הרוגי מלכות | מיצירותיהם של סופרי היידיש בברית המועצות

שירים מאת פרץ מרקיש ואיציק פפר, וסיפור מאת דוד ברגלסון: תרגומים חדשים מיצירותיהם של סופרי היידיש שהוצאו להורג בברית המועצות ב־12 באוגוסט 1952

פרץ מרקיש אחרי מאסרו (התצלום מארכיון שירות הביטחון הפדרלי, מוסקבה)

.

שבעים שנה להירצחם: מיצירותיהם של סופרי היידיש בברית המועצות

.

12 באוגוסט 1952 היה יום הירצחם של "הרוגי מלכות בברית המועצות", שלושה עשר אנשי רוח יהודים אשר נכלאו באשמת בגידה והוצאו להורג בפקודת סטאלין, ובהם חמישה סופרי יידיש בולטים. כעת מתפרסמים תרגומים חדשים מיצירותיהם במלאות שבעים שנה לטרגדיה שפקדה את ספרות היידיש המודרנית.

.

.

השושנה / פרץ מרקיש

מיידיש: רחל שליטא

.

מְעֻלֶּפֶת עַל שֻׁלְחַן שָׁכְבָה הַשּׁוֹשַׁנָּה

שֶׁנִּתְלְשָׁה מִבֵּין פְּקָעוֹת קוֹצָנִיּוֹת.

לָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי חַיֶּיהָ קָרָה לָהּ שֶׁיָּשְׁנָה

בִּשְׁכִיבָה. – מָה עוֹד נוֹתָר לָהּ לַעֲשׂוֹת?

.

טַל לַח וְרַעֲנָן מִמֶּנָּה עוֹד טִפְטֵף.

עַל גִּבְעוֹלָהּ הַמִּזְדַּקֵּף הָיְתָה תְּלוּיָה

קְלִפָּה דַּקָּה שֶׁל עוֹר יָרֹק עוֹטֵף,

כְּמוֹ בִּירִית שֶׁנִּפְרְמָה מִתּוֹךְ תּוֹכָהּ.

.

שְׁנֵי עָלִים, אוּלַי שְׁלוֹשָׁה – פְּרוּשִׂים כְּעֵין כַּף יָד

כַּעֲרֵמַת בְּגָדִים שֶׁמִּסְּבִיבָה הִתְגּוֹלְלָה.

חִפְּשָׂה אוֹתָם הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֲרוּפָה מִתּוֹךְ חֲלוֹם

וּבִתְנוּכֵי עָלִים דַּקִּים נָשְׁמָה וּמִלְמְלָה.

.

הַלְעוֹלָם לֹא תִּפָּתַח עוֹד כְּשֶׁהַלַּיְלָה רַד?

הַלְעוֹלָם לֹא תִּסָּגֵר עִם אוֹר שֶׁל הַשְׁכָּמָה?

בְּתַחְתּוֹנֶיהָ הַוְּרֻדִּים, מִצִּפִּיָּה גּוּפָהּ רַעַד

שֶׁהֶעָלִים הַיְרֻקִּים יַסְתִּירוּ עֵירֻמָּהּ.

.

רֹאשָׁהּ כָּךְ עַל צִדּוֹ הָיָה מֻטָּל,

כְּמוֹ בְּלֵילוֹת מְכֻשָּׁפִים, עֵת הַזָּמִיר זִמֵּר בְּעֶצֶב

וְהִיא מִמְּרוֹם גִּבְעוֹל עָמְדָה וּמַבָּטָהּ מֻשְׁפָּל,

וּמֵעָלֶיהָ לְבָנָה, כִּמְנִיפָה שֶׁל קֶצֶף.

.

אֲנִי אֵינִי זָמִיר: אַךְ אֶת הַטַּל אוּכַל לְךָ לְהָשִׁיב.

לְהַצְמִידֵךְ אֶל שִׂפְתּוֹתַי. אוּלַי שׁוּב תִּפְרְחִי כְּמוֹ אָז?

עַד כְּאֵב אַנְשִׁים אוֹתָךְ – הִנֵּה כָּךְ…

ו… בֵּין שְׂפָתַי קִלּוּחַ דָּם נִתַּז…

.

1948

.

.

גליל / פרץ מרקיש

מיידיש: בני מר

.

הָרִים וּדְרָכִים נִצְמָדִים זֶה לָזֶה וּמְגָרְדִים,

מֵעָרְפָּם הֵם פּוֹרְקִים אֶת הַיּוֹם לִנְדָבוֹת וּוִדּוּי;

לְשׁוּקֵי עֲרָבִים שֶׁבַּגַּיְא גַּלְגַּלִּים מוֹרִידִים,

בְּאַשְׁפַּת יְרִידִים מִסְתַּחְרֶרֶת אֲנִי כָּאן יָדוּי!

.

הֵיכָן הִיא אַרְצָם שֶׁל רוּחוֹת רְפָאִים שִׁמְשִׁיּוֹת?

וְהַדֶּרֶךְ הַחוּצָה? מַדּוּעַ נִסְתֶּרֶת מֵעַיִן?

הָרֵי הַגָּלִיל וְנִמְלֵי הַסְּלָעִים שֶׁבִּצְפַת,

שָׂם נָחוֹת בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת מִירוּשָׁלַיִם.

.

קַח אוֹתִי, יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֶצֶב מוֹלִיךְ אֶת הַלֵּב!

קַח אוֹתִי בְּשָׂדוֹת יְרֻקִּים כְּמֵעֵין קַעֲקוּעַ,

וּכְבָר לֹא נִתְעַכֵּב כָּאן אֲפִלּוּ בֵּינְתַיִם.

.

בָּרֶגֶל! רַק עַיִר קָטָן, עָצוּב בְּגוֹרַל הָעוֹלֵב,

וּפֶרֶא אָתוֹן שֶׁל בֶּדְוִי פָּרוּעַ,

אוֹ גָּמָל מְאֹהָב, שֶׁאֵלַיִךְ הוֹלֵךְ מֵאֵלָיו, יְרוּשָׁלַיִם!

.

צפת, 1922

.

פרץ מרקיש (1885–1952) היה מהבולטים בסופרי היידיש בברית המועצות ובעולם כולו. פרסם שירה, פרוזה, מסות ומחזות. השיר "השושנה" מתוך הספר "יערושע", אשר התפרסם בבואנוס איירס לאחר מותו (איקוף, 1959). השיר "גליל" הופיע בספרו "געזאַמלטע ווערק" (עמעס, 1933), שיצא לאור במוסקבה.

.

רחל שליטא, סופרת ומתרגמת, כתבה את הרומנים "אחיות אחיות" (ידיעות ספרים, 2015)  ו"דובים ויער" (ספרא, 2020). שניהם תורגמו לצרפתית. רומן חדש פרי עטה עומד לצאת בתחילת 2023. מתרגמת (לרוב שירה) מיידיש. תודת המתרגמת לפרופ' משה טאובה.

.

בני מר, סופר, עורך, מתרגם מיידיש ומצרפתית. לאחרונה ראה אור ספרו "המועדים" בהוצאת אפסרמון וה־21. 

.

.

שבועתי / איציק פפר

מיידיש: בצלאל שטראוס

.

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹהֶרֶת, בַּכּוֹכָבִים הַמַּזְהִירִים בְּאוֹרָם,

אֲנִי נִשְׁבָּע הַיּוֹם בְּכָל אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ לְאַחַד הָאָדָם,

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּלֵּבָב הַנִּצַּת בְּעֵת מִלְחָמָה וְלֹא נִרְגַּע,

אֲנִי נִשְׁבָּע בְּגֶזַע הַשִּׂמְחָה שֶׁהָאוֹיֵב חֵרֵב וְגָדַע,

אֲנִי נִשְׁבָּע בָּעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת אֲשֶׁר עַל הַדְּנְיֶפֶּר נוֹטוֹת,

אֲנִי נִשְׁבָּע בַּדָּם, בִּשְׁתֵּי עֵינַי הַמִּתְרוֹצְצוֹת בָּאֲרֻבּוֹת:

בַּחֲמָתִי לֹא תֶּאֱחֹז צִנָּה וְשִׂנְאָתִי אַף לֹא תְּמֻגַּר

עַד אֲשֶׁר לֹא אָחוּשׁ בְּיָדַי אֶת דַּם הָאוֹיֵב הַנִּגָּר!

.

וְאִם אֶת יָדִי הָאַחַת תַּעֲקֹר הַסּוּפָה הַקּוֹדֶרֶת,

אֲזַי תֵּחָנֵק נְשִׁימַת הָאוֹיֵב מִיָּדִי הָאַחֶרֶת;

וְאִם כַּדּוּר גַּם אֶת הָאַחֶרֶת לִקְרָעִים יִגְזֹר,

תִּהְיֶה שִׂנְאָתִי הַקְּדוֹשָׁה לְיִסּוּרַי מָזוֹר!

.

כָּל עוֹד יִשָּׂאוּנִי רַגְלַי וְאוֹתָן אַמְשִׁיךְ לְהַנְהִיג –

בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם אֶת הָאוֹיֵב אֶרְדֹּף וְגַם אַשִּׂיג.

.

וְאִם הַלַּיִל בְּעִוָּרוֹן יַכֵּנִי וְאֶת שְׁתֵּי עֵינַי יִסְגֹּר

שִׂנְאָתִי – אֲחוֹתִי לַקְּרָב תַּנְחֵנִי וְלֹא יִסֹּב לְאָחוֹר

רֹאשִׁי. אִישׁוֹן לְבָבִי יְגַלֶּה אֶת הַשּׂוֹנֵא וְיַחְשֹׂף,

עַל מוֹקֵד שִׂנְאָתִי אַעֲלֵהוּ, אֶת זִכְרוֹ אֶמְחֶה וְאֶשְׂרֹף.

.

הִנֵּה זֹאת שְׁבוּעָתִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַבְּרִית וְלַמְּדִינָה,

לַאֲבוֹתַי וְאִמּוֹתַי גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה, לְעַמִּי מִקַּדְמַת דְּנָא,

וְזֶהוּ נִדְרִי; וְאִם שְׁבוּעָתִי אָפֵר וְנִדְרִי אֶשְׁבֹּר,

יִשְׁלֹף עַמִּי אֶת חֲנִית הַבּוּז אוֹתִי לִדְקֹר!

.

וְאִם אֶת הָאוֹיֵב מֵאַרְצִי הַקְּדוֹשָׁה לֹא אַכְרִית,

לְבִלְתִּי הוֹתֵר מִכִּעוּרוֹ שְׁאֵרִית,

אֲזַי אֵפֶר לְבָבִי לֹא יֵאָסֵף וּבָאֲדָמָה לֹא יִטָּמֵן,

וּשְׁמִי יֵעָקֵד אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן לְעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן!

.

.

איציק פפר (1900–1952) היה משורר יידיש שנודע במחויבותו למפלגה הקומוניסטית. השיר "שבועתי" התפרסם לראשונה ב־1942 תחת הכותרת "השבועה" בכתב העת הניו־יורקי "אייניקייט". כשנכלל בספרו "שײַנ אונ אָפּשײַנ" (דער עמעס, 1946), אשר הודפס במוסקבה, שונה שמו ל"שבועתי".

.

בצלאל שטראוס הוא מאסטרנט במסלול לספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב. עורך בכתב העת המקוון איבערזעץ לתרגומי יידיש לעברית. צעדיו הראשונים בתרגום ובמחקר מתמקדים במשוררת ריקודה פוטש ובספרות יידיש ארץ־ישראלית.

.

דיוקנו של פפר מתוך הספר "געקליבענע ווערק" (מעלוכע־פֿאַרלאַג פֿון אוקראַיִנע, 1929)

.

***

.

הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר (תמונות ברלינאיות) / דוד ברגלסון

מיידיש: שגב עמוסי

.

נִקמתי ביֵקֶל האפיקורס

בכל ערב תשעה באב המלמד בחדר נהג לספר לנו שבזמן שחרב בית המקדש חי תנא גדול בשם רבי צדוק, ושרבי צדוק היה נחוש בדעתו שלא לתת לבית המקדש להיחרב, וצם למען כך ארבעים שנה תמימות.

כצפוי, רבי צדוק נעשה צנום כמו פרוסת לחם יבש, כולו עור ועצמות. פניו נעשו שקופות כמו זכוכית. אחרי ארבעים שנות צום הוא בלע תאנה מארץ ישראל, ואפשר היה לראות מבעד לעורו השקוף כיצד היא מחליקה אט־אט בגרונו. זמן רב עבר עד שהשלימה את דרכה מטה. רבי צדוק עצמו כבר היה מטבע הדברים אפרפר, והשיער שעל ראשו כבר נשר. נותרו לו רק כמה שערות דקיקות מסביב לפיו הכמוש. גם לדבּר כבר לא היה יכול – הוא רק חיווה בידו או שָרק כמו ציפור קטנטנה, וכל עורו היה מתוח כמו מגילת קלף צהובה, אבל הצום עזר לו מעט מאוד – בית המקדש חרב…

המתפללים שחיכו במעגלים בכל ערב תשעה באב מחוץ לבתי הכנסת כדי לומר קינות היו דנים בסיפורו של רבי צדוק, וממש בלב אותם מעגלים נהג לעמוד, זרועותיו שלובות ונתונות בשרוולים, יֵקֶל האפיקורס. מכנס אחד שלו היה משוך עד מטה, כמנהג כלל הציבור, וקצהו של המכנס האחר היה תחוב בתוך מגפו הנמוך המרוט, כאצל מי שאין לו זמן לסדר את בגדיו – הוא עסוק בדברים חשובים יותר. עיניו היו נעוצות לא באנשים, שהאזינו לדבריו ברוב קשב, אלא בלבנה העולה בשמים, והוא עצמו נהג להגיד שהמעשייה על הצום של רבי צדוק היא המצאה:

 –  זהו שקר וכזב. זה לא כתוב ביוסיפון (ספר היסטוריה על אודות תקופת החורבן).

ועוד אמר, עיניו נעוצות בלבנה:

–  שקר… שקר… אדם לא יכול לצום סתם ככה לא רק ארבעים שנה  – אפילו ארבעים יום לא. אחרי שניים־שלושה ימים של צום נגמרים לו הכוחות והוא נופל כמו בהמה…

הייתי אז ילדון קטן – מאותם ילדים קטנים שמביטים ביקל האפיקורס בעיניים מפוחדות ותוהים מדוע היהודים המבוגרים לא מנחיתים עליו מהלומות אף שהם שונאים אותו מאוד, את אותו יקל האפיקורס – הם שונאים אותו מאוד כי הוא מסתכל בעיני הזכוכית שלו בלבנה וקורא שם – באיזו נקודה בלבנה העולה וזורחת – שהמעשייה עם רבי צדוק היא שקר. הוא היה אויב מושבע של רבי צדוק, ובכך ממילא גם אויבי שלי, כי אהבתי מאוד את רבי צדוק השדוף. ואהבתי אותו דווקא מפני שארבעים שנות הצום שלו לא השיגו כלום – בית המקדש חרב הרי, ולא נותר לו דבר מלבד, אבוי, להתענג על עסיסה של תאנה מארץ ישראל. רבי צדוק היה במידה מסוימת אדם שנכשל בחייו, וכל הילדים הקטנים, שלא כמו הגדולים, תמיד לצידם של אלו שנכשלים. חשקתי את שיניי הקטנות, קימצתי את אגרופיי הזעירים, הבטתי ביקל האפיקורס המגודל וחיפשתי נקמה.

–  אחרי שניים־שלושה ימים של צום, הוא אומר, נגמרים לאדם כוחותיו והוא נופל מאליו… תכף הוא יגיד לנו שהסיפור על משה שצם על הר סיני ארבעים יום לפני שקיבל את התורה, גם זה שקר.

לאחר כמה שנים כמעט־כמעט הצלחתי לנקום ביקל האפיקורס. זה קרה כשהופיע אצלנו בעיר אחד מרבני חסידות רחמסטריווקה,* וכולם אמרו שהוא צם כבר עשרים ומשהו שנים. מלבד כוס בורשט מוחמץ ולא מבושל מדי ערב בערב הוא אינו אוכל דבר, וגם הוא כבר – כמו שהיה פעם רבי צדוק – צהוב מאוד, שקוף, ולו לא יותר מכמה שערות אפורות ודקות מסביב לפיו. אבל יקל האפיקורס לא האמין גם בצום של אותו הרבי.

נו, ובלילה – עיניו היו נעוצות בקור רוח מעלה, בנקודה עלומה בתקרה – ומי ישמור עליו בלילה, שלא יכניס משהו לפיו? מי שומר עליו כשכולם ישנים?

ממש עכשיו בימים האחרונים, פה בברלין, נקמתי ביקל האפיקורס נקמה אמיתית ומכריעה. דווקא בלב־ליבה של ברלין, שנחילי אפיקורסים מתנקזים אליה מכל ארצות תבל, צם לו בחור אחד, מרצונו החופשי, זה עשרים יום, ועומד לצום מספר זהה של ימים. נכון, אותו בחור נטל על עצמו את ארבעים ימי הצום לא כדי להוריד את התורה מהר סיני, ואפילו לא למען בית המקדש. אם הוא יישאר בחיים אחרי ארבעים ימי הצום הוא פשוט יקבל תמורתם חמישים אלף מארק, אבל זה כבר עניין משני. העיקר הוא שכדי להכעיס את יקל האפיקורס, הבחור עודנו, ביום העשרים ואחד לצומו, עומד על רגליו. חצי ברלין כבר הלכה לצפות בו, וגם החצי השני מתכוון לעשות זאת, ואני שואב מכל זה עונג חריף במיוחד ולא מפסיק לחשוב: איך מביאים לכאן את יקל האפיקורס? מתחשק לי להקניט אותו. אני לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו: ברוסיה, או באמריקה. אבל אני בטוח שהוא עדיין חי – לכל האפיקורסים יש חיים ארוכים מאוד… אני ממש משתוקק להתגנב לידו בזמן שהוא נועץ את עיני הזכוכית שלו בלבנה העולה, ואז לחכך את כתפי בזו שלו ולקרוץ לו בנקמה:

–  נו, אדון יקל, מה תגיד עכשיו?… הוא צם פה הבחור, אחרי הכול, אה?… כבר היום העשרים ואחד, כל ברלין מאמינה שזה קורה ומדברת עליו… נו, ואתה? אולי אתה רוצה לראות את זה במו עיניך?… בוא, אקח אותך…

.

הצעיר שצם מעבר לזכוכית

במסעדה הברלינאית הגדולה "קרוקודיל", שנמצאת סמוך לשער אורניינבורג,** הקירות מזיעים. בתוך תא זכוכית גדול וחתום, שאפשר להלך בו לא יותר משלושה צעדים, פוסע הלוך ושוב בחור שדוף ושעווני שהיה לשיחת היום בכל בתי הקפה ובכל הדירות בברלין. לחייו הצהובות שקועות, עיניו – שני חורים כהים של מומיה. עשרות אלפי אנשים צרים בכל יום על המסעדה, עומדים זמן רב בטור בגשם במעילי גומי, תחת מטריות רטובות, ומחכים לרגע שבו ימכרו להם כרטיס ברבע דולר ויכניסו אותם לראותו במו עיניהם. כשייתנו להם להיכנס, הם יתבוננו היטב בבחור שמאחורי הזכוכית; הם יבחנו את חותמות השעווה האוטמות את הזכוכית; הם יקראו בעיון בפנקס את השמות של שנים עשר האנשים המהוגנים שערבים לכך שהחותמות לא הוזזו ממקומן, ואולי יהיה להם מזל, ובדיוק בעת שהותם במסעדה יחוש הבחור הצהוב ברע, יאזלו כוחותיו, הוא ימעד לפתע וייפח את נשמתו.

לאחר אחד עשר ימי צום התפשטה דרך העיתונים שמועה בעיר שהבחור התחיל לחוש ברע, נפל, אבל התאושש לבדו. אחרי חמישה עשר ימי צום נפוצה שמועה שהבחור מאחורי הזכוכית נעשה אפור כמו יונה. מאז והלאה החלו המונים להצטופף מסביב למסעדת "קרוקודיל", והדוחק היה איום. כרטיסי הכניסה סופסרו והחלו לעבור מיד ליד.

למסעדת "קרוקודיל" יורדים במדרגות קטנות, כמו למרתף. הכניסה נראית כמו פה פתוח של קרוקודיל ענקי ומטיל אימה – לועו העמוק הוא הכניסה. בתוך המסעדה נעים ורגוע, כמו במערה תת־קרקעית ירוקה וחשוכה למחצה. קרוקודילים ירוקים מגבס, עיניהם לחות ובוכיות, מטפסים בזחילה לאורך ולרוחב התקרה הירוקה והקירות הירוקים. צבע השמן הירוק מזיע על הקרוקודילים תחת בוהק האור החשמלי. העמודים שם הם למעשה קרוקודילים ירוקים עצומים מגבס. המסעדה, על פינותיה החבויות, רחבת ידיים כמו שָׂדֶה, ובין ארבעת העמודים, בדיוק באמצע המסעדה, נמצאת קופסת הזכוכית החתומה. בפנים, מאחורי הזכוכית, פוסע שלושה צעדים הלוך וחזור אותו בחור, זה שעיתוני ברלין מרעישים עליו, שהחשמליות והאוטובוסים הגדושים להתפקע זוכרים אותו, וגם השוטר במעילו הירוק ובכובע הברזל לראשו, שלא מפסיק לכוון בידיו את התנועה בכיכרות העמוסות, שהתנועה בהן סואנת במיוחד – גם לו יש נשמה, והוא רוצה לדעת:

– הבחור הזה שצם, הוא יחזיק מעמד, או לא?

אם הוא יחזיק מעמד, אם הוא יצליח לעבור את כל ארבעים הימים עם סודה ועשן סיגריות, יגמלו לו בחמישים אלף המארק המובטחים וישכחו ממנו. כולם ישמחו להיפטר מן הצורך לחשוב כל כך הרבה על סתם מובטל מן השורה, מין מטרד שכופה על כל כך הרבה אנשים להיזכר בו יום־יום בגלל הצום שלו. אבל אפילו אם לא יחזיק מעמד, גם זה כבר ישמש הוכחה מספקת שלהיטפל לאנשים יכול כבר כל בטלן – רק צריך לדעת במה להיטפל…

אם הוא יחזיק מעמד הוא ייסע לבית מרפא, ושם ישוב לאיתנו ולאחר מכן יחליט מה לעשות הלאה. אולי עם הזמן ינסה לפתוח "עסק" דומה בפריז, בניו יורק או בלונדון. ואולי שם, בעזרת חמישים אלף המארק ש"הרוויח", יפתח בעצמו מסעדה בשם "קרוקודיל" ויסגור שם בחור אחר מאחורי זכוכית חתומה. הוא יעשה זאת בשל כוונות מסוימות: ראשית, המסעדה תרוויח בצד אותו בחור סכום הגבוה פי חמישה או שישה מזה שצפוי לבחור עצמו, ושנית, לא צריך להיות חזיר, מן הראוי לתת גם לאחרים להרוויח, ובינתיים הוא עצמו, חופשי ומאושר, בכובע צילינדר, מעיל שחור וכפפות לבנות, יוכל להתהלך ברחובותיהן של כל ערי העולם הגדולות, כמו כל האנשים ידועי השם, ואם יפגע שם מישהו בכבודו, הוא יכה בחזהו בעלבון ויצעק:

– אתה יודע עם מי אתה מדבר?… אתה יודע מי אני?…

יכול להיות שעל כל זה חושב עכשיו הבחור במשך ימים שלמים בעודו פוסע את שלושת צעדיו הספוּרים, הלוך וחזור, מאחורי הזכוכית החתומה. יכול להיות שבזכות השתוקקותו להגשים את כל זאת הוא שוכח למשך שעות שלמות את ייסורי הרעב הנוראים שלו. אבל האנשים סביבו, אלה ששילמו רבע דולר – בין שהשיגו אותו בעמל ובין שלא – לא רוצים שישכח את ייסוריו; הם כועסים אם הוא שוכח שהוא רעב; הם לא מעוניינים לשלם ללא תמורה…

אחדים מבין המבקרים ניגשים בכוונה לזכוכית החתומה עם פרוסת נקניק עבה ביד אחת וחתיכת לחם נגוס וטעים ביד האחרת; הם לועסים בתיאבון גדול משהם חשים באמת, ורומזים דרך הזכוכית לבחור הצם שאוכל הוא דבר נהדר.

כמה אנשים אינטליגנטים במיוחד ניגשים לזכוכית החתומה עם כוס קרה של בירה שחורה ומקציפה בידם, ובתנועת השפתיים הנמרצת שבה הם מושכים לתוך פיהם את הטיפות האחרונות שנותרו בכוס, הם מעוניינים להבהיר לבחור שהבירה טובה וטעימה; עיניהם אומרות לו:

– בירה מצוינת…

אחרים עומדים בצד ומדברים, לא בלי תרעומת בקולם:

– בפריז בחור כזה לא הצליח להחזיק מעמד.

– הוא נפל ביום התשעה עשר.

– וזה פה מחזיק מעמד, איך?

– הוא כבר מספיק צהוב ורזה.

– הראש שלו, כמו של מת, הגולגולת, אתה רואה שם? – נושר לו השיער.

– אבל תראה איך הוא מסתובב כאן, עדיין יציב.

– יש לו עוד כוח, לכל הרוחות…

– אומרים שבימים האחרונים הוא יוכל רק לשכב… רק לשכב ולא להזיז איבר, כך שיהיה קשה לדעת אם הוא מת או לא.

– אומרים שידביקו לו נוצה קטנה ליד האף, כדי שתמיד אפשר יהיה לדעת: נושם עדיין, או כבר מת…

ואחרים בתורם מתכעסים ואומרים שזה לא המקום לצחוק או להתלוצץ. הם משלחים מבט חמור של מומחים, ואומרים שמדובר במין סוג חדש של ספורט:

– כלומר, לשבור שיא בהימנעות מאוכל.

– זה שימושי בדיוק כמו שחייה, או, לדוגמה, להחזיק כמה שיותר זמן באוויר.

– נגיד, למשל, בזמן מלחמה, כשאתה מכותר בידי האויב וצריך להישאר באותו מקום כמה שיותר זמן בלי מזון.

ועוד ועוד מקרים נמנים שם, ש"הדבר הזה" יוכל להועיל בהם.

גם לי עצמי יש כמה מחשבות על מקרים ש"הדבר הזה" יכול להועיל בהם. "הדבר הזה" דומה מעט, במידה מסוימת, לדברים רבים שאירופה מעסיקה בהם את עצמה בשנים האחרונות; כל אירופה מצויה בשנים האחרונות בתעניות משונות שלא מועילות בדבר: היא לא מורידה בעזרתן תורה חדשה מהר סיני, והיא לא מונעת בהן את חורבנו של "בית המקדש" שלה. תעניות כאלו עברו עליה בזמן המלחמה הגדולה, שלא הצמיחה לה שום תועלת; פניהם של כל הנציגים בחבר הלאומים נראות מורעבות, וייתכן שאותו חבר לאומים יתגלה ביום בהיר אחד כחסר תועלת בעבור אותם נציגים.

ועוד ועוד דוגמאות יכולתי להביא על שיאי ספורט עקרים שאירופה שברה בשנים האחרונות, אבל אני מפחד ממכרי הוותיק יקל האפיקורס, שבוודאות עוד חי אי־שם, ברוסיה או באמריקה – אני מפחד שהוא יתחיל פתאום לנעוץ את עיניו בלבנה הזורחת, ואז יגיד לי שכל הסיפור עם הבחור הצם הוא שקר, ושהבחור זולל וסובא בלילה, כשאיש לא רואה.

– אף אחד, הוא יגיד לי, לא יכול לצום, לצום באמת, אפילו שלוש־ארבע יממות… הכוחות שלו אוזלים והוא נופל, כמו בהמה…

.

_____________________

* חסידות רחמסטריווקה – חצר חסידית שנוסדה בעיירה רוטמיסטרובקה שבאוקראינה.
** שער אורניינבורג (Oranienburger Tor) – שער כניסה לעיר העתיקה של ברלין.

.

דוד ברגלסון (1884–1952) הוא מגדולי הפרוזאיקונים ביידיש. בין השנים 1921–1933 חי בברלין, וכמה מהסיפורים הקצרים שכתב באותה התקופה מתרחשים בעיר ומושפעים ממנה ומחיי התרבות בה. הסיפור "הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר" פורסם ב־1926 ביומון האמריקני "פֿאָרווערטס".

.

שגב עמוסי מתרגם מאמרים לכתב העת "אות". סיפורים קצרים שכתב פורסמו בכתבי עת. תודת המתרגם לדורית רובינשטיין על עצותיה המועילות.

.

דוד ברגלסון (התצלום מארכיון העבודה על שם פנחס לבון, בית לוחמי הגטאות)

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | סיפור קצר מאת אלזה מורנטה

"יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבֶּפִּי הקטן." פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, במלאת 110 שנה להולדת הסופרת

ורד נחמני, זיקוקים 9 (פרט), שמן על עץ לבוד, 33.5X43.5 ס"מ, 2013

.

הרומן על בֶּפִּי הקטן / אלזה מורנטה

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

.

פעם אחת, כשהיה קטן יותר, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא שלו מתנשקת עם ד"ר פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום, והבין שזה אחד הדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. ד"ר פל היה יפה, הוא נתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובּפּי לא אהב אותו.

אבא של בפּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק לרחוק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער תקתק במכונה. לכן בפּי לא הרעיש אף פעם, וכמעט תמיד ישב וחשב. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו ספרים רבים, ושני ספרים יפהפיים שנקראו "יולנדה בתו של שודד הים השחור" ו"שובו של סנדוקאן". בפּי חשב שוב ושוב על כל ההרפתקאות האלה ועל הפחד שהיה תוקף אותו אילו היו קורות לו. לפעמים הוא דיבר על זה עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה לו, וברגע הכי יפה הייתה מתחילה לדבר על משהו אחר. בזמן שהוא דיבר על סנדוקאן, היא העירה: "טוב, בסדר. גם היום אני צריכה ללכת לתופרת."

אמא לא נשארה איתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר איתו, לעיתים קרובות. ערבים רבים הם הלכו לטייל יחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל לפעמים ליטף אותו, ובפּי הקטן נהנה מאוד להרהר, בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבפי הקטן. זמן־מה אבא היה חולה, ואחר כך חזר להכתיב ואמר שאמא מתה. אבל בפי הבין, מי יודע איך, שהיא הלכה אל ד"ר פל.

למעשה יום אחד, פתאום, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבפּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בפּי לא קיבל אותה יפה במיוחד, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא הייתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב במקומות שעברה. מיד אחרי שהגיעה שמעו אותה צועקת, ולבפי נדמה היה שאבא בוכה. ואז היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר: "אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה חלש יותר. ואבא צרח, כאילו זרקו אותו לאש.

הדלת נפתחה והוא ראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבפי כאילו בפי הקטן היה רע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבפי הקטן. הוא קפץ ונסוג לאחור, אבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ועם הדובי בידיים: "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים," אמרה לו. אבל בפי בכה בלי קול, הוא פחד, ולא הבין למה גירשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, לנעוץ את הרגליים ולא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא כבר לא רצה שהוא יהיה איתו. לכן לא היה טעם.

הם הלכו לבית קטן יותר, אבל יפה, וכל הרהיטים בו היו חדשים, הבית שבו גר גם ד"ר פל. ד"ר פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו, ואמא אמרה בבכי: "תראה, זה אבא שלך." אבל בפי לא הצליח להתרגל לקרוא לד"ר פל אבא. אמא וד"ר פל התחבקו לעיתים קרובות, ואמא דיברה מהר יותר, צחקה ושרה. יום אחד היא תפסה את בפי בזרוע ונישקה אותו: "תראה, מיום ליום הוא נעשה יותר דומה לך," אמרה לד"ר פל. וההוא הרים אותו וחיבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בפי הקטן.

לשניים האלה כמעט לא היה אכפת ממנו, ולפעמים שלחו אותו בבוקר להסתובב בגנים עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לקראתו, הוא חשב שאולי כבר סלח לו. אבל אבא דווקא הסתכל בו באותו מבט רע ומבוהל, של אותו ערב, ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובפי הסתלק משם בלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן גדול.

בפּי לא סיפר לאיש שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם ד"ר פל. אבל ערב אחד ד"ר פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לארוחה למחרת, ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה, זרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצרוח. השוערת באה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצרוח שם. העיניים שלה היו יבשות ויצא לה קצף מהפה. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראשה והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שלא היה אפשר להבין, אבל אחר כך הפסיקה לדבר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בפי בכה, ונשאר ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך: אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון ולהיאנח, חיוורת ופרועה לגמרי, הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בפי, אני בפי!", אבל היא לא ראתה אותו.

בפי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות: הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בפי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בפי סימן לו לשתוק ושאל אותו אם אבא שם, ובאותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בפי זיהה, מאחורי המשקפיים, את אותו מבט.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה," אמר, "היא מאוד חולה," הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו אדם מבוגר שם את המילים בפיו: "היא לבד, אתה יודע. אנחנו לבד."

אבא החוויר מאוד ושפתיו רטטו. הוא צנח לכיסא ומעך לעצמו את הידיים, בלי להביט בבפי הקטן. גם היום היה לו זקן גדול, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובפי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בפי אמר לה שלא צריך כלום.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והיו לה עוויתות חזקות בגוף. אבא נפל על ברכיו ליד המיטה, התייפח וליטף לאמא את הראש. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…" בפי ישב בפינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול חד: "המנורה." בפי לא ממש הגיע למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא חזרו להיות בהירות, תכולות, ואחת מידיה התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר חזק והתקרב אליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

ירד כבר הלילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה.

אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בפי הקטן היה לבדו.

..

© Elsa Morante Estate.
Published by arrangement with The Italian Literary Agency and the Cohen Shiloh Literary Agency.
.
אלזה מורנטה (1912–1985) הייתה מגדולי הסופרים האיטלקים של המאה העשרים. כתבה ארבעה רומנים, שני קובצי סיפורים ומעט שירה. הרומן "אלה תולדות", המגולל את סיפורם של גיבוריו בשולי ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה, הוא יצירת המופת שלה. "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) הוא מיצירותיה המוקדמות ביותר; הוא התפרסם בשנות השלושים בשני כתבי עת, ולא נכלל בשום קובץ מקובצי הסיפורים שלה.

.

שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.

.

» לקריאת רשימתה של שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה, בגיליון זה של המוסך

»  במדור בעברית בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת מרינה צבטייבה, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | הורים בעיני ילדיהם

"הילדים, על סף הבגרות, עדים להתנהגות הוריהם, שהיא בלתי מובנת, מאיימת או משפילה עבורם. ההורים שקועים בעולמם, במאבק ההישרדות או התשוקה שלהם". שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה, במלאת 110 שנים להולדתה

יוסי וקסמן, בים, אקריליק על בד, 150X150 ס"מ, פרט, 2016

.

"אהבתך הראשונה לעולם לא תושחת": הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה

שירלי פינצי לב

.

ילדים וילדוּת נוכחים בכל יצירתה של אלזה מורנטה, ונכתב על כך רבות. אני רוצה לנסות ולהחליף את נקודת המבט  ובמקום להביט מלמעלה למטה לשאול כיצד מצטיירים ההורים בעיני ילדיהם. בדברים הבאים אבחן את דמות ההורה העומד במרכזם של שלושה מתוך ארבעת הרומנים שכתבה מורנטה, כפי שהיא נתפסת בעיני ילדם או ילדתם.

"אמי היתה אהבתי הראשונה והקשה ביותר מבין אהבותיי האומללות; ובזכותה הכרתי משחר ילדותי את המבחנים הכי מרים שעומדים בהם האוהבים הנטושים" (כזב וכישוף, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2000; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 15). כזב וכישוף, הרומן  הראשון של מורנטה, הוא סבך של אהבות נואשות, בגידות דרמטיות והתרסקויות על קרקע המציאות. המספרת היא אליזה, המגוללת את סיפור חייה של אמה אנה, הדמות שמהווה את הציר המרכזי ברומן. אנה נולדה לזוג אומלל: אם מרירה ואב מקסים, תיאודורו, אציל שירד מנכסיו: "תיאודורו אהב אותה אהבה עזה: אפשר לומר שלראשונה בחייו הוא היה מאוהב אהבה אמיתית, תמימה וחשוכת מרפא" (עמ' 52). אבל אותה אהבה היא חשוכת מרפא גם מבחינתה של אנה. היא רואה בעצמה את מרכז העולם ומפתחת אישיות נרקיסיסטית, שלא עוזבת אותה גם כשהיא עצמה הופכת לאם. אנה, שהייתה יפה בנעוריה, מצפה מכל הסובבים אותה לכלכל ולשרת אותה מבלי שתעבוד יום אחד בחייה, למרות העוני המרוד שבו חיה משפחתה. אליזה בתה חשה כלפיה אהבה, שהיא "משהו מקודש ובזוי גם יחד: לא שונה בהרבה ממה שמרגיש פרא נוכח צלם מבריק" (עמ' 391). אנה אדישה לאליזה, הדומה חיצונית לאביה, הנחות בעיניה, ואליזה ממשיכה להעריץ אותה ולטפל בה, בהיפוך תפקידים, עד למותה. עם מות האם נקטעים בפועל גם חייה של הבת. היא מסתגרת מהעולם בחדר מבודד, הלימבו שלה, ואינה מסוגלת להשלים את התבגרותה ולצאת לחיים עצמאיים.

בהאי של ארתורו (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1997; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו), שממנו שאלתי את הכותרת לרשימה זו, מספר ארתורו על ילדותו המאושרת והאידילית באי נידח במפרץ נאפולי. הוא גדל בכוחות עצמו כמעט, ילד טבע נטול השגחה הורית. אביו וילהלם, צעיר מאוד בעצמו, הוא מעין ילד נצחי, הוא בא והולך כרצונו, ומסרב להתבגר ולקחת אחריות על חייו ועל בנו. "בעיני, עיני מי שלא יכול  לייחס לו שום גחמה אנושית, היה זעפו מלכותי כמו היחשכות היום, אות ברור למאורעות מסתוריים, חשובים כמו ההיסטוריה העולמית" (עמ' 28). הבן מעניק לאביו מעמד נשגב; אחד הפרקים הראשונים נקרא "היופי" והוא בעצם כולו שיר הלל לאביו, ליופיו, לחוזקו ולאצילותו. למעשה ארתורו, שמצהיר שאינו מאמין באלוהים, יוצר לעצמו דת פרטית, עם עיקרי אמונה שהוא מכנה "ודאויות", הכוללים שישה דיברות, שמחציתם מתייחסים לאב. הדיבר הראשון הוא: "סמכותו של האב היא קדושה!" (עמ' 30). ואכן, ארתורו עובד את אביו כמו אל או אליל אנושי; אלוהים מת ואביו תפס את מקומו: "לפני שאני מוסר לידיו את חפיסת הסיגריות, אני נושק לה בהיחבא" (עמ' 61). יש בדת שלו תשמישי קדושה (השעון, מסכת הצלילה, הפגיון האלג'יראי), וטקסי פולחן דתי של הבאת מנחה (כמו הסיגריות או חיפוש השעון האבוד במים). וילהלם אינו עיוור להערצת בנו, נדמה שהוא מטפח אותה ושואב ממנה הנאה מרושעת. ההתעללות שלו בארתורו היא מכוונת.

"מוטב היה לו היית מפילה אותי, או חונקת אותי במו־ידיך כשנולדתי, במקום להזין ולגדל אותי עם אהבתך הבוגדנית. אהבתך המוגזמת והמסולפת, שמיכרת אותי אליה כמו להרגל רע חשוך־מרפא" (ארצ'לי, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2003; מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו; עמ' 105). גם ברומן ארצ'לי מוצגת מערכת יחסים אובססיבית בין ילד להורה. המספר, מָאנוּאֶלֶה, מספר על ילדותו ועל הקשר עם אמו, ארצ'לי. ילדותו המוקדמת מצטיירת כגן עדן זוגי, שבו היה לאב תפקיד משני בלבד. ארצ'לי, מהגרת ספרדייה ברומא, מבודדת מהעולם ועוטפת את בנה הצעיר באהבה. הרומן מתאר את תהליך ההתבגרות של מאנוּאלה כגירוש מאותו גן עדן: אובדן היופי, שבירת האינטימיות ביניהם, התרחקות ולבסוף התנכרות. בניגוד לרומנים הקודמים, ארצ'לי בתחילת הרומן היא אמנם אם צעירה ולא מנוסה, אך היא מלאת אהבה וחום, היא אינה דמות נרקיסיסטית מטבעה. התנהגותה משתנה בעקבות האירועים, הניסיון להתאים את עצמה לבעלה ולמעמדו, מות בתה התינוקת ולבסוף המחלה שמביאה למותה. במקרה זה האם רוממה את הילד הפעוט לדרגת מלאך, וההערצה הפולחנית הייתה הדדית, ואולי לכן הגירוש והנחיתה היו קשים כל כך, עד לכאב שמנואלה לא הצליח להתגבר עליו לעולם.

בשלושת הרומנים הללו ההורים לכודים במרדף אחר סיפוק המאוויים המיניים שלהם: אנה יוצרת זוגיות מדומיינת עם אהובה המת, וילהלם אחוז תשוקה הומוסקסואלית לאסיר וארצ'לי מתירה כל רסן בשלהוב נימפומני. הילדים, על סף הבגרות, עדים להתנהגות הוריהם, שהיא בלתי מובנת, מאיימת או משפילה עבורם. ההורים שקועים בעולמם, במאבק ההישרדות או התשוקה שלהם, ואף אחד מהם אינו מוטרד במיוחד מהאופן שבו מצטיירת דמותו בעיני הילד או בצרכיו הפיזיים והנפשיים.

מעניין לשים לב לאופן שבו נתפסת ההורות באחד הסיפורים המוקדמים ביותר של מורנטה: "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) התפרסם לראשונה ב־1933 בשבועון נובלה. זהו סיפור קצר, עמודים אחדים בלבד, המכיל  את הנושאים שילוו את מורנטה גם ברומנים הגדולים והמאוחרים שלה: אהבה יצרית נואשת, בגידה, הונאה בזוגיות, ובפרט ביחס לאבהות; אבל הרגש ונקודת המבט המשמעותיים ביותר הם של הילד הזנוח. הילד שמביט בהערצה אל הוריו, אוהב אותם בכל ליבו, ונשאר שקוף מבחינתם. הוא לכל היותר כלי משחק בדרמה הרומנטית שמתחוללת ביניהם: "החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה. אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בֶּפּי הקטן היה לבדו."

"המנורה של המדונה", כלומר הילת האיקונין הקתולי, משווה נופך דתי לסצנה שבה ננטש הילד. הגיבורים של מורנטה אתאיסטים במפגיע, והסביבה הקתולית מוצגת לא פעם באור נלעג, בין שמדובר באוסף המדונות של אמו החורגת של ארתורו או בצליינות־קבצנות הגרוטסקית של אמו של אדוארדו, האהוב המת של אנה בכזב וכישוף. הפולחן הדתי מועתק אל דמות ההורה הנערץ, שתופס את תפקיד האל. האל ההורי ניחן ביופי, עוצמה, ולרוב גם בהתנשאות מעל שאר בני התמותה. הרגע שבו מת האל, בין שזהו מוות ממשי (של אנה ושל ארצ'לי) או מוות מטפורי (כאשר ארתורו מבין את אפסותו של אביו), מחולל משבר שאין ממנו תקומה עבור הילדים. אליזה נשארה כלואה מרצון בחדרה, מנואלה חי כגבר דחוי בשולי החברה, וארתורו? ארתורו מפליג בסוף הרומן אל הלא־נודע, שממנו הוא מספר את סיפורו בלשון עבר. אנו לא יודעים אם יצליח לבנות לו חיים חדשים, אם כי הסופרת השאירה לנו רמז דק בשיר המופיע בהקדשה: "ולעולם לא תדע את החוק/ שאני כמו רבים אחרים, לומדת – שאת לבי ניפץ: מעבר ללימבוס אין שום אליזאום" (האי של ארתורו, עמ' 7).

אפשר לזהות בכתיבתה של מורנטה שתי נקודות מבט בזיקות שבין ילדים להוריהם: האחת היא של הסופרת הילדית, שמזדהה עם המבט המעריץ של הילד על הוריו, השנייה היא של הסופרת הבוגרת, שמפנה אצבע מאשימה אל ההורים הנרקיסיסטים, על שהם כובלים את הילד עד שאינו מסוגל להשתחרר מהם בבגרותו. מי מהן הייתה קרובה יותר לליבה של אלזה מורנטה? בימים אלו אני מסיימת לתרגם ביוגרפיה של נטליה גינצבורג. שתי הסופרות הגדולות היו גם חברות טובות. בשנת 1966 עלה לראשונה על הבמה מחזה פרי עטה של גינצבורג, ומורנטה הגיעה להצגת הבכורה. לפי המסופר בביוגרפיה היא יצאה בזעם, הלכה הביתה וכתבה מיד מכתב נזיפה חריף לחברתה. אחד המשפטים האחרונים במחזה מוסב על אימהוֹת: "אבל בשלב מסוים יש גם הצדקה לשלוח אותן קצת לעזאזל, לא? אפשר עוד לאהוב אותן, אבל לשלוח אותן קצת לעזאזל." (נטליה גינצבורג, איפה הכובע שלי?, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2021; מאיטלקית: שירלי פינצי לב; עמ' 87). נדמה לי שמורנטה סירבה להשלים עם העמדה הזו ולמחול על הורות לקויה.

.

שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.

.

» לקריאת הסיפור "הרומן על בֶּפִּי הקטן", בתרגומה של שירלי פינצי לב, בגיליון זה של המוסך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הבחירה להביט ולראות

"דריגס פונה אל אשת לוט, שבחרה, הביטה אחור במתיה ונהפכה במדבר לנציב מלח, להבדיל מאמה, שלא בחרה ונידונה לכף הקלע, ואין בה מנוח לא בין החיים ולא בין המתים." חגית חוף על ספר השירה "סביונים" מאת יהודית דריגס

אברהם אילת, מתוך הסדרה נופי־ריק, תצריב, 80X51 ס"מ, 1995

.

סביונים על פתח השאול

חגית חוף

.

את ספר שיריה השישי, סביונים, פותחת יהודית דריגס במוטו מתוך שירו האחרון של יאיר הורוביץ, "אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים".

בשירה מלאה בכאב ובחוסר שקט שבה המשוררת לשיח שהייתה עדה לו בילדותה כבת לניצולי שואה, שיח שהתנהל בין אלו שנותרו בחיים ובין מתיהם. נפשה מבקשת לפענח את השיח מתוך צו פנימי כדי לפתור את הבלתי פתיר שהיה לה לשפת אם. לשם כך היא מותחת חֶבל שירי בין העולמות, וממנו היא כותבת את שיריה. כדבריה: "תַּחְתַּי גֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה" (עמ' 22). ברשימה זו אהלך בעקבותיה על גשר החבלים, ודרך כמה שירים ודמויות משיריה אביא מהניסיונות שלה למפגש עם אלו שיצאו ובאו בין עולם המתים לעולם החיים, אציג את חיפושיה אחר המבט ככוח המחבר או המפריד בין העולמות ואנסה להתחקות אחר מה שמבטה שלה פוגש.

.

שלש וחצי בלילה

עַל מִטַּת לַיְלָה

עֲשׂוּיָה מֵהֶבֶל נִשְׁמוֹת הוֹרַי,

תְּלוּשָה כְּמוֹ דַּף מַחְבֶּרֶת

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת בְּזִכְרוֹנוֹת עֲטוּפֵי תַּכְרִיכִים.

תַּחַת הַמִּטָּה צְבִירֵי מִלִּים

בּוֹר הַתָּמִיד שֶׁעָלַי לְמַלֵּא.

.

זהו השיר הראשון בספר, ודרכו דריגס משתפת בשורשי הצו שבו היא פוגשת בחשכת הלילה. שם שוכנת ירושת הוריה שעולָה כמו בטקס סיאנס לא רצוני, ואין לה אלא לכתוב. מכאן עולה תנועת הכתיבה של דריגס בשירי הספר, והקוראים פוסעים אחריה, אוחזים "בחבלי הבהלה" עד עמקי הספר, כשלפתע, בשיר "מלאכת החיים" (עמ' 42) מופיעה אזהרה: "קְלָלָה תּוּטַל עַל הַנּוֹגֵעַ בָּחֳמָרַי הַנְּדִירִים". ובסיומו של השיר השאלה: "הַאִם עָדִיף הָיָה לִי לִשְׁתּוֹק?". דריגס מודעת לקללה ומיידעת על אודותיה, אך כפי שראינו, לה אין בחירה לשתוק, נותר לה רק לשתף בסכנה. גם לקוראיה אין בחירה, הם כבר הילכו אחריה במחוזות בלתי נתפסים של בני הדור השני לשואה.

באחד הבתים בשיר היא משתפת בחוסר האפשרות לחמוק:

.

דֶּרֶךְ חֹר בְּדֹפֶן הַנִּרְאֶה

אֲנִי זוֹחֶלֶת פְּנִימָה, נִלְחֶמֶת בָּאָבָק, נוֹשֶׁמֶת מִבְּלִי דַּעַת.

מוּזָר מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּדֵי לֹא לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמוֹ.

בְּמַטָּרָה לְהִתְקַיֵּם

אֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד לַוִּיזָה, מַטְאֲטֵא, סוּגֵי שַׁלָּטִים מַזְגָן אוֹ עִפָּרוֹן

כְּדֵי לְהָאֵט אֶת הַזְּמַן

דַּי בִּנְגִיסָה בָּעַגְבָנִיָּה לְהַחְזִיר אוֹתִי לַיַּלְדוּת.

עֲדַיִן מַאֲמִינָה שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן מַשֶּׁהוּ, אוּלַי

לְהַחְזִיר אֶת אָבִי, אוֹתוֹ אֶשְאַל מִי הָיָה בֶּאֱמֶת

אוּלַי אַרְאֶה לוֹ סֵפֶר שֶׁפִּרְסַמְתִּי תַּחַת שְׁמִי שֶׁהוּא שְׁמוֹ.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לִשְלוֹחַ תְּפִלָּה לְהִתְחַדְּשׁוּת הָאַהֲבָה.

.

הניסיון של המשוררת לחמוק מלפגוש את עצמה גורם לה להתהלך הלוך ושוב ביומיום, אך הליכה זו חופרת את הבור בכל מקום. גם אם היא מסיטה את מבטה הרחק מן הנראה, מביטים אליה צבירי המילים שתחת מיטתה. היא נזקקת לתיקון, אולי להעלות את אביה מעולם המתים. אך איך תפגוש את אביה המשוררת אשר "פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת" (עמ' 30)?

דריגס, שכותבת "חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי יַלְדוּתִי כְּמוֹ כֶּלֶב מְשֻׁגָּע/ לְאֹרֶךְ שְׁבִיל הַשֵּׁמוֹת הֶעָשׂוּי אֵפֶר" (עמ' 16), איבדה את היכולת שהייתה לה "לָרֶדֶת וְשׁוּב לַעֲלוֹת" בפתחי השאול. היא מנסה להשיב את הידע האבוד ופונה לדמויות מיתולוגיות שעשו זאת ונותרו בתודעה הקולקטיבית כמי שנעו בין שני העולמות:

.

וְאַתְּ כְּפֶּרְסֵפוֹנֶה. מִתְעוֹרֶרֶת לְתוֹךְ חֹרֶף

מִתַּחַת לְאַדְמַת הַחוֹל,

אֲפוּפַת מַעֲטֵה שִׁכְחָה.

(עמ' 65)

.

דריגס מתחברת לפרספונה, שקטפה פרחי בר בפתח השאול ונבלעה בתוכו לאחר שנחטפה בידי האדס, מלך השאול. אִמה דמטר, אלת האדמה והפריון, לא נחה ולא שקטה, השביתה את העולם מצמיחה, והצליחה להעלות את בתה משם. אך פרספונה לא נזהרה וטעמה בשאול כמה גרגירי רימון, ולכן נידונה לשוב לשם מדי שנה בשנה, "לְתוֹךְ חֹרֶף", ולעלות רק למחצית האחרת.

המשוררת פונה גם לאורפאוס:

.

מִזְּמַן שָׁכְחָה מֵהָאוֹלִימְפּוּס, מִפְּרַנְסוּס, מֵאוֹרְפֵאוּס

אֲהוּבָהּ שֶׁיִּתֵּן בָּהּ חַיִּים.

פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת,

לְהַפְרִיחַ אֶת מֶרְחַב הַבַּיִת,

חַמָּנִיּוֹת, מַרְגָּנִיּוֹת, פְרֶזְיוֹת, תַּבְלִינֵי־עַד, רַקָּפוֹת וְסַבְיוֹנִים.

(עמ' 30)

.

אורפאוס הוא הנגן האלוהי שירד לשאול כדי לפדות את אהובתו אאורידיקה, שהוכשה בידי נחש ביום כלולותיהם. לפי כמה מהגרסאות לא אחרת מאשר פרספונה, העולה ויורדת בפתחי השאול, אפשרה לו לעלות ולהעלות עימו את אאורידיקה המתה אל בין החיים. אולם היא עשתה זאת לא לפני שהזהירה אותו שלא יסב את מבטו להביט באאורידיקה ההולכת מאחוריו. כמעט עלה בידו, אך בשער השאול, כשרגלו האחת כבר בארץ החיים וקרני השמש החלו להיראות, הוא הסב את מבטו אחור, הביט באאורידיקה, והיא נבלעה שם לנצח. מאז חי אורפאוס כל ימיו ולילותיו כשהוא מנגן ניגונים פלאיים על אובדן ושברון לב. אלא שפרספונה ואורפאוס אינם נותנים מענה לדריגס. בחייה אין הפרדה כה מובהקת בין החיים למתים.

את הצו שלא להביט אחור דריגס מכירה היטב מאז היותה בעריסה:

.

סביונים

בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הָרִצְפָּה שֶׁלִּי

אֲנִי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת אֶת סַבְיוֹנֵי הַיַּלְדוּת

לִכְבוֹדֵךְ אִמָּא.

פָּנִית לְאָחוֹר

כְּשֶׁבָּאָה רוּחַ הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלָה

עֵינַיִךְ הִבִּיטוּ לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים

וְלֹא רִחַמְתְּ

עָלֵינוּ הַכְּלוּאִים בֵּין סוֹרְגֵי הַלּוּל.


אֶת חַיֵּינוּ

הָיִינוּ נוֹתְנִים

שֶׁתִּסֹּבִּי לְאָחוֹר

שֶׁתַּבִּיטִי בָּנוּ –

קָרְבְּנוֹת אַהֲבָתֵךְ

.

הצו שהפר אורפאוס נשמר בקפדנות על ידי אִמה של דריגס. היא חייתה בחוקי שאול משלה. מי שהייתה "נוֹשֵׂאת מֵתִים עַל יָדַיִךְ" (עמ' 14) העלתה את המוות על פני האדמה, לא נפרדה ממתיה שנספו, ולא הסבה מבטה לאחור להביט בחיים.

בעקבות האין־מבט מאמה, דריגס נדרשת לשאול שעלה בעת אחרת אל פני האדמה: כשאלוהים "הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" וחילץ משם את לוט, אשתו ושתי בנותיהם, "וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ … הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה … וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט).

דריגס פונה אל אשת לוט, שבחרה, הביטה אחור במתיה ונהפכה במדבר לנציב מלח, להבדיל מאִמה, שלא בחרה ונידונה לכף הקלע, ואין בה מנוח לא בין החיים ולא בין המתים. דריגס מתבוננת באם המתגוררת בארץ החיים, יולדת ונותנת חיים לבִתה, ובה בעת נושאת את מתיה בזרועותיה ושומרת עליהם מכל משמר. היא מוכנה להפוך את היוצרות, לתת את חייה תמורת מבט של האם.

דריגס, שמבקשת בשיריה את המבט, נותרת בידיים ריקות, ופונה לזו שהביטה לאחור:

.

אשת לוט

מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעַי הִתְיַצַּבְתִּי

גְּבִישִׁית, עֲשׂוּיָה מֶלַח הָאָרֶץ.

אֲנִי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְשַׁמֵּר אֶת חַיַּי, נִמְחַקְתִּי.

צִירֵי יַלְדוּתִי הֶחְלִידוּ מִזְּמַן.

פִּתְקֵי חַיַּי נִדְלָקִים וְכָבִים.

הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?

מַבָּטִי מֻשְׁפָּל שֶׁלֹּא אֶסְפֹּג לְתוֹכִי חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.

בַּחוּץ יְצוּרֵי פֶּרֶא מִתְהַלְּכִים. עוֹלָם חָדָשׁ לִכְבוֹדָם נִפְתַּח.

לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ.

תַּצְלוּם יָשָׁן, קָמֵעַ מַצְהִיב. דְּמוּת אָדָם מְנוֹפֶפֶת בַּמֶּרְחָק. קוֹלוֹ בְּעִקְבוֹתַי.

בּוֹרַחַת נִצְחִית אֲנִי זוֹרָה מֶלַח עַל קוֹל צְעָדַי הַמְּהַדְהֵד לְאֹרֶךְ הַפְּרוֹזְדוֹר,

אוֹתוֹ חָצִינוּ פְּנִימָה וְעוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲנִי נִכְנֶסֶת.

צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב.

לֹא חַיָּה וְלֹא מֵתָה אֲנִי:

לְכוּדָה בְּרֶשֶׁת מִלִּים חַסְרוֹת פֵּשֶׁר, עֵינַי יוֹקְדוֹת אֶת עַצְמָן.

הַבִּיטוּ בִּי, פְּצוּעַת מִלְחָמָה אֲנִי. כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי לֵב.

שָׁרָשַׁי מִסְתַּעֲפִים לִמְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּטוֹן וְאַסְפַלְט.

הָבִיאוּ אֶת הַצְּלָב. שֶׁתִּקְוָה תִּנְעַץ בִּי שִׁנֶּיהָ.

אֲנִי אֲתַר פְּסֹלֶת מָלֵא חָמְרֵי גֶּלֶם וַחֲלוֹמוֹת מְשֻׁכְפָּלִים.

יֵשׁ הֶרֶף שֶׁל מַלְאָךְ:

בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי.

אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה.

וְהַמִּלִּים קַדּוֹת קִדָּה בְּהַכְנָעָה, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּאן אִתָּךְ.

וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?

הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה.

.

למגינת ליבה, דריגס נוכחת שילדותה חזקה ממנה, שפת אמה חזקה מכול ואף היא עצמה אינה פה ואינה שם: "בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי". לשווא היא מנסה לעגון בחיים: "לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ./ מֹחִי מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת וְכָבֶה". גם ממחוזות השאול היא מגורשת: "צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב./ לֹא חַיָּה לֹא מֵתָה אֲנִי".

"הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?" דריגס שואלת. ההיזכרות כה בודדה, כה מעורערת ומערערת ללא כל מבט מהאחר, ובפרט לא מאִמה. רק זיכרון אחד בספר לא נזקק למבט האם: "אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה". מאחורי גבה, במקום שאין בו סכנה למפגש, אין צורך להיזהר ממבט, אמה הרדופה יכולה לשמוט לרגע את המתים שהיא נושאת בזרועותיה וביד בטוחה לקלוע צמה לבתה החיה.

"הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה" – מהמפגש שהתרחש, צבירי המילים שעשו בכתיבתה כבשלהם נשמעים לה. היד הכותבת מתאחדת עם היד הקולעת לה צמה מאחורי גבה. אפשרות מפגש ויצירה ללא המבט המתעתע. ומי שלמדה על בשרה את חוסר היכולת לחיות ללא מבט שואלת: "וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?"

הקוראים נותרים עם השאלה: מהיכן תפנה מבטה? מה היא רואה?

ייתכן שהתשובה מצויה בשלושה שירים בסופו של הספר, בעמ' 56–59: "חבלות במחוז", "בכפר אל בקעה שלמרגלות קריית ארבע", ו"בחדר בריחה". שם דריגס משתפת אותנו במראות שמהם אין היא מפנה מבטה, בשאול של האחר; שם היא מיישירה את מבטה אל איכרים שיכולים לעבד את אדמתם "רַק בְּחָסוּת הַחֹשֶׁךְ לִפְעָמִים"; שם היא משתפת ב"גְּדִיעָה/ כְּרִיתָה/ הַצָּתָה/ עֲקִירָה/ גְּנֵבָה/ מְדֻבָּר בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. שָׁעוֹת רֵיקוֹת. עוֹלָם שֶׁמַּסְתִּיר פָּנָיו". היא רואה גם איך העולם סביב, לא רק שאינו שותף למראות שהיא רואה, אלא הוא בוחר להסתיר פניו מפני המראות הקשים: "בְּטֵרָסַת הָאֶבֶן הַבֶּהָלָה גְּדוֹלָה/ בְּמוֹרַד הַגָּרוֹן סוֹרְגִים", "גֶּפֶן הַבַּרְזֶל נִרְעֶדֶת/ מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת/ אֲנָשִׁים מֵחֻקֵּי פָּנִים בּוֹלְעִים צְעָקָה", "בָּחַרְנוּ לֹא לִרְאוֹת/ בָּרַחְנוּ כְּדֵי לֹא לָדַעַת". שירים אלו מחדדים את מבטם הרואה של המשוררים מאז ועד עולם, ואת הצורך המוסרי שלהם להוציא לאור את המראות שנותרים במחשכים. דריגס, כמשוררת שחייה לימדו אותה להביט בחשכה ורבים משיריה נכתבים מתוך החשכה וסובבים סביב החשכה, יודעת כי החושך כולל בתוכו את כל החשכות, גם את זו של האחר.

בימים אלו משוררים צריכים אומץ למסור הלאה את שראו. האם גם לחומרי כתיבה אלו, שאולי היה עדיף לשתוק על אודותם, מכוונת דריגס? ומה שלא נשתק, "הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם תֻּטַּל עָלָיו קְלָלָה"?

דריגס כותבת ומפרסמת את שיריה מתוך בחירה. שירי הספר הולכים ונבנים מבלבול, טשטוש וחוסר אונים, לאמירה צלולה וחד־משמעית: הבחירה אפשרית. שהרי אם נמצא כוחות ונבחר להביט אל תוככי החשכה שלנו יהיה קשה להסיט מבט מן החשכה של האחר, שאף היא נמצאת שם.

רק בחירה יכולה לסמן גבולות ברורים כאלו שדריגס כה מבקשת בשיריה, והכתיבה של שירים אלו מסמנת את הגבול ומאפשרת את המבט האנושי הצלול. ולה ולנו מתאפשר לרדת לזמן־מה "מִגֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה", אל המשך שירו האחרון של יאיר הורוביץ:

.

… אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ

אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים.

קוֹלוֹת הַנֶּאֱסָפִים לְאוֹקְיָנוֹס הַדְּמָמָה

הַמַּחֲזִיר אֵלֵינוּ בְּגַלָּיו שִׁירִים וְקִינוֹת

עַכְשָׁו אַתְּ שָׁרָה אֲלֵיהֶם מִכָּאן,

וּמַחֲזִירָה אוֹתָם אֵלֵינוּ מִשָּׁם.

(יאיר הורביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2008)

.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. רשימות פרי עטה פורסמו בין היתר בגיליון 88 של המוסך, ובגיליון מיום 15.12.21.

.

יהודית דריגס, "סביונים", פרדס, 2021.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מאיה ויינברג על הספר "הנשמה שיש לחומרים" מאת המשוררת היידית דבורה פוגל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן