקריקטורות של ששת הימים.

עבור הקריקטוריסטים הפוליטיים של ישראל והעולם הייתה זו מלחמה של שישה חודשים: מאמצע מאי – סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים –  ועד סוף נובמבר – החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

אנחנו מחלקים את התקופה לשלוש: תקופת ההמתנה – 15.5-4.6.67, מלחמת ששת הימים והניצחון – 5.6-11.6.67, המערכה המדינית – 12.6-22.6-67.

 

תקופת ההמתנה

לקריקטוריסטים בתקופת ההמתנה (15.5.1967-5.6.1967) לא היה היתרון שיש לנו היום בשנת 2017. הם לא ידעו כיצד יתפתח מצב החירום שנוצר עם הטלת ההסגר המצרי על מיצרי טיראן. ובכל זאת, כפי שרואים בקריקטורות היומיות של דוש, הייתה לו היכולת לראות מעבר ליומי. שלא כמו בימינו, העיתונים בארץ הביאו קריקטורות מעיתונים זרים – ייתכן שהיה זה ניסיון להראות לקוראים כיצד משתקפים האירועים המקומיים ברחבי העולם.

 

דוש – קריאל גרדוש
צעד אחרי צעד – בעזרת ברית המועצות
פורסם בעיתון מעריב 24.5.1967

בי.וי.די וולט, המבורג
גרמניה המזרחית מחמשת את מצרים
פורסם בעיתון דבר 22.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
גפרור אחד מספיק 
פורסם בעיתון מעריב 19.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
יחי הצדק!
פורסם בעיתון מעריב 29.5.1967

דוש- קריאל גרדוש
אתה מביא מפתח? ישראל מחכה לפתרון להסגר המצרי על מיצרי טיראן
פורסם בעיתון מעריב 28.5.1967

דוש – קריאל גרדוש
נאצר מגרש את כוח החרום של האו"ם מסיני
פורסם בעיתון מעריב 2.6.1967

דוש – קריאל גרדוש
המאמצים הדיפלומטיים לפתוח את המשבר אינם מועילים
פורסם בעיתון מעריב 2.6.1967

אדר דריאן
שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון – המאמצים הדיפלומטיים להסיר את ההסגר על מיצרי טיראן נכשלו. דריאן סבור שרק צה"ל יוכל לפרוץ את ההסגר
פורסם בעיתון דבר 4.6.1967

המלחמה

זו הייתה מלחמה קצרה יותר מאשר פעולה צבאית המכונה היום "מבצע". כל יום, כל שעה, התרחשו דברים מרעישים והקריקטוריסט יכול היה לשמש כרפורטר יותר מאשר פרשן. הקריקטוריסטים הערבים והסובייטים שימשו פרשנים-מטעם. בסביבה הטוטליטארית שבה עבדו היו הנחיות ברורות וצנזורה קפדנית.

 

קריאל גרדוש – דוש
הדרך להתמודד עם נאצר היא בכוח צבאי
פורסם בעיתון מעריב 02.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
לאחר שנכשלו המגעים הדיפלומטים הדרך היחידה לפתוח את מיצרי טיראן היא צבאית
פורסם בעיתון מעריב 02.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
שער ביטאון חיל האויר – יום לפני פרוץ הקרבות
04.06.1967

לא ידוע
הפר נס וזועק: "איזה יום שחור! גם בירדן משחיזים סכינים"
פורסם בשבועון המצרי "רוז אל- יוסף" 05.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
ביום השני של המלחמה – ירושלים מופגזת על ידי הלגיון הערבי
פורסם בעיתון הארץ 07.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
כיבוש מסגד הסלע
פורסם בעיתון מעריב 09.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
שחרור הכותל המערבי – הרגע נחרט בזיכרון הלאומי 
פורסם בעיתון מעריב 09.06.1967

לא ידוע
מחזור חדש של טייסים ערביים מאומנים נכנס לפעולה. ישראל זועקת: אוי, ראשי! (המטוסים מסמלים את הכוח, ההכרה, הרצון) 
פורסם בעיתון המצרי "אל-מסא" 30.06.1964

וסימוב
הזיות

 

הניצחון

ניצחון צה"ל עשה רושם כביר בעולם. משה דיין הסתמן כמנצח הגדול, בעוד גאמל עבדול נאצר שימש בתור הפנים לתבוסה הנוראה שספגו מדינות ערב הלוחמות. הדימוי של דוד וגוליית קסם לקריקטוריסטים. לרוסים קסם כיבוש שטחים כפי שקסם לאורך ההיסטוריה שלהם – מהצארים ומנהיגי ברית המועצות. אצל הקריקטוריסטים הערבים מצאנו הכחשה.

 

Bulik
דוד וגוליית – הדרן תנכי 
פורסם בשיקגו סאן טיימס 09.06.1967

Cummings
נשיא מצרים נאצר בדמות שבוי מצרי – התפטר וחוזר מההתפטרות
פורסם בעיתון דבר 10.06.1967

טים
פרעה המודרני – משה דיין מסמל את הניצחון על מצרים 
פורסם בעיתון דבר 13.06.1967

דיויד לווין
נאצר בדמות גוליית המובס
ניו יורק בוק מובא בספר אין ניצולים 1970

אמן בלתי ידוע
ישראל הגדולה

אמן בלתי ידוע
ישראל הגדולה על מפת המזרח התיכון

נ. מיסגורסקי
 תצרפי גם את החלק הזה

 

המערכה המדינית

תוך כדי המערכה הצבאית התחילה המערכה המדינית כדי לבלום את המנצח ולחזק את המנוצח. המערכה הזו לא תמה ולהשלכותיה אנו עדים גם בשנת ה-50 למלחמת ששת הימים. אנחנו בחרנו לצורך התצוגה הזו לתחום אותה בהחלטת מועצת הביטחון 242 שהתקבלה בתאריך ה-22.11.67. ההחלטה קובעת שעל ישראל לסוג מהשטחים שנכבשו בששת ימי המלחמה. הקריקטוריסטים ריכזו תשומת ליבם במעורבות של שתי מעצמות: ברית המועצות וצרפת.

 

יעקב פרקש- זאב
ברית המועצות מנתקת את היחסים עם ישראל ובעקבותיה מנתקות גם גרורותיה
פורסם בעיתון הארץ 10.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
אחרי הניצחון הצבאי מתחיל המאבק המדיני (שלא הסתיים במשך 50 שנה) 
פורסם בעיתון מעריב 12.06.1967

הרבלוק
משלחת ברית המועצות מבקשת את מועצת הביטחון להחליט על פינוי צה"ל מן השטחים הכבושים
פורסם בעיתון דבר 12.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
מועצת הביטחון דוחה את הצעת ברית המועצות לדרוש מישראל לסגת מן "הטריטוריות הערביות הכבושות"
פורסם בעיתון מעריב 14.06.1967

באסאט
לאחר המלחמה ברית המועצות מובילה מתקפה נגד ישראל באו"ם
פורסם בעיתון על המשמר 16.06.1967

יעקב פרקש – זאב
נשיא ברית המועצות פודגורני מגיע לקהיר
פורסם בעיתון הארץ 21.06.1967

קריאל גרדוש – דוש
אחרי המלחמה – ברית המועצות מחמשת מחדש את מצרים
פורסם בעיתון מעריב 28.06.1964

מאיר רונן – מייק
ברית המועצות בונה את הצבא המצרי מחדש
פורסם בעיתון המצרי "אל-מסא" 26.06.1964

אדר דריאן
נשיא צרפת דה גול מטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל 
פורסם בעיתון דבר 29.06.1967

ל. סמואלוב
החלטת האו"ם – משה דיין: אני בהחלט לא רואה כלום

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

צבא ההגנה של ישראל גאה להציג: אלבום הניצחון

כל בדיחות אשכול

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית

אל נפילת הר הבית התייחס המשורר אורי צבי גרינברג כאל העוול הגדול ביותר של מדינת ישראל. סיפורה של המחווה שביצע לאחר שאותו עוול נורא תוקן.

"רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:

דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.

וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.

כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם.

כְּתוּבָה בְּתוֹרַת הַכִּבּוּש שֶל מֹשֶה וִיהוֹשֻעַ

וְעַד לְאַחֲרוֹן מְלָכַי וּלְבִיאַי הַפָּצוּעַ,

אֱמֶת, שֶשִּנֵּי גָלֻיּוֹת וּבוֹגְדִים אֲכָלוּהָ. – -"

 

(מתוך השיר "אמת אחת ולא שתיים", שהתפרסם בספרו של אורי צבי גרינברג "ספר הקטרוג והאמונה")

 

על אף הזיקה ההיסטורית והתרבותית של הציונות לירושלים, בחרה ההנהגה הציונית של היישוב להסכים עם הצעות ועדת החלוקה של האו"ם וקיבלה את הבשורה המרה: הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית. רבים ביישוב העברי סירבו לקבל את רוע הגזרה: המשורר הצעיר אורי צבי גרינברג היה אחד מאותם מתנגדים נחרצים. עבורו, "עיר הקודש" הייתה למקום מרכזי מאין כמותו בחזון ההתחדשות הלאומית של עם ישראל בארצו. את שלמותה של העיר ראה אורי צבי בתור "האמת האחת" – עיר שכמו השמש, לא ניתן להפרידה לשני חלקים. על אי ההפרדה הזו קרא להיאבק גם בכוח.

תוצאות מלחמת העצמאות פגמו קשות בחזונו של המשורר. כבר במהלך המלחמה הלכה והתבהרה התמונה: ירושלים של אחרי המלחמה תהיה עיר המחולקת לשני חלקים עוינים – מערב העיר בשליטת ישראל, ומזרחה – בשליטה ירדנית. קצת יותר משנתיים מתום המלחמה, בברכת שנה חדשה ששלח ליקיריו בשנת תש"י (1950), כתב אורי צבי כי הוא: "משיב ברכה למברכי לקראת השנה החדשה", והוסיף שתהיה זו "שנת עליה להר הבית". שאלות של מזרח או מערב לא הפריעו לאורי צבי, אלא אובדן העיר העתיקה, הכותל והר הבית. עברו עוד כ-17 שנה עד שהתגשם חלומו.

 

האבן שנשא אצ"ג מהר הבית יחד עם הברכה ששלח בראש השנה של שנת 1950

 

מלחמת ששת הימים הייתה התיקון למה שראה אורי צבי בתור העוול הגדול של מדינת ישראל: הפקרת הר הבית במהלך מלחמת הקוממיות. מיד עם סיום המלחמה, נפעם אורי צבי (ואיתו מרבית הישראלים) מהישגיו האדירים של צה"ל – כיבוש סיני, רמת הגולן ובייחוד – שטחי יהודה ושומרון. נדמה היה שהאיחוד המיוחל עליו דיבר ואליו התפלל הפך למציאות. המשורר הנודע חיבר שירים, מכתבים ונאומים המפארים את הישגי הצבא באיחודו את העיר ירושלים.

זמן לא רב לאחר סיום המלחמה, עלה גריברג להר הבית ולקח עמו אבן שיש שמצא, ועליה הוסיף את הכיתוב "הר הבית". אנו מוצאים טון שונה לחלוטין בברכת השנה הטובה שחיבר לאחר ששת הימים. הוא ציטט את שירו "אמת אחת ולא שתיים" משנות ה-30, וכתב כי:

"לפי בינת השיר ב"ספר הקטרוג והאמונה", שקדם להוד ששת הימים:

אמת אחת ולא שתים

כשם שאין שתי ירושלים"

 

ברכת שנה טובה ששלח אצ"ג לאחר "הוד ששת הימים"

 

הידיעה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הכנופיה" של אורי צבי גרינברג