שירה | נוגה חיוור מתפשט במים כהים

שירים מאת צביה ליטבסקי ועדנה גורני

טל ירושלמי, The Snake isn't Comming, שמן, אקריליק ופיח על קנווס, 220X160 ס"מ, 2020 (צילום: יובל חי)

.

צביה ליטבסקי

*

כְּחֹד מַחַט הֶחְדַּרְתִּי פְּנִימָה מַבָּט

וּמִקָּצֵהוּ הִפְצִיעָה

חָצֵר

מוּאֶרֶת פָּנָס

סְגַלְגַּלָּה וּגְדוּרָה כְּבֵיצָה. מָקוֹם

לַעֲמֹד בּוֹ. מִבַּחוּץ

צָרִים עָלֶיהָ

שִׂיחִים מְשֻׁלְּחֵי עָנָף.

קְנוֹקְנוֹת גֶּפֶן תְּלוּיוֹת בַּחֲלָלָהּ

וְהִיא נִפְתַּחַת מִכַּפּוֹת רַגְלַי

בְּכָל אֲשֶׁר

אֵלֵךְ

מֻקֶּפֶת פְּנִים

.

*

אוֹר גָּדוֹל מְחַכֶּה לִי.

מִלְּפָנִים.

וְאוּלַי מֵאָחוֹר.

כָּל כִּוּוּן יֵאָלֵם.

כָּל הִתְבּוֹנְנוּת וָדַעַת.

עֵינַי יִמַּסּוּ אֶל עִוָּרוֹן נִכְסָף

בְּשָׂרִי פְּלוּמָה

מִתְפָּרֶקֶת

עֲנַן נוֹצָה בִּמְחוֹל חֶלְקִיקִים

עַד צְלִילוּת

צְרוּפָה, הַצְּלִיל

הָאֶחָד.

.

*

פָּרַשְׂתִּי מֵעָלַי אֶת סוֹכֵךְ הָרֶגַע

וְדֶרֶךְ רִשְׁתּוֹ הַדַּקָּה

חִלְחֵל הָאוֹר,

עָמוּם, עֲצוּם־עֵינַיִם.

לִבִּי

חַלּוּק־נַחַל

מֻשְׁלָךְ שׁוּב וָשׁוּב אֶל חָלָל

וּכְמֵחֹד מְחוּגָה אֱלֹהִית

מִתְפַּשְּׁטִים מַעְגְּלֵי הָרֶטֶט

אֶל דְּפָנוֹת

נְסוֹגוֹת

מִן הַמַּבָּט.

.

*

אֶת הַיָּם הַזֶּה הַמִּתְחַטֵּא לְרַגְלַי

בְּאַדְווֹת חֶמְדָּה מְעֻלָּפוֹת,

אֶת הַיָּם הַזֶּה אֲנִי בָּכִיתִי.

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ,

אֵי פַּעַם שָׁכַן מֵאֲחוֹרֵי עֵינַי.

אֲסִיר תּוֹדָה הוּא לִי

עַל הַמֶּרְחָב, עַל הָאוֹר, עַל הַשַּׁלְוָה

גַּם אִם

לְעִתִּים

תָּגִיחַ מִקִּרְבּוֹ כַרִיבְּדִיס,

חוֹשֶׂפֶת עֶרְיָה חִוֶּרֶת,

מַטִּילַת אֵימָה –

.

צביה ליטבסקי היא זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין ומבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה, ביניהם: "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), אשר זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם ו"עין הדומיה" (כרמל), אשר ראה אור בשנת 2021. כמו כן, פרסמה שני ספר מסות. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות שונים של המוסך, ובהם גיליון 46 והגיליון מיום 22.7.21.

.

. 

עדנה גורני

צלילה

לאדריאן ריץ'

.

סְפִינָה טְרוּפָה נָחָה בַּמַּעֲמַקִּים. עַל צַלְעוֹתֶיהָ אוֹרְבִים דְּגֵי אֶבֶן,

דָּגִים מְאִירִים בַּאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ. נֹגַהּ חִוֵּר נִשְׁפָּךְ וּמִתְפַּשֵּׁט בַּמַּיִם

הַכֵּהִים וְאוֹבֵד בָּאֵין־אוֹר, כְּמוֹ תַּשְׁלִיל דְּיוֹ שְׁחֹרָה הַמִּתְפַּזֶּרֶת בְּמַיִם

צְלוּלִים, מַסְתִּירָה דְּיוֹנוּן נִמְלָט. הַטּוֹרֵף, שֶׁסּוֹבְבוּהוּ בְּכַחַשׁ, לוֹטֵשׁ עֵינַיִם

בַּדְּיוֹ הַמְּחוֹלֶלֶת מוּל עֵינָיו וּנְמוֹגָה כַּעֲנַן עֲרָפֶל בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ,

נָסוֹג וְנֶעֱלָם. הַזִּירָה רֵיקָה

חֵלֶק קָטָן מִן הַסְּפִינָה הַטְּבוּעָה חָשׂוּף, בּוֹלֵט מֵעַל טִין הַקַּרְקָעִית,

שֶׁבְּעִדָּן גֵּאוֹלוֹגִי אַחֵר הָיָה פִּסְגַּת הַר. אוֹרָם שֶׁל דְּגֵי הַחַשְׁמַל מְתַעְתֵּעַ.

אֵיךְ הָאֵלֶקְטְרוֹנִים מִתְנַהֲגִים בַּמַּיִם? אוּלַי הֵם נִשְׁבָּרִים וּמִתְנַפְּצִים

וְיוֹצְרִים תְּמוּנָה חֲדָשָׁה? שִׁבְרֵי מַתֶּכֶת מְשֻׁנָּנִים שׂוֹרְטִים בַּבָּשָׂר,

שְׁבָבֵי עֵץ נוֹעֲצִים קְרָסִים בְּכָרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּגַשְּׁשׁוֹת. כּוֹאֵב

לָגַעַת. אוּלַי רָצוּי לֹא לָדַעַת מָה קָבוּר שָׁם

וּמִמֵּילָא אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כִּי אֵין קֶרֶן אוֹר הַמְּסֻגֶּלֶת לַחְדֹּר לְעֹמֶק

רַב כָּל כָּךְ וְאֵין חַיִּים תַּחַת מִשְׁקָלָם שֶׁל אַחַד עָשָׂר קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל מַיִם

וְגַם אִם יֵשׁ שָׁם חַיִּים הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד כִּי אִם יַעֲלוּ

אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַּגְּלוּ לִחְיוֹת בְּלַחַץ כֹּה רַב – יִתְפּוֹצֵץ גּוּפָם מִבִּפְנִים.

.

המים

לזהר איתן

.

…בָּאִים מִלְּמַטָּה. עוֹלִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַבַּיִת. מִן הַמַּסָּד עַד לַתִּקְרָה. הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים, טִפָּה לֹא זוֹלֶגֶת הַחוּצָה. אֲנִי עוֹבֶרֶת מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן וּמַבִּיטָה פְּנִימָה, כְּמוֹ אֶל אַקְוַרְיוּם. בַּפִּנָּה מוּטֶלֶת טֵלֵוִיזְיָה מְנֻפֶּצֶת. כִּסֵּא נִצָּב בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר. סְפָרִים מְצֻפָּפִים זֶה לְצַד זֶה, כְּמוֹ לֹא נָפַל דָּבָר. צַלָּחוֹת עֲגֻלּוֹת וְסַכִּינִים חַדִּים טְמוּנִים וַדַּאי בִּמְגֵרוֹת הַמִּטְבָּח. יוֹסִי בַּכִּנּוֹר פֶּיְסִי בַּתֹּף מֹשֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה, בֻּבּוֹת עוֹפֶרֶת קְטַנְטַנּוֹת, דּוֹמְמוֹת בְּתוֹךְ אָרוֹן שֶׁדַּלְתוֹתָיו הַשְּׁקוּפוֹת מוּגָפוֹת. הַבַּיִת מָלֵא אוֹר

.
עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "כמעט כרגיל", העתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר. רשימה פרי עטה התפרסמה בגיליון המוסך מיום 12.5.2022.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רן שייט ועמנואל פינטו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | מה זה אומר, כשזיוף מצליח?

"פריחתו המעוררת קנאה של הז'אנר הרומנטי מעידה שלספרות היפה יש מה ללמוד ממנו, שיש בו יסוד רוטט ומרטיט המפעם בכותבות ובקוראות כאחת". שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין

דבורה מורג, מיתוס האימהות (פרט), צילום וצבע שמן, 205X60 ס"מ, 2001

.

"מה זה אומר, כשזיוף מצליח?": הרומן החדש של נעה ידלין שואל שאלות מרטיטות על אותנטיות ובגידה

שירי שפירא

.

את הספרים של נעה ידלין קוראים לא כדי לחקור במופלא, אלא לכל היותר כדי להתבונן באפשרות של המופלא מתנפצת אל חופי הבינוניות. עם זאת ידלין לוכדת במדויק את השגרתיות בשיאה, שהיא גם טרגית וגם מקלה, וכישרון זה מופלא כשלעצמו. כמעט אין סופרים שמשתווים לידלין באמינות הכתיבה על הישראלי הממוצע. המתח בין שגרה לגדוּלה הוא ציר מרכזי גם בעלילת הרומן החדש פרי עטה, הספר הלא נכון: גיבורתו רונה היא אם טרייה שמנסה לכתוב רומן ואינה מצליחה. בעבר כתבה מעט סיפורים קצרים, ואחד מהם קטף את המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וגם הוביל את גידי, מרצה צעיר שלה באוניברסיטה, להתאהב בה ולימים להינשא לה. ברונה מתעוררים רגשות אשם כלפי הרומן, שהיא מתקשה לעבוד עליו בחופשת הלידה המתארכת, אך יותר מכך כלפי גידי, שמשוכנע שהיא עומדת להיות סופרת מוצלחת. בינתיים היא מגלה את השפע המסחרר של עולם הרומנים הרומנטיים, תחילה בתור קוראת ועד מהרה גם בתור כותבת. השתתפות בתחרות פייסבוק של אחת מקבוצות הקוראות מתחילה כבדיחה אך מובילה אותה לעומק הסצנה ולהצלחה מפתיעה, ואותה היא מסתירה מגידי בתחושה שהיא בוגדת בציפיותיו האנינות.

בתחילת דרכה של רונה בז'אנר הרומנטי היא מכירה את מירב, מו"לית למודת ניסיון. הקשר ביניהן הוא קשר של חניכה מסויגת אל תוך הז'אנר – עולם ספרות שמתנהל לפי כללים אחרים לגמרי מאלה של הספרות היפה – וגם של חניכה ספרותית בכלל. מירב מספקת לרונה ידע חיוני על כתיבה כנה בכל ז'אנר שתבחר. כשהיא משיבה לספקותיה של רונה, היא אומרת דברים בסגנון: "אבל כולם עושים הכול אותו דבר, כולם מתאהבים אותו דבר, כולם נבגדים אותו דבר, כולם אותו דבר הכול, בגלל זה ספרות היא אפשרית בכלל, אחרת אף אחד לא היה מבין על מה אף אחד מדבר, לא?" (עמ' 132). או למשל: "תחשבי מה חסר לך, ואת זה תכתבי. מה שחסר לך חסר לעוד מיליון נשים, את לא כזאת מיוחדת. אבל היא פחדה לגלות שהיא כן, שהיא כן כזאת מיוחדת" (עמ' 153).

לאורך הרומן ידלין שבה ומעלה שאלה פרובוקטיבית: האם באמת יש הבדל מהותי בין רומן רומנטי לספרות יפה, פרט להקשר הפרסום? האם ספרות יפה היא מיוחדת, והאם בכלל יש טעם בשאיפה לייחוד?

הרומן הרומנטי מחלחל אל הקשר בין רונה לגידי גם כדיון תאורטי וגם כתרופה להגברת החשק. כשרונה חושפת בפני גידי את העובדה שהיא קוראת בהם, הוא מגיב לכך בסובלנות ובחרמנות מחויכת, אך שניהם שומרים על מרחק אירוני מהז'אנר. יום אחד רונה שואלת אותו כיצד היה קורא את הטקסטים האלה אילו היה חתום עליהם י"ח ברנר למשל, ושניהם מסכימים בעל כורחם, כל אחד מסיבותיו, שההבחנה בין טקסט רציני לטקסט מסחרי היא פחות מובהקת ממה שהיו רוצים להודות.

והרי למעשה רומנים, רובם ככולם, עוסקים בתשוקה. גם ספריה הקודמים של ידלין קלים להגדרה במסגרת זו: בעלת הבית הוא רומן על תאוות בצע; שטוקהולם על השאיפה לגדוּלה; אנשים כמונו על תשוקות סותרות לביטחון ולסכנה; ואולי הספר הלא נכון עוסק בתשוקה אל התשוקה עצמה, לחיים מלאי תשוקה ולאפשרות להביע אותה.

הפנייה של רונה לז'אנר הרומנטי רומזת לפנטזיות על חיים אחרים ומסעירים יותר, וכרוכה במתח בין השאיפה למקוריות ובין ההשלמה עם העובדה שלא נותר מה להמציא – שרובנו דומים בשאיפה שלנו להיות מיוחדים ורובנו גם שבויים בפחד להיות מיוחדים מדי, כך שאין ברירה אלא להתפשר על בינוניות. ההתמסרות של רונה לתשוקה חושפת את האפשרות לפרוע את הסדר המקובל והצפוי של הדברים, ולבגוד בהתחייבות להשאיר אותו על כנו. רונה עושה זאת בתנאים בטוחים לכאורה, מתנסה בבגידה מהסוג שמותר במסגרת יחסים מונוגמיים, שכן כל־כולה מתרחשת בעולם הבדיון. ועם זאת היא מקפידה לשמור על הסוד מכל משמר, ובייחוד מפני גידי, שההבטחה שלה להיות סופרת רצינית מופנית קודם כול כלפיו.

אולם גם גידי נאשם בבגידה, אף שגם היא מהסוג המותר: לאחר נישואיהם החלו דעותיו הפוליטיות לנדוד ימינה, ולא במקרה התהליך קורה בד בבד עם המעורבות של עמותות ימין במימון מחקרו הארכאולוגי. גידי עצמו מנסח את השינוי הפוליטי שעבר במונחי בגידה, אך להבדיל מרונה הוא גלוי בנוגע לבוגדנותו וכמעט מתענג עליה כהוכחה למקוריות, לעצמאות מחשבה אמיתית:

היא התקשתה להניח לזה, אף שמוטב. האומנם הפומביות או החשאיות הן שמזכות או מרשיעות את שניהם? שוב נדמה לה שהחטא עצמו ריק, ניזון רק מן החוטא: ששום דבר שהיא עושה לא חיוני, לא תובע את מקומו באור השמש, שום דבר שתעשה; ואילו גידי אינו כולא מתחת לעורו שום דבר, הכול חיוני עד להתפקע. אף אישה לא היתה מוכרחה לכתוב אף פעם, ואף גבר לא הצליח מעולם להתאפק. (עמ' 303)

ההשוואה בין שתי הבגידות מצמיחה ברונה ניצני טינה כלפי גידי, וכלפי תחושת הרווחה שלו בקשר ביניהם ובחברה בכלל. היא מקנאת בתחושת הזכאות שלו להשתנות, לבדוק גבולות ולהרגיש נועז ומאתגר. מתחת לפני השטח מבעבעת ברונה תחושת מחנק עמומה ומורכבת. היא מרגישה שהגישה המעודדת והמאפשרת של גידי כלפי הכתיבה שלה מפעילה עליה לחץ מוגזם מצד אחד, ומצד אחר אינה מאפשרת באמת. כשגידי יוצא עם התינוק לכמה שעות כדי לאפשר לה לכתוב, הוא אמנם מעניק לה זמן ומרחב שדורות שלמים של נשים (ובפרט אימהות) כותבות היו מקבלות בתודה, אבל רונה מרגישה שהיא רוצה משהו אחר לגמרי – אולי את החירות להיכשל הן בתור סופרת והן בתור אימא, ואולי פשוט את החופש לבחור מה ראוי לעשות עם הזמן שלה.

בסצנה הראשונה ברומן אנו פוגשים את רונה בתור אימא תשושה שזה עתה הרדימה תינוק באישון לילה. לכאורה התפנה לה זמן נהדר לכתיבה. אבל היא עייפה מדי בשביל לכתוב. אולי נדמה בתחילה שהקונפליקט המרכזי ברומן יהיה בין האימהות לכתיבה, אך המשך הסצנה חושף קונפליקט נוסף: רונה יודעת שבמקום לכתוב ובמקום לקרוא היא מעדיפה לצפות בסדרת פשע נחותה. אלא שהיא לא מוצאת את השלט של הטלוויזיה, ולכן ניגשת אל מכשיר הקינדל ונשאבת אל רומן רומנטי באקראי. כמו במעשה הבגידה של גידי, גם אצל רונה נטמן זרע הפורענות בבחירה שנעשתה בראש ובראשונה מתוך נוחות, כי זה סוג המהפכנות של אנשים כמותם, אוכלי פשטידות וחוגגי בר מצוות, גם אם מודעים לעצמם.

הבחירה בין ספרות יפה לטלוויזיה מוצגת ככמעט שוות ערך, במבט ראשון, לבחירה בין ספרות יפה לספרות מסחרית. גם כאן ידלין מצליחה להעביר מורכבות גדולה באמצעים פשוטים, ומפרקת בהדרגה את ההבחנה בין גבוה לנמוך. אם הקשר הפרסום יכול להיות ההבדל המהותי היחיד בין ספר רציני לספר קליל, יש לשאול גם אם הקשר הכתיבה ממלא תפקיד בבידול בין הסוגות. והתשובה מתעתעת אף יותר מבסוגיית הקשר הפרסום. הרושם שמתקבל הוא שרונה לא יכולה לכתוב עוד ספרות "רצינית" מרגע שהחלה לנהל שגרת חיים של אם. האימהוּת היא עונש – על מה בדיוק? אני מתה לדעת – שאפשר להיחלץ ממנו רק זמנית ורק בהתמרדויות זעירות, למשל אם את כותבת דווקא את הספר הלא נכון. לחלופין, אולי האימהות היא בעצם האירוע הטרנספורמטיבי ששחרר אותה מהיומרות של צעירותה. לפעמים נדמה שדווקא הז'אנר המושמץ הוא שמאפשר לרונה לומר אמת, וחשוב מכך, הוא מעניק לה את האפשרות להרגיש אותה.

במקום אחר ברומן שואל הקול המספר הנוקב אך מתלוצץ, המזוהה כל כך עם כתיבה של ידלין: "מה זה אומר, כשזיוף מצליח?" (עמ' 21) זו השאלה שנשאלת לאורך הרומן כולו. אך מהו בכלל זיוף? גם זו שאלה מהותית העולה מדפי הספר הלא נכון, והתשובות לה פחות ברורות מהצפוי. גידי מתאר את הִתרבות הרומנים הרומנטיים כמעין סוס טרויאני בשדה הספרות, כתבשיל המוגש לקוראים וגורם להם להאמין שהם בולעים ספרות אך למעשה הוא מהול ברעל שמחבל ביכולת הקריאה שלהם לטווח הארוך. אמנם יש צדק בדברים אלה, ועם זאת פריחתו המעוררת קנאה של הז'אנר הרומנטי מעידה שלספרות היפה יש מה ללמוד ממנו, שיש בו יסוד רוטט ומרטיט המפעם בכותבות ובקוראות כאחת ובולט על רקע התרדמה שנפלה על הרפובליקה הספרותית שלנו בעשורים האחרונים. עם או בלי קשר לספרות, ניכר שהרומן הרומנטי משגשג כי הוא מאפשר לנשים לתת דרור לתשוקותיהן – והרי זה בוודאי מסוכן.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.

.

נעה ידלין, "הספר הלא נכון", כנרת זמורה דביר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: גיא ארליך על ספרה של ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | מחשבת הצורה וצורת המחשבה

"כמו המגרפה עצמה, השירה אוספת את כל חומרי החיים, ללא סייג, רק כדי שניתן יהיה לברור מתוכם את מה שנתפס בשיני המגרפה, כלומר סיגי האור." נדב ליניאל על "המגרפה" מאת שרון אס

שרון פוליאקין, ענף, טכניקה מעורבת, 2020, מתוך התערוכה "בונז'ור מסייה כץ: מֶחְוָה לאבנר", גלריה זוזו, 2021 (אוצרים: אסיה דובלין ויורי כץ)

.

מחשבת הצורה וצורת המחשבה: על "המגרפה" מאת שרון אס

נדב ליניאל

.

1.

ספרה החדש של שרון אס, המגרפה (אפיק, 2021), נדמה בקריאה ראשונה כהמשך ישיר של ספריה הקודמים, אגף נוסף בבית המידות שאס בונה מלבני שירתה מאז צאת ספר ביכוריה, אם ההר נעלמה (הליקון, 1997). כלומר, חטיבה נוספת, אורגנית, של אותה פואטיקה מלוכדת שהלכה והשתכללה מספר אל ספר. אך כשם שהמגרפה הולך ומעבה, הולך ומעמיק ומשכלל את קולה של אס, הספר יכול להיקרא כקריאת תיגר על תנועת ההצטברות הזו. קריאה כזו מעמידה את הספר לא (רק) כהמשך טבעי, אלא גם, ואולי דווקא, כדין וחשבון עם שירתה שלה, ובכלל זה, אולי דין וחשבון עם השירה עצמה, עם אותו דבר חמקמק, בלתי מפוענח לעולם הנקרא השיר הלירי.

.

2.

גם כאשר הספר שב וחוזר אל טריטוריות פיגורטיביות, סמנטיות, לשוניות ובעיקר אינטרטקסטואליות המוכרות לקהל קוראיה, הוא מפנה את הלשון פנימה, אל הצורה, ופנייה זו אל חומריו המוכרים של היקום השירי של אס פועלים כעצמים שעיקרם, אולי, התייחסות עצמית. אך מחווה זו – הפנייה מן החוץ אל הפנים – אינה, או לכל הפחות אינה רק, פעולה של התענגות. שירי הספר "פונים פנימה", כפעולה עיקשת ונוקבת של אינטרוספקציה, של בחינה עצמית, העשויה – כמו כל התבוננות רצינית – ממיזוג מאוזן מאוד של סקרנות וחירוף נפש. מן הבחינה הזו, הפניית המראה פנימה אינה פעולה ארס־פואטית במובנה האוטומטי, הצפוי (כלומר חקירה של ממדים ידועים־ממילא ביחס לפעולת הכתיבה, כמו שאלת ההשראה, המקור [מאין נחלתי את שירי], שאלת הפורטרט העצמי [אותה מראה קמורה של אשברי] או אפילו שאלת הציטוט [שאס נדרשת אלה באופן בהיר בספרה נתיני השמש כשהיא מביאה, בעקבות אליוט, "תוכן עניינים" שכולו ציטוטים משירים של משוררות ומשוררים קודמים לה, כולם מרהטים את ספרייתה הפרטית, הנפשית]). לא. כאן השאלה היא רחבה ועקרונית בהרבה – מהו אותו החומר שממנו עשוי השיר. מה צורתו? כלומר, מהי האידאה של השיר הלירי?

.

3.

אך ישנו עוד איזה ממד, תחום, סמוי – כמעט מוחשי – שבו ספרה החדש מתקיים, בעת ובעונה אחת, כהמשך וכסמן־של־סף בשירתה, כתפנית־נשימה, ביחס לשירה הקודמים. ספרה שיריה הקודם, מוזיקת הנתיב הרחב (אפיק–הליקון, 2015) נקרא (ואפשר שנכתב) כיומן אֵבל בעקבות מות האב (הממשי, הביוגרפי), ועיקרו הליכה עיקשת אל תוך שאול השכול, בעקבות אורפאוס. המסה של אס, היום שאחרי (אפיק, 2019), אף היא יומן אבל, אף היא הליכה בעקבות האב, כדי לראות איך ומדוע סופוקלס פנה עורף, או מוטב, נטש את השירה (מסלול שניטשה שרטט, בעקבות אריסטו ואפלטון, ביחס לנפילתה הטראגית של הטרגדיה עצמה). חקירות העומק הללו חיוניות. רק אחריהן תיתכן החקירה הנועזת – שפשרהּ גם חזרה אל השירה וגם התבוננות עליה, מן הצד, ממרחק. חקירה שעניינה, כאמור, דין וחשבון על צורת המחשבה ומחשבת הצורה של השיר הלירי.

.

4.

העוקבות אחר שירתה של אס והקוראים בשירתה מאז שנות התשעים המאוחרות ימצאו כאן, ודאי, הרבה מחומרי החיים ששימשו והזינו את הפואטיקה הזו מראשיתה; פיגורות, ארכיטיפים ואינוונטר שלם של "חומרים" מהתרבות היוונית והרומית (גלריית האלים של הפנתאון, המיתולוגיות של אובידיוס, סיפורו של אורפאוס כאבי המשוררים, דמותה של ספפו כאם המשוררות, וכמי שבראה, בשירתה, את השיר הלירי כאפשרות של דיבור נפשי). לצידם מתגלים כאן (אולי, במידה רבה, לראשונה) גם שלמה המלך (כ"הוגה" וכ"אדריכל" של היכל האלוהים), קהלת (כמנסח של האלגיה היהודית) וקולות רפאים אחרים (שייקספיר, וולף, דנטה) המצטרפים אל המקהלה, משתתפים בקפלת הקולות של שיריה.

.

5.

בלב רבים מן הטקסטים – ספרים, שירים, פואמות, מסות – שאנחנו מכנים (בצדק, גם אם בראייה מסולפת, לעיתים) תחנות היסוד של ספרות המערב (מה שקרוי לעיתים The Great Books) ניצב רגע, ניצב אובייקט, שאוצר בתוכו ממדים רבים של היצירה עצמה, מומנטים עקרוניים שתופסים את "הגיונה" של היצירה, את עולמה. אובייקט – כמו מפתח – ליצירה עצמה. חומות העיר ארך בעלילות גלגמש, שעליהן (כך אנחנו מבינים) כתובה היצירה עצמה (כלומר, ההבנה שהקריאה של השיר היא שער ותנאי כניסה אל תוך החברתי, או לכל הפחות, האנושי). שטיח הקיר שפנלופה אורגת ופורעת עד בואו שובו של אודיסאוס באודיסאה (עצם האריגה והפריעה היא הגיונה הנרטיבי של לשונו של הומרוס, החורגת מן העיקר רק כדי לשוב אליו בסוף), תבליט הקיר על כותל ארמונה של דידו באינאיס (כלומר לא רק הפיכה של אימת המלחמה לאמנות, אלא הפיכתה לספרות, בתוך הספרות) הצלב בברית החדשה (לא רק כתנועה של הצטלבות בין הגיונה של היהדות ותפיסת העולם היוונית־רומית ביחס לאפשרות של גילום האלוהי באנושי, אלא כאובייקט ש"ממחיז" של האלהתו של אותו האיש בדיוק ברגע של מותו האנושי, הגופני). לא צריך להרחיק אל הרומנים הרומנטיים של מדאם בובארי, או אל שירי האבירים של דון קישוט כדי להבין שהקריאה, כמו הכתיבה, היא פעולה של סכנה וגאולה, ושהספרות – לפחות סוג הספרות הזו – פעמים נדרשת לגילום הסכנה הזו בחומר. כלומר בדין וחשבון על הצורה. המגרפה הוא – לפחות בחלקו – אובייקט שכזה.

.

6.

שאלת הצורה היא השאלה העקרונית, היסודית, המלווה את המגרפה מן השיר הפותח ועד השיר החותם. הספר פותח בשיר ארוך בשם "כלי מלאכה", וכפי ששמו מרמז, הוא נדרש אל הטכניקה של השירה, אל מחסן הכלים של הכתיבה. אבל אצל אס התהייה אינה רק שאלה טכנית, כלומר זו אינה שאלה "מקומית" או "סגנונית" בנוגע לאפקטיביות או לאופנתיות של המשקל והריתמוס או שאלת המשלב והטון (שתי פריזמות שדרכן נהוג לרוב לתפוס את התפתחותה האורגנית של ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית, בדין או שלא בדין), ואפילו אינה שאלה של "איזם" או "אסכולה" (שדרכה נהוג לחשוב, פעמים רבות, על האבולוציה של השירה המערבית, ודאי באשר למודרניזם ויורשיו). כלי המלאכה הם חומרי השיר עצמו – הם השיר עצמו – הם האובייקט של השיר. הם גוף השיר, הם השיר כגוף הפועל בעולם.

.

7.

שירי המגרפה שבים ומגלים אמת פשוטה – ששירה (לכל הפחות, נוסח מסוים של שירה) היא צורה, היא אופן, של מחשבה. במובן זה, שירי הספר שבים וחוקרים את צורת המחשבה הזו. במובן זה שירי המגרפה הם מחשבת הצורה הזו. שוב ושוב אס נדרשת אל בעיית הצורה. בשיר "כלי מלאכה" השאלה הזו עולה במלוא תוקפה. הדוברת מצהירה על כך שאולי מצאה – אולי אחרי פרידתו של סופוקלס מן השירה, אולי אחרי מות האב – דרך חזרה אל השירה: "הַאִם יִתָּכֵן / וּמָצָאתִי שׁוּב / צוּרָה לְחֹסֶר הַצּוּרָה: מַגְרֵפָה לְנִקּוּי חָלָל". הבחירה במגרפה כמובן אינה מקרית. המגרפה אינה רק כלי מלאכה ארצי, מקומי, יומיומי, אלא שם (סתום, בלתי מובהר) של אחד מכלי הנגינה ששימשו בבית המקדש. אבל הדימוי עצמו – המהבהב בין קודש לחול, בין הארצי לטמיר – כרוך בתפיסת "תפקידה" של השירה ויחסה אל היומיומי. כמו המגרפה עצמה, השירה אוספת את כל חומרי החיים, ללא סייג, רק כדי שניתן יהיה לברור מתוכם את מה שנתפס בשיני המגרפה, כלומר סיגי האור. הרי אפילו צורתה הארצית של המגרפה מתגלה כדימוי הולם – מהמם בפשטותו – לשירה, ובפרט לזיקתה של השירה אל המוזיקה. הרי מהן שיני המגרפה אם לא משקלים, וריתמוס, ופסיחות, כלומר אורך וצורת נשימה של הקול הדובר בשיר.

.

8.

שוב ושוב אס נדרשת לבעיית הצורה: "מִשְׁקָלִים שׁוֹנִים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבַּן / שׁוּרוֹת בַּעֲלוֹת אֳרָכִים שׁוֹנִים // וּרְוָחִים שׁוֹנִים – וּבְמִשְׁקָלִים וּרְוָחִים אֵינִי / מִתְכַּוֶּנֶת לַקַּל אוֹ לַכָּבֵד, אֶלָּא לִפְעֻלָּה שֶׁל גּוּף", וזיקתה אל האתיקה של צורת החיים, כלומר אל המידה הנכונה של היות אדם בעולם, בין בנות ובני אדם: "אֵיךְ נִשְׁמֹר עַל הָעִוָּרוֹן שֶׁלָּנוּ, זֶה הַמְּאַפְשֵׁר לְהִמָּנַע / מִמָּה שֶׁאֵינוֹ הֶכְרֵחִי – כִּי הַמְּיֻתָּר כְּבָר בְּדַרְכּוֹ אֵלֵינוּ // וְהוּא יַחְרִיב כָּל צוּרָה יְדוּעָה: עַד כִּמְעַט הֶרֶס הַצֹּרֶךְ / לָתֵת צוּרָה לְחֻרְבַּן הַצּוּרָה"; "שָׁנִים וְהוּא שָׁמַר עַל הַצּוּרָה: בְּקַפְּדָנוּת / הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַמְּלָאכָה מַחְזִיקָה אוֹתוֹ כִּדְבוֹרָה" (מתוך שער המגרפה). המשוררת מתוודה – בגילוי לב – על ההשראה וההשפעה כעל גניבה, אך לא גניבת האש, אלא חמידה וכיוס של הצורה: "לֹא בְּלִי חֲשָׁשׁ אֲנִי חוֹזֶרֶת לְמִסְתְּרֵי הַצּוּרָה: גַּם אוֹתָהּ / גָּנַבְתִּי: אַךְ הַגְּנֵבָה הָיְתָה סוּג שֶׁל הִתְגַּלּוּת … הֶעֱתַקְתִּי הַצּוּרָה בְּהִתְלַהֲבוּת / וְלָכֵן לֹא בִּמְדֻיָּק: כְּמוֹ מְשׁוֹרְרִים".

.

9.

סופו של הספר – כלומר סיפו של הספר – הוא גם סיפה של השפה, או למצער קצה הספר, ואחריו הוא מתפוגג, נעלם, נחתם בשתיקה. הטורים החותמים את הספר שבים לאחור, אל הילדות, כלומר אל הגילוי הראשון של הצורה ועימה גילויה הראשוני של השירה. אס חותמת את הספר בציטוט משיר הילדים המפורסם "יש לנו תיש":

הַאִם זֶה גְּבוּל הַשִּׁירָה

לַעֲזָאזֵל –

תַּיִשׁ הוֹ תַּיִשׁ

הוֹ תַּיִשׁ עִם זָקָן וְלוֹ אַרְבַּע

רַגְלַיִם וְגַם זָנָב קָטָן

.

10.

את "יש לנו תיש" כתב יצחק אלטרמן, אביו של נתן אלתרמן. הבחירה הזו – הנדמית תמימה בקריאה ראשונה – היא שיעור חשוב על הפרוזודיה, או לכל הפחות הערה על ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית ותשובה מעודנת מאוד למסלול תנועתה של השירה העברית, ולמרידתו המפורסמת של נתן זך, והכרזת הפרידה מהמוזיקה שהלה העמיד בספרות העברית. כלומר, הפניית פנים אל הפניית עורף דרך השבת קולו של הסב, אחרי אותו רצח אב מפורסם, מפורסם מדי. אבל יותר משאס מאפשרת לנו לשמוע בסיום ספרה את ההיסטוריה של השירה העברית (ואת ארגונה של ההיסטוריה הזו לכדי נרטיב, כלומר כסיפור היסטוריוגרפי, כהתגוששות של מאבקים), ציטוטו של השיר מציף את צידה האחר, האלים, של הצורה. אנחנו לא רואים, לא שומעים, את המקל, את הסרגל (כלומר את כלי המדידה של החינוך, של המשקל, של הפדגוגיה), או את אפשרות האלימות הכרוכה בהם (מה שבא ליד). אנחנו שומעים את התיש, כלומר את השירה עצמה – עצם אפשרות הכתיבה – כמשחק ילדים, אך גם כקורבן, כפיגורה (מעודנת) של כל מה שנעקד בדרכו אל הדיבור, בדרכו אל הצורה.

.

נדב ליניאל הוא משורר וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. ספרו הראשון, "תקרת האדמה" ראה בהוצאת קשב (2010), ספרו השני, "הלל", ראה אור בהוצאת פרדס (2021). חתן פרס טבע לשירה לשנת 2011. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 70 של המוסך ובגיליון מיום 2.12.21. 

.

שרון אס, "המגרפה", אפיק, 2021.

.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב על "בית היפהפיות הנמות" מאת יאסונרי קוובטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | לרגע אחד מאוחה הפיצול

"שירה הרמטית מדברת בשפה שאיננו דוברים ואיננו מבינים, שפה שאינה רוכנת לעברנו ואינה משדלת אותנו לרכון לעברה. שירה הרמטית מדברת בשפה מרחיבה, ואם נתרחב, יימצא לה מקום בתוכנו." גיא פרל קורא בשיריו של המשורר הקטלאני גבריאל פֵראטר

רותם עמיצור, לא לפחד מעננים, אקריליק על קנווס מודבק על עץ, 40X28 ס"מ, 2019

.

קריאה בארבעה שירים מאת גבריאל פֵראטר

גיא פרל

.

גבריאל פראטר הוא מן הקולות הבולטים בספרות הקטאלנית של המאה העשרים. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה הספר שמש בקרסוליים, מבחר משירתו הייחודית, בתרגומו המשובח של איתי רון. השיר "ערפל" לוט בערפל, ולכן אני רואה בו שער לשירת פראטר בכללותה.

.

ערפל

הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁתַּהֲפֹךְ לְזָקֵן וְאָפֹר,
צֵל הֶעָנָן שֶׁלִּי הַנִּפְרָשׂ מֵעַל
הַטֶּבַע וְהַיְּבוּלִים: הֶעָפָר שֶׁלְּךָ
יִנָּשֵׂא בְּחֹפֶן אֵפֶר קַל, בִּלְתִּי־מוּחָשׁ
בָּהֶם, אַךְ לֹא לְעֶבְרְךָ,
כְּשֶׁיִּשָּׂא אוֹתוֹ מַשַּׁב חִוֵּר אַחֲרוֹן
יִסְתּוֹלֵל פָּרוּעַ לִפְרֵדָה,
וְיוֹתִיר לְךָ זֵכֶר קֹר עָמוּם.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַחַר־כָּךְ יִפָּתְחוּ בְּךָ דַּרְכֵי
הַשֶּׁמֶשׁ, בִּפְלִיאָתָם הַמְּרֻבָּה
שֶׁל עָלִים אֲצִילִיִּים, חֲלִיל הַתֹּפֶת הַקָּלִיל
שֶׁל צְהָרֶיךָ כִּדְקִירָה בָּאֹזֶן.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּעֵת אֲנִי מְעַרְפֵּל אֶת
עֹמֶק דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר שֶׁלְּךָ. בְּיֵאוּשִׁי
לְהִתְרוֹמֵם, אֲנִי נִכְרָךְ עַל הַשִּׂיחִים
וּמְמַלֵּא בִּבְכִי עֲרוּצִים שֶׁל אִי־וַדָּאוּת.

.

מי הדובר? מי הנמען? אני? אינני יודע, אין לי ודאות ובכל זאת, להרף עין, בכי ממלא את ערוצי אי־הוודאות. אני אוהב שירה הרמטית. מעצם טבעה היא מצביעה על המקום שלפני ואחרי השפה – אפילו שפת השירה – המקום שממנו מגיעה השירה. שירה הרמטית מדברת בשפה שאיננו דוברים ואיננו מבינים, שפה שאינה רוכנת לעברנו ואינה משדלת אותנו לרכון לעברה. שירה הרמטית מדברת בשפה מרחיבה, ואם נתרחב, יימצא לה מקום בתוכנו. קשה לכתוב על שירה הרמטית, משום שכל התרחקות מן הטקסט עשויה להתנתק ממנו, לפזר את הערפל, להתיר מה שנכרך על השיחים.

אני מרגיש כרגע כמו קטר שמחובר לרכבת משא מרובת קרונות עמוסי אוצרות. אני מנסה לצאת מן התחנה, ויודע שבכל רגע אני עלול להתנתק משרשרת הקרונות ולדהור לדרכי מהיר, קל, נטול מטען.

אנסה, בעדינות, להתחיל בנסיעה, ולומר משהו בשפת הקטרים על שלושה שירי אהבה.

.

עד שתשובי לזרועותיי

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה קִירוֹת בֵּינִי וּבֵינֵךְ. הַגַּעְגּוּעַ,
מֻתָּשׁ, אֵינוֹ מַגִּיעַ אֵלַיִךְ. אֵינוֹ רוֹאֶה אֵיךְ הַכֹּל
מִתְעוֹרֵר בָּךְ, בִּמְקוֹמוֹת וּבִרְגָעִים שֶׁהֵם אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ,
לֹא דְּחוּיִים כְּיֵאוּשׁוֹ. כֶּלֶב שׁוֹפֵעַ
לַהַט פִּרְאִי מִתְפַּלֵּשׁ בַּאֲבַק קַיִץ שֶׁל לֵית בְּרֵרָה.
הוֹ, רַק זֶרֶם דַּק שֶׁל מַיִם לַהֲפָגַת
הַצָּמָא הֶעָמוּם, רַק זִכְרֵךְ בְּכָל רֶגַע,
עַד שֶׁתָּשׁוּבִי לִזְרוֹעוֹתַי.

.

זהו שיר געגועים לאהובה, וקינה על המחיצות המפרידות תמיד בין הדובר לבין העולם ובינו לבינה. אולם, יש כאן הרבה מעבר לגעגוע ולתוגת המרחק. בשיר מתוארת התפצלות ברובדי הקיום העמוקים ביותר: החיים והאמת, אצלה. ההתעוררות, אצלה. ומה אצלו? הוא מתרוקן, מתמעט, מתייבש. אפילו הרגשות הקשים והשליליים מאבדים מחיותם ועוצמתם – הגעגוע מותש והייאוש דחוי. זה שיר של אדם גוסס. ליבו פועם הרחק מגופו וחייו תלויים על חוט השערה.

 

אמונה

הִיא חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.
אַתָּה יָשֵׁן וְחוֹלֵם אוֹתָהּ,
וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
בָּהּ אֵינוֹ אֶלָּא חֲלוֹם.
וְהַלֵּב נֶעְתָּק בְּךָ,
רוֹטֵט בֶּאֱמוּנָה.
רַק דָּבָר אֶחָד
שֶׁאַתָּה מַצִּיעַ לָהּ
מַבְטִיחַ
שֶׁלֹּא תִּרְצֶה לְהֵרָדֵם.
תַּכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר
עֲלֵיהֶם אֵינָם אֶלָּא חֲלוֹם,
אֲבָל מִתַּחַת לְקוּרֵי
הַחֲלוֹם, זוֹ הִיא
בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.

.

פיצול דומה לזה שתואר בשיר "עד שתשובי לזרועותיי" אנו פוגשים בשיר "אמונה". שוב, נקודת המוצא פשוטה לכאורה: יש מרחק מפריד, הקשר בלתי אפשרי: הוא חולם אותה, היא מתקיימת רק במחוז געגועיו, היא ספק אמיתית ואינה לצידו ספק משאלת ליבו הבודד. אבל בהמשך התמונה מתהפכת – היא המציאות, היא הערנות, היא הקיום היחיד האפשרי ואילו הוא הוא ישן, חולם, עטוף בקורי חלומותיו, מחשבותיו, השלכותיו, מגבלותיו. השיר "אמונה" מגדיר באופן נפלא את מהותה העמוקה ביותר של אמונה, והוא מצטרף בכך ל"עד שתשובי לזרועותיי" – מקור החיים, מקור החיות, הוא רחוק, בלתי נראה ובלתי ידוע. נדרשת אמונה כדי לשמר בינינו לבינו זיקה כלשהי של געגוע.

פתחתי את דבריי בהתייחסות למקום שעליו מצביעה הפואטיקה ההרמטית של פראטר – מוצא השירה, והמשכתי אותם בשני שירי אהבה. אסיים בשיר אהבה ארס־פואטי הכורך את משאלת ההתעוררות ואיחוי הפיצול – בכתיבה.

 

אם אוּכַל

דְּבַר־מָה נִכְנַס לְתוֹךְ
שׁוּרָה שֶׁל שִׁיר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁעוֹד אַצְלִיחַ לִכְתֹּב, אַךְ אֵינִי
יוֹדֵעַ מָתַי, אוֹ אֵיךְ, אוֹ מָה
אַצְלִיחַ לוֹמַר. אִם אוּכַל
אָבִיא לָךְ אוֹתוֹ.
שִׁיר שֶׁיְּבַטֵּא אֶת שְׂעָרֵךְ
אוֹ אֶת כֶּתֶם הַשֶּׁמֶשׁ
הָרוֹטֵט בִּקְצוֹת צִפָּרְנַיִךְ.
אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד
הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי
מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת.
שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה
שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט
לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף
הַאֵדַע לְזַהוֹת
אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?

.

לרגע אחד חווה הדובר דבר־מה במלואו. לרגע אחד מאוחה הפיצול – הוא חי, יודע, אוהב, רואה, וחש דבר־מה הכרוך בשׂער אהובתו ובכתם שמש נוצץ בקצה ציפורניה. הדבר־מה הזה קודם לשיר, הוא מקור השיר. ״אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד / הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי / מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת״, כותב פראטר, למוד הפיצול, היודע כמה חמקמק הדבר־מה הזה, באהבה ובשירה. הוא ממשיך וכותב: ״שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה / שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט / לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף / הַאֵדַע לְזַהוֹת / אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?״. המשורר שומע את צליל הפגיעה במים, ואף רואה את מה שצף ועולה, כפי שהוא יזכור שראה את שער האישה ואת כתם השמש בקצה אצבעותיה. בכל הנוגע למציאות הגלויה לעין לא חסר דבר, ובכל זאת הוא כמֵהַּ אל שאין לראותו ואין לזוכרו ואין לאומרו; הוא מבקש להגיע אל עומק הבאר, אל מתחת למים – המקום שממנו עולה השיר ועליו הוא ימשיך להצביע.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" ראה אור ב־2021 בהוצאת רסלינג. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

גבריאל פראטר, "שמש בקרסוליים", קשב לשירה, 2022. מקטלאנית: איתי רון.

.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: עדנה גורני קוראת בהַייבּוּן "מפל" מאת אלכס בן־ארי

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן