וַתִּקרא | בסיס טירונים שהוא יבשת

"במרכז הרומן עומד נושא הזהות העצמית המשתנה, שאינה נשארת יציבה, שמתחלפת לבלי הכר. וכל הטלטלה הזו מתרחשת דרך השפה בלבד." מאיה בז'רנו בקריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז

אנריקה רוטנברג, מאה רגליים (פרט), צילום, 2020

.

קריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז

מאיה בז'רנו

.

קריאה מאוחרת. למה מאוחרת? כי בשעה שהספר יצא לראשונה, ב־1986, הוא חלף לידי והייתי אז אם צעירה ורחוקה מהספר הזה וכל הווייתו, והנה עכשיו, לאחר מותו של קנז, חזרתי לרומן הזה ואוי לי שכמעט החמצתי אותו, כי לאחר שצללתי לקרוא בו פעמיים ברציפות בלי יכולת להינתק ממנו מילאה אותי אילמות עמוקה, דממה ופליאה – מצב של אי־יכולת לצאת ולהיפרד מהיבשת האינסופית הזו ששמה "התגנבות יחידים", שהיא לא יותר מבסיס אומלל של טירונים, בה"ד 4 הנודע. הייתי בעצמי חיילת בבסיס צבאי ומעולם לא ייחסתי לתקופה הזו איזו חשיבות מיוחדת במינה. מיהרתי לעתידי כחיילת בחיל האוויר, בבסיס יוקרתי ומרתק.

ואולם המתרחש בבסיס בה"ד 4 הוא מעין עידן התמימות בעיניי. זה דומה לרחם: רחם צבאי שבתוכו מתפתחת ומבשילה החברה הישראלית כולה. כמו שאותו רומן של אדית וורטון היה לגבי החברה הניו יורקית והחברה בארצות הברית בכלל. עידן של טרם מחשב ותקשורת טכנולוגית מפותחת, ולכן חשיבותן של הפנים האנושיות, ההתבוננות, הדיבור האנושי, דקויות הנפש והתודעה לצד מוסכמות חברתיות, וכמובן חשיבותה של השפה, היא מכרעת. זוהי תקופה שבה קולטים ונוגעים ומסתכלים זה בזה במלוא האינטימיות והעמקות. מכאן גם שורות הפתיחה הבלתי צפויות לחלוטין, בפרק שכותרתו "אוושת הלב". מעודי לא פגשתי רומן שנפתח כך, באופן כל כך לא מזמין, מעורפל, כמעט חשוך, בלתי נראה, מופשט, חומק כמו דפנות של נבכי הלב. בעצם הזיה או חלום.

ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני, כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים … כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה. ותחושת חירום עזה היתה בקצב חילופן … כאילו סרט התמונות הזה מתכלה מאליו עם שימושו זה … חשתי את הולם לבי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת, אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני.

 הרומן לכל אורכו מתמודד למעשה עם השאלה הגדולה הזו: מי אני, לא רק בנוגע למספר, מלבס, כי אם גם בנוגע לכל יתר הדמויות. במרכזו עומד נושא הזהות העצמית המשתנה, שאינה נשארת יציבה, שמתחלפת לבלי הכר. וכל הטלטלה הזו מתרחשת דרך השפה בלבד. לשפה ניתנת הבכורה לשלוט ולגלם כל שריטה, כל קמט או קיפול – מילימטרים אינספור של מציאות מתכסים באופן טוטאלי במילים, בכל מכמני הלשון של העברית, עד כדי גודש מעיק. חשתי לא פעם רצון להפסיק את שטף התיאורים המרהיבים ולמחוק את חלקם בשביל להשיג שתיקה ודממה, הימנעות מדיבור לטובת הדמות או המצב. זהו הפער שבין תקופתו של קנז והקאנון הספרותי שלה (וקנז לא שונה בהרבה מס. יזהר) לבין תקופתנו, שבה שולטת התמונה. שפת הקולנוע והטלוויזיה.

ההישענות השלמה והקיצונית על השפה ומכמניה אצל קנז היא לרועץ לו בכמה מקומות, אבל בחלקיו הגדולים ורוב הזמן הרומן שופע וירטואוזיות מדהימה בלשון עשירה, ברמות פירוט ודיוק נפלאים. מבחינה זו זהו רומן שירה. זהו אפוס גדול של דמויות ממשיות מורכבות, לרגע לא סטריאוטיפיות (תשומת הלב לשמות המיוחדים משכנעת ומעלה חיוך בשל ההומור: קיפוד, מועלם סעיף עצבים, אפס אפס). למשל אבנר החתיך המזרחי שיודע לשרוק יצירות קלאסיות. יש איזו תהום מבוקעת בין העולם הפנימי של דמות כמו אבנר לבין המצב האובייקטיבי הריאלי שבו הוא נמצא. למשל סצינת הציפייה שלו לאהובתו עליזה – הוא מחכה לה, לאישה הנשואה שעימה הוא מנהל רומן ממשי מלא תשוקה, אבל חולם את דמותה של עופרה היפה הבלתי מושגת הדומה לאלה דיאנה. יש לו ביטחון עצמי לא מבוטל, ומאידך הוא לא חף מרגשי נחיתות וקנאה במוזיקאי המחונן המנגן בגיטרה ופוגע בו באופן נואש. או למשל בני המדריך הציני האכזרי, שדמותו בעברו הרחוק כנער בבית ספר מדהימה בעליבותה, וקשה להאמין שזהו אותו אדם. או למשל אלון היפה, הקיבוצניק הגאה המלא באידאולוגיה ציונית, שיש לו אתיקה פרטית אישית מנותקת ממציאות אובייקטיבית, והקריסה שלו בסוף, ההיפוך המוזר שקורה לו כשהוא עוטה מדים גנובים של צנחן בדרגה גבוהה. גם הוא למעשה מתחבר לבעיית הזהות העצמית המתעתעת שפגשנו בתמונת הפתיחה של הרומן. הם חולמים והוזים.

המתרגמת הגדולה נילי מירסקי ז"ל, במאמר שכתבה בשעתו על הרומן ("ענן של אבק ואגדה", הארץ, תרבות וספרות, 20.2.87), ציינה משהו עקרוני חשוב על הממד המטאפיזי הקיים בו, תחושת עולם דתית לאו דוקא יהודית; ממד שנע בין קטבים של טומאה וקללה מזה ליופי וטוהר מזה. החסד האלוהי פוקד דווקא את הראויים פחות ופוסח על מי שראוי לו כל כך דוגמת אלון, ומחטיא אותו, עד שהוא מאבד את דרכו ונופל, בגלל שיפוט שגוי, רגישות יתר והתמכרות לדימוי עצמי קיצוני חסר אחיזה במציאות. לעומתו, חייל כמו אפס אפס, די פשוט ודי עלוב, זוכה במלוא החסד לממש את עצמו להיות אב ולהמשיך להיאחז בארץ. הריאליזם המובהק של הרומן הוא כאן – במורכבות הדמויות והיותן בלתי צפויות ובכל זאת נתפסות, מובנות ומזוהות. אפשר למצוא את התפתחותן של הדמויות בעתיד שמעבר לרומן, מחוץ לו עד להווה כאן ועכשיו. דתיים וחילונים, חוזרים בתשובה, מזרחים ואשכנזים, סטרייטים והומואים וכו' – פניה של רוב החברה הישראלית.

השאיפה לטוטאליות ביצירה נראית גם בגילום הזכרי והנקבי, למשל בתיאור המובא בעמ' 607: הטירונים החדשים הם דמויות "חיות ירקרקות כפופות תחת משאן מבוהלות, רצות". הגברי מבוטא בלשון נקבה, הגברי החזק נראה בדמות נקבית מבוהלת נמלטת. ובכלל אין גבריות ונקביות חד־צדדיים ברומן – הגבולות נפרצים ומיטשטשים ונטמעים זה בזה. אפילו דמותה של עופרה המד"סית היפה אינה מושלמת, כביכול: יש בה יסוד גס גברי בקולה המחוספס העבה. אמרתי לעצמי שזו יצירה בלתי מסתיימת, כמו סימפוניה לא גמורה של חיי אנשים הכלואים וקלועים במארג עצום של חיים, בעיקר בגלל הוויית החלום וההזיה השולטת בחלקם באופן נחרץ. והם מודים בכך בכמה מקומות ברומן.

הרומן רלוונטי היום, גם אם עלילתו מתרחשת אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא לא רק הישג חשוב בספרות, אלא יש בו אמירה אנושית חברתית שמשיקה לעתיד, וממשיכה להדהד כל הזמן. חיוניותן של הדמויות כה גדולה ושופעת, היא לא נעצרת, ונדמה שיש להן חיים מעבר ומחוץ לדפי הספר – אני רואה למשל את רחמים בן חמו המיטיב לרקוד כמי שמתפתח להיות רקדן מעין עידו תדמור, את אפס אפס עם משפחה וילדים ונכדים.

קנז הצליח להעניק לישויות מילוליות חיים רב־ממדיים ממשיים רק בכוחה של הלשון העשירה הנפלאה שלו. וזאת לצד הענווה הרבה שלו כסופר מול המסתורין של חיי האדם. לכן חשתי שאני לצד ומול בני אדם נושמים. זו הייתה עבורי תגלית חשובה, לשהות ביצירה כה גדולה ומהנה כאחד, היום, בעידן שהוא לתחושתי רחוק מהשפה ומנוכר לה.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. בשנת 2021 זכתה בפרס נוימן לספרות מטעם האוניברסיטה העברית. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. לאחרונה ראה אור הספר ״עיבוד נתונים 0-1״, המכנס את כל שירי "עיבוד נתונים", שהתפרסמו בין השנים 1978–1987, בתוספת מסה מאת דורין מרגלית (כרמל, 2021). מסה פרי עטה של מאיה בז'רנו, על אדיפוס המלך, התפרסמה בגיליון 66 של המוסך, וקטעים מתוך יומניה, "פרפרי החול", התפרסמו בגיליון המוסך מיום 07.10.21.   

.

 יהושע קנז, "התגנבות יחידים", עם עובד, 1986.

.

.

  » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשירים מספרה של ריקי דסקל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אצל רופא השיניים

"מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר." סיפור מאת אורית גרוס

ברכה גיא, תקוות גדולות, טכניקה מעורבת, בקבוקי תרופות וצילומי חתונה על שקפי צלולויד, 160X100 ס"מ, 2012 (צילום: רן ארדה)

.

מה שאני כן זוכרת

אורית גרוס

.

את דוקטור ברגר ראיתי במפגשים משפחתיים. אני זוכרת שהרופא ואשתו היו אנשים גבוהים שתמיד חייכו. אימא אמרה שהם פרסומת מהלכת לשיניים לבנות ובריאות. הייתי בת שבע, אולי בת שמונה, כשאימא לקחה אותי לביקור ראשון במרפאה שלו.

אימא דאגה לא רק לשיניים שלי. בכל הזדמנות היא הזכירה לי להזדקף, למשוך את השכמות לאחור, להבליט את החזה, להרים את המבט מהרצפה או מהמדרכה ולהביט קדימה ורחוק. אימא חששה שאהיה כפופה כמו סבתא. גם לעיניים שלי היא דאגה. מדי יום הלכנו לקיוסק של מנשה ברחוב הרצל. האישה של מנשה עמדה ליד הפירות והירקות, סחטה אותם, מזגה את המיץ לכוסות זכוכית וניגבה את הידיים על הסינר שלה, שנראה לי כמו בריסטול לבן מרוסס בכתום ואדום. לא אהבתי לשתות את מיץ הגזר שהיא הכינה. בפעמים הראשונות רציתי להקיא אותו, אבל אימא אמרה שזו התרופה הכי טובה לעיניים. מנשה לא זז מהקופה, והתפקיד שלו היה לקבל כסף ולתת לאימא עודף וסיגריה מקופסה שהוא שמר על המדף, והוא תמיד אמר "במיוחד בשבילך". בקיוסק של מנשה התרגלתי לבלוע משהו שאני לא אוהבת. בכיתה ד' ראיתי כתמים צהובים על הלוח ומאז אני מרכיבה משקפיים. יותר לא שתיתי מיץ גזר.

יום אחד אימא סיפרה לי שפגשה את דוקטור ברגר, והוא הציע לבדוק את השיניים שלי. אני לא זוכרת שהתלוננתי על כאב או שמשהו לא בסדר איתן.

המרפאה הייתה בבניין מגורים בסמטה שקטה בסמוך לרחוב דיזנגוף. נסענו לשם באוטובוס קו 61. בדרך, אימא הבטיחה שבתום הביקור נשב באחד מבתי הקפה. היא בטח חשבה על סיגריה. אני חשבתי על עוגת שוקולד.

בכניסה לבניין היא עצרה מול מראה גדולה, הוציאה אודם מהתיק והדגישה את השפתיים שלה.  אני חיכיתי על המדרגה הראשונה, והיא הסתכלה עליי במבט המיוחד שלה שאמר: "חכי שתגדלי". עלינו במדרגות לקומה השנייה. אימא הצביעה על הדלת מימין ואמרה "זה כאן". אני הצבעתי על הדלת משמאל כי היה שם שלט גדול עם ציור של שן. אימא אמרה בגאווה שאנחנו נכנסות דרך הדירה הפרטית של הרופא, כי אנחנו משפחה.

אישה לבושה בשמלה חומה ושיער אפור פתחה את הדלת. גם אותה ראיתי במפגשים משפחתיים, היא תמיד ישבה ליד סבתא והן הסתודדו כמו שתי חברות טובות. הלכתי אחרי אימא שהלכה אחריה, ונכנסנו לסלון גדול עם כורסאות וכריות ותמונות על הקירות וספרים. אני זוכרת שהיו שם הרבה ספרים. אני לא זוכרת אם היא דיברה אל אימא בגרמנית או ביידיש, אני לא זוכרת אם היא בכלל דיברה. אני זוכרת שהיא חייכה, והשיניים שלה היו מרוססות בצהוב ובחום. אימא התיישבה על הספה, ואני שקעתי אל תוך כורסה רכה. הרגליים שלי נשארו תלויות באוויר, את זה אני זוכרת. אולי הייתי בת שש, אולי רק בת חמש.

הדלת נפתחה, והחיוך הלבן של דוקטור ברגר הזמין אותנו להצטרף אליו. חצינו חדר קטן שאנשים ישבו בו לאורך הקירות. אותם לא הכרתי.

נכנסנו לחדר של דוקטור ברגר, והוא הצביע על כיסא מוזר באמצע החדר.

"נו, למה את מחכה", שמעתי אותה, והיד שלה שנדבקה לגב שלי דחפה אותי לעבר הכיסא הזה.

שאלתי אם אני יכולה לשבת על כיסא רגיל, והיא אמרה שדוקטור ברגר לא פינה לנו זמן יקר כדי שאני אמשיך לעמוד ליד הקיר ולשאול שאלות. היא צחקה. אני לא. אני זוכרת שהרבה פעמים אימא צחקה ואני לא. התיישבתי על הדבר הזה, והרגליים שלי נותרו תלויות באוויר.

דוקטור ברגר התקרב אליי וביקש שאפתח את הפה. פתחתי קצת, בדיוק כמו שאימא מפשקת את השפתיים כשהיא מורחת אודם.

אימא התקרבה ושאלה איך הוא יכול לראות מה קורה בפה שלי אם אני לא פותחת אותו כמו שצריך. הוא אמר שאימא צודקת והבטיח שהוא רק יסתכל על השיניים שלי ויבדוק שכולן שם ושהן צמחו בכיוון הנכון.

פתחתי לרגע, ספרתי בלב עד שלוש וסגרתי.

הוא ביקש שאפתח פעם נוספת ושלא אסגור עד שיסיים לספור את כולן. העיניים שלו נכנסו עמוק לתוך הפה שלי, וזה הכאיב.

אימא התקרבה עוד, אבל דוקטור ברגר ביקש ממנה לחזור ולשבת על הכיסא שבפינה. בסוף דוקטור ברגר הזדקף, הסתכל מעל הראש שלי ואמר: "מצטער, יש חור".

אני זוכרת שקמתי מהכיסא וחזרתי לעמוד ליד הקיר.

"ולאן את הולכת, גברת צעירה?"

אמרתי שלא כואב לי ולא אכפת לי שיש לי חור.

אני זוכרת שרציתי לצאת משם, אולי רציתי כבר לשבת עם אימא בבית קפה.

אימא אמרה לדוקטור ברגר שהיא סומכת עליו שיעשה מה שצריך, ולי היא אמרה שאני לא חוזרת הביתה עם חור. סגרתי את הפה והסתכלתי על הרצפה, ובאחת העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא אמרה עוד אחד מהמשפטים הקבועים שלה: "בכי לא יעזור לך". אולי היא אמרה: "תפסיקי להתנהג כמו  ילדה קטנה". אני לא זוכרת אם הייתי קטנה או גדולה, אני כן זוכרת שבכיתי בקול רם, שהסתכלתי על הרצפה ושנעלתי את הפה.

מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר. שמעתי אותו שואל את אימא אם היא רוצה לצאת מהחדר. היא כנראה לא רצתה, כי הוא אמר לה לשבת בשקט ולא להתערב.

"תסתכלי עליי, עכשיו תסתכלי עליי", והחזיק את הסנטר שלי והטה אותו מעלה.

עשיתי מה שהוא אמר והסתכלתי על הגבות המחודדות שלו שכמעט נפגשו, ולא הבחנתי בכף היד שלו, שעפה כמו טיל ונדבקה אל הלחי שלי.

שקט גדול נפל על החדר. אפילו אימא שלי לא דיברה. אולי ניגבתי את העיניים בחולצה, כמו שנהגתי לעשות כשגמרתי לבכות. ניגשתי לכיסא המיוחד, התיישבתי עליו ופתחתי פה גדול.

הרגליים שלי נשארו באוויר.

"בושות את עושה לי! בושות!" היא אמרה כשישבנו באוטובוס חזרה הביתה.

הדבקתי את המצח לחלון, הפניתי אליה את הגב והשכמות והסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב. אני זוכרת שהם נראו כפופים. אף אחד לא ניסה להזדקף.

.

אורית גרוס פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), "קליפות שקופות" (כרמל, 2006), "רצפת חול" (הקיבוץ המאוחד, 2012), "אספת דיירים" (כרמל, 2019). שותפה ליצירות המחול GO ו־Blue Zone עם הכוראוגרפית גלית ליס. סיפורה "סוגרת" התפרסם בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השכנה", סיפור מאת קרן להמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | קולן של הנשים המושתקות

"העדות, בכוחה לבקש הכרה. המשוררת מבקשת זאת בשם אלה שאינם כאן, תושבי דיר יאסין הטבוחים והנשים הפצועות מאלימות מינית, הנשים המתות." צילה זן־בר צור על ספר השירה של מרוה זוהר, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער"

תום פרסמן, פולה בשלג, טכניקה מעורבת, 200x100 ס"מ, 2021

.

"הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער": על ספרה של מרוה זוהר

מאת צילה זן־בר צור

.

כבר בכותרת ספר הביכורים של מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, יש מכניזם משותף לשתי קטגוריות בינאריות: הפלא והצער. שניהם אינסופיים, ואולי גילוי הרבדים שבהם גם הוא אינסופי. כמו חקר אקזיסטנציאליסטי שיש בו משקלים סגוליים משתנים של חופש רצון אל מול כפייה, משמעות החיים ובדידות קיומית. נוסף על הבינאריות יש בכותרת שבירה באמצעות הפסיקים ושבירת ציר הזמן: "הוא", "תמיד היה". אלו מרמזים לנו על שבירה ברצף הקיום של אותן נשים המתועדות בשירה. הרווח הזה שבין פגישת המבט לטקסט מאפשר רגע של נשימה, של הכנה למהלך הקריאה של שירה דוקומנטרית, של הבנה כי אנו שותפות לעדוּת, שותפות לתיקון.

.

בַּחֲלוֹמִי יָאסִין / אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתַהֲלוּכָה / לִפְעָמִים מוּבֶלֶת / לִפְעָמִים מוֹבִילָה / אֲנִי וְעֵדֶר נָשִׁים שֶׁכָּמוֹנִי יוֹדְעוֹת / מָה שֶׁבְּנֵי אָדָם פָּגְעוּ רַק בְּנֵי אָדָם יוּכְלוּ לְתַקֵּן /

(עמ' 96)

.

הספר בונה קורפוס של סיפורי נשים שעברו אלימות גופנית ומינית: אונס, גילוי עריות, לידות אלימות ושתוקות, קשירות בבתי חולים לפגועי נפש, התאבדויות. האובדן הוא אובדן פיזי, נפשי רוחני, ובעקיפין יש בו אובדן של הצלם והמוסר החברתי. זהו מבט על אירועים החוצים טאבּוּאים חברתיים ואנושיים, הטומן בחובו הנעה לאקטיביזם חברתי. הקריאה בספר יוצרת תנועה כפולה: הקריאה הקשה והמרעידה על אודות נשים שעברו אלימות מינית, וזו השואלת מה ניתן לעשות. אי אפשר רק לקרוא בספר ולשתוק, משהו בפנים מבעבע לתהליכי שינוי עמוקים. האלימות אינה רק זו של הגוף הפאלי היחיד כי אם גם זו של הגופים החברתיים, הפוליטיים, הממסדיים בכל העולם: בישראל, בדיר יאסין, בניו יורק, בלוס אנג'לס, בפריז, בלונדון. אני יכולה לאחוז בידי גלובוס ולנעוץ סיכה בכל המקומות האלה המוזכרים בספר השירה. כל נעיצה שכזו היא דקירה עמוקה בלב החי.

גוף האישה הופך לזירה פוליטית צבאית רווית אלימות. כל מונולוג של איבר נשי פצוע, כל עדות פואטית הופכים את הקריאה למשתקת, למבעבעת, לזועמת, לחומלת, למלאת צער, צער אינסופי; לרצון לחולל פה מציאות אחרת, בטוחה ואנושית יותר.

.

שָׁלְחוּ אוֹתִי לַיּוֹעֶצֶת / הִיא שָׁאֲלָה אוֹתִי מָה קוֹרֶה / אָמַרְתִּי / אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִישֹׁן / הִיא שָׁאֲלָה לָמָּה / הֶרְאֵיתִי לָהּ צִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי / זֶה הָיָה רִשּׁוּם שֶׁל יַלְדָּה וּמַגָּף שֶׁל גֶּבֶר דּוֹרֵךְ לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם / מְעַנְיֵן / אָמְרָה הַיּוֹעֶצֶת / אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁקָּרְאוּ לָהּ נָעֳמִי / וְהָיוּ לָהּ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת / מְעַנְיֵן שֶׁאֵין לַיַּלְדָּה הַזֹּאת פָּנִים /

אֵין לָנוּ אֶלָּא לְהִתְפַּעֵל יָאסִין / מִיְּכֹלֶת הַהַמְצָאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ / מִכֹּשֶׁר הַהַתְמָדָה / מֵהַהֶרֶס הָעַצְמִי הַמַּמְשִׁיךְ לִפְרֹץ כְּמַעְיַן מַיִם חַיִּים /

מה נוּכַל לוֹמַר / עַל יְכָלְתָּם שֶׁל מְבֻגָּרִים לֹא לִרְאוֹת / יַלְדָּה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / מִתְהַלֶּכֶת בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר / מַסְתִּירָה בְּגוּפָהּ עֻבָּר

(עמוד 76)

.

השירה מנכיחה מאורע. זה אכן קרה. זו לא מטאפורה, זה לא משל חברתי או פוליטי. זה קרה לילדה בת שתים־עשרה המהלכת בין כותלי בית הספר. הילדה הזו יכולה להיות הילדה שלנו, האחות שלנו, מישהי שאנחנו מכירות. ילדה שעברה אונס שמסתירה בגופה עובר. האשמה והבושה מונעים ממנה לספר. היא צורחת מבפנים. אף אחד לא שומע, לא רואה.

המשוררת משמיעה את קולן של הנשים המושתקות, אלה החיות ואלה המתות:

.

בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ אֲנִי נוֹשֵׂאת אִתִּי גְּוִיּוֹת / עַכְשָׁו מִשֶּׁעָזְבָה אוֹתָן הַנְּשָׁמָה / הֵן שׁוֹקְלוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁשָּׁקְלוּ בְּחַיֵּיהֶן / חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַחַיִּים אֵינָם חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַמָּוֶת / כְּכָל שֶׁשָּׁתְקוּ בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ הֵן מְדַבְּרוֹת בְּמוֹתָן /

(עמ' 133)

.

אנחנו רקמה אנושית אחת ופצעי הגוף והנפש של ילדה, של נערה, של אישה מתרקמים גם בנו, בגוף הקולקטיבי.

.

.

הַשְׁמִיעִי קוֹלָהּ הַנִּשְׁנַק שֶׁל אֱמֶת  

כָּל פְּגִיעָה / אוֹמְרִים / הִיא שִׁחְזוּר שֶׁל פְּגִיעָה קוֹדֶמֶת / כָּל שְׁבִירָה / הִדְהוּד שֶׁל שֶׁבֶר שֶׁנִּשְׁבַּר מִזְּמַן / מָה נוּכַל לוֹמַר אִם כֵּן / עַל הַפְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה / תָּאֵר לְךָ יָאסִין מָה עָשָׂה הַיְּקוּם שֶׁהֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

(עמ' 58)

.

איך משמיעים את קולה הנשנק של האמת? איך שומעים אותה? אני קוראת בספר ומוצאת שכל גופי קשוב ודרוך לקול. עיתים הוא נשנק, עיתים הוא צרחה, עיתים מהירות הקול עוברת כל ממד וחוק פיזיקלי עד כי כל אברי גופי הופכים להיות איברים שומעים, שומעים, נחרשים ונרעדים.

אין עלילה נרטיבית בספר. יש שבירה. זוהי שבירה, במינונים שונים, לא רק של הרצף כי אם גם של הגוף, של התודעה. השירה לדידה של המחברת היא לא רק תיעוד פואטי כי אם גילומים של ריפוי נפשי עמוק, של תקווה. באחד האשפוזים שעברה המשוררת ערכו עליה חיפוש והחרימו לה חפצים שהיו בתיקה, ובהם ספל חרס עם יונקי הדבש, שלושת הספרים של אדריאן ריץ', כבל של מחשב, שרוכי נעליים. אולם הותירו לה את Wild Iris של לואיז גלוק, ספר שירה עם פרח על כריכתו.

.

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד לַתִּיק / שׁוֹלֶפֶת אֶת Wild Iris / הַסֵּפֶר הַיָּחִיד שֶׁלֹּא הֶחְרִימוּ לִי בַּחִפּוּשׂ / נֶאֱחֶזֶת בַּדַּפִּים בִּשְׁנֵי אֶגְרוֹפִים / כְּנוֹפֶלֶת מִצּוּק / נֶאֱחֶזֶת בְּרִגְבֵי אֲדָמָה / בְּשָׁרָשִׁים / בְּעֶצֶם הָאֲוִיר / הַסֵּפֶר נִפְתַּח בַּשִּׁיר THE WILD IRIS / At the end of my suffering there was a door / אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל / פִּי דָּחוּס בִּסְמַרְטוּט הָרִצְפָּה /

(עמ' 147)

.

זוהר משמיעה את קולה, את קולן של הנשים שדמם בארכיונים ובעיתונים, את קולן של הנשים שהיא פגשה כמיילדת במחנות פליטים:

.

מֵאָז תַּמָּה עוֹנַת הַמַּנְגּוֹ אֵין שׁוּם אֹכֶל

זוּלַת אוֹתוֹ סִיר שֶׁל פּוֹ פּוּשׁוֹ וְאוֹתוֹ סִיר שֶׁל שְׁעוּעִית

בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב נַיְיטִי מַעֲמִידָה אֶת הַסִּיר עַל הַמְּדוּרָה

וְהַבֶּטֶן הָעֲגֻלָּה (וּבְתוֹכָהּ תִּינוֹק הַמִּלְחָמָה שֶׁהִטְמִינוּ בָּהּ הַמּוֹרְדִים)

אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לָהּ לְהַגִּיעַ לַזָּוִית הַנְּכוֹנָה מִמֶּנָּה תּוּכַל לִנְשֹׁף מִבְּלִי

לִשְׁאֹף עָשָׁן וּלְהָפִיחַ בַּלֶּהָבוֹת חַיִּים

והשיר מסתיים במילים:

חַכִּי! חַכִּי! הֵן אוֹמְרוֹת לִי, חַכִּי שֶׁיָּבוֹאוּ הַנְּמָלִים הַלְּבָנוֹת הוֹ, וּבֶּטִי

תָּכִין לָנוּ מִמְרַח נְמָלִים לְבָנוֹת, רַק חַכִּי

שִׂפְתֵיהֶן מִתְנַפְּחוֹת וּמַגִּירוֹת וּמַשְׁחִירוֹת

כְּמוֹ נַרְתִּיק רֶגַע לִפְנֵי לֵדָה

(עמ' 14)

.

הנרתיק רגע לפני הלידה הוא משל קיומי ללידה שלנו הנשים אל סדר נשי חדש, אל זכותנו לחיים עצמאיים וחופשיים, אל הבחירה לספר את אשר היה, את אשר יהיה, ואת אשר אנו בוחרות לספר. הקול האישי הופך להיות קול קולקטיבי שבכוחו לחולל שינוי. בכוחו ללדת את עצמנו מחדש.

.

.

מבנים פרוצים – הפוליטיקה של הגוף, של המקום

בספר מסופר לנו על הכפר הערבי דיר יאסין שנכבש במלחמת העצמאות, ובמהלכה נחרבו חלק מבתי הכפר ונטבחו רבים מתושביו, ביניהם נשים וילדים. בשנת 1951 הוקם במבני הכפר בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. זהו המקום שבו אושפזה המשוררת לראשונה.

באחרית הדבר כותבת זוהר: "תוך כדי עבודתי על התזה, הגעתי לראשונה לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, שם הכרתי נשים שעברו זוועות שטרם פגשתי מקרוב. בעודי מאושפזת המשכתי לאסוף סיפורים, הקשבתי, הקלטתי וכתבתי עדות ועוד עדות." (עמ' 190)

את שירתה על בית החולים היא ממענת אל יאסין, שייח' הכפר שחרב:

.

יָאסִין יַקִּירִי / שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ עַל מָה מְדַבְּרוֹת הַנָּשִׁים / כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת / גְּרוּמוֹת מֵהֲקָאוֹת / עַל גֶּרֶם הַמְּדָרְגוֹת / שָׁם בְּיָמִים אֲחֵרִים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלְּךָ / וְדוֹפְקוֹת זֵיתִים /

עַכְשָׁו הֵן מַדְלִיקוֹת סִיגַרְיָה / שׁוֹכְחוֹת לְעַשֵּׁן / מַדְלִיקוֹת שׁוּב / שׁוֹכְחוֹת / הַלֶּהָבָה דּוֹעֶכֶת

(עמ' 41)

.

יש אנלוגיה מבנית בין כפר נכבש ובתים הרוסים ובין הגוף הנשי. לשניהם יש פתחים, ושניהם, אלה של הכפר דיר יאסין ואלה של גוף האישה, פרוצים לאלימות הפאלית, לכיבוש, להרס.

.

יָאסִין יַקִּירִי / הָיוּ לְךָ בָּתֵּי אֶבֶן / הַשְּׁלָדִים עוֹדָם עוֹמְדִים / הַנֶּשֶׁק בִּידֵי הַתּוֹקְפִים / בְּקֹשִׁי שָׂרַט אֶת תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל / תַּחַת חִפּוּי אֵשׁ / זָחֲלוּ לוֹחֲמִים אֶל פִּתְחֵי הַבָּתִּים / צָרְבוּ חוֹר בַּדְּלָתוֹת / זָרְקוּ מִבַּעֲדָן / חֹמֶר נֶפֶץ /

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל גּוּפִי / עַל גּוּף נָשִׁי / עַל גּוּף יַלְדִּי / כַּמָּה פָּגִיעַ / כֻּלּוֹ פְּתָחִים / אֵיזֶה אֱלֹהִים / הָיָה בּוֹרֵא כָּךְ / חֲשִׂיפוּת מִבְנִית / אֲנִי מִתְקוֹמֶמֶת עַל הַפְּגָם בַּתִּכְנוּן / אֵינִי רוֹצָה לִחְיוֹת בְּגוּף אִשָּׁה

(עמ' 131)

.

המרחב הלימינלי מכיל בה בעת את הכפר הערבי שנהרס ואת בית החולים הפסיכיאטרי. המרחב מקיים שני גופים על ציר הזמן שיש בו חיים ומוות, בנייה והרס, שיקום ופירוק. המוות הוא פיזי, נפשי, סמלי. המרחב הלימינלי הופך להיות זיכרון של סבל אנושי כתוצאה מאלימות, טראומה, חולי והרג.

.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לְדַעַת יָאסִין אֲסַפֵּר לְךָ / "הַהֶסְכֵּם הַטִּפּוּלִי" שֶׁלִּי אוֹמֵר שֶׁאִם אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / אֲנִי מְדַוַּחַת מִיָּד לַאֲחָיוֹת / נוֹתְנִים לִי תְּרוּפָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַעַם שֶׁל סַם אֹנֶס / אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / קוֹרְאִים לְרוֹפֵא / הָרוֹפֵא אוֹמֵר / "אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִקְשֹׁר אוֹתָךְ"

(עמ' 103)

.

לוּ הָיוּ מַצִּיעִים לִי צֶדֶק יָאסִין / הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַק דְּמָעוֹת שֶׁל הַכָּרָה

(עמ' 120)

.

העדות, בכוחה לבקש הכרה באשר היה, אם הרס וטבח בעיתות מלחמה ואם אלימות מינית כלפי נשים. המשוררת מבקשת זאת בשם אלה שאינם כאן, תושבי דיר יאסין הטבוחים והנשים הפצועות מאלימות מינית, הנשים המתות; היא בוחרת לחבר בין אירוע היסטורי לבין עדות הנשים משום שאין עדיין הכרה לכל אשר אירע שם ובתוכן.

.

.

שירה דוקומנטרית

הספר כתוב כשירה דוקומנטרית. באחרית הדבר מוסיפה המשוררת: "האירועים המתוארים בספר הזה היו והינם אמת. חלקם קרו לי, חלקם קרו לחברותי, על חלקם קראתי במחקר, ברשתות החברתיות ובעיתונות." (עמ' 189)

ראשיתה של סוגה זו בתחילת המאה העשרים. בין הבולטים שבמייסדיה נמצאים מיוריאל רוקיסר (Muriel Rukeyser), משוררת ופעילה פוליטית אמריקאית, מחברת ספר המתים (The Book of the Dead, 1938), שבו תיעדה אסון תעשייתי שבו מתו מאות כורים במערב וירג'יניה ממחלת ריאות תעסוקתית, וויליאם קרלוס ויליאמס (William Carlos Williams), משורר, סופר ורופא אמריקאי אשר תיעד את המרחב הטיפולי שבו עבד: מרשמים תרופתיים, שיחות עם פציינטים, חולי, הגוף המובס, לידה ומוות. ויליאמס השפיע על תנועת הביט. שניהם שילבו בשירתם קטעי עיתונות, דוחות ממשלתיים, עלונים פוליטיים, עדויות של עדי ראייה וחומרים תיעודיים אחרים.

במקום לטעון לאמת אובייקטיבית המבוססת על עובדות, שירה דוקומנטרית מספקת פרשנות סובייקטיבית בכך שהיא ניגשת לנושאים בצורה מופשטת וניסיונית. היא אינה מנכסת הון תרבותי ואינה מוגבלת לזמן – החומר המתועד קיים בשיחות עם אנשים חיים, ברשתות החברתיות, בארכיונים היסטוריים מעופשים ובעיתונות. לעיתים, השירה הדוקומנטרית חורגת מאומנות השפה אל אומנות הבמה וכוללת מיצבים, מיצגים, צילום וקולנוע. שירה דוקומנטרית משתמשת בטכניקות אוונגרדיות על מנת לעורר אצלנו, הקוראים, הלך רוח ער ומודע, תגובות רגשיות עמוקות, ונקודות מבט חדשות על העולם.

כך, לדוגמה, השיר שלהלן, מתוך ספרה של זוהר, הוא תיעוד דוקומנטרי שיש בו ממאפייני המייצג ואפשר להרגיש בו את הפּוּנקטוּם, הדקירה העמוקה פנימה, כפי שאנו רואות בצילום סטילס שלא מניח לנו, שמצמית לנו את הנשימה.

.

ניו יורק 1015–2014

אֶמָּה שׁוּלְקוֹבִיץ, סְטוּדֶנְטִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת קוֹלוֹמְבִּיָּה, נֶאֱנֶסֶת בְּחַדְרָהּ בַּמְּעוֹנוֹת. וַעֲדָה פְּנִימִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה מְזַכָּה אֶת הָאַנָּס. כִּמְחָאָה, אמה נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ אֶת הַמִּזְרָן שֶׁעָלָיו נֶאֶנְסָה לְכָל מָקוֹם אֵלָיו הִיא הוֹלֶכֶת בַּקַּמְפּוּס. הַמִּזְרָן שׁוֹקֵל עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה ק"ג. הִיא מַחֲלִיטָה לֶאֱסֹר עַל עַצְמָהּ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה בִּנְשִׂיאַת הַמִּזְרָן, אֲבָל מוּכָנָה לְקַבֵּל עֶזְרָה מִמִּי שֶׁמַּצִּיעַ לָשֵׂאת עִמָּהּ בַּנֵּטֶל. הָרִאשׁוֹן שֶׁמַּצִּיעַ עֶזְרָה הוּא גֶּבֶר חֲסַר בַּיִת. הִיא נִשְׁבַּעַת לָשֵׂאת אֶת הַמִּזְרָן עַד שֶׁהַסְּטוּדֵנְט שֶׁאָנַס אוֹתָהּ יִדָּרֵשׁ לַעֲזֹב אֶת הַקַּמְפּוּס. אֶמָּה וּקְבוּצַת נָשִׁים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבָּן אֶת הַמִּזְרָן אֶל טֶקֶס הַסִּיּוּם.

.

הבחירה של זוהר בסוגת השירה הדוקומנטרית מציבה אל מול עינינו סיפורים הנמצאים בצומת שבין שירה, דיווח עיתונאי, אמנות מיצג, ובכך היא ממענת את האמירה שלה לכל הזרמים, לכל האנשים באשר הם, ללא כל היררכיה. אמירה אמנותית שבכוחה לחולל שינוי חברתי ותודעתי.

.

.

מאיבר נשי פצוע לאיבר מוליד חיים

בספר ניכרת עבודה מונומנטלית של המשוררת: היא נברה בארכיונים, בעיתונות, בדוחות רפואיים, בכינוסים, וליקטה סיפורים ממקומות שונים בעולם. בספר אנחנו פוגשים גם את אליזבת ג'קסון, שעמדה למשפט על כישוף (לונדון, 30 באפריל 1602); את בלאנש, שנולדה בפריז ב־1859, עברה אונס, סבלה מ"התקפים דמויי אפילפטיקה" ואושפזה בבית החולים בסלפטריר, ושם עברה טיפולים רפואיים ניסיוניים, ברחה ואושפזה מחדש; את אוגוסטין, שנולדה בפריז ב־1861, נענשה במנזר בעקבות אוננות; את ג'נביב שננטשה בת־יומה על מדרגות בית החולים, עברה בין בתי אומנה והוכתה.

ראשיתו של התיעוד הפואטי של זוהר הוא בעבודת התזה שלה בנושא סוגת השירה הדוקומנטרית. היא תיעדה בשירה את האלימות המתחוללת נגד נשים במקומות שונים בעולם: סקילת נשים שנאנסו תחת משטר הטאליבן באפגניסטן, מילת נשים באפריקה, המתת תינוקות ועובּרים באסיה, אלימות ממסדית, כלכלית, זוגית. התיעוד הפואטי שהחל במקומות רחוקים גאוגרפית ותרבותית המשיך לתיעוד קרוב, של המתחולל כאן בארצה של המשוררת, של שמה עבר עליה, בגוף ראשון, ועל חברותיה.

לאורך הספר הכול שלוב זה בזה, הרחוק והקרוב חורגים מהזמן לכדי אמירה שיש בה עדות ויש בה מחאה. זוהר הייתה שם, בפליאה ובצער האינסופי הזה, בגוף הפצוע, הזב כאב. היא רצתה לגמור עם הכאב הבלתי נסבל הזה. אותה הצילו. אבל זוהר מעידה בשירה הדוקומנטרית שארבע־עשרה מחברותיה התאבדו. תוך כדי אשפוז היא אוספת עדויות וסיפורי חיים. גם במהלך מסעותיה על פני שלוש יבשות היא אוספת מידע ממיילדות, מסבתות, מנשים מרפאות. הן הופכות להיות מורות הדרך שלה, החונכות. אלו שמאפשרות את האיניציאציה, המוות והלידה מחדש.

המשוררת לא רק מעבירה את הקוראות והקוראים מסע בתוך ומחוץ לגוף הנשי הפצוע, היא מקבצת עדויות שמרחיבות את גבולות התודעה, את המצב וגילוי האמפתיה והחמלה כלפי הנפגעות בכל המקומות ובכל הזמנים, היא מתמירה איבר נשי פצוע לאיבר נשי מוליד חיים.

זוהר היא גם מיילדת. היא פעלה בעולם, בין היתר במחנות פליטים, והיא מיוזמות המאבק נגד אלימות מינית ואלימות בלידה, ההוגה והמייסדת של אמ"ן – אדמת מרפא נשית, מקום המאפשר לנשים פגועות לקבל תמיכה מתוך ראייה הוליסטית.

גם במעשה העריכה של ספר השירה יש מהלך אוונגרדי. עריכת השירים מדגישה מקצביות שונה שאינה רציפה. אירועים שבורים אלו על רצף הזמן מאפשרים מבט חדש של הקורא על העולם, על המתרחש בו. ניכר כי עורכת הספר, הדס גלעד, החזיקה כאן לא רק עריכה פואטית כי אם את המהות של הספר כולו, המהות הנשית הפצועה המבקשת ריפוי וקומיוניטאס, שיראו אותה, שישמעו, שנהיה גם אנו עדות ועדים ושותפים לתהליכי השינוי. הספר יוצא לאור במלוא כאבו ואבחתו. יש כאן ערך מוסף של עריכה, של אחזקה ושותפות במעשה היצירה.

באחרית הדבר כותבת המחברת: "אני נושאת תפילה שהספר הזה יהיה מקור של הדהוד, כוח, תיקוף וריפוי לכל הנשמות וחלקי הנשמות באשר הן." (עמ' 189)

אנחנו איתך בתפילה הזו.

.

צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליון 84  ובגיליון 94 של המוסך.

.

מרוה זהר, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", טנג'יר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על ספר השירה "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" מאת שי שניידר־אֵילת

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | ילדה לכודה בקופסת מתכת

"חמש דקות הליכה, כביש זעיר לחצות, והיא בשער בית הספר. אבל בתי מוסחת דעת הפעם." סיפור קצר מאת יעל דין בן־עברי

שרון פוליאקין, Ignorant Field, שמן על בד, דיפטיך, 200X195 ס"מ כ"א, 2010

.

קופסת מתכת

יעל דין בן־עברי

.

שבע שלושים וחמש בבוקר. ילדה בת תשע יוצאת אל חדר המדרגות של בניין ויקטוריאני בן מאה ועשר שנים וניגשת אל המעלית. הילדה הזאת לא נעלמת, אבל הרבה סיפורים שטים מפה לאוזן על ילדות שיוצאות מהבית בבוקר ונעלמות. חלקן נמשכות אל חצרות ברחובות מקבילים לשלנו, ומתנגדות ובורחות, שתיים מנסים שני גברים לגרור אל תוך אוטו והאבא צועק ומציל, אחת התגלתה לפני יומיים אחרי שברחה מהבית. על חלקן לא שמעתי. בבית הספר מגיעים שוטרים להסביר לילדים בדיוק מה לומר לאדם המבוגר שמושך אותם ביד ומנסה להרחיק אותם מהקבוצה. ״תניח לי״, הם לומדים לומר ואחר כך לצעוק. אני לבתי שחררתי את הלסת, אמרתי לה תצעקי ותנשכי, אל תחכי. היא מחייכת בהתלהבות ומסכימה. אבל ברגע האמת היא נוטה לקפוא, קולה יוצא חלוש והיא מסתתרת מאחורי גבי, אוחזת בזרועי. בשבע שלושים וחמש אנחנו בדרך כלל יוצאים איתה לחדר המדרגות, יורדים איתה במעלית ומלווים אותה אל בית הספר. לא הרבה הורים כאן מלווים את ילדיהם לבית הספר בכיתה השלישית. הם נדחפים בחוזקה אל עצמאות כבר מהגן, יוצאים לטיול של שלושה ימים בלי הוריהם בגיל חמש. בתי לא הסכימה לצאת. עיניה היו מבוהלות כששאלתי אותה אם תרצה. היא עדיין לא דיברה גרמנית, הייתה בשלב השתיקה והספיגה של השפה שאני נמצאת בו כרגע, אחרי ארבע שנים בארץ זרה. אני חוזרת אל הילדה שלי, בחדר המדרגות, אבא שלה נפרד ממנה בחדר המדרגות, כי הגיע הרגע וגם אנחנו דוחפים אותה לעצמאות. התינוקיות הזאת שעדיין פושה באיבריה מכאיבה לנו, מרגיזה אותנו. אנחנו מוכנים עכשיו כבר לקרוע אותה מעלינו ולהניח אותה בצד שתיצור לעצמה את צורתה בעצמה. היא יורדת במעלית לבדה וצועדת לבית הספר עם ים הילדים הזורם אל בית הספר מדי בוקר. חמש דקות הליכה, כביש זעיר לחצות, והיא בשער בית הספר. אבל בתי מוסחת דעת הפעם. היא לא לוחצת על כפתור קומת הקרקע והמעלית משייטת לבדה מטה ועוצרת כפי שהיא מתוכנתת לעשות כשהכפתור אינו נלחץ. הדלת לא נפתחת והמעלית נכנסת לתנומה. זוהי מעלית מפתח כך שאיש לא יכול לפתוח אותה מלבדנו – בעלי המפתח. הילדה נותרת כלואה בפנים. כלום למעשה לא קרה, אם תלחץ על כפתור קומת הקרקע המעלית תיפתח, אבל היא לא זוכרת שלא לחצה, היא לא יודעת שלא לחצה – היא בטוחה שהמעלית נתקעה. זוהי קופסת מתכת מזערית שמכילה בקושי שני אנשים מבוגרים. מבעד לחריצים מזעריים ניתן לראות את החצר הפנימית הקטנה של הבניין. אבל איש אינו שומע את לחישותיה: ״Hilfe״. היא לא מנענעת את המעלית או דופקת על הפח הדק של דפנותיה. היא מנסה לצלצל בשעון-פלאפון שלה שנועד להעביר לנו הודעות חירום ואת המיקום שלה, אבל המעלית חוסמת את הקליטה ודבר לא נשלח. היא רואה את ההודעות נשלחות, אבל איש איננו עונה. דממה. היא שולחת לנו תמונה שלה בוכה במעלית, אבל התמונה לא מגיעה, רק נשמרת בשעון שלה בשרשרת ההודעות אלינו, כמו שנשלחה. כפתור החירום במעלית מודיע שוב ושוב שיש להמתין ואיננו מחייג לשום מקום. היא סגורה בקופסת מתכת קטנה באמצע חצר הבניין הקטנה. למעלה, אני עוד ישנה, אחיה עוד ישן לצידי במיטה, אביה מבשל כוס קפה ראשונה של בוקר. הוא מנסה לאתר אותה באמצעות השעון שלה שנרכש במיוחד בשביל זה, אבל לא מצליח. מכשירים אלקטרוניים נועדו להיכשל שוב ושוב. הוא לא מתרגש. הילדה תקועה בארגז מתכת לצד הבניין, חמש קומות למטה. הוא לא שומע אותה ואת הקול הקטן שלה כי היא מפחדת להרעיש, היא מפחדת להרעיד את המעלית הנידפת הזאת, שמשהו יישבר בה. היא יושבת ומשחקת במשחק מתמטיקה בשעון, פעם אחת, שתיים, היא לא מצליחה להירגע. שוב לא עונים לה במרכז שאליו מחייג כפתור החירום. היא קוראת את הוראות שימוש החירום במעלית ומנסה לחייג למספר. אין קליטה. היא יושבת על רצפת המעלית. ואז נכבה האור. חצי שעה היא יושבת במעלית הקטנה ולא עולה על דעתה לצעוק. היא מפחדת שמשהו יקרה אם תצעק. מישהו עובר ליד המעלית ומשחרר אופניים קשורות. היא קוראת בשקט מבעד לדפנות המתכת הדקיקות והוא לא שומע. כשהחושך יורד היא לוחצת על הכפתורים כולם והמעלית מתעוררת משנתה ומתחילה לטפס מעלה. היא עדיין חושבת שהמעלית מקולקלת. היא לא יודעת אם הדלת תיפתח, אם המעלית תצנח צניחה חופשית למטה. תיק בית הספר הענק על גבה עדיין, תיק הספורט תלוי על זרועה עדיין. הדלת נפתחת בקומה שלנו. והיא יוצאת בשקט. הפעמון מצלצל בבית ומעיר אותי. אני יוצאת מהחדר והילדה בוכה. היא צועקת בבכייה כמו חיה שמשחררת אוויר לכוד מצלעותיה. השפתיים שלה רועדות ודמעות שוטפות לה את הפנים ומדביקות את השיער ללחייה. היא צועקת בקול גרוני ואני לא מבינה מה היא אומרת. השעה אחרי שמונה, למה היא לא בבית הספר? אני מצמידה אותה אל גופי. בשבילה זו כבר לא נחמה. איש לא ידע שהילדה הזאת נעלמה, נבלעה לרגע בחור שחור, שלושים דקות של דממה. איש לא שמע את קולה הלוחש, איש לא ניסה לגרור אותה אל אוטו חונה, כלום לא קרה אני חוזרת ואומרת. אבל היא לא צעקה, היא לא התפרעה, היא לא דפקה באגרופים על דלתות מעלית המתכת, היא ישבה בשקט עד שהאורות כבו עליה.

.

יעל דין בן־עברי, משוררת וסופרת. גדלה בחיפה ובעתלית וכיום מתגוררת בברלין. ספרה האחרון, הנובלה ״גלעד״, ראה אור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת, ובהם המוסך.  

.

» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: "פיצול אישי", סיפור קצר מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן