מסה | מחשבת הצורה וצורת המחשבה

"כמו המגרפה עצמה, השירה אוספת את כל חומרי החיים, ללא סייג, רק כדי שניתן יהיה לברור מתוכם את מה שנתפס בשיני המגרפה, כלומר סיגי האור." נדב ליניאל על "המגרפה" מאת שרון אס

שרון פוליאקין, ענף, טכניקה מעורבת, 2020, מתוך התערוכה "בונז'ור מסייה כץ: מֶחְוָה לאבנר", גלריה זוזו, 2021 (אוצרים: אסיה דובלין ויורי כץ)

.

מחשבת הצורה וצורת המחשבה: על "המגרפה" מאת שרון אס

נדב ליניאל

.

1.

ספרה החדש של שרון אס, המגרפה (אפיק, 2021), נדמה בקריאה ראשונה כהמשך ישיר של ספריה הקודמים, אגף נוסף בבית המידות שאס בונה מלבני שירתה מאז צאת ספר ביכוריה, אם ההר נעלמה (הליקון, 1997). כלומר, חטיבה נוספת, אורגנית, של אותה פואטיקה מלוכדת שהלכה והשתכללה מספר אל ספר. אך כשם שהמגרפה הולך ומעבה, הולך ומעמיק ומשכלל את קולה של אס, הספר יכול להיקרא כקריאת תיגר על תנועת ההצטברות הזו. קריאה כזו מעמידה את הספר לא (רק) כהמשך טבעי, אלא גם, ואולי דווקא, כדין וחשבון עם שירתה שלה, ובכלל זה, אולי דין וחשבון עם השירה עצמה, עם אותו דבר חמקמק, בלתי מפוענח לעולם הנקרא השיר הלירי.

.

2.

גם כאשר הספר שב וחוזר אל טריטוריות פיגורטיביות, סמנטיות, לשוניות ובעיקר אינטרטקסטואליות המוכרות לקהל קוראיה, הוא מפנה את הלשון פנימה, אל הצורה, ופנייה זו אל חומריו המוכרים של היקום השירי של אס פועלים כעצמים שעיקרם, אולי, התייחסות עצמית. אך מחווה זו – הפנייה מן החוץ אל הפנים – אינה, או לכל הפחות אינה רק, פעולה של התענגות. שירי הספר "פונים פנימה", כפעולה עיקשת ונוקבת של אינטרוספקציה, של בחינה עצמית, העשויה – כמו כל התבוננות רצינית – ממיזוג מאוזן מאוד של סקרנות וחירוף נפש. מן הבחינה הזו, הפניית המראה פנימה אינה פעולה ארס־פואטית במובנה האוטומטי, הצפוי (כלומר חקירה של ממדים ידועים־ממילא ביחס לפעולת הכתיבה, כמו שאלת ההשראה, המקור [מאין נחלתי את שירי], שאלת הפורטרט העצמי [אותה מראה קמורה של אשברי] או אפילו שאלת הציטוט [שאס נדרשת אלה באופן בהיר בספרה נתיני השמש כשהיא מביאה, בעקבות אליוט, "תוכן עניינים" שכולו ציטוטים משירים של משוררות ומשוררים קודמים לה, כולם מרהטים את ספרייתה הפרטית, הנפשית]). לא. כאן השאלה היא רחבה ועקרונית בהרבה – מהו אותו החומר שממנו עשוי השיר. מה צורתו? כלומר, מהי האידאה של השיר הלירי?

.

3.

אך ישנו עוד איזה ממד, תחום, סמוי – כמעט מוחשי – שבו ספרה החדש מתקיים, בעת ובעונה אחת, כהמשך וכסמן־של־סף בשירתה, כתפנית־נשימה, ביחס לשירה הקודמים. ספרה שיריה הקודם, מוזיקת הנתיב הרחב (אפיק–הליקון, 2015) נקרא (ואפשר שנכתב) כיומן אֵבל בעקבות מות האב (הממשי, הביוגרפי), ועיקרו הליכה עיקשת אל תוך שאול השכול, בעקבות אורפאוס. המסה של אס, היום שאחרי (אפיק, 2019), אף היא יומן אבל, אף היא הליכה בעקבות האב, כדי לראות איך ומדוע סופוקלס פנה עורף, או מוטב, נטש את השירה (מסלול שניטשה שרטט, בעקבות אריסטו ואפלטון, ביחס לנפילתה הטראגית של הטרגדיה עצמה). חקירות העומק הללו חיוניות. רק אחריהן תיתכן החקירה הנועזת – שפשרהּ גם חזרה אל השירה וגם התבוננות עליה, מן הצד, ממרחק. חקירה שעניינה, כאמור, דין וחשבון על צורת המחשבה ומחשבת הצורה של השיר הלירי.

.

4.

העוקבות אחר שירתה של אס והקוראים בשירתה מאז שנות התשעים המאוחרות ימצאו כאן, ודאי, הרבה מחומרי החיים ששימשו והזינו את הפואטיקה הזו מראשיתה; פיגורות, ארכיטיפים ואינוונטר שלם של "חומרים" מהתרבות היוונית והרומית (גלריית האלים של הפנתאון, המיתולוגיות של אובידיוס, סיפורו של אורפאוס כאבי המשוררים, דמותה של ספפו כאם המשוררות, וכמי שבראה, בשירתה, את השיר הלירי כאפשרות של דיבור נפשי). לצידם מתגלים כאן (אולי, במידה רבה, לראשונה) גם שלמה המלך (כ"הוגה" וכ"אדריכל" של היכל האלוהים), קהלת (כמנסח של האלגיה היהודית) וקולות רפאים אחרים (שייקספיר, וולף, דנטה) המצטרפים אל המקהלה, משתתפים בקפלת הקולות של שיריה.

.

5.

בלב רבים מן הטקסטים – ספרים, שירים, פואמות, מסות – שאנחנו מכנים (בצדק, גם אם בראייה מסולפת, לעיתים) תחנות היסוד של ספרות המערב (מה שקרוי לעיתים The Great Books) ניצב רגע, ניצב אובייקט, שאוצר בתוכו ממדים רבים של היצירה עצמה, מומנטים עקרוניים שתופסים את "הגיונה" של היצירה, את עולמה. אובייקט – כמו מפתח – ליצירה עצמה. חומות העיר ארך בעלילות גלגמש, שעליהן (כך אנחנו מבינים) כתובה היצירה עצמה (כלומר, ההבנה שהקריאה של השיר היא שער ותנאי כניסה אל תוך החברתי, או לכל הפחות, האנושי). שטיח הקיר שפנלופה אורגת ופורעת עד בואו שובו של אודיסאוס באודיסאה (עצם האריגה והפריעה היא הגיונה הנרטיבי של לשונו של הומרוס, החורגת מן העיקר רק כדי לשוב אליו בסוף), תבליט הקיר על כותל ארמונה של דידו באינאיס (כלומר לא רק הפיכה של אימת המלחמה לאמנות, אלא הפיכתה לספרות, בתוך הספרות) הצלב בברית החדשה (לא רק כתנועה של הצטלבות בין הגיונה של היהדות ותפיסת העולם היוונית־רומית ביחס לאפשרות של גילום האלוהי באנושי, אלא כאובייקט ש"ממחיז" של האלהתו של אותו האיש בדיוק ברגע של מותו האנושי, הגופני). לא צריך להרחיק אל הרומנים הרומנטיים של מדאם בובארי, או אל שירי האבירים של דון קישוט כדי להבין שהקריאה, כמו הכתיבה, היא פעולה של סכנה וגאולה, ושהספרות – לפחות סוג הספרות הזו – פעמים נדרשת לגילום הסכנה הזו בחומר. כלומר בדין וחשבון על הצורה. המגרפה הוא – לפחות בחלקו – אובייקט שכזה.

.

6.

שאלת הצורה היא השאלה העקרונית, היסודית, המלווה את המגרפה מן השיר הפותח ועד השיר החותם. הספר פותח בשיר ארוך בשם "כלי מלאכה", וכפי ששמו מרמז, הוא נדרש אל הטכניקה של השירה, אל מחסן הכלים של הכתיבה. אבל אצל אס התהייה אינה רק שאלה טכנית, כלומר זו אינה שאלה "מקומית" או "סגנונית" בנוגע לאפקטיביות או לאופנתיות של המשקל והריתמוס או שאלת המשלב והטון (שתי פריזמות שדרכן נהוג לרוב לתפוס את התפתחותה האורגנית של ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית, בדין או שלא בדין), ואפילו אינה שאלה של "איזם" או "אסכולה" (שדרכה נהוג לחשוב, פעמים רבות, על האבולוציה של השירה המערבית, ודאי באשר למודרניזם ויורשיו). כלי המלאכה הם חומרי השיר עצמו – הם השיר עצמו – הם האובייקט של השיר. הם גוף השיר, הם השיר כגוף הפועל בעולם.

.

7.

שירי המגרפה שבים ומגלים אמת פשוטה – ששירה (לכל הפחות, נוסח מסוים של שירה) היא צורה, היא אופן, של מחשבה. במובן זה, שירי הספר שבים וחוקרים את צורת המחשבה הזו. במובן זה שירי המגרפה הם מחשבת הצורה הזו. שוב ושוב אס נדרשת אל בעיית הצורה. בשיר "כלי מלאכה" השאלה הזו עולה במלוא תוקפה. הדוברת מצהירה על כך שאולי מצאה – אולי אחרי פרידתו של סופוקלס מן השירה, אולי אחרי מות האב – דרך חזרה אל השירה: "הַאִם יִתָּכֵן / וּמָצָאתִי שׁוּב / צוּרָה לְחֹסֶר הַצּוּרָה: מַגְרֵפָה לְנִקּוּי חָלָל". הבחירה במגרפה כמובן אינה מקרית. המגרפה אינה רק כלי מלאכה ארצי, מקומי, יומיומי, אלא שם (סתום, בלתי מובהר) של אחד מכלי הנגינה ששימשו בבית המקדש. אבל הדימוי עצמו – המהבהב בין קודש לחול, בין הארצי לטמיר – כרוך בתפיסת "תפקידה" של השירה ויחסה אל היומיומי. כמו המגרפה עצמה, השירה אוספת את כל חומרי החיים, ללא סייג, רק כדי שניתן יהיה לברור מתוכם את מה שנתפס בשיני המגרפה, כלומר סיגי האור. הרי אפילו צורתה הארצית של המגרפה מתגלה כדימוי הולם – מהמם בפשטותו – לשירה, ובפרט לזיקתה של השירה אל המוזיקה. הרי מהן שיני המגרפה אם לא משקלים, וריתמוס, ופסיחות, כלומר אורך וצורת נשימה של הקול הדובר בשיר.

.

8.

שוב ושוב אס נדרשת לבעיית הצורה: "מִשְׁקָלִים שׁוֹנִים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבַּן / שׁוּרוֹת בַּעֲלוֹת אֳרָכִים שׁוֹנִים // וּרְוָחִים שׁוֹנִים – וּבְמִשְׁקָלִים וּרְוָחִים אֵינִי / מִתְכַּוֶּנֶת לַקַּל אוֹ לַכָּבֵד, אֶלָּא לִפְעֻלָּה שֶׁל גּוּף", וזיקתה אל האתיקה של צורת החיים, כלומר אל המידה הנכונה של היות אדם בעולם, בין בנות ובני אדם: "אֵיךְ נִשְׁמֹר עַל הָעִוָּרוֹן שֶׁלָּנוּ, זֶה הַמְּאַפְשֵׁר לְהִמָּנַע / מִמָּה שֶׁאֵינוֹ הֶכְרֵחִי – כִּי הַמְּיֻתָּר כְּבָר בְּדַרְכּוֹ אֵלֵינוּ // וְהוּא יַחְרִיב כָּל צוּרָה יְדוּעָה: עַד כִּמְעַט הֶרֶס הַצֹּרֶךְ / לָתֵת צוּרָה לְחֻרְבַּן הַצּוּרָה"; "שָׁנִים וְהוּא שָׁמַר עַל הַצּוּרָה: בְּקַפְּדָנוּת / הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַמְּלָאכָה מַחְזִיקָה אוֹתוֹ כִּדְבוֹרָה" (מתוך שער המגרפה). המשוררת מתוודה – בגילוי לב – על ההשראה וההשפעה כעל גניבה, אך לא גניבת האש, אלא חמידה וכיוס של הצורה: "לֹא בְּלִי חֲשָׁשׁ אֲנִי חוֹזֶרֶת לְמִסְתְּרֵי הַצּוּרָה: גַּם אוֹתָהּ / גָּנַבְתִּי: אַךְ הַגְּנֵבָה הָיְתָה סוּג שֶׁל הִתְגַּלּוּת … הֶעֱתַקְתִּי הַצּוּרָה בְּהִתְלַהֲבוּת / וְלָכֵן לֹא בִּמְדֻיָּק: כְּמוֹ מְשׁוֹרְרִים".

.

9.

סופו של הספר – כלומר סיפו של הספר – הוא גם סיפה של השפה, או למצער קצה הספר, ואחריו הוא מתפוגג, נעלם, נחתם בשתיקה. הטורים החותמים את הספר שבים לאחור, אל הילדות, כלומר אל הגילוי הראשון של הצורה ועימה גילויה הראשוני של השירה. אס חותמת את הספר בציטוט משיר הילדים המפורסם "יש לנו תיש":

הַאִם זֶה גְּבוּל הַשִּׁירָה

לַעֲזָאזֵל –

תַּיִשׁ הוֹ תַּיִשׁ

הוֹ תַּיִשׁ עִם זָקָן וְלוֹ אַרְבַּע

רַגְלַיִם וְגַם זָנָב קָטָן

.

10.

את "יש לנו תיש" כתב יצחק אלטרמן, אביו של נתן אלתרמן. הבחירה הזו – הנדמית תמימה בקריאה ראשונה – היא שיעור חשוב על הפרוזודיה, או לכל הפחות הערה על ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית ותשובה מעודנת מאוד למסלול תנועתה של השירה העברית, ולמרידתו המפורסמת של נתן זך, והכרזת הפרידה מהמוזיקה שהלה העמיד בספרות העברית. כלומר, הפניית פנים אל הפניית עורף דרך השבת קולו של הסב, אחרי אותו רצח אב מפורסם, מפורסם מדי. אבל יותר משאס מאפשרת לנו לשמוע בסיום ספרה את ההיסטוריה של השירה העברית (ואת ארגונה של ההיסטוריה הזו לכדי נרטיב, כלומר כסיפור היסטוריוגרפי, כהתגוששות של מאבקים), ציטוטו של השיר מציף את צידה האחר, האלים, של הצורה. אנחנו לא רואים, לא שומעים, את המקל, את הסרגל (כלומר את כלי המדידה של החינוך, של המשקל, של הפדגוגיה), או את אפשרות האלימות הכרוכה בהם (מה שבא ליד). אנחנו שומעים את התיש, כלומר את השירה עצמה – עצם אפשרות הכתיבה – כמשחק ילדים, אך גם כקורבן, כפיגורה (מעודנת) של כל מה שנעקד בדרכו אל הדיבור, בדרכו אל הצורה.

.

נדב ליניאל הוא משורר וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. ספרו הראשון, "תקרת האדמה" ראה בהוצאת קשב (2010), ספרו השני, "הלל", ראה אור בהוצאת פרדס (2021). חתן פרס טבע לשירה לשנת 2011. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 70 של המוסך ובגיליון מיום 2.12.21. 

.

שרון אס, "המגרפה", אפיק, 2021.

.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב על "בית היפהפיות הנמות" מאת יאסונרי קוובטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כמו שדונים משחת

שני שירים מאת מרינה צבטייבה, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

רחל רבינוביץ, גן התענוגות (פרט), דיו על נייר, 150X150 ס"מ, 2017

.

שני שירים מאת מרינה צְבֶטָיֶבָה

מרוסית: מקסים אוסצקי־פלדמן

.

שיריי מן התקופה שבה עדיין…

שִׁירַי, מִן הַתְּקוּפָה שֶׁבָּה עֲדַיִן
כְּלָל לֹא הִכַּרְתִּי אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת בִּי,
שֶׁעָפוּ כִּנְתָזִים מִפֶּרֶץ מַיִם,
כְּמוֹ גִּצִּים מִטִּיל,
שֶׁהִתְפָּרְצוּ כְּמוֹ שֵׁדוֹנִים מִשַּׁחַת
אֱלֵי מִקְדָּש רָדוּם, רְווּי קְטוֹרָה,
שִׁירַי עַל נְעוּרִים וְעַל הַמָּוֶת –
שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא קָרָא!
מַעֲלִים אֲבָק בַּחֲנֻיּוֹת סְפָרִים הֵם,
שָׁם לֹא קָנוּ וְאֵין קוֹנִים אוֹתָם.
שִׁירַי, כְּמוֹ יַיִן מִיָּמִים יָמִימָה,
יַגּיעַ גַּם תּוֹרָם.

.

Моим стихам, написанным так рано…

Моим стихам, написанным так рано,
Что и не знала я, что я — поэт,
Сорвавшимся, как брызги из фонтана,
Как искры из ракет,

Ворвавшимся, как маленькие черти,
В святилище, где сон и фимиам,
Моим стихам о юности и смерти,
— Нечитанным стихам!

Разбросанным в пыли по магазинам,
Где их никто не брал и не берет,
Моим стихам, как драгоценным винам,
Настанет свой черед.

.

מה טוב שלא אני משאת ליבך…

מָה טוֹב שֶׁלֹּא אֲנִי מַשְׂאַת לִבְּךָ,
מָה טוֹב שֶׁלֹּא אַתָּה מַשְׂאַת חַיַּי,
שֶׁכֹּבֶד הַקַּרְקַע הַבְּטוּחָה
לֹא יְרַחֵף מִתַּחַת לָרַגְלַיִם.
מָה טוֹב לֹא לַחֲשֹׁשׁ לִהְיוֹת לִצְחוֹק,
פְּרוּעָה, לֹא לְכַלְכֵּל מוֹצָא שְׂפָתַיִם,
בִּנְשִׁימָה אוֹבֶדֶת לֹא לִסְמֹק
בְּגַעַת שַׁרְווּלְךָ לְהֶֶרֶף עַיִן.

טוֹב גַּם שֶׁלְּעֵינַי, בְּלֵב שָׁקֵט,
חוֹבְקוֹת אִשָּׁה אַחֶרֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ,
מִבְּלִי שֶׁתַּעֲלֵנִי עַל מוֹקֵד
עַל כָּךְ שֶׁאֲנַשֵּׁק לֹא לִשְׂפָתֶיךָ.
שֶׁשְּׁמִי הָרַךְ אֵינוֹ עוֹלֶה בַּלָּאט,
יָקָר שֶׁלִּי, לַשָּׁוא עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ,
שֶׁ"הַלְּלוּיָהּ" לֹא תּוּשַׁר לָעַד
בִּכְנֵסִיָּה עָלַי וְעָלֶיךָ.

מִכָּל לִבִּי תּוֹדָה לְךָ שְׁלוּחָה
עַל כִּי – בְּלִי שֶׁיָּדַעְתָּ! – אֲהַבְתָּנִי:
עַל לֵילוֹתַי, לֵילֹות שֶׁל מְנוּחָה,
עַל נְדִירוּת פְּגִישׁוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם,
עַל לֹא־שִׁיטוּט יַחְדָיו עֲדֵי זְרִיחָה,
עַל הַחַמָּה לֹא־לָנוּ בַּשָּׁמַיִם,
עַל שֶׁאֵינִי – מָה צַר! – מַשְׂאַת לִבְּךָ,
עַל שֶׁאֵינְךָ – מָה צַר! –  מַשְׂאַת חַיַּי.

.

Мне нравится, что Вы больны не мной…

Мне нравится, что Вы больны не мной,
Мне нравится, что я больна не Вами,
Что никогда тяжелый шар земной
Не уплывет под нашими ногами.
Мне нравится, что можно быть смешной —
Распущенной — и не играть словами,
И не краснеть удушливой волной,
Слегка соприкоснувшись рукавами.

Мне нравится еще, что Вы при мне
Спокойно обнимаете другую,
Не прочите мне в адовом огне
Гореть за то, что я не Вас целую.
Что имя нежное мое, мой нежный, не
Упоминаете ни днем ни ночью — всуе…
Что никогда в церковной тишине
Не пропоют над нами: аллилуйя!

Спасибо Вам и сердцем и рукой
За то, что Вы меня — не зная сами! —
Так любите: за мой ночной покой,
За редкость встреч закатными часами,
За наши не-гулянья под луной,
За солнце не у нас над головами,
За то, что Вы больны — увы! — не мной,
За то, что я больна — увы! — не Вами.

.
מָרִינָה צְבֶטָיֶיבה (1892–1941), סופרת, מסאית, מתרגמת ומשוררת רוסייה, מנציגיה הבולטים של התקופה, המכונה גם "תור הכסף של השירה הרוסית". את גישתה אל הכתיבה ביטאה צבטייבה באחת המסות שלה כך: "אני כותבת לא בשביל מיליונים, לא בשביל יחיד, לא בשבילי. אני כותבת בשביל היצירה עצמה." בסגנון שירתה בולטות בין היתר מוזיקליות התחביר ובחירות מפתיעות בסמלים לשוניים, אשר משַווים ליצירותיה הבעה עזה, חדה וסוערת, ומעצבים את ייחודן הפיוטי. השיר "מה טוב שלא אני משאת ליבך…" נודע בקרב הקהל הרוסי כסמל איקוני של יצירתה בזכות הלחנתו ושילובו בסרט הפופולרי "צחוק הגורל" בביצועה של אַלָּה פּוּגָצ'וֹבָה. בימים אלה רואה אור אסופה משיריה של מרינה צבטייבה, 'הכפפה של יד שמאל' בתרגום סיון בסקין וריטה קוגן (הוצאת ה-21 ואפרסמון).

.

מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, מתרגם שירה ופרוזה רוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות. תרגומיו הופיעו בגיליונות המוסך מיום 5.8.21 ומיום 14.4.22.

.

» שירה מתורגמת במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אלכס אוורבוך בתרגום עצמי מאוקראינית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2022 | בעיה בסמיכויות

"יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו. מספר לא מזוהה כתב: 'בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל'". שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון

אמיר תומשוב, דולי סיטי, תל אביב, קונספט למודל מיצב, קרטון ואם־די־אף, 2008

.

שני פרקים מתוך הספר "כתב כמויות" / ורד גלאון

 

22

רכיבים מתועשים בבניין

(מחיצות, רצפות, תקרות)

.

חתך הרחוב בכפר ערבי שונה מאוד מחתך רחוב יהודי, אני חושבת לעצמי.

אצלנו יש קווי מגרש, קווי בניין, אחוזי בנייה וכל זה. אני בטוחה שלח'רבתא אין אפילו תב"ע. את ח'רבתא אף אחד לא תכנן. הם היו פה לפני המינהל והג"א וכיבוי אש, והנה — בכל זאת הם מסתדרים, אני חושבת לעצמי.

החיים עצמם קורים כל הזמן בכל מקום, את זה לא מתכנן אדריכל. כפר טוב לא בונים עם סדר וחוקים אלא ברווחים בין הדורות, בין העונות והחצרות, ככה בונים בית, אני חושבת לעצמי.

מטר של סוכריות ניתך על השמשה הקדמית, ובאחת אני שבה למציאות. יוחאי אוחז בהגה בשתי ידיים ובתגובה למטר הסוכריות הוא מפעיל את הווישרים. אני מתמלאת בוז.

בהצטלבות דרכים בפאתי הכפר יד מושטת מחלון הג'יפ מסמנת לנו להמשיך ישר, בזמן שזה המקושט מסתובב ונעלם במהירות מאחורינו.

יוחאי ואני במכונית עוד לא החלפנו מילה, נוסעים בשתיקה, חולפים בכביש הצר על פני מחסום צה"לי, מתפתלים בין קוביות הבטון לעיניו המשתאות של חייל מילואים מנומנם, ומשתלבים בתנועה על כביש 443 הרחב והסואן, שבכלל לא מכיר בקיומה של אחותו הדרך הצדדית.

"תעצור בצד," אני פוקדת עליו. יוחאי מאותת, יורד לשול הכביש ולפני שהוא מספיק לעצור עצירה מלאה אני כבר נפלטת מהמכונית כמו לוליין שנורה מתותח.

אוויר. לנשום עמוק. להירגע. זהו. נגמר. הכול בסדר.

המחשבות על הכפר, על מוחמד, על איישה ואום־חוסיין, כל הדחיפות והצעקות, הנשיקה, את כולם אני מנסה להשליך מעליי מול קו הרקיע המכוער של מודיעין. האספלט הלוהט מאיים להמיס את סוליות הגומי בסנדלים הסגולים של איישה וכל שמנוניות הזיעה הזרה מבקשת להיספג בכף רגלי. אני רוצה לבעוט אותם מהרגליים הכי רחוק שאפשר אבל זוכרת שבידי אחוז עדיין רק כפכף יחיד.

יוחאי יוצא אחריי חיוור, נצמד למעקה הבטיחות ונעמד לידי לבוש בווסט צהוב זוהר, שואל אם אני בסדר. אין לי שום חשק לענות לו. כל כך עלוב, מכים בי פתאום כל העצבים והכעסים. בגללו! הכול קרה בגללו! הוא החליט שנוסעים לקלנדיה, הכניס אותנו לח'רבתא ואפילו לא התאמץ להציל אותי! אין לי שום חשק לטפל בו ובחרטות שלו.

ואני? מה נגררתי אחריו בכלל לנסיעה הזאת?! מה חשבתי שיקרה?! כמה עלובה גם אני שהסכמתי להצטרף רק כדי לזכות בכמה פירורים של ריגוש, נותנת לו למרוח עליי את האגו המוכה שלו מהפרידה מסמדר, לפלרטט עם עצמו במסווה של פלירטוט איתי. חם לי!

"נו, את בסדר?" הוא שואל שוב, ואני פולטת "כן" רפה וחסר כוונה.

"ואו," הוא מודה לאל שפתחתי את הפה, "ואו. אלוהים! איזה טירוף. אני לא מעכל בכלל. מה זה היה?! חשבתי שאני מת… אמרתי לך לא לרדת מהאוטו!" והוא מתחיל לספר בלי סימני פיסוק איך לא הבין לאן נעלמתי, ואיך דחפו אותו ואיך צעקו לו ואיך עשו לו, כאילו שכח שהייתי שם איתו, מדבר ברצף ובמהירות, מספר סיפורים למרות שניכר בכל שאני לא מקשיבה. הוא לא רואה אותי. כולי מזיעה. הגומי בסנדלים, הבגדים שעליי, השיער הפרוע, ריח מי הוורדים, וילונות הקטיפה בצבע הבורדו — כולם נצמדים אליי, דביקים וחונקים.

"איך אתה אומר שמה שהיה, היה סטוץ?!" אני מתפוצצת וניתזת לכל עבר, "אתה קולט בכלל כמה זה מעליב או שאתה כל כך עסוק בעצמך שאתה אפילו לא טורח לכבד אותי במילים נכונות?! לילות שלמים אני מבלה איתך במיטה, מנגבת לך את האף כשאתה מיילל כמה אתה בודד, מקשיבה לכל הסיפורים המשעממים שלך, מלטפת את האגו הנפוח שלך, עושה לך בית, וחברים, וטיולים, ועוד לילות ועוד ימים — ובסוף אני סטוץ?? אתה חצוף! אתה כזה אפס! נוסע לקלנדיה להשתעשע בלתפוס איזה קבלן ערבי, מכניס אותנו ישר לח'רבתא!!! אלוהים, כמה מרוכז בעצמך אתה יכול להיות?! יושב במכונית מדבר בטלפון בזמן שאני עומדת שם לבד מול כל החמולה המשוגעת הזאת!!! כל הגברים האלה צועקים והולכים מכות בחצר, אני עומדת שם כמו מטומטמת, ואתה לא שומר עליי?! אין לך בושה?! סטוץ אתה אומר לי?!"

"תגידי, מה עובר עלייך?" יוחאי מביט בי המום, "חיפשתי אותך בטירוף! לא הבנתי מה הלך שם בכלל, כמעט הזמנתי משטרה! כל החארות האלה היו אחד על השני ולא הבנתי לאן נעלמת!"

"החארות האלה?!" אני מתפרצת, "אין לך שמץ של בושה? משפחה עם ריב משפחתי כמו כולם! זה לא היה קשור אלינו בכלל! הם הכניסו אותי לחדר שינה שלהם! לחדר שינה! איישה נתנה לי את הנעליים שלה!!!" אני צווחת עליו ולא יכולה לסבול יותר את הגומי הזה, בבעיטות גבוהות לאוויר אני מעיפה את הסנדלים מהרגליים ממני והלאה אל השדה מולנו, "את הנעליים שלה היא נתנה לי! חצי מהאנשים שהיו בחצר הם אלה שבונים לך את הבית תמורת מאה חמישים שקל ליום בחום הזה, אתה מבין את זה?! אתה לא רואה אותם בכלל! אתה לא רואה אותי! אותי!!! אני כאן! למה הבאת אותי לכאן בכלל?! וסמדר, לא נאה לה להרים לי טלפון לומר תודה ושהיא פורשת מהפרויקט?! שולחת אותנו לחפש מיטה כי אני רק סטוץ?!" יוחאי עומד הלום, מנסה לענות תשובות מגומגמות על הערבים ועל עלי אבו־סמיר שנעלם עם הצ'ק, ואיך בטוח הוא קשור לפיגוע שהיה ושהלוואי שמענים אותו עכשיו במרתפי השב"כ — ושום מילה על כל מה שאני אומרת.

"יוחאי תסתום…" אני מתחננת בזמן שהאספלט שורף לי את כפות הרגליים היחפות, "סתום כבר!!" אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש, "אתה מגורש!!!" אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד שהיה עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש!"

.

23

כלונסאות ואלמנטי סלארי,

לביסוס מבנים ודיפון

.

הקיץ שהתפרץ במלוא עוזו על כביש 443 שרף לי את הרגליים.

בחודש שחלף מאז האירוע, יוחאי הספיק לעדכן אותי במייל שחתם עם קבלן חדש בשם זידאן, והם יתחילו בעבודות במיידי. עניתי במייל קצר ובו כתבתי, "שמחה בשבילך. שיהיה בהצלחה." ובכל זאת הוספתי סמליל של סמיילי כדי לרכך את הטון.

אמנם קיבלתי כמה הצעות עבודה חדשות אבל הפעם באמת אמרתי "פּוּס" ולכולן סירבתי בנימוס. לחברים שבאו לברר, לעזור ולנחם לא סירבתי. נשארתי במיטה בכפות רגליים חבושות, מאפשרת להם לפנק אותי בקפה קר ושטיפת הכלים.

יצאתי מהבית רק פעם אחת כדי לקנות סנדלים חדשים לאיישה ולהביא אותם לשומר בבית המשפט כמו שאמרה.

צירפתי לשקית פתק שבו כתבתי בערבית בכתב הכי יפה שהצלחתי, "לאיישה, שוכּרן."

גם הבוקר שכבתי ערה מהשעה חמש על הספה במרפסת, עייפה מהמחשבות בדבר הייאוש המצטבר על המדפים.

כשההתראות של קבלת ההודעות ומיילים כבר הפכו טורדניות ממש, קמתי בקושי, ומול המראה ספרתי שלל מיחושים חדשים: הפרקים הכואבים ביד ימין, הברך החורקת, הצוואר המתרופף, העפעפיים הנפולים שלא נותנים לעיניים להיפתח גם אם אני מותחת את הגבות עד לסוף המצח. אני מזדקנת. ככה זה מתחיל ומכאן זה רק יחמיר.

ליאור כתב שחסרים כמה נתונים להשלמת דו"ח המוכנות לרעידות אדמה ושאצור איתו קשר.

ענת כתבה שהם מחכים לתשובה לגבי הארון הגדול שח'ליל בנה ועכשיו לא התאים.

אחותי שאלה אם היא יכולה לשים אצלי את הילדים עד ארבע. היא נתקעה בעבודה ואין לה סידור.

זידאן ניסה בעברית וכתב: "היום יוסקים. בטון יבוא ב9. גם בוריס יבואי."

שלמה רואה החשבון רטן שאעביר כבר את החומר של מאי.

"אריסטו שמט" שלחו מבצע מטורף! 3 חולצות במאה שקלים! בואי לבקר אותנו.

יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו.

מספר לא מזוהה כתב: "בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל."

טרחתי לענות לכולם תשובות דחייניות הולמות, כל אחד וטון הדברים המתאים לו, עם סימני הפיסוק או בלי, עם סמלילים או בלי, וכשכבר לא נותרה לי ברירה חייגתי לדניאל.

ענתה לי פקידה בתחנה, שהעבירה אותי למחלקת חקירות, שם מישהו צעק, "דניאל! איזה שלוחה אתה?" והעביר אותי לבחור שענה לטלפון, "מה?" בלי הלו ובלי שלום, וכשאמרתי, "שלום דניאל, מדברת יסמין בן־ברוך…" הוא קטע אותי והעביר את השיחה חזרה לפקידה, שאמרה: "נו, מה עכשיו," והמשיכה לצעוק, "דניאל, יא אללה איתך! למה אתה לא בשמונים ואחת?!" ושוב ניתקה אותי והעבירה לשלוחה אחרת, שם ענתה לי בחורה בנימוס, "חקירות שלום, במה אוכל לעזור?"

"שלום, אני מחפשת את דניאל," אמרתי והיא ענתה, "בבקשה," ושמה אותי בהמתנה עם מוזיקה של רדיו ומיד אחרי הזמריר עלתה קריינית ובדיבור מהיר מדי התחילה לספר איזו בדיחה אבל בדיוק אז מישהו הרים את הטלפון ואמר בקול בס עמוק ונינוח, "בוקר טוב, מדבר דניאל," ובגלל שהצטערתי שנקטעה הבדיחה ברדיו, הזדהיתי ברישול מסוים ורק אמרתי שראיתי שחיפש אותי.

"כן. נכון. אהלן. מה שלומך." הוא אמר בלי סימן שאלה, אבל אני עניתי לו בכל זאת, "ככה ככה," בצירוף אנחה אמיתית שוברת לב, והוספתי משום מה, "ואתה, דניאל, מה שלומך?" ושמעתי איך שנינו מחייכים.

"אני מחפש אותך כבר איזה חודש. את לא עונה אף פעם? שכחת פה את התעודת זהות שלך."

"וואלה?" הופתעתי, והתחלתי לפשפש בתיק ובארנק, תוך מחשבות על כך שצריך לומר "תעודת הזהות" ולא "התעודת זהות", אבל לא אמרתי כלום בקול רם.

"את מסתובבת כבר חודש בלי, לא שמת לב?" הוא נוזף בי תוך כדי שהוא עסוק במשהו אחר לגמרי, ואומר למישהו, "אני תיכף מעביר לך את זה."

רציתי לענות לו: לאן יש לי להסתובב עם תעודת זהות בכלל? אבל בקול רם אמרתי שוב רק, "וואלה."

"בינינו, אני חושב שהגיע הזמן להחליף תמונה, בלי להעליב כמובן. זה תמונה מגיל עשר?!" הוא צחק.

"זה רק מלמד אותך שאני בעצם אדם מאוד מסודר," אמרתי, "זו התעודה המקורית שלי מגיל שש־עשרה. אני חושבת שמגיעות לי שתי נקודות על זה."

לא הבנתי למה השטות הזאת יצאה לי מהפה אבל הייתי כל כך עייפה וריקה אז המשכתי, "תראה איך אני שומרת עליה במצב חדש לחלוטין. אפילו את כיסוי הפלסטיק הכחול לא החלפתי. שתי נקודות, אני אומרת לך."

"טוב, בטח," שמעתי אותו נשען לאחור, "אם את שוכחת את התעודת זהות שלך אצל אחרים כל הזמן, אז החוק אומר שהנקודות עוברות אליהם… את מבינה, יוצא שאנחנו שומרים עליה בשבילך."

"צריך לומר 'תעודת ה־זהות', אם יורשה לי לתקן חוקר במשטרת ישראל," אמרתי, ומיד נגחתי את הראש כמה פעמים בקיר מולי בלי שהוא ישמע.

"יורשה, הגברת בן־ברוך. אני אפילו אוסיף לך עוד שתי נקודות על עברית והתנהגות טובה. הנה, אני מחפש את השם שלך בטבלה שלנו… רגע… בן־ברוך… בן־ברוך… הנה. או! אני רואה שיש לך כבר שמונה נקודות טובות. עוד שתיים ותזכי בפרס, מדבקת כוכב. אני מתנצל שלמשטרת ישראל אין תקציב לפרסים בעת הזאת."

כיוון שמצאתי את עצמי מתרשמת מחוש ההומור של החוקר דניאל, והייתי עסוקה בשליפת תגובה הולמת, לא ייחסתי חשיבות לתקתוקי ההקלדה שנשמעו ברקע, ולכן הופתעתי כשאמר:

"רחוב הפרדס 54 דירה 14. אני יכול לשלוח לך את זה בדואר אם את מעדיפה, וגם יש לך דו"ח חנייה שלא שילמת, ואם כבר, אני מזכיר לך שהרישיון שלך עוד שבועיים פג תוקף. אני גם רואה שפרצו לך לדירה לפני שלוש שנים וגנבו לך כסף מזומן, ומצלמת ניקון מכנית. אני מתנצל בשם משטרת ישראל. ולמה יש לך כרטיס 'תושב ערבה' אם את גרה בתל אביב? את יודעת שזו עילה לחקירת הונאה… הנה ירדה לך נקודה. אה, ואת אדריכלית? אני בדיוק שוקל לקנות דירה…"

צחקקתי בטיפשות כי לא היה לי מה לומר וגם הוא כנראה קצת התבלבל כי פתאום אמר תוך כדי הקשה קולנית על המקלדת, "אני זוכר אותך כי באת בקשר לקבלן עם הפיגוע."

"נכון," אמרתי, "אבל אתה זוכר שאני לא אשמה, נכון?" וצחקתי.

אבל דניאל השתתק ושאל בקול רציני, "אשמה במה?"

"בפיגוע…" גמגמתי, ופתאום נזכרתי שאולי זה לא מצחיק, ושאחרי הכול הוא חוקר המון אנשים ולמה שיזכור אותי בכלל, חיכיתי שיגיד משהו אבל הוא שתק.

אמרתי בשקט, "הלו? דניאל?"

"כן, שומע. אני חושב ומנסה להבין למה אמרת שאת לא אשמה. מפענח בראש את הבחירת מילים שלך… כלומר, למה בן אדם שלא האשימו אותו בשום דבר, יקפוץ ויגיד שהוא לא אשם? זה משונה, את לא חושבת?" המתין רגע והוסיף, "אני חושב שלא אשלח לך את התעודה בדואר. כדאי בכל זאת שתגיעי לתחנה." ושוב שתק הרבה זמן.

"אתה רציני?" נחרדתי ותהיתי האם הוא רפה שכל או סתם דביל.

"בהחלט," הוא ענה בקול הנעים שלו.

"בגלל תעודת הזהות או בגלל החקירה?"

"בגלל הבחירת מילים שלך," אמר בקול מאיים אבל מיד התחיל לצחוק ואני רציתי לקבור את עצמי בתוך יסודות הבטון בתמונה שזידאן בדיוק שלח אליי.

מרוב מבוכה אמרתי, "אתה יודע שיש לך בעיה חמורה בסמיכויות? לא אומרים 'הבחירת מילים', הה"א שלך לא במקום. צריך לומר 'בחירת ה־מילים'. מה נסגר איתך? חוקר במשטרת ישראל!" קיוויתי שיצחק והוא אכן צחק, הסכים שיש לו בעיה עם סמיכויות ואמר שאני לא הבחורה הראשונה שאומרת לו את זה, ופתאום הייתי בחורה ולא הזקנה מהבוקר.

הוא שאל אם אני זוכרת איפה התחנת משטרה, והדגיש את הה"א במקום הלא נכון. עניתי שאגיע, ושיכין את מדבקת ה — כוכב, גם אני הדגשתי. דניאל צחק ואמר שיארגן טקס הענקה חגיגי עם בורקס ומפכ"ל, ולמרות שממש לא רציתי, לא הצלחתי להתאפק, ואמרתי שכפי שהוא בטח זוכר בורקס זה לא מה שחסר לי, והוא ענה שהוא זוכר טוב מאוד, "את יכולה להיות רגועה לגמרי," שתק רגע ושוב אמר, "לגמרי." הסמקתי.

"יש לי שיחה ממתינה," שיקרתי, "איזה קבלן שמנדנד לי, הוא ביציקה ואני צריכה לענות."

"אני פה עד שש. תבואי. אולי זה לא ראוי אבל אראה לך גם תוכנית של דירה שאני שוקל לקנות." עניתי, "בטח, בכיף," ובעיקר שמעתי את היחידנות במשפט שאמר, שהיה לי נדמה שהדגיש.

כל הדרך לאבן יהודה כדי לחזות ביציקת הכלונסאות של זידאן, חשבתי על המילה המצוינת "ברנש", וכמה אני אוהבת אותה. היא אמנם מילה של זקנים, ובעיקר זקנות, אבל בכל זאת היא נפלאה כל כך. יש בה כל מה שצריך והיא מספרת את הכול כולל הכול.

שמחתי שהגעתי לגיל שיש לי החירות להשתמש בה: החוקר דניאל מסתמן במפתיע כברנש נחמד.

.

ורד גלאון, "כתב כמויות", שתיים, 2022.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "חומר החיים" מאת יצחק לבני, שראה אור השנה במהדורה מלאה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"יהודים יורים ביהודים": האלטלנה והמצור על תל אביב

פרשת האלטלנה המפורסמת הייתה ועודנה אחד הסיפורים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל | למרות שהטבעת אלטלנה נותרה השלב הזכור ביותר, לפני הירי עברו על הארץ כמה ימים דרמטיים ביותר | בחינה מעמיקה של השתלשלות האירועים מאפשרת הבנת תמונה מורכבת של האירוע | תמונות חדשות של המצור שהוטל על תל אביב נחשפות

חיילים ואזרחים צופים באלטלנה בוערת על חוף תל אביב. צילום: לע"מ

"על אוניית נשק שהגיעה לחופי הארץ השתלטו כוחות אצ"ל. ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה לצבא ההגנה לישראל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה". כך נכתב בכרוז שהופץ בתל-אביב עם בחודש יוני 1948, שבועות ספורים אחרי הקמת המדינה. הספינה "אלטלנה", שנשאה על סיפונה עולים, לוחמי אצ"ל ואמצעי לחימה רבים, עגנה מול חופי תל-אביב. סופה המר מוכר לכל: לאחר שלא הצליחו להגיע להבנות בין הצדדים, הוטבעה האלטלנה, ויש שיגידו שהפצעים פתוחים עד היום. אולם מהגעת האלטלנה ועד טביעתה, עברו כמה ימים דרמטיים המאירים את מדינת ישראל הצעירה באור חדש.

האלטלנה בוערת. אחד הפגזים שנורו מהחוף פגע במחסן שעל הספינה, והביא להתלקחותו בתוך שניות. דרך נדב מן, ביתמונה. מאוסף יצחק שדה. מקור האוסף: יורם שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
האלטלנה בוערת. אחד הפגזים שנורו מהחוף פגע במחסן שעל הספינה, והביא להתלקחותו תוך שניות. האש עברה במהירות ליתר הספינה והנוסעים נאלצו לנטוש אותה

תל אביב תחילה?

אלטלנה יצאה לישראל בעיכוב גדול, מבלי להודיע למפקד האצ"ל בארץ, מנחם בגין. תאריך ההפלגה המקורי היה במאי, לפני חתימת האצ"ל על התפרקות מנשקו ובטרם הפסקת האש והאמברגו הבינלאומי על הכנסת נשק לאזור, כפי שקבע האו"ם. כשבגין גילה אודות הפלגת הספינה ולאחר שלא הצליח לעצור אותה, לקח על עצמו את תפקיד המתווך, ללא הצלחה יתרה. בן גוריון וממשלת ישראל הורו לאלטלנה לפנות ולעגון בחוף כפר ויתקין השומם, ולמסור את הנשק. העימות הראשון התרחש בכפר ויתקין. אנשי הספינה החלו בפריקת ציוד, נוסעים ולוחמים, בעוד כוחות של צבא ההגנה לישראל כיתרו את החוף. זמן קצר לאחר מכן כוחות אצ"ל ניסו לפרוץ את מחסומי הצבא שהוצבו מסביב, ובקרב נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל.

אוניית ה"אלטלנה" בדרכה לישראל, עמוסה בלוחמים, עולים לארץ וניצולי שואה, תחמושת וציוד. רוב העולים ירדו בכפר ויתקין, ויחד איתם נפרק חלק מהציוד. צילום: ארכיון המדינה
אוניית ה"אלטלנה" בדרכה לישראל, עמוסה בלוחמים, עולים לארץ וניצולי שואה, תחמושת וציוד. רוב העולים ירדו בכפר ויתקין, ויחד איתם נפרק חלק מהציוד. צילום: ארכיון המדינה

לאחר הקרב, עלו רבים מאנשי האצ"ל (בהם בגין) חזרה לאלטלנה, שנמלטה לים. במקביל, בבית דגן התרחש קרב נוסף, בין כוחות צה"ל לאנשי אצ"ל בעבר ובהווה, חלקם מגויסים כבר לצה"ל, שערקו והגיעו לעזור לחבריהם לאחר שפשטה השמועה בדבר האונייה והקרבות. לאחר שברחה ללב ים, הוחלט על סיפון האלטלנה לפנות לעבר תל-אביב, יעד ההפלגה המקורי. הבחירה לא הייתה מקרית: העיר הצעירה נחשבה למוקד אוהד לאצ"ל (בניגוד לתדמיתה כיום), והנחתת אוניית נשק עברית בעיר הגדולה והמרכזית בישראל הייתה מזכה את האצ"ל בתהילה ותמיכת הציבור. גם במקרה של עימות נוסף קיוו באלטלנה לתמיכה ציבורית. האצ"ל תכנן לשלוח חלק מהנשק ללחימה ושחרור ירושלים הנצורה, ולזכות בתהילת כיבוש עיר הקודש והר הבית.

לוחמי אצ"ל, יושבים על משוריין של הארגון הצבאי הלאומי וצופים במצור על תל-אביב. ניתן לראות את הסימון "רק כך" לצד ציור של רובה ומפת ארץ ישראל השלמה-מקראית, סמלו של האצ"ל. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לוחמי אצ"ל, יושבים על משוריין של הארגון הצבאי הלאומי וצופים במצור על תל-אביב. ניתן לראות את הסימון "רק כך" לצד ציור של רובה ומפת ארץ ישראל השלמה-מקראית, סמלו של האצ"ל. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חיל־הים הישראלי שלח שתי משחתות שיעצרו בעד האלטלנה להגיע לחופי תל אביב, אך הקברניט מונרו (עמנואל) פיין הצליח להתחמק, תוך חילופי אש שלא הסבו הרבה נזק. פיין היה בעברו מפקד אוניה בצי האמריקאי, וניסיונו היווה גורם מכריע בהגעה לתל אביב. בהמשך, הוחלט להעלות את האלטלנה על שרטון, כ-100 מטרים מהחוף כדי להעביר מסר ברור: אונייה שעלתה על שרטון לא מתעסקת במרידות. אולם, מהצד השני ראו את הדברים אחרת. מפקדת הפלמ"ח שכנה במלון "ריץ" על חוף הים, והאלטלנה עגנה בדיוק מולה; מפקיד הכוחות הישראלים חששו מכוחות האצ"ל שרצו לתמוך באנשי הספינה כפי שעשו בכפר ויתקין ובבית דגן; ונוכח חוסר התקשורת וההבנה בין צה"ל לבין האצ"ל, בן גוריון האמין כי מדובר בניסיון הפיכה של ממש, הקמת כוח צבאי מתחרה בצה"ל ופגיעה במרותה של המדינה.

אברהם סטבסקי (בחולצה הלבנה) עומד על סיפון האלטלנה. סטבסקי היה אחד מהשניים שהואשמו ברצח ארלוזרוב, והוא זוכה במשפט שנערך לאחר מכן. סטבסקי נהרג על סיפון האלטלנה מפגיעת אש שנורתה מהחוף. לצדו של סטבסקי עומד אליהו לנקין (מרכיב משקפיים), מפקד הספינה. צילום: ארכיון המדינה
אברהם סטבסקי (בחולצה הלבנה) עומד על סיפון האלטלנה. סטבסקי היה אחד מהשניים שהואשמו ברצח ארלוזרוב, והוא זוכה במשפט שנערך לאחר מכן. סטבסקי נהרג על סיפון האלטלנה מפגיעת אש שנורתה מהחוף. לצדו של סטבסקי עומד אליהו לנקין (מרכיב משקפיים), מפקד הספינה. צילום: ארכיון המדינה

 

האלטלנה עלתה על שרטון מול חופי תל אביב בכוונת תחילה, כדי להעביר מסר שאינה מתכננת להגיע לחוף בכל מחיר. על אותו שרטון עלו בעבר שתי אוניות מעפילים אחרות, שתיהן בשנת 1939. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
האלטלנה עלתה על שרטון מול חופי תל אביב בכוונת תחילה, כדי להעביר מסר שאינה מתכננת להגיע לחוף בכל מחיר. על אותו שרטון עלו בעבר שתי אוניות מעפילים אחרות, שתיהן בשנת 1939. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המצור על תל אביב: חטיבת קרייתי סוגרת את העיר העברית הראשונה

עם הגעת האלטלנה לתל אביב נערכה ישיבת ממשלה דחופה וסוערת והוטל עוצר על העיר. כוחות של חטיבת קרייתי הציבו מחסומים ברחובות ואזרחים פונו מכל השטחים הקרובים לחוף. בתי הקפה נסגרו בצו צבאי. מפקד חטיבת קרייתי, מיכאל בן גל (רבינוביץ') הוציא צו גיוס כללי ופקודת המבצע הורתה על גיוס מיידי של "כל הכוחות שבמרחב ההגנה של תל אביב… במגמה לחסום בדרכים ידועות כל תנועה, חוץ מנושאי תעודות ש.ב. [שירות ביטחון], מכוניות אספקה ויחידות צבא שלנו". בתל אביב שכנו מוסדות הממשלה האזרחיים ומפקדות צבאיות, ובממשלה חששו שיהוו מטרות. יצחק רבין, שהגיע למקום במקרה, לקח על עצמו את הפיקוד. סירה קטנה שיצאה מהאונייה הגיעה לחוף בניסיון שוב לקדם משא ומתן, אולם ההידברות לא צלחה.

חיילים חמושים אוכפים את העוצר ברחובות תל אביב בסמוך לחוף בו נמצאה האלטלנה. העיר הצעירה נחשבה אוהדת ותומכת בארגון, שרצה מראש להביא את האלטלנה לחופי תל אביב מסיבה זו. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
חיילים חמושים אוכפים את העוצר ברחובות תל אביב בסמוך לחוף בו נמצאה האלטלנה. העיר הצעירה נחשבה אוהדת ותומכת בארגון, שרצה מראש להביא את האלטלנה לחופי תל אביב מסיבה זו. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עדיין נאחזים בתקווה לפרוק את הנשק בחופי תל אביב, החליטו באלטלנה לשלוח סירה נוספת, עם לוחמים ונשק, כדי ליצור לחץ על ההנהגה בישראל. תוך כדי, אנשי אצ"ל רבים הגיעו לחופי תל אביב והצליחו לתפוס חלק מרצועת החוף הסמוכה, ואף השתלטו על מפקדת חיל-הים במלון סן רמו. במקביל, בישראל הסמיך בן גוריון את מפקדיו לנקוט באמצעים קשים ואף ולפתוח באש במקרה הצורך. סירת הנשק של האצ"ל הצליחה להגיע לחוף ועליה נשק קל, מקלעים ומטול אנטי-טנקי מסוג "פיאט". לאחר מכן יצאה לסיבוב נוסף, חזרה עם כוחות נוספים ופרקה אותם כ-300 מטרים מצפון לאונייה, תחת אש. עם הגעת הכוחות, התמקמו חלק מלוחמי האצ"ל בקפה "פנורמה" וברחוב הירקון, והטילו מצור על מטה הפלמ"ח.

עמדת מקלעים של צה"ל שהוקמה בקפה "פנורמה" בחוף הים, מכוונת לעבר האלטלנה וכל מי שינסה לרדת ממנה. צילום: בנו רוטנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
עמדת מקלעים של צה"ל שהוקמה בקפה "פנורמה" בחוף הים, מכוונת לעבר האלטלנה וכל מי שינסה לרדת ממנה. צילום: בנו רוטנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יהודים יורים ביהודים

את השעות הבאות תיאר רבין בזכרונותיו בביטוי שהפך מזוהה עם הפרשה כולה: "יהודים יורים ביהודים". חילופי אש כבדים התנהלו בין הכוחות בחוף, ואנשי האלטלנה פתחו גם הם באש מתוך האונייה וספגו פגיעות. לאחר שכוחות האצ"ל ירו פגז "פיאט" על מפקדת הפלמ"ח, החליטו המפקדים – ורבין בראשם – לעשות מעשה לפני שהמפקדה תיפרץ, והשליכו מהגג רימונים לעבר כוחות האצ"ל, שנפגעו קשות. שעה קלה לאחר מכן יצאו הכוחות להפוגה ופינוי פצועים, ונערכו מחדש. תושבי תל אביב יצאו לרחובות בתקווה כי הקרבות נגמרו; אולם המערכה טרם הסתיימה. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגיע למקום והקים מפקדה במחנה יונה (כיום גן מלון הילטון). לאחר שחיילים רבים סירבו לשתף פעולה עם המבצע עליו פיקד אלון, שקיבל את השם "טיהור", הוזעקו כוחות של חטיבות כרמלי, הנגב ויפתח לגיבוי ולאכיפת העוצר. במקביל המשיכו חילופי האש על החוף מול אנשי האצ"ל שהגיעו לתמוך בחבריהם מהאלטלנה.

חיילי פלמ"ח שהשתלבו בצה"ל אוכפים את העוצר ברחובות תל-אביב. ניתן להבחין כי המשוריין שלהם היה בעבר שייך לפלמ"ח. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
חיילי פלמ"ח שהשתלבו בצה"ל אוכפים את העוצר ברחובות תל-אביב. ניתן להבחין כי המשוריין שלהם היה בעבר שייך לפלמ"ח. צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אלון הציב אולטימטום לספינה, ודרש שוב כניעה ללא תנאי. לאחר פקיעת האולטימטום הורה בן גוריון לאלון לבצע ירי פגזים. הפגז השני פגע במחסן באונייה שהתלקח באופן מיידי, והאלטלנה החלה לבעור. כוחות הפלמ"ח ואנשי ההגנה לשעבר שהיו בחוף פתחו באש כבדה לעבר הספינה. שנים רבות של מתיחות, כעס ותחרות בין הארגון הצבאי הלאומי לבין ההגנה והפלמ"ח היו ברקע. מפקדי הכוחות, ובהם רבין, העידו כי ניסו למנוע את הירי ללא הצלחה. רבים מאנשי האצ"ל קפצו מהספינה בעודה בוערת. רק לקראת ערב הצליח הפלמ"ח וכוחות צה"ל להשתלט סופית על החוף. במבצע "טיהור" נעצרו מאות אנשי אצ"ל שהגיעו לתמוך באנשי האלטלנה, והתנגדותם נשברה עת ראו את הספינה עולה באש. כ-19 איש נהרגו ורבים נפצעו, והאירוע נחרט כצלקת עמוקה במדינת ישראל הצעירה.

האלטלנה בוערת לנגד עיניהם של מפקדי צה"ל והממשלה בחוף תל אביב. יגאל אלון העיד כי ביקש את הפקודה לירות פגזים בכתב, ורק לאחר שקיבל זאת הורה על פתיחה באש. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה
האלטלנה בוערת לנגד עיניהם של מפקדי צה"ל והממשלה בחוף תל אביב. יגאל אלון העיד כי ביקש את הפקודה לירות פגזים בכתב, ורק לאחר שקיבל זאת הורה על פתיחה באש. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה

אחרית דבר

בחינה של סיפור המצור על תל אביב, לצד הקרבות בכפר ויתקין ובית דגן, מאפשרת נקודת מבט מורכבת יותר על פרשת אלטלנה. האמביוולנטיות של הכוחות, חוסר התקשורת, הבהלה בתל אביב וסגירת העיר מספרות על מדינה צעירה שנתקלה בבעיה שנגעה בכל עצביה החשופים, בעודה שרויה במלחמה גדולה יותר; התנהלות האלטלנה לאורך הימים בהם הייתה בחופי ישראל ובחוף תל-אביב מציגה את הארגון הצבאי הלאומי כמנסה ללא הצלחה לשמור על כוחו במציאות משתנה, בה פתאום הפך לכוח זר בתוך מדינה שהוקמה זה מכבר. בעוד ההגנה והפלמ"ח הצליחו לשמור על נשקן בטרם חתמו על הסכמים, עיכוב היציאה של האלטלנה מנע זאת מהאצ"ל.

הבאת האלטלנה לחופי תל אביב, לאחר שהצליחה להתחמק ממשחתות חיל הים שניסו לעצור אותה, אפשרה לאנשי האצ"ל לקבל את האפקט הפומבי שרצו, שבא לבסוף לידי ביטוי בכך שהמונים ראו את הספינה עולה באש. גם נוכח העוצר, העשן היתמר למרחקים. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הבאת האלטלנה לחופי תל אביב, לאחר שהצליחה להתחמק ממשחתות חיל הים שניסו לעצור אותה, אפשרה לאנשי האצ"ל לקבל את האפקט הפומבי שרצו, שבא לבסוף לידי ביטוי בכך שהמונים ראו את הספינה עולה באש. גם נוכח העוצר, העשן היתמר למרחקים. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במבט לאחור, ניתן להעריך כי את האצ"ל הניע רצון לשמור על יוקרתו וכוחו בתוך תהליך ההשתלבות בצה"ל. כל השתלשלות הפרשה, החל מהיציאה המאוחרת וכלה בחוסר התיאום בין בגין לאנשיו בחו"ל ועל הספינה, הובילה את הממשלה בישראל לחשוש מפני מרד. הממשלה ובן גוריון מצידם סרבו להתפשר על מה שתפסו כפגיעה בריבונות מדינת ישראל, וחשש זה הוביל אותם לנקוט ביד קשה. אין לדעת מה היה קורה אם אנשי האצ"ל היו בוחרים לקבל את דרישות הממשלה ולהתפרק מנשקם, כמו שלא ניתן להעריך מה היה קורה אם המדינה הייתה מאשרת לאצ"ל לפרוק את נשקו ולצייד בו את אנשיו בתוך צה"ל ובירושלים.

האלטלנה השרופה עמדה מול חופי תל אביב למשך שנה, מפוחמת ומעלה חלודה, כאנדרטה שותקת. לבסוף הטיל בן גוריון על חיל-הים לפנות אותה. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
האלטלנה השרופה עמדה מול חופי תל אביב למשך שנה, מפוחמת ומעלה חלודה, כאנדרטה שותקת. לבסוף הטיל בן גוריון על חיל-הים לפנות אותה. צילום: בנו רוטנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית